שיעור בוקר 17.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 427,

מאמר "הבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 427, מאמר "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת".

ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת

תשמ"ז - מאמר ח'
1986/87 - מאמר 8

"כתוב "ויקרא לבנו ליוסף, ועשית עמדי חסד ואמת".

המפורשים שואלים, מדוע קרא דוקא ליוסף ואמר לו, "ועשית עמדי חסד ואמת". על "חסד ואמת" פירש רש"י "חסד, שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ועל הכתוב "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", פירש רש"י "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי".

והנה דברי רש"י הם בסתירה למה שכתוב כאן. שהוא "נותן לו שכם אחד על אחיך", הוא מסביר, מטעם שהוא טורח בקבורתי. אם כן אין זה "חסד של אמת". הלא הוא משלם לו עבור טרחתו, בזה שהוא נותן לו שכם אחד על אחיך. ובענין "חסד של אמת" מפרש רש"י, שהוא לא נותן לו שום דבר עבור הטרחה שלו, להביאו לארץ ישראל, שאומר "כי החסד שעושה עם המתים הוא, שאינו מצפה לתשלום גמול".

חז"ל דרשו על הפסוק "ויצוו אל יוסף לאמור, אביך צוה לפני מותו", שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו. הגם שדרשת חז"ל מתרצת את הקושיא, שלא מצינו שיעקב צוה לפני מותו לאמר, מכל מקום רמז לזה אפשר לתת. היינו בדרך רמז, כן צוה אותו לפני מותו. אבל לא בפירוש, שיאמר לו, זה לא היה.

וכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לחזור על מה שכבר דברנו מזה הרבה פעמים. היינו מהי מטרת הבריאה. שלמדנו, שהיא להטיב לנבראיו. אלא מטעם שלא יהא נהמא דכסופא, נתקן דבר, שע"י זה יבטל הבושה בעת קבלת הטוב והעונג. ודבר זה נקרא בשם "לכוון בעמ"נ להשפיע" בעת קבלת התענוג.

ואז כיון שהמקבל אין כוונתו לטובת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל הוא רוצה בזה להנות את הבורא, משום שרצונו יתברך היה כך, שהוא רוצה להטיב, ובזה נסתלקה הבושה, ומסיבה זו נסתלקו האורות מהכלים, בזמן שנאבד מהם את הכוונה דעמ"נ להשפיע, המכונה בפרצופים עליונים בשם "הזדככות המסך", שע"י זה אין להם את האור חוזר.

שאור חוזר פירושו, שהתחתון רוצה להחזיר את הנאה להעליון. שפירושו, שכמו שהאור עליון בא להתחתון מסיבת להטיב לנבראיו, כמו כן התחתון מחזיר עכשיו את ההנאה להעליון. היינו, שהתחתון רוצה להנות להעליון, בזה שהוא מקבל את השפע מהעליון.

וכמו כן מסיבה זו נולדו הקליפות, שתכונתם הוא רצון לקבל אך לעצמם. והטוב ורע שאנו מרגישים בעולמנו זה, גם כן נמשך מסיבה זו. וכל הקלקולים והתיקונים סובבים רק על נקודה זו, הנקראת "רצון לקבל הנאה".

אבל אם תשאר הכלי קבלה כמו שיצאה, היינו להיות מקבל בעמ"נ לקבל, היה גורם זה בחינת בושה, מטעם שינוי צורה. ומשום זה נתקן התיקון, הנקרא "בעמ"נ להשפיע". ודבר זה, היינו להפך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע, זהו כל העבודה שיש לתחתונים. ובעולמות עליונים נקרא ענין זה "הסתלקות האורות" או "התפשטות האורות".

זאת אומרת, שהענין בעמ"נ להשפיע הוא המניע את כל העולמות. היינו, אם יש להתחתון הכח השפעה, הוא מקבל שפע עליון. ועוד יותר מזה הוא, ששיעור גדלות השפע, מה שהתחתון מקבל, תלוי במידת גדלות כח השפעה שיש להתחתון.

וכמו שלמדנו, שכל העב ביותר ויכול להתגבר ולתת אור חוזר, הוא מקבל מדרגה יותר גדולה. זאת אומרת, שהכל תלוי במידת השפעה מה שהתחתון מסוגל לתת.

וכבר דברנו מזה, שבהרצון לקבל הזה, שרק הוא נקרא "בריאה חדשה", והוא נקרא "כלי, שבו מושפע השפע העליון", שמזה נמשך אצל הנבראים התחתונים, שיש להבחין בהרצון לקבל שלהם ד' בחינות:

א. הוא כלל העולם, שהולכים אחר שאיפתם, שהוא לקבל הנאה ותענוג משום שהם רוצים להנות עצמם.

ב. שהם כן משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, אלא גם בזה יש להבחין ב' הבחנות:

א. היינו, שאם הם משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, ומקבלים עבור זה כסף, זה לא נקרא שהם משפיעים לאחרים. אלא זה נקרא "חליפין", שכל אחד מחליף את מה שיש לו, והשני נותן לו תמורת זה מה שיש לו.

דוגמא, מי שיש לו מסעדה או מלון, ונותן לאנשים מקום ללון, או לאכול ולשתות. אף אחד לא יגיד, שהאדם הזה הוא עוסק במידת השפעה. והטעם הוא, היות שמקבל תמורת עבודתו כסף. ועוד, הוא מודד את המחיר, כמה כסף שיקח עבור מה שהוא נותן לו.

או נגיד לדוגמא, מלצרים, שמשמשים את האורחים. והגם שלא מקבלים אצל האורחים שום תמורה, מכל מקום אף אחד לא יגיד, שהמלצרים הם אנשים שעוסקים בהשפעה. והוא מטעם, שבעל המלון משלם להם כסף עבור זה שנותנים שרות להאורחים.

ב. בזמן שעוסקים בהשפעה, כנ"ל, היינו שנותנים לאנשים לאכול ולשתות, ונותנים מקום ללון. אבל בלי תמורה של כסף. רק הוא יודע, שאם זה שהוא משתדל לעשות טובות לאחרים, בזה הוא קונה לעצמו שם טוב. ושכל העיר ידע, שהוא האיש שכדאי לכבדו, בזה שהוא מפריש מכוחו וממונו לצורך הכלל. אדם זה כבר מקבל שם "בעל טוב", "בעל גמילות חסד", "בעל הכנסת אורחים" וכדומה. והגם שהוא עושה זה לצורך כבוד, אבל אף אחד לא יגיד, שהמעשים שהוא עושה, הכל הוא לצורך עצמו, היינו בשביל שהוא רוצה כבוד.

ובאופן כזה מקובל בהעולם. אם האדם מתנהג כך, דהיינו שעושה טובות לצורך הכלל, זה נקרא, שעובד עבור הכלל שלא על מנת לקבל פרס. ובאמת כולם מכבדים אותו עבור צדקתו וישרת לבו.

ובחינה זו נקראת בעבודת ה' שהוא "משפיע עמ"נ לקבל". זאת אומרת, בחינה א' נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל". מה שאין כן בחינה זו, שלא רוצה כסף עבור עבודתו, נקרא "משפיע אבל עמ"נ לקבל". וזה נקרא "שלא לשמה". פירוש, המעשה הוא להשפיע. היינו, שנותן מכוחו וממונו לצרכי קדושה, אבל הוא רוצה תמורה. לכן נקרא זה "משפיע בעמ"נ לקבל". וזה נקרא בחינה ב'.

בחינה ג' הוא, שהוא לא רוצה עבור היגיעה שנותן, הן מכוחו והן מממונו, שום תמורה. דהיינו, בין אדם לחבירו הוא עובד בהצנע לכת, ובין אדם למקום, הוא אומר להבורא, אני נותן לך רב תודות, בזה שאתה נתת לי רצון וחשק לעשות משהו, בכדי להנות אותך. וזה הוא כל שכרי בחיים שלי, בזה שזכיתי לשמש אותך. ואני מבקש, שאתה תיתן לי שכר בזה, אם אתה תיתן לי עוד רצון וחשק, שלא יהיה לי שום מחשבות זרות, לעשות משהו לתועלת עצמי. אלא כל רצוני וחשקי יהיו אך ורק לעבוד לשם שמים. ואני חושב, שאין דבר חשוב יותר בעולם, שהאדם יכול לצפות לזכות בחיים שלו, להיות מאושר בעולם. שעל העושר עובדים כל העולם, וכולם רוצים להגיע. אבל הם אינם יודעים מה זה אושר. אבל בזה כולם שוים, שרוצים להיות מאושרים. ואני כן יודע מה זה מאושר. היינו, אם האדם יכול לזכות לשמש את המלך, ולא לחשוב על תועלת עצמו, אלא לתועלת המלך, האדם הזה הוא המאושר בעולם. ומאיפה אני יודע זה, היות שאני מרגיש כך. ובכן, איזה שכר אני רוצה. רק זה. לכן הוא אומר, שה' תיזכה אותי להרבות מעשים לשם שמים. וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי) "שכר מצוה מצוה". ומשום זה לשכר הזה אני מצפה, ובחינה זו נקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע". וזוהי בחינת "לשמה".

בחינה ד' היא, שהוא כבר מוכשר לומר, שאני רוצה לקבל הנאה ותענוג, לאו דוקא ממה שאני משפיע, אלא רוצה לקבל הנאה ותענוג, מזה שאני מקבל ממש. היות שהוא כבר הגיע למדרגת "משפיע בעמ"נ להשפיע", ואינו דואג לתועלת עצמו. ומשום זה מתחיל לחשוב, מה מותר לי לומר, שמזה הבורא יהנה. הלא הוא לא צריך שום דבר שיתנו לו, הלא כל העולם שלו. כמו שכתוב "ואם יצדק, מה יתן לך".

המחשבה הזו מביאה לו, שיתחיל לחשוב על מטרת הבריאה. והוא רואה מה שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". היינו, שהבורא רוצה לתת לנבראים טוב ועונג. ומשום זה הוא אומר עכשיו להבורא, תן לי טוב ועונג. ואני רוצה זה לא בשביל אני חושב להנות עצמי, אלא אני רוצה להנות עצמי, מטעם שיש לך הנאה מזה שאנחנו נהנים. ורק על כוונה זו אני מבקש ממך שתיתן לי טוב ועונג. זאת אומרת, שאין בי שום רצון לתועלת עצמי. אלא כל מה שאני חושב ועושה, הכל הוא בכדי שתהיה לך נחת רוח.

וכשהאדם רוצה לצאת ממצב של "כלל העולם", שהוא "מקבל בעמ"נ לקבל".

אז הסדר הוא, שנכנסים למצב הב', הנקרא "משפיע בעמ"נ לקבל", וזה נקרא "שלא לשמה". כי המעשה הוא להשפיע, אבל מקוה שע"י זה יקבל שכר, בזה שהוא עושה מעשים דלהשפיע. וגם בזה יש להבחין ב' הבחנות:

א. שהוא רוצה, שאנשים יתנו לו תמורה. שזה נראה, כאילו הוא עובד ועושה מעשים טובים, לפי מה שאנשים מחייבים אותו, בזה שנותנים לו כבוד, וכדומה. נמצא, שנראה כאילו שהוא מקיים תו"מ בשביל שאנשים מצווים לו לקיים, ולא שה' הוא המחייב.

ב. שהוא עובד בהצנע לכת ואינו רוצה שום תמורה מאנשים. כי הוא לא מראה להם את עבודתו, מה שהוא עובד. וממילא לא נותנים לו שום תמורה, אלא שהוא רוצה שהקב"ה ישלם לו שכרו עבור קיום תו"מ.

וכאן יש הבדל גמור בין מצב דשלא לשמה. כי במצב הזה הבורא הוא המצוה לקיום תו"מ, ולא אנשים מחייבים אותו לקיים תו"מ. לכן נקרא אדם זה "עובד ה'", היות שכל עבודתו היא רק בכדי לקיים מצות ה', אשר צוה לנו. אלא מה, רק שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שה' ישלם שכרו ולא בשר ודם.

אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.

כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".

ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.

זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".

וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.

היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאין כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של "הבא". יכולים לומר "הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאין כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.

ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאין כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.

ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.

ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".

שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי.

וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי. ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.

וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.

ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.

ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח".

וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע קרא דוקא ליוסף ולא לשאר אחיו, לאמור להם כמו שאמר ליוסף "ועשית עמדי חסד ואמת". ופירש רש"י, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. ומכאן סתירה לדברי רש"י, במה שהוא מפרש על פסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". וזה לשונו, לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי. וזה קשה במה שאומר, שיעקב אמר ליוסף, שיעשה עמו חסד של אמת, מטעם שאינו מצפה לגמול. הלא הוא משלם לו שכר טרחא, במה שנותן לו שכם אחד על אחיך.

הנה כאן מרומז סדר של עבודה, מתחילה ועד הסוף. כנ"ל, שיעקב צוה לבנו יוסף:

א. שיעשה חסד של אמת. כי תחילת העבודה היא, שצריכים להגיע לשמה, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע", ולא דורשים שום תגמול על העבודה. וזהו פירוש מה שרש"י מפרש, החסד שעושים עם המתים, הוא שאינו מצפה לשום תגמול. רק שעושים חסד, היינו מעשים של השפעה בעמ"נ להשפיע, שהוא לא מצפה לתשלום גמול.

ורוצה לרמז בזה, היות "הרשעים בחייהם נקראים מתים" (ברכות י"ח, ע"ב). ובהקדמת הזוהר אומר הטעם, מדוע "הרשעים בחייהם נקראים מתים". היות שהם משוקעים באהבה עצמית, הנקראת "רצון לקבל אך לעצמם". ובזה הם נפרדים מחיי החיים. לכן הם נקראים "מתים", שזהו הבחינה שאמרנו, הנקראת "מקבל עמ"נ לקבל", כנ"ל.

והיות שהאדם נברא עם הרצון לקבל, הבא מאבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמת הזוהר (אות י"א), אי לזאת, האדם צריך להשתדל לעשות חסד של אמת עם גופו, הנקרא בחינת "מת". היינו, שידריך אותו להגיע לעשות מעשים דלהשפיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "חסד של אמת", שעושה עם הגוף שלו, הנקרא "מת". שיבוא לדרגת, שיעשה מעשים דהשפעה, והמת לא יצפה לשום תגמול. וכשישיג דרגה זו, נקרא, שבא לדרגה ג', הנקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע", שזהו בחינת לשמה. וזה פירוש: ויקרא לבנו יוסף, וצוה לו לעשות חסד של אמת, כנ"ל.

ואח"כ באה דרגה ד', הנקראת "מקבל בעמ"נ להשפיע". היינו לאחר שהגיע לדרגת לשמה בכלים דהשפעה, אז הדריך אותו, שצריכים כן לקבל. אלא מה שיהיה בכוחו לכוון בעמ"נ להשפיע. וזה שרש"י מפרש על פסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך - לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי", זה מראה על שלימות, שאח"כ כבר יכול לקבל בעמ"נ להשפיע.

וזה ששאלנו, מדוע קרא לבנו ליוסף. יכול לומר, שרצה לרמז לו את הענין מה שכתוב "ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו". שחז"ל דרשו, שלא מצינו שיעקב אמר לו כך. ותירצו, שינו בדבר מפני השלום. ויש לומר, שבזה שצוה ליוסף לעשות חסד של אמת, היתה הכוונה, שיעסוק רק להשפיע ולא לתועלת עצמו. נמצא בזה רמז, שלא יהיה לו שום שנאה על האחים. כי מי שהולך בדרך השפעה ולא דואג לאהבה עצמית, לא שייך לומר שיש לו שנאה על מי שפוגע בו.

ובהאמור נבין ההבדל בין "חסד של אמת" ל"חסד שאינו של אמת". הסברנו, שבדרך העבודה, חסד, שעושים עם המתים, נקרא "חסד של אמת", היות שאינו מצפה לתגמול. פירוש הדבר. האדם עושה מעשים של השפעה, היינו תורה ומצות, והן מצות שהן רק מדרבנן או מנהגי ישראל, שבאופן כללי נקראות "תר"ך מצות", שהן נקראות בחינת "כתר", כמבואר בספר "פרי חכם" (חלק א' דף ס"ה).

הגוף נקרא בחינת "מת" כנ"ל, מטעם שהוא נמשך מאבי"ע דטומאה, ולכן הוא נקרא "רשע ומת", משום שהוא נפרד מחיי החיים. אומרים לנו, החסד הזה שעושה עם הגוף, צריך להיות של אמת. היינו, שבאמת תהיה הכוונה כמו המעשה. זאת אומרת, שגם הכוונה תהיה להשפיע. מה שאין כן אם הכוונה אינה להשפיע, אין החסד הזה נקרא "אמת".

ואם אין החסד הזה אמת, אין החסד הזה מתקן את המת שלו, שהיה נקרא "רשע", מטעם הרצון לקבל שלו, שע"י זה קיבל הגוף שני תוארים "רשע" ו"מת". ובכדי לתקן אותו, צריך לתת תיקון, שילך ממש להיפך מכפי שהוא הלך עד עכשיו, שהיה הולך בדרכי הקבלה ולא בדרכי השפעה.

נמצא, שאם אין החסד הזה חסד באמת, אלא שיש לו כוונה אחרת, מהמעשה החסד שהוא עושה, אין הגוף מקבל מזה שום תיקון יסודי. והגם שיש ענין "מתוך שלא לשמה באים לשמה", אבל זהו רק דרך מעבר. היינו, שאי אפשר להגיע לחסד של אמת מטרם עוברים השלב א', הנקרא "חסד שאינו אמת".

אבל העיקר הוא להגיע להאמת, כנ"ל, שהחסד יהיה באמת חסד. ולא רק שלפנים אנו רואים שהוא חסד, היינו מה שמגולה המעשה לחוץ, אבל במה שהוא מכוסה, היינו הכוונה, אין אנו יכולים לראות, מה שיש לאדם בפנימיות הלב. ויכול להיות בתוך הלב, ששם הכוונה של המעשה, יש לו חשבון, שיקבל עבור החסד הזה שהוא עושה, איזו תמורה, שזה נקרא "משפיע עמ"נ לקבל".

ואפשר לפרש על דרך זה את מה שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ש"הצנע לכת" ענינו, שאין אדם שני יכול לראות, מה שהאדם חושב על המעשה. כי הכוונה היא דבר שבצנעה, שאין השני יודע מחשבות של חבירו, אז הכתוב אומר "והצנע לכת". מה שיש בלב שלך, תשתדל להיות, שיהיה עם ה' אלקיך. היינו להשפיע, כדוגמת מה שהוא בגלוי, שזה נקרא "פיו ולבו שוים". ומשום זה יש להבחין ב' בחינות:

א. חסד שאינו של אמת. שהוא שלא לשמה, היינו משפיע בעמ"נ לקבל.

ב. חסד של אמת, שהוא בחינת לשמה, היינו משפיע בעמ"נ להשפיע.

אמנם יש בחינה עיקרית, שהיא המטרת הבריאה. היינו, שהתחתון כן יקבל טוב ועונג, אלא שיכוון בעמ"נ להשפיע. וגם בחינה זו נרמזת במה שאמר "ועשית עמדי חסד ואמת". שפירושו, שהחסד הזה יביאו אל האמת. "ואמת" פירושו, כמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ג אות י"ז), "שתיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, הוא "ואמת", הנקרא בשם "ב' תפוחין קדישין", הם שני הפנים".

ומפרש שם (באור פנימי), שבזמן שמשיגים את התיקון הז', הנקרא "ואמת", אז רואים שהשגחתו יתברך עם הנבראים היא באמת בהשגחה של "טוב ומטיב". היינו, מה שהיתה מקודם ההשגחה זו רק באמונה, זכו עכשיו בהשגה והרגשה, שכך הוא באמת. שאז מקבלים הטוב בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו מטרת הבריאה, היינו שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, כי בזה מתקיימת מטרת הבריאה.

ובהאמור יש לפרש הכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", גם כן בב' אופנים:

א. "קרוב ה'". היינו, ששומע תפלתם לכל אלו "אשר יקראוהו באמת". היינו, שמרגישים בעת שנותנים יגיעה, לעשות מעשים להשפיע. ומכל מקום הם רואים, שמהכוונה דלהשפיע הם רחוקים. זאת אומרת, שהם רואים את האמת, איך יש מרחק רב בין המעשה להכוונה, שהם אינם יכולים לצאת מהכוונה של אהבה עצמית. ומתפללים לה', שהוא יוציאם מהשעבוד הזה. וזהו כל רצונם וחשקם. ורק לישועה זו הם מצפים.

כי הם מאמינים, שכל זמן שהאדם נמצא באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. ועל זה אומר הכתוב "קרוב ה' לכל, אשר יקראהו", שה' יתן להם את האמת, היינו שיוכלו לעשות "חסד של אמת", ולא מסתפקים בזה שעושים "חסד שאינו של אמת", היינו שלא לשמה. והיות שהיא תפלה לבקשת האמת, אז ה' עוזר להם, ומקבלים ממנו יתברך את מידת האמת.

ב. שרוצים לזכות לבחינת מידת האמת, שהוא תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, שע"י תיקון הזה מתגלה להנבראים, שבאמת רואים כולם, איך שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחת טוב ומטיב. שזה נקרא "חסדים מגולים", שהחסדים של ה' מגולים לפני כל, שהם אמת."

אני לא יודע אם כדאי להתחיל שאלות, תשובות, בירורים, אולי להישאר עוד יום יומיים עם מאמר כזה, ואז נברר.

בכל זאת נשמע כמה שאלות.

שאלה: יש במאמר הרבה עצות, מהן יש עצה אחת ששמתי לב אליה. רב"ש אומר שאדם לא יכול להילחם עם עצמו, אבל לא הבנתי מהו הציור הנכון, איך כן להילחם, איך כן להיות בנטייה להכרעה?

זאת אומרת, עדיין גם השאלה לא ברורה כל כך.

שאלה: זה מאוד יפה איך רב"ש לוקח אותנו לטיול כזה דרך כל השלבים. הוא מדגיש במיוחד בנוגע לעבודה בלא לשמה, ש"כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה. כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת."

מה זה "שמירה יתרה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת"?

זאת שאלה.

שאלה: קודם כל, התפעלתי מהקריאה של הקריין שנעשתה ברכות, "דברי חכמים בנחת נשמעים". רב"ש אומר פה שאדם צריך לזהות שהמחשבות שבאות לו בכל מיני צורות הן לא שלו, אלו מחשבות זרות של אומות העולם שמשפיעים עליו. ואז הוא אומר שהתרופה לזה היא לבקש נשמתא קדישא, לבקש את גדלות הבורא שתשלוט על הכול.

איך זה מביא לזה? איך המעבר מזה לזה?

לא יודע. נראה לנו שזה הפוך, איך יכול להיות שהוא מגיע מתוך זה לזה.

שאלה: באיזה רגע אנחנו מבינים שאנחנו לא רוצים תגמול לעבודתנו?

זו שאלה.

שאלה: כל ההצדקה שהוא נותן פה ללשמה נשמעת אגואיסטית, כי הוא אומר "כל שכרי בחיים שלי, בזה שזכיתי לשמש אותך. ואני מבקש, שאתה תיתן לי שכר בזה, אם אתה תיתן לי עוד רצון וחשק, שלא יהיה לי שום מחשבות זרות, לעשות משהו לתועלת עצמי. אלא כל רצוני וחשקי יהיו אך ורק לעבוד לשם שמים." כביכול האדם מבקש מהבורא שישנה לו את הרצון, אבל אם הבורא ישנה לו את הרצון, אז כמו שקודם היה לו רק רצון לקבל, עכשיו יהיה לו רק רצון להשפיע.

כן.

תלמיד: מה התיקון בזה? זו צורה אחרת של קבלה, הוא עדיין עובד לפי הרצון שלו.

זאת אומרת, אסור לנגוע ברצון לקבל, הוא חייב להישאר באדם.

תלמיד: כדי שתהיה לו הרגשה של תיקון.

כן, ושעל זה תבוא לו כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: כן, והמתח ביניהם חייב להיות כל הזמן, אחרת אתה מכונה.

מלאך.

שאלה: קשה להביע במילים את ההתפעלות הגדולה מקריאה של כזה מאמר, וההרגשה היא שתוך כדי הקריאה באמת אפשר ליישם במשהו קטן את אותו חידוד כוונה ותפילה שרב"ש מדייק לנו תוך כדי. אני מזהה שבכל זמן אחר אני ממש מתקשה להיות באיזושהי כוונה דומה אפילו במקצת לכוונה בזמן שמרגישים את הרב"ש פועל עלינו. איך אפשר להיות עוד יותר נגישים לכזאת עבודה, לכזה חידוד של הכוונה כמו שיש עכשיו עם החברים בזמן הקריאה?

כן, זה מצב טוב לבירורים.

שאלה: רב"ש מדבר במאמר על הגוף שצריך לעשות איתו חסד של אמת, כי הוא נפרד מחיי החיים וצריך להשפיע, ובשלב אחר הוא מדבר על כך שהגוף מתבטל כנר בפני אבוקה. זה לא ברור אם הגוף צריך תמיד להתנגד או צריך להיעלם בתוך הביטול?

זו כבר עבודת האדם, זה לא שהגוף עושה את זה בעצמו.

תלמיד: האם תמיד האדם צריך למקם את הגוף כמתנגד להכול, לכל עבודות ההשפעה.

זה תלוי כמה הכוונות של האדם וכוונת הבורא הולכות יחד או לא.

תלמיד: האם זה מדד נכון שהגוף של האדם מתנגד?

כן.

תלמיד: אז למה הוא אומר שהוא מתבטל כנר בפני אבוקה כלפי אור ה'?

הבורא נותן לו כאלה מצבים.

שאלה: כתוב כאן, "היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'." נאמר שנותנים לו לגלות את גדלות ה', אבל אומרים שאנחנו צריכים להסתיר, לעשות הסתרה על הבורא, כאילו לא לגלות אותו. אני לא מבין איך זה עובד.

כן.

שאלה: רב"ש כותב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה"." ואחר כך הוא כותב, "לאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב." זאת אומרת האדם מגיע לצעקה מתוך ההרגשה שהוא כבר נתן את כל מה שהוא יכול.

האדם לפי טבעו נמצא דווקא בהרגשה שהוא לא עשה אפילו חצי ממה שהוא באמת יכול לעשות. זאת אומרת, כל אדם יודע שאם הוא מסתכל פנימה הוא יכול לתת הרבה יותר.

כנראה שאדם מגיע למצב שהוא כבר יודע שהוא לא יכול לתת יותר.

תלמיד: אז על מה הצעקה? ממה כואב לו?

או שאין לו יותר כוחות או שהוא לא מסוגל מתוך המערכת, מתוך הבריאה שלו.

תלמיד: הוא יכול ללמוד לצעוק גם אם בפנים הוא מרגיש שהוא לא עשה את כל מה שהוא יכול לעשות?

יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. איך שהבורא נותן לו.

שאלה: בפסקה האחרון רב"ש כותב, "ב. שרוצים לזכות לבחינת מידת האמת, שהוא תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, שע"י תיקון הזה מתגלה להנבראים, שבאמת רואים כולם, איך שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחת טוב ומטיב." מה זה תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא?

יש כזה תיקון. זה איך שדרך י"ג תיקונים מאיר האור על הנבראים ואז הם משיגים את השורש.

שאלה: שמעתי שאת הקוף אי אפשר לשכנע לתת לך את הבננה תמורת עולם הבא, אבל אלפי אנשים אפשר לשכנע להרוג מיליונים בעד עולם הבא, אין שום בעיה בזה. אומרים שאדם לא יכול לעבוד בלי שכר אלא אם כן אתה צריך להגיד לגוף שיש מלך גדול שאתה משמש אותו.

למה בכל זאת אנחנו לא יכולים לשכנע את הגוף שיש מלך גדול שכדאי לעבוד אותו, שהשימוש זה השכר? למה במקרה הראשון כן אפשר לשכנע אדם, שם יש הסתרה וגם כאן יש הסתרה. תמורת העולם הבא אתה יכול לשכנע לעשות כל מיני דברים, ואנחנו דווקא לא יכולים לשכנע את הגוף. מה הבעיה פה? אפילו בלי דברים גבוהים, בלי כוונה שזה נגד הטבע, פשוט לא להרוג אנשים אחרים תמורת זה שיהיה לך עולם הבא, גם את זה לא מסוגלים.

אנחנו לא מאמינים בעולם הבא.

תלמיד: עובדה שיש מיליונים שמוכנים להרוג אנשים אחרים תמורת עולם הבא.

אצלם עולם הבא זה לא מה שאתה חושב, שזה כבר השלב האחרון בהתפתחות.

תלמיד: איך לשכנע את הגוף שכדאי לשמש את המלך?

אם אתה נמצא בסביבה שכולה מכבדת את הבורא וחושבת שהוא הראשון והוא האחרון ואין שום דבר אחר ששולט ובכל העולם שלנו הוא הכוח העליון, אז כך אתה מגיע.

תלמיד: אנחנו נמצאים בסביבה כזאת, כל הזמן קוראים על זה, מדברים על זה.

זה לא מספיק.

תלמיד: מה לא מספיק, הכמות, האיכות?

השפעת הסביבה. אין השפעת סביבה מספקת עלינו שאנחנו נקבל את זה.

תלמיד: אז מה צריך לעשות?

להמשיך, להתפלל, לעשות כל מיני תרגילים שאנחנו נשכנע את עצמנו שהבורא זה העיקר, אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו.

שאלה: אנחנו בעשירייה עושים הרבה פעולות מתוך חשיבות המטרה. ביטול, חיבור, דאגה לחברים, אם יש חבר שקצת הולך הצידה רוצים לקרב אותו למרכז העשירייה. יש הרגשה שכל הפעולות האלה לא תמיד מחברות אותנו, לפעמים יוצרים אפילו יותר פילוג, יותר פירוד.

מה זה בעשירייה לזכות לנשמתא קדישא, שאז חשיבות הבורא מגולה וכולם מרגישים שזה שכר גדול לשמש אותו?

אם מגיעים להרגשה כזאת אז כבר מפתח לפתרון.

תלמיד: כאילו כל הפעולות שלנו צריכות להרגיש בסופו של דבר שזה השכר.

רק לזה.

תלמיד: רק לזה וגם לא יכולים לבד. יש איזו צעקה.

כן, יחד. איש את רעהו יעזורו.

שאלה: התרשמות מהמאמר. גם כל חברים מציינים שהרב"ש מתאר המון מצבים שאנחנו עוברים, אבל המצבים האלה הם כאילו "קליקים" קטנים, מאוד עדינים שאנחנו מרגישים בלב. איך שינויים כל כך עדינים בלב משנים את איכות החיים שלנו מקצה לקצה?

למה לא? מספיק שיהיה לנו נגיד איזה סוויץ' קטן שמעביר אותנו להסתכל בתוכנו, או להסתכל על מה שהחברה משפיעה עלינו או הבורא משפיע עלינו, כבר אנחנו ממש נזרקים מקצה אל קצה.

תלמיד: פתאום הרגשתי ששיטות הקבלה של בעל הסולם ורב"ש, חסר בהן תאום ציפיות. אנחנו בכלל רגילים מהחיים לשינויים גדולים, שיקרה משהו גדול, חסר לנו להכין את התלמיד לשינויים אם קליקים קטנים בלב לאורך שנים. זה משהו שונה לגמרי מכל תפיסת החיים איך אנחנו רוכשים דברים בחיים. זה לא רגיל הדבר הזה.

השינוי שאתה מרגיש הוא קטן מדי.

תלמיד: אני מרגיש שינויים גדולים, אני רק מדבר על תאום הציפיות עבור אנשים שנכנסים ללמוד. רק עכשיו, אחרי הרבה מאוד שנים, אני שם לב שבסך הכול עברתי שינויים קטנים בלב.

כן.

תלמיד: ואדם לא מצפה שמה שישנה לו את החיים אלו הקליקים הקטנים האלה בלב.

אבל בהדרגה הוא מגיע לכך שמתחיל לשים לב דווקא לשינויים הקטנים שבלב, ורואה שזה העיקר.

תלמיד: כשאני מסתכל על שיטת הקבלה שיכולה להתפרס ברוב עם, אני שואל האם הצורה שבה אנחנו מסודרים, אנשים שקמים כל בוקר ב-2 ולאורך שנים, יכולה להתאים להם?

לא, זה לא לכולם.

תלמיד: אז איך זה יהיה? איך אנשים ילמדו את חכמת הקבלה? איזו סביבה צריך לארגן להם?

כאן זו סביבה מיוחדת, אנשים עם רצון מיוחד, שבהחלט נמצאים במצבים מיוחדים. גם גברים, גם נשים, שזה עוד יותר מפליא.

תלמיד: אם חכמת הקבלה תתפרס האם אנשים יקומו בבוקר כמונו או שאפשר לתאר סביבה יותר נוחה שבה אנשים יוכלו ללמוד?

בוודאי, בטוח.

שאלה: רב"ש נותן דוגמה במאמר על אדם שיש לו בעיה והוא הולך לרופא, אחרי זה לפרופסור ולוועדה, יש כמה פעולות שהוא עושה ואז הוא רואה ששום דבר לא יכול לעזור לו והוא פונה לבורא. אבל יש מצבים שאתה לא רואה בדיוק מה צריך לעשות וזה יכול להימשך הרבה זמן. איך מזרזים את הזמן, איך יודעים מה לעשות כדי להגיע?

על ידי חיבור בינינו.

תלמיד: אנחנו רוצים לעשות שינוי בעשירייה ולשם כך עשינו פעולות, ניסינו משהו וזה לא עבד, ניסינו עוד משהו וזה לא עבד, ומתחיל להיות סוג של אדישות, רצון לוותר. מה העצה, איך לעבוד עם זה בצורה נכונה?

העצה היא למצוא חיבור כזה בינינו, שהוא יעורר את הבורא לסדר אותנו, לעזור לנו.

תלמיד: אנחנו מנסים לעשות חיבור בינינו.

אתם צריכים בחיבור ביניכם להשקיע כוחות ולהראות לבורא שאתם עושים הכול כדי להצליח ולא מצליחים.

תלמיד: להתחבר כדי להשקיע כוח בפעולות, בניסיונות, כדי שזה יקרה?

כן.

שאלה: רב"ש מסביר שאין לנו חומר דלק להתקדם מפני שחסרה לנו אמונה. יש אמונה חלקית ואחר כך היא נחלשת, ואז יש כל מיני עצות, זה מרגיע אותנו לזמן מה ואחר כך עוד פעם לא יכולים להתקדם. הוא אומר שצריכים להרגיש שזה אושר גדול ותענוג לשרת את המלך ושבכך נמצאת התרופה האמתית, כי זו הסיבה האמיתית.

זה נשמע לא לשמה הכי גדול, כי אני רוצה להרגיש תענוג גדול שאני משרת את המלך, ואז התרופה אמיתית והכול טוב. מה זה אומר שאני באמת משרת את המלך? שאני מרגיש שאני משרת אותו?

אני לא יודע, תנסה לברר את זה עימו.

תלמיד: אפשר לפי התגובה להבין מה זה להרגיש את המלך?

יכול להיות. תדרוש את זה ממנו.

תלמיד: איך העבודה בעשירייה צריכה להיות מכוונת כך שבאמת נגיע לזה?

העשירייה צריכה לסדר אותך, לכוון אותך, כך שאתה תעמוד מול המלך ותהיה מוכן, מבין, איך לעבוד איתו.

תלמיד: זאת אומרת, האמונה צריכה לגדול כל הזמן?

יכול להיות שכן, אם לא בכמות אז באיכות.

תלמיד: האם זה תהליך שבו היא יורדת ועולה כל הזמן?

לא, הכול תלוי בתשומת הלב של האדם, שכל הזמן חושב על זה ומשתדל להגדיל את זה.

שאלה: כתוב "כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי".

יש תחושה שגם בעוד אלף שנה, אם אמשיך לעבוד בצורה כזאת, תמיד תהייה לי תחושה שיש עוד מה להוסיף. ויש עוד מפריע פסיכולוגי, תמיד יש תחושה שאני עוד לא ראוי ומפני שאני לא ראוי, אני לא מבקש מהבורא עזרה, זה עוצר אותי.

אתה מדבר נכון.

תלמיד: איך מתגברים על ההפרעה הזאת? אם אתה חושב על זה בצורה רציונלית, אז לא תהייה ראוי אף פעם ואם לא תבקש, גם לא תתקדם. זה לא עובד כך. אבל בכל זאת זה מפריע, אתה לא מסוגל לעבור את המחסום.

זה נכון מה שאתה אומר. האדם מגיע בסופו של דבר להחלטה, שאם הבורא לא יעזור לו, הוא בעצמו לא יוכל להגיע למטרה. אם כך, מה עושים? כנראה שפונים לבורא. מה חסר לנו בזה?

תלמיד: חסר רצון, רצון אמיתי. איזשהו לחץ, שזה הדבר העיקרי שאני לא יכול בלעדיו בחיים, הוא הכרחי. כנראה שאני אמור לקבל את זה מהחברה, מהעשירייה.

כן. יש למישהו תשובה?

תלמיד: מילה אחת, יראה.

טוב.

שאלה: כתוב במאמר, "ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה. כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת." משום שהאדם משוחד וכן הלאה. בעניין ההדרכה המיוחדת שהוא צריך לקבל, האם היא מהרב, מהעשירייה, מהבורא, מכולם ביחד? מהי ההדרכה המיוחדת הזאת?

מכולם יחד, אתה צודק. בסך הכול הוא צריך לספוג את כל הדברים שהוא שומע, מהרב ומהקבוצה וכך לסדר את הקשר שלו עם הבורא שיעזור לו, שימשוך אותו לפתרון.

זה מאמר לא פשוט.

שאלה: זאת לא המדרגה סופית של התיקון להגיע ללשמה?

לא.

תלמיד: המדרגה הסופית של התיקון היא לקבל על מנת להשפיע.

כן.

שאלה: איך להגיע למצב שבו שרואים את המציאות כך ש"אני הוא ולא שליח", ואז אפשר לצאת ממצרים?

כך יוצאים. יוצא שכביכול הבורא נמצא לפנינו ואנחנו יוצאים אחריו.

(סוף השיעור)