שיעור בוקר 24.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תע"ס כרך ב', חלק ו', עמ' 401, דף תא. "עשר הספירות של עולם הנקודים", אור פנימי אות ט'-י"ב. ד"ה: והנה באותה המדה

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות" כרך ב', חלק ו', דף תא, עמוד 401, "עשר הספירות של עולם הנקודים", אנחנו נמצאים באות ט' אור פנימי בטור ב' פסקה שנייה "והנה באותה המידה".

שוב אנחנו חוזרים לגלגלתא, ע"ב, ס"ג, נקודות דס"ג, הזדככות שלהם וירידה למטה, שאז הם ממלאים את הנה"י דא"ק, ואחר כך קורה להם צמצום ב' עד הפרסא, ויחד כל זה עולה לראש דס"ג ואחר כך לנקבי עיניים דס"ג, ומנקבי עיניים דראש דס"ג יוצאים לנו הזיווגים החדשים (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

נראה מה הוא אומר לנו בדף תא, טור ב' "והנה באותה המידה".

"והנה באותה המדה שנתעלה המלכות השורשית של הראש," דס"ג, "מן הפה לנקבי העינים," דראש, כן נתחלקו הע"ס דסיום של פרצוף הס"ג ההוא," זאת אומרת למטה מטבור הכללי, "כי הע"ס המסיימים להפרצוף, מתחילים בהס"ג, ממקום החזה עד סיום רגלין, אשר בחינת הכתר וחכמה שבו," גלגלתא ועיניים, "מתפשטים ממקום החזה עד הטבור, וג' הספירות: בינה ז"א ומלכות שבו, מתפשטים מטבור עד סיום רגלין. ונמצא עתה כמו שהבינה ז"א ומלכות דראש, יצאו לחוץ מבחי' ראש ונעשו לבחינת גוף," שראש התחלק לגלגלתא עיניים ואח"פ, ראש דס"ג כך התחלק, "כן הבינה ז"א ומלכות דספירות הסיום, יצאו לגמרי מבחינת אצילות הפרצוף, באופן שאותו מסך המסיים להפרצוף, שעמד בהמלכות דע"ס הסיום, שהוא מקום של אצבעות רגלין, עלה עתה להחכמה של הע"ס האלו, שהוא מקום הטבור. וג' הספירות: בינה וז"א ומלכות שלמטה מהטבור, יצאו לגמרי לחוץ מהפרצוף ונתבטל מהם בחינת האצילות של אותו הפרצוף. ובזה תבין היטב, שאותם ט"ס התחתונות דס"ג, שהיו מתפשטים מלפנים, מהטבור עד סיום רגלים של הא"ק הפנימי, ועלו לבחי' מ"ן אל הטעמים דס"ג ולבחינת נקבי עינים, לא חזרו וירדו אח"ז למקומם הראשון דהיינו עד סיום רגלין דא"ק, שהרי כבר נשתנה מקום נקודת הסיום פרצוף הס"ג, דהיינו במקום הטבור, וכבר הופרס שם מסך המסיים את הס"ג, כנ"ל אלא שנשארו למעלה מהטבור והפרסא, ורק הזו"ן דא"ק הפנימי שהיה כלול עמהם, הם לבדם ירדו למטה מהטבור. וענין ושאיב מלעילא ויהיב לתתא גם ענין הבקיעה שהאור בקע את הפרסא יתבאר להלן."

הוא רוצה להגיד דבר מאוד פשוט. הוא אומר כך, נקודות דס"ג ירדו למטה מטבור (ראו שרטוט מס' 2), התערבבו עם נה"י דאק, נתנו לנה"י דא"ק אור החסדים וקיבלו מהם בחינה ד' דעביות, וזה גרם להם לצמצום. ואז עלו כל הרשימות האלה שלמטה מטבור לראש דס"ג, רשימות זה חסרונות, הם מבקשים מילוי. המילוי עליהם בא מהזיווג שנעשה בנקבי עיניים לפי הרשימות, שהן מצומצמות בצמצום ב', ואז מזווג בנקבי עיניים, משם יורד אור ומתפשט מטבור עד הסיום החדש שנקרא "פרסא". כמו שבראש דס"ג הזיווג נעשה על גלגלתא ועיניים דראש דס"ג, כך יש לנו גלגלתא עיניים בגוף. זה הכול קטנות. ראש קטן, גוף קטן. זה מה שיצא לנו מהרשימות.

איזה רשימות? ס"ג זה רשימו ג'/ב'. טעמים דס"ג זה ג'/ב'. נקודות דס"ג, ב'/ב' שיורדות למטה מטבור, זה ממש בינה, חסדים, וכשעולות למעלה ונעשה זיווג בנקבי עיניים אז זה ב'/א' צמצום ב'. על זה נעשה זיווג בנקבי עיניים דראש דס"ג. ויש עוד רשימו ד'/ג' שעליו לא מדברים, על זה הוא אומר נדבר אחר כך. כך יוצא הפרצוף שנקרא "עולם הנקודים". למה עולם? אחר כך יתברר איך נולדים ממנו הרבה פרצופים.

שרטוט מס' 2

קריין: אות י' דברי האר"י.

אות י'

"ואמנם ודאי, שעל ידי הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק להיות יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם, אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה, שיוכל גם הוא לקבל אורו ג"כ, ולכן הוסיף בחינה אחרת, להניח שם אותו המסך והפרסא. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה, שיוכל האצילות לקבל האור שלו, והטעם, שע"י עליתו למעלה, יצא אור חדש, ובודאי שהאור ההוא בא ממועט, אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו, היו יכולים לקבלו. וענין הפרסא היה, כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו."

הוא נותן לנו רק הקדמה במה שעכשיו נלמד על הפרסא, תכונות הפרסא, כל עניין הפרסא איך היא עולה, יורדת, משתנה, איך על ידה אפשר לשנות את הפרצופים, קטנות, גדלות וכן הלאה. זה אמצעי מאוד חזק לשינויים במערכת.

קריין: שוב.

אות י'

"ואמנם ודאי, שעל ידי הסתלקות האור למעלה מהטבור" לראש דס"ג "היה מספיק להיות יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם," מה זה עולם האצילות? יש כאן מקום של עולם האצילות, בריאה, יצירה ועשיה (ראו שרטוט מס' 3). לעולם האצילות יש לנו אור, הזיווג שבראש דס"ג, בנקבי עיניים דראש דס"ג מתפשט למטה במקום של עולם האצילות, היינו מטבור עד הפרסא. "אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה," שנמצא למטה מפרסא. הוא בדרך כלל אומר בריאה על כל בי"ע, בר ממדרגה. "שיוכל גם הוא לקבל אורו ג"כ, ולכן הוסיף בחינה אחרת, להניח שם אותו המסך והפרסא. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה, שיוכל האצילות לקבל האור שלו, והטעם, שע"י עליתו למעלה, יצא אור חדש, ובודאי שהאור ההוא בא ממועט, אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו, היו יכולים לקבלו. וענין הפרסא היה, כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו."

שרטוט מס' 3

קריין: אות י' אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות י'

"צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל וכו' יצא אור חדש: היינו האור שיצא ע"י הזווג שבנקבי עינים שנתבאר ענינו לעיל. שעל ידי האור הזה נתתקן בחינת האצילות לבדה, דהיינו בחינת הנקודים, עד הטבור של הנקודים, כי עד שם הוא מקום האצילות העתיד להיות אחר עולם זה, אמנם לא הגיע מאור זה כלום להמקום שמטבור ולמטה דנקודים. כמ"ש לקמן."

שאלה: בפעם הראשונה אנחנו רואים שמה שקורה מתחת לטבור, עכשיו נעתק למעלה? כאילו יש צמצום ב' ואותו דבר קורה עכשיו למעלה בנקבי עיניים.

רשימות שעולות למעלה הן מזמינות זיווג לפי הרשימות האלו.

תלמיד: אבל בדרך כלל זה משתרש מלמעלה למטה, ופה יש תופעה הפוכה?

הרשימות תמיד עולות למעלה והן קובעות את הזיווג, זה עדיין לא נקרא ממש העלאת מ"ן. נבדוק אחר כך.

תלמיד: זאת אומרת, העליון רוצה עכשיו להתאים את עצמו לחיסרון של התחתון, זה מה שקורה?

תמיד זה ככה. תמיד הראש הקודם עושה זיווג על הרשימות שדורשות ממנו כך לעשות. הזדכך גלגלתא, עלו רשימות לראש דגלגלתא, היא עושה מעצמה ע"ב. הזדכך הע"ב, עלו רשימות לראש דע"ב, הוא עשה מעצמו ס"ג. עלו רשימות למטה מטבור לראש דס"ג, גם עבור זה שראש דס"ג עושה בשבילם את השירות הזה, עושה זווג בנקבי עיניים ומתפשט בדיוק למקום איפה שהרשימות קובעות, מטבור הכללי עד הפרסא.

שאלה: איך המערכת יודעת לעשות את הזיווג דווקא בנקבי עיניים?

זה לפי הרשימות.

שאלה: לא מובן איזה רשימות. לא מובן איך יכול להיות שאין את הפרסא מתחת לטבור וכבר יודעים למעלה.

יש פרסא למטה מטבור.

תלמיד: אחרי הזיווג?

לא, לפני הזיווג בצמצום ב'.

שאלה: אז איך נקבע צמצום ב', לפי מה?

על ידי זה שהד' שיש כאן למטה הוא השפיע על הב' שיש כאן (ראו שרטוט מס' 4), וצמצם את כל האזור הזה לחלק שמותר שיהיה בו אור ולחלק שאסור שיהיה בו אור, כי הצטרפה ד' דעביות למקום הזה. זאת אומרת, הס"ג נכלל מד' דעביות ולכן הוא כבר לא יכול להשפיע בכל הקומה שלו, אלא רק בחלק ממנה, ולכן הוא מצטמצם. והרשימות שעולות, הן אומרות כך, לעשות זיווג אפשר רק על גלגלתא ועיניים, כתר, חכמה וחצי בינה. בחצי תחתון דבינה, זעיר אנפין ומלכות אסור לעשות זיווג כי הם כבר כלים דקבלה, אין כוח להשתמש בהם. בכלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, כן מותר, ולכן זיווג נעשה בראש דס"ג בנקבי עיניים, ומשם התפשט האור וממלא בדיוק את המקום הזה מטבור עד הפרסא.

שרטוט מס' 4

תלמיד: למה מלכתחילה הצטמצם גם מה שמטבור עד הפרסא?

זה נקרא צמצום ב', זה מה שנעשה מפני שד' התערב בב', לכן ב' הצטמצם.

תלמיד: כן, אבל אמרת שכל מה שמטבור עד הפרסא גם הצטמצם?

לא. מצטמצם רק מפרסא עד הסיום, המקום הזה הצטמצם, אסור במקום הזה שיופיע אור.

תלמיד: עם החלק הזה אין בעיה. השאלה, אם מטבור עד הפרסא לא מצטמצם למה צריך עוד זיווג כדי שיתמלא שוב?

כי זה התרוקן.

תלמיד: למה התרוקן שם?

למה התרוקן פרצוף גלגלתא, למה התרוקן פרצוף ע"ב, למה התרוקנו טעמים דס"ג? כי כל פעם האור המקיף פועל ומחייב אותם לקבל יותר, והם לא יכולים לעמוד על זה ומזדככים.

תלמיד: אז כל החלק מטבור עד הפרסא התרוקן אחרי צמצום ב' או ביחד?

אחרי צמצום ב'.

תלמיד: כלומר, אחרי צמצום ב' היה עוד פעם ביטוש על הפרסא ובגלל זה הוא התרוקן?

אני מפחד להסביר את זה אבל נגיד שמה שקורה, קורה קודם צמצום ב' ואחר כך ביטוש פנים ומקיף והזדככות הפרצוף. קודם נעשית פעולה בתוך הפרצופים ואחר כך בביטוש פנים ומקיף. כי עדיין הפעולה לא נגמרה. רק אחרי שקורה צמצום ב', הרשימות עולות למעלה. ולכן הרשימות האלה שעולות הן עולות עם הרשימו דצמצום ב', אחרת הן היו עולות מהפרצוף עצמו, פשוט נקודות ירדו ומה הלאה? דווקא כשהן התערבו והצטמצמו ונעשו כאן הרבה פעולות, כתוצאה מזה יש לחץ בכל זאת מאור פנימי ואור מקיף והזדככות.

אני לא כל כך רוצה להיכנס לזה מפני שאם נלמד פעם "מטי ולא מטי" אז יהיה לנו יותר ברור מה שקורה. כי בס"ג זו בעיה עם ההזדככות של ס"ג, אין שם כל כך מה שיזדכך כי הוא כולו משפיע. אבל יש כאן ד' שמתערב מצד אחד, וג' שמתערב בתוך הס"ג, ג' מע"ב לס"ג וד' מגלגלתא לס"ג, עוד נלמד את זה, בינתיים סכמתית זה מספיק.

שאלה: האם יש הבדל בין הצמצום בין טבור לסיום בפרצוף גלגלתא, לבין הצמצום בין פרסא לסיום?

בגלגלתא לא מצומצם כלום.

תלמיד: הוא לא מקבל שם.

בסדר.

תלמיד: ואז בצמצום ב' יש צמצום בין פרסא לסיום. האם יש הבדל בין שני החלקים האלה מבחינת איך שהם עובדים עם הצמצום?

יש הבדל גדול מאוד כי הצמצום בנה"י דא"ק הוא לא צמצום ממש, אלא הוא עומד עם המסך שלו, עם הכוח שלו ולא רוצה לקבל כאן. זאת אומרת יש כאן דבקות, יש כאן אור של דבקות. מה שאין כן, מתחת לפרסא זה צמצום, זה כוח זר שמשפיע על הפרצוף, ומחייב אותו להצטמצם. ואחר כך, כשהוא ירצה במקום הזה אפילו לקבל ואפילו בעל מנת להשפיע ולא יצא לו, זה יהיה מקום של הקליפות, על מנת לקבל. יש הבדל גדול.

תלמיד: אז הוא נשאר שם ממש ריק מאור לגמרי?

זה הבדל פשוט. מותר לי להיכנס לאיזה מקום מפני שאני יכול להיות בו, לעמוד בו. אמנם אני לא אקבל שם שום דבר, אבל אני בוחר ואני לא רוצה עקב הדבקות שלי בבורא. מה שאין כן, למקום השני לא יתנו לי להיכנס כי אני לא אוכל לעמוד. זה כמו שאנחנו כלפי הרוחניות, כשאנחנו נוותר על קבלה ונרצה להיות שם כדי להשפיע בלבד, יתנו להיכנס. אז בשביל מה להיכנס אם אני לא יכול לקבל?

שאלה: אז מי מצמצם ס"ג או מלכות?

צמצום ב'?

תלמיד: כן, ס"ג או מלכות, מי לוקח את ההחלטה?

ד' משפיעה. מלכות משפיעה על הס"ג ומצמצמת אותו. על נקודות דס"ג, יש הבדל.

שאלה: יש שני סוגים של פעולות פה במערכת, השתלשלות הפרצופים ואז פתאום יש צמצומים ואחר כך נלמד שבירות. אתה יכול אולי להסביר מה ההבדל במהות בין הפעולות האלה, האם הן בכלל שונות, או שזו סתם התפתחות טבעית של המערכת?

אנחנו נבין את זה לאט לאט אם תרשו לי לעבור הלאה.

קריין: אות י', אור פנימי, טור ב', הפסקה התחתונה.

"אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג. כי על ידי העליה למעלה למקום נקבי העינים, שהוא חכמה ובחי"א, הרי נתמעט הס"ג מקומת בינה לקומת ז"א, וע"כ יכולים הכלים לקבלו, בבחינת אצילות. ותדע, שאור חדש הזה, הוא האור דכלים דפנים דג"ר, והוא עצמות האור דג"ר דנקודים, אבל אותו אור חדש שנאצל אח"כ ע"י זווג ע"ב ס"ג, שירד ובקע לפרסא, והאיר לנקודים, הוא אינו בחינת עצמות אור של הנקודים, אלא שנבחן לבחינת תוספות אור, ובחינת גדלות.

וזה אמרו ''שע"י עליתו למעלה יצא אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו היו יכולים הכלים לקבלו" דהיינו הכלים דג"ר דנקודים, כנ"ל. ומכנה אותם עולם האצילות, משום שהמה השרשים לעולם האצילות."

טוב, אנחנו עוד נלמד את זה, עולם האצילות זה עוד רחוק.

קריין: אות י"א דברי האר"י.

אות י"א

"* וצריך לתת טעם למה הוצרך שני דברים: א' הצמצום, ב' הנחת הפרסא. אך הענין הוא שיוכלו התחתונים לקבל האור, הוא על ידי המעטת האור, וגם בהיותו בא דרך מסכים. והנה כיון שבעולם הנקודים היה עיקר התחלת גילוי הכלים. הוצרך הצמצום הנזכר לשיומעט האור ויוכלו כלי הנקודים לסובלו, וגם בהיותם מצומצמים שם, הם דחוקים מאד, ועל ידי זה הם יוצאים בחוזק דרך העינים ומתפשטים למטה."

* מבוא שערים שער ב' פרק ב'.

קריין: אות י"ב.

אות י"ב

"והוכרח ג"כ להשים הפרסא, ולהמעיט יותר האורות היוצאים דרך הפרסא, וטעם תוספות המעטתו על ידי הפרסא, אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו, שיהיה יכולת בו לקבל האור הנמשך לו. ובזה תבין איך יש מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. אכן מן האצילות אל מה שלמעלה ממנו, אין צריך מסך ממש, רק ריחוק מקום בלבד שהוא הצמצום הנ"ל, כי עלה האור למעלה מהטבור ונתרחק מן הנקודה, אשר מכנגד הטבור ולמטה מבחוץ."

קריין: "אור פנימי" אות י"ב.

פירוש אור פנימי לאות י"ב

"הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו: כבר נתבאר לעיל שענין הפרסא ה"ס המסך המסיים לפרצוף הס"ג בדומה לאצבעות רגליו שמקודם לכן, אמנם יש בו תיקון גדול, הנקרא בזוהר דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, כנ"ל בדברי הרב." זאת אומרת, חוזר למעלה ומושך למטה. "והוא משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות: מבחי"ב ומבחי"ד יחד. ולפיכך נוהג בו ענין של בקיעת הפרסא בשעה מהבריאה צריכה לקבל האור מאצילות. וענין בקיעה פירושו, ביטול של גבול הסיום שבו והתפשטות האורות דס"ג למטה מהפרסא. והוא רק ביטול לשעתו, ואח"כ חוזר ונסתם. באופן שהוא דומה לפתח הנפתח ונסגר. והדבר תלוי בירידת הבחי"ד דפרסא מתוך הבחי"ב דפרסא. כי בשעה שב' הבחינות מחוברים ומהודקים זה בזה," בינה ומלכות "אז הפרסא מסוגרת כמו המסך העומד באצבעות רגלים, שאין שום התפשטות של הפרצוף מלאחר סיום של אצבעות רגליו. ובשעה שהבחי"ד עוזבת את הפרסא, ויורדת למקום אצבעות רגליו של הפרצוף כמו שהיה מקודם לכן, אז מתבטל כח הסיום של פרסא שזה נק' שנבקע הפרסא, והאורות עוברים משם ולמטה לעולם הבריאה. וזהו כוונת הזוהר דשאיב לעילא ויהיב לתתא. ויתבאר עוד להלן."

זאת אומרת, יש תפקיד מאוד מיוחד בפרסא, שעובד כמו בוכנה, מעביר למעלה רשימות, חסרונות ומעביר למטה אורות. בקיצור, יש כאן תפקיד מאוד מאוד גדול בקשר בין ב' ו-ד', ב' מהס"ג ו-ד' מנה"י דא"ק. כי השילוב בין בינה ומלכות, שבינה זה תכונות הבורא דלהשפיע, ומלכות זה תכונות הנברא דלקבל, כששתי התכונות הללו מתערבבות הן מתחילות להשפיע בצורה הדדית זו על זו, בורא על הנברא ונברא על הבורא בצורה כזאת שדווקא מהשילוב ביניהם, "וילכו שניהם יחדיו", הם יגיעו למטרת הבריאה, לכך שהנברא יקבל תורתו של הבורא.

קריין: טור ב' באמצע.

"מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. כי מכח הפרסא שנתתקן כאן מתחת הפרצוף ס"ג דא"ק, נקבע גבול עולם של הנקודים על בחינת הטבור שלו, אשר על הטבור דנקודים הזה נעשה אותה הפרסא שבין אצילות לבריאה. כמ"ש זה היטב לקמן. וזה שמרמז להבין בזה את הפרסא שבין אצילות לבריאה. כי הם ענין אחד.

האצילות למה שלמעלה ממנו אין צריך מסך ממש רק ריחוק מקום לבד:" זאת אומרת, קצת המעטת האור, ויוכל להשפיע למקום האצילות. "כלומר, שאע"פ שענין הסיום של רגלי הס"ג על הפרסא, הוא מסבת עלית האורות שלמטה מטבור למ"ן אל נקבי העינים, שמטעם זה יצאו האח"פ של הראש לחוץ מהראש, והבינה וז"א ומלכות דע"ס הסיום לחוץ מהגוף של האצילות. כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא ע"ש. וא"כ משמע לכאורה שהפרסא באה לתיקון האצילות דאורות הנקודים מסבה שנאצלים מאורות העינים. וע"כ אומר, שהן אמת כי דבר הסיום גופיה דפרצוף הס"ג על הפרסא, בא עם מדת האצילות שבנקבי העינים. אמנם, זה עדיין אינו נקרא מסך ופרסא, אלא ריחוק מקום לבד, שמקודם היה סיום פרצוף הס"ג בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, ועתה מסבת הזווג שנתעלה באור העינים, נתעלה סיום הפרצוף למקום הטבור, והגבול החדש הזה היה מכונה רק ריחוק מקום לבד. אמנם ענין הפרסא הוא דבר אחר שנוסף על הריחוק מהטבור ולמעלה, והוא לצורך הבריאה, כנ"ל, כי יש בהפרסא תיקון מיוחד שבסבתו עוברים אורות אצילות לבריאה."

זאת אומרת, שתחת הפרסא יכולים להתקיים התחתונים והם יכולים למעלה מפרסא להעלות את המ"ן שלהם ולקבל כוח דרך הפרסא מלמעלה למטה, וכך להתחזק ולעלות בחזרה ממטה למעלה דרך הפרסא. זאת אומרת, הפרסא זה לא סיום, זה לא מסך, זו לא איזו מחיצה שקיימת, אלא אפשר לעבור אותה באיזה תנאים, לעלות מעליה, לרדת מתחתיה, וכך להתחיל לתקן את הכלים. כי כל תיקון הכלים הוא שכלים דקבלה ששייכים למלכות הם יתערבבו עם כלים דהשפעה ששייכים לבינה. וב' וד' כאן כל הזמן, או שעולה למעלה או שיורד למטה, וכך זה עובד בצורה כזאת שיכולים להשפיע בצורה הדדית לתיקון הכלים.

(סוף השיעור)