סדרת שיעורים בנושא: undefined

03 - 09 ספטמבר 2018

שיעור 3 ספט׳ 2018

שיעור בנושא "עיבור", שיעור 1

3 ספט׳ 2018
תיוגים:
לכל השיעורים בסדרה: עיבור 2018
תיוגים:

שיעור בוקר 03.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "עיבור"

אנחנו ממשיכים באותו הנושא, זה בעצם הנושא העיקרי שסוף סוף הגענו אליו. במשך הרבה שנים היינו צריכים לארגן את החברה, לימוד, הרבה שלבים בהתארגנות חיצונה, יותר פנימית ויותר פנימית. עד שהיום אנחנו מתחילים לאחוז בחיסרון לגדלות הבורא, איך אנחנו נשיג אותו, שבמידה הזאת אנחנו נוכל להתבטל. איך אנחנו יכולים לארגן את החברה כדי לעורר בינינו את הרגשת גדלות הבורא. איך נגיע לכוח השפעה מעל כוח הקבלה שיש לנו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שזה במידה שבכל אחד ובכולנו גדלות הבורא תהיה יותר גדולה מגדלות האגו שלנו.

כאן אנחנו מתחילים באמת להיכנס לעבודה הפנימית הנכונה, האמיתית, הרוחנית, שזה נקרא בכל מקום "עבודת ה'", שאדם משתדל לרכוש את תכונת הבורא. אני מאוד מקווה שאנחנו נמצאים בזה, רואים את זה גם על עצמנו. השלבים האלה הם שלבים רציניים, כבר מעשיים בפועל, רואים אותם, מרגישים אותם, אפילו מיום ליום הם יהיו יותר ויותר מורגשים, יותר מעשיים.

ולכן נדרשת מאיתנו, מכל אחד ומכולם, גם בעבודה פרטית וגם בעבודה קבוצתית, יותר תשומת לב והזדהות עם מה שכותבים המקובלים. וכמו שאנחנו קראנו לא פעם, הכניסה לדרגה הראשונה היא הכניסה החשובה ביותר, והיא העבודה הקשה ביותר. כי כאן אדם מחליף את הטבע שלו, אחר כך הוא רק מוסיף, מוסיף אמונה למעלה מהדעת. אבל להעלות אמונה בפעם הראשונה שהיא תהיה למעלה מדעתו, שכוח השפעה ישלוט על כוח הקבלה, שגופו זה רצונו וכך יעבוד עם עצמו, צריכים כאן שינויים גדולים מאוד. אנחנו נמצאים בזה עד כדי כך שכבר זה מגיע.

אנחנו צריכים להיות גאים שאנחנו בונים חברה כזאת, חברה חדשה, מקום חדש. אין דבר כזה במציאות, קבוצה שעוסקת באמת בלהשיג את שיטת הקבלה, לממש אותה ולהביא את עצמה למצב שהיא יכולה להיות כמרכז, כדוגמה להתפתחות הרוחנית של העולם. צריכים לדעת, צריכים להתגאות בזה וצריכים לחשוב ולהבין מה זה.

נמשיך בינתיים בשלב הראשון הזה לרכוש את המדרגה הראשונה, עיבור.

קריין: אנחנו קוראים בקובץ קטעים בנושא "עיבור", ציטוט מספר 1 מתוך רב"ש א' "ענין יניקה, ועיבור".

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

זאת אומרת, אנחנו לא מקבלים תכונות חדשות, הן נמצאות בנו, רק שכוח ההשפעה מדוכא על ידי כוח הקבלה. ואנחנו צריכים ההיפך, נהפוך הוא, שכוח ההשפעה ישלוט על פני כוח הקבלה והוא ימלוך. איך זה יכול להיות? במידה שאנחנו ניתן לו חשיבות לכוח ההשפעה, לכוח הבורא, עד כמה שגדלותו תעלה בעינינו, וזה הכול תלוי בחברה. על ידי זה שהחברה רוצה את זה, להעלות את גדלות הבורא, גדלות האמונה למעלה מהדעת, כוח ההשפעה, חיבור על פני כוחות הפירוד, כוחות הקבלה. על ידי זה שעושים כל מיני פעולות מגיעים לעזרה מלמעלה, המאור המחזיר למוטב וכך נעשה, נהפוך הוא.

זה דורש הכנה ארוכה, אבל כשזה מגיע אחרי ההכנה, השלבים האלו של הכניסה ממש למדרגה הם נעשים במהירות. העיקר זה הכנה ארוכה, ארוכה, ארוכה. זה כמו נניח תשעת ירחי הלידה ואחר כך הלידה עצמה, אז אפילו שהיא יכולה להיות יממה או לקחת זמן, אבל בסך הכול לעומת כל תשעת ירחי הלידה זה זמן קצר.

אז אנחנו עשינו הרבה עבודה בהכנה, וכבר מתקרבים לעיבור. צריכים כאן גם לדעת שישנם אנשים יותר מוכנים לזה, פחות מוכנים לזה, וזה לא חשוב. מי שנכלל, עד כמה שהוא נמצא בעבודה הזאת אפילו בשלבים של מתחיל יחסית, לא יודע ולא מבין, אם לפי מה שהוא לא יודע ולא מבין יתכופף ויתכלל בתוך החברה, אז גם הוא ישתתף בזה ויעבור כך כמו תינוק, כמו קטן ליד הגדולים ממצב למצב, ואחר כך יוכל גם להשלים.

אבל לא צריכים לחשוב כאן איפה אני לעומת האחרים, הם לומדים נניח עשרים שנה, או עשר שנים ואני בסך הכול שנתיים, איך זה יכול להיות? זה יכול להיות אפילו מיום ליום. כי כך האנושות מתקדמת, כמו שמגיע דור חדש, הוא חדש, ואז הוא רק תופס מהדור הקודם מה שיכול לתפוס וממשיך. לכן כולם חשובים, כולם שווים. והעיקר זה דרך השגת גדלות הבורא שזה תלוי בנו, עד כמה שאנחנו נחמם את המושג הזה "גדלות הבורא", אז אנחנו נמשיך.

נקרא שוב.

קריין: שוב ציטוט מספר 1 מתוך רב"ש א' "ענין יניקה, ועיבור".

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

סדנה

מה זה נקרא בשבילנו לבטל את עצמיותנו לגמרי, לכל אחד ולכולם יחד? מה זה נקרא ביטול עצמותו של האדם? אני מבקש [לענות] בקצב, יש לנו הרבה עבודה.

*

מקובלים מגלים תהליך, מה קורה עם הנשמה. והם אומרים שהנשמה היא הייתה דבוקה בשורש, בבורא, כענף בעץ, עד שהיא ירדה לתוך הגוף. "גוף" זה נקרא רצון לקבל, לא בשר ודם אלא רצון לקבל. והרצון לקבל הזה המקולקל תופס את הנשמה ומוציא אותה מהדביקות בבורא, והנשמה היא רוצה לחזור להיות דבוקה בבורא כמו קודם. שהרצון לקבל, הגוף שהתקלקל ומחזיק בתוכו את הנשמה בשבי, הוא לא ישלוט על הנשמה, אלא הנשמה שהיא כל הזמן משתוקקת לבורא, מתעוררת, זה נקרא "נקודה שבלב" שהיא מתעוררת באדם, היא נותנת לאדם הזדמנות לגייס כוחות על ידי המאור המחזיר למוטב, להתחיל להחזיר את הניצוץ הזה, הנשמה הזאת הקטנה למקורה, לבורא.

וכאן העבודה שלנו תלויה מאוד ברגישות לדבר. לתאר לעצמנו איך שהנשמה הייתה בתוך הבורא, "חלק א-לוה ממעל" שאחר כך התנתק ממנו ונפל לתוך הרצון לקבל, על מנת לקבל. ועד כמה שאנחנו משייכים לנשמה הזאת גדלות כמו לבורא, מכבדים אותה, מעריכים אותה, אז לפי זה אנחנו יכולים לעבוד בלהחזיר אותה למקורה.

עד כדי כך, שבעבודה הזאת שאנחנו מחזירים את הניצוץ הזה, את הנשמה הזאת למקור שלה, לבורא, אנחנו בכל הלב והנפש שלנו, בכל המאמצים שלנו, את עצמנו גם עם כל הכוחות שמשקיעים בזה, מחזירים אותם לבורא. ולכן הנשמה הזאת, הניצוץ הזה הקטן גדל יותר ויותר. ומורגש בנו שזה לא איזה ניצוץ קטן, אלא זאת ממש מדורה גדולה, אש גדולה, אור גדול שממלא את כל המציאות. והרצון לקבל בסך הכול, שימש לאותו הניצוץ כדי להוציא אותו מהבורא, ושאנחנו נוכל לעשות את הדרך חזרה כדי לגרום בזה להיווצרות הנשמה, ללידת הנשמה.

סדנה

בואו נדבר על זה, איך אנחנו קיבלנו את הנשמה בנפילתה לתוך הגוף, לתוך הרצון לקבל ואיך אנחנו מחזירים אותה בחזרה למקורה?

*

קריין: קטע מס' 2 מתוך רב"ש ג', מאמר "עיבור - א'".

"הכלים השבורים והמתים עולים עם הנצוצין לעיבור על ידי הרשימות שקיבלו את האור שלהם. למשל, הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים. והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר)."

(רב"ש - ג' מאמר 179 "עיבור - א")

איך מתרחשת העלייה הרוחנית שלנו?

*

קריין: קטע מס' 3 מתוך רב"ש ב', "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה".

"התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא. נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור"."

(רב"ש - ב'. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)

איך אנחנו מסייעים, עוזרים, גורמים להיווצרות צורת העובר? מה החומר שלו, מה הצורה שלו? על ידי איזה כוחות הוא מתחיל להתייצב? ובמה תלוי שהוא גדל ולא נופל? איך אנחנו גורמים להתקדמות שלו? איך אנחנו נמצאים בשמירה על גדילת העובר?

איזה כוחות נמצאים כאן בשילוב ובהתפתחות ההדדית? תתחילו לדבר. את הכול שמעתם, רק צריכים קצת לעורר את הלב, בעיקר.

אני הייתי מדבר לא לפי הסדר, אלא ככה. תדונו ביניכם.

*

הגוף שלנו, ובכלל כל ברייה וברייה, נכללת משילוב הכוחות, חיוביים ושליליים כביכול, שנמצאים במאבק באיזה הצטברות מיוחדת ביניהם. איך אנחנו בעבודה שלנו שומרים על איזון הכוחות האלה, לא לתת שליטה ממשית זה על זה. אפילו כוח ההשפעה , אם כל הזמן ישלוט על כוחות דקבלה, הוא ידכא אותם לגמרי, זה גם לא טוב.

זאת אומרת איך אנחנו רוצים להגיע לאיזשהו קו אמצעי בשילוב הכוחות, שרק אז אנחנו גורמים לעובר להתפתח, אפילו להתאסף נכון למידת העובר הראשונה?

איך אנחנו שומרים על שילוב הכוחות, החיוביים והשליליים כביכול, בהיווצרות בחינת העובר?

*

קריין: ציטוט מס' 4, מתוך רב"ש ב', "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

איך אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי האם, כלפי הרחם במשך כל ירחי הלידה? אחר כך ביטול עוד יותר גבוה.

עכשיו הוא כאילו ביטול פסיבי, שיעשו עלי מה שהם רוצים. כמו בזמן ניתוח, שיתנו לי הרדמה ויעשו מה שהם רוצים. אחר כך לא, אחר כך אין הרדמה, אלא אני חייב לבצע ברצון שלי, בכוחות שלי את כל הפעולות שלגמרי נגדי ובשמחה ודאי.

*

מה זה נקרא, שאני אוכל מה שאמי אוכלת? מה זה בעבודה שלנו, לאכול מה שאמא מאכילה את העובר?

*

איך אני עושה כך שאני לא עולה בשם, כאילו לא קיים? שפשוט כוח מאמא בא ומתלבש באותו רצון שאיבד את העצמאות, העצמיות, ביטל את עצמו? איך שזה שכוח האם בא וממלא אותו?

*

איזה דברים העובר מעלה לעליון ואיזה דברים לא, מפני שאילם? כלפי איזה שאלות נקרא שצריך להיות אילם, וכלפי מה הוא צריך לעלות מ"ן?

*

איך מארבע בנים, דווקא לזה "שאינו יודע לשאול" פותחים לו חסרונות חדשים?

*

קריין: קטע מס' 5, "ענין יניקה, ועיבור"

""עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית. ומדוע אני צריך להאמין על זה ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב באם אני הייתי מרגיש את המציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיה לי השתוקקות לשמש אותו, אם כן הסתר זה למה לי, מה מרויח הקב"ה בזה, שהסתיר עצמו מהנבראים. גם על זה לא מתרץ שום תירוץ, אלא גם על הקשיא הזו הוא מתרץ שהוא הולך למעלה מהדעת, ואומר אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עשה הסתר היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה. נמצא שעל כל הקושיות שעולה במוחו, על הכל הוא אומר שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעינים עצומות, ורק באמונה."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

איך אדם בונה מצורות ההתנגדות את צורת העובר? איך אדם בעזרת ההתנגדות בונה את צורת העובר? בזמן, בתנועה, במקום, בפעולות, במוח ובלב, שרואה שכל ההתנגדויות הן באות שהוא דווקא מהן, בלצרף אותן יחד, בונה את עצמו הרוחני?

אנחנו גם לומדים כך בבית ספר, באוניברסיטה, בכל מקום. נותנים לנו בעיות, קושיות, שדווקא בעזרתן, אם אני משתמש בהן נכון, אני רוכש את המדרגה החדשה בתפיסה, בלימוד, בידיעה.

איך אנחנו נכון משתמשים בכוחות ההתנגדות, בהתנגדויות? נגיד היום במשך היום יהיה לי כמה פעמים ביום שאני כן אזכור ולא אזכור, כן ארצה ולא ארצה, ואתבלבל ואדחה, נותנים לי כל פעם התעוררויות כאלה, ותמיד בא יחד עם משהו טוב שאני נזכר, כנגדו משהו רע, כביכול רע.

אז איך אנחנו משתמשים נכון ברע הזה? בעצם ממנו אנחנו בונים את הכלי, החומר הוא נשאר.

*

איזה שוני יש בשימוש בהתנגדות בעיבור, יניקה, מוחין?

*

(סוף השיעור)