שיעור בוקר 18.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', עמ' 453, דף תנ"ג, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב", אות ו'

קריין: אנחנו קוראים מספר "תלמוד עשר הספירות", חלק ו', כרך ב', חלק ו', דף תנ"ג, עמוד 453, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סיבה ומסובב", אות ו'.

אות ו' בעמוד תנ"ג, 453.

אות ו'

"פעולה ו'. שהיא זווג דהכאה של אור העליון עם המסך, נמשך מכח אור העליון גופיה. כי הצמצום והמסך הנעשה על בחי"ד, יצאו מכח הנאצל עצמו כנ"ל, ואור העליון הנמשך מא"ס שהיה ממלא שם כל המציאות, בלי שום גבול כל שהוא, אינו סובל את הגבול הזה שנתרשם בהמסך, אלא שרוצה לבא גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כדרכו אבל המסך מחזיר אותו לאחוריו, בכח הגבול שבו. וזהו מכונה זווג דהכאה. הרי שהזווג דהכאה נמשך מאור עליון גופיה."

זאת אומרת, הצמצום פועל על הנברא ולא על הבורא. הצמצום פועל על הרצון לקבל ולא על האור. האור רוצה להיכנס פנימה כמו שהיה, ולא חשוב לו מה החליט הנברא. הוא רוצה למלאות אותו ולא חשוב לו אם יש גבול, החלטה או אין גבול. ממש שום דבר לא עומד כאן לפני האור. זאת אומרת, צמצום יש לנו על קבלת האור ולא על האור עצמו.

שאלה: הוא אומר פה, "ואור העליון הנמשך מא"ס שהיה ממלא שם כל המציאות, בלי שום גבול כל שהוא". מה זה הגבול הזה שצריך להיות פתאום?

כלום, כמה שנכנס נכנס. לא היתה שום הגבלה מצד הנברא שהאור העליון ימלא אותו. שום הגבלה.

תלמיד: מה זה ש"אינו סובל את הגבול הזה שנתרשם בהמסך, אלא שרוצה לבא גם בבחי"ד"? מאיפה נוצר הגבול הזה, מה הגבול הזה שהוא מדבר עליו?

עכשיו?

תלמיד: כן, בכלל.

הנברא אומר, אני לא רוצה לקבל.

תלמיד: הנברא דווקא אומר?

הנברא אומר.

תלמיד: או שהוא לא יכול לקבל?

לא רוצה לקבל.

תלמיד: לא רוצה לקבל?

כן. או שאפשר להגיד, לא יכול לקבל בגלל שהבושה לא מרשה לו.

תלמיד: למה המסך מחזיר אותו לאחוריו אם כך?

לא רוצה, דוחה את האור.

תלמיד: מי דוחה? אני לא מבין מי דוחה את האור.

המסך.

תלמיד: המסך דוחה את האור?

כן.

תלמיד: איך המסך יכול להחזיר את האור? איזה כוח יש לו להחזיר אור?

בושה.

תלמיד: של מי?

של הנברא, של הרצון לקבל.

תלמיד: זאת אומרת, הנברא כן מעורב פה בכל המערכת, כי לא ברור מה הקטע שם.

אם הנברא לא היה מעורב במערכת אז לא הייתה קיימת מערכת. מה אתה מדבר בכלל?

תלמיד: לא מצוין פה שהנברא מעורב.

ודאי, מעורב בקבלת התענוג, בקבלת האור.

תלמיד: וזה נקרא "זיווג דהכאה"? מה זה זיווג דהכאה?

בינתיים הוא לא מדבר על זה.

תלמיד: הוא אומר באותו משפט, "בכח הגבול שבו. וזהו מכונה זווג דהכאה".

בסדר. לפני עשר שנים לפחות לימדתי אותך את זה.

תלמיד: נכון, לימדת אותי את זה.

אז אני שמח שכעבור עשר שנים אתה שואל מה שאמרתי לך לפני עשר שנים. יש רצון לקבל שנברא על ידי התענוג. הרצון לקבל שנברא על ידי התענוג הוא נקרא "בחינת שורש", שרק נברא. הוא נמצא שם בתוך הרצון להשפיע של הבורא בעלמא, בצורה שבעצם כמעט ולא קיים. קיים רק, הוא אומר לנו, כמו באדם שרוצה לבנות בית כרעיון. אחר כך הרצון לקבל הזה מתחיל להתפתח על ידי אותו האור, והוא מתחיל להרגיש שמזה הוא מתהווה. שיש לו ישות, יש לו רצון, יש לו משהו משלו, שבמידה הזאת הוא גם מרגיש שהוא משהו אחד, ומה שבונה אותו, מה שממלא אותו זה משהו אחר. זה מחוצה לו, מולו, נגדו. כך הוא מתחיל להבדיל שיש הוא ויש מאציל, אור. אבל מה המאציל עשה? המאציל עשה אותי כדי למלאות אותי ולתת לי כל טוב. זו כבר לא הבחינה הראשונה, זו כבר הבחינה השנייה, חכמה.

אחר כך הוא מתחיל להרגיש מה המאציל עושה. הוא ברא בו רצון, הוא מילא את הרצון. הרצון קיבל תענוג, אבל בתענוג הזה הוא מרגיש שהוא הפוך מהמאציל שממנו הוא יצא. שפעם היה דבוק בו ועכשיו הוא כבר לא דבוק. זה נקרא "סוף חכמה", סוף בחינה א'. ואז הוא לא מסכים עם זה. אין לו כל כך תענוג עדיין מקבלת האור, מזה שהוא ממלא אותו, אלא התענוג שלו, את זה הוא זוכר ומרגיש, שהתענוג שלו היה מזה שהוא היה יחד עם המאציל. אז אפילו עכשיו שהוא מקבל, והקבלה הזאת היא לא קבלה מבוררת, מבוקרת, לא קבלה שמגיעה משלו, אבל בכל זאת זה משהו שמפריד בינו למאציל, ולזה הוא לא מסכים. ולכן הוא אומר, אני לא אוהב את זה, אני רוצה להיות עם המאציל יחד. ואז הוא הופך להיות בחינה ב', בינה. וכולי וכולי, כך הוא משתנה.

תלמיד: מה זאת ההכאה הזאת?

הכאה זה כשהרצון לקבל מגיע למצב שהוא מרגיש שהוא רוצה לקבל בעצמו, זאת אומרת הוא קיים לבד מול המאציל ויש ביניהם כבר יחסים של נותן ומקבל, והוא אומר, אני לא רוצה לקבל אז אני נותן מכה, לְמה? לרצון לקבל שלי. אני לא מרשה לרצון לקבל שלי לקבל. "אני", כך אומר הרצון לקבל, "אני לעצמי לא נותן אפשרות לקבל". מאיפה הוא קיבל כוח? מהאור. מאיפה הוא קיבל החלטה? מהאור. למה הוא רוצה כך? כדי להיות כמו האור. זה נקרא "זיווג דהכאה".

זו עדיין הכאה, אחריה בא זיווג. מה הזיווג? שהוא אומר, "אבל המאציל רוצה, אני לא יכול לצער אותו אז אני הולך ומקבל למרות שאני לא רוצה." אני מחלק את עצמי, אני שלא רוצה לקבל, ואני שמקבל בשביל המאציל. זה לגמרי לא אותו דבר, אלה כלים אחרים, כלים חדשים. כי הכלים הקודמים שלי הצטמצמו והם לא נפתחים.

צמצום א' שאני עשיתי ואני אומר אני לעולם לא אקבל, יש כאן תוספת, לעצמי אני לא אקבל, אבל בשביל המאציל אני אקבל. מה זאת אומרת בשביל המאציל? אלה כלים אחרים. איזה כלים אחרים, האם זה לא רצון לקבל? זה רצון לקבל אבל שמאורגן מתוך זה שאני מכיר את המאציל כגדול, כענק, כחשוב, ומהגדלות שלו אני בונה את הכלים דקבלה שלי.

לכן מלכות דאין סוף יכולה לקבל את כל האור. האם היא מקבלת מפני שהיא רוצה לקבל בלבד? צריכים לחשוב על זה. אבל זו עדיין לא קבלה בשביל המאציל, יש שם החלטה כזאת במקצת. אנחנו עוד נכנס לזה, אני רואה שעוד מעט יהיה אפשרי לדבר גם על זה.

שאלה: כל החלוקה הזאת שהנברא אומר אני לא רוצה לעצמי אלא רק בתנאי שאני יכול לכוון את זה למאציל, זאת בעצם עבודת המסך?

כן, ודאי, בסך הכול.

תלמיד: איך הנברא יודע את הכמות שהוא יכול לקבל כדי לכוון את זה למאציל, עוד לפני שהוא קיבל אותה?

יש לו את כל הנתונים. יש לו את הרצון לקבל שלו שקיבל כמו שהוא, יש לו את הרצון להשפיע שיש לו בבינה, יש לו בזעיר אנפין השוואה בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, יש לו במלכות רצון לקבל הכללי השלם שלה. ועכשיו הוא בעצם כאילו מעלה את עצמו לבינה, הוא עושה צמצום, הוא אומר "לעצמי אני לא מסוגל ולא רוצה לקבל שום דבר, אלא מה אני אעשה? אני צריך לעשות כמו בינה ברצון להשפיע וכמו מלכות ברצון לקבל", ואז מזה הוא בונה מסך.

תלמיד: וכשבכל זאת הוא פותח איזה פתח במסך ונותן לאותה כמות אור שהוא החליט שהוא כן יקבל בעל מנת להשפיע והיא נכנסת, לא נגרם שם נזק כביכול?

לא. הוא לא פותח אותו רצון לקבל, זה לא אותו רצון לקבל, זה רצון חדש שאני מארגן אותו לטובת בעל הבית. אני לא הולך ליהנות בעצמי, לא אותם הכלים שלי נהנים. על זה כתוב שנפסלו כלים דקבלה הקודמים ותמורתם באו כלים חדשים.

תלמיד: והבורא כביכול ערב לו שהוא לא ייפול לתענוג הזה, שהוא יצליח לשמור על עצמו?

זו כבר שאלה נוספת, מאיפה הוא בטוח, ועל סמך מה הוא עושה חשבון, והאם ייפול או לא ייפול, אלה החשבונות שיש לו. אבל יש לו את כל החשבונות ואת כל הנתונים כדי שהוא יעשה את זה בביטחון מלא.

שאלה: למה גדלות המאציל, גדלות הנותן, לא גוברת על הבושה? למה זה לא גובר על זה?

הוא מרגיש בושה רק כלפי זה שהוא קיבל, וזה הרגיש כבושה, וזו לא בושה על חשבונו, כי כך הבורא ברא אותו. אחר כך הוא עשה צמצום והוא מודה להרגשת הבושה שעוזרת לו עכשיו לעלות לדרגה אחרת, ועכשיו הוא בונה את עצמו כנותן. זאת אומרת הבושה הופכת להיות כבוד. כבוד ובושה הם פנים ואחוריים של אותו המצב.

תלמיד: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להתגבר על התחושות הפנימיות שלנו ולהתעלות מעליהן. נראה לי שיש פה דוגמה למצב שהוא כביכול לא קרה כך, אבל יכול להיות שאני טועה.

אני לא רוצה להיכנס לזה, יש גבול עד כמה שאני רוצה להתפלפל אתכם, אני מוגבל בזמן.

תחשבו קצת יותר. רב"ש לא הסביר לי את זה בצורה כזאת, אני לא קיבלתי הסברים, אלא כתבתי כל מיני קשקושים שאני מסתכל עליהם עכשיו.

אתה לא יכול לקבל את זה בשמיעה. זה מתוך מחשבות ומתוך חיפושים, ולמה זה כך, ולמה זה כך. אני הרבה פעמים שאלתי אותו, "אבל המלכות כך, אבל הבינה כך". "כן", זאת הייתה התשובה, לך תבין. כי התשובה צריכה לבוא מתוך בירור פנימי בין רגש לשכל.

קריין: אות ז'.

"פעולה ז'. שהוא אור חוזר הנעשה לבוש ובית קבול על אור העליון, נמשך מכח הכאת המסך באור העליון, במדת מה שמחזירו לאחוריו. כי כל אותו שיעור מאור העליון שהיה ראוי לבא בבחי"ד, ולא בא שם מחמת עיכובו של המסך, שהחזירו לאחוריו, נקרא בשם אור חוזר. הרי שהאו"ח נמשך מן הכאת המסך באור העליון. וצריכים לזכור שמצמצום ואילך, מעת שפסקה הבחי"ד להיות בית קבול על אור העליון, לקח האור חוזר את מקומה, כלומר שהאו"ח נעשה לכלי קבלה במקום הבחי"ד שמלפנים. ולא יצוייר עוד כלי קבלה זולתו."

סדנה

הבעיה הגדולה היא להבין מה זה שהאור חוזר נעשה כלי קבלה במקום בחינה ד'. אור חוזר הוא דוחה, הוא רוצה להשפיע, לתת, למסור את נפשו, איך הוא הופך להיות לכלי קבלה, הרי זה ההיפך ממנו?

*

אור חוזר הופך להיות כלי קבלה אחרי שהנברא דוחה אותו. איך האור על ידי הדחיה הופך להיות לכלי קבלה תמורת בחינה ד' הקודמת?

*

איך זה קורה שהאור שפוגע בבחינה ד' והיא לא מעוניינת לקבל אותו ודוחה אותו, עם הכוונות המלוות כאן ודאי, האור הנדחה הזה שנקרא "אור חוזר", הופך להיות לכלי קבלה במקום בחינה ד'?

*

מה נכנס מבחינה ד' לתוך האור שהוא הופך להיות אור חוזר? מה הוא מקבל מבחינה ד' שזה הופך אותו לכלי?

*

במה אור חוזר הוא לבוש לאור ישר, מה זה נקרא שהוא מתלבש עליו? מה יש ביניהם שהוא מתלבש על האור הישר?

תעשו רעש בעשירייה, אתם תראו עד כמה שזה עוזר. אפילו שלא תקבלו תשובה ברורה, ההשתתפות הזאת יחד תעשה את שלה, אתם תבינו מתוך זה.

*

למה אור חוזר זו מידת ההשפעה שלי לקבוצה?

*

איך בפועל אני בונה אור חוזר, צמצום ואור חוזר? איך בפועל אני בונה את זה, אחר כך עושה את ראש הפרצוף, ואחר כך את גוף הפרצוף?

*

(סוף השיעור)