שיעור בוקר 31.01.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

שמענו את מאמר רב"ש "למעלה מהדעת" מ"שלבי הסולם" כרך ה', עמוד קי"ג. עוד לא הגענו לעניין למעלה מהדעת בעצמו, אבל הרב'ה קצת סיפר לנו עד כמה אנחנו צריכים ללכת לקראת למעלה מהדעת.

מה זה למעלה מהדעת? אי אפשר להגיע לתיקון אלא רק על ידי פעולות למעלה מהדעת. וכל הפעולות בתוך הדעת שאדם עושה בזמן ההכנה, הן גם פעולות בתוך הדעת, אבל הוא משתדל באופן כלשהו להתקרב ללמעלה מהדעת.

כלומר יש לנו רצון לקבל, הרצון לקבל הוא כלים דקבלה, אותו ברא הבורא והרצון לקבל הזה הוא הנברא היחידי. איך יכול להיות שהרצון לקבל יקבל משהו? הרי אנחנו יודעים אפילו מהניסיון בעולם שלנו, שהרצון לקבל לא מיועד לקבלה. ברגע שהוא מתחיל לקבל הוא מתחיל לסתום את עצמו, הרצון שבו מתחיל להתמעט ואז הוא מפסיק ליהנות.

הרצון לקבל בצורה ישירה לא מיועד לקבל משהו, למלא את עצמו וליהנות מהמילוי, ברגע שהוא ממלא את עצמו, הרצון בעצמו נעלם, הרגשת התענוג נעלמת. למשל אני מתחיל לאכול, אמנם הייתי רעב אבל מהפרוסה הראשונה שאני מתחיל לאכול התיאבון פוחת, התענוג פוחת וחבל לי על התיאבון שאני ממש מאבד בהדרגה בזמן האכילה, עד שאני מגיע למנות היפות ביותר, כבר אין לי שום תאבון, ושוב אני צריך על ידי משהו, על ידי אי אלו פעולות לחדש את התיאבון, את הרצון.

היינו, כל הזמן צריך להיות בריצה אחרי החיסרון ואחר כך בריצה אחרי תענוגים. אנחנו יודעים עד כמה אנשים סובלים כשאין תיאבון או כשאין רצונות למיני תענוגים אחרים. כי בלי הרגשת התענוג, אין חיים. חיים זה הרגשת התענוג. ברגע שאדם לגמרי מאבד את הרצון, זאת אומרת שהתענוג נעלם, אז בהדרגה הוא מת. הכול תלוי ברצון. עד שיוצא ממנו האור הקטן ביותר שנותן לו את החיוּת, הוויטאליות והוא יורד אז לדרגת הדומם החומרי.

הרצון לקבל בצורה הישירה כמו שהוא נברא מבחינת שורש לבחינת א', בד' בחינות דאור ישר, לא נברא לשימוש אלא רק להכנה. ואחר כך צריכים לרצון לקבל הזה להוסיף עוד הרבה שלבים כדי להגיע למצב שאפשר לעבוד אתו בצורה שהוא באמת יהיה רצון לקבל, רצון ליהנות, שירגיש את ההנאה. ולא רק שירגיש את ההנאה בלבד, אלא שיהיה גם יצירתי. היינו, שכל פעם שמקבל הנאה, זה יגרום לו לרצות עוד יותר, זה ייתן לו אפשרות להוסיף עוד יותר מהתיאבון שיש לו מלכתחילה מלמעלה, שבעצמו יוסיף את הרצון.

העניין הוא שכאשר אנחנו מקבלים רצון ממשהו, ממישהו, זה לא מורגש אצלנו כתענוג אמיתי. אפילו בעולם שלנו, אני מסתכל על השני, אני רואה שהוא נהנה, אני גם רוצה ליהנות. אפילו אם אני קונה ממנו על ידי כל מיני פעולות את החיסרון, יש לי פגם בזה, אני לא מרגיש שאני נהנה, כי החיסרון הזה הוא לא פרי היצירה שלי. לא אני יצרתי אותו, אני לא מרגיש שהרצון הוא שלי.

האדם צריך להגיע למצב שהוא יהיה כאילו הבורא של הרצון שלו. לכן גם מצד הרצון לקבל תענוג, גם מצד הרצון שיכול להיות מורגש כרצון שלי, הרצון לקבל שנברא מלכתחילה, לא מתאים לשימוש. הוא עדיין זקוק להרבה שלבים של התפתחות.

לכל דרגות ההתפתחות הללו אנחנו קוראים "השתלשלות מלמעלה למטה". על ידי זה שהרצון לקבל מאין סוף מתחיל לאבד את המילוי הראשוני, על ידי כך שנעלם ממנו גם המילוי וגם הכרת שורש המילוי, ברצון לקבל מתחילה להיווצר ההכנה כביכול, הרשימות, גם התשוקה למילוי וגם לשורש המילוי.

אז בעבודה ממטה למעלה משיגים גם את המילוי וגם את שורש המילוי. הבעיה היא שאם הבורא לא היה נסתר, אלא את כל העבודה היינו יכולים לעשות בדרגות הרוחניות, אז היינו משיגים את המילוי ואת שורש המילוי. עדיין קשה לי להסביר את זה, זה עוד צריך להתבשל.

לעניינו, יותר קרוב למאמר. כתוב שהצדיקים מתרבים על ידי הרשעים. היינו שהבורא ברא את הרצון לקבל, הרצון לקבל בעצמו, שלא מיועד ליהנות כמו שאמרתי, לא מיועד למילוי, כי מבטל את המילוי ואת התענוג של עצמו אם הוא מתמלא, יכול לקבל מילוי ויכולת כל הזמן להתרבות, כל הזמן להרבות את המילוי, על ידי רצון להשפיע.

הרצון להשפיע זה כלים דהשפעה, כלים דבינה, כלים דגלגלתא עיניים, עם ישראל, צדיקים, קטנות, והרצון לקבל הוא כלים דאח"פ, אומות העולם, כלים דקבלה, גדלות. זה שכתוב שיתרבו הצדיקים על ידי הרשעים, שכלים דהשפעה יתחברו עם הכלים דקבלה, על ידי זה הצדיקים - גלגלתא ועיניים, שיש בהם רק חפץ חסד ואור הרוח, אור החסדים בלבד, הם יתרבו. "רב" נקרא אור חכמה.

על ידי זה שיתחברו עם האח"פ, תהיה להם אפשרות לקבל בתוך אור דחסדים אור חכמה, ותהיה להם אפשרות ליצור מעצמם רצון לקבל משלהם על פני הרצון להשפיע. זאת אומרת שגלגלתא ועיניים מקבלים, יכולים לצרף לעצמם, לכוונה על מנת להשפיע, גם כלים דקבלה, בלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שמייצרים רצון חדש על פני הכוונה על מנת להשפיע.

אנחנו תמיד אומרים שיש רצון לקבל, והרצון לקבל הזה יכול לעבוד עם הכוונה על מנת לקבל לתוך עצמו, ועם הכוונה על מנת להשפיע כלפי הבורא. והאמת, לא צריכים להתבסס על הרצון לקבל כמו שאמרנו, כי הוא בעצמו לא יכול להיות יותר מנקודה התחלתית לכלי החדש. אבל הבסיס ברוחניות מתחיל מכלים דהשפעה, מגלגלתא ועיניים, ואז הרצון לקבל, ככל שהוא יכול להצטרף לגלגלתא ועיניים, בכך הוא יכול לסייע ובכך גלגלתא ועיניים בונים רצון חדש, כלי חדש. כלי שנקרא "למעלה מהדעת".

זאת אומרת, אותו רצון לקבל שהיה מלכתחילה, מוותרים על השימוש בו. משיגים כוונה בעל מנת להשפיע, להיות בגלגלתא ועיניים עם ישראל, ואחר כך לפי היכולת לצרף את הכלים לקבלה לכלים להשפעה, מצרפים לגלגלתא ועיניים, לכוונה על מנת להשפיע, את הכלים דקבלה, את היכולת לקבל.

זאת אומרת, לא עובדים עם הכלים דקבלה וכמה עליהם יכולים להרכיב כוונה על מנת להשפיע, אלא עובדים עם הכוונה על מנת להשפיע וכמה יכולים לצרף אליה את הכלים דקבלה. הבסיס הוא גלגלתא ועיניים, הבסיס הוא עם ישראל, וככל שיכולים לצרף לשם את בחינות אומות העולם, זה מה שמצרפים. לכן כתוב צדיקים, ועל ידי הרשעים מתרבים הצדיקים, אבל קודם שיהיו צדיקים. ובמידה שאפשר לתקן את הרשעים, את האח"פ ולצרף לגלגלתא ועיניים, על ידי כך יש התרבות הצדיקים.

הרב היה נוגע לעניין של למעלה מהדעת ולמטה מהדעת בעניין החברים והבורא, מפני שיש הבדל. על מנת לעבוד במישור העולם הזה, אנחנו צריכים להשתמש בכלים האמתיים שלנו, אלה שיש לנו עכשיו בידינו. אסור לנו לרחף באוויר, לסמוך על הניסים, אסור לנו לעשות איזה שהן פעולות לפי האמרות הכתובות בספר, אלא "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ממש מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו מכירים, לפי מה שאנחנו באמת נמצאים בעולם הזה, לפי זה אנחנו חייבים להתקיים, ולא להביא בחשבון שום דבר שהוא כאילו מהכתוב.

מהכתוב זו דרגה אחרת לגמרי, שכתובה שם בספרים, וזה לא איפה שאתה, זה לא לפי הכלים שלך, לא לפי היכולת שלך. ולכן אסור לאדם להשלות את עצמו ולדמיין כאילו שהוא נמצא כבר באיזה שהן דרגות רוחניות ופועל משם. לא, זה לגמרי לא רציונאלי, לא הגיוני. וגם, חכמת הקבלה היא חכמה, היא מסבירה לאדם איפה באמת הוא נמצא ומה יש בידו. לכן בין אדם לחברו חייבים להתנהג באמונה בתוך הדעת.

מה זה אמונה בתוך הדעת? שאני הולך רק לפי מה שאני יכול להשפיע לחבר ולקבל מהחבר, ולא שאני סומך על היושר של החבר שהוא נמצא בדרגה יותר גבוהה ממה שהוא, ולא שאני סומך על עצמי ופונה לחבר מדרגה יותר למעלה ממה שאני. כאן חייבים להיות יחסים בשטח שלנו שבו אנחנו נמצאים.

אבל למה אנחנו מתייחסים אחד לאחר בצורה ישירה ורציונאלית שבעולם הזה? מפני ששנינו רוצים להגיע ליחס עם הבורא בלמעלה מהדעת. זאת אומרת, הלמעלה מהדעת שהבורא מכתיב לי, שאני צריך להתייחס לחבר ולקבל את הכלים דקבלה שלו כמו כלים דקבלה שלי, זה להסתמך על עצת החכמים שאומרים שאני צריך ללכת ולקבל את העצה הזאת בלמעלה מהדעת. בצורה כזאת, אם אני מתחיל באמונה למעלה מהדעת בבורא או בחכמים שאמרו לי להתנהג בתוך הדעת עם החבר, אז היחסים שלי בתוך הדעת עם החברים, הופכים להיות למנוף לעלות לדרגה יותר עליונה שנקראת למעלה מהדעת שלי, ואז על ידי הפעולה הזאת אני עולה.

תלמיד: איך במציאות שלנו אנחנו בכל זאת מבחינים באמת בעבודה הזאת? אנחנו עשויים לבלבל עם הדמיון שלנו ועם הפסיכולוגיה שלנו ועם מה שאנחנו חושבים שזה נכון או לא נכון. עם מה אנחנו יכולים להשוות את העבודה שלנו האם היא נכונה או לא?

קודם כל בזה שאנחנו קשורים רק למקור אחד. יש תמיד בעיה עם אלה שבאים ורוצים להתעניין בעוד אלף ואחד מקורות וחושבים שמזה תהיה להם עשירות בידע ובסיס יותר רחב. יש עוד כל מיני אסכולות וכל מיני דעות והם רוצים לקרוא עוד ועוד ספרים. אין לי מה להגיד להם. העניין הוא שאנחנו צריכים לתפוס איזה רעיון אחד, ואז כשאתה מתרכז רק בו ומקבל כל הזמן אור מקיף מאותו מקור, אז הוא בונה אותך בצורה ישרה אליו.

תקרא משהו אחר, לא חשוב של מי, אם אתה לא רוצה את כתבי בעל סולם, יש את כתבי רמח"ל, ורמב"ם, קח מה שאתה רוצה, אבל ברוחניות רצוי תמיד לקחת משהו אחד. אני לא אומר שבעל הסולם הוא הכול, אמנם בשבילי זה הכול, אבל אני גם מקבל דעה אחרת. אבל תמיד כשעובדים ברוחניות הולכים אחרי מישהו אחד, וככה זה היה תמיד. אצלנו תמיד אומרים "פלוני בן" או "פלוני תלמיד של", ואתה מבין שהוא שייך למקור מיוחד, שמשם הוא לוקח.

כי לא יכול להיות שיבואו הארות עליונות שימשכו אותך כלפי מעלה מכמה מקומות, מכמה שורשים, אין דבר כזה, מקור של האור חייב להיות אחד. ולכן אם אנחנו קשורים למקור אחד לא יכול להיות שאנחנו נתבלבל ובאיזושהי צורה נאבד את הדרך, כי כל הקלקולים כביכול בדרך וכל האכזבות וכל הבלבולים וחוסר כוחות, וזה שנסתר ולא רואים, כל הדברים האלה הם שלבים הכרחיים להתקדמות. וכמה שנראה לנו שאנחנו כביכול מתבלבלים, אנחנו לא טועים בדרך, כי ראשית, כל הזמן אנחנו נמצאים תחת מקור אחד, ושנית, העיקרון שאומר לנו בעל סולם במאמר "אין עוד מלבדו", זה בעצם היסוד של כל השיטה. השיטה אמנם לא שלו אלא פשוט הוא הביע את זה בצורה בולטת יותר ומובנת יותר לדור שלנו. השיטה היא פשוטה, לכל מקום אליו אתה פונה בחיים, אם אתה רוצה שהמעשים היחס והמחשבה שלך יקבלו צביון אפקטיבי ומועיל ועל ידי המציאות שלך בכל רגע בחיים אתה מתקדם למטרה, אתה חייב להיות קשור דרך המעשה הזה למטרה.

כי כמו שמלמעלה לא נותנים לנו סתם אף רגע מיותר, אלא כל רגע של מציאותינו בעולם הזה ובכלל בקיומנו הוא כדי שנתקדם למטרה, אז בכל רגע יש לך בחירה מעצמך גם לעשות את המאמץ להתקדם למטרה. ואם אתה לא משתמש ברגע הזה אז פספסת אותו, עוד רגע עוד פספוס. איך לא לפספס? זאת אומרת, להתייחס לכל רגע שנתנו לכם מלמעלה עם אותה כוונה שזה יהיה אפקטיבי מועיל ולהשתמש בו בצורה המועילה.

מה זאת אומרת? שאני והפעולה שלי והמטרה שהוא הבורא נמצאים אצלי עכשיו כאחד, שאני עכשיו רוצה שהדברים האלה יתגשמו בי, יתחברו בי. אז אם אנחנו בקשר עם החברים, שזה הדבר המועיל ביותר מפני שהבורא נסתר, אז הקשר עם החבר, הקשר עם הקבוצה הם לפניי במקום גילוי הבורא. כי אם הבורא היה מתגלה, הייתי מתייחס כלפיו עם הכלים דקבלה שלי כמו לחבר בזלזול, כמו לדבר זר, כמו שלא אכפת לי למי אני לא יכול להתחבר.

ואם אני נעזר בעצה הזאת, שהיא לקחת את הכלים של החבר כמו את הכלים שלי ולעבוד איתם, אז כשאני עושה את זה בתוך העבודה בתוך הדעת, זאת אומרת בצורה ריאלית בכלים שלי, ואני לוקח את העצה הזאת מפני שנותנים לי אותה מלמעלה, זאת אומרת היסוד הוא למעלה מהדעת שלי, שאני לא מבין, ואני לא רואה הסיבה לזה, אז יוצא שהפעולות האלו ביני לבין החבר הופכות להיות מנוף להגיע באמת לדרגה יותר עליונה. הדרגה היותר עליונה ממני נקראת למעלה מהדעת, למעלה מדעתי.

הדעת שלי היא תוצאה ממה שאני רואה ובמה שאני נמצא בהרגשה, בראייה, בהכרה. ולמעלה מהדעת זו דרגה יותר עליונה, יותר עליון הוא יותר משפיע. בזה הוא לא מובן לי, בזה העצות שלי נראות לי בלתי רציונאליות וכאלה שאני לא מסוגל לקבל. אז איך בכל זאת אני אקבל אותן כשאני נמצא בדרגה שלי? העניין הוא בפער בתכונות של להשפיע יותר בעליון ולקבל יותר בדרגה שלי. הפער הוא כזה שאי אפשר לחבר בין שתי המדרגות האלו, אין קשר בין המדרגות.

זו בעיה שאי אפשר להעביר בהרגשה. אבל מתוך זה שאנחנו לא מסוגלים לבצע איזו פעולה הקטנה ביותר ברוחניות, זאת אומרת על מנת להשפיע, באמת לתת ללא שום סיבה לעצמנו, מכאן אנחנו יכולים לראות עד כמה אני לא קשור לעליון. ואין שום קשר אליו במדרגה הסמוכה שהאח"פ שלה נמצאים בי. האח"פ של המדרגה העליונה נמצא בלב שלי ואני מקבל מזה איזו הרגשה מה זה נקרא על מנת להשפיע ואני לא מסוגל לתפוס את זה, אני לא יכול להיאחז באח"פ הזה בשום צורה.

אלא אם אני מקבל את העצה שלו ללכת במישור שלי עם החברים בתוך הדעת, זאת אומרת איך שאני רואה, ולהשתדל לקבל את הכלים דקבלה שלהם כמו שהם שלי, זאת אומרת לעבוד עם כלים ד'קבלה של כל אחד מהם כאילו זה שלי, בצורה אגואיסטית, מתוך זה אני מתחיל כביכול לדלג על הפער ביני לבין העליון.

ואם אדם משתדל לעשות את זה בצורה כזאת, אז הוא יוצר בזה מ"ן, חיסרון, כי הוא באמת לא מסוגל להתחבר עם האחרים, והמ"ן הזה הופך להיות כחיסרון כזה שהעליון כבר מביא אותו לתיקון. מה זה תיקון? אור שמביא לו מסך. אני לא יכול להתחבר איתך, אני לא יכול לקבל את הכלים שלך ככלים שלי ואני מצטער על זה, מפני שהעליון אמר שזאת העצה היחידה שבזה אני יכול להגיע אליו.

יש פה כל הזמן קשר במשולש הזה, "אתה" "אני" ו"הוא". ומתוך זה שאני כל הזמן נמצא איתך בהתחברות כזאת כשאני רוצה לצאת מעצמי ולקבל את הכלים שלך ולא מסוגל, כי אם אני לא מסוגל אני גם לא יכול להתחבר לעליון, אז זה הופך להיות מ"ן כלפי העליון, שאני לא מסוגל. מה לעשות? תעזור לי. ואז עליון נותן מלמעלה את אור התיקון, שאנחנו קוראים לו אור ע"ב ס"ג, שמביא לי מסך.

התפילה שלי היא בדיוק לתיקון, שתהיה לי אפשרות להתחבר. ואחרי שיש לי כבר מסך אז אני מתחיל לעבוד בלהשפיע, ועל ידי זה יש לי קשר עם אח"פ דעליון ומתחיל כבר עניין המדרגות. זאת אומרת בלי שאני מתחיל לעבוד מתוך יציאה למעלה מהשכל שלי, מהדעת שאני מקבל מהבורא, ולא שאני צריך את זה, אבל זה שאני מתחיל לקבל ממנו את העצה הזאת ולממש אותה בתוך הדעת עם החבר, זה התחלת היחס שלי כדי דרך החברים להתחבר עם הבורא.

תלמיד: כדי שאגיע למצב של תפילה, ואראה שאני לא יכול באמת להתחבר עם החברים שלי, ואקדם את המצב הזה כמה שיותר, אולי במקום שאסתיר את המידות הרעות שלי כלפי החברים, הייתי מראה להם את הצד הגס, הבהמי שלי. ואם היינו נניח חיים כך בקבוצה, שכולם כאלה גסים, בהמיים כלפי השני, אז היה עוד יותר גלוי שאנחנו לא יכולים להתחבר, ואולי כך התפילה הייתה מגיעה מהר יותר.

אתה ממליץ כך, בואו לא נהיה טובים עם החברים, אלא רעים. העניין הוא שטוב ורע מושג רק כיתרון אור מתוך חושך. בזה שאתה תתנהג רע, אתה לא יכול להרגיש את עצמך רע. תדבר עם כל הרשעים ברחוב, אף אחד מהם לא יגיד לך שהוא רע. ההיפך, לכל אחד יש הצדקה מלאה.

זאת אומרת, הכרת הרע מגיעה רק כשאדם משתדל לעשות טוב, מתוך הרצון הלא מתוקן שלו. אז הוא רואה עד כמה הרצון שלו לא מתוקן, ואז לפי זה הוא קובע שהוא רע. אתה צריך לקבוע קודם כל מה זה טוב, ולפי הטוב הזה, אז תרגיש את עצמך רע. בדרגה הבאה אתה תקבע טוב עוד יותר נעלה, ואז תרגיש את עצמך עוד יותר רע. אפילו שכלפי המדרגה הקודמת תהיה צדיק גדול, אבל כלפי עצמך בדרגה עליונה יותר תרגיש את עצמך רשע עוד יותר גדול. כי הדיוק שלך, הרזולוציה הזאת שאיתה תבחן את עצמך תהיה דקה יותר, עדינה יותר. כל פעם אתה צריך לקחת איזה קנה מידה, אטלון, סטנדרט מה זה טוב, ולרצות להיות כמוהו. ואז כנגד זה נפתח לך רצון לקבל שלך, ואתה רואה עד כמה הוא ההיפך.

אבל סתם לעשות מעשים רעים, להשתוקק למעשים רעים, לעשות רע כדי לראות עד כמה אני רע, בצורה כזאת אתה הולך רק לכיוון אחד, רק לרע. אז כלפי מה תבדוק שאתה רשע? זאת אומרת ההיפך, כל הזמן להשתוקק לטוב, ובזה יתגלה לך הרע.

ולא להתגאות ברע. אצלנו יש לפעמים כאלה מקרים שמישהו מנסה להראות עד כמה הוא רע. במה הוא מיוחד בזה? כולם כאלה. אדם שבאמת עובד כדי להיות טוב, הוא לא שמח מזה שהרע שלו כל כך גדול. הוא מבין בשכל שגילוי הרע באמת חייב להיות, אבל לא שהוא שמח מזה. צריכים לשמוח רק מההתקרבות למטרה, ולא מזה שנכנסים לקליפות. שמחה מזה לא צריכה להיות. צריכה להיות מזה מודעות שאלה דברים מועילים, הכרחיים בדרך.

לכן להתחיל להתייחס ולהתנהג רע כלפי החברים, זה לא מועיל. זה לא בגלל שבחברה לא יהיו יחסים טובים, אלא מדברים רק על היעילות. זה לא מועיל. אם כן, אז בוא נתחיל לשפוך את כל הרע שיש בכל אחד, אחד על השני. ומה, עד שיימאס? אנחנו רואים שזה לא קורה בעולם, למה שזה יקרה אצלנו?

כל עוד אתה לא מכניס את האור לתוך החושך, אתה לא רואה את ההבדל ביניהם, ואז זה לא מועיל. כל דבר שבא לתיקון צריך לבוא בחיבור בין בינה למלכות, גלגלתא עיניים ואח"פ, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, נקודה שבלב לכל הלב. כל הלב זה רצון לקבל כללי, והנקודה שבלב היא כבר איזה יחס לרצון להשפיע. חייב להיות פער בין שתי ההבחנות, בין שתי הנקודות, ואז אתה מבחין ביניהן מה הן, את הפער ביניהן.

לכן סתם להיכנס לרע בלי להימשך לטוב, זה לא נותן שום אינדיקציה. אתה יכול לדבר עם כל האנשים שבעולם, אף אחד לא יגיד שהוא רע, כולם מצדיקים את עצמם. בבחירות שהיו לפני יומיים, איזו מפלגה אמרה על עצמה שהיא רעה? אלא "כולם רעים", ו"אני". "מי אתה?", "אני". אף אחד לא רואה את הרע. כולם מדברים מתוך האמת שיש בלבם.

ואם הם לא בודקים את עצמם כלפי איזו אמת אבסולוטית, משהו נצחי ומושלם, החלטי, אז אין לך אינדיקציה, אתה לא יודע איפה אתה נמצא. כמו במדידה בטכניקה, אם אין לך נקודה שכלפיה אתה מודד כל מיני דברים, או כשסוללים כביש, יש איזו נקודה שכלפיה מודדים איך צריכים לסלול אותו, אם אתה לא רואה את זה, אז אתה לא יודע איך ללכת. כלפי מה תבדוק?

לכן רק כלפי האור, כלפי מעשים טובים, ובמידה שהוא מסוגל להתאמץ לעשות מעשים טובים, אפילו לא לעשות, רק להתאמץ, כלפי זה מראים לאדם כמה הוא לא מסוגל.

תלמיד: כשאני פועל בחברה במידת הטוב, אז יש איזה מודל שאני רוצה לחקות. מאיפה אני לוקח את המודל הזה? מה הוא המודל הזה שאני הולך אתו בפנים, שאני פועל אתו בחברה?

לפי מה אני יודע מה זה נקרא "מעשים טובים"? זה לפי העצות שלהם. הם אומרים לך איך אתה צריך להתנהג עם החברים. הבורא נסתר, אתה צריך רק לקחת דוגמה ממנו כביכול, להסתמך על מה שהוא אמר לך וכך ללכת עם החברים. ואת כל היתר נתנו לך לעשות בעולם הזה בצורה פתוחה. יש לך כמה חברים שרוצים את אותה מטרה, תתחיל לקבל את הכלים דקבלה שלהם כאילו הם שלך, דבר מאוד פשוט.

ויש המון חברות שמוכנות לעשות את זה כך, ועושות את זה כך. נניח קבוצה שמכינים אותה לאיזו משימה, לצוללת, או לאיזה מבצע, או כדורגל, הפסיכולוגים עובדים וממש מדביקים אחד עם השני, והם עובדים בצורה טובה מאוד. זה דבר מאוד פשוט, כל אחד בהמה, אפשר לסדר כל אחד כך שיבין שלעבוד עם השני כדאי לו, זו שותפות.

אבל כאן, בגלל שאתה לוקח עצה מלמעלה, להיות בשותפות עם החברים, בזה אתה מקלקל את כול העניין. זאת אומרת, "בשביל מה אני צריך את החבר? כדי להתחבר לבורא", וכבר אתה לא יכול להתחבר עם החבר. אתה לא רואה תועלת, כי התוצאה בלהיות מחובר עם הבורא נעלמת, היא לא רציונאלית, "מה יהיה לי מזה?". הבורא הוא המפריע. אם תיקח את הבורא הצידה, תסתכל על כל שאר החברות שרוצות לבנות את עצמן, תראה איך זה מתקיים יפה, ואצלנו לא. דבר פשוט ביותר לא יכול להתקיים. כל אחד מבודד מהשני, לא מרגיש את השני, אין חיבור, איזו אהבה.

טוב שהדברים האלה מתגלים. ככל שתשתדל להתחבר, כך יתגלה לך רע יותר. עד שיהיה פער כל כך גדול בין הרצון שלך להתחבר לבין הרע שיתגלה, וזו תהיה תפילה אמיתית, אז הבורא ייתן כלים, אור המתקן את הכלי.

כל התקלות שלנו, הן בגלל שאנחנו לוקחים עצה ממדרגה עליונה יותר, למעלה מהדעת, מהבורא. מדרגה עליונה יותר נקראת "בורא" כלפי מדרגה תחתונה יותר. זאת כל התקלה שלנו, אבל אין ברירה. לכן לא יוצא שום דבר אצלנו. "הלא יוצא הזה" עדיין לא יוצא בצורה מספקת, כדי שנצעק באמת ונקבל מלמעלה תשובה. אלא זה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לאהבת חברים, בסדר, אנחנו נרגעים מזה, לא יכולים, אז לא יכולים. צריכים להשתדל הרבה יותר ממה שעכשיו, ואז ההרגשה תהיה כצעקה. ועכשיו זו לא צעקה, אלא בסדר, רואים שלא מסוגלים. זה כל העניין.

תלמיד: אמונה בתוך הדעת ואמונה מעל הדעת הם למעשה שני הפכים, הם יחד, אי אפשר אחד ללא השני. ואחד למעשה מייצג את הרוחני ואחד את הגשמי. זה אומר שצריך לחבר את שני העולמות ביחד כל הזמן?

מתי אני מחבר למעלה מהדעת ולמטה מהדעת או בתוך הדעת? רק כשאני נמצא כבר במדרגה יותר עליונה, מחובר עם האח"פ דעליון, מוותר על הדעת שלי, מתחבר עם אח"פ דעליון, מוכן להתכלל בו ללא שום קשר לעצמי רק בידיעה שאני שייך לעליון, לאבד את הראש לגמרי. מה זאת אומרת לאבד את הראש? לעשות כל מה שהעליון מכתיב לי ללא שום ביקורת שלי בכלים דקבלה שלי. זה דבר שאנחנו לא כל כך מסוגלים. זה נקרא אצלנו "מעשה משוגע". זאת אומרת, אני מאבד את האני שלי. אבל האני שלי נמצא בתוך ההתאבדות הזאת. ואת האני שלי אני מכניס לתוך אח"פ דעליון כמו זרע שמשם אני גדל כבר בתוכו, כמו ברחם. ואז כל תוך הדעת שלי ולמטה מהדעת שלי, נכנס אחר כך במדרגה יותר עליונה.

הוא אומר שזדונות ושגגות הופכים לזכויות ומצוות. זה בעצם קורה כשאחר כך אני לוקח את ה-למטה מהדעת ובתוך הדעת שלי, ואני לא הייתי מסוגל לעבוד איתם בעל מנת להשפיע, וכבר הופך אותם לעל מנת להשפיע, למדרגה יותר עליונה, אבל אחרי שאני מתבטל ומבטל את עצמי ונכלל בה. אלה דברים שלא נעלמים.

תלמיד: זאת אומרת, זאת תקופת הכנה או אחרי?

אחרי שאני נכלל בעליון. זאת אומרת, כל התיקונים יכולים להיות רק בדרגה יותר עליונה ממני. רק אחרי שאני לוקח את כל הכלים, את כל האורות, את כל התיקונים מהעליון לאט לאט, ואחר כך אני מצרף את עצמי אליו.

תלמיד: אז תמיד אנחנו חיים גם בתוך הדעת? אי אפשר להתנתק?

כשאני עכשיו הצלחתי להתחבר ולהיות באח"פ דעליון ואני נמצא בו, אז כל המודעות שלי היא בו, כל הפעולות שאני עושה, הן מתוך השכל שלו. השכל שלי הופך להיות שכל שלו, זה נקרא ש"אני נכלל בו".

תלמיד: מאיפה אתה הלוקח את הכוח? ככל שאתה מנסה, אתה פחות מצליח, "יותר מיואש".

זאת אומרת, ככל שאנחנו מתקדמים יותר אנחנו מיואשים יותר, אנחנו חלשים, אנחנו מרגישים את עצמנו ממש ללא כוחות. זאת אומרת, איך אנחנו מגיעים למצב ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה", שהאכזבה שלנו תהיה כל כך גדולה, ויחד עם זה הרצון שלנו למטרה יהיה כל כך גדול, ששניהם ייתנו תפילה, צעקה גדולה. זה כמו שיש בן אדם, שתופסים אותו בידיים ורוצים להביא אותו למקום שיחתכו לו את הראש, לאיזו גיליוטינה והוא פשוט הולך ככה, ויחתכו לו את הראש. ויש בן אדם שאפילו תופסים אותו בידיים, והוא רואה שמביאים אותו לגיליוטינה, עד הרגע האחרון הוא ממש נאבק בגורלו.

אז הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים להיכנס למאבק עד הרגע האחרון, ומאיפה אנחנו ניקח את הכוח? אתה רואה שאתה שנמצא לבד, כוחות לא מסוגל לקבל מעצמך, מהקשר שלך עם הבורא, ואת זה אתה רואה גם על האחרים. לכן אומרים שרק בקשר בין החברים בחברה, יכולים לקחת את כל הכוחות, כל העצות, כל האמצעים, כדי להגיע למטרה. בך לא יכולים להיות, לא כוח, לא שכל ואפילו לא תחילת הפעולה לקראת רוחניות.

רק מתוך קנאה, מתוך פחד, זאת אומרת, מתוך הדברים שאתה רואה שאתה מפסיד, רק כך אתה יכול להתקדם. ההרגשה הזאת שאתה מפסיד היא הרגשה שאתה משווה את מה שיש לך עם משהו שאין לך. ומה שאין לך זה כבר דבר שנמצא מחוץ לך, זה מה שהחברה צריכה להראות לך. אתה בעצמך לא יכול לתפוס את שתי הנקודות האלו. זאת אומרת, אם אנחנו לא נגדיל בחברה את הרעיון האלוהי הזה, את הגודל שלו והחשיבות שלו, לעומת כל החיים האלו ללא קשר עם הבורא, אם לא נגדיל את זה עד כדי כך כדי שיהיה ברור לכל אחד שכל רגע שהוא לא מקבל את זה, הוא כאילו הולך לגיליוטינה, אז כך אנחנו נשב.

האדם יכול לראות שאם לפני חמש שנים היו באים אנשים, הם היו מתייאשים מכול העניין הזה ונרגעים אחרי שנה, שנתיים, שלוש. היום כשבאים חדשים אחרי חצי שנה כבר אין להם אויר. החדשים חדשים אחרי חודש חודשיים כבר תופסים את כל העניין הזה. מרגישים את הרוח בחברה, גם מרגישים שהחברה לא יכולה לספק להם את זה, והם בעצמם מהר מאוד תופסים את העקרונות. אתה רואה, הם מצטרפים לאלו שישנים כאן, וכך כל אחד נכנס לאיזשהו "מדף" משלו, נשכב, גמרנו, כך ממשיך את החיים. אלא רק אם החברה תמצא כוחות באמת להראות לכל אחד שללא השגת המטרה, החיים הם יותר גרועים ממוות, רק מתוך זה.

אנחנו כל הזמן צריכים לעורר את השאלה "מה טעם בחיינו". השאלה הזאת צריכה להיות בוערת בכל אחד, ואנחנו הפוך, מכבים את הדבר הזה. או שעושים מעצמנו צדיקים ש"ברוך השם יש לנו טעם בחיינו. אנחנו הרי כאלו וכאלו, ועוד יש אנשים מבחוץ שמכבדים אותנו, ויש כאלה שמקללים, גם זה כאילו חשוב", אבל הרגשת "מה הטעם בחיינו" לא בוערת. וזה מפני שכל אחד מכבה את השני.

ואם באותה צורה היינו מעוררים אחד את השני בצורה מלאכותית, היינו משיגים מיד דרגות גבוהות מאוד. כי החברה בנויה, לא חסר שום דבר חוץ מלהדליק כל אחד את החבר שלו, לא את עצמו, את החבר. הכול נמצא. תראה מה נתנו מלמעלה, את כל האמצעים, את המסגרת, היכולת להתקיים, להבין, כל הספרים, כל המכשור, כל העולם מסביבך. כביכול הכול מוכן.

נו? נו? וב"נו" הזה לא מתחילים, זאת הבעיה. אנחנו הגענו למצב שפשוט כבר זהו, אין לנו כוחות לחשוב שחסר לנו עוד משהו, כדי לתת התקפה.

(סוף השיעור)