שיעור בוקר 04.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 19,

מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 19, מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך".

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ז'

1984 - מאמר 7

"לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.

אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים.

הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין". וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא."

מאמר נפלא.

שאלה: איך בפועל לעשות מעצמו אפס ביחס לחברים?

בפועל כל אחד רואה איזה הזדמנויות יש לפניו, אבל אתם רואים שזה חובה. זה לא שאתה תהיה כאיזה סמרטוט, אלא תעשה הכול כדי לעזור לאחרים.

תלמיד: כלפי מה אני אפס?

אתה צריך לעזור לחבר בכל האפשרויות שלך להשיג את מטרת הבריאה. מה הוא רוצה? את מטרת הבריאה. אז אתה צריך בכל כוחך לראות במה אתה יכול לסייע לו.

תלמיד: להגדיל את החבר זה נקרא לעשות מהחבר 1?

כן.

תלמיד: ומה זה לעשות מעצמי אפס, מה הפעולה הזאת?

שאתה פועל לכיוון זה.

שאלה: רב"ש אומר "אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת." כלומר, הלב לא מסכים, יש בנו חוסר הסכמה פנימית, ואז צריך כביכול להתבטל מול החבר ולהיות אפס.

כן.

תלמיד: איך אפשר לעשות את זה כאשר אין לי שום נטייה לאהוב מישהו?

לשמוע עוד ועוד.

תלמיד: אני לא סובל אף אחד.

זו כבר דרגה גדולה מאוד, אני לא חושב שאתה כבר נמצא בזה.

תלמיד: אני צריך להגיע למצב שאני לא סובל את החבר?

שאכפת לך מה קורה בינך לחבר. כשאתה אומר, "אני לא סובל אותו", זה כבר משהו.

תלמיד: אני רק מדבר אליו טובות, אז למה הוא מדבר אלי כך? אני כל הזמן רואה שלא אוהבים אותך, ואתה כל הזמן משתדל, ואפילו שאתה נהיה אפס, גם לא מתייחסים אליך כמו שצריך.

קודם כל, אתה סתם אומר, כי אני מבין שדווקא אוהבים אותך ומעריכים אותך מאוד.

תלמיד: אותי?

כן, אותך.

תלמיד: למה אתה חושב שאוהבים אותי?

אני רואה כך במו עיניי, אני לא צריך לשמוע את זה.

תלמיד: באמת?

כן. במה היית מרגיש שזה אחרת ממה שאתה אומר?

תלמיד: מה זאת אומרת?

אתה מרגיש שהם מזלזלים בך.

תלמיד: משהו כזה.

ואם היו מכבדים אותך, איך היית מרגיש את זה?

תלמיד: היו מביאים לי כסא, אומרים לי לשבת, מביאים לי את הספרים, מביאים לי נס קפה ולא קפה שחור, דואגים לי. הם יודעים שאני לא אוהב קפה שחור, אבל אף אחד לא רץ להביא לי נס קפה. כשאני אוהב מישהו, אז אני ארוץ בשבילו.

אין לנו נס קפה כי אנחנו ממשיכים בדרכו של רב"ש, ודבר כזה כמו נס קפה לא היה מובן להם. כל הזקנים האלה שהגעתי אליהם, לא ידעו מה זה נס קפה.

תלמיד: השאלה היא, איך אני יכול לבטל את עצמי מול החבר על אף שאני לא סובל אותו? איך עושים את זה?

למה אתה לא סובל אותו?

תלמיד: כי הוא אומר לי מילים לא יפות, וזורק לי כל מיני משפטים.

זאת אומרת, הבורא מסדר לך כבר כאלו הרגשות, יחסים לחברים שאתה שונא אותם. זה טוב מאוד, הוא נותן לך כבר מדרגה מיוחדת להתחיל באהבת חברים.

תלמיד: האם כשלמדת עם הרב"ש, באמת התגלתה שנאה בין החברים, ואחד לא סבל את האחר?

שנאה לא התגלתה, כמעט ולא.

תלמיד: מה כן היה שם?

אדישות.

תלמיד: אנשים התבטלו שם, ניסו להיות אפס?

ניטראליים כאלה, כאילו שיש מרחק בין כולם.

תלמיד: אז איך אפשר להתקדם?

על פני זה צריכים להתקדם, להתקרב.

תלמיד: הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להתבטל, ומה אז?

ואז להרגיש שאתה ממש מתקדם בזה שאתה עוד ועוד מתקרב אליו. אתה מבין שככל שאתה תעבור את הגבול שביניכם ותנסה להתכלל בו והוא בך, על ידי זה תרגישו בהשתתפות שלכם איזה כוח חדש.

תלמיד: כל הסיפור הוא כל הזמן להתגבר על הרצון הזה?

להתגבר על הדחייה. דחייה זה כוח שהבורא עשה. צריכים להתגבר עליו, ובמידה שמתגברים מתחילים במקצת להרגיש שניים כאחד, ומתוך זה כבר מתחילים להגיע להרגשות רוחניות.

שאלה: איך פועלת המערכת בנוגע לכך שככל שאדם עושה מצוות כך האהבה העצמית שלו יורדת ואהבת הזולת והבורא גדלה מתוך פעולות מסוימות?

קודם כל אל תשאל אותי על המערכת כולה, אני עוד לא רוצה לדבר על זה, אנחנו צריכים יחד לפתוח את זה מתוך הניסיון, מתוך הפעולות. מה שאנחנו כן צריכים זה להבין שרק בהתקרבות בינינו אנחנו משיגים את המצב שמתגלה בינינו כוח החיבור, בתוך כוח החיבור מתגלה הבורא, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: ממה קטנה האהבה העצמית?

האהבה העצמית לא קטנה אף פעם, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ועל פני האהבה העצמית אנחנו צריכים להיות באהבת הזולת הדדית בינינו. כל כוח העלייה שלנו הוא כוח הרע, שאני עוד יותר ועוד יותר אוהב את עצמי ושונא את השני ודוחה אותם, ועולה למעלה מהדחייה הזאת לאהבה. "על כל פשעים תכסה אהבה", זה בעצם הכלל.

תלמיד: כשהאדם מגלה כמה הוא חשוב בעיני עצמו, מה הפעולה שהוא עושה עכשיו?

עכשיו הפעולה שלו להשתדל לעשות צעד אחד לקראת החבר כדי להיות יותר קרוב אליו.

תלמיד: ואז הוא מגלה שהוא נכנס יותר להרגשה הזאת?

זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", ככל שנתקדם כך נגלה את הפשעים.

תלמיד: ואיך אני יכול לעזור לחבר לגלות את מה שמפריע לו? כל אחד צריך לעזור לחברו.

רק להראות לו שאין דבר יותר חשוב וגדול מחיבור. לתת לו דוגמה.

שאלה: בפסקה האחרונה כותב רב"ש "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות. זכה, אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא."

הבירור שלי הוא לגבי הדיוק באהבת חברים והמטרה להגיע לאהבת הבורא. אני שם לב שהרבה פעמים שבעשירייה אנחנו עושים מאמץ בפעולות שלנו לחבור ואין בהן כוונה לאהבת הבורא. אנחנו עושים את הפעולות האלה כי למדנו שמאהבת חברים מגיעים לאהבת הבורא. מהו חוסר הדיוק שלי במאמץ לחיבור אם אני לא זוכר לכוון לזה?

אתה חושב שאם אתה עוסק באהבת חברים אתה מגיע לאהבת הבורא?

תלמיד: אני מבין שזה מה שאני צריך לחשוב, אבל בפועל אני לא תמיד מכוון לזה.

אז למה אתה עוסק באהבת חברים?

תלמיד: כך התרגלתי, אבל זה לא נמצא לנגד עיניי, זאת אומרת הבורא הוא לא המטרה בכל רגע נתון.

זו הבעיה. אם הבורא הוא לא המטרה אז מה התועלת מהמעשים?

תלמיד: זאת שאלה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים קודם כל להגדיל את המטרה, ומכך שהמטרה תהיה חשובה יותר מהכול, אנחנו נרד ליישום, והיישום הוא בחיבור בינינו.

תלמיד: החברים בעשירייה מדברים על כך שזו המטרה, אבל אני רואה שאצלי זה עדיין לא תמיד מגולה כמטרה.

זה נכון וכך זה אצל כולם. ולכן אנחנו צריכים לדבר על כך שאין לנו מטרה אחרת חוץ מלהגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: האם זה משהו שאני צריך לבדוק אצלי? אם אני רואה שהמטרה לא מדויקת אצלי אני צריך לחפש ולא לתת לעצמי מנוח?

כן.

שאלה: האם יש הבטחה מהבורא שאדם שמנסה לאהוב את החבר לא ייפגע מזה? כי הרצון לקבל דואג לשמור על עצמו כל הזמן, ואם אני מקטין את עצמי כלפי החבר, יש לי חשש בתת מודע שהחבר ישתמש בזה לרעה כי אני כביכול מוריד את המגננות.

אז לפחות מבחינה שכלית אני רוצה להבטיח לעצמי שאין לי מה לדאוג כי הבורא מלווה אותי בפעולה הזאת, ואין לי מה לחשוש לבטל את עצמי כלפי החבר ושהוא ינצל את זה לרעה.

אני לא מבין את השאלה שלך מלכתחילה. מה אתה רוצה?

תלמיד: להתגבר על הרצון לקבל שלי ולהתבטל כלפי החבר, אבל לקבל איזה ביטוח שזה לא יפגע בי. יש דבר כזה?

לא.

תלמיד: ומה כן?

אני לא יכול להתקרב למישהו ולפחד שזה יגרום לי רע. אני לא יכול, אין דבר כזה.

תלמיד: אבל הפחד הזה נמצא מלכתחילה?

זה שייך לבורא, זה לא שייך לחבר ולי.

תלמיד: מה זאת אומרת?

אני צריך לבטוח בפעולת הבורא שהיא תהיה נכונה כלפיי.

תלמיד: זאת אומרת, גם אם יש פגיעה היא לטובה?

זאת לא פגיעה, אין פגיעה בזה. איך אתה מבין שזו פגיעה?

תלמיד: כי האגו מרגיש שהוא נפגע.

מה שהאגו מרגיש זו לא פגיעה.

תלמיד: אז לא להחשיב את מה שהאגו מרגיש?

לא.

שאלה: מה זה לקיים מצוות אהבת חברים בכוח?

שכל אחד בתוך עצמו משתדל לגדל יחס לזולת באהבה.

תלמיד: רב"ש כותב שכשאנחנו מתאספים אנחנו מקבלים כוח מהחברים בזה שאנחנו מתבטלים אחד כלפי האחר. כמה חשוב הביטול שאנחנו עושים אחד כלפי חברו? כמה הוא באמת משמעותי כדי לקבל את הכלי הזה של אהבת חברים?

חשוב מאוד. אני לא יודע במה למדוד אותו, אבל זה חשוב מאוד.

תלמיד: למה להגיע לשנאה זו מדרגה גבוהה? האם צריכים להגיע למצב כזה שנרגיש כמה אנחנו שונאים כדי להגיע לאהבת חברים יותר גדולה?

ככל שנתקדם כך נרגיש גם חיבור וגם שנאה, שני הקצוות האלה יהיו בולטים יותר ויותר.

תלמיד: זו בעצם העבודה שלנו, לגלות כל פעם שנאה גדולה יותר?

כן.

תלמיד: רב"ש מדבר במאמר שאני תמיד צריך להיות ביראה שאני עלול ליפול.

נניח שכן.

תלמיד: איך אנחנו מגיעים ליראה הזאת?

מה זה נקרא ליפול?

תלמיד: לצאת מהדרך, לשקוע באהבה עצמית.

צריך להשתדל להיות קשור לחברים עד כדי כך שזה ישמור עליי. אם אני מתחיל לעשות פעולה רוחנית, אני לא יודע מהי ואיך היא תיגמר, אבל אם אני קשור לחברים וממש נמצא בתוכם זה שומר עליי באיזושהי צורה. לכן אנחנו צריכים כל הזמן לשמור על עצמנו להיות בקשר עם העשירייה, הקבוצה, ולהיות במרכז.

תלמיד: את כל זה אנחנו עושים, אבל אני לא מרגיש את היראה הזאת שאם אני לא אעסוק באהבת חברים בכל רגע, אז אני עלול ליפול.

אבל לפי מה שאנחנו לומדים, בכל פעולה ופעולה אנחנו קודם כל צריכים לראות את עצמנו נמצאים בתוך החברה, בתוך אהבת חברים, בתוך הפעולה שאנחנו מגדילים את הקשר בינינו, זאת אומרת אהבה, עד כדי כך שהאהבה הזאת הופכת להיות כלי לגילוי הבורא, לקשר שלנו עם הבורא.

שאלה: כדי לקיים מצווה, המצווה צריך להיות יותר גדולה ממי שמקיים את המצווה.

כן.

תלמיד: המצווה יכול להיות הבורא או השכר שאני עובד בשבילו.

כן.

תלמיד: כדי לקיים את המצווה, המשוואה הזאת ברורה, אבל לגבי הכוונה שלי, אם זה השכר או הבורא, מה עוזר לי להתגבר כדי שהבורא יהיה המצווֶה ולא השכר?

איך אני יכול לעשות זאת? על ידי החברים. אני מקבל התרשמות כזאת מהחברים שכל הפעולות שהם עושים הן מתוך זה שהבורא גדול בעיניהם.

תלמיד: גדלות הבורא באה מהחברים על חשבון השכר?

כן.

שאלה: מה עושים במצב שיש התנגשות האם להתבטל כלפי החברים או כלפי המטרה? נגיד החברים מציעים - בוא ניפגש לשחק כדורסל או לטיול אופניים, ובמקום להיות איתם אני יכול להשקיע בלימוד, בקריאת מאמר, בהפצה. האם אני בוחר להתבטל למשחק ילדים שלהם או למטרה ממש?

איזה חברה מעניינת יש לך.

תלמיד: לפעמים אומרים בואו נפגש לטיול אופניים בהרים, לדוגמה.

זה בדרך כלל לא מפריע.

תלמיד: אבל הזמן שלי מוגבל, אני רוצה לבחור או לקרוא מאמר או לטייל באופניים בהרים.

תבחר.

תלמיד: האם להתבטל כלפי המטרה או כלפי החברים, שאני לא אפגע בהם, הם ישנאו אותי?

אני לא יודע, אי אפשר כאן לבחור. תבדוק לפי המצב.

שאלה: הוא כותב, "אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד". מתי אנחנו עושים את ההתכללות של כל אחד עם השני, האם זה מתבצע רק בשיעור בוקר, במפגש חברים או זה יכול להתבצע במשך כל היום?

אף אחד לא יודע מתי, אלא אם אנחנו משתוקקים לזה אז מתישהו זה קורה.

תלמיד: קודם אמרת שבכל פעולה שאני עושה אני צריך לחשוב על אהבת חברים.

כן.

תלמיד: מתגלה בי רצון מסוים, אני פועל לפי כמה שאפשר ואני באותה פעולה חושב קודם כל על אהבת חברים אחרי זה על הבורא, איך אני מדייק קצת את העבודה הזאת?

אתה קודם כל חושב תמיד על הבורא, ועל אהבת חברים כאמצעי להגיע לאהבה ולחיבור לבורא.

תלמיד: והעשירייה, לאור המשפט הזה "אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד", נעשה "כח גדול". האם העשירייה צריכה לדאוג לזה שכל חבר ייתן אפילו כוח קטן?

כן, ודאי שכולם יתחברו ויצטרפו לפעולה הזאת להיות קשורים זה אל זה ולגלות קשר שהבורא יתגלה בהם.

שאלה: ואיך אנחנו כעשירייה יכולים לבדוק שאנחנו עושים את זה, שזה מתבצע?

רק במשך הזמן כשאתם הולכים יחד ומשתדלים להיות יחד.

שאלה: איך לא להגיע לאדישות, אפילו אם יש שנאה, חיכוכים? כי אני מבין שאדישות זה הדבר הכי חמור.

כן.

תלמד: לפעמים יש חיכוכים בין החברים וכל מה שאתה רוצה זה להיפטר מהם. אבל דווקא בגלל החיכוכים אתה כל הזמן חושב עליהם. יש פה משפט שאומר "אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם"." אם אנחנו מחזיקים כחברה את העשירייה ועם זה אנחנו באים, אז קודם כל יש לנו יראה כי יש פחד מפני ההשפעה שלנו בעולם והאחריות שלנו.

כן.

תלמיד: אז איך לא ליפול לאדישות? כאילו עדיף השנאה מאשר האדישות.

לא, אנחנו לא עושים ככה ולא חושבים כך. כי אנחנו יכולים לטעות בזה ממש בגדול. אנחנו צריכים חיבור, התקרבות ולא מוותרים על זה. לא מוותרים. אין דבר כזה שיכולים להתרחק רק כדי לא להרגיש את המרחק בינינו. לא, זה אסור.

שאלה: הוא כותב במאמר שצריך לעשות מעצמו אפס כלפי חבר. ואחר כך כותב גם שצריך לעשות מעצמו שני אפסים.

אפילו אלף, מה זה חשוב.

תלמיד: אבל אפס זה דבר מוחלט, מה יכול להיות פחות מאפס. מה זה לעשות שני אפסים מעצמו, להתבטל כפול?

לפי המרחק שיש בינך לבין החבר בזה שהוא יותר מוצלח, יותר טוב, יותר חזק, יותר נמשך למטרה וכן הלאה. אז כך אתה מודד.

תלמיד: נגיד כל תכונה שלו.

אני לא יכול כך להגיד כל תכונה או במה, אבל אתה מודד. אתה פחות או יותר מבין שבזה הוא יותר טוב וזה יותר טוב וזה יותר טוב וכך אני כאילו בסוף אחרי כולם, מצד אחד. ומצד אחר זה יותר טוב, כי אם אני מתבטל כלפיהם, אז אני נסחף איתם.

תלמיד: בדיוק על הנקודה הזאת, חבר שאל אותך בתחילת השיעור, מה זה לעשות מעצמי אפס כלפי החבר? אמרת לו שזה לעזור לו להשיג את מטרת הבריאה, לעשות הכול כדי לעזור לו. ועכשיו חבר נוסף שאל, אמרת לו שזה לראות אותו מוצלח, גדול, חכם וכולי, מה הקשר בין שתי התשובות?

אני לא יודע מה אתה אומר. מה זה מוצלח, גדול?

תלמיד: שאמרת שלעשות מעצמי אפס כלפי החבר זה לעזור לחבר בהכול כדי שהוא ישיג את מטרת הבריאה.

זו פעולה, זו לא קביעה.

תלמיד: אני שואל איך לקשר בין שתי אלה? זאת אומרת, גם זה חייב להיות וגם זה חייב להיות בו זמנית?

זה יכול להיות כלפי שני אנשים שונים וכן הלאה בשני זמנים. אני לא הולך לקשור ביניהם.

תלמיד: כשרב"ש נותן עצה שאני צריך להיות אפס כלפי החברים, אני רוצה לממש את העצה שלו, אני צריך בתוך העשירייה לפעול בשתי הצורות האלה, גם זה וגם זה?

אולי תמצא עוד כמה, חפש עוד איך אתה יכול לעשות כדי להראות את עצמך אפס כלפי החברים, זה יעזור לך לעלות. תבינו, ככל שאתם נתסו לעשות את זה, אתם תקבלו תשובות יותר טוב ממה שאני אגיד לכם ומכל השיעורים שלנו. תנסו בפועל.

שאלה: רב"ש כותב דוגמה להיות אפס כלפי חבר, "הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה." אנחנו משתוקקים לא לקבל אלא להשפיע, ובדוגמה הזאת הוא יותר מקבל, מה אני צריך להגיד לעצמי כדי שדוגמה הזו תגרום לי להיות אפס כלפי חבר?

ככל שאתה מרגיש את עצמך פחות מהחבר, אתה יכול לקבל ממנו יותר או לקבל מהבורא דרכו יותר.

תלמיד: אז אני צריך להגיד שמהבורא אני מקבל דרך החבר?

ודאי שתמיד זה מהבורא.

שאלה: איך אני הופך את עצמי לאפס כלפי העשירייה, כלפי החברים? האם אני צריך לבטל את המחשבות שמסתובבות בי על עצמי ולחשוב על החברים?

בזה אתה כולך שקוע בזה, רק איך לעזור לחברים להתקדם לתיקון. זה מה שאתה רוצה לעשות, בזה אתה רוצה להיות.

תלמיד: נניח שברגע כלשהו הצלחתי לרגע לבטל את המחשבה על עצמי ולהתכלל לחשוב על החברים לבקש עליהם, מה זה אומר שאני מוסיף עוד אפס?

זה לא חשוב, תעזוב את כל האפסים האלה, אחר כך אתה תלמד לספור אותם. עכשיו בשבילך החשוב הוא שאתה עוזר להם בכל מה שאפשר, בכל מה שאתה מגלה שאתה יכול לתמוך בהם, לעזור להם, תעשה.

תלמיד: כשאני קורא את המאמר, נראה שאני כאילו עובד עם עצמי כדי לבטל את עצמי ואילו כאן מה שחשוב זה דווקא עזרת החברים, לא שאני סתם מבטל את עצמי אלא אני עוזר לחברים. האם בזה המהות דווקא בעזרה להם?

כן.

שאלה: יש חבר שנמצא במצב ירידה והוא אמר לי, אני לא צריך את החברה, אני צריך להידבק עם הבורא בכל מה שקורה בחיים שלי. איך אני מחזק, איך אני משכנע את החבר הזה כדי לעזור לו? כי אני מרגיש סבל בתוך הלב שלי.

אתם צריכים לדבר עימו, להסביר שלבד אי אפשר, כי אין אדם מוציא את עצמו מבית האסורים. אלא הוא צריך שהחברה תעזור לו לברוח משם, שהיא תציל אותו, זה כתוב בהרבה מקומות. לכן סתם לשבת ולאכול את עצמו זה לא יעזור, אלא הוא חייב להיות בתוך החברה ולהתבטל כלפיהם שהם יוציאו אותו מהבור.

שאלה: בעשירייה כל אחד צריך לתת את הטוב ביותר שיש לו, אבל לעומת זאת רב"ש אומר שאנחנו צריכים להתבטל. לא היה עדיף לחברה שכל אחד ישתמש במתנה שהבורא נתן לו?

ודאי שאנחנו צריכים לאסוף את כל הדברים הטובים יחד ולהסתיר את כל הדברים הרעים כדי לא להפריע לחברים, כך אנחנו עוזרים זה לזה לצאת מהבור.

שאלה: שאנחנו אומרים מאהבת הזולת לאהבת ה' זה אומר שאחרי אהבת הזולת יש עוד עבודה כדי להגיע לאהבת ה'?

לא, אהבת הזולת מסתיימת באהבת הבורא. הדרך לא ארוכה, היא אולי נראית לנו מבולבלת בינתיים, אבל היא פשוטה, רק להתעלות למעלה מהאגו שלנו.

שאלה: איך אדם שהטבע שלו כולו רצון לקבל והוא לא יכול לאהוב אף אחד אחר אם זה לא לטובתו האישית פתאום יכול להגיע לאהבת הזולת?

על ידי המאור המחזיר למוטב. האור העליון מאיר ועל מה שהוא מאיר אתה אוה. ועל מה שלא מאיר, אתה נדחה משם, הכול תלוי באור העליון. כל העבודה שלנו היא איך אנחנו מכוונים את האור העליון עלינו כך שתהיה לנו נטייה לפעולות נכונות.

שאלה: איך להבחין בין מצב האדישות לבין ביטול פסיבי?

אני לא יודע אם זה אפשר לראות מבחוץ, אבל בפנים אדם צריך לחקור את זה ולראות מה לעשות עם האדישות, עם חוסר אונים, עם חוסר כוחות. אני חושב שהעיקר בשבילו זה להיאחז בחברה ובכל מצב ומצב שיהיה לו רק פחד לא להתרחק מהם, לא להתרחק מחברה. כי אם הוא יוצא משליטת החברה, מהכוחות שהחברה יכולה להשפיע אליו, אז הוא אבוד, כי הבורא פועל בתוך החברה. ככל שהחברים חושבים זה על זה הבורא נמצא בתוכם והם מצליחים.

שאלה: שמתי לב שאני מתייחסת בנפרד לכלי המשותף שלנו בעשירייה ובנפרד לכל אחת מהחברות, והאהבה שלי לכלי המשותף היא כמו של אימא לילד. האם זה טוב?

בסדר, בינתיים שיהיה כך.

תלמידה: אבל ברגע שנראה לי שאחת החברות עושה נזק לכלי המשותף, אני מתחילה לגונן עליו והאהבה לחברה מתפוגגת. מה לעשות?

לעלות גבוה יותר, לחשוב שהן כולן ילדים שלך.

תלמידה: הן לא האימהות של הכלי הזה, אלא כולן ילדים שלי?

מרכיבים של הכלי הזה.

שאלה: מה זה אומר שמידת היראה היא כמידת האמונה?

כי באמת היראה נמצאת ביסוד הכלי, ולמעלה מהיראה יש כבר אמונה. האמונה היא כבר הרבה יותר גבוהה.

תלמיד: מה זה אומר שהיראה היא הבסיס שבו מתלבשת השכינה?

כך המקובלים גילו. לפי היראה אנחנו עושים כזה חיבור בין הכלים, שבהם יכול להתלבש הבורא בהופעתו, כוח האמונה.

שאלה: אהבה היא משהו בלתי ניתן להשגה ומבלבל את כולם ולעומתה החשיבות היא משהו הרבה יותר ריאלי שאפשר לממש ביום יום. למה אם כן אנחנו מתרכזים באהבת החברים ולא עובדים על העלאת חשיבות החברים?

כי האהבה כוללת גם חשיבות. אם אני אוהב מישהו אז הוא חשוב בעיניי.

שאלה: עבור מה אני צריך לאהוב את החברים, עבור זה שהם מביאים אותי לבורא או בעבור משהו אחר?

רק זה מספיק. בלעדיהם אני לא יכול להשיג מגע עם הבורא ורק דרכם אני עושה את זה, כבר על כך אני אוהב אותם.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים, מתקרבים, מצדיקים זה את זה, מרגישים את ההתקרבות הזו, מה עוד צריך להרגיש בחיבור הזה? איך עובר הרגש הזה מאהבת החברים לאהבת ה'?

אנחנו צריכים פשוט להמשיך ללכת וזהו. וכל פעם אנחנו נראה עד כמה הבורא מוביל אותנו יותר ויותר.

תלמיד: נניח שחבר מצדיק את החברים שלו בעבודה, מציב אותם כאחד ואת עצמו כאפס לעומתם, ויש לו רגש דומה לבורא והודיה כלפיו על כך שהוא ממש מרעיף עלינו מתנות מידי יום. למה כל התחושות האלה לא נקראות "אהבת הבורא" במידה כלשהי?

אני לא מבין. למה כל התחושות האלה שאנחנו חווים לא נקראות "אהבה"?

תלמיד: כן, זה שאנחנו מצדיקים את החברים ומצדיקים את הבורא. מה שהוא לא יעשה לנו אנחנו מצדיקים אותו ומרגישים כלפיו הכרת תודה גדולה. האם זה לא נקרא "אהבה" כלפיו?

אחרי זה, זה עובר לאהבה. אבל אלו שאלות לא לעניין.

שאלה: האם אנחנו יכולים להסתכל על הקנאה שמתגלה, כשכר על פעולות החיבור שלנו, כי רק מתוך המצב הזה אפשר להתפלל לבורא?

אנחנו יכולים להפוך את העונש לשכר. תלוי איך אנחנו מבקשים.

שאלה: חלק מהחברות מפחדות לוותר על הרצון לקבל שלהן. איך לעזור להן לא להתייאש, כי אם עובדים רק עם הרצון לקבל, אז בסוף לא תקבל כלום.

צריכים עוד ללמוד ולקרוא הרבה מאוד, לקרוא ממש ללא הפסקה מאמרים. אין לי יותר מה להוסיף, צריך להתחיל ללמוד.

שאלה: אנחנו לומדים שכל העבודה שלנו באהבת חברים היא בכפייה. איך אני הופך את הכפייה למצווה, כדי שאוכל אחר כך לזכות באהבת ה'?

תמשיך ותראה איך זה יביא אותך מזה לזה.

תלמיד: האם יש משהו ביגיעה שאדם עושה, שהוא צריך עוד לעשות, או שהכול בסופו של דבר מתברר רק בתפילה?

אתה רוצה להבין איך האור משפיע עלינו ואיך הוא משנה אותנו, אבל לא כל דבר אתה יכול להבין. אומרים לך, "על ידי זה ועל ידי זה, כך אתה הולך מצעד לצעד". אבל איך זה נעשה, אל תחקור בזה יותר מדי, לא תבין.

תלמיד: האם יש גם אפשרות שהוא לא יזכה? האדם יכול לעבוד ולא לזכות בסופו של דבר?

למה? אם הוא עושה הכול בדיוק מה שכתוב, אז הוא יזכה.

תלמיד: זה מחויב?

כן. מקובלים כותבים לנו על פעולות מוחלטות.

(סוף השיעור)