שיעור בוקר 28.10.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "שלבי הסולם"

מאמר "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה"

שמענו מאמר, "מהו בין האהובה ובין השנואה, בעבודה", מספר "דברים", פרשת "כי תצא", עמוד 175.

מהו בן האהובה ובן שנואה? חייבים להיות שני כוחות שרק על ידם, על ידי שילוב שניהם אפשר להתקדם למטרה. כוח הטוב הוא טוב כשיש רע, ובאמת "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", שזה רק תבלין לתת צורה נכונה לרע, להפוך את הרע לטוב. 

ולמה הבורא לא ברא איזשהו כוח לא רע ולא טוב, אלא משהו ניטראלי? מי יודע איך אפשר, אבל נגיד איך? כי כל דבר משיגים רק מהיפוכו. לכן גם אי אפשר בלי יצר הרע, כמו בלי יצר הטוב. אף אחד לא נמצא בשלמות, אם מדובר על רצון לקבל. ואם הוא לא ברצון לקבל, אז ודאי שיצר הטוב. אם זה בלי יצר, רק טוב, אז הוא שלם. 

הבורא הוא טוב, הוא לא יצר טוב. הוא טוב. כי זה לא רצון כמו אצלנו, רצון ליהנות, רצון לקבל, זה פשוט תכונה – טוב – המשפיע. התכונה עצמה שלא מתבססת על רצון. בפנים יש רצון לקבל, וצורתו הוא רצון להשפיע. כמו שאצלנו רצון לקבל, והצורה שלו, הכוונה שלו להשפיע מתוך עצמו. לבורא אין צורה פנימית וצורה חיצונית, אלה אחד. 

ולכן, אנחנו אומרים, שלנו יש עניין עם יצר טוב ויצר רע. ההבדל בין יצר טוב ליצר רע - היצר נשאר רצון לקבל, זה הטבע שלנו, וטוב ורע זה הכוונות שעליו. ואי אפשר בלי שינוי בין הכוונות האלה, בין שנואה ואהובה לעשות את ההבחנות מה הן ביניהן, ומה היא תכונת הבורא. כי אנחנו לא מקבלים בחשבון את היצר עצמו, היצר עצמו זה הטבע שלנו, אין לו באמת שום סימן של טוב או רע. 

הרצון לקבל, זה רצון, משהו הפוך מרצון הבורא, הטבע. ובהפכיות הזאת, אומנם זה ההפך, והנברא הוא כיש מאין, אבל אין בו לא טוב ולא רע. אלא הרצון לקבל, מקבל צורה שהיא הפוכה מהבורא, שזה נקרא "כוונה על מנת לקבל", זה כבר על ידי השבירה, זה כבר בא מאוחר, אחרי ההתפתחות, שמקבל את הכוונה על מנת לקבל, אז הכוונה הזאת היא באמת הצורה ההפוכה, ולה אנחנו קוראים יצר רע. לא שמשתמש ברצון לקבל סתם, אלא משתמש ברצון לקבל להנאה עצמית. וההפך, שהשתמש ברצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע זה נקרא יצר טוב. זאת אומרת, היצר נשאר, הרצון נשאר, הוא לא טוב ולא רע. אומנם היה הפוך מהבורא, אבל ההפכיות הזאת היא לא מפריעה, היא הטבע, מפריעה רק הכוונה. אז רק בכוונות יש לנו הבדל בין אהובה לשנואה.

להבדיל בין הדברים האלו זה די קשה, זאת אומרת להתחיל לעבוד לא על הרצון, אלא על הכוונה, זה כל ההבדל בין תורת הנגלה, לתורת הנסתר, בין בעל בתים לדעת תורה, בין העמך ליחידי סגולה, זאת אומרת, בין היהדות העממית, לקבלה ולמקובלים. או שעובדים על הרצון, להקטין אותו, לצמצם אותו. או לא שמים לב לרצון, אלא שמים לב לכוונה ההפוכה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. 

מי שעובד נגד הרצון עצמו, הוא עובד נגד הבריאה עצמה, זה מה שהבורא ברא יש מאין, ואי אפשר לעשות איתה הכלום. אפשר רק לאנוס, ומפחד פשוט כל הזמן להחזיק ללא שימוש. ודאי שזה נגד ההתפתחות, ובמוקדם או מאוחר האדם יוצא מההגבלות האלו, פורץ את הגבולות, יוצא מהדת, נעשה חופשי, מתחיל להבין שזאת לא השיטה שאיתה אפשר לחיות.

ולאט לאט, מדור לדור, כשהיצר גדל האדם מתחיל לראות שלא מסוגל לעבוד נגדו, מקבל את השכל לא לעבוד נגד היצר, אלא לעבוד על הכוונה, איך להשתמש עם היצר שלו על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זאת אומרת לתועלת עצמו, או לתועלת הזולת, הבורא.

לעבור בין להשתמש ביצר עצמו בלי לשים לב לכוונה על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, אלא רק להשתמש, לעבוד עם היצר עצמו כביכול, לעבור מזה לתיקון הכוונה בלבד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, לעבור מזה לזה, זה נקרא ממש לעבור את המחסום, לעבור מחושך לאור.

אז אדם מתחיל בהחלט לעבוד עבודת ה'. עבודת ה' זה תיקון הכוונה. ועבודת העמךֹ, הכלל, מה שמלמדים את האדם במסגרת העולם הזה, בכל מיני שיטות חינוך או בדת, בכל מיני דתות, זה בסך הכול לעבוד עם היצר ללא כוונה. זה הבדל עצום. וקשה מאוד לאדם לתפוס את עצמו כל פעם לעבוד, לשים לב, להתמקד לא ביצר אלא בכוונה.

על היצר אנחנו לא יכולים לעבוד במיני אופנים, אנחנו יכולים או להשתמש בו יותר או להשתמש בו פחות. זה נקרא אצלנו להגדיל או להקטין, אבל להגדיל או להקטין אנחנו לא מסוגלים, זה יש מאין, זה בריאה, אלא להשתמש יותר או להשתמש פחות, אז ודאי שכל אחד ואחד עושה חשבון לעצמו עם כל מיני תנאים פנימיים וחיצוניים, חינוך ופחד מעונש וכן הלאה, עד כמה הוא יכול להשתמש ביצר. ומלכתחילה אז היצר עובד בעל מנת לקבל, כי את זה באופן טבעי אנחנו קיבלנו כתוצאה מהשבירה. 

את היצר אנחנו מקבלים מד' בחינות דאור ישר, כוונה אנחנו מקבלים מהשבירה. אז יש לנו מלכתחילה יצר, רצון לקבל, וכוונה על מנת לקבל. על רצון לקבל אנחנו לא צריכים לעבוד, זה הנתון שנתון בנו עוד לפני הצמצומים, הוא לא משתנה. הוא נפתח או נסגר, נגלה או נסתר, רק לפי היכולת לעבוד עם הכוונה הנכונה.

אם אנחנו לא יכולים לעשות כוונה נכונה ביצר הזה, אז הוא נפתח לרשותנו רק במידה המינימאלית, ומקבל צורה של חמישה חושים. ומה שאנחנו מרגישים ביצר הקטן ביותר, זה ההתפעלות מהאור שמופיע בו, זה נקרא "העולם הזה". אם אנחנו יכולים לתקן את הכוונה הנכונה על היצר הזה שיהיה בעל מנת להשפיע, אז לפי תיקון הכוונה על מנת להשפיע על היצר, הוא כבר מתחיל להיפתח. 

ואז אנחנו יכולים באותם חמישה חושים להרגיש יותר וזה נקרא אצלנו חוש השישי. זה לא חוש השישי בנוסף לחמישה חושים, אלא בנוסף לחמישה חושים נפתחים לנו עוד חמישה, אבל הם ממשיכים הלאה רק על ידי הכוונה על מנת להשפיע וזה כבר נקרא אצלנו ראיה, שמיעה, ריח, דיבור ומישוש רוחניים, או כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות ככלים.  

ואז רק במידה שיכולים להגדיל את הכוונה, אז היצר שלנו נפתח יותר ויותר עד המידה שלו שהייתה ללא הגבלה לפני צמצום א'. זה נקרא גמר התיקון.

אז מה התיקון ולא תיקון? ללא תיקון יש לנו מצב שבעולם הזה, זאת אומרת שימוש ביצר בדרגה מאוד קטנה שכלפי הרוחניות לא קיימת, ואחר כך לפי מידת הכוונה על מנת להשפיע יש לנו שימוש ביצר מדרגת אפס הרוחנית עד דרגת נגיד 125 של גמר התיקון. 

תלמיד: איך אדם לא מדכא את עצמו, לא הולך נגיד היצרים שלו?

איך לא לדכא את עצמו? לשים לב נגד מה אתה הולך לעבוד, נגד הכוונה על מנת לקבל או נגד הרצון לקבל. זאת קודם כול עבודת הבירור, למה אני עכשיו מכוון בכלל, לעבוד נגד כוונה או נגד רצון. נגד רצון אין מה לעשות, זה כמו בהמה, אתה יכול להרביץ לחמור או לפרה, כמה שאתה רוצה, אבל מזה לא תהפוך אותה לבן אדם. 

תלמיד: אני לא מצליח, אני עושה נגד הרצון ולא יכול. 

אז נגד הרצון זאת הבעיה, נדמה לנו שאנחנו יכולים לעבוד נגד הרצון. אבל זה רק נדמה לנו שברשותנו כביכול לסגור את הרצון משימוש, להכניס אותו לאזיקים מפחַד מכל מיני דברים. זו בעיקר כול שיטת המוסר, תורת הכלל כאילו, וכל הכלל בכל הדתות, לא רק ביהדות, כולם אומרים, "אתה חייב להיות טוב, אחרת יהיה לך גיהינום. אם תהיה טוב תרוויח, אז יהיה לך גן עדן". בזה פשוט אומרים לך, אסור לך להוציא לשימוש את הרצון לקבל, כי מלכתחילה הוא על מנת לקבל. 

אבל לא אומרים לך לשנות את הכוונה. את הכוונה תעזוב, הכוונה כאילו אי אפשר לשנות. אנחנו כאילו טמאים וככה נשאר. עליך רק לסגור את הפה, תדבר יפה, אל תעשה שום דבר רע לאחרים פיזית ואת הכוונה שבלב תעזוב. זו כל שיטת המוסר, כל השיטה העממית. והיא לכן מאוד מאוד מנוגדת לשיטת הקבלה, לכן הקבלה נקראת "תורת הנסתר", כי את הכוונה לא רואים ולכן העבודה היא באמת עבודה ליחידים, היא עבודה פנימית, ולא נגד הרצון אלא נגד הכוונה.

תלמיד: אז איך אני אכיר לזהות כוונות ?

אז הבעיה היא קודם, כל הזמן להסתכל האם אני עובד נגד הרצון או נגד הכוונה, ולהתחיל להוציא את הכוונה מבפנים ולראות כמה אני כל הזמן חושב על עצמי. האם אני מסוגל עכשיו לעבוד נגד הכוונה, האם אני יכול לראות את הכוונה שלי.

את הרצון אני כן יכול לראות, מה שאני רוצה זה גלוי לכולם, כמו שבילד זה גלוי, גם לאדם זה גלוי. אבל אני יכול לא לגלות אותו כלפי האחרים. אני יכול לשבת אצלך בסלון ולהגיד "אני לא רוצה לאכול, תודה רבה, אולי כוס גזוז וזהו, לא רוצה יותר, תודה". ובפנים אני רוצה ואתה לא מכיר את הרצון שלי.

זאת אומרת את הרצון אני יכול לסגור או לפתוח, וזה גלוי לעיניי, לכן קל לי לעבוד. אלא אני צריך להעמיד לפניי איזשהם מעצורים, לקבל איזה חינוך, זאת אומרת סדר, מוסכמות חברתיות, או של דת, מתי ואיך וכמה אני יכול להראות כלפי חוץ את הרצון לקבל שלי. זה הכול.

מה צועק כל העולם? "אתה צריך להיות יהודי טוב". מה זה יהודי טוב? אל תוציא מהפה מילה רעה. זה טוב לחברה, אני לא אומר שזה רע. אומרים "אל תגנוב", וזה לא חשוב אם אתה רוצה לגנוב או לא רוצה לגנוב, אל תגנוב. זאת אומרת, עובדים על הפעולה, על השימוש ברצון, לא על הכוונה. זה תורת הכלל, לכן היא הפוכה מתורת הפרט. 

כשאתה רוצה לעבור מתורת הכלל לתורת הפרט, אתה ממש חייב לעשות שינוי בחשיבה, בתפיסה, בהסתכלות על עצמך. אתה צריך קודם כל וכל הזמן לחשוב על הכוונה. למה קשה לחשוב על הכוונה? כי אז אתה צריך לחשוב על הבורא או על הזולת, כך שבמקום על מנת לקבל, הכוונה הטבעית שיש לנו מהשבירה, תהיה כוונה בעל מנת להשפיע. תצטרך כל הזמן להסתכל על הזולת או לראות את הבורא בצורה כלשהי, ואז כבר יש לך בעיה, הדבר הזה לא טבעי, הוא לא בלב, וכנגדו לא מגולה שכר ועונש. החברה לא תעודד ולא תאנוס אותך ולא תיתן לך עונש על הכוונה, כי את הכוונה שלך הם לא רואים. אז מה לעשות? אתה צריך להעמיד לעצמך שומרים ושוטרים. כלומר, להקים בפנים ממש מנגנון עצמי, מיוחד מאוד, דרכו תוכל עכשיו לטפל בכוונה שלך. בפנים עליך להקים ממש מדינה שלמה. ה"אני" הוא כבר לא הרצון, הוא הכוונה על מנת לקבל, ומולי הבורא, שממנו, מהכוונה הזו, אני עכשיו מתחיל להשתדל להפוך את הכוונה שלי לעל מנת להשפיע. 

מדובר בכוונה ולא ברצון, לא לשים לב לרצון, עליו לא מדברים. כל הזמן להחזיק רק ברמה של הכוונה, מעל הרצון, זה כבר נקרא עבודה נסתרת, כי כאן אתה מתחיל לגלות בפנים לעצמך, אחרים לא יודעים מה אתה עושה. ואתה מתחיל להזדקק לבורא, אתה לא רואה כלפי מי לעבוד. וגם לא יכול לשנות את הכוונה שלך. אתה מגלה כמו כולם שאת הרצון אתה יכול לצמצם, לומר "אני לא רוצה לקבל ממך יותר מכוס תה, תודה רבה, אני לא רעב". יש לך אפשרות. על הכוונה אתה לא יכול, אין לך שום יכולת לעשות משהו בנוגע אליה. על מנת לעבוד ולברר את הכוונה אתה צריך כבר אור, את נוכחות הבורא. וגם אם תרצה לשנות אותה, תוכל רק דרכו. מה שנקרא אצלנו אור ע"ב ס"ג, פה כבר מתחילים תיקונים רציניים. אתה כבר צריך להיות קשור למנגנון העליון. אז אתה מתחיל להיכנס לגמרי לממד אחר, היכן שעובדים עם הכוונות. 

את הרצונות ניתן להגדיל ולהקטין, כלומר, לעבוד איתם יותר או פחות. זה נקרא חינוך, קיום בעולם הזה. הכוונות הן כבר למעלה מהמחסום, שם זו עבודת הכוונות, והצמצומים הם על הכוונות. ימין ושמאל וכל המבנה שאדם עושה לעצמו בקו האמצעי, אלה כוונות. מדרגות הן כוונות. במידה שאתה יכול להשתמש בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא המדרגה שלך.

כולנו יכולים להיות ברצונות שונים. לך נניח יש 100 קילו רצון מאין סוף, ולי 80 ולו 60, ולאחר 40, לא חשוב. הרצון הזה לא אומר כלום, כי זה הספק גולמי. הכוונה על הרצון היא העבודה שלנו. יוצא שאם אתה עובד על הכוונה של הרצון שלך, ואני עובד על הכוונה של הרצון שלי, אפילו אם יש לך יותר רצון ממני, אנחנו עושים אותה עבודה, יחסית, כל אחד כלפי הרצון שלו. ולכן אני מגיע לגמר התיקון שלי ואתה לגמר התיקון שלך. אנחנו שווים בגמר התיקון, כי הרצון לא קובע. קובע האחוז בו תיקנת את הכוונה עליו.

תלמיד: איך אפשר לברר את הכוונה אם אין לי נקודת ייחוס?

אם יש לאדם נקודה שבלב אפשר לברר את הכוונה. הנקודה שבלב היא ניצוץ מהמסך השבור, והמסך הוא הכוונה על מנת להשפיע. שבור זה על מנת לקבל, שאתה מתחיל להרגיש שמה שאתה חושב זה על עצמך. דבר עם אדם מבחוץ ותגיד לו שהוא אגואיסט, הוא ייתן לך מכות. הוא לא מרגיש שהוא אגואיסט. אתה מסתכל עליו ורואה שכל הפעולות שלו הן לתועלת עצמו. והוא יגיד לך, עשיתי כל כך הרבה דברים, אתה יודע כמה נתתי? אתמול היה אצלי מישהו בעל סופר מרקט גדול שאמר לי, "אתה יודע כמה אני מחלק בחודש? כמה מנות אני מחלק לאנשים עניים לפני שבת שיהיה להם מה לאכול בשבת בחינם? הם באים אליי ואני נותן להם". תאר לעצמך איזו גאווה. לפני שבת הוא נותן לכל אחד. ברמת העולם הזה הוא עושה עבודה מצוינת, אבל כלפי רוחניות? הפוך, הוא מגדיל את האגו שלו ותראה בכמה. "אני אישית עומד לפני שבת, מחלק לכל אחד ואחד מנה חינם, יש להם מה לאכול". והוא בא אליי להתלונן למה למרות מה שהוא נותן הוא חולה. הבורא כאילו לא מקבל את המעשים שלו, יש לו בעיה עם הבורא. אתה שומע את האדם וזה קשה מאוד. לכן זה נקרא תורת הנסתר. 

תלמיד: נראה שגם לאחר שביררת את עניין הכוונה, עדיין אפשר ליפול.

ודאי שלאחר בירור הכוונה וכשנראה לך שאתה כבר אוחז בה, בכל רגע אתה נופל לעבודה ברצון עצמו, וגם נדמה לך שהתיקונים חוזרים שוב ושוב. ודאי, מדובר בהרגל, בחינוך, בטבע עצמו, וזה נסתר ולא רואים פה שכר ועונש. צריך בשביל זה את עזרת הבורא, רק באורו המאיר לך תוכל לעבוד עם הכוונות, בלי שהאור יאיר לך לא תוכל. בעיניים ובחושים שלך מגולה לך רק רצון. 

תלמיד: איך אתה יכול לזהות את זה?

לזהות אתה לא יכול, אין לך ברירה מלבד לצעוק אליו שייתן לך קצת אור, שיהיה לך איזה קנה מידה, סטנדרט, לפיו תוכל לעבוד וכלפיו למדוד. איפה אתה כדי שאוכל לראות האם אני עושה זאת בשבילך או בשבילי. אחרת אני עושה דמות שלך שזה כאילו בשבילך, אבל זה חוזר אליי, זה אני. בניתי לפניי כמה דמויות וכולן הן אני עצמי. איפה אתה באמת, שאראה שאני מכוֶון על מנת להשפיע לך? כלומר, בשביל זה אני צריך להרגיש אותו, את החיסרון שלו, ולראות איך אני ממלא אותו. אחרת אין לי שום בדיקה. תראה למה אתה כבר זקוק, לאיזה דבר, להרגיש את החיסרון שלו ולראות שאתה כן ממלא אותו דווקא ולא את עצמך. 

תלמיד: אנחנו נמצאים בעולם התוצאות, ואם אנחנו עושים פעולות נכונות עם הכוונות שלנו בסופו של דבר אמור להיות גם שינוי במעשים.

אתה אומר, אם אני משנה את הכוונה אז המעשה שלי משתנה. אני לא מבין מה זה המעשה שלי משתנה? איזה מעשה? אנחנו לומדים שאנחנו צריכים לשנות רק את הכוונה.

תלמיד: מעשה הוא לאו דווקא מעשה פיזי שאני מזיז את הכוס.

אם כך, המעשה לא פיזי אלא רוחני. מעשה רוחני נקרא כוונה. הכוונה היא המעשה. לכן תאר לעצמך שאתה בלי גוף, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי כל החלקים שלך, בלי כלום, ויש לך רק את הכוונה. זה נקרא רוחניות. אתה לא קיים בגוף שלך, אתה קיים רק בכוונה. ועכשיו, בכוונה הזאת תתחיל לבנות גוף. איך תוכל לבנות ממנה גוף? כשתקבל מהבורא תכונות, לפני זה אין לך כלום, רק נקודה. מה זו נקודה? ההתחלה שלך ה"אני" הזה, כל היתר, ט' הראשונות הן ממנו, אין לך שום דבר בכוונה. בכוונה על מנת להשפיע יש לנו פרצוף, עשר ספירות. אפילו כוונות דטומאה, על מנת לקבל רוחניות, מתבססות בכל זאת על בעל מנת להשפיע, בצורה הפוכה. זאת אומרת יש את תכונות הבורא, ומהן בונים את הכוונה או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. רוחניות, קליפה או קדושה. ואצלנו לא, אצלנו יש רק נקודה אחת להתחיל ממנה להשתוקק שזה יהיה לי. 

תלמיד: נניח שאתחיל לעבוד עם הכוונות, אסתכל, אתבונן, ארצה את הבורא. האם בשלב ההכנה היחס שלי לחבר, האמיתי, בפנים, אמור להשתנות?

אם אני עובר מהכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, או אם עוד קודם, אני עובר מהעבודה על הרצון להיות סתם איש יפה, מחונך מבחוץ, לעבודה על הכוונות שלי, אז מבחוץ אני נראה אחר. נראה שאני נעשה פרוע יותר, כי אני עוזב את הרצונות שלי, פחות מגביל אותם, פחות שם לב אליהם. אני בקושי מחזיק את עצמי ברחוב, פשוט לא מסתכל על הרצון עצמו, הוא נראה לי טבעי. מה שאני, אני. כמו בהמה. תיאורטית, אני יכול בטרוף, להתנהג כמו בהמה, לעשות צרכים באמצע הרחוב נניח. אני מתאר בצורה מוגזמת כדי שתבין.

אם אתה עובר לטיפול בכוונות, אז הרצון שלך הוא פשוט בריאה. אנחנו עלולים פתאום להרגיש לא שייכים לבריאה הזו, לגוף שלנו. אנחנו שייכים כבר רק לכוונות. ורק זה "האני", איפה שנמצאת הכוונה שלי. ואז אתה מתפרק מהגוף ומתחיל להיות שייך יותר רק לכוונה, מתחיל לחיות בה, וכבר יש לך עולם אחר בו אתה מתחיל לבנות את הכול רק בפנים, בתוך הכוונה. ושם הכוונה שלך היא או אליך, או לבורא, והיא מתחילה לצייר לך ציורים רוחניים. אליך זה נקרא קליפה, וממך לחוץ, נקרא קדושה. ואז אתה מתחיל להיות מנותק מהגשמיות, מהבהמיות, ממה שנקרא קודם אצלך גוף. הגוף שלך הוא משהו אחר ואתה עובר משפת הענפים לשפת השורשים. דיבור על הכוונות הוא שפת השורשים. תיכנס לשם ותחיה שם. 

תלמיד: אם אתה עובר למצב של כוונות לפני המחסום, עדיין אין לך יכולת להשפיע, ואז עלול לפתח יחס של אפתיות לרצון הבהמי שלך.

אתה מפחד שהרצון שלך כל כך בקלות יניח לך? מפחד שתתעלה ממנו לכוונות ולא תרגיש אותו? תנסה לנטרל אותו ותראה איך הוא נאחז בך, הוא לא יעזוב אותך. תוכל לנטרל אותו רק במידה שתוכל להיות באמת קשור לבורא. ואז לא תנטרל אותו אלא במידה הזו תתחיל לצרף אותו. הציור שעשיתי הוא ללא עבודה עם הרצון יחד, רק איך לעבור ממרחב הרצונות למרחב הכוונות. אני לא רוצה לבלבל אתכם איך לעבוד יחד עם שניהם.

תלמיד: אבל אם הבורא לא עוזר, אדם מגיע למצב של אפתיות, הוא מעדיף לא להשתמש ברצון שלו, כי זה גורם לו סבל. רוב הסיכויים שנלך לשם אם נעבוד על הכוונות כל הזמן. השאלה היא איך אדם יכול להימנע מהמצב הזה?

אתה חושב שאתה מנהל את ההליכה שלך? ראית פעם את הדרגה הבאה שאליה תיכנס? האם תוכל לתאר עכשיו מה בעוד רגע יקרה לך, אילו הרגשות פנימיות ומחשבות יבואו? אתה פתאום תופס את עצמך ושואל איפה אני כבר נמצא. יש לך שכל בריא ואתה רוצה כל הזמן להיות בפיקוח עצמי, אבל זה לא ילך. העבודה שלנו היא לא כל הזמן לפקח על עצמנו קדימה. העבודה שלנו היא רק לבדוק את המצב הנוכחי, איך לקבוע את היחס הנכון.

תלמיד: אבל בכל זאת, איך לקבוע יחס נכון להווה אם לא רואים את המטרה הסופית, או כמה שנים קדימה? לפי מה למדוד את ההווה?

אתה שואל, איך ללכת צעד אחד קדימה אם אני לא רואה לאן אני הולך? אני יכול לתאר לעצמי את המצב הבא שלי כביכול, לפי איך שהעליון כביכול מצטייר בי. אתה עושה ציור על הבורא, ציור על המטרה, זה לא שהיא כזו. כל פעם היא משתנה. אנחנו צריכים בכל פעם לצייר לעצמנו את המטרה, את הבורא, בצורה האמתית ביותר שיכולה להיות בכל מצב. ולהשוות את הצורה עם מה שאנחנו יכולים לצייר לעצמנו. ומהמאמץ הזה נזכה באמת בכל פעם לראות אותו בצורה יותר נכונה, אבל אף פעם הצורה שלו לא תהיה כמו שציירנו קודם.

תלמיד: אני לא מבין. מה זה להשוות את עצמי לבורא?

להשוות את עצמי לבורא זה נקרא שבמידה שנראה לי שהכוונה שלי צריכה להיות על מנת להשפיע, לזה אני עכשיו רוצה כביכול להעלות את עצמי.

תלמיד: אבל אתה לא רוצה את זה, אתה שונא את זה. איך אתה יכול לרצות?

אם אני שונא את זה אז אני שונא את זה, בסדר גמור, אבל זה הציור.

תלמיד: אז מאיפה חומר הדלק להתקדם?

חומר הדלק להתקדם הוא רק מהחברה, מהספרים.

תלמיד: אבל עדיין הם לא יגרמו לך לרצות להיות דבר שהוא הפוך לך?

נגיד אצלך חומר הדלק העיקרי הוא בזה שאתה לא יכול לעזוב כי יהיה לך קשה מאוד אחר כך להצדיק את עצמך. אני אהיה ברחוב, אני אלך עכשיו לבלות והכול, אבל בכל מקום שאהיה אני אשנא את עצמי, ואני אשאל את עצמי מה אני עושה, ובכל תענוג שאני עכשיו אלך לקבל אני ארגיש בו כל כך רע, שאני אשנא את התענוג ואת עצמי ואת החיים ואת הכול. אז הרע במיעוטו הוא שאני יושב כאן. נכון?

תלמיד: אבל זה שאני יושב פה זה לא אומר שאני מתקדם.

זאת שאלה אחרת. המחשבות האלה שאין לי לאן לברוח, ואני שונא את המקום הזה, וגם את יתר המקומות, אם הייתי יכול לנתק את עצמי, מה לעשות איתן? רק קדימה. לא נשאר שום דבר. אתה אף פעם לא תהיה מרוצה במצב הנוכחי, לא כאן בפנים בתוך העולם הזה, זאת אומרת בתוך החבורה שלך כאן, בתוך קבוצת "בני ברוך", לא תהיה מרוצה אף פעם, ואף פעם לא תהיה מרוצה בחוץ. 

את זה מסדרים לך מהשמיים כדי שתיתן איזה דחף, דחיפה קדימה. ותמיד יהיו לך ספיקות, שם יותר טוב, פה יותר טוב, זה ככה וזה ככה. זה נקרא "כף הקלע", זה נקרא "גלגולים" שאתה עושה. במקום למות ולהיוולד וללכת לגן ילדים, בית ספר וכולי, ושוב להגיע לכאן, ובמקומך ישב מישהו אחר, לא חשוב מי, שעוד לא נולד אולי, אז עושים לך את זה בתוך החיים האלו.

תלמיד: הדברים שנאמרים פה בחצי השעה האחרונה הם ממש נוגעים בי, הלב שלי דופק.

אז תירגע, ועכשיו תדבר מתוך השכל.

תלמיד: לגבי מה ששאלת איך אתה יודע איפה אתה נמצא. אי אפשר לדעת כי פשוט יודעים את זה בהוויה. כמו שאתה לא יודע מתי אתה מתגעגע או מתי אתה אוהב. כשאתה אוהב אתה יודע שאתה אוהב וזה המקום שאתה נמצא בו. ואי אפשר לדעת את זה מראש כי כשזה קורה, זה קורה, אתה פשוט מרגיש את זה.

זה מה שהתכוונתי, תגיד מהשכל ולא מהרגש. הוא שכלתני מאוד ואתה רגשי מאוד. ואיך אתם תוכלו להבין אחד את האחר? אתה אומר "אני מרגיש אז אני מרגיש", והוא אומר "אני לא מרגיש כלום".

תלמיד: אתה פשוט יודע שאתה נמצא במקום הזה.

אתא לא יודע, אתה מרגיש.

תלמיד: מרגיש, אני רק מרגיש.

אז תירגע. לא סתם אמרתי, אני לא צוחק.

תלמיד: כשאתה נמצא כבר במקום שלם, בכוונה על מנת להשפיע, איך זה משנה את המציאות של העולם הזה?

אם אני נמצא בכוונה על מנת להשפיע, איך אני רואה את המציאות שבעולם הזה?

תלמיד: איך אתה משפיע על המציאות בעולם הזה.

משפיע?

תלמיד: בתור בן אדם עם גוף בעולם הזה, איך זה משפיע על המציאות?

יש פה כמה דברים. אתה שואל איך להתנהג כלפי העולם הזה, ואיך לקבל אותו, ואיך אני באמת מרגיש אותו. זאת אומרת, יש לי כאילו בורא, יש לי את העולם הזה, ויש את האני. האם הכול נעשה כאחד, או שזה מתחלק אצלי בכל זאת לכמה כיוונים? הייתי אומר שכל הדברים האלה קיימים גם יחד וגם כל אחד לחוד, זה תלוי במה שאני עומד לבצע. זה נקרא "פרצופי השערות". 

אם אני מתייחס לעליון אז אני מתייחס אליו כעליון שנמצא בתוכי, אח"פ דעליון. אם אני מתייחס לתחתון אז אני מתייחס דרך פרצוף השערות כלפיו. אז אני צריך להתנהג גם בגשמיות וגם ברוחניות בצורה כזאת שתהיה לי איתו קומוניקציה ואיזו מין עבודה הדדית. אם אני לעצמי, כאן זו עבודה אחרת, שאני צריך לגרום להעלות את עצמי. כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", זה מתחיל להיות כבר אותו יחס כמו תחתון, עליון ועלי עליון. 

תלמיד: העבודה הרוחנית האמיתית, העבודה לשמה, היא משנה באופן טבעי את המציאות שאתה נמצא בה. כי ככה אני מרגיש גם, עם השינויים שלי המציאות שלי משתנה. 

מציאות פיסית לא משתנה. עולם כמנהגו נוהג, שום דבר לא משתנה. אם עכשיו אני אקח את הכוס הזאת, גם אתה רואה שזאת כוס, גם אני, גם אתה משתמש בה ככה וגם אני משתמש בה ככה, זאת המציאות בחמישה חושים שלא משתנה. בהמיות לא משתנה. הרצון בעצמו לא משתנה. משתנה רק הכוונה. 

תלמיד: כן, אבל כשאתה כבר נמצא בכוונה גם המעשים שלך הפיסיים משתנים, כלומר אתה כבר לא עושה דברים שעשית מקודם כי אתה כבר נמצא במקום אחר. 

מה זאת אומרת מעשים? לא נכון. אתה יוצא מתוך הנחה שממנה אתה בונה תורה שלמה. מה זאת אומרת שהמעשים שלי משתנים? איזה מעשים שלי משתנים? המעשים הגופניים שלי לא משתנים. אני נשאר כמו כולם. הלכתי לרופא, בדק אותי, אמר "חביבי אתה לא בסדר, הסוכר שלך לא בסדר". הוא לא רואה שאני נכנסתי לתיקונים. נראה לו לפי הבדיקות שאני מתקלקל. 

תלמיד: המציאות שלך למעשה לא משתנה, רק הכוונות.

הרצון לא משתנה. והגוף שלנו זה רצון. זה רצון שבו התאים שלנו רוצים להחזיק את עצמם, והאיברים שלנו מתוכננים לעבוד לפי איזה תכנון, זאת אומרת רצון להחזיק את עצמו, רצון לקיים את עצמו, בכל מיני רמות, זה הגוף, אז ודאי שלא משתנה.

תלמיד: והוא נעשה יותר ויותר זומבי.

למה זומבי? אני נעשה זומבי? למה? לא, אני שואל אותך, למה?

תלמיד: כי אני רואה שהמציאות שלי משתנה. הדברים שהייתי רגיל לעשות אני כבר לא עושה. החברה שלי השתנתה. אני כבר חפץ לעשות דברים שבאמת יותר ויותר מבטלים את העצמי.

עוד מעט יהיו לך פאות במקום עגיל באף. תיזהר, אם תלך רחוק. לא, אני צוחק בוודאי. השאלה שלי כך, כל דבר שיכול להתקיים אפילו אם הגוף שלך לא מתקיים, אתה מת, הגוף נרקב, לא נשאר ממנו כלום, נשאר כמו שאומרים "עצם הלוז". מה זה עצם הלוז? נקודה שהיא לא שייכת לגוף, אלא נקודה ששייכת לעולם הרוחני שנמצאת בך. אז אותה הנקודה, אם ממנה תתחיל  לגדול, זה יהיה רוחניות. כל היתר אתה יכול עכשיו לשרוף. לא שייך לכלום. כל היתר זה לבוש שדרכו אנחנו מתחילים להתקשר. תאר לעצמך עכשיו, האם חשוב הלבוש או אורך הזקן, כל מיני דברים שאנחנו עושים עם הגוף? 

תלמיד: אני הפסקתי לעשות כל מיני דברים שהייתי רגיל לעשות בגלל שהתחלתי עם עצמי תהליכים. מה הלאה בעולם הזה מבחינתי כחומר?

כחומר בעולם הזה מה אתה צריך לעשות? אתה צריך לעשות מצוות. היו לך קודם מצוות משלך. עשית מדיטציות, הדלקת נרות, אמרת "אום", כל מיני דברים, היום אתה תעשה משהו אחר אולי. מה עשית קודם? אני לא יודע. מה שתעשה עכשיו גם לא יודע. תנסה.

שוב, נעשה משהו בגוף רק כדי לשמור שתהיה לנו כוונה יותר מסודרת בצורה הנכונה. בצורה שאתה יכול לעבוד בתוך הכוונה, כל הפעולות הגופניות מוצדקות, אבל לקראת כוונה נכונה. אתה אל תגיד "אז אני שוב חוזר לשבת בפוזת לוטוס" וכן הלאה, אני אומר לך שאם אתה תתרכז בכוונה הנכונה זה לא יהיה לך. אבל כל דבר שהגוף יכול בינתיים לסייע לזה, זה מוצדק.  

לכן אני אומר שאילו דברים מינימאליים מהיהדות שיכולים להחזיק את האדם ולהזכיר לו על הכוונה, אם הוא עושה את זה בצורה באמת כזאת, ובמידה הזאת קיום מצוות גופניות זה באמת כדאי. ואז אתה מתחיל לקיים מתוך זה ש"מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". ואם אתה יכול יחד לעשות את זה, או שהקיום מביא לך את הכוונה אז ודאי שכדאי. 

תלמיד: מה זה הדברים המינימאליים?

הדברים המינימאליים אלו שיכולים להזכיר לך על קיום הכוונה. 

תלמיד: אלה דברים שאני אדע לבד עם עצמי עם הזמן?

לא, אתה לא תדע לבד. לבד אתה תדע אם אתה כמו אברהם אבינו שהיה סתם בדואי, לא ידע כלום, התחיל לגלות את העולם הרוחני, אז מהעולם הרוחני הוא למד מה זה מצוות רוחניות.

(סוף השיעור)