שיעור בוקר 08.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 570,

נג. "ענין הגבלה"

אני קורא את המאמר, בוא נתרכז בזה ועל ידי זה נתקן את הכול.

מאמר שמעתי נ"ג, "ענין הגבלה".

נג. ענין הגבלה

שמעתי עש"ק א' סיון תש"ג

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות." זאת אומרת, האדם, באיזה מצב שנמצא, הוא צריך להגיע להחלטה שהוא לא רוצה שום דבר יותר מהמצב שנמצא בו. מה שהבורא נותן כרגע, הוא מסתפק בזה ולא מרגיש אפילו שהוא מסתפק אלא זה די ומספיק והוא מוכן להישאר בזה לנצח. תראו איזה תיקון כלים אנחנו עוברים. "אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית"." שלא רוצה כלום חוץ מזה. לא יותר, לא פחות, כלום, מה שמקבל מהבורא, ובטוח שמה שהוא מקבל זה מהבורא, אין עוד מלבדו, בזה הוא מוכן להישאר, רוצה להישאר ושלא ישתנה שום דבר. אם הבורא ישנה משהו הוא יקבל גם את השינוי. "וזה נקרא "דביקות תמידית. ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו." בכלל לא. וזה יכול להיות כמו שבעל הסולם כותב, "אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות," זאת אומרת שאדם מוכן להישאר בזה לנצח, "נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי"." תראו עד כמה אפשר בקלות ובקרוב לנגוע בדבקות, בזה שמה שהבורא נותן, תקבל את זה בכל הלב ולא תרצה בעצמך לשנות שום דבר, אלא רק לזרום עם מה שהבורא נותן. "מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

"אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות," שהוא לא רוצה לשנות את זה, מסכים להישאר עם זה לנצח, "נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"."

מכאן אנחנו יכולים גם להבין מה זה "צמצום", מה זה "מצב קבוע", איך אנחנו יוצאים ממנו ליתר דבקות, וליתר דבקות. זאת אומרת, אם הבורא עכשיו במצב הנוכחי יתן לנו עוד פחות, לא יותר, פחות, ואנחנו גם בזה נסתפק ונגיד ש"אני לא רוצה שום דבר", ובאמת אני לא רוצה, העיקר שיהיה לי דרך זה איזה קשר לבורא, ולא שיהיה לי, אלא שיהיה קשר עם הבורא כדי שאוכל להשפיע לו בזה יותר נחת רוח, אז ככל שייתן לי פחות ואהיה מרוצה מזה העיקר לעשות מה שטוב בעיניו, כך אני נמצא ביתר דבקות.

וכך אנחנו מתקרבים לצמצום, עד כדי כך שבמצב הנוכחי אני לא אקבל כלום ואהיה מרוצה ואחיה למעלה מהצמצום.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות." זאת אומרת, במידה שאנחנו משתוקקים למותרות יותר ממה שאנחנו מקבלים, מזה באה לנו עצבות. תבדקו את עצמכם, אם אתם מרגישים את עצמכם במצב רוח נפול, ללא מצב רוח, זה סימן שאתם רוצים יותר, ולכן מזה אנחנו צריכים להבין מה זה נקרא שצדיק תמיד נמצא בשמחה, שרוי בשמחה תמידית.

איך אנחנו יכולים להגיע למצב שנישאר בשמחה תמידית? פשוט כל פעם מה שמקבלים מהבורא אנחנו לא נרצה יותר, אלא רק להידבק למה שהוא נותן. מה שנותן דבוקים, מה שנותן דבוקים, דברים גדולים, דברים קטנים. לא חשוב לאיזה כיוון ומה משנה אותנו, אנחנו מצמצמים את הרצון לקבל שלנו, את הביקורת שלנו, ורוצים להיות דבוקים בו, וכך זוכים לדבקות תמידית.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות." ואז זו לא רק עצבות, הוא נמצא במצב רוח נוראי, הוא נמצא בעצבים, הוא נמצא בהתפרצויות. אנחנו צריכים להבין את החברים שנמצאים בזה, גם אני הייתי בזה הרבה זמן, ואני מוכן להבין אותם, ופשוט לחכות, לעזור, לתת דוגמה איך בכל זאת במצבים האלו, שהאגו דורש ומתפרץ מבפנים ואתה לא יכול עדיין לעשות שום דבר, רק להתפלל שיבוא איזה כוח מלמעלה, הארה קטנה מלמעלה שהיא תיתן לך יכולת להסתפק במה שיש.

ולא לחשוב שזה קטנות להסתפק במה שיש, שאתה תישאר כך לא מבין ולא משיג ולא כלום. ההשגה וההבנה באה דרך זה שמבטלים את האגו, ואז מתעלים לדרגה אחרת. שם יש לנו הבנה והשגה, רוחניות ונצחיות.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות.

וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו." זאת אומרת, לשפלות סופית לגמרי.

"ורק אז, שהסכימו על מצב כזה," מה זאת אומרת, הסכימו? "ללכת בו" במצב הזה כל הזמן "בלי שום נדנוד ותנועה," זאת אומרת בלי לרצות אף פעם שום דבר יותר מזה "אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה." כמו שקיבלו עולם ומלואו, "שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו." כי הרצון לקבל שמח, "אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה," שיגיעו לשמחה בזמן הקטנות, "אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה"," עיקר תוכן המדרגה, הכוח האחד של המדרגה, המהות האחת של המדרגה, זה עד כמה במצב הקטנות האדם לא רוצה יותר מזה אלא להיות במצב כאילו שנמצא בגדלות הכי גדולה. אלה כל המדרגות שלנו מכאן עד אין סוף, בזה שאנחנו מצמצמים את עצמנו יותר ויותר. הרצון לקבל הגדול דורש יותר, אנחנו מתעלים מעליו בצמצום וכך אנחנו משיגים את כל המדרגות, מכאן דרך כל העולמות, 125 מדרגות, עד המלכות דאין סוף, ששם אנחנו מגיעים למצב שאת כל מה שהבורא רצה לתת אנחנו מצמצמים ושמחים בזה שלא רוצים לעצמנו כלום.

ואז יש עבודה בצורה שיכולים עוד מעבר לזה, כי סך הכול זו קטנות, להגיע לגדלות, שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, בלקבל את התענוגים האלו אבל בעל מנת להשפיע. אבל זו כבר עבודה גדולה, אחרת, זה כבר בצמצום, מסך ואור חוזר, זיווג דהכאה וקבלה על מנת להשפיע.

כאן אנחנו מדברים בינתיים על מצב הצמצום, השגת דרגת הבינה.

"וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה"," עיקר התוכן של המדרגה, "שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

שאלה: איך מצמצמים, מגבילים את הרצון?

אנחנו לא צריכים לצמצם את הרצון, אתה גם לא יכול לצמצם את הרצון. אתה צריך כל הזמן רק לחשוב שאם אתה רוצה להיות קרוב לבורא, אתה צריך להיות במצב שאתה מסתפק במה שאתה מקבל, במה שהוא נותן לך, אתה מצדיק את הבורא. "צדיק" זה נקרא שמצדיק את הבורא, מה שאני עכשיו מקבל הכול בא מהבורא ואם אני מרוצה מהמצב שאני נמצא בו עכשיו, אני כבר עכשיו דבוק בבורא. לא חשוב אם זו דבקות קטנה או גדולה, אבל אני צריך להגיע לדבקות תמידית, זה העיקר. דביקות שמשתנה, אבל כל הזמן בכל מצב ומצב שמשתנה בכל רגע אפילו, אני מצדיק את הבורא, אני רוצה רק להיות דבוק אליו, רק לעשות בזה נחת רוח ושום דבר חוץ מזה.

אז אני שוכח מעצמי. במקום לחשוב על עצמי אני חושב עליו, כשאני חושב עליו אני מתחיל לחשוב, איך לעשות לו את נחת הרוח. אז אני נזכר, מבין, מרגיש שאפשר לעשות זאת דרך הקבוצה, דרך העשירייה, ואז אני מתחיל באותה הצורה להתייחס לעשירייה ודרכה להתקרב לבורא. כך אני כבר נכנס לעבודה רוחנית בפועל. זה מה שנמצא עכשיו לפנינו, כולנו צריכים להשתוקק לעבור את המצבים האלו. אנחנו חייבים כבר לנענע את המצב, לזרז אותו.

שאלה: מתוך המאמר אני רואה שאם האדם יכול כל הזמן לחשוב על החברים, לפנות עבורם לבורא ומזה הוא נמצא בשמחה, זה אומר שהוא כבר נמצא בגדלות?

כן, ודאי. נכון. אם אדם לא דורש שום דבר מהמצב שבו הוא נמצא, כי את המצב הזה הוא קיבל מהבורא וממנו הוא מפתח סיפוק, לא רוצה יותר, כי יותר זה כבר נקרא "מותרות". והעיקר בשבילו כל פעם במצב הנוכחי לפתח בו יחס חיובי במה שהוא נמצא, דרך הקבוצה, דרך בכלל כל הארגון שלנו, דרך כל העולם, בצורה כזו הוא מגדיל את הכלים שלו והבורא כבר מתחיל לשנות לו כל מיני תנאים בתוך הכלי הזה.

שאלה: אנחנו נמצאים במצב שחייבים לנענע אותו. זו כאילו סתירה, אנחנו נמצאים במצב אבל אתה אומר בוא נתקדם, בוא ננענע, זה מה שעומד לפנינו. זה נראה כאילו אנחנו דורשים גדלות, לא?

לא. אני רוצה בכל מצב ומצב שאני מקבל מהבורא להיות מרוצה באותו מצב, לא לרצות שום מותרות, כי "מותרות" זה נקרא מעבר למה שאני מקבל מהבורא. לא רוצה. אני רוצה להישאר במצב שאני נמצא בו אפילו עכשיו, שאין לי שום דבר, אין השגה, אין הרגשה, אין שום דבר, אבל אני מוכן להישאר במצב הזה מפני שאני מקבל אותו מהבורא. ואז באותו המצב שאני נמצא אני מתחיל להרגיש את נותן המצב הזה, את הבורא, כי הוא בעצם מביא לי אותו. אם אני מסכים לכל דבר שהוא עושה עליי אז אני כבר נמצא בדבקות בו, לפחות במצב של "עובר", אז מה? אני נמצא בתוך הבורא, אני מרגיש שהוא מנהל אותי מהקצה לקצה, וכך אנחנו מתחילים לגדול. זו המדרגה הראשונה. על כל יתר המדרגות שהן בהשתתפות שלנו בצורה יותר אקטיבית, נדבר אחר כך.

שאלה: האם בזמן שהאדם מקבל תענוג מההשקעה שלו בעשירייה, המצב הזה נחשב לגדלות, קטנות, או שזה בעל מנת לקבל?

יכול להיות לכל הכיוונים. האדם יכול להשקיע בעשירייה וליהנות מזה, וזה יכול להיות על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. יכול להיות שהוא נהנה מפני שבהשקעה לקבוצה הוא רוצה להשיג משהו אגואיסטי. הנתון הזה לא מספיק. לכן לפני שאנחנו מתחילים פעולה רוחנית אנחנו צריכים להגיע לחפץ חסד, צמצום, מסך, אור חוזר, דרגת בינה, ורק אחר כך להתחיל לקבל על מנת להשפיע. עוד נלמד איך עושים.

תלמיד: בגדלות מובן שמקבלים שמחה, אבל מה זה שמחה מקטנות?

מזה שאני דבוק בבורא, זה נקרא "שמחה", כי דווקא בזמן שאני דבוק בבורא כעובר אז אני נמצא בתוך הבורא, אני רק צריך לבטל את עצמי וזה מספיק לי כדי להיות בדבקות. אני לא דורש שום דבר חוץ מזה, לא מותרות, לא כלום. זה נקרא "עובר", מה שאני מקבל מספיק לי ואני שמח. סימן שבשמחה הזו שיש לי עכשיו אני דבוק בעליון, אני מצדיק אותו, אני לא רוצה שום דבר, רק להיות שייך לו. זה המצב של עיבור רוחני. בעיבור הגשמי אנחנו מקבלים את זה מהטבע.

שאלה: איך אנחנו מתייחסים להרגשה של השתוקקות, נניח עומד להיות כנס בעוד כמה זמן ואני כבר משתוקק להיות בכנס, להיות בחיבור עם החברים. האם זה גם מתייחס לכתוב כאן במאמר או לא?

לא, כאן מדובר על הדבקות בבורא, ואם אתה יכול עוד לצרף לזה את העשירייה אז זה טוב. אבל אפילו אם אתה לא יכול בינתיים לצרף לזה את העשירייה, רק מזה שאתה עושה חשבון בינך לבינו, ועושה חשבון שמה שאני מקבל מגיע מהבורא, מה שלא יהיה, ואני רוצה להצדיק את המצב הזה אז אתה נקרא "צדיק", אם אתה באמת מבקש ומקבל כוח לא לדרוש שום דבר יותר ממה שאתה עכשיו מקבל.

שאלה: בקטנות או בחפץ חסד, האם זה שהוא לא רוצה יותר, זה מטעם שהוא מתגבר, או שהוא לא רוצה יותר בכדי לעשות נחת רוח לבורא?

ודאי שזה כדי לעשות נחת רוח לבורא, ויכול להיות שבאמת לא רוצה יותר, כי מקבל כזו הארה שעוזרת לו לא לרצות יותר. ויכול להיות שכבר יש לו טענות ויש לו התעוררות של הרצון האגואיסטי שלו, אבל הוא מבקש תיקונים.

תלמיד: אז זה מצב של נוחות, נוח להיות בחפץ חסד?

בסופו של דבר זה הכי נוח, כי אתה מרגיש שאתה נמצא בתוך הבורא.

תלמיד: אז מתי זה מתחיל לזוז, כשהבורא מחדיר בו רצון חדש, גדול יותר?

כן. כשמגיע רצון יותר גדול מתחילים הרהורים, אז האדם צריך לעבוד ולהזיז את עצמו, ולא לדרוש לפי המצב שהשתנה שום דבר לעצמו אלא רק להיות דבוק בבורא. להסכים עם מה שמקבל אבל בלב ונפש, עד כדי כך שלא רוצה שזה ישתנה. זאת אומרת, כל הכלים האלה הם נתונים בנו ואנחנו צריכים ויכולים לעבוד איתם. אנחנו יכולים להיות בביקורת.

שאלה: איך לפרש בצורה מעשית בטקסט כשכתוב שמשה הגיע למצב הנמוך ביותר?

שלא חשוב לי באיזה מצב אני נמצא, במצב הנמוך ביותר או במצב הגבוה ביותר, אני קודם כל צריך להביא את עצמי למצב שאני נמצא בדבקות בבורא. מה זה בדבקות בבורא? שכל מה שמתרחש בי מגיע מהבורא ואני נדבק אליו כמו עובר ברחם אימו, מתבטל לגמרי.

כולנו ראינו את הצורה הזאת, שבה עובר נמצא בתוך הרחם, כך אנחנו צריכים להרגיש, שקודם כל אני נמצא במצב כזה בבורא ואז אני לא רוצה כלום, אחרת זה יהיה קלקול, זו תהיה הפלה. אני צריך להגיע למצב שאני מתבטל כלפי העליון, אז אני יכול להיכנס לתוך הרחם, לתוך העליון ולהתחיל להתפתח שם כעובר. זה מה שעכשיו נמצא לפנינו, לפני כולם. אנחנו צריכים לעזור ולייעץ זה לזה איך לעשות זאת, לתת דוגמאות, לדבר על זה. כל המצב שלנו עכשיו הוא, שאנחנו לא רוצים שום דבר חוץ מלהצדיק את העליון במצב שאנחנו נמצאים. ולא חשוב באיזה מצב אני נמצא, בריאות, עושר או עוני וכל מיני דברים.

אני בפנים, בתוך עצמי צריך למצוא קשר עם הבורא, אז אני צריך בפנים ולא חשוב מה קורה לי בחוץ, להיות עימו בדבקות, להתחבר עימו ולהצדיק אותו. ולקבל את הדבר הזה לנצחיות, מצידי שיישאר כך. כך אני מבטל את הרצון האגואיסטי שלי, אני מוכן להיות דבוק בבורא בצורה תמידית, שזו כבר צורה הרוחנית. אני מודה לו על זה ומעביר את המצב הזה דרך העשירייה, אני מארגן אותם ודוחף את כולם להיות בזה. אם כולנו, כמה שיש בעשירייה, מחמישה ויותר עד עשרה, נוכל לעבוד כך, ממש תוך זמן קצר נתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, בתוך העליון. ואז כבר נקבל ממנו יחס חדש. הוא יתחיל לגדל אותנו, לתת לנו כל מיני שינויים רוחניים, ואנחנו בתגובה עליהם נתחיל לגדול, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". וכך בצורה הדדית נתחיל לגדול בתוך הבורא.

שאלה: הייתי רוצה לדייק. במצב שאתה מרגיש שהעשירייה יכולה לעלות לירושלים, אבל לחברים יש כל מיני עסקים דחופים, גם במצב כזה עלינו להודות לבורא?

אנחנו צריכים לקבל את היחס מהבורא כמושלם וכמתאים בדיוק אינסופי למצב שלנו, ושהבורא מתחשב בכל אחד ובכולנו יחד, כי זה האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת ומסדר את הכול כלפי כל פרט ופרט. ולא רק כלפי האדם, אלא כלפי כל הנתונים שישנם באדם, פיסיולוגיים, פנימיים, פסיכולוגיים, רוחניים, לא חשוב, יחסים במשפחה, בעבודה, בבריאות, בכל דבר, כי האור העליון שמייצב את המצב הזה, מייצב אותו כולו עד דיוק אינסופי. לכן אנחנו צריכים בצורה כזאת רק להגיב מתוכנו. הרוחניות שלנו חייבת להיות בסיפוק ובדבקות עם החברים ועם הבורא. ואם לא עם החברים, כי עדיין אנחנו לא יכולים לסדר את זה בצורה שלמה, אז עם הבורא. אחר כך תרגישו שאתם חייבים לצרף את החברים כדי שתהיה עוצמה, כוח בגישה שלכם בחזרה לבורא.

שאלה: להסתפק במועט כשהבורא לא נותן או לוקח ממך זה דבר אחד, אבל כשהוא נותן לך תענוגים כלשהם, הזדמנויות, מבלבל אותך, איך כאן, במצב כזה לעשות צמצום?

מה שהבורא נותן, הוא המצב הכי נכון כדי שתרצה להיות רק במצב הצמצום, זאת אומרת, לא לרצות יותר, אלא רק דביקות. זה הכול. מהדביקות אנחנו מתחילים לזוז ברוחניות ובצורה אחרת ממה שאתה חושב עכשיו, "אני רוצה יותר, מרגיש יותר ומקבל יותר". לא, זה לא לפי אותו ציר. לכן כל העבודה שלנו היא להיות דבוקים במצב שאנחנו נמצאים בו ויותר מזה לא דורשים. זה נקרא להצדיק את הבורא על מה שהוא עושה. אז קודם כל תהיה צדיק, ואחר כך עוד תראה שיש עוד דרגות בכיוון שלא חשבת.

שאלה: מי זה משה שמוליך אותם לתחתית ההר? האם זה כוח בתוכנו, בתוכי או כוח חיצוני לי?

משה זה כוח שנמצא בנו, השם משה בא מהעבודה שלו, הוא מושך את האדם מגשמיות לרוחניות, לכן הוא נקרא משה. זה כוח הכלול גם מרצון לקבל וגם מרצון להשפיע. כמו שאנחנו קוראים בתורה, אחרי שהוא נולד שמו אותו [ביאור] בנילוס, ואחר כך בתיה בת פרעה חינכה וגידלה אותו. זאת אומרת, משה כלול ממצבים של השפעה ושל קבלה, מקטנות ומגדלות, מכל הצורות שיהיו. זאת אומרת, זה כלי שלם, גדול, ולכן הוא יכול להבין ולמשוך אותנו מכל המצבים לבורא.

תלמיד: כתוב במאמר שבזמן הגדלות השמחה באה מאליה, אבל שמעתי ממך שזה הרצון לקבל ששמח מכך.

לא, אפילו במצב של קדושה, בגדלות האור שמתפשט, אור חכמה שמתפשט בתוך הכלי הוא מביא שמחה, הכלי מתמלא. ולכן בגדלות אנחנו לא צריכים לעבוד על השמחה. מה שאין כן בקטנות, העבודה שלנו להגיע למצב שאנחנו לא דורשים כלום ובכל זאת נמצאים בשמחה. מפני שאנחנו מצדיקים את הבורא, אנחנו מסכימים עם הבורא. דיברתי אתכם לפני כמה ימים, שאנחנו צריכים לשנות את הכיוון שלנו לא לעצמי אלא לבורא, כל הזמן להשתדל כך להיות אליו, אליו, זאת העבודה שלנו. אם נלך לזה, אז בקרוב נצליח.

שאלה: נשמע שמצב הקטנות סותר את האפשרות להעלות מ"ן, תפילה, כי אם אתה מסתפק בהכול אז מה יש לבקש מהבורא?

זה נכון, קטן הוא לא כל כך יכול לבקש אם הוא מרוצה ממה שיש לו ומסתפק במה שיש לו. אבל קטן גם לא דואג לעתיד שלו, העיקר להיות מרוצה, להיות חפץ חסד. והגדול הוא כמו שאנחנו כבר דואגים לילדים, אנחנו מגדלים אותם, קונים להם צעצועים, מאכילים אותם בכל צורות האוכל, עושים איתם כל מיני תרגילים שיגדלו.

תשאיר את זה לבורא, הוא יודע איך לגדל אותנו. העיקר בשבילנו ובמיוחד עכשיו זה להיות בסיפוק. מה שאני מקבל, מה שהבורא עושה, הכול לטובה. אני רוצה בכל מצב ומצב רק לשלוח לו תודה, להתייחס אליו טוב, להצדיק אותו.

שאלה: שמעתי שאנחנו צריכים להיות בביקורת בעשירייה, מדי פעם, חצי שעה ביום?

זה עדיין לא שייך לנו, כי אנחנו לא נמצאים עשרים ושלוש וחצי שעות בדביקות.

תלמיד: אז מה עושים במקרה שיש חברים שבאופן קבוע יוצרים מחלוקות עד כדי כך שחברים יוצאים ממפגש?

אתם צריכים לתת להם דוגמא. לדבר ביניכם, בין האנשים שמסכימים, שאתם רוצים להיות מחוברים, כי רק בחיבור ביניכם אתם יכולים לגלות את הבורא, ואתם נמצאים בקבוצה כדי לגלות אותו, ואנחנו לא יכולים לשנות את חוקי הטבע שהבורא ייצב לנו, אלא אין לנו ברירה, להרכין את הראש ולעשות מה שכתוב. כי זה חוקים, אנחנו לא יכולים לעשות איתם כלום, אתה לא יכול לקפוץ למעלה מהם.

ולכן, הם לא רוצים? שיצאו. אבל לנו אין ברירה, אנחנו יותר חכמים, אנחנו מבינים שאם זה חוק טבע אז אני חייב להשתלב בו. כמו שיש חוקי טבע גם כן בעולם שלנו במצבנו, ואנחנו רק לומדים איך נכון להשתמש בהם כדי להרוויח ולא להפסיד.

אותו דבר כאן ברוחניות, יש לנו הזדמנות להשתמש בכוחות מעל הטבע, נעלים יותר, וגם כן איך להשתמש בהם כדי להצליח, להרוויח ולא להפסיד. וזה אך ורק על ידי חיבור בינינו, שמתוך החיבור בינינו אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא, בצורה כזאת מקבלים ממנו כוחות לגדילה עד שנעשים כמוהו. זה מה שיש לפנינו, חבל להפסיד.

שאלה: אמרת שבזמן הגדלות האור מתפשט בתוך הכלי. איך אנחנו מצליחים להגיע לגדלות הזאת במינימום זמן?

רק על ידי ביטול.

תלמיד: ביטול עצמי כלפי החברים?

ביטול עצמך כלפי חברים, וביטול של כולם עם החברים כלפי הבורא. בזה אתה נותן לו אפשרות לטפל בך, בכם.

שאלה: מובן איך לעשות כאן עבודה אישית פרטית, אבל לא כל כך מובן איך לעשות את העבודה הזאת בעשירייה. אתה אומר תרגישו את ההגבלה בעשירייה, אני לא מבין מה לעשות ביני לבין העשירייה?

אתם מדברים על זה שאתם רוצים להתבטל כלפי הבורא. העבודה הראשונה שלנו זה ביטול, או צמצום. שאנחנו לא רוצים כלום חוץ משבמצב שאנחנו מקבלים, ובטוח שמקבלים אותו מהבורא, שבמצב הזה אנחנו רוצים רק דבר אחד, לקבל מה שמקבלים מהבורא בצורה פתוחה, לדבר על זה, לפתוח את עצמנו ולהנות מהמצב שמקבלים ממנו. כי בטוח שזה מגיע ממנו, "ואין אכזר בבית המלך", אלא רק הבורא שולט בהכול, וכך להיות. זה נקרא שאנחנו נמצאים בדרך לצמצום.

אחרי זה נראה מה הבורא יעשה איתנו, איך הוא יגדיל אותנו. קודם כל, העבודה שלנו צריכה להיות בזה שמצמצמים את עצמנו, והבורא באותו אזור, באותו רצון שאנחנו ביטלנו שם את הרצון לקבל שלנו, הוא מתחיל בזה למלא את עצמו. וכך פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, אנחנו מצמצמים את הרצון לקבל שלנו ובמידה הזאת אנחנו כבר נכנסים לרוחניות, לאזור הבורא. אחר כך נלמד איך בצורה מעשית אנחנו עושים את זה עד שנעבור את המחסום, עד שנולדים וגדלים, כל התקופות האלה לפנינו.

תלמיד: אבל זאת עבודה פרטית, איך עושים את זה ביחד? איך עוזרים אחד לשני להתבטל, להגביל את עצמנו?

כמו שבעולם הזה אתה נמצא בקשר עם החברים ואתם רוצים לבצע איזו עבודה משותפת ביחד, רוחנית, גשמית, לא חשוב, כך תעשה גם כאן. העיקר זה לחזק זה את זה, וביחד להתפעל לבורא, ומתפילתכם לבורא אתם תראו כמה כוחות אתם מקבלים, ובאיזה מצב הוא כל הזמן יורד אליכם, מה המצבים שאתם עוברים.

בינתיים קבל את מה שאנחנו מדברים. אני לא הולך עכשיו לפרט לך את העבודה בקבוצה, תנסה, תראה מה שאפשר לעשות, אתה לא תטעה. טוב מאוד שאתה משתוקק לזה ושואל, אבל יש לך כבר ביד הכול. אני לא יכול, אין לי זמן לפרט את כל הדברים האלה, בכל קבוצה יש גם כן מצבים שונים, אני מדבר בכללות.

שאלה: כשאני מתפלל עבור החברים אני יכול לבקש שהם יקבלו גדלות, האם זה שומר אותי בדבקות עם הבורא?

כן. אנחנו אפילו מדברים על פחות מזה, שאנחנו כולנו עכשיו בקבוצה, כל אחד ואחד ואחר כך יחד בקבוצה, רוצים להיות במצב שמה שמקבלים אנחנו מרוצים, אנחנו לא רוצים יותר. הולכים לפי המאמר הזה, "עניין הגבלה", מה זה עניין הגבלה? מגבילים את עצמנו ולא רוצים שום דבר חוץ מבמצב הנוכחי להיות מחוברים בינינו, וכמה שיותר לחשוב על חיבור עם הבורא. אפילו שלא מרגישים שאנחנו מחוברים, אפילו שלא מרגישים שאנחנו מחוברים עם הבורא, אבל אנחנו רוצים בזה להיות ובזה להסתפק. זה עניין הגבלה, שאחר כך הופך להיות לצמצום, וכל הרוחניות היא מעל הצמצום, אחר כך נדבר על זה.

שאלה: האם נוכל לזהות שאנחנו מגלים את הבורא דרך החברים, ואם כן מה יהיה הסימן הראשוני לכך?

כמו שאנחנו עכשיו לומדים, ההגבלה היא המדרגה הראשונה, ואחר כך כבר חיבור ואהבה. זה מפני שאנחנו אגואיסטים, ואנחנו חייבים לעשות בנו איזה צמצום, אפשר להגיד איזה אזור, מצב, ששם אנחנו לא נכנסים עם האגו שלנו. ואז באותו אזור, איפה שאנחנו בונים ביטול של האגו שלנו, בביטול האגו שם אנחנו כבר מגיעים לאהבה.

לכן, בכל פרצוף ופרצוף אנחנו תמיד אומרים שיש צמצום, אחר כך מסך, אחר כך אור חוזר, ואחר כך זיווג דהכאה, זאת אומרת חיבור. ובחיבור אנחנו עושים כבר חשבון.

שאלה: מה לעשות ברגע שהצלחתי לשייך את המצב לבורא, אבל לא הצלחתי להסכים שזה המצב הכי טוב?

צריכים לעבוד על זה. בכל רגע ורגע בחיים אני חייב להיות מרוצה ממה שיש לי מפני שקודם כל זה נקרא "צדיק", שמצדיק את הבורא. מעבר לזה אנחנו בונים מדרגות של השפעה ובמידה שאנחנו יכולים להשפיע אנחנו מתחילים להשיג את הבורא, את הרוחניות ואת הנצחיות. כל זה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו לא רוצים שום דבר לעצמנו, אחרת זה לא נקרא "נצחיות" וזו לא רוחניות.

תלמיד: האם ניתן להגיד שכל עוד אנחנו לא מגיעים למצב שאנחנו מסכימים עם הכול אז אין מה לבקש מהבורא שום דבר, לא על התיקון, לא על יתר חיבור?

כן, זה נכון. קודם כל אנחנו חייבים להיות מרוצים, כמו שבעל הסולם כותב, שאני רוצה להישאר אפילו במצב שאני נמצא עכשיו לנצחיות. זה תנאי ראשון, לא שזה סוף הדרך, אבל זה תנאי ראשון. מדובר על כך שאני לעצמי לא דורש כלום, חוץ מכך שאני קיים. באיזו צורה אני קיים? כנקודה, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שאין שם שום דבר חוץ מרשימו. בצורה כזאת אני מסכים להיות קיים וכל היתר מחוצה לי. כמה שיוצא מתוך הנקודה הזאת שצמצמתי אותה עד הסוף, שאני לא רוצה כלום לעצמי, וכמה שעכשיו אני פותח אותה ורוצה דרך החברים להשפיע לבורא זה נקרא "התפתחות העובר מתוך טיפת זרע".

שאלה: ההרגשה היא שאם אני מגביל את הרצון לקבל אז אני מגביל את הקיום של עצמי.

אז מה?

תלמיד: אני לא יודע, אני פשוט לא מצליח להגיע לזה.

תתחיל לשאול לעניין ולא סתם להעביר את הרגשות שלך. תשב ותלמד, אתה כל הזמן רק רוצה לשאול, אתה חושב שמזה תלמד. אתה תלמד מזה שתדע לחשוב.

שאלה: כאשר האדם באמת מתבטל ועושה פעולות בעשירייה על מנת לעשות נחת רוח, ומשיג את הדבקות הקטנה ביותר, אז פתאום בא הרצון לקבל וגונב לו את הפעולות שהוא עושה. איך להתפטר מהגנבה הקטנה הזאת?

לא להתפטר. צריכים להוציא את הגניבה ממנו ולהוסיף לעצמו. לעצמו זה לרוחניות שלו. זה דווקא יפה מאוד, אבל לא בטוח שזה קורה כל כך מהר. בינתיים אנחנו לא נרגיש שהרצון לקבל רוצה לגנוב את זה מאיתנו, אלה כבר פעולות מיוחדות של פרעה. חכו, עוד מעט נדבר על זה.

שאלה: איך לא ליפול לתוך המחשבות האגואיסטיות ולהיות בדבקות בבורא?

כל הזמן תכוון את עצמך, למי אני רוצה להשפיע, למי אני רוצה להגיע, למי אני רוצה לפנות? קודם כל לבורא, אין עוד מלבדו, אין לך למי לפנות, לכן אם אתה רוצה להתקדם ברגע הבא בחיים בצורה נכונה אז אתה כל הזמן צריך להיות מכוון אליו. וכשיבואו הפרעות, ולא מיד הן באות, אז אתה יחד איתן תשתדל למרות זאת להיות באותו הכיוון. כך תתחזק יותר, תתפלל יותר, תרגיש שאתה זקוק לקבוצה שתחזק אותך ותעמיד אותך נכון. ואז תגלו שאתם חייבים לנוע לקראת הבורא, כמו בסירה בתוך הים הסוער. עוד יבואו כל מיני הפרעות כדי לחזק אתכם, את הקשר ביניכם, את הערבות ביניכם וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: נשמע שיש פה משהו מאוד משתלם לאגו. אין לי מילוי במצב הנוכחי, אז דווקא אם אני מסכים למצב הקיים, דווקא שם יכול להיות פוטנציאל למילוי. איך אפשר לבדוק שאני עושה את העבודה הזאת באמת בצורה נקייה, ולא כי אני לא מצליח לקבל סיפוק במצב הנוכחי?

שאלה מאוד יפה. באמת המצב הזה נמצא בין הרצון לקבל לאיזושהי כוונה להשפיע ולכן אתה שואל נכון. תתקדם בזה ותמצא תשובה.

שאלה: כתוב "שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות.". מה זה מותרות?

שמבקש יותר ממה שיש לו.

תלמיד: אבל אני מרגיש שאם אני לא נצמד מספיק לחברים אז אני נהיה עצוב, אני מרגיש לא טוב עם זה. זה נקרא מותרות?

לא, כלפי חיבור בין חברים אין גבול. חוץ מדבקות בחברים ודבקות בבורא, כל היתר זה מותרות.

תלמיד: צריך להתעסק רק בחיבור עם החברים? כל מה שאני מתעסק מסביב זה נקרא מותרות?

זה לא שאתה צריך לזרוק את זה, אבל על פני כל מה שאתה מקבל, אתה צריך בכל זאת לקבוע את היחס שלך למצב הנוכחי. שיותר מזה אתה לא דורש, זה מספיק לך כדי להגיע לדבקות בבורא דרך הקבוצה. תנסה, תראה. אם תראה שחסר לך עוד משהו אז תתחיל להתפלל.

על מה אתה מתפלל? שאתה תגלה שחסרים לך עוד כמה כוחות, נתונים, תנאים כדי להיות ביתר דבקות ואז מזה אתה תפתח מ"ן. מ"ן נקרא שאני מבקש את הדבר הזה והזה שחסר לי כדי להגיע ליתר דבקות, למדרגה הבאה.

שאלה: כתוב פה שבקטנות יש עבודה של לגלות את השמחה, בזמן שאין שמחה בצורה טבעית. מה העבודה הזאת?

אם אין לך שמחה במצב שאתה נמצא זה סימן שאתה לא ברוחניות אלא ההיפך, אתה פונה לעולם הזה, לגשמיות. הסימן שאתה נמצא בכיוון הנכון, אפילו עוד לא ברוחניות אבל בכיוון הנכון הוא שאתה נמצא בשמחה. אתה עושה את כול מה שתלוי בך ואת מה שאומרים לך לעשות, ואתה לא דורש עבור זה שום דבר. רק דבר אחד, שתהיה לך מחשבה לעשות נחת רוח לבורא במה שאתה.

תלמיד: השמחה זה סימן, אינדיקטור, זו לא עבודה?

שמחה זו תוצאה ממעשים טובים.

שאלה: האם אנחנו יכולים להשתמש כדוגמה בקטנות עולם הנקודים איפה שהעליונים והתחתונים משתמשים רק בכלים דהשפעה ובזכות זה התחתון יכול להרגיש את העליון וההרגשה הזאת של העליון היא המצב שאנחנו יכולים להישאר בו בנצחיות?

זה קצת יותר מתקדם אבל כיוון המחשבה הוא נכון.

שאלה: האם נכון בשלב הזה של ההתקדמות בעבודה עם התפילה להיות בדרך כלל בתפילה?

כן, זה דבר טוב, מצוין. כך תמשיך ותצליח.

שאלה: "שמשה הוליכן לסוף המחשבה". מה המצב הזה?

הם בדקו וראו שלא רוצים שום דבר חוץ מלהיות דבוקים, ושום דבר מהמותרות חוץ מלהיות דבוק בבורא. להישאר עובר כנקודה אפילו הקטנה ביותר, יותר מזה אני לא דורש, לא מבקש. למה? מה, האם אני רוצה להישאר בפיגור? לא. כי כל יתר המדרגות הם על חשבון העליון. העליון מפתח אותי ואני צריך רק לבטל את עצמי ובכך אני נותן לעליון אפשרות לטפל בי בצורה הנכונה. אז העובר לא מפריע, לא מתערב בעבודת העליון עליו, רק מתבטל בכל מה שעושה ה' הכול לטובה.

והסימן להתקדמות יפה, היא השמחה, ועל זה אנחנו צריכים לעבוד. לא להיכנס בתוך עצמו ולהיות עצוב, כי זה כמו "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". לא להרגיז את האגו ולא לעבוד איתו, אלא להשתדל לשנות את הכיוון, לא לעצמי אלא לבורא. בכוח תנסו לחשוב לכיוון זה, ותראו שזה אפשרי. אחרת אנחנו נישאר בדרגת בהמה.

שאלה: האם להצדיק את הכול, את הבורא, זה גם כמו להצדיק את הסטרא אחרא כי גם זה מגיע מהבורא?

לא. כי מהבורא אנחנו מקבלים כוחות והתקדמות רוחנית, התעלות באמונה למעלה מהדעת וכן הלאה. מה שאין כן מהסטרא אחרא, אנחנו מקבלים הפרעות, כדי שעל פני ההפרעות האלה נתקדם לבורא. זה "עזר כנגדו", שהוא הפוך מהבורא וכאילו הוא מושך אותנו מהבורא, הוא מפריע לנו להתקדם לבורא, אבל אנחנו מפתחים כוחות להתקרב, לכן זה נקרא "עזר כנגדו". ואז בצורה כזאת אנחנו מתקדמים, ונכנסים באמת לעבודה הדדית בינינו ועם הבורא. אתם תראו זה עוד מעט יקרה להרבה אנשים, גם להרבה נשים.

שאלה: בעולם שלנו אדם מתפתח כשהוא רוצה גדלות, למה זה הפוך ברוחניות?

כי בעולם הזה אנחנו כבר קיימים, קיימים כחיות קטנות. וכשגדלים אנחנו מגדלים את האדם שבנו מעבר לחי בשכל, ברגש, בקומוניקציה שבינינו, בצורות ההתקשרות. אבל זו לא רוחניות. ברוחניות אנחנו נפעלים ומפעילים כוחות לגמרי אחרים, לא של העולם הזה, כוחות השפעה, כוחות האהבה, כוחות חיבור, וכל הכוחות האלה למעלה מהאגו שלנו.

זה מה שאנחנו בעצם מחפשים, איך נתעלה למעלה מכוחות ההפרעה, כוחות אגואיסטים, ונתקשר בצורה של חיבור בינינו. לכן אנחנו לא צריכים לזה שכל שלנו, אנחנו צריכים לזה רק עזרה מלמעלה. וכמה פחות שכל יהיה לנו, יותר טוב. זאת אומרת לדאוג לרגש הנכון, ואחר כך לעזור לרגש הזה עם קצת שכל, ויכולים לכוון יותר נכון את הרגש לפי המלצת מקובלים בלבד. ואנחנו לומדים אתכם בשיעור יומיומי מה אנחנו צריכים להוסיף כדי להתקדם נכון, מהר ולא לטעות.

שאלה: איך אפשר להצדיק ולשמוח במצב שבו אתה מרגיש בפנים ריקנות וייאוש, משבר בכל מה שקשור לעשירייה ומחוצה לה?

ההרגשה הזאת יכולה לשלוט באדם, במשך הרבה מאוד שנים. בעל הסולם כותב אפילו עשר ועשרים ושלושים שנה. למרות שבזמננו זה הרבה יותר מהר, אבל בכל זאת זה יכול להיות בבני אדם במשך שנים. עד שהם בסופו של דבר מקבלים את השכל והרגש מדרגה יותר עליונה על ידי ההארה מלמעלה שהיא בונה בנו התפעלות, התרגשות, יחס למדרגה שמעלינו, ואז אנחנו מוכנים להכניע את הראש ולעזוב את עצמנו ועיקר לחשוב על הבורא.

התחלתי לדבר על זה לפני שבועיים או אפילו לפני שבוע, צריכים לשנות את הכיוון המחשבה, לא לחשוב על עצמי אלא לכיוון הבורא, במה אני יכול לעזור לו, במה אני יכול להשפיע לו. בצורה כזאת שאנחנו פונים בעצמנו לכיוון הבורא, וכל הזמן חושבים רק עליו בכל תנועה ותנועה, בכל מחשבה, בכל פעולה אני רוצה לגרום לו בזה נחת רוח, רוצה לגרום לו טוב, תענוג. ואם אנחנו מסדרים את עצמנו כך, תוך זמן קצר אתם תרגישו כמה שזה מועיל לכל המחשבות, לכל ההרגשות. וכמה שאתם מתחילים למאמצים האלו, לחשוב לעשות נחת לבורא, כמה שאנחנו בזה מתחילים לשנות את עצמנו ממש. כי אנחנו במאמצים לחשוב עליו שיהיה טוב לו, כך אנחנו מזמינים אור גדול מאוד שמטפל בנו.

שאלה: איך קבוצה יכולה לעזור לי להפסיק לרצות מותרות?

כתוב, "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם", מהעולם שלנו לעולם העליון. קנאה תאווה וכבוד. תדברו ביניכם, איך אתם יכולים כך לעזור כל אחד לאחרים בקבוצה לפתח קנאה, תאווה וכבוד כך שאנשים ירצו להתרומם למעלה מהאגו שלהם ולחשוב לכיוון החברים, לכיוון הבורא. אחרת אנחנו נשאר בהמות.

שאלה: איך אפשר לומר שגדלות היא לא עבודה שלנו אלא היא העבודה של הבורא, כמו מ"ד?

מאיפה יש לנו בכלל עבודה שלנו שאנחנו יכולים להגיע למשהו בעצמנו? כל דבר שאנחנו מגיעים למשהו זה רק על ידי הארה נוספת מלמעלה, מהאור אינסוף, וכך אנחנו מקבלים את ההארה הזאת ומתקדמים. אבל אם לא נקבל את ההארה, לא יהיה לנו שום סיכוי לשנות את המצב שלנו.

כל השינויים שנעשים בנו הם רק על ידי האור העליון, שהוא משתנה ומנענע אותנו. אם האור העליון לא יראה לנו מצבים יותר טובים, אנחנו נישאר בעצמנו כמו שאנחנו עכשיו. ולכן אין לנו סיכוי להתקדם מבלי להגדיל השפעה מהאור העליון עלינו.

שאלה: אם במצב שלי אני לא רוצה גדלות, אז איך עלי לעבוד לקבל את הגדלות שהבורא בסופו של דבר רוצה לתת לי?

מה שהבורא נותן אנחנו מקבלים, אבל אנחנו מדברים על הרצון שבתוך האדם, האדם בעצמו לא רוצה גדלות אלא רוצה להישאר במצב שהוא "לא יגונה ולא ישובח". ואז במצב הזה שהוא לא רוצה שום דבר, לא יותר ולא פחות, אלא אני מרוצה כי מה שאני מקבל, אני מקבל את זה מהבורא, במצב הזה אני מוכן להישאר.

שאלה: אחרי שעשיתי את הבירור לטובתי או לטובת הבורא, מה זה אומר בפועל לשנות את הכיוון של המחשבה, מלטובתי לטובת האחרים?

זה "הכול במחשבה מתברר", שאני מתחיל לחשוב מאיפה אני מקבל את ההתעוררות והשכל והרגש, דרך החברים או ישירות מהבורא, אז מתוך זה אני מתעורר ומארגן את עצמי איך נכון להיות עם החברה בכיוון לבורא. רק "הכול במחשבה מתברר".

שאלה: האם במצב קטנות אני לא דורש מהבורא או שאני לא דורש מעצמי?

במצב הקטנות אני לא דורש מהבורא שום דבר חוץ מהכוחות שאני רוצה להחזיק במצב הזה, להיות בו ולא יותר. ולא מותרות. אם אני צריך במצב שאני נמצא בקטנות לחזק את עצמי אז אני יכול לבקש מהבורא שייתן לי כאלה כוחות שבכל מצב שיבוא אני אהיה דבוק בו. זה מה שאני מבקש.

שאלה: איך להיות בו זמנית בקטנות ובגדלות, האם זה אפשרי?

לא, אי אפשר. וגם בגדלות אנחנו לא יכולים להיות. להיות בגדלות זה נקרא שאנחנו כבר יכולים לעבוד עם האורות בעל מנת להשפיע. אנחנו צריכים קודם כל לייצב את עצמנו במצב הצמצום, אחר כך במצב הקטנות ואחר כך מגיעים למצב הגדלות שממנו נוכל להשפיע לזולת.

קריין: "שמעתי" נ"ג, "ענין הגבלה".

נג. ענין הגבלה

שמעתי עש"ק א' סיון תש"ג

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר"."

שאלה: איך אני יכול להיות שמח מהמצב שאני נמצא בו, איך אני יכול להראות שאני שמח למרות שאני לא מרוצה מהבורא, במה אני יכול להיאחז כדי לעלות מעל המצב שבו אני נמצא?

אני לא מרוצה מהבורא מפני שהאגו שלי לא מרוצה ממה שהוא מקבל בחיים שלו. אבל מצד שני אם אני נגיד מבטל את האגו שלי, אם אני לא רוצה להרגיש מה שהוא דורש ממני אלא אני רוצה להיות דבוק בבורא במה שהוא נותן, ולמרות שהוא נותן לי דברים לא נעימים ולא מובנים אני מקבל את זה על עצמי, זה דומה לעובר שמתפתח בתוך הרחם. גם הוא מקבל חיים חדשים שלא היו לו קודם וגם הוא כביכול לא רוצה את המצב החדש הזה, אבל הטבע מחייב אותו לקבל, להסכים ולהתפתח. זה בגשמיות.

ברוחניות אנחנו צריכים להיות כעובר, להתחבר בינינו, להתחבר לבורא ככל שאנחנו מסוגלים, במחשבות וברצונות שלנו, ולהסכים לכל התפתחות. אם אנחנו מייצבים את עצמנו בצורה כזאת, קדימה, אנחנו מתחילים להתפתח עד שמתחילים להרגיש כוח שמפתח אותנו, אנחנו מתחילים להרגיש את הרחם, שזה כבר העולם הרוחני, העולם העליון שאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בו, וכך אנחנו מתחילים להתפתח במשך תשעה ירחי לידה מה שנקרא, תשעה חודשים רוחניים. חודש מהמילה חידוש, שיש שינויים בתשע ספירות עד שמגיעים לספירה העשירית ונולדים. כך זו ההתפתחות.

זה מה שיש לפנינו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. בואו נעשה את העבודה הזאת ונעבור להרגשת העולם הרוחני. אתם לא מאבדים את העולם הזה, לא את המשפחות, לא את המקצוע, לא את מקום העבודה, לא בריאות, לא כסף, כלום. אתם רוצים עוד להוסיף חיים נצחיים, הכרה במה שקורה בכלל בכל המציאות, בכל היקום, בכל העולמות? בבקשה, יש לכם הזדמנות, אתם קיבלתם רצון לזה. אבל לפתח מהרצון הקטן הזה, שהוא כנקודה, לפתח בו רצון גדול שבתוכו אתם תרגישו את העולם הרוחני, את הכוח העליון, לזה אנחנו צריכים לסייע, אנחנו צריכים להיות בזה שותפים לבורא. והשותפות שלנו היא שאנחנו לא מפריעים לו לעבוד עלינו, זה נקרא שאנחנו מגבילים את עצמנו, כמו שכתוב במאמר נ"ג ב"שמעתי, "ענין הגבלה", שאני מגביל את עצמי והבורא שיעשה איתי מה שהוא רוצה.

ככל שנתקדם נצטרך לעשות את זה, למסור את עצמנו, זה נקרא "מסירות נפש", לכוח עליון שיעשה מה שהוא רוצה. תאמינו לי שזה לא קשה, צריך רק להבין את העיקרון איך להיכנס מהעולם הגשמי גם לעולם הרוחני.

שאלה: אנחנו אומרים שאני לא צריך לבקש יותר בשבילי, ועבור החבר אפשר?

אנחנו צריכים לבקש רק כוח הגבלה, אנחנו רוצים להגביל את עצמנו ולהיות במצב שאנחנו מרוצים מכל דבר ודבר שאנחנו מרגישים בחיים שלנו. זה קודם כל. זה לא נקרא שאני מסכים למה שאני נמצא בו בחיים הגשמיים, זה לא שייך לחיים הגשמיים, זה מחייב אותי רק כלפיי הקבוצה וכלפיי הבורא. אני רוצה במקסימום להיות מחובר עם הקבוצה, במקסימום להיות מחובר עם הבורא, הרצון שלי צריך להיות לזה יותר ויותר, אבל מה שאני מקבל בחזרה, אני חייב להגיד, זה מה שמגיע לי וזה הכי טוב לי, ואני נשאר בזה מרוצה ומודה לבורא על הכול.

שאלה: מה עושים עם עודף הרצון שנשאר?

איזה עודף?

תלמיד: שאני רוצה יותר ויותר ומסתפק במה שקיבלתי, אבל עדיין יש את כל שאר הרצון.

איזה שאר הרצון? למה?

תלמיד: אנחנו יכולים לפתח רצון והשתוקקות מאוד גדולים, אבל שמקבלים מהבורא זו מנה מאוד קצובה.

זו המנה שמגיעה לך. כדי להתקדם לרוחניות זה מה שמגיע לך, אתה לא צריך יותר.

תלמיד: אבל מה לעשות עם שאר הרצון שהתפתח, מה עושים איתו?

זה נקרא עניין ההגבלה, שאתה מגביל את עצמך ואומר, יותר מזה אני לא צריך לרצות. אני רוצה, אבל אני לא דורש. אני רוצה על זה תיקון, פיצוי, שיבוא איזה תיקון מלמעלה ויעזור לי להסתפק במועט.

תלמי: איך העשירייה עוזרת בזה?

בדוגמה, לפחות בדוגמה זה לזה. אני רואה שהחברים מגיעים לשיעור, ואיך הם רוצים להשפיע על האחרים. ככל שהאדם עוזר לאחרים זה עוזר לעצמו בצורה הכי מועילה, ואז הבורא מתחשב בזה בצורה הכי עוצמתית בחזרה לאדם וכך אנחנו מתקדמים. וודאי שתהיה לנו תמיד סטייה בין הרצוי ובין המצוי, ואנחנו נצטרך לעבוד גם על זה וגם על זה. זאת אומרת אני לא מגביל את הרצונות שהתעוררו בי, אבל יחד עם זה אני לומד איך לעבוד עם הרצונות האלה בצורה נכונה.

תלמיד: ובזמן שהעשירייה נותנת לי דוגמה או שאני רואה שהחברים חושבים להשפיע אחד לשני אז אני שוכח מהרצונות האלה, מה קורה איתם?

אם אני מפתח אהבה לחברים דרך זה במוקדם או במאוחר, אני מתחיל להרגיש אהבה לבורא. לכן להגיע לאהבת חברים זה העיקר, זה השלב הראשון בהתקדמות הרוחנית. ואני צריך אחר כך רק לראות עד כמה האהבה לחברים זו אותה אהבה לבורא רק שעדיין לא זכיתי לראות, להרגיש אותו. ולכן הבורא נתן לנו את התרגיל הזה להיות בקשר עם החברים כאילו שהם קיימים, כאילו שהם כך מתנהגים, אני צריך לראות בהם דמויות שכלפיהן אני צריך כל פעם לייצב את עצמי בצורה יותר ויותר נכונה עד שאני פתאום מרגיש שאחרי כל החברים האלה הבורא נמצא.

שאלה: מה המצב הזה שאדם מגיע לשיעורים אבל כל הזמן ישן, למה זה קורה?

יש כל מיני תופעות בין החברים. יש כאלה שמגיעים וישנים, יש כאלה שמגיעים ולא מבינים, לא שומעים אפילו, יש כאלה שלא יכולים לסבול את השיעור וכולי וכולי. זה תלוי בטבע הנשמה של האדם. אבל אם אדם מגיע ואפילו ישן ובכל זאת כל הזמן מגיע לשיעור, כך זו צורת ספיגת החומר שלו.

אצל רב"ש היה לנו כזה חבר, הוא היה בחור מאוד חזק, עבד קשה בבניין, בבניית בתים. הוא היה מגיע לשיעור בזמן ואפילו קצת לפני זה, מתיישב, ברבע לשלוש נגיד הוא כבר בטוח היה במקום שלו, בצד, לא ליד השולחן שהיה לנו במרכז החדר, אלא היו עוד כסאות מסביב, והוא היה מתיישב, בדרך כלל בפינה ונרדם עוד לפני שהתחלנו את השיעור או מיד אחרי תחילת השיעור, ועד סוף השיעור הוא כל הזמן היה ישן. בהתחלה ניסינו כל הזמן לנענע אותו, לעורר אותו, ורב"ש היה אומר, תעזבו אותו, הוא יתקדם יחד עם כולם, כי זה הטבע שלו, הוא אף פעם לא למד בחיים.

גם בבית ספר כנראה שזה היה כך, ובכל מקום. אדם לא פשוט, הוא היה בנאי, ראש קבוצת הבנאים, אבל לזה היה לו שכל ולא יותר. ולכן כך רב"ש אמר, ואנחנו עזבנו אותו, ואני אגיד לכם שבמשך מעל עשר שנים שהסתכלתי עליו, הוא היה יחד עם כולם בכל דבר ולא פספס שום דבר והיה איתנו. בדרך כלל הוא לא היה מדבר, לא היה שואל, אבל נראה לי שהוא בכל זאת ספג והבין את הדברים. לכן על זה כתוב "לא החכם למד", יש כל מיני צורות ספיגת החומר. תעזבו, לא ללחוץ על החברים, העיקר שישתתפו כל אחד לפי היכולת שלו. שישתתפו, אבל אחד יותר, אחד פחות, כולנו שונים.

שאלה: אם אני שמח ממצבי, זה אומר שאני חושב על עצמי במקום לחשוב על החברים? איך להסתדר עם המצב הזה?

אם אני שמח מהמצב שלי בלי שום קשר לבורא ולחברה, אז כן, אני שמח מעצמי בצורה אגואיסטית, טוב לי.

תלמיד: אמרת שעלינו להיות במצב שאני רוצה ולא דורש, האם תוכל להבהיר את ההבחנה בין שניהם?

רוצה, זה אני רוצה. דורש, זה כבר שאני פונה לאיזה כוח חיצון, קבוצה או בורא ודורש שהם יעזרו לי למלאות את הרצון שלי.

שאלה: אמרת שצריך לבקש תיקון כדי להסתפק במועט. אם מגיע רצון שאני רוצה והוא מותרות, האם עלי מהבורא שיסלק את הרצון הזה או לא?

לא, אנחנו לא צריכים לבקש מהבורא שהוא ייקח את הרצון. אדרבא, זה מה שבורא מוסיף, אפילו הרצון הכי אגואיסטי. רצון זה חומר של הבריאה, לכן אנחנו לא דורשים שהוא ייקח את זה אף פעם. הרצונות הכי גדולים, הכי גרועים, כאלה שרוצים להרוג זה את זה, שרוצים לשדוד בנק, על כולם אנחנו רק צריכים להתגבר מעליהם ולבנות חשיבות לרוחניות יותר למעלה מהרצון הזה.

שאלה: איך לבנות כל הזמן חשיבות יותר גדולה כך שהרצון של אהבה לחברים יהיה מעל הכול?

תפנה לקבוצה ותראה. הם יספרו לך כאלה דברים, שאתה תראה מיד שהערכה שלך כלפי הקבוצה גדולה יותר מכל הרצונות הפרטיים שלך.

תלמיד: ואם יש להם את אותה הבעיה?

אז אתם ביחד פונים לבורא, זה מצוין, יפה. אתם ביחד מתפללים, מה יכול להיות יותר טוב? זאת אומרת הבורא סידר לכם מקום לפנות אליו.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מהו אותו מצב שמשה הביא אותם לסוף מחשבה, ידיעה ודעת, ואין מדרגה יותר מזה?

לא, זה אני לא יכול להסביר כי אין לנו כנגד זה שום הרגשה. זה שמשה הוליכם לסוף המחשבה וההבנה והשכל שאין מדרגה למטה הימנה, זאת אומרת, עד כדי כך הם איבדו כאילו את הכול ומסכימים לא לקבל שום דבר לעתיד.

וכמו שכתוב, רק שהסכימו ללכת על המצב הזה בלי שום נדנוד, ספקות וכולי. אלא להישאר במצב כזה כאילו הייתה להם גדלות הכי גדולה ולגלות על זה שמחה, שאין להם כלום ולא יהיה כלום ושום דבר, ואני גם לא צריך, אני צריך רק את נקודת הדבקות, כלום חוץ מזה. "ולא שדרך נקודת הדבקות הזאת אני מקבל משהו מהבורא, רק להיות במשהו שייך לו, כמו ממש טיפת זרע בתוך הרחם. ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו." מהמצב עצמו "אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות." אפילו כנקודה שאין להם ואפילו שלא יהיה להם יותר כלום, אבל הנקודה הזאת היא כבר נקודת הקשר עם הבורא "זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", זאת אומרת, זו ההתחלה של המדרגה הרוחנית. כל מדרגה ומדרגה רוחנית אמיתית מתחילה מזה שאנחנו מבטלים את עצמנו לגמרי, ורק בנקודה אחת שייכים לעליון ומסתפקים בזה, לא רוצים יותר כלום. כי כל יתר המצבים יהיו ביותר ויותר ויתור כלפי העליון, כי אנחנו גדלים בצורה אחרת, אנחנו גדלים במינוס כל הזמן למעלה מהרצון שלנו, למעלה מהאגו שלנו.

שאלה: האם אפשר להגיד שבאותה נקודה מסתיים ההיגיון של העולם שלנו ומתחיל ההיגיון של העולם העליון ואנחנו עוברים לשליטת הבורא?

נכון, "וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות".

שאלה: לפעמים נראה שמיום ליום יש לי פחות ופחות, כאילו לוקחים ממני משהו, האם זה נקרא שאני משתדל לא להבין ולהישאר בהודיה שלמה?

מה שאנחנו מקבלים בכל רגע ומיום ליום, אנחנו מקבלים כל הזמן כוחות ההתפתחות שמשנים לנו את המצבים הרוחניים הפנימיים. ככל שאנחנו משתתפים יותר בעשירייה, אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות הרוחנית שלנו. אומנם אנחנו אולי לא מרגישים בינתיים שום קשר בין ההתפתחות רוחנית לבין קשר בקבוצה, אבל זה ככה. לכן עלינו פשוט לשמוע להמלצות מקובלים, את מה שהם ממליצים, אם כך נעשה אתם תראו שנצליח.

המאמר הזה הוא מאמר מאוד חשוב, ולמה העיקר זה הגבלה ואחר כך אהבה? מפני שאנחנו אגואיסטים, ולכן אנחנו צריכים קודם להגביל את הרצון לקבל שלנו על מנת לקבל לצמצם אותו. ואחר כך אנחנו יכולים לבנות, לייצב בנו קשר נכון לאחרים, לזולת, לחלקים אחרים של האדם הראשון שנמצאים בכל חבר וחבר.

כך זה גם בפרצוף, אנחנו בהתחלה צריכים לעשות צמצום א' ואחר כך כבר לעשות שינויים כמה יכולים לתת. ולפי החשבון הזה אנחנו פותחים את הכלים דקבלה שלנו ומתחילים לקבל, כי הקבלה שלנו תהיה אז כנתינה כך, שאנחנו רק מעבירים דרכינו לאחרים את כל מה שאנחנו מקבלים מלמעלה ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לכל המדרגות העליונות עד אינסוף. ומה נשאר לנו? אותה נקודה התחלתית, טיפת זרע, וכל היתר, כל האינסוף הוא מחוצה לנו. בצורת השפעה כזאת אנחנו נמצאים כמו הבורא.

שאלה: איזה משא ומתן צריך לעשות עם האגו כדי שהוא יסכים לבטל את עצמו בצורה אבסולוטית?

לאגו אנחנו צריכים להגיד רק דבר אחד, "שתוק". זאת אומרת, אני לא רוצה לקבל בחשבון את מה שאתה אומר לי. כי אין כאן על מה להתווכח. או, כמו שכתוב, תן לו בשיניים, כל מיני דברים כאלה. מה אני יכול לעשות? צמצום, זה הכול. ואז למעלה מזה אנחנו בונים את העולם הרוחני שלנו.

תלמיד: בהרבה מקומות הוא כותב, שזה זמני, שאי אפשר להחזיק בזה הרבה זמן מעמד.

יבואו זמנים אחרים בהם נעשה תיקון, אבל כל פעם ופעם זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: איך האדם מרגיש את המעבר מקטנות לגדלות?

אנחנו עוד לא לומדים את זה.

שאלה: אילו פעולות צריך להשתדל להימנע לעשות כדי לא לעכב את ההתקדמות של העשירייה?

להשתתף איתם בכמה שאפשר, להתחבר ולהיות יחד איתם. במה שהם מחליטים ועושים, אני עושה יחד איתם כמו קטן. אם הם לוקחים אותי כמו את הקטן בעגלה, או בסל, או קושרים אותו על הגב, או מרימים על הידיים, אני מוכן להיות איתם בכל מצב ומצב וכל הזמן להתבטל כלפי הקבוצה, כי אז על בטוח אני בזה עוד מעט אגלה שאני מתבטל בצורה כזאת לבורא.

ביטול לקבוצה היא דרך הפעולה הכי נכונה לביטול לבורא, זה פשוט עזרה גדולה שיש לנו. מתי שאנחנו מתחילים לשמוע את זה אנחנו נדהמים מה הבורא הכין לנו, אבל זה באמת לוקח זמן. גם אני הייתי כך, לוקח זמן לשמוע ולעכל את הנכס הזה שיש לנו, שזאת העשירייה.

שאלה: נניח והאדם נמצא במצב הזה שאתה מתאר, מה אז קורה עם הירידות, מה אפשר להגיד על זה?

אם הוא דבוק לקבוצה, מבטל את עצמו, ומצדיק את הבורא, בעצם הוא מבין שכל הירידות הן הזדמנות עוד יותר לבטל את עצמו. וזה כמו עליה על הר, על הר ה'. זאת אומרת, אנחנו עולים על ההר לפי הירידה שאנחנו מקבלים, ולמרות זאת מקבלים את הירידה הזאת כעליה.

שאלה: אם אני מצמצם את עצמי, אני מרגיש שאני מצמצם את הקיום שלי, בעשירייה אנחנו תלויים זה בזה ויש לי הרגשה שאני בוגד בעשירייה, בוגד בחברים, בוגד באשתי שנמצאת בבית, וגם מחכה לדבקות עם השכינה. אני לא יודע איך להתעלות להתקדם הלאה מהנקודה הזאת? תעזור בבקשה.

אני שוב מסביר, השאלות שלך הן לא שאלות. אתה פשוט צריך להמשיך ללמוד איתנו. וזה שאתה כל הזמן שואל, נניח מה שאתה אומר עכשיו, "אני סובל, אשתי סובלת, יכול להיות שכל העולם סובל בגללי. מה אני אעשה?" אתה צריך לעשות מה שאנחנו לומדים, וללמוד מזה מה אתה צריך לעשות, זה הכול.

מה אני אענה לך, תגיד לי? רק תשמע מה אתה שואל. אתה צריך ללמוד מה לעשות. ומה לעשות? לבטל את עצמו. וטוב מאוד שאתה נמצא בכאלה לחצים. אבל לפני שאתה שואל, אתה צריך לשאול את עצמך, כשאני שואל, האם יש בזה שאלה או שזה סתם מצב שלי בלבד?

מה אתה רוצה שאני אענה לך? שב, ותלמד.

שאלה: אמרת בתחילת השיעור שלא צריך להרפות מהבורא. מה זה לא להרפות מהבורא, להמשיך להחזיק בבורא?

שאני רוצה כל הזמן להיות בדבקות עם הבורא, אפילו בנקודה הכי קטנה, להיות דבוק בו.

שאלה: איך מבחינים בין הרצון לעודף, לבין חיסרון שמגיע מהבורא?

הסימן שאני נמצא במצב הנכון זו שמחה. יש על זה מאמרים.

שאלה: בסוף המאמר כתוב, "וצריך להשתוקק לעיקר ולא לתוספות". איך עושים את זה בפועל ?

אני רוצה להיות מכוון לבורא, אוחז בו, דבוק בו, אפילו בצורה הכי קטנה, כמו תינוק או כמו עובר ברחם, העיקר להיות דבוק בו. וזה בשבילי צריך להיות העיקר, שום דבר חוץ מזה אני לא רוצה. זה נקרא עיקר, ולא תוספת.

שאלה: לפני כן דיברת על אנשים שנרדמים בשיעור. אני רוצה לספר לך על בעיה נוספת שקורית לחברים בזמן השיעורים, הם בהסחת דעת מכל מיני דברים שקורים במחשב, נמשכים לדברים אחרים, ולפעמים נראה שלא שומרים על ריכוז. יש משהו שאנחנו יכולים לעשות, כי לא הייתי רוצה לפספס אפילו שנייה מהשיעור.

צריך לרשום מה קורה בשיעור, כמו סטודנטים, לרשום את הדברים, ואחר כך לברר אותם שוב. אבל מי שרושם כבר צריך לשמוע, ואפילו אם הוא עושה שגיאות, לא חשוב ,אבל הוא כבר דבוק לשיעור, לזרימת המידע. זה מה שאני ממליץ לעשות.

אצלי יש מחברות כאלה עבות שבמשך שנים כתבתי ליד הרב"ש. אבל אני הייתי רגיל לכתוב, יש אנשים שלא לא רגילים לזה, אולי הם לא למדו באוניברסיטה. בזמני כל הסטודנטים היו כותבים, היום בטח כותבים במחשב, ועוד כל מיני דברים. בזמני אם לא כתבת, אחר כך אין לך שום דבר מהקורס. זה מה שאני ממליץ, לכתוב את מה שאנחנו מבררים.

שאלה: כשמתחיל להגיע כאב חדש, ורצון חזק, זה אומר שאיזו דרגה של ביטול הושגה?

כן. כשאנחנו מרגישים שהרצונות, ההבחנות, הערכים, בעיקר הערכים מתחלפים, זה סימן שאנחנו מתקדמים.

שאלה: אם בדבקות אני לא דורש מעצמי יותר, האם עדיין אני יכול לדרוש יותר עבור החבר?

כן. וודאי.

תלמיד: אז זה בעצם לדרוש גדלות עבור החבר?

גדלות. ודאי. למה לא? לעצמי אני לא צריך לדרוש כי אני צריך להיות במצב דבקות. אם אני נמצא בדרישה אני כבר לא נמצא בדבקות, אני כבר נמצא בהעלאת חיסרון, וכבר יש פער ביני לבין הבורא. אם אני נמצא עימו בדבקות אז הרצונות שלנו, המצבים שלנו הם כביכול שווים. בצורה כזאת אני יכול להיות כטיפה בתוך הרחם.

ואז אני כבר נמצא בדבקות, בנקודה, אבל כבר נמצא, ואחר כך יכול להתפתח. על ידי מה אני מתפתח? על ידי מה הטיפה הזאת מתחילה לגדול ולגדול בתוך הרחם? על ידי זה שמגיעות כל מיני מחשבות ורצונות שרוצים להפריד אותי מהדבקות, מהבורא, ואני בכל זאת נמשך לזה. אני בכל זאת מגיע להישאר בבורא, להישאר בו, בדבקות בו. וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אז לבקש יותר עבור החבר זה מוציא אותי מנקודת הדבקות הזאת או לא?

לבקש עבור עצמי אני לא יכול, כי זו כבר קליפה, כאילו שהבורא לא נותן לי מספיק או שאני לא מסכים עם מה שהבורא נותן לי ולכן אני מבקש, ולא מרוצה ממנו. אבל לבקש עבור האחרים אני כן יכול. אז אם אני מתפלל עבור הקבוצה, שהבורא יעורר אותם, אז אני נמצא בהשפעה כלפיי הקבוצה.

תראו איזה פטנט יש כאן, יש כאן איזה סיבוב מיוחד, אם אני מבקש עבור הקבוצה אני זוכה ראשון בשינוי החיובי הזה, כי הבורא דרכי משנה את הקבוצה, ובזה אני נעשה המחבר בין הקבוצה לבורא. יש לנו כאן אפשרות להתקדם יפה מאוד. אבל זה בתנאי שאני באמת מרגיש את צער הקבוצה, ובאמת רוצה לעלות אותם.

שאלה: האם כניעה לבורא זה אומר להסכים עם כל מה שהוא שולח לנו, או שהוא שולח לנו תנאים מסוימים כדי שדווקא נילחם בהם עד הסוף?

בטח שאני צריך להילחם נגד ההפרעות, כי גם אותן אני מקבל מהבורא. אני צריך להסכים עם כל ההפרעות האלה שאני מקבל, ואני צריך להילחם נגדן, אבל אני צריך להסכים לזה שאני מקבל אותן מהבורא, ושהן לטובתי.

שאלה: איך הגבלה מתיישבת עם "חוצפה ולמה לא ביקשת"?

חוצפה כלפיי שמיים זה דבר מאוד מועיל, אנחנו צריכים למצוא את המאמרים האלו וכך נתקדם. חוצפה זה נקרא שאדם מגיע למצב שהוא אומר "זה לא מגיע לי, באמת אני דורש, אני כבר מגזים, אבל אני בכל זאת מבקש שתיתן לי, כי בלי זה אני לא אהיה מחובר לאחרים ולקבוצה, ולא אוכל לגשת לשינויים. אני מבין שאני דורש את זה לא לאחרים, אלא יש בזה גם התקדמות משלי, אבל בלי זה אני נמצא מבוטל, בטל וכן הלאה".

שאלה: למה הרחם משמש כל הזמן כדוגמה לעולם הרוחני?

כי זה המקום הראשון לדבקות בבורא. זו דרגת הבינה, ז"ת דבינה, החלק התחתון של בינה נקרא "רחם". ושם המקום להריון ולידה. אז אנחנו לומדים איך העובר מתפתח בתוך הרחם הזה. למה יש בעולם שלנו תשעה ירחי לידה, למה יולדים בשבעה חודשים, בתשעה חודשים, והיו מקרים שילדו ב-12 חודש. למה הסיבוב של ירח הוא בדיוק חודש לפי ההיריון והלידה? זה לא החודש שאנחנו קבענו ל 30, 31 יום, אלא כמו הירח. וכן הלאה. את כל זה אנחנו לומדים, וזה לפי הטבע.

(סוף השיעור)