שיעור בוקר 03.01.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 836, "מהי סעודת חתן"

מהי סעודת חתן. יש בחיים שלנו, בעולם שלנו, העתקה מהעולם הרוחני. כל עולם ועולם הוא העתקה מהעולם שלפניו. יש לנו מצב שנקרא "אין סוף", שהבורא ברא את הנברא ומילא את הנברא במילוי שלו. ואחר כך המערכת הזאת, הנברא שמתמלא באור, כי עדיין זו מערכת, זה עדיין לא נברא שמרגיש ויש לו בחירה חופשית ונמצא ברשות עצמו, אז אי אפשר עדיין להגיד שזה נברא, זה מלכות דאין סוף, זה מצב, אז הנברא הזה מתחיל להתרחק מהבורא ובזה הוא בונה עולמות, מהמילה "העלמה".

בסופו של דבר כל הסיבה לברוא את העולמות, היא שיהיו חמישה מסננים, פילטרים, שמחלישים את האור, ואחרי כל העולמות יכול לבוא האדם, מי שמרגיש.

נניח שיש מצב "אין סוף", ומתחתיו חמישה עולמות עד העולם הזה, "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה". וכל עולם ועולם מחליש את האור יותר ויותר. עד שמגיע למטה מהמחסום, ושם אין אור. זאת אומרת המחסום בעצמו זה לא שיש ממש איזה מסך, אלא זה סוף האור.

זו מערכת עולמות שמחלישה את האור מאין סוף עד האפס, עד המחסום.

ואז האדם, על ידי זה שהוא מכין את עצמו בעולם הזה, בזמן ההכנה, יוצא ומתחיל כל פעם לעלות ולעלות, זאת אומרת לקבל יותר ויותר אור. באיזו דרגה שהוא נמצא, הדרגה שלו, המצב שלו, זה בעצם מה שהוא מקבל באותו מקום.

אז לעולם שלנו יש בגשמיות אותם יחסים בין החלקים שלו כמו בעולם הרוחני. לכן אנחנו בעולם שלנו יכולים לקחת מילים ולדבר ברוחניות. אמנם אנחנו לא נבין מזה, ומה זו רוחניות, אבל לדבר אפשר. במילים יש התאמה, לפחות מילולית. יש כאן עץ, שם עץ, יש כאן שולחן, שם שולחן. המושגים ודאי הם שונים, מה זה בעולם הרוחני שולחן ומה זה אצלנו, אבל העתקה, ההתאמה קיימת.

זאת אומרת יש גם קשר בין ענף לשורש. מהו הקשר הזה אנחנו לא יודעים, אבל הוא נמצא. ולכן יש לנו בעולם הזה, במצב שבו אנחנו עכשיו נמצאים, אפשרות לתת דוגמאות, לספר על מצבים רוחניים בכל מיני מקרים, סיטואציות שיש לנו בעולם הזה.

למשל אנחנו מדברים על היחס בין הבורא לנברא כמו חתן וכלה. אפשר להביע את מה שהוא אומר גם בעוד כל מיני יחסים וסיפורים, אז כאן הוא דווקא רוצה מתוך זה לספר לנו שהבורא דומה לחתן והנברא, הנשמה דומה לכלה. וצריכים להכין את הכלה לקראת החתונה. הוא גם מסביר את זה מאוד יפה במאמר בזוהר שנקרא "לילה דכלא", לילה של כלה. בדרך כלל אנחנו קוראים את זה בחג השבועות.

אז רב"ש אומר שיש שתי דעות באדם שהוא מתייחס לכלה, למצב המתוקן שלו, שבמצב המתוקן הזה כבר מקבל התגלות הבורא. הכלי המתוקן נקרא "כלה". איך להכין את הכלה? אדם יכול להגיד כמו בית שמאי - שהיא כמו שהיא, שהמצב הזה שאני צריך להיות בכלי המתוקן הוא מצב למעלה מהדעת, הוא מצב שאני לא מסוגל לזה, זה קשה, ויכול להיות שאני לא יכול להגיע לזה. מצב לא כל כך נוח וטוב ואני לא מסכים איתו, ואדם ממש דוחה את זה, "כלה כמו שהיא". זאת אומרת שופט לפי מה שהוא רואה, לפי הדעת, לפי השכל שלו, לפי הכוח שלו, שוודאי לא מסוגל להגיע לכלי כזה בעל מנת להשפיע, שיהיה בהשוואת הצורה לבורא.

מה זה בהשוואת הצורה לבורא? שהכלה תהיה דומה לחתן, מתאימה לחתן. כמו אצלנו בעולם הזה, אני יושב אצלי בבית, כמעט כל יום מגיעים כמה אנשים, או זוגות, או בודדים, ושואלים "תגיד לי, אני מתאים לה? היא מתאימה לי? איך אנחנו, אתה רואה, דומים, מתאימים? יהיה לנו בסדר, טוב יחד, או לא"? אנחנו שואלים לפי השתוות הצורה בעולם הזה פחות או יותר. אדם רוצה למצוא משהו שמתאים לו. כך בעולם הרוחני זה לפי אותה דוגמה.

אז איך יכול להיות כלי דומה לבורא? שהכלי יעבוד בעל מנת להשפיע, כמו שהוא משפיע. אז יהיה הכלי המתאים לו. אז יהיה אפשר לעשות חופה. אבל אני מסתכל על הכלי הזה, אני צריך להיות הכלי הזה, ואני רואה שזה בלתי אפשרי. זה רחוק, זה בכלל לא מושך אותי כל כך. חתן בסדר, אני מוכן לקבל אותו, מלא תענוגים, נצחיות, שלמות, אין סוף, יותר טוב מהמצב שלי, אני רוצה אותו, בסדר. אבל להיות כלה נראה לי שזה בלתי אפשרי, ובכלל לא מבין כל כך מה זה ולא מושך אותי. זה נקרא "דעת בית שמאי" - לפי הדעת שלי. כלה כמו שהיא, כך צריכים להגיד על כלה.

לפי בית הילל לא. אפילו שהכלה לא נראית יפה, צריכים להגיד "כלה נאה וחסודה". זאת אומרת ללכת למעלה מהדעת. נכון שהמצב הזה שאני צריך להגיע אליו, המתוקן על מנת להשפיע וכל מיני דברים כאלו יפים, הוא לא בשבילי ולא מושך אותי, אבל אני צריך להגיד "כלה נאה וחסודה". למה? אם אני בכל זאת אקח את זה כמשימה שלי, שאני צריך להגיע לזה, ואז אני אהיה באמת ככלה לפני הבורא ונוכל להתחבר, להגיע לדבקות, אז אני צריך לעבוד על זה. בכל זאת, המצב הזה צריך אי פעם להיות אצלי נאה.

איך עושים את זה? אז רב"ש אומר כאן שהכול אפשר להשיג רק על ידי התפילה. מה בעצם משיגים? איפה לוקחים כוחות? אומרים, כוחות לוקחים מהריקוד. על ידי היגיעה שרוצים בכל זאת להשתדל להגיע להיות כלה, זאת אומרת כדי להגיע לתיקונים כאלה שנהיה דומים לבורא, שנוכל לעשות איתו חופה, קשר, זיווג, מתחילים לרקוד.

מה זה לרקוד? עליות וירידות. כמו אדם שרוקד, קופץ ממצב למצב, ממצב למצב. ורוקדים דווקא לפני הכלה, לא לפני החתן. זאת אומרת, בזה שרוצים לרכוש את הכלה, משתדלים מהמצב שהיא לא יפה ולא נאה ולא כלום, להגיע לזה שהיא תהיה כן נאה וחסודה ושאני אוכל לרכוש את דרגתה, אז אני קופץ. ואז לאט לאט מהקפיצות, מהעליות והירידות הללו, אני רוכש את התיקונים שלה.

הכלה בעצמה, במה מודדים שהיא הופכת להיות יפה? עד כמה יש לה כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת, אפשר לתקן אותה רק בהכרת גדלות ה'. ככל שאדם מרגיש גדלות הבורא, רוצה להרגיש את זה כדי להיות כלה, כדי לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, בהחלט לאט לאט הבורא נפתח לו במידה שאדם יכול לקבל את התגלות הבורא לצורך התיקון ולא לצורך הנאה עצמית. לפי זה הבורא נפתח לו, ומתוך זה האדם מגיע למצב שרואה שבהחלט הכלה, זאת אומרת גדלות הבורא שנראתה לו בהסתרה, בתוך הרצון לקבל, שהיא לא נאה וחסודה, כי על מנת להשפיע זה לא מושך ולא מעניין, הוא רואה שהכלה כן יפה. אז הוא מגיע למצב שנקרא "חופה", שמתחברים יחד. יש גם את עניין הכתובה, ובכלל כל הדברים האלה מאוד מעניינים ברוחניות, אלו הרבה פרטים, זה עניין של תיקונים, פירוט של חיבור ודבקות. ואחרי החופה רוקדים לפני הכלה.

בהתחלה אומרים כלה כמות שהיא, אחר כך היא צריכה להיות כלה יפה וחסודה. מגיעים לזה שהיא באמת יפה וחסודה על ידי הריקודים, רוקדים לפני הכלה. אחרי שמגיעים לזה שהכלה באמת יפה וחסודה, רוכשים את התכונות הללו, אז מגיעים לחופה, ואחרי החופה מגיעים לסעודה. הסעודה היא כבר סעודת חתן. למה סעודת חתן? כי הבורא ממלא את הנשמה, לכן הסעודה על שמו, המילוי על שמו. ואז כלי הכלה מקבל את כל המילוי, התגלות האלוהות, נצחיות ושלמות, שזה נקרא כבר "סעודת מצווה", סעודת חתן. זה בעצם מה שהוא אמר.

תלמיד: הוא כותב פה שמי "ואינו משמחו (ברכות דף ו') עובר בחמישה קולות".

מי שלא משמחו, אז הוא עובר בחמישה קולות. חמישה קולות אלו חמש הגבלות שיש בנו, חמישה מסכים על חמש בחינות, כמו שיש לנו ביום הכיפורים חמישה עינויים. מה זה לשמח את החתן או לשמח את הכלה, חתן וכלה? לשמח הכוונה היא להתחבר איתם, להגיע לתכונות הללו.

תלמיד: מה זה ליהנות מהסעודה בלי לשמח את החתן?

לרצות לקבל את כל התגלות האלוהות על מנת לקבל, זה נקרא לרצות ליהנות מסעודה בלי לכבד או בלי לשמח את החתן. אין פה יותר מבורא ונברא, חתן וכלה, וסעודה, כלומר הקשר ביניהם. כל אחד מאיתנו שמתקן את עצמו הופך להיות אותה הכלה, אותו הכלי שמקבל התגלות, שבו מתגלה האלוהות. הדברים האלה, חוץ מביצוע הכול פשוט.

תלמיד: הוא כותב בעמוד 27, דברים המתחילים ב"והגם", אם אפשר להקריא את כל הפסקה הזאת.

"והגם שידוע לו, שהעצה לצאת ממצב הירידה היא תפלה, אולם אין לו אז כל כח להתפלל. והגם שיש כלל, שכל מה שחסר לאדם, יש לו להתפלל לה', אם כן גם על זה שאינו יכול להתפלל, הוא צריך להתפלל". תתפלל שיהיה לך כוח להתפלל, "אבל לפעמים גם על זה", להתפלל שיהיה לו כוח להתפלל שיהיה לו כוח להתפלל, אין לו כוח "... לכן האדם במצב הזה הוא בירידה גמורה."

תלמיד: איך יוצאים מהמצב הזה? מאיפה לוקחים כוח בכל זאת להתפלל?

אדם שנמצא במצב שלא יכול להתפלל בשום תפילה, ויש תפילה לפני התפילה, אדם שלא יכול להתפלל, אתה שואל "איך הוא יכול להתפלל", אז הוא לא יכול להתפלל. מה אתה שואל "איך" אם הוא לא יכול? אם אתה עדיין שואל "איך", סימן שזו לא ירידה גמורה, אם יש עוד מקום לשאלה. אם אין מקום לשאלה, זאת אומרת "לא", על זה אתה שואל.

תלמיד: כן.

אם מדברים על "לא", סימן שמתוך עצמו הוא לא מסוגל להוציא שום סיבה, שום כוח, שום דבר, שממנו והלאה הוא בעצמו יתחיל איכשהו לעלות. יכולה להיות רק סיבה חיצונית. מהי סיבה חיצונית? או בורא או סביבה, מי יש לך עוד?

סביבה זה כל מה שסביב האדם, כל הדומם, הצומח, החי והמדבר שסביבו, שיכולים להזכיר לו, לעורר אותו, לנענע אותו, או הבורא. הבורא, עד שהוא יעשה, אנחנו יודעים שזה יכול להיות עוד אלפי שנים. הסביבה, זה גם תלוי איפה אתה נמצא ואיך אתה בקשר איתה וכן הלאה. לכל הדברים האלה, גם הבורא וגם הסביבה, צריכים לדאוג קודם שנכנסים למצב שהוא ירידה גמורה, לפחד שאני לא אשאר בירידה גמורה ללא שום הכנה.

אנחנו נגיד עובדים, אז כל אחד מאיתנו שעובד מפריש מהמשכורת שלו לפנסיה, לביטוח לאומי, לקופת חולים, לכל מיני דברים. מה זאת אומרת? אם אני נופל למקום חולשה ואני לא מסוגל בעצמי, אז יש לי רזרבות בכל מיני מערכות שהן באות לעזור לי. אדם צריך לדאוג לזה, אתה לא צריך להגיד "לא אכפת לי כלום, הבורא גדול". מה זאת אומרת הבורא גדול? אתה חושב שאם תהיה במצב שאין לך כלום, אז מישהו יבוא וידאג. זה רצון לקבל עוד יותר גדול. באמת איש אמיתי לא יעשה כך, כי הוא יודע שאז הוא ייפול על אנשים אחרים, והוא צריך לדאוג לא ליפול עליהם אלא שיהיה לו באמת משהו מעצמו. זו גישה נכונה, לא אגואיסטית.

במצב שלנו, אנחנו לא נמצאים במצב הזה. אנחנו נמצאים כך, שאם אני לא דואג מראש למערכות כאלו שהן יוציאו אותי מנפילה, ואני רואה את זה כאן על אנשים שאז הנפילה יכולה להיות חצי שנה, שנה, ואי אפשר לעשות כלום, אי אפשר. כי גם החברה לא יכולה לעזור לך יותר ממה שאתה משקיע בה מקודם. זה כמו שאם לא הפרשת בבנק לחיסכון, אז הבנק לא ייתן לך סתם כך. אותו דבר כאן. אתה צריך קודם להכין את החברה, את הסביבה, שבזמן חולשתך זה ישפיע עליך ומיד יעורר אותך. בלי זה ההתקדמות תהיה עוד כמה גלגולים טובים.

תלמיד: להכין סביבה בצורה כזאת, הרי רק אם אני אכין את הסביבה יתנו לי בכלל להגיע למצבים כאלה, אחרת גם לא יתנו לי ממש להגיע לכאלה מצבים.

לא שיתנו לי ולא יתנו לי, יהיה לי או לא יהיה לי. יש חוק כללי לכל המציאות, ולפי החוק הזה כל אחד מאיתנו מתקדם מתחילת הדרך ועד סוף הדרך בנתיב שלו ולפי ההבחנות שלו, לפי הרשימות שיש בו. החוק הזה הוא פועל והוא לא משתנה, אין לו פתאום "אני רוצה כך להתייחס לפלוני אלמוני, או לא", אין דבר כזה, זה חוק. אתה רוצה ללכת ולזרז את ההתפתחות שלך, בבקשה, בזה יש לך בחירה, לזרז. אם לא, אז לא.

תלמיד: איך אני בונה מנגנון כזה, שכשאני נכנס לתוך סיטואציה כזאת, במקום לשבת חצי שנה, שנה, או עשר שנים, אני יושב בדיוק חצי שניה ויוצא מזה?

לבנות מנגנון כזה זה תלוי רק בך. אל תצעק עליהם, הם תלויים רק במי שעכשיו יעשה. אני צריך ללכת לפי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה". איך אני אעשה את זה?

למה אני צריך להגיע? אני צריך להגיע למצב שהחברה כל הזמן תשפיע לי. ברגע שאני נופל קצת מהדרגה הטובה ביותר, מהמצב הטוב ביותר שלי, כשאני עובד בפול כוח, אני לא צריך את החברה כאילו, אני ממש רץ קדימה. במצב שאני לא עובד בכל הכוח שלי, מיד אני רוצה שהם ישפיעו עלי, בשביל מה לחכות עד ירידה גמורה שאני אהיה ממש מת, אלא אפילו שאני יורד בעשרה אחוז, גמרנו, את העשרה אחוז האלו שהם יתחילו להשלים לי.

במה אני יכול לקבל מהם דחיפה? דחיפה לרוחניות אני יכול לקבל משני דברים - או מזה שיהיה לי רע, ואני ארוץ מהרע הזה קדימה לברוח ממנו. או שיהיה כל כך טוב קדימה שאני ארוץ כמו משוגע לטוב הזה, ולא אכפת לי כלום ממה שיש לי עכשיו. כל מה שיש לי עכשיו לעומת הטוב ההוא שמאיר לי מקדימה, ייראה ממש שרק שם יש חיים והיום זה מוות. זאת אומרת כל המצב שלי ייראה לי כירידה גמורה לעומת המצב הבא. לא שאני יורד ממש לכזה מצב, אלא שאני כבר אראה אותו כך, שהמצב שלי הוא כזה.

החברה צריכה לספק לי או ייסורים או תענוגים, או תענוגים קדימה או ייסורים אחורה. תענוגים קדימה זה נקרא גדלות הבורא, חשיבות הרוחניות. וייסורים, בשביל מה לי ייסורים, שיבואו וייתנו לי מכות? אלו דברים שמהם זה סיפור ארוך, כי זו דרך גדולה עד שאני הופך אותם ללימוד, שכדאי לי להתקדם. אנחנו יודעים שעד שהייסורים מלמדים אותנו זה לוקח הרבה זמן. הכי טוב אם קדימה יש משהו שמושך, ואז אני רץ, את השכל אני לא צריך, אלא רק לראות את זה וגמרנו, ואני כבר כמו משוגע רץ לזה. החברה צריכה לספק לי את הדבר הזה.

אני צריך להכין את החברה לזה, שכל רגע שאני מעצמי לא יכול להיות ברוממות, בגדלות הבורא ורוחניות, שזה הדבר הטוב ביותר והוא צריך למשוך אותי, אז הם חייבים מיד לספק לי. כמו שעכשיו כבה אצלנו החשמל, אז יש מקומות מיד כשהחשמל כבה מתחבר גנרטור ויש חשמל, ואתה לא מרגיש בכלל שהייתה הפסקה, אלא באיזשהו מקום התחלף ספק אחד לספק שני וממשיכים החיים. זה מה שאתה צריך לעשות, זה תלוי בך. לבנות את המערכת הזאת זה תלוי בך.

תלמיד: בשביל זה אני צריך שהחברה עצמה תהיה כל הזמן בהתעוררות, אחרת החברה עצמה גם לא יכולה לספק לי דבר כזה.

לא, חברה שצריכה להיות בהתעוררות תהיה בהתעוררות לפי ההתעוררות שאתה תכניס בה. אלא מאיפה יהיה לה?

מה זו חברה? חברה היא מה שכל אחד מאיתנו מכניס בה, לא יותר. כשאני נוסע לאיזו קבוצה אחרת בחו"ל למשל, אתם יכולים לראות שכל פעם כשאני חוזר משם יש לי איזו התחדשות בהסבר, כי אני סופג את ההתעוררות שיש בהם, ואז בא לי באמת הסבר יפה יותר, נוח יותר ופשוט יותר.

אתה צריך להוציא מהחברה את מה שאפשר, אבל זה מתאפשר לפי כמה שכל אחד ישקיע. הרי מהי חברה, האם יש משהו חוץ מאוסף של כמה אנשים? אחר כך כשנבנה כלי רוחני, אז כלי רוחני הוא כביכול קיים מחוץ לנו, מאוסף של כל הנשמות.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לגרום לזה שבתוכנו נבנה כלי רוחני יחד עם כל החברה?

זה רק לפי החשיבות. אין לך חוץ מזה שום דבר. וכפי שכבר אמרתי, לאף אחד אין חשיבות, אלא אם כל אחד אומר לשני שזה חשוב, ומתחיל לטפטף לו כמו בפרסום. אנחנו באמת בסך הכול כמו משרד פרסום, אנחנו מפרסמים את הבורא, רוצים למכור אותו לכל העולם, זה המוצר שלנו. דרך כל מיני אמצעים, ספרים, קלטות, הרצאות, מה שלא יהיה, אנחנו מוכרים אותו. אבל רק לעצמנו אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. להגיד לכל העולם, זה כן, אבל לעצמנו לא.

תלמיד: תחילת הפרסום הפנימי זו בסך הכול עבודה, ותהליכים בצורות וניסיונות שונים.

לא. כל הצורות שעשינו אלה היו צורות פרסום פנימי משטרתיות, "אנחנו עכשיו עושים". זה לא בא מתוך הכרחיות האדם, שהוא מרגיש חייב לעשות את זה, ואז מאין ברירה הוא באמת מכניס את הנשמה שלו, את הלב שלו, את הרצון שלו. ההכרחיות הזאת צריכה להיות נחוצה. אני בעד להזמין משרד פרסום, לקחת פסיכולוגים שיעבדו עלינו וישכנעו אותנו, שבהחלט נרגיש שזה דבר חשוב. אם תסתכל כל הזמן על הפרסומות שעושים בטלוויזיה או ברדיו, אתה תתחיל להתכלל מזה שזה חשוב, ובאיזה רגע זה יקפוץ לך, אתה תזכור את זה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

חוץ מזה אין שום דבר, כמו שכותב לנו בעל הסולם ב"בחירה חופשית". אחרת תתקדם לפי הכוח הכללי שנקרא השגחה כללית, לא פרטית אליך, אלא כללית. שאז כל העולמות דוחפים את כל הרשימות שנקראות נשמות עתידות, אלה עדיין לא נשמות, אלא רשימות שבורות. כלומר מלמעלה בא האור, פועל על הרשימות השבורות האלה, ולאט לאט מקדם אותן, וזה ייקח עוד כמה אלפי שנים.

תלמיד: אני לא רוצה להגיע למצב של כמה אלפי שנים.

אם כך, אז תזרז את הזמן. זה נקרא ישראל מקדשים את הזמנים. ישראל זה נקרא מי שמשתוקק ישר-אל לבורא. אז תשתוקק, איך אתה יכול להשתוקק? אם אתה תבין, תרגיש, תדע שהוא גדול.

תלמיד: הבעיה שכל פרסום שאנחנו עושים, במוקדם או במאוחר הוא מתחיל להימאס, ובדרך כלל אצלנו זה מוקדם.

נכון שכל פרסום נמאס כי אתה רואה בו מלאכותיות, אבל כשאתה מתעסק בו, זו היגיעה היחידה שאתה יכול לתת. חוץ מזה שום דבר. גם כאן הרב"ש כותב שאנחנו צריכים להגיד "כלה נאה וחסודה", אבל כלה היא כמו שהיא, נכון, אבל אני צריך להגיד שהיא נאה וחסודה, כי אז זה ימשוך אותי להיות כלה.

אם מסתכלים על שני המצבים האלה כמו עכשיו במצב המתוקן, אז בהחלט אין שום אפשרות להגיע לזה, אין שום אפשרות, רק בתנאי שאני נכלל מדעת החברה שזה כך. לכן כל אחד מאיתנו בפנים חושב לפי בית שמאי, "כלה כמות שהיא", ואז כל אחד מאיתנו חייב לשמוע לפי בית הלל, "כלה נאה וחסודה".

תלמיד: דיברת קודם על זה שמגיעים למצב של כלי משותף לכולם.

הכלי המשותף שיש לחברה הוא כמו שעושים עצם לעתיד, כמו איזה חיסכון כללי. ואז כל אחד יכול למשוך משם במצב שהוא נניח לא מסוגל.

תלמיד: מה הקשר בין הכלי הזה לבין כוח השפעה?

מזה אתה יכול להגיע לכוחות דלהשפיע. החיים נקראים כוחות דהשפעה, לפי כוחות דהשפעה אני מקבל את התגלות האלוהות. לפי ההתאמה שלי עם הבורא אני מקבל את התגלות הבורא, מקבל את החיים, אז אני צריך כוחות דהשפעה. וכוחות דהשפעה אני יכול להשיג רק בתנאי שאני יודע שזה דבר גדול. איך אני אדע שזה דבר גדול? בשביל זה אני צריך כל הזמן לקבל שטיפת מוח על זה, ואת זה החברה צריכה לעשות לי.

תלמיד: איך מגיעים לכלי משותף לכולם?

אם אנחנו עשרה אנשים וכל אחד כלול מכולם, אז לכל אחד יש עשר בחזקת עשר, ועוד ועוד בלי סוף, כי כל אחד נכלל מהשני, ועוד כל אחד מהשני, וכך עוד ועוד, וזאת התקדמות שאין לה סוף. כך זה באמת.

אבל נניח שכל אחד נכלל מהשני, אז יש לו פי עשרה אם אלה עשרה אנשים, וזה נקרא שיש לכל אחד. חוץ מזה יש מה שנקרא הכולל, כמו בגימטרייה שיש פלוס אחד, הכולל. בדרך כלל האחד הזה הוא הבורא שמתגלה בכלי הכללי. ואז יש עניין של כלי אחד שמושך את כולנו קדימה לפי ההתכללות הכללית שלנו.

תלמיד: אנחנו לומדים איך להתקדם קדימה עם הבורא. למה כשאני עובד עם חבר אני צריך לאהוב את הרצון לקבל שלו, להתכלל אתו כדי להרגיש קרוב אליו? למה אני צריך בכלל את הרצון לקבל שלו כדי להתקדם? אלא נעבוד יחד קדימה. למה אנחנו מדברים על היכרות הרצון לקבל של החבר?

בעבודה שלנו יש שני דברים, הדבר הראשון הוא, שאני צריך להשפיע לחבר את גדלות הבורא. בשביל זה אני לא צריך להתכלל אתו, אני כביכול לא צריך להיכנס בו בכלל, אני רק צריך להקרין לו את ההתפעלות שלי, אומנם אין לי התפעלות, אבל כלפיו אני יכול לשחק. בזה אני מספק לו התעוררות. זו עבודה רק מצד אחד. העבודה מהצד השני, היא שחוץ מלרוץ קדימה, אני צריך גם להתחבר עם אחרים כדי להגדיל את הכלי שלי. את הכלי שלי אני יכול להגדיל רק בתנאי שאני אקבל את הכלי שלו, זאת אומרת את הרצונות שלו, את החסרונות שלו, כמו שהם שלי. בזה אני מבטל את עצמי.

אם אנחנו נרוץ רק בגלל שהבורא הוא גדול, אז הריצה הזאת תהיה בעל מנת לקבל, מזה לא יהיו לי עליות וירידות, אלא אהיה כל הזמן בעליה יותר ויותר. הריצה הזאת תהיה בלי עביות, בלי רצון לקבל. זה כמו שאהיה מנופח באוויר וזהו, אני ארוץ רק בגלל שזה נראה לי גדול. כדי לצרף להתקדמות הזאת את האני שלי, אני צריך להרגיש מי אני, אני צריך לראות את ההשתתפות שלי בזה. לא שאני נדבק בהתקדמות הזאת כנקודה, עובד רק עם ההתפעלות שקיבלתי מבחוץ, מבטל את עצמי, ועם ההתפעלות הזאת אני ממשיך כך קדימה. אלא אני צריך לעבוד עם העביות שלי, ואני יכול לגלות את העביות שלי רק בזה שאני עובד עם החבר, בהתקרבות אליו.

בזה שאני מתקרב אליו אני מגלה את החסרונות שלו, והוא מגלה את החסרונות שלי, וזה גורם לי לירידות. יש ירידות ועליות והן תמיד יהיו, וככול שיהיו, זה בסדר. הבעיה היא באיזה קצב הן יהיו, ככול שהקצב יהיה גדול יותר, בכך תהיה ההתקדמות שלי. אני לא יכול להתקדם רק בעלייה, אני צריך כל הזמן להיות באמפליטודה הזאת כמה שיותר גדולה בין עלייה לירידה, בין כתר למלכות, בין התגלות ההתלבשות להתגלות העביות. אם אני אתפוס מהחברה רק התפעלות, אז אני לא אשתתף בעביות שלי בכלל, אז מי אני כאן?

לכן כדי להתקדם, כדי שהאני שלי, הישות, היש, האגו שלי יתקדם, אני חייב לצרף אותו להתפעלות. זה ייקרא שיהיה לי רשימו מלא, התלבשות ועביות, ואת זה אני צריך לקבל מהחסרונות שלי ומהחסרונות של החבר, כתוצאה מהתחברות עימו.

תלמיד: איך זה מסתדר עם מה שאנחנו אומרים שהתקדמות או הבחנות הן לא מתוך רצון להיכנס פנימה, אלא מתוך זה שאני רץ קדימה אני מבין מה קורה איתי? זאת אומרת, אני לא יכול לעשות בירורים איתי ועם החבר, אלא רק מתוך התקדמות אני יכול להסתכל. איך זה עובד בשני הכיוונים?

מזה שאני עובד על גדלות, בכל זאת אני מגיע לנפילה, זה חייב לקרות. זה דבר אחד. דבר שני, בלי שאתחבר עם החבר, אפילו גדלות אני לא אוכל לקבל ממנו. סתם לשמוע ברדיו זה לא אומר כלום, אני צריך לדעת על איזה רקע זה נמצא. הרשימו דהתלבשות בעצמו או איזו התפעלות לא עוברים סתם, אני צריך לדעת מי משפיע לי את זה, איך הוא עושה את זה, בשביל מה הוא עושה את זה, רק משמיעה זה לא יעזור.

חוץ מזה, אחרי שאני משתוקק ומדביק את עצמי להשתוקקות, לגדלות הבורא, שלזה אני רוצה להגיע, אני מתחיל להרגיש את עצמי ריק וכביכול לא קיים, וכאן אני צריך בעצמי לגלות את העביות שלי. העניין הוא שבלי התחברות עם החבר אני לא מקבל כלי נוסף.

בוא נגיד כך, אם היית עכשיו מקנא בכל האנשים שיש כאן, היית חושב שיש בהם משהו והיית מקנא בהם, האם היית רגוע כמו שאתה עכשיו, היית יכול לישון בבית באמצע הלילה? תראה מה קורה עם כל האנושות, רק בגלל קנאה כולם רצים. אי אפשר להתקדם אם אתה לא תופס את הדברים האלה מאחרים. העביות שלנו לא יכולה לבוא מעצמנו, היא יכולה לבוא רק מהחברה.

תלמיד: במצב של חפץ חסד, האם הכלי מרגיש את מלוא העביות שלו?

חפץ חסד לא מרגיש עביות.

תלמיד: למה מצב שבו אתה נדבק להשתוקקות הכללית בלי חשבון לעצמך, לא דומה לחפץ חסד?

הוא דומה.

תלמיד: אז אני שואל, למה לא לעבוד עם המצב הזה? אני לא מסוגל לעבוד עם העביות שלי, אני מסוגל במקסימום אולי בעזרה מלמעלה להדביק את עצמי.

בבקשה, תעשה כך, תעבוד רק על גדלות הבורא, ותרגיש אחר כך את עצמך בירידה גדולה מאוד. למה? כי יידמה לך שרק אתה משתוקק לבורא ולא הוא משתוקק אליך. לא תקבל ממנו תגובה, לא תקבל אחר כך תגובה מהחברה. אתה לא תוכל לקבל שמיעה מהחברה, את השמועה הזאת שהבורא הוא גדול, אם לא תשקיע בהם. להשקיע בהם, הכוונה שאתה מרגיש את הכלי שלהם וממש משקיע בו.

תלמיד: איך מהרגשת החברה אני ארגיש את זה שהבורא נותן לי פידבק?

תהיה לך עביות גדולה יותר מכך שתתכלל עם החברה, ואז בתוך העביות הזאת תוכל לגלות יותר את הבורא, זה נקרא התקדמות. יהיה לך כלי גדול יותר, ואז תגלה אותו יותר, תרגיש אותו יותר, יהיו נפילות גדולות יותר.

תלמיד: חוץ מלתת גדלות לחברה, איך אני מתכלל בצורה הטובה ביותר, האם בזה שאני אכיר כל אחד בצורה בהמית?

כן, מתחילים מזה, מקרבה בהמית. אני פשוט נמצא עם החבר בקבוצה אחת, ואנחנו עוזרים אחד לשני, לא ברוחניות, אלא בגשמיות. זה עוזר לי לראות כמה אני לא בזה. זאת נקודת האמת, אתה מגלה את הנקודה שלך, שממנה ודאי שתגלה שהכלה היא לא נאה וחסודה ואין לך שום דבר אליה. אז תצטרך באמת לפנות לחברה, כדי לקבל ממנה יותר התפעלות, ויותר גדלות ה'. לא תהיה לך עביות בשביל לעשות אם לא תתכלל מהחברה. אתה כל הזמן תרחף כמו מלאך, ואז בשביל מה לך התפעלות מהם, אתה כבר מרחף. אז תישאר בעביות הקטנה הזאת כל הזמן.

תלמיד: אמרת לי שאם אני לא אעשה את זה, אז אני לא אקבל פידבק מהבורא. לא ברור מה המשחק פה, כי מזה שאני עכשיו מתכלל עם חבר אני לא מכניס אותו אליי, אני יכול לעזור לו שלושים שנה, אבל הוא לא ייכנס פנימה.

בשביל מה אתה עוזר לו?

תלמיד: כדי להבין עד כמה אני רחוק מהמצב האמיתי.

זאת אומרת, יש לך מטרה רוחנית, לעזור לחבר, וזה קשור יחד. המעשה שלך הוא כאן בעולם הזה, המטרה היא מעל לעולם הזה, ואז יש לך כבר מעשה להשגה רוחנית. זה צריך להביא אותך לייאוש, זה צריך להביא אותך לשבירה, זה צריך להביא אותך להתקדמות, זה צריך לתת משהו.

תלמיד: זה נותן, אבל זה לא נותן הרגשת פידבק מהבורא. העביות הזאת לא נותנת הרגשת פידבק מהבורא.

לא. בדרך כלל ההתעסקות עם החברים תיתן לך התרוממות ואחר כך ירידה, אבל הקצב יעלה. אתה רוצה כך, "אם אני משקיע בחבר, אז שהבורא יבוא אלי. למה הוא לא בא? אז אני לא אשקיע בחבר".

תלמיד: לא. אתה אמרת לי עכשיו שדרך החברה אני יכול לקבל פידבק מהבורא. אני לא באמת מקבל פידבק מהבורא.

אתה מקבל יותר עליות וירידות.

תלמיד: אתה לא מרגיש בזה פידבק, אתה מרגיש שהוא רץ מהר יותר ממך. אתה רץ והוא רץ מהר יותר, אבל הוא רץ בכיוון ההפוך, הוא לא רץ אליך. אז איפה הפידבק?

לא. גם העליות הן גדולות יותר.

תלמיד: אבל הרבה יותר קצרות.

אבל בזה שהן קצרות יותר אתה מרגיש יותר חיות, יותר חיים, החיים שלך יותר עסיסיים. אם העלייה נמשכת יותר מכפי שאתה מרגיש אותה, היא נעלמת.

מהי כל הבעיה שלנו? מתחילים להרגיש, אור, נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה שיורדים לתוך הכלי. כשגמרו לרדת כל חמישה האורות לחמישה כלים, ההרגשה נעלמת. למה? כי אם אין חידוש, אז אין הרגשה. מה הלאה? הלאה אני נמצא כבהמה, עם רוחניות כבר אין לי קשר. אם אחרי שהרגשתי את המצב הרוחני שלי אין בו שינוי מצידי, אז אני ממשיך כבהמה. תתאר לעצמך, כמה הפסקות יש לנו בין מעשה ומאמץ אחד שלנו לשני, של שנים.

תלמיד: עד כמה צריך לחקור בתוך המצב בכדי לראות איפה אני עומד, ולא לראות רק בכללי איפה אני עומד וישר להידבק בחזרה?

כל החקירות האלה הן טובות אם הן מביאות למעשה. "טוב תלמוד המביא לידי מעשה."¹, ואם לא, אז תקטן.

תלמיד: מה זה "מעשה"?

"מעשה" זה נקרא השפעה. מעשה זה נקרא כל דבר שמביא בסופו של דבר להשפעה.

תלמיד: איך במצב שלי אני יכול לדעת אם זה יביא אותי באמת להשפעה או לא? זה נראה תמיד עוד יותר רחוק. איך אני יודע אם בסופו של דבר אוכל להגיע לזה?

הטענות שלכם הן פשוטות, "למה אין לפנינו הוראות עבודה מודפסות בצורה ברורה, במקום כל הזוהר, "תלמוד עשר הספירות", אין סוף ספרים. למה לא כתוב על דף אחד או שניים מהן ההוראות?". כל מכונה שאנחנו בונים בעולם שלנו, אפילו שאנחנו מקולקלים ולא מבינים כלום, אבל אם קניתי איזו מכונה, אז יש לידה הוראות הפעלה, איך לשמור עליה וכן הלאה. כאן אין. איזה מין יצרן זה שעשה מכונה כזאת כמוני, שאין באמת מקולקלת יותר ממנה, ולא נתן שום הוראות?

יש הוראות, רק אנחנו רוצים אותן לפי השכל שלנו. אני רוצה להבין אותן לפי שכל בהמי, "תגיד לי לעשות אחת, שתיים שלוש, ואני אעשה". אבל אז אתה אומר, "לא, מה שאתה מבקש ממני לעשות אני לא יכול לעשות, כי אין לי כוח". נכון, אבל צריכים. אם אין לי כוח, אז מה עושים?

תלמיד: לנו הוא נתן נקודה.

לנו הוא נתן נקודה. אם ההוראות היו כתובות כמו שאנחנו כותבים לגבי מכונה, אז הן היו כתובות בתוך הדעת, היית יכול לבצע אותן, ולמעלה מהדעת לא היית יכול לבצע אותן. אז מה היית עושה? היית אומר "הדפים האלה באמת הם סך הכול שני דפי הוראות, אבל אני לא יכול לבצע, אז קח אותם בחזרה". זה מה שקורה לנו, "קח אותם בחזרה", לא רוצים להשתמש בזה. אנחנו לא מבינים שבאופן שזה ניתן, זו העברה הטובה ביותר כדי לעבור מהמצב הזה למצב הרוחני, אי אפשר אחרת.

מה עושים? אנחנו צריכים להזמין עלינו את האור המחזיר למוטב. האור מתקן אותנו, ואמרו על ידי מה לתקן. אני צריך לדעת עכשיו באמצע השיעור שהבורא גדול, שהמצב שלי אנוש, ואני חייב עכשיו לחפש את התרופה. מאין אקח את זה? תראה בשיעור פה, ההוא ישן, זה בכלל עוד מעט ייפול מהכיסא, לפעמים אני שומע נחירות, מאיפה אני אקח?

אני מבין את האנשים. באים ויושבים כאן עכשיו מאה חמישים איש, וביום רגיל יושבים חצי מזה. אני מבין אותם, אין מי שיעורר אותם, מתוך הדעת לא רואים. מה נעשה? רק על ידי כך שבאמת נשיג את הנחיצות, את גדלות המטרה. הוא כותב לך בהקדמה לתע"ס, בעניין כמות ואיכות. התרשלו אם לא בכמות, אז באיכות. תראה מה הוא כותב באות י"ח ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

"יח) וזה ברור, שאינם יכולים, לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו, שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה". קיבלנו הוראות, אבל לא יודעים לבצע אותן ונשארים כמו שאנחנו, אז מה קורה? "כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות ח"ו", אנחנו שומעים את הספקות האלה, "ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ב"ה, שברא אותו", את היצר רע, יצר אותנו, נתן לנו גם את ההוראה איך להפעיל את עצמנו. "ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין", איך לתקן את המצב שלנו, איך להפעיל אותנו בצורה הנכונה. עד כאן הוא בסדר. "הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל.

ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו", אם אתה לא יודע להפעיל את המכונה נכון, "אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות".

יכול להיות שאתה אפילו קם בבוקר ובא לכאן. אמרתי, באים, לא באים, אני כבר לא מדבר על זה. באים או לא באים זה נקרא יגיעה כמותית, זה דבר שעליו בכלל אין מה לדבר. אבל אחר כך באה היגיעה האיכותית. כשאני בא משלוש עד חמש וחצי כל בוקר, מה אני עושה בשעות האלה? אני יכול לבוא לכאן ולהמשיך לישון כמו בבית, האם זה נקרא שאני בא ואני מתקדם? ודאי שתתקדם גם כן, כי אתה נכלל בחברה, אתה בכל זאת קמת, נתת יגיעה בכמות, נכון. אז במקום חמש שנים ייקח לך עשרים וחמש שנה. תתקדם, בזה אין שום ספק. אתם רואים איך אני מתייחס למי שישן, ישן אז ישן, הוא מתקדם בכל זאת. מי שבא, מתקדם. אבל אם אתה מתלונן למה לא התקדמתי, אז שים לב אחרי כמות היגיעה לאיכות היגיעה.

"כלומר", מהי איכות היגיעה? "שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה", זאת אומרת כשאתה יושב כאן עכשיו ולומד, על מה אתה חושב, "לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה", שנקרא האור המחזיר למוטב, שייתקן אותי.

אני לא מחפש בזמן הלימוד שיפור בתכונותיי, אלא אני מחפש לדעת איפה גלגלתא, איך היא נכנסת לע"ב וע"ב לס"ג. בסדר גמור, ברוך ה' הבנתי. את התרופה מרחתי על הגוף, אבל לא קיבלתי אותה בפנים. והחיסרון לזה שאני אקבל אותה בפנים, תלוי בהרגשת החולי. אני צריך לדעת שאני ממש חולה, מאיפה אני אדע? שכולם יגידו לי שאני חולה. משלמים על דיאגנוזה יותר מאשר על ריפוי, גם כל המכשירים האלה עולים הרבה יותר, לדעת מה המחלה, ואחר כך לרפא אותה.

תלמיד: איך אני מעביר למישהו אחר את הרגשת החולי, אם אני לא יודע מה הוא מסוגל לקבל, אם הוא יעמוד בזה?

אתה לא צריך להגיד לו, "אתה חולה, אתה שקרן, אתה עצלן. תראה את הפרצוף שלך". תראה לו שיש גדלות הבורא, לא שאתה מכיר אותו, אסור לך לומר את זה. אלא מתוך העבודה שלך, מתוך המילים שלך, מתוך ההתעוררות שלך, מתוך זה שהוא יראה את זה כדוגמה אפילו, לא מילים שיכנסו לאוזן.

אני לא יודע איך, אתה חכם, באמת יש לך שכל, בוא נראה אם השכל שלך יעזור לך. תנסה, למה לא? תעשו חושבים, תשבו יחד, תחשבו איך לעשות שתגיעו. אתם צריכים להגיע לדבר אחד, לבוא לשיעור בהרגשה ש"אני חולה".

תבוא אליי, תשב איזה יום ותראה. באים אלי חולי סרטן והם מסתכלים עליי כמו כלב על בעל הבית שלו, "אולי תוכל לעזור לי, אין לי שום דבר אחר. הרופאים כבר לא רוצים לטפל בי. אני לא יודע כמה נשאר לי, אמרו לי עוד חודשיים, שלושה". אתה יודע מה זה? תסתכל על אדם כזה. למה אנחנו לא בצורה כזו?

תלמיד: גם כשאתה עושה ככה, גם כשאתה כבר מסכים למה שהוא אומר לך, גם כשאתה רואה שבעצמך אתה לא יכול ואתה דורש, לא תמיד אתה עובר.

אבל לפחות תרצה את זה.

תלמיד: אתה רוצה את זה, אבל אתה משותק יותר מהרצון שלך, כי אתה רואה שבעצמך אתה לא יכול.

נכון, מפני שלא עוזרים לך אנשים אחרים. מתוך עצמך ודאי שאתה לא יכול לעשות כלום, הם צריכים להגיד לך שאתה חולה. מהם אני אשמע, מעצמי לא אשמע.

תלמיד: אבל אני כבר יודע כמה אני חולה.

אני הולך לאיזה מטפל או לכל מיני דיאטות, כשאני בא לשם אני מרגיש, "זה באמת חשוב, אני אעשה את זה, רק תגיד לי מה בדיוק". אחרי יומיים מה קורה עם כל הדברים האלה? אבל אם הייתי שומע כל יום, כל יום, והייתי רואה חברה כזאת, ולך לחברה כזאת של טבעונים או משהו כזה, ותראה מה קורה עם אנשים שנכנסים לשם, הם בעצמם הופכים להיות כאלה, כי שם יש שטיפת מוח, וכאן זה חסר.

אתה אומר שאתה לא יכול למכור דבר שאף אחד לא מרגיש, אתה כן יכול. מה יש בקוקה קולה חוץ משמונה כפות סוכר על כוס משקה? אתה יודע מה זה, ומה יש לך מזה? אבל אומרים שזה "טעם החיים".

תלמיד: אתה מרגיש צמא, אבל אתה לא יכול לעשות כלום כדי לצאת מהמוות הזה.

כתוב "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסירים", ואתה אומר כל מה שכתוב. מה אתה חושב, שלפניך לא היו חכמים כמוך, לא כתבו ולא ידעו את זה? אבל שוב הוא אומר, שאחרי כל הדיבורים, "כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.

ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין, בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין". כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת,"² ואתה טוען כאיוב.

הוא מסביר לך, הוא מביא לך את הכול מקצה ועד קצה, מאין סוף ועד אפס, הוא מביא לך את הכול. אתה טוען בתוך הטענות שלהם שהם כבר עברו והם מביאים לך את זה כאן. טוב מאוד שאתה טוען כי בזה אתה מברר משהו, אבל אחרי הבירורים האלה חייב להיות מעשה. אתה רוצה לעמוד באמצע ולהגיד "לא". בסדר, סגור את הספר ולך. אבל אם אתה רוצה באמת לברר, אז דע שעכשיו אתה אומר כמו שאמר איוב, לא יכול להיות, אני נמצא בייסורים, גמרנו.

תלמיד: אני לא אומר שלא יכול להיות, אני אומר שגם אחרי שהסכמתי לעשות, אין לי את הכוח הזה, גם את זה לא נותנים. מאיפה יהיה לי כוח לעשות, אני רואה שזה הפוך לגמרי. אני רואה שמצד אחד אני ריק, מצד אחר לעשות זה מוות יותר גדול. זה הרבה יותר מזה.

לא, כי אתה מחפש ורוצה לעשות משהו בלתי אפשרי, מעשה שהוא הרבה יותר קשה ממוות, "יותר טוב לי למות ולא לעשות", אבל אתה אומר את זה מפני שאתה חושב על המעשה שאתה צריך לבטא אותו בלמעלה מהדעת, ואין לך כוחות בלמעלה מהדעת לבצע. אבל אל תחשוב על זה, לא אומרים לך לקפוץ מעל הראש.

אתה מתאר לעצמך מצב כזה, "אני חייב עכשיו לעשות מעשה על מנת להשפיע, להתנתק מעצמי ולעשות על מנת להשפיע. אני לא מסוגל, איפה הדברים שלי, אני חוזר הביתה. עוזב את הדבר". לא אומרים לך לעשות מעשה למעלה מהדעת על מנת להשפיע, לא אומרים לך שאתה חייב לעשות את זה, לא עליך לעשות בכלל, ודאי שהאור יעשה. עליך להכין את עצמך לתת כמות ואיכות היגיעה, ולא תוצאה, התוצאה אף פעם לא תלויה בך, אבל יגיעה אתה צריך לתת, ואתה לא נותן יגיעה במקום הנכון.

אתה נותן יגיעה בזה שאתה משתדל לעשות מעשה על מנת להשפיע, סתם חבל, זה לא יצא לך אף פעם. מי אתה? האם קיבלת מסך, אתה כבר יודע מה זה בכלל? בשביל מה אתה משתדל לעשות את זה, אתה לא עושה מה שצריך. תעשה מה שצריך, ככל שאתה מסוגל לעשות, לא כמו שכתוב בספר אלא לפי מה שבידיך. אתה כאילו מתאר לעצמך - אם אני אבצע את זה אז אני אהיה בעולם הרוחני. לא, אתה לא בעולם הרוחני, אז אתה לא יכול לבצע את זה.

אתה צריך לעשות עבודה אחרת לגמרי, תשמע לי, אתה צריך רק להיות בהשתוקקות תמידית לזה, גמרנו, לא יותר מזה. לפי ההשתוקקות התמידית, שזה נחוץ לי, שאני חולה, שזה צריך לבוא אלי ולרפא אותי, או כמו שבעל הסולם כותב בדף ע' באיגרות, כמו חולה, או כמו בחור אחרי האהבה שלו, לא חשוב איך, אני צריך להיות דרוך לזה, לא יותר מזה. לא רוצים ממך מעשה, רוצים ממך להגדיל את ההשתוקקות והנחיצות. ואת זה אתה יכול רק על ידי גורם חיצוני שהוא חברה, אין לך שום דבר אחר שנמצא בידיים שלך.

נראה לי שזאת הבעיה, שאתה רוצה לעשות על מנת להשפיע, לעבוד כאילו יש לך מסך, מה פתאום? עזוב את זה בכלל, זה לא עניינך, זה מה שאיוב אמר, בראת רשעים בראת צדיקים, מה אנחנו יכולים לעשות? בראת, בראת.

תלמיד: ההשתוקקות למשהו שאתה רואה שאתה לא מסוגל להשיג משתקת אותך. אתה אומר לי לך תגדיל עוד יותר את ההשתוקקות על ידי החברה, ואז מה אני אעשה עם עצמי?

ההשתוקקות שלך היא לא השתוקקות נכונה, זו השתוקקות שנותנים לך מלמעלה, אתה בזה לא מסייע בכלום, זו לא השתוקקות שלך, אתה על ידה לא מתקדם. הבורא נותן לך השתוקקות, איפה התוספת שלך, היגיעה שלך? היא לא נמצאת כאן.

אתם באמת חושבים שאי אפשר, אתם חושבים שבעל הסולם צוחק כשהוא אומר משלוש עד חמש שנים? כן, משלוש עד חמש שנים אפשר לעבור לרוחניות, אבל רק אם אתה תתרכז בנקודה שתלויה בך, כי כל היתר לא תלוי בך. בעל הסולם אומר את זה, בחירה חופשית במה היא? רק בנקודה אחת, בכל היתר אתה מכונה, הכול חתום, אין שום דבר שאתה יכול להגיד.

אני שוב אומר, אתם חושבים שדורשים מאיתנו משהו על טבעי. לא, רק לברר את הנקודה איפה אני צריך ממש להשקיע את כל כוחי. כמה אנשים בעולם עושים דברים שאין בהם שום צורך בכלל. בא מישהו חכם, בקליק אחד הוא פותח את הדברים, עושה, מבצע, כי הוא ראה את הנקודה, זו כל החכמה. זה ההבדל בין הדרגות, יש לך מסה כזאת ומה היא? שום דבר, בא מישהו חכם, רועה צאן אחד וגמרנו. מיליארדי אנשים יכולים ללכת אחרי מישהו אחד אם הוא יודע את הדרך, על אף שהם לא יודעים כלום, כי הוא רואה את הנקודה הזאת. זה מה שאנחנו צריכים, לראות מה הם אומרים כאן.

לא לעבוד נגד הרצון לקבל בעצמו, זה לא יעזור, האור צריך לתקן אותו, איפה ראית לפי מה שאתה לומד שהרצון לקבל בעצמו מתקן. הוא מתפעל ורק האור משנה אותו, יוצר אותו ומשנה אותו. וכדי שהאור יבוא וישנה מה צריכים? לרצות.

תלמיד: אני גם לא מבין איפה המגבר של הרצון בנקודה הזאת עם החברה?

בחברים יש לך מגבר, בלבד, רק בהם. כי במה שאתה נמצא, מה שאתה תמצא בעצמך זה לא מגבר, זה מה שנותנים לך מלמעלה, הבורא נתן לך. מי שאתה עכשיו ללא החברה, זה הוא נתן לך, זה לא נקרא יגיעה שלך. ואתה אומר אני רץ, מה אתה רץ? הוא מפעיל אותך אז אתה רץ, האם זה נקרא שאתה רץ? זו פעולה שלו. אתה תרוץ אם אתה תשפיע לחברה, ומהחברה תקבל תוצאה מהיגיעה שלך בהם, ולפי זה תוסיף את הריצה שלך, זו תהיה ריצה שלך.

תלמיד: זו שטיפת מוח נטו?

כן, שטיפת מוח נטו, הוא אומר כאן. בוא נקרא את המאמר "בחירה חופשית", השבת לפנינו, נקרא את המאמר הזה. אני שמעתי מהבת שלי שדווקא לימדת את המאמר הזה "בחירה חופשית", היא באה אליך להרצאה. אתמול לימדתי אותה והיא אמרה, אני לא יכולה לשבת איתך רבע שעה, אתה משעמם, הייתי אצלו בהרצאה במשך שעה וחצי, הוא דיבר כל כך יפה, כל כך מעניין, פתאום שעה וחצי עברה.

אתה רואה איך אתה יכול לעבוד על הקהל? אני לא אומר את זה בצחוק, אני אומר שתלמד מזה, תראה איך אתה יכול לעבוד על הקהל. היא לא מטומטמת, יש לה ביקורת טובה, היא מבינה את הדברים האלה, אני לומד איתה הרבה.

יכולת להשפיע? כן. תאמין לי שאתה יכול לשמוע בחזרה גם אותו דבר, ותראה איך זה כבר כוח נוסף. מתוך ההשקעה שלך בה, אתה יכול לשמוע עכשיו ממנה בחזרה. ודאי שאתה צריך לעבוד כאן נגד הרצון שלך, להקטין את עצמך, לא להיות כל כך עם האף למעלה, אלא עם האף למטה, זה נקרא התלבשות ועביות, בזה כבר תעבוד, אם תכניע את עצמך.

אתה צריך להיות גדול מהחברה, להשפיע, אתה צריך להיות קטן מהחברה, לקבל, אז כבר מתחילה להיות העבודה, כפי ששאלת, מה עם האגו שלי. אבל אז תקבל התפעלות זרה, לא מהבורא, בורא זה אתה, זה אותו דבר, אלא תקבל התפעלות זרה. אם לפי ההתפעלות הזאת תבוא ללימודים אז אתה תבוא עם שלך, כי רק כנגד מה שהשקעת בחברה אתה יכול לקבל בחזרה, אז אתה יוצר על ידי המנגנון הזה של החברה, אתה יוצר ממש כוח משלך, לא שקיבלת מלמעלה, ואז באמת אתה בא אליו ודורש תיקון.

(סוף השיעור)

---

1. קידושים מ' ב'.↩

2. בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)↩