שיעור בוקר 02.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 195, מאמר "וילך משה"

קריין: רב"ש א', עמוד 195, מאמר "וילך משה".

וילך משה

תשמ"ו - מאמר א'

1985/86 - מאמר 1

"זהר (דף א', ובהסולם אות א', ב', ג') "וילך משה. רבי חזקיה פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם. ג' אחים קדושים הלכו ביניהם. ומי הם, משה, אהרון, ומרים. הרי העמדנו שאהרון הוא זרוע ימין של ישראל. היינו שכתוב, וישמע הכנעני מלך ערד, כי בא ישראל דרך האתרים. דרך האתרים פירושו, שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע, וסומך עצמו בכל מקום ומקום. כי אתרים פירושו מקומות. ואז, וילחם בישראל, וישב ממנו שבי, שזה היה משום שהיו בלי זרוע ימין. בוא ראה, אהרון היה זרוע ימין של הגוף, שהוא תפארת. ועל כן כתוב, מוליך לימין משה זרוע תפארתו.

ויש להבין את המשל, שנותן על הפסוק "וישמע הכנעני". ופירש רש"י, שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד, כאדם ההולך בלי זרוע. מה הוא הפירוש, שאהרון היה זרוע ימין. ועוד יש להבין את המשל, שמי שאין לו זרוע, כשהולך, הוא סומך עצמו בכל מקום ומקום. וצריך לדעת, כי כל דבר שרוצים לעשות, מוכרחה להיות סיבה, שמחייבת אותו לעשות את הדבר, וכפי חשיבות הסיבה, כך הוא מסוגל לתת יגיעה, בכדי להשיג את מבוקשו.

ומשום זה כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ורוצה לעבוד בבחינת אמונה והשפעה, בטח שהוא רוצה לדעת, מה היא הסיבה, שצריכים ללכת דוקא בדרך הזו. וכל אחד מבין בדעתו, שאם העבודה היתה מיוסדת על בסיס של קבלה וידיעה, היתה העבודה יותר טובה ומוצלחת. היינו שהגוף, המכונה "אהבה עצמית", לא היה מתנגד כל כך לעבודה זו. כי הגם שהגוף רוצה מנוחה, ולא רוצה בכלל לעבוד, אלא אם היה על הבסיס של קבלה וידיעה, היה בטח יותר קל. והיו בטח יותר אנשים, שהיו עוסקים בתורה ומצות.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהקב"ה רצה, שיהיה התנגדות מצד הגוף, בכדי שהאדם יהיה מוכרח לבוא לעזרתו יתברך. ובלי עזרה מה', לא תהיה יכולת להגיע להמטרה, וזה היה בכדי שיהיה מקום להאדם לעלות כל פעם במדרגה יותר גבוהה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו. ואמר בזה"ק "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא. כד אתייליד יהבין ליה נפשא, זכה יתיר" [כשנולד מביאים לו נפש, זכה יותר]. לכן נותנים לאדם עבודה, בכדי שיהיה לו מקום לעלות במדרגות הקודש.

אבל בסדר העבודה, היינו בכדי שהאדם יבקש עזרה מהקב"ה, שם צריכים להיזהר, כי כשהאדם בא לעבודה, אז אומר לו הגוף "מה לך כי אתה מצטער כל כך, כי בין כך ובין אין אתה מסוגל להתגבר על הטבע שיש לך, הנקרא "אהבה עצמית". ואין אתה מסוגל לצאת מזה, רק לזה צריך הקב"ה לעזור. אם כן, מה אתה מתאמץ לך ולתת יגיעות גדולות לצאת מאהבה עצמית, הלא בחינם היא עבודתך. אם כן היגיעה הזאת למה לי".

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני כל עבודה ועבודה שהאדם רוצה לעשות, הוא צריך לומר, שכל הבחירה תלויה בו עצמו. ואין להגיד אז, שהקב"ה יעזור לו. אלא כמה כוחות שהוא מסוגל לתת מכח עצמו, הוא צריך לתת. ורק בכדי לגמור את המעשה, הוא צריך שהקב"ה יגמור. ואין בידו לגמור את העבודה, מטעם שהבאנו לעיל.

וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה', משנה כ"א) "הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור". אם כן אפשר לומר "ובשביל מה אני צריך לעבוד, הלא אין בידי לגמור אותה, אם כן מה תועלת מעבודתי", וזהו שממשיכה המשנה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

הרי אנו רואים כאן שני דברים, כאילו הם בסתירה. כי מצד אחד אומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". משמע שהעבודת הקודש תלויה בידי אדם, היינו שבידו לגמרו. ומצד שני אנו אומרים, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

והענין הוא כי שניהם צריכים. כי מצד אחד האדם צריך לעשות בחירה, היינו שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. ואם הוא היה יכול יגמור את עבודתו, הוא ישאר כך במצבו הנוכחי, כי כבר הוא מרגיש, שהוא כבר איש שלם. היות שרואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, ומה חסר לו עוד. לכן אין לו שום צורך להמשיך את אור התורה.

ואולם בכדי שיהיה לו צורך להתקדמות בתורה, כי ענין תורה הוא "שמותיו של הקב"ה", שהבורא רצה לגלות להנבראים, ולפי הכלל "אין אור בלי כלי", איך הוא מוכשר לקבל את אור התורה בזמן שאין לו כלי, המכונה "צורך וחסרון". ומשום זה, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שאינו יכול לגמור את העבודה, אז הוא מקבל צורך וחסרון לאור התורה.

כי כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז, כל פעם שהוא רוצה להיות יותר זך, הוא מוכרח לקבל מלמעלה עזרה יותר גדולה. לכן את שתיהם אנו צריכים, ואין שום סתירה אחת להשני, כי כל אחד ואחד יש לו תפקיד מיוחד.

וכעין זה אנו רואים בגשמיות, שבטח כל מה שנהוג ברוחניות נמשך הנהגה כזאת בגשמיות. ואנו רואים, שהסדר הוא, בזמן שהאדם עומד ברחוב, ויש לו משא שק כבד, והוא מבקש מאנשים שעוברים על ידו, שיעזרו לו להרים את השק על כתפיו, אז כל אחד עונה לו, שאין לו זמן, אלא שיבקש מאיש אחר, הלא לא חסר כאן אנשים, שיכולים לעזור לך, ואין אתה כל כך זקוק לעזרתי, מה שאין כן אם אדם נושא שק עם משא כבד על כתפיו, והשק השמיט קצת מעל כתפיו, ועומד ליפול לגמרי על הארץ, ואנשים עוברים על ידו, והוא מבקש אז עזרה, שיעזרו לו לסדר את השק על כתפיו שלא יפול, אנו רואים, שאז, בזמן כזה, שעומד ליפול המשא מעל כתפיו, אין אף אחד יגיד "אין לי זמן, תבקש ממי שהוא, שיעזור לך", אלא הראשון שהוא נמצא על ידו, תיכף עוזר לו.

ויש להבין את ההבדל, בין שהשק עם המשא עומד על הארץ והוא מבקש לעזרה, אז כל אחד יש לו תרוץ אחר, שלא יעזור לו. מה שאין כן אם השק מונח על כתפיו, אלא הוא עומד ליפול, תיכף הראשון שנמצא על ידו, עוזר לו. ויש כאן להבין, שיש הבדל מי שנמצא באמצע עבודה, היינו שכבר התחיל בעבודה, ורואים שהוא מבקש עזרה, בכדי שתהיה לו היכולת להמשיך בעבודה, היינו המשא שנמצא על כתפיו עומד ליפול, אז עוזרים לו.

מה שאין כן אם הוא רוצה עכשיו להתחיל בעבודה, אז אומרים לו "זה לא בוער אצלך. תחשוב, שהרצון להתחיל בעבודה, היה בא באיחור בעוד כמה זמן. זה לא נורא כל כך". ומשום זה כל אחד רואה, שהוא לא זקוק כל כך לעזרה על המקום, אלא שיש לו זמן לחכות, עד שימצא למי שהוא, שיש לו זמן מיותר, ואז עוזר לו.

והנמשל הוא, כי בזמן שהאדם מחכה שהקב"ה יעזור לו, ואז הוא אומר "עכשיו אני יכול לעבוד. מה שאין כן מטרם שהקב"ה נותן לי רצון וחשק, אין בכוחי להתגבר על הרצונות של הגוף שלי. אלא שאני יושב ומצפה, מתי ה' יעזור לי, שאני אוכל להכנס לעבודת ה'".

זה דומה לאדם, שעומד ומחכה, שכל אדם שיעבור לפניו, יעמיס עליו את השק המלא והכבד על כתפיו. כן האדם הזה עומד ומצפה, מתי ה' יתן לו כח, ויעזור לו, ויתן לו עול מלכות שמים על כתפיו, כמו שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא". העול והמשא הזה, הוא רוצה שה' יעזור לו, אז הוא יתחיל בעבודה. אז אומרים לו "תחכה להזדמנות, ובינתים תישאר אתה עם השק של קבלת עול מלכות שמים למטה בארץ".

מה שאין כן מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' יתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון.

אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקבל עליו, מתחיל לנפול. זה דומה לאדם, שהשק הוא על כתפיו, ורואה שהשק מתחיל ליפול. אז אנו רואים, שהסדר הוא בגשמיות, שכל מי שהוא פוגש ומבקש ממנו עזרה, תיכף הוא מקבל על המקום. ואף אחד לא דוחה אותו על זמן של אח"כ.

כמו כן ברוחניות, מי שמתחיל לראות, איך המשא והעול מתחיל ליפול ממנו, היינו מה שקבל על עצמו מקודם את העבודה בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא", מתחיל לרדת מעל כתפיו, והוא רואה, שעוד מעט הוא יהיה בזמן ירידה, וצועק אז לה', אז הוא מקבל עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו", כנ"ל בדברי הזהר.

מה שאין כן מי שמחכה, שה' יעזור לו מקודם, ואומר שאח"כ יהיה בכוחו לעבוד, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, כמו שכתוב (קהלת י"א) "שומר רוח, לא יזרע ורואה בעבים". שפירושו, שעומד ומצפה שה' ישלח רוח תשובה, אדם זה אף פעם לא יגיע להאמת.

ועתה נחזור לענין ששאלנו, מה הוא המשל, שמי שהולך בלי זרוע, אז הוא סומך עצמו בכל מקום, וכשמת אהרן, נסתלק הזרוע, ואז היה מקום להכנעני להילחם בישראל. צריכים לדעת, כי "זרוע ימין" נקרא בחינת חסד, שהוא בחינת כלי דהשפעה. היינו שהוא רוצה רק לעשות חסד ולהשפיע, ואהרן בכוחו המשיך הכח הזה לעם ישראל.

ומשום זה אף אחד לא היה יכול להילחם עם ישראל. כי דרך הגוף, שבא לאדם, ונותן לו להבין, שאם ישמע בקולו, אז הוא יתן לו הרבה תענוגים. מה שאין כן אם הגוף שומע, שכל רצונו הוא אך ורק להשפיע, אז הוא רואה, שאין כח לדבר עמו.

וכח השפעה קבלו מאהרן הכהן, שהוא מידת החסד, והיו דבוקים בו. לכן הם היו תחת שליטתו. לכן כשמת אהרן, נאבד לו הכח של השפעה, ואז התחילה המלחמה של קבלה עצמית, שהגוף כבר מצא בו מקום להתווכח עמו. ולכן הוא נותן משל, כאדם שהולך בלי זרוע, שצריך לסמוך עצמו בכל מקום, שמצא מקום, שיכולים לסמוך שם.

וכאן הנמשל הוא, היות שהיה חסר להם הכח של למעלה מהדעת, הנקרא בחינת "מוחא", וכמו כן בחינת כח השפעה, המכונה בחינת "ליבא", היה חסר להם. לכן על כל יגיעה שנתן, היה הגוף דורש סמיכה. היינו ששאל "על איזה סמך אתה דורש ממני, שאני אתן עבורך כוחות עבודה". והיות על בחינת חסד לא היה לו, שיהא בידו לומר, שאני הולך למעלה מהדעת, זה היה חסר, כי זה מידתו של אהרן, שהוא בחינת חסד, הנקרא "בחינת השפעה ולמעלה מהדעת".

וזה מכונה בשם "תולה על ארץ בלימה". ואאמו"ר זצ"ל היה מפרש, שאמונה למעלה מהדעת נקרא, שאין לו שום תמיכה, אלא הכל עומד באויר. ואומר "תולה ארץ", שארץ נקרא "מלכות שמים". "על בלי-מה", בלי שום תמיכה.

אי לזאת, כשמת אהרן, לא היה להם מי שימשיך את הכח הזה. אז היו הולכים בתוך הדעת, וממילא היו סומכים על כל מקום ומקום. פירוש, שבכל מקום שהיו רואים, שיכולים לקבל תמיכה, כדי שהגוף ירצה לעבוד בתורה ומצות, היו מקבלים. וזה נקרא דרך האתרים, כאדם ההולך בלא זרוע כנ"ל. וממילא היה בא הכנעני להילחם עם ישראל, כי בתוך הדעת יש להם שליטה, להילחם. מה שאין כן למעלה מהדעת, אין להם שום מקום להתווכח עם הדרך הזה, כי הוא אינו צריך לשום תמיכה.

לפי זה יוצא, כל עיקר היגיעה מתחיל בזמן, שהאדם רוצה ללכת למעלה מהדעת, והכח הזה הוא צריך לקבל מלמעלה. שזה בא להם מכח מידתו של אהרן. ועתה הוא בעצמו צריך להמשיך הכח הזה, היינו שיבקש מה', שהוא יעזור לו. ואז מתחיל שני בחינות, להבחין בין:

א. מי שמחכה, שה' יעזור לו לקבל הכח הזה, ועומד ומצפה לזה,

ב. ובין מי שאין לו סבלנות לחכות, שה' יעזור לו, אלא הוא מתחיל בעבודה, ואח"כ צועק ומבקש מה', ואומר, "כי באו מים עד נפש". וכיון שהוא כבר בא לידי ידיעה ברורה, שרק ה' יוכל לעזרו לו, ואז הוא מקבל העזרה.

וסדר התפלה צריך להיות לא משפה ולחוץ. אלא, כשהוא עומד בפני הסכנה, שלא יכנע תחת שליטת הרע, שבאים אליו עם טענות חזקות, שרוצים לבלבל אותו מהעבודה, שהוא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים. והם עושים כל המאמצים, להפריע לו, עם כל מה שיש ביכולתם לעשות.

וזה אנו רואים, איך שהפייטן נותן לנו תמונה ברורה מהרע שעומד נגדנו. ומובא בסליחות (סליחות ליום ד' של עשרת ימי תשובה) "אליך ה' אקרא איום ונורא, אל תסתר פניך ביום צרה, בקום עלינו בעלי מארה, וכו', האומרים, אין לקבל אלוק, השתחוות לפניו לפלוח, ולבלתי הקדיש המרבה לסלוח, וגם לא לירא איום אלוקי: זאת בשמעי יחרד לבי, זאת אשיב תשובה למריבי, חלילה לשכחה ולעוזבי חטיבת אלקי אבי, וכו'".

נמצא לפי זה, שבזמן שאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים. וענין עול משמע "כמו שור לעול וחמור למשא". היינו שהן החמור והן השור, שניהם מתנגדים לקבל על עצמם עבודה, אלא שעושים עבודתם בכפיה. ולמה הם מתנגדים, בזמן שהם מרגישים, שהם עובדים. מה שאין כן כשהם נהנים מהעבודה, היינו בזמן שאוכלים, הגם שזה גם כן עבודה, אבל כשהוא נהנה בשעת מעשה, זה לא נקרא "עבודה".

אי לזאת כשאין לאדם זרוע ימין, הנקרא בחינת "כי חפץ חסד", שאז הוא נהנה מעבודה, אז אין להס"א שום נגיעה בעבודה זו, שתהיה לה היכולת להילחם. מה שאין כן "כשמת אהרן", שעוד לא זכה למידת החסד של אהרן, אז באו לו החיצונים, ואומרים לו כל מיני דברי כפירה. ואז היא עבודה בשני אופנים כנ"ל."

שאלה: לגבי תחילת העבודה, התחושה שלנו בעשירייה היא שאנחנו רוצים לתת את העבודה אבל רב"ש מדבר פה במאמר על שק כבד מנשוא שהאדם מרים על כתפיו והולך לקרוס. איך עם הכלים שיש לנו כרגע נוכל לדעת שאנחנו נותנים מספיק עבודה כדי שהבורא ירצה להיחלץ לקראתנו ולעזור לנו במשא שעומד ליפול?

לפי הדוגמה שלך האדם שעומד באמצע הרחוב עם השק, גם נמצא בכל מיני שאלות, איך אני אסחוב את השק, האם אני מוכן לסחוב משא כזה. זה חלק מהעבודה. אבל אנחנו צריכים להבין שאם יש לנו הזדמנות ואת כל הנתונים כדי לפנות לבורא, לבקש עזרה, אז כנראה שזה עלינו ולא לברוח.

שאלה: כשרב"ש מדבר על ענני כבוד ואמונה למעלה מהדעת, האם אפשר להבין שגם כקבוצה אנחנו יכולים לקבל את הכוח הזה או שזה משהו אישי?

מדברים על זה בצורה אישית. אבל כולנו נמצאים בקבוצות ואי אפשר לקרוע אותנו מהקבוצה, לכן אנחנו צריכים להבין שהעבודה הזאת היא גם עבודה קבוצתית. שזה חוק אחד, כמו שהאדם כלפי הבורא, גם הקבוצה היא כאחת כלפי הבורא.

שאלה: אם הבנתי נכון את מה שקראנו, העבודה היא ההליכה למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: מה זה אומר שהאדם מחליט שהוא הולך על העבודה הזאת, איך אדם יכול להחליט כזאת החלטה, מה התנאים להחליט כזאת החלטה?

בוא נשאל את החברים. כשאדם מרגיש שהעבודה שלו דורשת ממנו ללכת בכוח אמונה למעלה מהדעת, הוא צריך קודם כל לראות האם הוא נמצא בזה, בכוח כזה, ואם לא, אז הוא צריך לבקש.

תלמיד: נשמע שהעבודה למעלה מהדעת היא שלב מאוד מאוד מתקדם בעבודה, זה לא משהו שהאדם עושה איך שהוא מגיע לפה.

אבל זה לידינו, רק לכיוון ההשפעה, ולכיוון הזה אני לא יכול לזוז אפילו מילימטר אחד מהמצב שלי, אלא באמונה למעלה מהדעת אני יכול לעשות את הצעד הזה.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו נמצאים פה בקבוצה בין החברים, מקבלים פה הזדמנויות להשפעה אפילו בדברים הפשוטים שאנחנו עושים, ומבחינתנו להיכנס לעבודה ולהתחיל לקחת את השק הזה על הגב זה פשוט להתחיל לעשות פעולות לפי מה שאנחנו מבינים כרגע שזו השפעה. זה נכון להגיד כך?

לא, אתה עושה חשבון, ואתה רואה שאם תעשה מאמץ בצורה כזו, זו תהיה עבודה בהשפעה.

תלמיד: כלומר אם האדם מבין או לא מבין, הוא פשוט הולך ועושה. האם זה העניין פה?

מה זה מבין או לא מבין?

תלמיד: כי העניין של ההשפעה הוא לא גלוי כל כך, האם אני משפיע או לא משפיע.

לא, אז אתה לא יכול לעבוד. על סמך מה אתה מחליט שאתה יכול לעשות פעולה באמונה למעלה מהדעת?

תלמיד: זאת הייתה השאלה הראשונה שלי.

רב"ש כותב לך את התנאים. קודם כל שאתה נמצא במצב שאין לך כוחות מעצמך, אין לך שום מניע, שום סיבה להתחיל לעבוד. אלא אתה צריך קודם כל לעורר בך את הנקודה ההתחלתית, מאיפה אתה מתחיל. וממה אתה יכול להתחיל? מזה שאתה נמצא בחברה והיא מוכנה לעזור לך בתנאי שתראה לכולם עד כמה העבודה שלך נמצאת למעלה מהדעת.

שאלה: זאת אומרת, השלב ההתחלתי של העבודה הזאת הוא שאין לאדם כוחות מעצמו קודם כל.

בלמעלה מהדעת לא יכול להיות שיהיה באדם משהו. ודאי שאין לו.

תלמיד: איך האדם מקבל אומץ, לשים את עצמו כל הזמן במקום שאין לו כוחות? אני לא אוהב לשים את עצמי במקום שאין לי כוחות, שאני לא יכול לעשות, אני לא רוצה להיכנס לכאלה מצבים, הרצון לקבל מאוד לא אוהב את זה.

כן, מצד אחד. מצד אחר, זו נקודה מאוד מאוד משמחת בדרך, שאין לי כלום מעצמי ואני לא יכול לעשות אף תנועה קלה, ואז אני יכול לפנות לבורא ולצעוק ולבכות שיעזור לי.

תלמיד: זה המצב שבעל הסולם קורא לו "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו"?

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "שלפני כל עבודה לומר שכל הבחירה תלויה בי, ולא להגיד שהקדוש ברוך הוא יעזור לו. ולתת כל הכוחות שיש". למה כשהאדם מפנה את הקדוש ברוך הוא מהעבודה ועובד כאילו הכול תלוי רק בו, זה הצעד הראשון החשוב?

כי הוא רוצה להחליט מתוך כל הכוחות והתכונות שלו מה הוא מסוגל לעשות בעניין זה.

תלמיד: ומתי הוא רואה שבאמת אין בכוחו להמשיך?

הוא בודק ורואה שהוא לא יכול, אין לו לזה שום הכנה.

תלמיד: זה שלב של מיון כל הרצונות שעוברים דרכו?

כן, נכון.

שאלה: אפשר להגיד שהשק הכבד זו ההשתוקקות לבורא שמתגלה אצל האדם? זאת אומרת, קודם הוא ראה שהעזרה קיימת בחברה, אבל עכשיו שהחיסרון מכוון יותר נכון, אז הוא מתחיל להיות יותר רגיש לעזרה של הבורא?

זקוק לבורא.

תלמיד: אז הכיוון משתנה ואז הוא בעצם מגלה שהעזרה נמצאת לפניו?

כן.

שאלה: עם העשירייה אני מרגיש שאני מתפתח, אני גדל, אני עובר מצבים מסוימים, אבל בהתאם לזה אני גם מרגיש שבעולם הגשמי אני מפתח איזושהי אמפטיה ואלטרואיזם כלפי אנשים. איך אפשר לעשות הפרדה בין העולם הגשמי לבין ההתקדמות הרוחנית שלי עם הקבוצה שלי?

למה אתה חייב לעשות הפרדה?

תלמיד: כי בעולם הגשמי אין לכל האנשים אותה מטרה כמו שלי, לא כולם רוצים להתקדם ברוחניות.

כן. ומה זה חשוב לך?

תלמיד: זה מתסכל. אני מרגיש שלא מבינים אותי כי אני כבר לא אותו אדם שהייתי, ואני כל הזמן מתנגש בקירות של אי הבנה.

למה אתה דורש מהם שהם יעשו כמוך?

תלמיד: פשוט התחלתי לדבר ולהתבטא בצורות שונות וזה פחות מקובל.

אני חושב שלאדם שרוצה ללכת ולהתקרב לבורא, אין טענות לאנשים אחרים, אלא הבורא מכוון אותם בדרכם, והוא רק נמצא בין כולם ומבקש מהבורא כוחות השפעה לְמה שהוא זקוק.

תלמיד: זה פשוט קשה יותר כשמדובר במשפחה ובאנשים שהיו שם לפני שנולדה הנקודה שבלב.

כן, אבל אתה צריך להרגיש שאתה נמצא עכשיו במצב חדש, ולכן יש שינויים באופן שבו אתה מסתכל עליהם ועל הבורא ועל כל המציאות, ובאופן שבו הם מסתכלים עליך, אבל אפשר לסדר את השינויים האלה.

תלמיד: האם התחושות שאני צריך לגרום להם לאושר, תחושות של אמפטיה שאני חש כלפיהם הן נכונות?

אני לא יודע מה להגיד לך. אנחנו צריכים להשתדל ללכת בעקבות מה שבעל הסולם כותב. האם אני צריך לדרוש מהסביבה שלי שתתנהג כמוני? ודאי שלא. האם אני צריך להשפיע עליהם איזה רעיונות, כוחות, שהם נגד מה שהם מבצעים? אני גם חושב שלא. אלא אני צריך רק לטפל בעצמי.

תלמיד: אבל אם אני בדרך הנכונה, למה אני לא יכול למשוך אותם איתי, למה אני צריך לכבות את זה, למה אני צריך להסתיר את זה ולהיות מישהו אחר איתם?

בדרך הנכונה אתה צריך להשפיע עליהם רק על ידי דוגמה. כשאתה מבצע פעולות השפעה, אז קודם כל הם רואים את זה, יכול להיות שהם גם יראו את הסיבה למה אתה עושה כך ואז יתקרבו, זה דבר ראשון. ודבר שני, מכך שתהיה ביניהם אתה תשפיע עליהם כי סביבך יהיה איזה שדה חדש שימשוך אותם לכיוון חדש. זה מספיק.

שאלה: כתוב במאמר "מה שאין כן כשהם נהנים מהעבודה, היינו בזמן שאוכלים, הגם שזה גם כן עבודה, אבל כשהוא נהנה בשעת מעשה, זה לא נקרא "עבודה". מה נקרא עבודה?

"עבודה" נקרא מה שאדם רוצה להיפטר ממנו. כלומר, האם התשלום מכסה את ההוצאות מה שנקרא. שאותה כמות כוחות שאדם מחבר לפעולות שלו, אותם כוחות יסדרו אותו איך ללכת בסופו של דבר.

שאלה: רב"ש כותב לנו "שעומד ומצפה שה' ישלח רוח תשובה, אדם זה אף פעם לא יגיע להאמת." לפעמים אדם עושה את כל העבודה שצריך, בא כל בוקר לשיעור, אפילו משמש בתפקיד בחברה, משרת אותה, לא מפסיד את הסדנאות, עונה בתורו, והוא מצפה שמתוך זה יקרה משהו. האם זה נקרא "שעומד ומצפה שה' ישלח רוח תשובה, ואף פעם לא יגיע לאמת"? יש משהו שהוא מפספס?

אדם צריך בכל רגע ורגע לצפות לקבל מהבורא שינוי, שבכל רגע הוא ישתנה.

תלמיד: אבל על בסיס מה הוא דורש את השינוי? כי יכול להיות שהשק מונח על הארץ והוא אומר, מתישהו הבורא יעזור לי, ירים לי.

לא, אנחנו מדברים בתנאי שהוא כן עובד.

תלמיד: אז עובד זה נקרא שהוא שם את השק על הכתפיים ואז הבורא יעזור.

משתדל, כן.

תלמיד: בדיוק. אז מה נקרא אצלנו להרים את השק? כי שוב, האם העבודה הטכנית הזאת של לבוא לשיעורים ולהשתתף בכל דבר ואפילו לשרת את החברה, זה כבר להרים את השק או שיש פה עוד משהו יותר פנימי?

אתה מחפש דרכים חדשות איך בכל זאת להרים את השק, איך להזיז אותו למטרה.

תלמיד: מה זה להרים את השק בעבודה שלנו?

להרים את השק בעבודה שלנו נקרא שאני מקבל מהקשר שלי לקבוצה עוד חלק שלא השתתף קודם בחיבור ואני משתדל להתאים אותו לחיבור.

תלמיד: צריך לברר, המילה חיבור היא כל כך אמורפית והיא מרגישה רחוקה.

לא. אתה צריך לדעת שהכוח הזה צריך לשמש נציג שלך בפני הבורא ובקשר עם כולם.

שאלה: לאדם חשוב מאוד להרים את השק והוא מרגיש שהשק כבד ביותר, שוקל טון, הוא לא יכול להרים אותו לבד. אמרו לו, והוא יודע שאחד האמצעים שיש לו כדי להרים את השק זה לפנות לחברים, לפנות לעשירייה.

כן.

תלמיד: לפני שפונים לעשירייה לעזרה, מה צריך להיות היחס המקדים של זה שמבקש כלפי פעולת הבקשה לעזרה מהעשירייה?

הוא שואל את עצמו, מה אני צריך לעשות, לאיזו מטרה אני צריך לעשות את זה, מה התועלת מזה שאני פונה לבורא, מה התועלת מכך שמהבורא אני פונה לחברים, איך אהיה יותר רגיש לעזרת החברים, שאולי גם עכשיו עושים משהו עבורי אבל אני לא מרגיש את זה, וכך הוא מתקדם.

תלמיד: האם הוא צריך להגיע לנקודה שהוא משוכנע שהם יעזרו לו? או מספיק שהוא מבקש כי אמרו לו? יש פה שתי רמות.

הוא לא יודע אם שתי רמות או כמה רמות, אלא כתוב "איש את רעהו יעזרו", אז הוא מתחיל לחטט בזה, לחקור בזה, כמה הוא יכול לעזור להם וכמה הם יכולים לעזור לו.

תלמיד: בזה שהוא מבקש, הוא גם יכול לעזור להם?

יכול להיות.

תלמיד: במה?

בחיסרון שלו.

שאלה: כתוב בסוף המאמר "אי לזאת כשאין לאדם זרוע ימין, הנקרא בחינת "כי חפץ חסד", שאז הוא נהנה מעבודה, אז אין להס"א שום נגיעה בעבודה זו," מה זה אומר, שאסור ליהנות מהמאמץ בעבודה?

בעיקרון כן, אנחנו צריכים ליהנות אבל לא מהמאמצים עצמם, אלא מהמידה שבה המאמצים האלה משפיעים על הבורא ועל היחס שלו כלפי הנבראים.

תלמיד: ואיך אנחנו יכולים לבדוק שמהמאמץ שלי יש הנאה לבורא והוא משפיע על הנבראים?

אתה מבקש שהעבודה שלך כבר תכלול העלאת מ"ן מצדך, והתשלום שאתה רוצה לקבל עבור הפעולה שלך הוא שהחברים שלך יקבלו מזה התרוממות.

תלמיד: כלומר אם אני בא לשיעור, עושה מאמץ אחר ופשוט מרגיש טוב מזה זה אסור, אלא אני צריך לצפות שלחברים תהיה התעוררות מהמעשה שלי?

מצד אחד כן. אבל אתה גם לא חייב להרגיש רע מזה, זה לא משהו שהוא לא לברכה.

תלמיד: כלומר זה טוב שאני מרגיש את עצמי רע מהמאמץ?

לא, היחס שלך למאמצים שלך צריך להיות לאותו כיוון כמו שאתה חושב להזיז את עצמך.

שאלה: מה הכוונה "תולה על ארץ בלימה", "שאמונה למעלה מהדעת נקרא, שאין לו שום תמיכה, אלא הכל עומד באויר"?

זה בדיוק כשהוא מבין שאין לו שום הבטחה שהמאמצים שלו יצליחו אי פעם, אלא רק הבורא שהוא פונה אליו יכול לשנות לו את המצב, לקרב אותו לתיקון.

שאלה: האם אנחנו צריכים את המצבים של הרמת השק על הגב שלנו ושבכל פעם הוא יישמט מאיתנו כדי שנפנה לבורא, או שאנחנו לא צריכים לחכות לשלב הזה ואז לפנות לבורא?

לא, השק כאילו נופל והאדם פוחד שעוד מעט השק באמת ייפול, ומה זה אומר בהרגשה ובמחשבה של האדם? שאני לא אוכל לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: אז אם כך, האם היראה הזו היא שהאדם לא יוכל להגיע למטרה?

שהוא לא יוכל להשפיע לבורא. ואם הוא מרגיש את זה, הוא שמח בזה שהוא מגלה עכשיו את נקודת החיסרון החדשה שהיא לבקש מהבורא שייתן לו כוח להחזיק את עצמו בזה.

שאלה: כשאנחנו אומרים שרק הבורא יכול לעזור, האם האדם בכל זאת צריך לחפש אחר קבלת עזרה דרך חברים למשל, או דרך מאמר, ולא שפתאום משום מקום יגיע אליו כוח מופשט שבעזרתו יוכל להתגבר על הרצון לקבל שלו? כלומר האם צריך שיהיה מצב שעל האדם לראות שהבורא עוזר דרך קבוצה?

תראה, תבדוק.

שאלה: האם זה שהאדם נזכר שעליו לפנות לבקשת עזרה, זו כבר עזרה?

כן, זו כבר עזרה מהבורא.

שאלה: אבל זו עדיין עזרה לא מספקת?

אני לא יודע, תלוי באיזה נסיבות, תלוי באיזה תנאים.

שאלה: האם ייתכן מצב של אווירת פנייה בתפילה משותפת של העשירייה, או שזו עבודת יחיד, ואיך מגיעים לתפילה משותפת?

אנחנו מגיעים בעבודה שלנו לפעולה משותפת בזה שאנחנו מתחברים. הכוונות, הרצונות, והפעולות שלנו מכוונים לזה שאנחנו נהיה כאיש אחד בלב אחד, בפעולה מסוימת הזאת.

שאלה: הבנתי מהמאמר, שאהרון זה כוח שמקרב אותנו לתכונת ההשפעה ולבורא, שהוא מקדים ומסייע לכוח משה, אבל אני לא מצליח להבין למה הכוח הזה מיוחס למעשה ה"חסד", הרי הוא צריך להיות שייך לצד שמאל? ואיפה כאן החיבור הזה שאהרון זה מצד שמאל, ומתי זה עובר לימין?

נברר את זה קצת יותר מאוחר, כרגע הוא לא מתעמק בזה.

שאלה: האם עלינו להתייחס למאמצים כמו למשחק, שהבורא צריך לאהוב את המשחק הזה, ואפילו אם אנחנו לא אוהבים את המשחק עלינו להתכלל בו ולבצע את זה ממש בצורה אמיתית?

יש מצבים כאלה שבהם אנחנו צריכים לעשות כך. אנחנו צריכים לבדוק את זה, לברר את זה.

שאלה: נאמר כאן שמי שהתחיל בעבודה עושה את זה כי הוא לא רוצה לחכות עד שיקבל מהבורא רצון לעבוד, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אז מאיפה מגיעה התשוקה?

ודאי שמהבורא, אבל זה הגיע כבר קודם לכן.

שאלה: אז למה אומרים שזה מגיע מעצמו כשהוא לא רוצה לחכות לבורא? או שזה מהבורא או מהאדם שלא מחכה לבורא?

זה לא הגיע ברגע זה במצב הזה, גיד שזה הגיע אליו מפעולה קודמת ולכן זה מיוחס לבורא.

שאלה: האם נכון לומר שהמצב של 'מות אהרון' זה סוג של שבירה כשהאדם מאבד את הרצון להשפיע, עובר לעבודה בתוך הדעת באהבה עצמית ואז בצר לו הוא פונה לבורא בזעקה, בתפילה, ועל זה נאמר "הבא לטהר מסייעין אותו"? האם אנחנו אמורים לעבור את התהליך הזה שבסופו של דבר אנחנו רוצים להשיג את כוח אהרון, האם אלה התהליכים שאנחנו אמורים כולנו לעבור במהלך ההתפתחות הרוחנית?

כן, ודאי, לכן מסופר על זה.

(סוף השיעור)