שיעור בוקר 10.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 175, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות נ' – נ"ד

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד הוא 175, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות נ', כותרת "ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז".

ענין רת"ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב"ז

אות נ'

"הנה כבר ידעת את ההבחן, שיש ב' מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע"ס דאו"ח ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, שהם נק' ע"ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע"ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינות התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע"ס דגוף מתחלקות לב' בחי' של ע"ס, הנק' ע"ס דתוך וע"ס דסוף. שהע"ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע"ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע"כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור.

ותדע, שב' מיני ע"ס הללו נמשכים מהע"ס דשרשים הנק' ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו"ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי"ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב' כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא' שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע"ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב' שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע"ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב' מיני ע"ס הללו נק' תמיד חג"ת נהי"מ. שהע"ס דתוך שמפה עד הטבור נק' כולן בשם חג"ת, והע"ס דסוף שמטבור ולמטה נק' כולן בשם נהי"מ, וזכור זה."

שאלה: מה יש בסוף הפרצוף, איזה כלים, איזה אורות?

תלוי איך אנחנו מחלקים את הפרצוף. כל חלק וחלק, אם אתה הולך לפרט אותו, יש בו עשר ספירות. אחרת אין לו קיום, אין לו שם והוא לא קיים. משהו שקיים חייבות להיות בו עשר ספירות,
ה-ו-י-ה, קטנה, גדולה, לא חשוב, אבל היא חייבת להיות כך. לכן תוך, סוף, ראש, מה שלא יהיה, תמיד אם אתה אומר על משהו, אם יש לך שם, שם זה כבר נקרא ה-ו-י-ה שהיא במילוי מיוחד, בצורה מיוחדת, שזה נקרא השם שלה. כל שם זה רק ה-ו-י-ה. וספציפית זה עביות, מסך, אור חוזר וכן הלאה, שזה כבר הגימטרייה שלה, השם שלה.

אז לגבי השאלה מה שיש בסוף, בסוף יש עשר ספירות. הרצון לקבל שהיה קודם בצורת עיגול הוא הולך עכשיו לסדר את עצמו כלפי הבורא (ראו שרטוט מס' 1). כשהיה בצורת העיגול הוא היה בצורת הדומם, כל מה שיש בו הוא מקיים. עכשיו הוא רוצה מעצמו להתחיל לפעול, אז הוא מחלק את עצמו. יש לו חלק שלא היה קודם שזה נקרא "ראש" ואז הוא מחלק את עצמו לשני חלקים, ל"תוך" ול"סוף".

הראש לא שייך לפרצוף, בראש אין רצונות שהם פועלים, יש רק מחשבה שהיא חושבת ומסדרת את הדברים. אז הנברא שנמצא בראש הוא קובע, זה בא לי מהבורא, הרצון שלו, ואני לא רוצה לקבל אותו, אני דוחה. ובתוך הדחייה הזאת אני עכשיו בודק מה הוא מביא לי ואיך אני צריך להתייחס לזה. הנברא בודק את זה ברצונות שלו, שורש, א', ב', ג', ד', ואם כך יש לו בראש עשר ספירות, שבהן הוא בודק כמה לקבל וכמה לא. כשהוא מחליט שהוא מקבל הוא מתחיל לקבל, מה שהוחלט בראש מתפשט בתוך. ואז יש לו ב"תוך" את אותן הספירות, שורש, א', ב', ג', ד', עשר ספירות. וב"סוף" הוא ריק. אבל יש בו עשר ספירות ריקניות שהוא לא רוצה לקבל. ריק הכוונה היא רצון לקבל שלא רוצה לקבל כלום. מפני שלא רוצה לקבל כלום ודוחה, יש לו כאן דחייה מהרצון לקבל שזה נקרא "חסדים", אבל גם כאן יש עשר ספירות, עשר ספירות חסדים. בתוך הוא מקבל לא הרבה, רב"ש כתב 20%, אבל תמיד אמר ותמיד מובן לנו שהלוואי שיהיה איזה משהו, לכן זה קצת מאוד, קו דק מאוד. ואז כל יתר האור שלא קיבל ודחה, כל יתר האור נשאר ולוחץ על הטבור והוא נקרא "אור מקיף", שזה 99.9% מהאור הישר.

שרטוט מס' 1

תלמיד: הוא כותב שמתחת לסיום יש חלל פנוי וריק מאור.

יש. לא יודע מה זה, אבל יש.

תלמיד: איזה אור צריך להיות כנגדו?

לא יודע. עכשיו אני לא יודע. עכשיו זה לא חשוב לי.

שאלה: היתרה שלא נכנסת באור הפנימי הופכת להיות אור חוזר?

אור מקיף. היתרה שלא נכנסת באור פנימי קיימת סביב הפרצוף וזה נקרא "אור מקיף".

תלמיד: האור מקיף קשור גם לאור חוזר?

יש אור חוזר שהוא דוחה את הכול ואחר כך יש אור חוזר שמלביש את האור ישר ושניהם הופכים להיות לאור פנימי.

שאלה: עשר ספירות דראש נולדות מתוך הדחייה, מה זה בדיוק עשר ספירות דראש?

מחשבה. חשבון.

תלמיד: של מה?

גם האור וגם הרצון, שניהם נפגשים והנברא למעלה מהרצון לקבל שלו בכוח, לא בפועל, בכוח, עושה חשבון כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל הספירות עצמן, הרי זה לא מידות, האם הוא טועם צורת התקשרות עם הבורא? מה הוא מחשב שם?

כן, הוא מחשב כמה הוא יכול ליהנות על מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: והספירות עצמן זה טעמים שונים או מידות? מה זה הספירות?

ספירה זה נקרא שהרצון לקבל מאיר מהאור שממלא אותו כי הוא רוצה בזה להנות למאציל.

תלמיד: אבל יש שם עשר כאלה, מה זה העשר האלה, צורות?

מפני שהאור מגיע ומתלבש ברצון, בינתיים מתלבש בעלמא, אז כל הספירות האלה מאירות והוא בודק עד כמה הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע. על כל היתר אתה תחשוב לבד, כי אלה לא שאלות לעניין.

תלמיד: מלכתחילה המטרה של הפרצוף, של המסך, זה להשפיע, לקבל על מנת להשפיע. זה קצת מבלבל מה באמת יש באזור הריק.

המסך עומד בפה דראש (ראו שרטוט מס' 2).

תלמיד: באזור הריק, בסוף, יש אור חסדים. זה נראה שגם שם הנברא מצליח להשפיע, הוא מצליח לצמצם את עצמו.

הנברא מצליח להשפיע. במה הוא משפיע? תוך זאת השפעה.

תלמיד: אור החסדים בסוף זאת לא השפעה?

זו גם השפעה, אבל השפעה בחסדים. השפעה כזאת ניטראלית. שהוא רוצה להתגבר ולא מוכן לקבל כי הוא רוצה להידמות לבעל הבית, אבל זה קטנות, הוא לא מסוגל להידמות, לא מסוגל להשפיע. רק זה שלא מקבל, זאת צורת ההשפעה שלו.

תלמיד: על פניו נראה שבסוף יש לא פחות מאמץ, אפילו יותר, מאשר בתוך. כי אם אני רוצה לקבל ובכל זאת לא מקבל, זה מאמץ הרבה יותר גדול מאשר לקבל.

לא הייתי אומר מאמץ יותר גדול, אלא בסוף יש לי רצונות כאלה גדולים שאני לא מסוגל לקבל בהם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל אני מאוד רוצה, הם בוערים.

אז מה?

תלמיד: זה קושי, זאת אומרת יש פה התגברות מאוד גדולה.

אתה רוצה להגיד שגם בסוף ישנה השפעה.

תלמיד: אפילו עוד יותר מבתוך לכאורה, לפחות לפי המאמץ.

השפעה בפועל יש לנו בתוך, והשפעה בכוח כאילו, יש לנו בסוף. וודאי שזאת השפעה, כל השפעה היא כבר נובעת מהראש. הראש כולו רוצה, הוא מתכנן איך אני יכול במקסימום להשפיע. אבל תוך וסוף זה 100% רצון שלו שכך הוא מבטא את עצמו. 99% נמצאים בסוף ורק 1% נמצא בתוך הפרצוף. ורק על ידי ריבוי פעולות הוא יכול אחר כך לבוא להידמות לבורא ממש.

שאלה: לא ברור איך יש עשר ספירות בתוך?

קודם היו עשר ספירות?

תלמיד: כן, בראש היה עשר ספירות.

יש לי דבר פשוט, יש לי רצון. ברצון הזה יש לי ה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה, שזה עשר ספירות. עכשיו אני חושב מה אני אעשה כלפי הבורא? אז אני עושה צמצום א', אחר כך מסך, אחר כך אור חוזר, מתחיל לעשות חשבון, ואחר כך אני עושה זיווג, וקבלת האור. את הכול אני עושה כך. אז צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון וזיווג, זה הכול "ראש". קבלת האור זה כבר "תוך", ואי קבלת האור, שאין קבלה, זה "סוף".

קודם לא היה לי ראש. אבל כשאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא אז יש לי ראש, אני צריך לתכנן את הדברים. תוך, את הרצון שלי אני מחלק לתוך וסוף. קודם היה רק רצון, ועכשיו חוץ מהרצון הזה יוצא ממנו תוך וסוף, בעצם יוצאים ראש, תוך וסוף מהרצון. הכול נובע מההשפעה שלי. זאת אומרת מה זה הפרצוף? הפרצוף מהווה לי, הפרצוף מראה את צורת ההשפעה שלי לבורא.

שרטוט מס' 2

תלמיד: לא ברור איך עשר ספירות מתחלקות לעוד עשר ספירות ולעוד עשר ספירות.

למה? לא יכול להיות פחות ולא יכול להיות יותר. כל פעולה חייבת להיות עשר ספירות, יחס שלם שלי.

תלמיד: בתוך יש עשר ספירות כמו בראש. אבל מאיפה יש בסוף עוד עשר ספירות?

הראש מחלק את הרצון לקבל. היה לי קודם רצון לקבל אחד, רצון לקבל (ראו שרטוט מס' 3). עכשיו אני צריך שלרצון לקבל הזה יהיה ראש, שהוא יעשה חשבונות. הרצון עצמו, אני לא יכול לעבוד עמו כמו שהוא, אני חייב לחלק אותו. אז אני מחלק, יש לו תוך וסוף. זה הכול רצון אחד, תוך וסוף זה 100%, התוך זה 20%, והסוף זה 80%.

או שאפשר להגיד כך, היה לי רצון בצורה כזאת של שורש, א', ב', ג' וד'. אני קודם כל בונה כאן ראש שיחשוב איך לעשות ואיך לחלק. ואז בראש אני אומר נחלק את הרצון ל-20% שזה ייקרא "תוך", שורש, א', ב', ג', ד', זה יהיה תוך, והשאר יהיה סוף. והכול יחד, תוך וסוף, זה רצון. ומעל זה הראש.

שרטוט מס' 3

תלמיד: לא מובן איך יש עשר ספירות לראש ועשר ספירות לסוף.

אני רוצה לשתות כוס שלמה, הכול. אבל אני עושה חשבון שלטובת בעל הבית אני יכול לשתות רק חלק, וחלק לא. אז החלק שאני שותה זה נקרא "תוך הפרצוף", והחלק שאני לא שותה זה נקרא "סוף הפרצוף". אבל אני מקבל מהכול, מכל הרצונות שלי אני לוקח 20%. אלא מה אתה ממליץ לעשות? מה היית חושב לעשות? בכל מקום שאתה הולך לבצע איזו פעולה, חייבת להיות ה-ו-י-ה שלמה.

אתה יכול להגיד כך. יש לי רצונות זכים מאוד, שורש, א' וב'. אני אקבל בהם 100% וברצונות של ד' וג' אני בכלל לא אקבל כלום (ראו שרטוט מס' 4).

תלמיד: זה ברור.

זה ברור. בשבילך זה ברור. אבל אני אומר לך, לא יכול להיות שאתה תעשה חשבון כזה, כי אז אין לך רצון. הרצון חייב להיות כלול מכולם. אם אתה לא מגיע לספור את כל הרצונות ומה שאתה עושה בהם, אתה לא מגיע לשום חשבון.

שרטוט מס' 4

תלמיד: מה זה נקרא שיש עשר ספירות?

עשר ספירות זה נקרא שאין פחות מה-ו-י-ה ואין יותר מה-ו-י-ה. אין רצון אלא רק כשמתגלה אחרי כל הבחינות.

תלמיד: לפעמים אנחנו מדברים על כך שיש עשר ספירות במסך.

נגיד, אני לא יודע למה אתה מתכוון, תמשיך.

תלמיד: זה לא ברור.

אתה שואל כאן משהו אחר. מסך זה לא עשר ספירות, מסך זה כוח התנגדות לקבלת האור. "ספירות" זה נקרא רצון לקבל שהוא מסוגל להתקשר עם האור בכל מיני צורות. אז זה נקרא רצון לקבל שמאיר, ולכן זה נקרא ספיר, מאיר. זה הספירות.

שאלה: אם יש לנו נניח פרצוף גלגלתא שהוא ד'/ד', כלומר לארבע דרגות דעביות יש לנו ארבע דרגות של מסך, למה בכל זאת יש לנו סוף? כי באופן תיאורטי יוצא שארבע דרגות המסך האלה צריכות לכסות על הכול, על כל עביות הרצון, ויוצא שבכל זאת זה לא על הכול.

לא. הנברא לא מסוגל לקבל על מנת להשפיע 100% אור. על זה אתה שואל בעצם, למה לנברא אין יכולת לקבל ב-100%?

תלמיד: לא, מובן למה אין לו את האפשרות. מה שלא מובן זה למה אם כך אנחנו אומרים שגלגלתא זה ד'/ד' אם בכל זאת יש לה סוף, היא הייתה אמורה להיות משהו אחר. נאמר אם הסוף לוקח רק דרגה אחת של עביות מהרצון, אז היה צריך להיות ג' דרגות של המסך, ואנחנו בכל זאת כותבים שזה ד'.

שוב, אתה שואל אותה שאלה כמו החבר. לא יכול יותר מה-ו-י-ה ולא יכול להיות פחות מה-ו-י-ה. כי רצון לקבל חייב להגיע למצב שהוא הפוך מהבורא ואז הוא מתנגד לזה ויוצר צמצום, מסך, אור חוזר ופרצוף. בשביל זה הוא צריך להיות קשור לכל הרצון, שכל הרצון יהיה בו וכל התופעות, ולא יכול להיות שחלק ממנו יהיה בתוך וחלק ממנו יהיה בסוף.

הרצון שלי הוא רצון, כמו בטן, רצון. אבל אני עכשיו מחלק, חלק אני מקבל וחלק משאיר על השולחן. ולא יכול להיות שבחלק שאני מחלק ובחלק שאני משאיר על השולחן, אני לא עובד עם כל הכלים שלי. אני חייב לעבוד עם כל הכלים שלי, אחרת אני לא אוכל לבצע פעולה רוחנית. פעולה רוחנית חייבת לכלול את כל הרצונות ואת כל התענוגים, שהם כולם נמצאים בראש, ובהם אני מחליט כמה אני מקבל וכמה לא, ואני מחליט על כולם, אין מקצת ברוחניות, וכך אני עושה.

אני לא מבין את השאלות שלכם. זאת אומרת אני מבין שכך אפשר לשאול, אבל אם אנחנו מדברים על כך שרק בחינה ד' היא מרגישה מה יש לה ועם מי יש לה עסק, רק בחינה ד', אז איך יכול להיות שנעבוד רק עם חלק מהרצונות? אני עובד עם כולם ולא יכול להיות אחרת, אם אני עושה איזה חשבון, הכי קטן, שאני מחליט נניח מכל מה שיש על השולחן רק לשתות כוס מים, וכלום חוץ מזה לקבל מהבעל הבית, אני צריך בזה לחבר את כל הרצונות שלי, הם כולם צריכים להשתתף, אחרת איך אני מחליט על כוס מים שאני לוקח?

את כל הרצונות, עם כל התענוגים, עם כל היחס של בעל הבית, עם כל היחס שלי אליו, עם כל מה שיש אני צריך לקחת בחשבון בראש, ובהחלטה אני לוקח רק כוס מים. והכוס מים הזו נובעת מכל התענוגים ומכל הרצונות, מכל מה שאני עושה. ואני יודע מה שנשאר לי, שזה יהיה כמקיף, ואני יודע כמה כלים ריקים נשארים לי, שזה יהיה סוף הפרצוף. את כל זה אני מבין, אני מודע לזה, אחרת אני לא יכול לעשות חשבון אפילו על כוס מים.

תלמיד: רק לדייק פה את העניין הזה.

בבקשה, אני רוצה שתבינו.

שאלה: אולי אפשר להגיד שאנחנו כן מקבלים, אבל קצת מכל אחד מהמאכלים, זאת אומרת אנחנו מקבלים גם מהדגים וגם מהבשר וגם מהסלט, לוקחים בעצם קצת מהכול במידה שאנחנו חותכים?

שיהיה ככה. כמה שנתאר כך או כך את הדברים אנחנו בכל זאת לא נבין מה שקורה. רק ״ממעשיך הכרנוך״.

מה שאני מקבל בתוך הפרצוף, אפילו שאני אומר שאני אקבל רק כוס מים, בכוס מים האלו נמשכים לי כל התענוגים, כל היחס שלי לבורא, הבורא מופיע בי. אני לא נהנה מכוס מים או יותר באחוז אחד מכל המאכלים. אני נהנה מזה שיש לי אהבת הבורא שעכשיו מתפשטת בי ויש לי קשר עימו. בזה יש לי כאן אור פנימי. אור פנימי מגיע מהזיווג, מהחיבור. ולא בדרגה שאני נהנה מהמאכלים, למרות שיש להם כאן גם איזה תפקיד, אלא מזה שאני והמאציל נעשים כאן כאחד, בהתלבשות אור ישר באור חוזר. אז בינתיים תתארו את זה בכל מיני צורות כאלה וכאלה, לא חשוב, זה עד שנגיע לפעולה.

תלמיד: אז בעצם בכוס מים שאני מחליט לקבל, העניין הוא לא כוס המים, אלא האהבה שאני מרגיש בכל הרצונות שהבורא רצה לתת לי?

ודאי. על זה דיברנו כל כך הרבה. אם הייתה שאלה כזאת, כמה אני יכול לקבל כדי לא להתבייש, אז אני עושה חשבון כדי לא להתבייש, ולוקח את זה ונהנה מכוס המים עצמה נגיד שעל זה אין לי בושה. אבל העניין הוא לא זה, זה עניין של דבקות שיש לי בפנים, בתוך הפרצוף. אור פנימי שמתפשט מפה עד הטבור זה אור של דבקות, ששם אני והבורא נמצאים בחיבוק, בזיווג. שממש אי אפשר להבדיל בינינו. זה לא כוס מים.

תלמיד: אולי המידה שאנחנו מודדים היא כמה אני אצטרך לקחת מהמים כדי להרגיש את כל האהבה שהבורא היה רוצה לתת לי, וזו המידה?

המידה היא כזאת, כמה שאני נהנה מהבורא, מהחיבוק עמו, שזה יהיה אהבה חלוטה. אהבה לשם אהבה, ולא חס ושלום שאני נהנה ממנה, מהאהבה. כ מתגלה בתוך הפרצוף אור גדול מאוד, אור של דבקות, שהוא כבר פי תר"ך פעמים יותר גדול ממה שיש, ואני צריך עליו לעשות חשבון שלא ליהנות לעצמי, אחרת זה יהיה מקבל על מנת להשפיע. זה לא עניין של כוס מים, זה עניין של הקשר שלי עם בעל הבית, על זה אני צריך לעשות חשבון. לכן מתגלה נרנח"י ופי תר"ך פעמים.

תלמיד: אז אולי להגדיר את המקום הזה של הטבור שזו הפרדה, כמה אני צריך כדי לספק את הרצון של בעל הבית להעביר לי את האהבה שלו.

כמה אני מסוגל לקבל על מנת להשפיע. איך שלא תסובב את זה, במילים זה כך.

שאלה: לאור של הדבקות שעליו דיברת עכשיו, של העשר ספירות דתוך, הוא קורא לזה גם חסד, גבורה, תפארת.

זו כבר חלוקה, עוד נדבר על זה. זה לא שהאור של דבקות ככה נקרא, כבר מדברים על הרצונות שהם נמצאים בהשתוות הצורה עם האור. זו חלוקה אחרת.

תלמיד: אבל בצמצום א' תמיד יהיה ככה, רק חסד, גבורה, תפארת ונהי"מ?

אתה יכול לחלק את זה לעשר ספירות ולעשר ספירות. זו חלוקה לפי עיקרון אחר.

שאלה: למה יש לנו עשר ספירות של אור חסדים בסוף? מה זה אומר?

שאני לא יכול לקבל שום דבר, אבל אני רוצה להיות בדבקות. ולכן אני עושה צמצום, וברצונות האלו שאני לא מקבל בהם שום דבר מספיק לי להיות בקשר עם המאציל, עם בעל הבית.

שאלה: זה די ברור המקום של הפה, אבל המקום של הטבור, ממה זה נובע איפה שיהיה המקום הזה של הטבור, איך זה מתברר בדיוק?

זה מתברר בראש. הראש מחלק את הרצון הכללי לתוך ולסוף וקובע איפה יהיה הטבור. איפה שאני מסיים את קבלת האור בתוך הפרצוף שם נעשה הטבור, ההבדל בין כלים שבהם אני יכול לקבל על מנת להשפיע ובין כלים שבהם אני נשאר רק בלהשפיע על מנת להשפיע.

שאלה: אני מנסה להבין שהכול מגיע מהה-ו-י-ה. האם הרצון להשיג את הכול בצורה כזאת זה רק כדי לגלות שהבורא עושה את הכול מתוך אהבה ב-100%, לכן אנחנו לומדים מתוך ההיפך הגמור, המלכות שממנה צריך להשיג את הכתר? כך אני צריך לתפוס את המציאות בכללות?

אתה תלמד ואחר כך אתה תתפוס. מתחילה למגמר. אי אפשר להסביר לכם את כל הדברים האלה, תלמדו בינתיים בצורה מכאנית ואז חוץ מזה תתחילו כמה שאפשר לממש את זה בעשירייה. ורק מתוך המעשים אתם תתחילו לתת לזה הגדרות נכונות. תנסו לראות את זה בחיים, בחיי העשירייה, לבנות פרצוף ביחסים ביניכם.

אות נ"א

"עוד יש לדעת, כי ענין הצמצום לא היה אלא על אור החכמה, שהכלי שלו הוא הרצון לקבל הנגמר בבחי"ד, שבה נעשה הצמצום והמסך, אבל על אור דחסדים לא היה שום צמצום כלל, כי הכלי שלו הוא הרצון להשפיע, שאין בו שום עביות ושינוי הצורה מהמאציל, ואינו צריך לשום תיקונים. ועכ"ז לפי שבע"ס דאור העליון נמצאים אלו ב' האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם, להיותם אור אחד המתפשט לפי תכונתו, לפיכך כשבאים בהתלבשות בכלים, אחר הצמצום, הנה גם אור דחסדים נפסק על המלכות, אעפ"י שעליו לא נעשה צמצום. כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום שאין אור החכמה יכול להתפשט שם אף משהו, דהיינו במלכות המסיימת, היתה נעשת שבירה באור העליון, כי האור דחסדים היה מוכרח להפרד לגמרי מאור החכמה, ולפיכך נעשת מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי, ואפי' מאור דחסדים."

האור הוא אור אחד. אלא הנברא, במידה שמקבל אותו בעל מנת להשפיע, או לא מקבל אותו מפני שרוצה להיות במידת הדבקות שנקראת להשפיע, הנברא מחלק אותו, אבל באור אין חלוקה. האור זה אור, תלוי איך אני מקבל אותו. ולכן כלפי הנברא יש ודאי הבדל בין ראש, תוך, סוף, אבל כלפי המאציל, לא.

לכן ב' מיני האורות האלו הם לא עושים איזה מין הבדל גדול בפרצוף, אלא כלפי הנברא. איפה שמקבל על מנת להשפיע זה ה"תוך", ואיפה שלא מסוגל אבל נמצא בכל זאת בדבקות במאציל בכמה שאפשר, זה נקרא ה"סוף".

שאלה: על איזה מלכות הוא מדבר פה, על החלק האחרון של המלכות, בראש תוך סוף?

מפה דראש והלאה זה הרצון לקבל, זו מלכות. וראש זה ט' ראשונות, שבהן הוא עושה חשבון ואחר כך הוא מודד כמה הוא יכול לקבל בתוך המלכות, היינו ברצון לקבל. חלק מקבל בפועל, על מנת להשפיע וחלק לא יכול לקבל בפועל בעל מנת להשפיע, אלא רק נמצא שם בצמצום ובנטייה להזדהות עם הבורא, שזה נקרא אור החסדים.

זה הכול. אבל למטה מפה זה כבר רצון ממש. אלא כשאת הרצון הזה אנחנו מחברים לראש, שבראש יש ט' ראשונות, אז גם הרצון שלמטה מראש, הוא מתחלק לעשר ספירות. כי קבלת האור בתוך הרצון היא מחלקת את הרצון לספירות. ויוצא שיש לנו או עשר ספירות דראש ועשר ספירות דתוך ועשר ספירות דסוף, או שאנחנו אומרים שבתוך יש לנו רצונות של חג"ת ובסוף רצונות של נה"י וכן הלאה.

יש כאן חלוקה בהתאם לזה. יש באור חסדים, באור חכמה, באור ישר, באור חוזר. זו כבר חלוקה לפי העניין, מה אנחנו רוצים להבליט מתוך ההתקשרות אור וכלי.

שאלה: אפשר להגיד שהאור שממלא את התוך זה רק אור חכמה, בלי אור חסדים?

אין דבר כזה. האור לא יכול להתלבש אלא בכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא "אור חסדים". אור חוזר זה אור חסדים.

תלמיד: השאלה על האור פנימי.

אור פנימי זה אור ישר המלובש באור חוזר.

שאלה: כתוב, שבסוף אין אור חסדים.

בסוף יש אור חסדים. כל כלי ששומר צמצום ולא רוצה לקבל שום דבר, יש בו אור חסדים. זה אור שנמשך מהדבקות. שאני רוצה להיות בדבקות, אני לא מסוגל לקבל על מנת להשפיע, אבל בלהשפיע על מנת להשפיע אני נמצא.

תלמיד: אבל בעל הסולם כתב, שאסור להם להיפרד, לאור החכמה ולאור החסדים.

זה משהו אחר לגמרי. אור חכמה ואור חסדים, זה תלוי איך אנחנו מחשיבים אותם לפי הכלים. כאן אנחנו מחשיבים אותם לפי אם הוא מקבל על מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע. זה משהו אחר. אסור לי להפריד בין האורות, כי אין אור חכמה בלי אור חסדים, ואין אור חסדים ללא אור חכמה. כי שניהם בעצם זה אור אחד, אלא איך הנברא מחלק אותו, מה הוא מקבל ממנו.

כדי שיהיה יותר מובן, מאיפה יש לי את אור החסדים? מזה שיש לפניי את אור החכמה, או בתוכי יותר נכון להגיד, יש לי את אור החכמה, ואני דוחה ולא רוצה לקבל אותו כמו אור חכמה, כי אני לא יכול ליהנות בצורה כזאת על מנת להשפיע, זה יהיה תענוג לעל מנת לקבל. ולכן אור החסדים זה תוצאה מיחס מיוחד לאור החכמה. אין דבר כזה אור חסדים בטבע, זה כבר בא מצד הנברא.

כמו שבחינה ב', מאיפה היא עם אור החסדים שבה, מד' בחינות דאור ישר? זה מתוך זה שמגיע אור החכמה בבחינה א' וממלא את כל הרצון, וכתגובה על זה באה בחינה ב'.

תלמיד: במקום אחר הוא כותב שרשעים נבחנים למתים. "מת", זה שלא מקבל לא אור חכמה ולא אור חסדים?

"מת", שאין לו שום קשר עם הבורא. מפני שיש לו רצון לקבל על מנת לקבל, שאחרי צמצום א' הוא נחתך מהאור.

תלמיד: וכשאנחנו אומרים שאנחנו בחושך, אנחנו עדיין לוקחים בחשבון שאנחנו מקבלים מאור החסדים.

אנחנו עדיין לא רשעים, כי "רשעים" זה מי שנמצא מנוגד לבורא. אנחנו לא מנוגדים, אנחנו פשוט אפס.

שאלה: אתה מורה לנו לנסות לבנות בפועל את השרטוט הזה בעשירייה, אתה אומר, "תעשו".

כן.

תלמיד: תן לפחות כיוון, כי זה לא ברור איך בכלל לגשת לזה. אתה יכול לדמיין אדם אחד איך הוא מוצא את עצמו בתוך הסכמה הזו, אבל עשרה חברים?

אז בעשירייה, כל אחד כלפי עשירייה.

תלמיד: זה לא ברור.

תנסו, אני לא יודע.

תלמיד: אין כיוון, אני לפחות לא יודע איך להתחיל עם זה בכלל, איך עשרה אנשים יכולים ביחד לבנות כזה מקום.

קודם כל, מה יש לפני זה?

תלמיד: מה זאת אומרת?

רצון לקבל. ואחר כך?

תלמיד: אחרי הרצון לקבל יש בושה, צמצום.

צמצום. בושה. שאני לא מתבייש מהחברים משום דבר, ובגלל הצמצום אני לא רוצה לקבל זה כבר ברור, כי אני נמצא בצמצום, ואז הבושה שלי היא כבר בכמה אני לא משתתף לפי כוחי בחיבור בינינו. אז יש בושה. ואז אנחנו יכולים לעבוד בזה, כמה יותר וכמה פחות אנחנו יכולים להשתתף בקשר בינינו, שהוא יצבע בינינו מעגל, שטח, "שדה אשר ברכו ה'" מה שנקרא, שכינה, את המקום בינינו שאנחנו בונים. ואז כלפי המקום הזה שאנחנו בונים יחד, השכינה הזאת, ששם מתגלה הבורא, כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא, אנחנו עושים חשבונות, כמה אני יכול להשתתף וכמה לא, כלפי כל החברים, וכן הלאה. עד שאנחנו נבנה אותו. מה שנצליח לבנות זה ייקרא "פרצוף".

תנסו. זה היחס בינינו, שביחס בינינו יש שאני מסרב לקבל, שאני כן מקבל משהו, בקיצור, כל הדברים האלה ייכנסו.

אות נ"ב

"ועם זה תבין תוכנם של הע"ס דסוף הפרצוף שמטבור ולמטה, כי אי אפשר כלל לומר שהן רק בחי' אור החסדים בלי חכמה כלל, כי אין האור דחסדים נפרד לעולם לגמרי מאור החכמה, אלא שיש בהן בהכרח הארה מועטת גם מאור החכמה, ותדע שהארה מועטת הזו אנו מכנים תמיד בשם ו"ק בלי ראש. והנה נתבארו ג' בחי' הע"ס שבפרצוף, הנק' ראש תוך סוף."

כאן הוא עונה לנו, שלא יכול להיות אור חסדים ללא אור חכמה. אבל אפילו שאנחנו מדברים שיש רק אור חסדים, ודאי שזה אור שמגיע על פני אור החכמה. אור חסדים לא נמצא בטבע, אין דבר כזה, הבורא זה אור החכמה. רק אצלי, הרצון לקבל רוצה לקבל את אור החכמה, כך זה נקרא "אור החכמה". תענוג זה אור החכמה. אור חסדים זה מה שהנברא כביכול מייצב כאור הדבקות שלו, תענוג מהדבקות בבורא. עד כמה שאני רוצה להדבק בבורא, עד כמה שהבורא גדול בעיני, זה נקרא שאני "מייצב את אור החסדים". ואז לפי הגדלות הזאת של אור החסדים, אני יכול לקבל בו את אור החכמה, וזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". אור החסדים זאת ההשפעה, מידת ההשפעה שבי. לכן קודם כל דואגים לזה, ואחר כך כמה שיכולים לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: אפשר להגיד שאור ההשפעה זה תחילה ביחס לחברים?

ודאי שאת כל זה אנחנו צריכים כלפי החברים. הבורא מתגלה כתוצאה. הבורא מתגלה כתוצאה, אם אתה עושה הכול כלפי החברים, בודק ועושה נכון, אז התוצאה מפעולתך הנכונה, זה גילוי הבורא בתוך הפעולה.

תלמיד: תענוג מהשפעה לחברים.

תענוג מהשפעה לחברים? את זה אני לא יודע, תלוי איזה תענוגים, זה תלוי בקבוצה. בין פושעים יש גם תענוג להשפעה זה לזה.

תלמיד: אז מה היחס הנכון לחברים?

אנחנו מבטלים זה את זה, שיש את זה גם כן בין הפושעים. אנחנו מתחברים זה לזה, שיש את זה גם כן בין הפושעים. אנחנו עושים את כל מה שמקובל גם בחברת הפושעים עד למסירות נפש שיש ביניהם. רק מה שאין ביניהם, זה על מנת להשפיע. לא רק ביניהם, אלא בכלל, שזה יוצא לאוויר. שאז זה בשבילך הוכחה שאתה באמת נמצא בעל מנת להשפיע. שאתה אומר "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא".

בלי קודשא בריך הוא, אם אתה תהיה בחברה, אז אתם תחשבו שאתם נאצים שמוכנים שם לא יודע מה לעשות, אבל יש אהבה ביניכם. ישנה אהבה. אהבת חברים? ודאי. מסירות נפש? ודאי. כולנו חברים, כולם מתחבקים, הכול בסדר גמור. זאת אומרת, אם זה לא מתחבר ליחס של כל העולם, לכל האנושות, שהבורא מחבק את כולם, זה לא הוכחה שאתם בעל מנת להשפיע, אלא שאתם להשפיע בעל מנת לקבל.

תלמיד: וצריך לצאת מגבולות של עשירייה, לדאוג למישהו אחר?

כן. זה שאתם מגלים את הבורא בפנים, רוצים לגלות אותו, זה כבר מסדר אתכם נכון. אבל באמת ההוכחה היא, שאתם גם יוצאים מחוצה לנו. ולכן אנחנו היינו צריכים ללמוד גם איזה קטע מ"דור האחרון". אבל מילא.

אות נ"ג

"ועתה נבאר ענין סדר הלבשת הפרצופין, גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, זה לזה. וזה ידעת כי כל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונעשה בהשואת הצורה אל המלכות והמסך שבראש, כי אז נכלל במסך שבראש בזווג דהכאה שבו, כנ"ל. ואחר שנעשה עליו הזווג דהכאה בב' הרשימות עביות והתלבשות הנשאר במסך דגוף, הנה הוכרה העביות שבו שהיא מבחינת עביות דגוף, וע"י הכר ההוא נבחן לנו, שהקומה יוצאת מבחינת ראש דפרצוף הא' דא"ק, ויורדת ומלבשת לבחי' הגוף שלו, דהיינו במקום שורשה, כי ממסך דגוף היא. ובאמת היה צריך לירד המסך עם המלכות המזדווגת של הפרצוף החדש, למקום הטבור דפרצוף הא', כי שם מתחיל המסך דגוף עם מלכות המסיימת של פרצוף הא' שמשם שורש הפרצוף החדש ואחיזתו. אלא מתוך שהבחינה האחרונה דעביות נאבדה מהמסך בסבת הביטוש דאו"מ באו"פ, (כנ"ל באות מ') ולא נשאר במסך זולת בחי"ג דעביות, אשר בחי"ג הזאת דעביות נק' חזה, ולפיכך אין למסך ומלכות המזדווגת דפרצוף החדש, שום אחיזה ושורש בטבור דעליון, אלא רק בחזה שלו, והוא דבוק שם כענף בשורשו."

מדברים כך, שיש לנו את הפרצוף הראשון (ראו שרטוט מס' 5) שזה גלגלתא. יוצא ממנו הפרצוף השני ע"ב, ע"ב מתפשט מפה עד טבור דגלגלתא, והוא דבוק למקום של הפרצוף העליון, הוא יוצא ממנו. איך זה יוצא? גלגלתא עושה זיווג דהכאה בפה שלה, מתפשט האור פנימי בתוך, והתנגדות להתלבשות בסוף. יש אור חוזר בסוף, ויש אור ישר ואור חוזר שבראש, זיווג הכאה שבפה דראש. זה הכול בסדר.

אחר כך בגלגלתא יש לנו הזדככות מסך שנעשה זיווג על ד'/ד', (ראו שרטוט מס' 5) וכשמזדכך אז מגיע לפה דראש על ד'/ג', כי עביות שהייתה ד' דעביות בטבור, הוא החליט שהוא לא יכול לעמוד על זה, ולכן מסרב יותר לעבוד עם זה, אז היא מזדככת, ולכן הוא עושה זיווג על עביות ד'/ג'. לעביות ד'/ג' יש שני זיווגים, יש לו זיווג דהכאה על דרגת ד' דהתלבשות, שזה נקרא "ראש דהתלבשות", ואחר כך הוא עושה זיווג על ראש דעביות עד ג', וזה נקרא "ראש דע"ב". ואחר כך גוף דע"ב שמתפשט מחזה דגלגלתא עד הטבור דגלגלתא.

שרטוט מס' 5

ודאי שהוא ממשיך מאינסוף את כל האור הזה דרך הגלגלתא, (ראו שרטוט מס' 6) עושה קודם כל בגלגלתא זיווג על ד'/ג', ובונה בתוך הגלגלתא את מה שנקרא "ע"ב הפנימי". אחר כך מתוך ע"ב הפנימי, הוא מתחיל לבנות את הע"ב החיצון. וכך כל פעם. כל פעם הפרצוף העליון צריך להעלות את הרשימות ד'/ג' שנוצרו בו בהזדכות הפרצוף מהמסך מטבור לפה, (ראו בשרטוט מס' 6), הוא הולך לאינסוף, מקבל מאינסוף אור ובונה פרצוף חדש בתוכו. זה כמו באימא עם העובר בה. ואחר כך הוא נולד ויוצא לאוויר העולם, וקיים מחוצה לו. זה פרצוף הע"ב.

שרטוט מס' 6

אות נ"ד

"ולפיכך נמצא, שהמסך דפרצוף החדש יורד למקום החזה דפרצוף הא', ומוציא שם, ע"י זווג דהכאה עם אור העליון, ע"ס דראש ממנו ולמעלה, עד הפה דעליון, שהוא המלכות דראש דפרצוף הא'. אבל את הע"ס דראש של פרצוף העליון אין התחתון יכול להלביש אף משהו, להיותו רק מבחינת מסך דגוף של העליון כנ"ל. ואח"כ מוציא ע"ס ממעלה למטה הנק' ע"ס דגוף בתוך וסוף של התחתון, ומקומן מחזה דפרצוף העליון ולמטה עד הטבור שלו בלבד, כי מטבור ולמטה הוא מקום הע"ס דסיום של העליון, שהיא בחי"ד, ואין להתחתון אחיזה בבחינה אחרונה של העליון, כי נאבדה ממנו בעת הזדככותו (כנ"ל באות מ'). וע"כ פרצוף התחתון ההוא הנק' פרצוף החכמה דא"ק או פרצוף ע"ב דא"ק, מוכרח להסתיים למעלה מטבור של פרצוף הא' דא"ק. ונתבאר היטב, שכל רת"ס דפרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התחתון דפרצוף הא' דא"ק, המה עומדים ממקום שמתחת הפה דפרצוף הא' עד מקום הטבור שלו, באופן, שהחזה דפרצוף הא' הוא מקום פה דראש של פרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המזדווגת, והטבור דפרצוף הא' הוא מקום סיום רגלין דפרצוף ע"ב, דהיינו מלכות המסיימת."

שאלה: האם אנחנו מדברים שבין הפרצופים שעומדים, ממקום שמחזה פה דפרצוף הראשון עד מקום הטבור שלו. למה זה לא אותו דבר אחרי הע"ב?

נדבר על זה אחרי הע"ב. אנחנו עוד לא לומדים אחרי הע"ב.

שאלה: מה זה מקום הסיום החדש עכשיו שיש מפרצוף לפרצוף?

זה איפה שהרצון לקבל שנמצא בשימוש של הפרצוף נגמר.

שאלה: כן, אבל בקודם זה היה מסתיים בטבור, פתאום מפרצוף לפרצוף זה לא מסתיים בטבור, אלא בנקודת החזה?

מה השאלה?

שאלה: יש לנו מקום סיום חדש בין פרצוף לבין פרצוף שנקרא "חזה". מהו רוכש פה?

סיום זה לא בין הפרצופים, סיום זה בפרצוף, בכל פרצוף ופרצוף.

שאלה: מה הוא רוכש פה?

סיום איפה שהוא מסיים את העבודה שלו עם האור העליון. האם יש משהו למטה מהסיום הזה? ודאי שיש, אבל הוא לא יכול לעבוד שם. יש שם האורות המקיפים, יש שם רצון, זאת אומרת האור לא יכול להיות ללא רצון. כמו שאנחנו מציירים את זה מקיפים, ובתוך המקיפים עומדים הקו ואין סוף שמגיע עד אמצא העיגול. יש עוד הרבה דברים. עד כמה שהוא מסוגל לעבוד עם כל הרצון שנמצא בעיגול אין סוף. חלק ממנו הוא מאבד, על ידי המסך הוא הופך אותו לקו, וכך עובד עימו. זו כל העבודה.

שאלה: מה תהיה ההשפעה של השיעור הזה לעם ישראל שיתעורר בעוד שעה?

זה תלוי בכם. אתם היום במשך היום מדברים על כל השרטוטים האלה, על כל מה שקורה. זה מה שאני ממליץ לכם לעשות בכל המפגשים שלכם, בכל המחשבות שלכם תדברו ותחשבו על הפרצופים גלגלתא וע"ב. איך שפרצוף מזדכך, איך שהוא נולד מפרצוף לפרצוף, איך שהאור העליון צריך לעבור דרך פרצוף ראשון, איך הוא בונה שם פרצוף ע"ב הפנימי ואחר כך ממנו בונה ע"ב החיצון, איך שהמסך מזדכך, איך התלבשות הפרצופים, פה, חזה, טבור. על כל הדברים האלה אתם צריכים לדבר, אתם צריכים כך איכשהו להתרגל לזה.

אות נ"ה

"וכמו שנתבאר בסדר יציאת פרצוף ע"ב מפרצוף הא' דא"ק, כן הוא בכל הפרצופין עד סוף עולם העשיה, שכל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון שלו, אחר שנזדכך ונכלל במסך דמלכות דראש דעליון בזווג דהכאה אשר שם, ואח"ז יורד משם למקום אחיזתו בגוף דעליון, ומוציא גם במקומו ע"י זווג דהכאה עם אור העליון את הע"ס דראש ממטה למעלה, וגם מתפשט ממעלה למטה לע"ס דגוף בתוך וסוף ע"ד שנתבאר בפרצוף ע"ב דא"ק, בטעמו ונימוקו. אלא בענין סיום הפרצוף יש חילוקים כמ"ש במקומו."

טוב, אתם עייפים, בכלל היום אתם עייפים, אני רואה שאסור לתת לכם יום חופש. אחרי יום חופש אתם יותר עייפים מאשר אחרי יום עבודה.

היום בערב יהיה לנו שיעור זוהר ושיעור בתלמוד עשר הספירות. מתחילים מחלק א' תלמוד עשר הספירות. אבל נעבור עליו די מהר כי נעבוד רק על הדברים המיוחדים שלא יודעים. אנחנו רוצים לעבור על כל תע"ס במקום עץ חיים. פשוט ראיתי שהסגנון של הטקסט בעץ החיים ממש סגור לדורנו. בעל הסולם ראה את זה ולכן כתב במקומו את תלמוד עשר הספירות. אז מהערב מתחילים ללמוד תע"ס. יכול להיות שנצרף לזה גם "פרחי חכמה", אמנם שאני חושב אולי לצרף אותו לפתיחה לחכמת הקבלה

שאלה: הוא אומר שאין אחיזה לפרצופים הבאים הם מסתיימים רק עד הטבור בגלל שד' התבטלה.

עוד נדבר על זה.

שאלה: כתוב שהראש גדל ממטה למעלה וגוף ההיפך ממעלה למטה.

כן, כי הראש נבנה בדחייה.

שאלה: מה קורה בראש הזה עם המסך? הרי המסך זה הכוונה, שם היא מתלבשת, אז איך יכול להיות שהראש מחלק את כל הדברים האלה, איך זה קורה בעצם?

הראש חושב כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע, וכמה הוא לא מסוגל לקבל על מנת להשפיע. ובזה הוא מחלק את הרצון לשני חלקים. עם החלק הזה אני עובד בעל מנת להשפיע, ועם החלק הזה אני לא מסוגל. לכן הרצון מתחלק לתוך ולסוף.

תלמיד: כן, אבל המסך הוא אחרי הראש, הוא למטה, הוא בפה. אז איך הוא יודע?

המסך שבפה דראש עומד בבחינה ד׳ של הראש, הוא מרגיש את כל הראש וקובע מתוך כל מה שמתגלה בראש, מה הוא מקבל.

תלמיד: זאת אומרת הוא מתחיל להבין את זה מבחינה ד׳ שבראש ושם הוא מחלק?

הוא מתחיל להבין מכל הראש מה קורה. מה הולך למטה, או למעלה, לפי זה אתה בודק? הוא מרגיש את כל הראש, הוא נמצא בסיום הראש ולכן הוא שולט בכל מה שיש בראש. הוא השולט.

זה שהוא עומד בבחינה ד׳, המסך לא עומד בבחינה ד׳, המסך עומד בכל העובי של הראש, מלמעלה ועד למטה. המסך נמצא בכל הרצון, הוא בודק את הכל הרצונות האלה ורואה איך הוא יסדר אותם, איך הוא ייקח אותם בעל מנת להשפיע, באיזו צורה ומה יקרה בהם. אנחנו סתם מציינים אותו רק בפה דראש, כי שם הסיום. לא יותר.

תתחיל לחשוב לא בצורה שרטוטית, אלא בצורה עניינית, ואתה תראה איך זה. בשרטוט אי אפשר להביע את הכל.

תחשבו, אלה הרבה שעות של מחשבה, ספקות, שאלות, אבל הכל בפנים. מי שסתם שואל ומקבל תשובה, זה עובר עליו והוא לא זוכר שום דבר. זה רק מתוך עבודה פנימית.

שאלה: מכל מה שדיברנו היום, ברור שהדבר היחיד שחסר זו הרגשת האהבה של הבורא, שמוליד את כל החישובים ובונה את כל השרטוטים. וזה דבר שאתה לא יכול להגיד בעולם, כי זה כל כך נסתר, הנושא הזה של אהבת הבורא. זה ממש מתסכל כי בגלל זה אנחנו מדברים בחינוך כללי ועולם גלובלי, רק בגלל שאתה לא יכול להמחיש את האהבה של הבורא. אתה לא יכול אפילו להזכיר את זה, כי אתה ישר נשמע די הזוי, אבל זה הבסיס לכל העבודה שלנו.

לא. בשביל מה אנחנו צריכים לדבר על זה? מי אמר לך לדבר על זה?

תלמיד: לא אמרו לי לדבר על זה, אני אומר מבחינת כל השרטוטים והכול.

תגיד לעצמך. תגיד לעצמך ותעבוד בחברה שלך, בעשירייה. זה קודם כל, וכמה שתשפיע לקהל הרחב, אז תעשה פרצוף מיוחד בהתאם לרצון של קהל הרחב, ותשפיע על הקהל הרחב דרך אותו פרצוף. דרך הבאפר הזה, המתאם, הצינור, ואז הם יבינו אותך, אחרת לא.

אתה צריך לקחת את העביות שלהם, את יכולת הספיגה שלהם, את סגנון הדיבור שלהם, תפיסת ההבנה המסוימת שלהם, ולפי כל הדברים האלה לעשות ממה שאתה יודע ומה שאתה רוצה, את מה שהם יבינו ויקבלו.

זו עבודה גדולה. אבל גם זה נבנה לפי הפרצופים, כמו שאנחנו לומדים. העליון צריך להתלבש ברשימו של התחתון, ואז הוא מוליד את התחתון. כך אנחנו צריכים להיות בהפצה.

שאלה: אני רוצה קצת לדבר על החשיבות של הניתוב לשרטוטים. ברגע שאתה מסיים את השרטוט, הם כבר לא נותנים לראות אותו וזה מאוד חסר.

מה שעושים בניתוב בזמן שאני מלמד? אמרתי להם, אם עשיתי שרטוט, אתם לא מורידים את השרטוט הזה אף פעם, אלה מכניסים תמונה קטנה שלי בתוך השרטוט. אם אתם רוצים, תראו גם אותי וגם את השרטוט. אבל השרטוט חייב להיות כי אנחנו כל הזמן מדברים עליו, ואפילו כשלא מדברים עליו, הוא צריך להשאר.

חוץ מזה אני צריך רק מסך אחד שעליו אני אוכל לראות את הקבוצות עם סימני השאלה. קבוצות בלי סימן שאלה אני לא צריך לראות, זה לא מביא לי שום תועלת. אני צריך לראות את מי אני בוחר, כך שלא אשאיר כמעט אף קבוצה בלי להעלות אותה לשאול.

(סוף השיעור)