שיעור ערב 14.10.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 398, מאמר "מהות הדת ומטרתה"

קריין: "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה", עמ' 398.

המאמרים האלה של בעל הסולם הם מאמרים יחסית קצרים והם מאוד מדויקים, כדאי לנו לעבור עליהם וכמה פעמים. אמנם שכאן, במסגרת הלימוד בזמן השיעור אנחנו עוברים עליהם פעם אחת, אבל אני ממליץ לחזור עליהם יותר ויותר ולעשות ממש עבודה קפדנית מה הוא כותב, מה הוא שואל, איך הוא עונה על כל שאלה וכן הלאה. שזה יהיה לכם ממש כמו נחתם בתוך מוח ולב.

קריין: "מהות הדת ומטרתה", "כתבי בעל הסולם" עמ' 398.

מהות הדת ומטרתה

"כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות:

האחת: מהותה של הדת, מהו?

השניה: אם מטרתה מקווה בעולם הזה, או לעולם הבא דוקא?

השלישית: אם מטרתה עומדת לטובת הבורא, או לטובת הבריות?

ובהשקפה הראשונה, יתפלא כל מעיין בדברי, ולא יבין את ג' השאלות הללו, שהצבתי לי לנושא להמאמר הזה.

א. שהרי, "זיל קרי בי רב הוא", ומי הוא שאינו יודע, מהו דת?

ב. ומכל שכן, השכר ועונש שלה, המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא?

ואין צריך לומר, השאלה הג', שהכל יודעים, שהוא לטובת הבריות, לנחותם לטובה ולאושר. וכי יש מה להוסיף על זה?"

זאת אומרת, השאלות הן כאלה, שבאמת אנחנו עונים עליהן בצורה פשוטה, מהי מהותה של הדת? זה להאמין בבורא ולעשות מה שהוא אומר שכתוב לנו בספרים שאנחנו מקבלים מהחכמים.

השנייה היא, מה מטרתה של הדת, איפה היא נמצאת בעולם הזה או בעולם הבא? ברור שזה בעולם הבא, בעולם הזה אנחנו לא רואים בעצם, לא מבינים, לא משיגים שום דבר. אלא אם תדבר עם כל אחד ואחד ויגיד לך, היום כאן לעשותם ומחר, זאת אומרת בעולם הבא לקבל שכרם.

ושלישית, האם המטרה לטובת הבורא או לטובת הבריות? אז ודאי שזה לטובת הבריות. הבורא הוא גדול, טוב ומטיב, נעלה מכולם והכול עשה לטובתנו, ואנחנו צריכים רק לעשות כאן מה שהוא רוצה, ושם אחרי המיתה אנחנו מקבלים שכר. לכן הכול מחולק ככה, לחיים האלו ולחיי העולם הבא, "לעשותם ומחר לקבל שכרם".

אז בעל הסולם אומר שזה לא כל כך פשוט, ואני רוצה להסביר לכם ולהבטיח לכם שזה אולי ההיפך ממה שאתם חושבים. בואו נראה בבקשה.

"ובאמת, אין לי מה להוסיף כלום!

אולם, מתוך שידועים את ג' ידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם, מגרסא דינקתא, על בוריים, עד שלא נמצא להם שום הוספה ובירור דברים, במשך כל חייהם, הרי זה מורה, על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה!

ובהכרח, שהמה כל עיקרי היסוד, אשר כל המשא, של בנין הדתי בנוי ונשען עליו!"

זאת אומרת, שהדברים לא כל כך פשוטים ויכול להיות שאנחנו טועים, ואמנם היסוד הזה הוא יסוד שכל הדת בנויה עליו אבל אנחנו צריכים לבדוק בכל זאת מה קורה, האם באמת כולנו טועים או כולנו צודקים, ולא לפחד שאנחנו נכנסים למקום איפה שהולכים מיליארדי אנשים משך אלפי שנים. אז מה? יכול להיות שכולם דווקא טועים. בואו נראה.

ואז?

"ואם כן, הגידו לי, איך זה אפשר, אשר נער קטן, כבן י"ב או י"ד שנים, כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו, לכלכל היטב ולהבין, ג' ידיעות דקי העיון כאלה?" אנחנו מקבלים בזמן ההתבגרות את התשובות האלה על השאלות ואנחנו לא בודקים אותן אלא ממשיכים עם זה כבר כל החיים כאילו שקיבלנו עובדה. "ומכל שכן, באופן מספיק כזה, שלא יוצטרך לו, עוד להוסיף עליו דעה והשכל, במשך כל ימי חייו?" זאת אומרת, שאנחנו לגמרי לגמרי לא עוסקים בזה יותר, אלא קיבלנו כאילו איזו הוכחה, כאילו כיוון ואז אנחנו הולכים כל החיים לכיוון הזה בלי לבדוק ובלי להסס בהן כלום.

"אכן, כאן הדבר קבור! כי הנחה הנמהרה הזאת,"

כשאנחנו חושבים שאנחנו עוסקים בדת בצורה נכונה, ההנחה הזאת, הוא אומר, "כאן הדבר קבור. כי ההנחה הנמהרה הזאת, שאנחנו הולכים בצורה נכונה "הביא לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות, שמלאה את אויר עולמינו, בדורינו זה. והביא אותנו לידי מצב, אשר הדור השני, כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו."

זאת אומרת, לגמרי לגמרי הולך אוטומטי ולכל הכיוונים, מבלבל דת עם פסיכולוגיה, עם כל מיני תרבויות למיניהן, עם כל דבר, וכבר לא מובן לנו איפה דת המזרח, דת המערב, דת כזאת וכזאת, שום דבר.

אנחנו רואים שיש בלבול גדול לכל הדור, וכולם יודעים כמה משפטים ומספיק להם עם זה כדי ככה להמשיך את החיים ללא שום בירורים נוספים.

אני רואה שככה זה גם אצלכם, אני לא רואה שאלות, אז אם כך בטוח שהמאמר הזה הוא גם בשבילנו.

"טוב המוחלט"

"וכדי שלא להלאות, המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר בקונטרס הקודם [הערבות], ובעיקר על כל המבואר ב"מאמר מתן תורה", שהמה כולם, כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו. וכאן אדבר בקצרות, ובתכלית הפשטיות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.

ובראשונה, צריכים להבין את הבורא ית'. אשר הוא "טוב המוחלט". כלומר, שאי אפשר בשום פנים שבעולם, אשר יגרום למי, איזה צער של משהו. שזהו מובן לנו, כמו מושכל ראשון. באשר, שהשכל הבריא, מראינו בעליל, את הבסיס לכל עושי רעות, שהוא מוגדר אך ורק ב"רצון לקבל".

פירוש, שמתוך שלהוט, אחרי קבלת טובה, מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו. הנה משום זה, יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן, שאם הבריה, לא היה מוציאה שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם, שתריע לזולתה.

ואם לפעמים, אנו מוצאים איזה בריה, המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושה את זה, רק מתוך הרגל קדום, שהגיע לה מתחילה, מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטרתה עתה מכל סבה חדשה, כנודע."

שאלה: כותב פה בעל הסולם, שצריך להבין את הבורא אשר הוא הטוב המוחלט, אבל זה גם כן סוג של אכסיומה, שאי אפשר בעצם לבדוק אותה?

לא, מה פתאום. אומרים לך שאתה חייב להשיג את זה, זו בעצם מטרת החיים, מטרת ההתפתחות, מטרת ההשגה שלך שאתה חייב להשיג את הבורא ואתה משיג אותו כטוב המוחלט.

תלמיד: זאת אומרת הוא לא לוקח את זה כאכסיומה, שאני חייב את זה כדי להבין את מה שהוא רוצה להגיד?

אתה לא צריך להאמין בשום דבר ולא לקבל שום דבר. אין לך בחיים שלך משהו שאתה לוקח כאכסיומה. "הטוב המוחלט", בסדר, אני צריך לבדוק, ואז אני קורא [לו] "הטוב המוחלט", "טוב ומטיב" וכן הלאה. זה הכול "ממעשיך הכרנוך".

רק בצורה כזאת, שום דבר אנחנו לא מקבלים מן הסתם כאילו שככה זה. אנחנו לא מקבלים מלמעלה שום דבר. קיים בורא או לא קיים, טוב או לא, שלם, לא חשוב מה שלא תגיד, אנחנו בעצם סך הכול צריכים את כל הדברים האלו לפתוח, להיוודע ולהיות בטוחים שזה נכון.

זאת אומרת, אני צריך להרגיש את הבורא, אני צריך להרגיש את הכלים שלי שבהם אני בודק את הבורא. האם הכלים האלה הם כלים נכונים ואני לא טועה בהם בהבנה, בהרגשה, בתפיסה שלי השקרית או הנכונה. ואז כך אני מתקדם למצב, שאני רואה שכן, מה שאני מקבל זו אמת ומה שאני מקבל זה הבורא ומה שאני מקבל מהבורא זה דברים כאלו וכאלו ולפי זה אני מחליט טוב ומטיב לרעים, לטובים, נצחי, שלם וכן הלאה.

זה הכול לפי תיקון הכלים שלי שהם צריכים להיות כאלו, ואז מתוך הכלים שלי, מתוך ההשגה שלי אני קובע שהבורא הוא כך.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, "ובראשונה, צריכים להבין את הבורא ית'. אשר הוא "טוב המוחלט". כלומר, שאי אפשר בשום פנים שבעולם, אשר יגרום למי, איזה צער של משהו.", אז מי עושה את כל הצרות בכל העולם עם הקורונה?

ודאי שהבורא.

תלמיד: אבל אמרת שהוא טוב, שהוא לא עושה שום נזק, תבנה כלי ואז תרגיש אותו.

אז אני אומר לך, אתה צריך לבדוק האם מי שפועל בעולם זה הבורא, זה דבר אחד, שאין עוד מלבדו. האם מי שפועל הוא טוב ומטיב בלבד או שההיפך קורה. את זה אתה צריך לבדוק, אתה צריך לגלות את הדברים האלה. ואז באים מקובלים ואומרים, זה שאתה מרגיש רע בעולם זה נכון, ומסכימים, לפי ההרגשה שלך אתה צודק, הרגשה לא משקרת, אם רע לי אז רע, אתה לא יכול לשכנע אותי שאני מרגיש טוב. אבל הם מסבירים למה אתה מרגיש רע, והרע הזה מגיע אליך לא מהבורא, אלא מהרצון לקבל שלך. וודאי שאתה יכול להגיד "מאיפה הרצון לקבל שלי?", ודאי שהבורא ברא לך אותו, אבל ברא לך כדי שאתה תגלה את הטוב.

לכן הבורא אומר בעצמו "בראתי יצר הרע", שבו אתה מרגיש רע, ובראתי אותו בכוונה, כי מתוך זה אתה יכול לגלות את הטוב, אחרת לא היית מגיע לטוב. כי הנברא יכול להשיג רק דבר מהיפוכו, חושך על פני אור, והפוך, אור על פני חושך.

תלמיד: הוא אומר שהוא הטוב המוחלט.

אז אתה תגלה שהוא הטוב המוחלט, ומה זה נקרא מוחלט אתה גם תגלה. ואז תבין שאי אפשר לגלות שום דבר אלא מדבר והיפוכו.

שאלה: אצל הדתיים הכול כתוב, ואצלנו המקובלים אנחנו כל בוקר מתעוררים ובונים את הבורא מחדש. איפה אנחנו מוצאים את האיזון, מי מכתיב את האיזון, אני, העשירייה, הבורא?

מה שקורה בדתות, אני לא הולך לברר, כי זו הסכמה של בני אדם שכך הם התחילו לחשוב וחושבים. מה שקורה אצלנו, אנחנו חוקרים. יש לנו רצון לקבל, אנחנו בודקים אותו, חוקרים אותו, וכנגדו בצורה הפוכה רוצים להשיג רצון להשפיע. בהתנגשות בין רצון לקבל ורצון להשפיע בונים בנו מערכת, שעל ידי המערכת הזאת אנחנו יכולים לחקור כל דבר שבטבע, מה זה טוב ומה זה רע, על מנת זה או על מנת זה, על מנת איזה כוחות. כך אנחנו בונים את המערכת שלנו, ואז אנחנו חיים בה וחוקרים.

שאלה: שאלה עקרונית, האם אפשר לשנות גירסא דינקותא או שהאדם שבוי וזהו?

זה קשה, קשה מאוד, אבל אפשר. גם בעל הסולם וגם רב"ש כולם קיבלו גירסא דינקותא, שישנו בורא ואנחנו צריכים כך להתנהג ויהיה לנו שכר על ידי זה שמקיימים איזה פעולות גשמיות, אבל אחר כך הם שינו את זה. והרבה אנשים יוצאים, עוזבים את הדת, בגלל שגירסא דינקותא מתנגשת עם מה שהם רואים בחיים, ואז רואים ש"אין דין ואין דיין" ו"אין שכר ועונש", ולכן עוזבים את הדת.

ויש כאלה שלא מקבלים את הספקות האלה והולכים בניגוד לספקות ונשארים בדת. כי הם אומרים "מה החיים האלה שווים, יותר טוב לי לסגור את העיניים על כל הדברים האלה ולהיות עוד יותר חרדי, עוד יותר דתי". והם צודקים בזה שלפחות את זה הם מקיימים בתקווה להגיע לשכר.

תלמיד: אבל מי שלומד את חכמת הקבלה עם הזמן היא מנקה אותו מדברים שלמד כשהיה קטן והתחנך?

נכון. הוא עושה ביקורת על מה שלמד ומקבל חינוך חדש.

קריין: אנחנו נמצאים בעמ' 398 בטור ב' דבר המתחיל "ומתוך שהבורא".

"ומתוך שהבורא ית', מובן לנו, שהוא שלם מעצמו, ואין לו צורך למי שהוא, שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, אם כן ברור הוא, שאין לו שום "רצון לקבל". וכיון שאין לו שום בחינה של "רצון לקבל", ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. וזהו פשוט בתכלית הפשטיות."

הבורא ברא רצון לקבל, הוא בעצמו רצון להשפיע. מפני שהרצון לקבל הוא כל השורש לגישה שלי לכולם שאני רוצה לקבל, אז רצון לקבל הוא יסוד לעשות רע לכולם. כי אם אני רוצה לקבל, אני מקבל כבר ממישהו על חשבון מישהו, ורק כך אני מתנהג בחיים שלי. ולמי שאין רצון לקבל, אין לו שום יסוד להרע למישהו בשום צורה. לכן זה שהבורא אומר "בראתי יצר הרע", רצון לקבל, אז הוא באמת יצר הרע, כי על ידי זה הוא, הרצון לקבל מזיק לכולם.

"ולא עוד אלא, שמקובל ומתיישב על לבנו, בתכלית הפשיטות, במושכל ראשון, שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו." זה לפי המקובלים שכך השיגו אותו וכך אומרים לנו שזה הטבע שלו, להשפיע לכולם טוב. "שזה מוכיח לנו לעינים, מכל הבריאה הגדולה, שברא וערך לעינינו." שאם אנחנו מסתכלים על כל האנושות, על כל הקוסמוס, על כל מה שיש, הכול כביכול נברא לאדם. ואם האדם לא היה עושה רע מאדם לאדם או מאדם לסביבה, ודאי שהיה מסדר את החיים שלו בצורה יפה מאוד. זאת אומרת, אנחנו לא רואים בכל הטבע אף אחד שמזיק לנו חוץ מהאדם עצמו.

"כי בהכרח, שיש כאן בעולמינו בריות, שמרגישות אחת מהשתים: או טובות, או רעות. ואיזו הרגשה שהיא, שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרם להם מהבורא ית'. ואחר שידוע בבירור גמור, שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח, שכל הבריות, מקבלים הימנו ית' טובות בלבד. הרי שברא את הבריות, רק כדי להטיב להם.

נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע" טוב בלבד. ובשום אופן שבעולם, לא יצוייר בחוקו, איזה גרם של היזק וצער, שיהיה נמשך הימנו ית'.

ועל כן גדרנו אותו ית', בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשיות, המתנהלת ומושגחת על ידו ית': איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד?"

אם אנחנו מסתכלים על כל העולם הזה, אנחנו רואים הרבה בעיות, צרות, שכולם נמצאים בלחצים, בכל מיני דברים. האם זה קורה בגלל טבע האדם? האם את טבע האדם אנחנו גם צריכים לייחס לבורא? או אמנם יש לנו טבע רע, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לשייך את זה לעצמנו. את זה אנחנו עוד צריכים לבדוק. אבל כל שכן אנחנו צריכים להגיד, שיש כוח הטוב, כוח הרע, וכנראה שכוח הרע נמצא באדם בלבד. והחיות כשהן מתנהגות כך שהן אוכלות זו את זו, זה לא מתוך כוונה רעה אלא אך ורק כדי להתקיים, שחוקי הטבע מקיימים אותן בצורה כזאת.

שאלה: אם אין בבורא שום רצון לקבל, איך הגיע המושג הזה "להשפיע נחת רוח לבורא"?

מתוך זה שטבע הבורא הוא לתת לנברא. ומתוך הכוח הזה הוא ברא את הנברא, הוא ברא בנברא גם את אותו היסוד שהנברא יכול לרצות לתת לבורא, כדי להזדהות עימו, לעלות לדרגת הבורא, להיות כמו הבורא, טוב ומטיב, נצחי ושלם.

תלמיד: אבל איך בכל זאת אנחנו יוצרים איתו תקשורת, איך אנחנו יוצרים את הדיאלוג הזה איתו אם הוא לא שומע שום דבר, אם אין לו חיסרון?

זה אנחנו כך חושבים. הבורא הוא מאוד רגיש לכל דבר שאנחנו עושים, חושבים, מרגישים, מפני שהוא רוצה שאנחנו נרגיש טוב. ולכן כל ההרגשה שלנו היא מיד מורגשת בו בצורה פי 125 מדרגות יותר ממה שאנחנו מרגישים. זאת אומרת, אם אני מרגיש איזושהי נקודה שחורה, הוא מרגיש את זה כעולם שחור שלם. ממש כך. זה בהתאם עד כמה הכלים שלי והכלים שלו הם שונים. יש כלי שלי, אפילו שהכלי, הרצון לקבל קטן מאוד, אבל הכלי שלו, הרצון להשפיע הוא אין סופי, ולכן הוא מרגיש פי אין סוף, ואת כל הדברים שעוברים עלי בצורה שלילית, הוא גם מרגיש אותם בצורה שלילית.

אנחנו עוד נלמד את זה, אתם תרגישו איך המערכת הזאת עובדת. וודאי שהיא לא פוגעת בייחודיות, בשלמות, בנצחיות הבורא, אלא דווקא ההיפך, שהוא נמצא גם בקליטה של כל התופעות האלו והוא גם למעלה מזה.

שאלה: הכול נובע מהבורא ובהכול אשם האדם.

אני לא הייתי אומר שהוא אשם, אבל הכול תלוי באדם, כן.

תלמיד: באיזה שלב עוברת האחריות על האדם, אם הכול משתלשל ממנו והכול תוצאה ממנו, איפה האדם פה?

אנחנו עוד לא לומדים את זה, אבל על האדם לעשות קודם פעולות שהוא בזה יכול להשוות את עצמו עם הבורא. שהוא יכול להתחיל לקבל מהבורא כל טוב אך ורק שהוא מתכוון בזה לעשות נחת רוח לבורא. הבורא פועל בתענוג, האדם מקבל בכוונת קבלת התענוג.

שאלה: אם לבורא אין חיסרון והוא רק נותן, האם הוא מרגיש רק מה שקורה אצלנו, את החסרונות אצלנו כלפיו?

אני ממליץ לא לעשות כאן ספקולציות, אלא בואו נלמד ואולי נתקרב להרגיש מה זה. זה מאוד מאוד לא פשוט. כי אנחנו פועלים, רוצים להחליט, להבין, להרגיש רק מתוך הרצון לקבל שלנו הקטן, וזה לא מספיק, זה כלי כל כך קטן וחד צדדי שאנחנו לא יכולים בו שום דבר להבין מהבורא. בוא נחכה קצת.

קריין: עמוד 399 טור א'.

השגחתו ית' הוא "השגחה מטרתית"

"זהו מובן לנו, מכל מערכות הטבע, המוצגים לעינינו, אשר כל בריה, קטנה איזו שהיא, מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית. כלומר, גידול אטי, והדרגתי, בדרך התפתחות של "קודם ונמשך". כמו הפרי על האילן, אשר מושגחת במטרה טובה לסופה, שתהיה פירי נאה ומתוקה לחיך.

וצא נא ושאל להבוטניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפרי הזאת, מעת שנראתה לעינים, עד ביאתה לתכליתה, שהוא גמר בישולה, אשר כל המצבים הקודמים לתכליתה, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתה, המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי להצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפירי יותר מתוק בסופה, היא נמצאת יותר מרה ויותר מגונה, במצבים הקודמים של סדר התפתחותה.

וכן במין החי והמדבר. כי הבהמה, אשר דעתה מועטת בסוף גידולה, איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה. בניגוד להאדם, שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו. כי "עגל בן יומו קרי שור". כלומר, שיש לו כח ושכל השמירה, לעמוד על רגליו, ולטייל אנה ואנה, ולהשמר מפגע רע, הנמצא על דרכו.

מה שאין כן האדם בן יומו, שהוא מוטל לעצמו, כמו נטול החושים. ואם יצוייר לנו, מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי הולדות האלו, בטח שהיה אומר על יליד האדם, שגם בתכליתו לא יצלח למאומה. ועל יליד הבהמה, היה אומר, שכאן נולד נאפוליאן חדש. דהיינו, אם היה דן על פי שיעור חכמתו של העגל, לעומת יליד האדם, הטפש והנטול מכל החושים.

הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות, שברא, אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית". מבלי לקחת כלל בחשבון, את סדר השלבות של התפתחות. כי אדרבה, דרכם - לרמאות אותנו ולהעתיק עינינו, מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם.

ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל נסיון". כי רק בעל הנסיון, שיש לו ההזדמנות, לראות את הבריה, בכל מצבי התפתחותה, עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות - שלא להתפחד כלל, מכל אותן התמונות המקולקלות, שהבריה אוחזת בהן במצבי התפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה וברה. וטעם הסדר הדרגתי הזה, המתחייבת לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה, ואכמ"ל.

והנה נתבאר היטב, דרכי השגחתו ית', בעולמינו, שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל, מקודם ביאתה של הבריה להנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה.

ואדרבה, דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים, כלפי המסתכלים.

הרי לעיניך, שהשי"ת משפיע לבריותיו, תמיד רק טוב בלבד. אלא, שהטוב הזה, מושגח הימנו ית', בדרך השגחה מטרתית."

אנחנו צריכים להבין, שכל ההתפתחות שלנו היא כמו שאנחנו רואים על בני אדם נגיד. נולד ילד, תינוק, ולד, יוצא מהאימא שלו, הוא לא יודע כלום, לא מבין, לא מסתדר, לא שומע, לא רואה. לא, לא, לא בשום דבר. אם לא הגדולים שנותנים לו טיפול, הוא לא יכול לחיות, לא יכול לשרוד בחיים. ולאט לאט כשהוא גדל הוא מתחיל לקבל כוחות, הבנה, תפיסה, מתקשר למציאות הסביבתית, ואז [נעשה כשיר] לחיים. עוד יותר מזה, בזה הוא עולה על הדור הקודם, מי שהוליד אותו, אבא ואימא, נעשה עוד יותר חכם, עוד יותר מתקדם מהם וכך הולך והולך.

אנחנו מבינים את זה בעולם הזה, ולכן כשאנחנו מסתכלים על התינוק שנולד, אנחנו לא חושבים שככה הוא יישאר, חס ושלום, אלא ודאי שיגדל ויהיה גדול וחכם וחזק, וייקח את החיים שלו בידיים וכן הלאה. מה שאין כן, על עצמנו, על האנושות, אנחנו לא כל כך רואים את זה. כי אנחנו מתקדמים מדור לדור לא על ידי הכוחות הטבעיים שיש בטבע שלנו, של החיות, שאנחנו כחיות, אלא אנחנו מתקדמים בעולם הזה לפי האגו שלנו. ולכן אנחנו רואים את עצמנו עד כמה אנחנו מקלקלים את העולם הזה ואת עצמנו, את החברה שלנו. ולכן יש כאן בעיה, שמצד הטבע אנחנו יכולים להתקדם בצורה יפה וטובה, אבל מצד האופי הפנימי שלנו, הרצון לקבל, אנחנו כל הזמן מקלקלים את החיים לעצמנו.

שאלה: האם ניתן להבדיל בין התמונות המקולקלות, שהן חלק מהתהליך הטבעי שצריך לקרות, או שמדובר בתמונות מקולקלות שהן כבר קלקול ממש שיכול היה להימנע?

אנחנו לא יודעים מה [יכול] להימנע ומה לא. אנחנו מבינים רק דבר אחד, כל פעם שאני משתמש באגו שלי, שזה הכוח ההפוך מהבורא, אני מפסיד.

שאלה: איך טוב ורע משלימים זה את זה ברוחניות?

ברוחניות כל דבר שאני עושה עם כוונה על מנת להשפיע, עם כוונה להתחבר, זה נקרא "רוחניות". אפילו שאני עוד לא נמצא בהשגה רוחנית, אבל לכיוון הזה אני פועל, אז כל המצבים האלו הם מצבים להתקדמות שלי. אפילו שאני נופל וקם, אפילו שנראה לי שאני הולך אחורה ולא קדימה, אם זה בכוונה להשיג חיבור, זה נקרא "רוחניות", קודם כל בשבילנו, אז בטוח שאני מתקדם, לא חשוב אילו תופעות בדרך אני מרגיש ואילו תוצאות אני מקבל.

שאלה: הדוגמה שבעל הסולם נותן פה, שהוא משווה את האדם החלש, התינוק, עם העגל, האם אפשר להשוות גם את הקבוצה שלנו לדוגמה עם שאר העולם, שבנקודת מבט ראשונה היא מגוונת אבל משפיעה?

לא. "עגל בן יומו שור קרי", מדובר על זה שדרגת החי, דרגת הבהמה היא לא יוצאת מהעולם הזה לעולם הרוחני, ולכן היא חיה בצורה פשוטה ומסתדרת. מה שאין כן, דרגת האדם, אם מישהו רוצה לצאת מדרגת חי לדרגת המדבר, שם זו בעיה, בעיה גדולה, אנחנו מתחילים לחטוף מכות, כל מיני בעיות, בלבולים, עליות וירידות וכן הלאה, כך גדל אדם. לדרגת האדם יש להגיע בצורה אחרת לגמרי ממה שבדומם, צומח וחי. אנחנו לומדים את זה לפי המאמרים של המקובלים, ועוד יותר מ"תלמוד עשר הספירות", ששם כתובים קצת ב"פתיחה" השלבים שאנחנו צריכים לעבור כדי לגדול לצורה רוחנית.

שאלה: אם הכול "אין עוד מלבדו", האם יש לי זכות לבקר חבר והאם לחבר יש זכות לבקר אותי בדרך הרוחנית?

לא, רק לעזור. רק לעזור בלבד. לבקר לא, אף פעם אנחנו לא מבינים את החבר, לא יכולים להבין למה הוא עושה כך או אחרת, אלא אני חייב לקבל אותו בלמעלה מהדעת ולעזור לו בכמה שאפשר.

שאלה: כולם משוכנעים בזה ש"אין עוד מלבדו", ושכל הרגשות והפעולות שלנו הן ממנו. למה הוא נתן לאדם את הדת שחושבת אותנו ככת?

כל הדתות התפתחו בכל האנושות כדי לקדם אותם להבנת הא-לוהות, כי בלי ההכנה הזאת הם היו נשארים ממש כבהמות. וכך על ידי כל מיני דתות הם בכל זאת מקבלים התקדמות, הבנה. אני לא מדבר רק על הדתות יהדות, אסלם ונצרות, אני מדבר בכלל על כל מיני צורות דתיות, שיש מעל אלפיים כאלה צורות באנושות. בכל זאת זה מקדם את בני האדם, כל אחד לפי האופי שלו, לפי שורש הנשמה שלו, שנשמת אדם הראשון שנשברה, כך היא הולידה גם איתה יחד כל מיני צורות של התקרבות לא-לוהות, לעבודה א-לוהית. זה גם נובע משבירת אדם הראשון.

ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה

"והנה נתבאר, אשר השי"ת, הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מדת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית! שפירושו, שהשגחתו ית', מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה.

ועם זה מובן, אשר תכלית הזה, בטוחה לנו לכולנו בהחלט. דאם לא כן, אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר, שאינה מספקת למטרתה, חס ושלום. וזהו שאמרו ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר, כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית, שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו ית', שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה. כלומר, שאם לא נגיע לזה, נמצא חס ושלום דופי בהשגחתו.

שהדבר דומה למלך גדול, שנולד לו בן לעת זקנותו, שהיה חביב לו מאד. ולכן מיום הולדו, חשב טובות בעדו. והלך וקבץ כל הספרים, היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה. והכין בעדו בית מדרש לחכמה. ושלח אחרי הבנאים המפורסמים, ובנה לו היכלי עונג. וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה, והכין לו בתי זמרה. וקרא המבשלים והאופים, היותר מצוינים, שימציאו לו מכל מעדני עולם. והנה, נתגדל הבן, ובא בשנים. והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות. והוא סומא, אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים. והוא חרש, לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר. והוא חולה במחלת סוכר, ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף.

אולם עובדא כזאת, יכולה שיארע למלך בשר ודם. מה שלא יתכן להאמר, כלפי השי"ת, אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן, הכין לנו ב' דרכים של התפתחות:

א. האחת - הוא דרך יסורין, שהוא, סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה, אשר מוכרחת מטבעה, ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול, במצבים שונים, זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט, עד בואינו לכלל הכרה, לבחור בטוב ולמאס ברע, ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים.

ב. ועל כן, הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהיא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו, בזמן קצר ובלי יסורים.

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא: הכשרתינו לדביקותו ית', שישכון בתוכנו!

והמטרה הזאת, היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו, עם ב' אופני השגחתו, שהם "דרך יסורין" ו"דרך תורה", כמבואר.

אולם, מבחינת המציאות המעשיות, אנו מוצאים, אשר השגחתו ית' מגיע אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת. והמה נקראים בדברי חז"ל "דרך ארץ ודרך תורה"."

זאת אומרת, אנחנו, איך שכל אחד נבנה יש עליו השגחה שמתחלקת לשני הכיוונים, כאילו כוח הטוב וכוח הרע מושכים אותו מימינה, מושכים אותו לשמאלה כדי לקדם אותו קדימה. אבל קדימה בטוח הוא מתקדם רק או על ידי יחסים טובים או על ידי ייסורים. אבל באחד משניים הוא תמיד הולך, לפעמים בימין, לפעמים בשמאל. ובדרך כלל אנחנו רוצים להתקדם בדרך אמצעית שנקראת "דרך ארץ", וכך זה מה שקורה לנו.

אז יש לנו כאן בחירה על ידי מה להתקדם או על ידי מכות או על ידי מתנות. והכול תלוי בהתאם עד כמה אנחנו מבינים, מרגישים ומיישמים את חוקי החיבור שלנו בעשירייה. זה בעצם מה שקורה. כל המטרה היא להביא אותנו לחיבור ובחיבור לגלות את הכוח העליון, הבורא.

שאלה: אני הרבה פעמים פונה לבורא במחשבות שלי ומבקש ממנו תיקון, אבל אלו גם מחשבות דתיות. כי אתם אומרים תמיד שצריך לעבוד דרך העשירייה. איך אני יכול לשנות את ההרגל מלפנות לבורא מעצמי, לפנות דרך העשירייה?

אם אתה פונה לבורא בצורה לא דרך חיבור בעשירייה, אז אתה פונה כמו אדם דתי, כמו בדתות, באמונות דתיות. מה שאין כן, אם אתה פונה דרך חיבור, דרך תיקון של הנשמה, תיקון של הכלי שהיה שבור, אז אתה עושה עבודה רוחנית ואתה רוצה בחיבור בין הכלים השבורים, שזה אתה והחברים שלך, אתם רוצים לגלות את הבורא.

ההבדל בין דת לבין חכמת הקבלה והעבודה הרוחנית, שבדת אתה מתפלל שיהיה לך טוב ואתה נשאר אגואיסט, אתה לא חושב על שום דבר חוץ שמזה יהיה לך טוב. בחכמת הקבלה אתה דרך עשירייה רוצה לפנות לבורא. אתה פונה לבורא שירכיב לך את העשירייה, אתה רוצה להיות המשפיע לכולם, משפיע דרך החברים גם לבורא. כל המטרה שלך היא להיות דומה לבורא, משפיע לבורא, משפיע לזולת, לכל האנושות. זו חכמת הקבלה.

ולכן ההבדל בין חכמת הקבלה לבין הדתות, שבדתות אתה נשאר אגואיסט, ועוד יותר ויותר ויותר אגואיסט מיום ליום. מה שאין כן בחכמת הקבלה אתה מגלה שאתה אגואיסט אבל יחד עם זה אתה מתקן את עצמך, אתה מזמין מאור המחזיר למוטב ואז אתה מתחבר עם החברים עד כדי כך שמגיעים למערכת שלמה של קשר ביניכם ושם אתם מגלים את הכוח הכללי של השפעה, נתינה, אהבה, שנקרא "בורא". זה ההבדל.

שאלה: איך אנחנו בודקים בעשירייה שאנחנו מחוברים ואפשר להעלות תפילה משותפת לבורא?

אני חושב שאנחנו לא יכולים לבדוק את זה ולמדוד את זה. אלא אם נעשה את זה בצורה אמיתית אז אנחנו נרגיש שהבורא מתלבש בזה. כך נרגיש. כשהעשירייה מתחברת היא מתחילה לגלות את תכונות הבורא בתוכה, תכונות ההשפעה, תכונות האהבה, תכונות החיבור, ומה שהיא מגלה נקרא "בורא".

שאלה: שלשום בשיעור ערב ממש בהתחלה התייעצת עם הקהל על התוכן, על הצורה של שיעור הערב. אם אפשר להתחיל בדברי רב"ש בעבודה בקבוצה עם סדנאות, להמשיך הלאה עם בעל הסולם, תע"ס, ולסיים חצי שעה עם הזוהר, כמעט בלי שאלות.

בסדר אני שומע. תודה.

מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.

כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:

א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,

ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.

וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:

א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,

ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.

ראה שם בעיון מספיק." זאת אומרת, כל הטוב מגיע לנו מזה שאנחנו דומים לבורא, וכל הרע אנחנו מרגישים במה שאנחנו שונים מהבורא.

"ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.

כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו."

שאלה: אני שמעתי שאתה מתפלל לבורא שיבנה לך את העשירייה.

מי סיפר לך?

תלמיד: הבנתי ממך לגבי החברים.

בסדר, נכון.

תלמיד: האם יש לך בכלל זכות להוריד את מה שהבורא מביא לך?

מה זה להוריד?

תלמיד: הוא מביא לך חברים, יש לך אפשרות לעשות בחירה במה שהוא מביא לך?

אני לא מבין. כמו שכולם, אתם מסודרים לפי עשיריות, גם לי יש עשירייה. אסור לי שתהיה לי עשירייה?

תלמיד: האם יש לך אפשרות לבחור עשירייה אם הוא הביא לך חברים מסוימים?

מה זה לבחור אני לא מבין, בין מה למה אני בוחר?

תלמיד: ניקח את המסך שאני נמצא בו, אם יכול לחתוך אותו לשתיים, האם אני יכול לבחור את העשירייה שלי?

אהה להעדיף חברים כאלו או חברים כאלו?

תלמיד: קיבלת חברים לעבוד איתם לחיבור לעשירייה, לגלות את הבורא. יש לך בכלל זכות להגיד עם אלה כן אני עובד, עם אלה אני לא עובד?

לא, לא יכול להיות, אין דבר כזה. קיבלתי מלמעלה וזהו. איך שזה התארגן ואני לא יכול, אלא אם כן הם יכולים להגיד "אנחנו לא רוצים אותך", אז מאין ברירה אני אצטרך לחפש מקום אחר. אבל אצטרך לחפש כי או שאני נמצא בעשירייה ואני מתקדם או שאני לא נמצא באיזה עשירייה ואני לא מתקדם.

שאלה: רציתי לדעת איך המצב עכשיו של הקורונה מביא את האדם, את האנושות להכרת הרע? כמו שהוא מתאר עכשיו בכתוב, "מקרוביו ואחר כך מבני עירו ועד שכל האנושות", איך זה מביא אותנו להכרת הרע?

זה מאוד מקדם. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים תחת כיפה אחת, תחת כוח אחד עליון שמשפיע עלינו, על כולנו, ואנחנו יכולים להבין מה שעובר בכל מיני מדינות, בכל מיני עמים, כי כולם נמצאים באותה צרה.

תלמיד: אבל למה שאני ארגיש שאני רע כתוצאה מהמצב הכללי, למה שהאנושות תרגיש שהיא רעה, כל אחד ירגיש שהוא רע?

זה תלוי עד כמה אתה עובד על עצמך. עד כמה אתה רוצה יותר להתקדם לנתינה, לאהבה, אז אתה יותר מגלה עד כמה שאתה לא בזה.

תלמיד: ברור שמי שמתקדם לעבר אהבת הזולת עם חכמת הקבלה אז הוא מגלה את עצמו יותר. איך הקורונה וכל המצב הגלובלי, מקדם כל אחד מהאנושות להכרת הרע, שהוא רע?

בזה שאנחנו כולנו מתחברים יותר ויותר אפילו על ידי צרות ואז אנחנו מגלים עד כמה כל אחד ואחד מאיתנו יותר אגואיסט.

קריין: אנחנו ממשיכים לקרוא בעמ' 401 טוב ב' למעלה.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:

שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ".

וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם.

וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

ואנו מרויחים בשנים:

א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו.

אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.

באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."

אני חושב שהדברים ברורים, יש לנו דרך תורה ודרך ייסורים, אם אנחנו מגיעים בדרך התורה, אנחנו מקבלים את הכול במהירות ומרגישים את עצמנו מתפתחים באור ה' מה שנקרא, בכוח העליון. אבל רק אם אנחנו פועלים בבחירתנו, מעצמנו, ואנחנו צריכים לדחוף את עצמנו קדימה על ידי החיבור שלנו, בינינו, על ידי פנייה לבורא, וכן הלאה.

מה שאינו כן אם אנחנו לא בוחרים בזה, אז מגיעים אלינו כוחות שמחייבים אותנו בכל זאת ללכת קדימה. הם פועלים מאחורה, לא במשיכה מקדימה, אלא בדקירה מאחורה, ואנחנו צריכים להתפתח מאין ברירה, על ידי ייסורים, כך בדרך כלל אנחנו מתפתחים, כך האנושות מתפתחת, וזו דרך ארוכה ומאוד מאוד מלאה בייסורים.

שאלה: הוא חוזר ואומר על ידי עסק המצוות והעבודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו. מה זה עסק המצוות והעבודה?

שאנחנו מקיימים את מה שהבורא אומר לנו לעשות, זה נקרא מצוות, מה שהבורא מצווה.

תלמיד: איך הוא עושה את המצווה הזאת, איך מבצעים אותה?

המצווה "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה, זו המצווה העיקרית.

תלמיד: מה זה, בעשירייה?

גם בעשירייה, ודאי.

תלמיד: ואז הוא אומר "נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע", מה, כשאני עושה עבודה בשביל לגלות את הבורא, אני מגלה את הרע שבי?

כשאתה מקיים את מה שהבורא אומר, זאת אומרת משתדל להגיע לחיבור ולאהבה עם החברים, אתה מגלה עד כמה שאתה לא נמצא בזה, ואתה דוחה ולא רוצה את זה. זאת אומרת יש לך הכרת הרע, והיא מגיעה בצורה מהירה, מגיעה מתוך זה שאתה משתוקק לטוב, ובצורה כזאת אתה כבר מתקדם על שתי רגליים.

תלמיד: זאת אומרת כל העבודה שלי היא הכרת הרע?

כן.

שאלה: יש שתי דרכים, דרך תורה ודרך ייסורים, אז למה בכלל אנחנו צריכים להפיץ ולהסביר? אם הנקודות שבלב זו עבודה של הבורא? אנחנו איזה 2000, 3000 אנשים שלומדים עם הבורא, עוסקים בו, אז הוא צריך את זה בכלל?

הבורא רוצה שכולנו נתקרב אליו, שכולנו נלך בנטייה אליו, ולא לכל מיני שטויות שאליהן אנחנו נמשכים בחיים שלנו, מתוך האגו שלנו. לכן אנחנו צריכים לפרסם את חכמת הקבלה, זה דבר אחד.

דבר שני, זה רצוי בעיני הבורא, מפני שהוא עשה לנו את שני הדברים, אבל הוא לא מוותר, שרק הוא בעצמו ימשוך אותנו אליו, אלא הוא רוצה שאנחנו בעצמנו, נבחר את הדרך מתוך זה שאנחנו רוצים להתקרב אליו. ושלהתקרב אליו יהיה אצלנו כדבר מאוד מאוד מיוחד, כפרס, ומתוך זה אנחנו נגלה, נרגיש ונתחבר בו.

שאלה: מה זה אומר דרך העשירייה, להתפלל דרך העשירייה, מה הדרך הזו?

אני מתחבר בעשירייה, אני רוצה בתוך העשירייה להשיג השפעה לבורא, ואני מבקש מהבורא שייתן לכולנו כוח השפעה, כוח חיבור, כך שכולנו כמו איש אחד נתפלל אליו, נתקרב אליו, נהיה כמוהו, זה הכול.

תלמיד: אז למה אנחנו מתקדמים בצורה חלשה כל כך, למה אנחנו כל כך מעטים? כולנו משקיעים 100% מאמצים בהפצה, כל אחד עושה מה שהוא יכול, למה אנחנו כל כך קצת?

אני אגיד לך, לי נראה שזה הרבה מאוד, כי אני זוכר שלפני 30 או 40 שנה היו ממש שלושה, חמישה אנשים וגם זה היה משהו. במשך אלפי שנים רק יחידים היו מגיעים לחכמת הקבלה ועוסקים בה, ככה זה. אף אחד לא נמשך לגלות את הבורא, אם זה משהו טוב, להרוויח כסף, או עוד תענוגים, מילא, אבל אם זה להשפיע, להקריב את עצמו, אף אחד לא רוצה.

שאלה: בעל הסולם כותב שיש שתי דרכים, דרך התורה ודרך ייסורים, האם הבנתי נכון מהמאמר שהכוח המושך זו הכוונה להשפיע לבורא?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שבכל רגע שאנחנו בוחרים בכוונה הזאת, אנחנו מושכים את הכוח שדוחף אותנו?

זה מה שאני אומר לכם בבוקר, תנסו להתרגל לזה שכל המחשבות שלכם יהיו שאתם רוצים לשמח אותו, רוצים ליהנות לו.

שאלה: בכל זאת אני רוצה לדייק, 8 מיליארד צריכים להיות מקובלים?

לא, כמה שיהיו יהיו, כל היתר ילכו אחריהם. יש לך ממשלה, נמצאים שם כמה עשרות אנשים, אבל הם מנהלים את הכמה מיליונים. כך גם המקובלים, כלפי כל יתר בני האדם, וככה המערכת כולה, יש לך ראש, וגוף בפרצוף הרוחני. הראש מאוד קטן לעומת הגוף, אז אל תדאג.

וגם מה זה ראש? אתה לא מסתכל על הראש, אתה מסתכל על איזו ג'ולה כזאת קטנה ממש כמו ראש של גפרור, זה מה שיש לנו בראש, שעושה את כל הפעולות, והמחשבות, כמו איזה מיקרופרוססור, משהו קטן מאוד.

שאלה: רציתי לחזור לתפילה, למה זה קורה שאתה מתפלל, אתה מתכלל בעשירייה, בבני ברוך ופתאום זה נעלם? אני מקבל תשובה, אבל הלאה משהו נעלם, בורח, כאילו הבורא נעלם.

תמשיך, תמשיך.

קריין: עמוד 402, טור א' באמצע.

הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד

"רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'".

והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו.

אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית:

א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע.

ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב.

וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה:

א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה?

ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה:

א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים.

ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה.

כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה.

ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.

אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה."

שאלה: הקריין הקריא עכשיו בעצם השוואה בין אתיקת מוסר לבין דת, שאני מאמין שזו הקבלה, האם ניתן למדוד את זה רק באופן אישי כל אחד לעצמו או שגם בעשירייה, והאם יש כלים למדוד את זה?

כן, גם בעשירייה בכללות אפשר למדוד, לא עכשיו בינתיים כי אין עשיריות ברורות שאנחנו יכולים להרגיש את הכוח הכללי של העשירייה אבל זה ניתן למדוד כעיקרון.

אנחנו בעצם סיימנו את המאמר השלם, ולא הרגשתי בו כל כך הרבה שאלות, כאילו שזה מובן או עבר ליד האוזן, או ליד הלב, אני לא יודע אבל שאלות אין יותר.

שאלה: בהמשך למה שהוא אמר כאן עכשיו אני רוצה להבין, כשאנחנו יוצאים בהפצה רחבה לקהל הרחב, במה אנחנו שונים מתורת המוסר כלפי השומע? כי לכאורה יכול להישמע שאנחנו גם מדברים "בואו נתחבר, תהיו טובים אחד לשני ובזה יהיה לכם טוב".

זה נכון אבל אנחנו עושים את זה בפועל, אני לא רואה שמישהו עושה בפועל חיבורים בתוך הקהל שלו וזה חיבור שנקרא שאני מתחבר עם עוד אנשים כדי בזה לפתח יחס אחד לשני של חיבור ואפילו של אהבה, עד כדי כך שאנחנו רוצים ביחס הזה אחד לשני להרגיש את הבורא, הכוח העליון, הטוב והמיטיב שיתגלה בינינו. אני לא יודע, לא שמעתי שיש איזו שיטה אחרת או יש איזו קבוצה אחרת שעוסקת בזה.

תלמיד: אבל מה התמצית לקהל הרחב? הוא רוצה טוב, החיבור שאנחנו נעשה בשביל שיהיה לנו טוב, זה שאנחנו מסכימים להתחבר ולאהוב זה את זה כדי שיהיה לנו טוב.

לא, זה לא נכון, אנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי להשפיע נחת רוח לבורא, הכוונה שלנו היא בזה, זאת הכוונה מלכתחילה.

תלמיד: נניח שזאת הכוונה הסמויה שלנו כמי שרוצים להעביר הלאה את השיטה, אבל לקהל עצמו?

הקהל ודאי, כאן אתה צודק, לקהל אנחנו אומרים כך, "אתם רוצים שיהיה לכם טוב, אתם צריכים להתחבר ושיטת החיבור תשמעו מהי, ואז אנחנו מספרים להם מה השיטה ואז הכוונה שלהם היא לפי כמה שהם מבינים שזה לטובתם, אבל הפעולה שלהם היא בעצם במשהו בכל זאת רוחנית, בחיצוניות, באח"פ, הם מתחברים אלינו לגלגלתא ועיניים ובכל זאת הם זוכים בזה להתקדמות, להארה.

תלמיד: בלי ההתקשרות הזאת של גלגלתא עיניים לאח"פ, זאת כאילו מערכת פנימית?

אנחנו לוקחים אותם בתוכנו, אל תוך הבטן שלנו.

תלמיד: אבל בתפיסה שלהם איך שהם מבינים אותנו זה בדיוק כמו תורת המוסר, הוא לא מבין את המערכת הפנימית שקוראת, גלגלתא עיניים אח"פ, זה בטוח הוא לא תופס, אין לו מה להבין.

לא.

תלמיד: אבל הוא תופס אותנו כתורת מוסר כי הוא מתחבר לטובת עצמו.

כן, אם נתחבר יהיה לנו טוב, לא צריכים שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: ובמה זה שונה מתורת המוסר, איך שהוא תופס את זה, אני לא מדבר על הרובד הפנימי שאנחנו עוד עושים עבודה של גלגלתא עיניים אח"פ כמו שתיארת?

זה כל ההבדל כי הם מקבלים דרכנו הארה והאור הזה פועל עליהם ומקדם אותם והם נכנסים כחלק מהפרצוף הכללי, השלם, הקדוש.

תלמיד: אז חוץ מהמערכת הפנימית הזאת של ההארה שעוברת דרכנו כי ספגנו חיסרון מהם, כלפי חוץ אנחנו ותורת המוסר יכולים להישמע אותו דבר, תתחברו ותהיו יפים.

אני חושב שככה הם באמת שומעים, אפשר להסביר קצת יותר אבל לא יבינו.

(סוף השיעור)