שיעור בוקר 02.03.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1093,

"מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה"

כרך ה' ב"שלבי הסולם", מסתמך על אמרה במסכת יבמות, "מהו להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה". רב"ש מחלק את המצב שאדם נמצא בעולמו לשלוש אפשרויות. יש בעל הבית שמרגיש רק רשות עצמו שהוא נמצא בעולם, יש סביבו טבע, סביבה, חברה, אנושות והוא קובע והסביבה שלו קובעת מה קורה לו. ויש מצב, מעמד, שאדם מרגיש את מציאות ה' או שמאמין במציאות ה'. צריך להבין מה ההבדל בין אמונה להרגשה.

במצב שהאדם מרגיש את מציאות ה' יש שני מצבים, יש מצב של עלייה ויש מצב של ירידה. במצב של ירידה הוא גם נמצא ברשות עצמו וגם מרגיש את רשות הבורא, שיש עוד כוח שפועל במציאות חוץ ממנו. המצב הזה הוא למעלה מבעל הבית, אבל הוא רוצה שהכוח הזה ישרת אותו. או שזה סטרא אחרא אם אנחנו נמצאים בעולמות העליונים, ויש בנו כוחות שרוצים ליהנות מנוכחות הבורא, ממציאות הבורא, שהבורא יישרת אותם, ימלא אותם רצונות, זה נקרא "סטרא אחרא", אבל בכל זאת זה קשר עם הבורא, רק לא הקשר הרצוי, אבל בכל זאת קשר.

זאת אומרת, זה מצב יותר גבוה מהמעמד של בעל הבית שלא מרגיש את הבורא וחי בטבע כמו בהמה, ויש מצב יותר גבוה שנקרא "עלייה", שהאדם מתרומם כדי לשרת את הבורא. לא שהבורא ישרת אותו, אלא הוא ישרת את הבורא, ורק שלושת המצבים הללו נמצאים במציאות.

ועבודת האדם היא כל הזמן לבדוק איפה הוא נמצא, כי לפעמים הוא יכול ליפול לדרגת בעל הבית ולפעמים להיות בירידה רוחנית, בסטרא אחרא בשתי הרשויות, או בעלייה ברשות אחת.

תלמיד: רב"ש כותב שאם אדם בעלייה, הוא מרגיש שנמצא ברשות אחת, אבל הוא גם כותב "מה שאין כן בזמן העליה, האדם ברוגז". אם אני ברוגז בעלייה, זה אומר שאני חושב שהייתי עושה אחרת. אז איך יכול להיות שזה ברשות אחת עדיין? זה מנוגד למה שאני מרגיש או חושב.

יש הרבה אופנים גם בעלייה וגם בירידה. עלייה נקרא שאתה נמצא ברשות אחת, זאת אומרת שאתה יודע שיש רשות אחת. גם ברשות אחת יש כמה אופנים, או שאתה מסכים עם זה או לא, או שאתה נכנע לזה או שאתה מקבל את זה בשמחה, או שאתה תומך בזה ומחזיק את זה בכוח וברצון. יש כל מיני מצבים במצב הזה, אין רק שחור או לבן, אלא בכל מצב יש הרבה מצבים משלו.

תלמיד: בעמוד ר"ז הוא כותב "היינו, שאנו צריכים להאמין מה שהחכמים אמרו לנו, ולא להסתכל על השכל שלנו." החכמים נותנים לך עצות אבל בדרך כלל הם לא נותנים לך ממש כלים אלא אומרים לך "מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה". מצד אחד אני צריך להשתמש בשכל שלי, ומצד אחר אני צריך לעשות מה שבידי ובכוחי?

איך אתה מקבץ את כל הדברים האלה בצורה כזאת, אני לא יודע. אבל הבעיה היא שבתקופת ההסתרה אנחנו לא יכולים לדעת איך אנחנו מתקדמים. הם נותנים לנו כמה עצות, לא סתם זה נקרא "עיטין ופקודין", תשתדל לעבוד איתן.

בשכל אנחנו רוצים להבין מה הסיבות ולשקול מה יותר חשוב, מה פחות חשוב ואיזה מצבים יותר מועדפים. הגישה השכלתנית, טוב שאדם משתמש בה, הוא עובד איכשהו, הוא זז, אבל לא שזה בהחלט מועיל, אלא ההתקדמות היא רק לפי היגיעה הפנימית שהאדם נותן. ומתי הוא נותן יגיעה פנימית זו בעיה, קשה מאוד להבחין. היגיעה היא מאמץ מרצוני או נגד רצוני, זה לא שייך לשכל, זה שייך לרצון, וקשה מאוד למדוד אם כך, מתי אני נותן יגיעה ואיך אני נותן יגיעה.

היגיעה היא בדרך כלל בלחבר את עצמי לבורא, למעמד, כפי שנראה לי הגבוה ביותר שיכול להיות. בכל כוחי להתאמץ רגשית, להוציא את עצמי מדרגת בעל הבית שזו דרגת הירידה הרוחנית, לדרגת העלייה הרוחנית. אני לא יודע מה הבורא עושה, אבל אני אעשה מעצמי כך שכבר עכשיו וכל החיים שלי והפעולה שלי והבורא, יהיו במצב אחד, במצב שבו אני בכלל לא אבדיל בין שלושת הדברים האלו.

המאמץ הזה שאדם עושה נקרא "יגיעה", כי חוץ ממנו אין כלום, לזה אנחנו צריכים להגיע. ואנחנו צריכים תמיד להבדיל אם אנחנו נמצאים בזה או לא, ואם לא נמצאים בזה, כן צריכים להשתדל לעשות. לזה אנחנו צריכים להגיע כמו שהם כותבים "מה שבכוחך בידך לעשות תעשה". ומאמצים שכליים לא צריכים להיות, הם לא נחשבים בכלל למאמץ.

וכאן לא יעזור לאדם עד כמה הוא יותר מברר את המצב, או פחות מברר את המצב. יש אנשים יותר רגישים ויש כאלה עם יותר כוחות לביקורת ובירור. לא, זה לא יעזור, אין שום נטייה טבעית שאיתה אדם נולד שיכולה לעזור לו בהתקדמות לבורא. בזה כולם שווים. אז רק מתוך זה אפשר לראות עד כמה אנחנו לא יכולים למדוד את היגיעה.

יש כאלה שהם אטומים ללא רגש, וכאלה ללא שכל, וכאלה שהם ללא רגש וללא שכל, ויש כאלה שנמצאים כל הזמן בהתפעלות ובהתרוממות. האם אפשר להגיד משהו על אלה או על אלה? על אף אחד אי אפשר להגיד כלום, אנחנו לא יכולים למדוד.

תלמיד: מה זאת אומרת לנסות להגיע להתאמצות רגשית?

ההתאמצות, היא לא רגשית כביכול. אני לא יודע מה זה נקרא דביקות בבורא, אלא איך שאני מתאר אותה, במה שאני מסוגל, לזה אני צריך להשתוקק, ואיכשהו להשתדל להכניס את עצמי בכל מצב ומצב שאני נמצא.

תלמיד: היגיעה היא להגיע להשתוקקות?

זה נקרא יגיעה. יגיעה נקרא להחזיק את עצמי במצב הדביקות. להחזיק את עצמי במצב העלייה, כמו שהוא מתאר את זה כאן.

תלמיד: אבל את מה להחזיק, את ההשתוקקות עצמה?

לא את ההשתוקקות, את עצמי. כל הזמן לתאר את עצמי במצב העלייה. ואם אני עושה ביקורת וחוקר את המצבים שלי, אסור שזה יגרום במאומה למעמד שלי, שאני אביא את עצמי להרגשת העלייה, להרגשת הדביקות. אלא אם כן, חצי שעה מתוך 24 שעות מותר לעשות ביקורת, אבל לא לגרום לירידה. אף פעם לא לגרום לירידה.

ואם אנשים עושים את ההיפך, 24 שעות כל מיני בירורים, זה כנגד העצה שנותנים לנו. בזמן הביקורת אדם נמצא הפוך מהבורא, לא בהתאמה, לא בקרבה, לא מושך לעצמו את האורות המקיפים שהם הם המקדמים אותנו, ולא השכל שלו כמו שהוא חושב. הוא נמצא סתם בשכל, באיזו מכונה, בכלל לא במערכת הקדושה הרוחנית, אלא באיזה מנגנון שיש שם גלגלים, כל מיני דברים, זה דבר מכני, דבר בהמי.

לא סתם הם מייעצים לנו להיות בדביקות, בהתפעלות, ובביקורת רק חצי שעה. המאמץ, היגיעה, זה דבר מאוד מיוחד, מסוים, ששוב אני אומר, לא קשור לביקורת השכלית.

תלמיד: אז למה הוא קורא לאמונה למעלה מהדעת, אמונה פשוטה, למה זה פשוט?

למה הוא אומר אמונה פשוטה?

תלמיד: הוא אומר, "לכן נקרא זה "אמונה של אמת" או "אמונה פשוטה", שאין שם שום דבר להבין, אלא הכל הוא למעלה מהדעת."

כן.

תלמיד: אבל רואים שזה לא פשוט כל כך.

זה לא פשוט להגיע, אבל זה לא מסובך לפי השכל. אנחנו צריכים להבין שהשכל הוא ליד הרגש ופועל במסגרת העולם הזה. ברגע שאתה רק נמצא בשכל, אתה מנותק מרוחניות. אם השכל יכול לשרת את הרוחניות, בבקשה. זאת אומרת לא להוריד אותך ממדרגת הדביקות, אלא לסייע עוד ועוד לטפס על זה.

תלמיד: במצב שלנו, אדם יכול לראות איזה פעולות שהוא עושה כביכול למעלה מהדעת?

תלוי איך אתה מגדיר מה זה למעלה מהדעת, בהתאם לזה אתה תענה.

תלמיד: פעולות נגד הרצון.

הרבה אנשים בעולם עובדים כביכול נגד הרצון. עכשיו הרצון שלי לישון, אבל אני עושה מאמץ וקם מהמיטה והולך לעבוד. זה נגד הרצון או לא? כביכול כן, הרצון שלי לישון. אבל אני עושה חשבון מה לטובתי בסופו של דבר, ואז אני מבצע רצון אחר. רצון שיהיה לי אוכל, בית, משפחה וכן הלאה ואני הולך לעבוד. רצון קטן, נדחה מפני רצון גדול, מפני שיש לי כמה רצונות. אם היה לי נטו רק רצון לישון, אז תבוא, תהרוג אותי, לא חשוב, אני ישן, כי אני לא מרגיש רצון אחר. רצון לחיות נגיד, לא מרגיש, אתה בא, הורג, בסדר, אני אפילו לא יכול לעשות חשבון. מתי אני עושה חשבונות? כשיש לי כמה רצונות, אז איזה רצון יותר גדול, ואיזהו רצון מועדף על השני.

תלמיד: כן, אבל את השכר הרוחני אנחנו לא יודעים, כשעובדים מקבלים תלוש בסוף החודש.

השכר הרוחני זה אותו דבר, זה גם נכנס בחשבון שלנו. אז אומרים כך, אם יש לי עדיין חשבונות, אז מהם החשבונות? או שהחשבונות שלי במסגרת העולם הזה, הרצון לישון או רצון שתהיה לי משכורת אז אני הולך להביא את המשכורת. אני קם מהמיטה או הולך לעבוד, אלה חשבונות במישור דעולם הזה, חשבונות של בעלי בתים.

ויש חשבון שאתה כבר מתחשב עם הבורא, יש לו רשות ויש לי רשות, ואז איך אני מסתדר איתו? אני לא יכול למחוק אותו מהתמונה, הוא נמצא במציאות ואז אני צריך רק לעשות חשבון מה הוא היחס שלי אתו? באיזה קשר אנחנו?

אני רוצה להרוויח ממנו באיזו צורה, אז אני יכול לעשות את זה בצורה האופטימאלית ביותר. ויכול להיות חשבון אחר, שאני אקח בחשבון רק אותו ככוח היחיד הפועל ואת עצמי ככוח שלא פועל, אלא רק כדי להדביק את עצמי ליחיד הזה, ואז כל החשבונות שלי הם בו, וכל הכוחות שלי בו. לי אין שום רשות, על רשותי אני מוותר. ואז בהדרגה, כשאני משתדל לעשות תרגילים כאלו, אני בהחלט מתחיל לראות שזה כך, שאין לי רשות.

תלמיד: בעל הסולם כותב שחצי שעה ביום בן אדם צריך לשפר את ליבו. בחצי השעה שאנחנו יושבים עכשיו, מה זה "לשפר את ליבו" איך עושים מצב של ביקורת שלא מוביל לירידה?

ברוחניות זה נקרא שיש לך קודם צמצום ואחרי צמצום אתה מתחיל לעשות חשבון, כמה אתה יכול לתת לבורא. אז בטוח שהחשבון כמה, הוא ללא שום חשבון עם עצמי. אבל זאת אומרת שאתה כבר עלית למדרגה כזאת שבטוח אין לך שום חשבון עם עצמך, אלא החשבון שלך רק כלפי הבורא, וכמה שיהיה לך עכשיו, זה יהיה ממש לפי הכוחות שלך והרצונות שלו.

תלמיד: ובשלב ההכנה?

בשלב ההכנה, המאמצים שלנו יכולים להיות רק להרגיש את עצמנו הנכללים בפעולה שלו.

תלמיד: ומה עם אותה חצי שעה שבעל הסולם מדבר עליה, שצריך "לשפר את ליבו", מה לעשות בשעה הזאת?

קח "שולחן ערוך", תראה מה כתוב שם, איך אדם צריך לקום מהמיטה, באיזו צורה, איזה תיקונים לעשות על עצמו ותראה. אתה כבר שואל על תיקונים, כנראה.

תלמיד: אני לא שואל על תיקונים, אני שואל על מה לעשות מבחינה פנימית? איזו עבודה?

גם מיד כשאתה קם מהמיטה תתחיל להתאמץ למצוא מגע עם הבורא ומיד לעשות את זה.

תלמיד: באותה חצי שעה של ביקורת שאנחנו מעבירים, איך עושים ביקורת בצורה שלא תוביל למצב של ירידה?

אני לא יכול עכשיו לומר יותר ממה שאמרתי. ביקורת עושים, כמו שברוחניות עושים קודם צמצום ואחר כך עושים חשבון איך לעלות יותר, אז תתאר במצבך איך אתה תעשה משהו כמו זה. אם אדם מרגיש שהוא מסוגל ליפול מהביקורת, אסור לו להיכנס לביקורת. איכשהו לגרום לירידת מדרגה, אין יותר גרוע. ויש לנו בדרך כלל חשבונות "טוב, בסדר. אבל אחר כך אני אעלה, יהיה לי עוד יותר מינוס, נעלה יותר לפלוס". זה אף פעם לא יהיה כך. המינוס לא נעשה בזמן המינוס. המינוס נעשה דווקא בזמן העלייה, כשאתה רואה עד כמה המצב הפוך, הכלים שלך, הפוכים מהאורות.

תלמיד: מה ההבדל בין אמונה בה' לבין הרגשת מציאות ה'?

"אמונה" זה נקרא חסדים, השגת תכונת הבינה. זה נקרא "אמונה". זאת אומרת, איזה כוח שיבוא אלי לכלים דקבלה שלי, למלכות, אם נדבר במונחים של הקבלה, וייתן לי יכולת להיות מעוגן נגד הרצונות שלי, נגד הטבע שלי, עד כדי כך שאני לא ארצה להשתמש ברצון לקבל שלי, בטבע שלי, ולעשות חשבון מה יהיה בי בתוך הכלים דקבלה שלי.

כשאני אעלה לדרגת הבינה, זה ייקרא שרכשתי את דרגת האמונה, שיש בי אמונה. זה רק "אמונה נטו" מה שנקרא, שכנגד הרצון לקבל שלי רכשתי כוח להיות מעל הרצון לקבל שלי, לא להשתמש בו.

נניח שלרצון לקבל שלי יש רצונות לקבל וליהנות מנרנח"י, ואני קיבלתי כזה כוח, שאפילו שיביאו לפניי את כל הנרנח"י, לא אכפת לי, לא מזיז לי כלום. לא שלא אכפת לי, אלא אני מרגיש את זה, אני מרגיש את הכלים דקבלה שלי ואת התענוגים שעומדים לפניי, אבל בזכות כוח האמונה, הכוח הרוחני שקיבלתי, החיבור עם הבורא, החשיבות והדבקות עם הבורא, לעומת התענוג של נרנח"י בתוך הכלים שלי, אני מעדיף עכשיו דבקות בבורא. זה נקרא "אמונה פשוטה". ויש אמונה שאני כבר מתחיל להשתמש גם עם הכלים דקבלה שלי, שאני ממלא אותם באורות דחסדים ואחר כך באורות דחכמה. זה נקרא "אמונה שלמה".

הכול מדובר על מלכות, על הכלים דקבלה שרוכשים תיקונים. זה לא שאני יכול לעשות איזה מאמץ ולהחזיק את עצמי לא ליהנות. הכוונה היא שאני לא רוצה להשתמש בכלל בתענוגים האלה, ולעומת זה יש לי הגנה. אבל הכול נשאר חי, גם הרצונות דקבלה שלי, גם התענוגים שאני מרגיש כנגדם, את הכול אני מרגיש, את כל היוצרות, את כל הדברים שיוצרים לי את המצב הזה. כי אם לא הייתי מרגיש, אז זו הייתה תכונת הבינה, קטגוריה של בינה, כמו משהו מופשט. אבל מדברים כאן על מלכות שמתקנת את עצמה לדרגת האמונה. זאת אומרת, היא בעצמה לא משתנה.

תלמיד: מה זה שכתוב ש"העולם נברא בעשרה מאמרות"?

"העולם נברא בעשרה מאמרות" נקרא, שאם הבורא היה רוצה להנות למלכות, לנברא, אז היה בורא בה רצון לקבל וממלא את הרצון לקבל בתענוג, ובזה בלבד היה גומר עם העניין הזה. זה כמו במלכות דבחינה א' או במלכות דאין סוף, לפני שהיא מרגישה את ההבדל בינה לבין המאציל. זאת אומרת, זה היה משהו דומם. מה ההבדל בין דומם, צומח, חי, מדבר? שהם כבר מתחילים להרגיש. יש להם איזה חופש מהמאציל, הם גדלים, הם בעצמם קיימים.

בגלל שהבורא רצה שהנברא יהיה בדרגה שלו, אז צריכים לתת לנברא לאט לאט כוחות להגיע לחופש האינסופי. וכדי להגיע לזה צריכים לתת לנברא את תכונות הבורא. תכונות הבורא שמגיעות לנברא מגיעות קודם בשלילה, כדי להראות את ההבדל בין תכונות הבורא לתכונות הנברא. ואחר כך, אם האדם מצדיק, עושה מאמצים כדי להתרומם על ידי טבע הבורא וטבע הנברא שנמצאים בו, אז הוא זוכה לשכר. השכר הוא דבקות, המעמד הסופי.

תלמיד: אז איך זה "וליתן שכר טוב לצדיקים"?

קודם צריכים להיפרע מרשעים, להראות לאדם עד כמה הוא ההיפך, רחוק מהבורא, במצב שהוא לא מתוקן, שאז הוא מרשיע את הבורא, אז הוא אומר שהוא רשע. ואחר כך "שכר טוב לצדיקים", כשמתקן את זה, ואז מרשע נעשה צדיק. אין רשעים ואין צדיקים בשני גופים, אנחנו על הכול מדברים בגוף אחד.

תלמיד: יש פה שני דברים שנראים לי בסתירה. מצד אחד אומרים שיש רק רשות אחת, שבזה אנחנו צריכים להאמין. מצד אחר, יש כביכול רשות אחרת שצריכה לשמור עליי, לשמור על מצב עלייה. אם אנחנו אומרים שיש רק רשות אחת, אז מה זה החלק שבנו שצריך לשמור על מצב עלייה? אנחנו אומרים שזה בכלל לא תלוי בנו.

כמה רשויות אתה אומר שיש?

תלמיד: רשות אחת.

לפי מה שכתוב יש רשות אחת. האם אתה נמצא בזה ואומר שיש רק רשות אחת או לא? האם אתה נמצא במציאות כמו שכתוב כאן, או כמו שאצלך כתוב בלב?

תלמיד: אני מנסה ללמוד.

אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה. כשאתה לומד על אצילות, האם אתה נמצא באצילות? הם אומרים לך שאתה נמצא בשקר, ולך נראה שאתה קיים ושאתה עושה משהו, שבך תלוי משהו, ושאתה בכלל בעל פעולה. אלו אשליות. אז מזה שהם אומרים לך שהכול אשליות משתנה משהו? לא. אתה שומע, בסדר גמור, באו חכמים ואמרו, לא יותר. אבל צריכים להגיע לזה.

אם אתה רוצה להגיע לזה, אז אתה צריך להאמין שזה באמת כך. עליך להאמין באמונת חכמים, להאמין בשיטה, שאפשר להגיע ולגלות שיש רק רשות אחת, "ה' אלוהינו ה' אחד". "אחד" זאת אומרת, לא אנחנו ולא הוא, ולא עוד מישהו ומשהו, אלא אחד לגמרי. וכשאתה תעשה מאמצים ותגיע כתוצאה מזה, אז תגיד שבאמת יש רשות אחת. במצב שלנו, בינתיים, זה אפילו לא שתי רשויות. בינתיים אנחנו נמצאים במצב של בעלי בתים. מה זה בעלי בתים? אני קיים וזהו. אני בעל הבית ואין חוץ ממני אף אחד. זה נקרא ש"אני בעל הבית"

אם זה כבר אני והוא, אז זו כבר רוחניות. זו יכולה להיות קליפה, ויכול להיות שזה אדם שנאבק עם הטבע שלו, הוא מבין שבמציאות זה אחד, אבל עדיין בכלים שלו זה שניים, הוא נמצא בימין ושמאל, אבל זו כבר רוחניות. יכול להיות שזו קליפה, יכול להיות שזו קדושה. קליפה וקדושה זה רק בכוונה, זה רק ביחס. מה אומר פרעה? "מי ה' אשר אשמע בקולו?". זאת אומרת, הוא מאמין, מרגיש, רק רוצה שהבורא ימלא אותו, זה הרצון לקבל שלו. ברגע שהוא מרגיש את המציאות ואת התענוגים הרוחניים, הוא רוצה אותם. אלו כבר שתי רשויות, ולהגיע לשתי רשויות זה כבר גילוי.

אצלנו אין שום דבר, אפילו את הרשות שלנו אנחנו לא מגלים, אלא אנחנו בבהמיות, מה שנקרא "בעל הבית". במה זה שונה מהבהמה? בשום דבר, אם לא הנקודה שבלב, ורק תוספת קנאה, שנאה, כבוד, ידע. הדברים האלה גם לא נמצאים מן הסתם באדם, אלא רק כדי לגרום לו להתפתחות לקראת הנקודה שבלב, שתראה נחיצות, אבל בהחלט לא יותר מזה.

תלמיד: האם הדרישה הזאת לשמור על מצב עלייה, זו דרישה שהיא לא לשמה שמביא לשמה?

לגבי הדרישה לשמור על מצב העלייה, למצב עצמו לא אתה גורם, ולא אתה מגיע לזה, אלא האור שפועל עליך. אבל כשכבר נתנו לך את זה ואתה נמצא עכשיו במצב עלייה, ונתנו לך עכשיו הכרת המגע עם האלוהות, אז עכשיו כשיש לך כוח, ויש לך הרגשה שאתה נמצא במגע עם זה, כדאי לך מהמצב הזה, לאט לאט ובעדינות, לצרף לזה גם כל מיני רצונות, מחשבות אכזבות ואת כל מה שיש לך. ואז אתה מחזק את מצב העלייה שאתה כביכול משתתף בו. אתה גם צריך בזמן העלייה ללמוד יותר, כי על ידי המצב הזה אתה מברר יותר דברים, אתה מרחיב את הכלי שלך, אבל בשמירה על אותו מצב.

תלמיד: אבל נניח שאחר כך כשנכפה עליי מצב ירידה, זה יכול להביא אותי שאני אחראי עליו.

זה שאחר כך אתה בא למצב של ירידה, אל תגיד שחייבים להגיע למצב של ירידה. אלא אם נפלת, נפלת. אתה גרמת לזה, שכחת להתאמץ ולהישאר כל הזמן בעלייה. אלא רצית לנוח קצת, רק ליהנות בלי מאמץ, ואז נפלת. ויעברו לפעמים כמה שעות או כמה ימים, עד שתרגיש שנפלת. אבל בעצם נפלת באותה שנייה, באותו רגע שהפסקת לתת מאמץ. רק עדיין אלו האורות המקיפים, עד שזה עובר, יש זמן השהיה כביכול, האדם לא מיד מרגיש שהוא נפל.

תלמיד: האם אני צריך להגיד שהבורא הפיל אותי למקום הזה, למקום של טינופת?

הבורא אף פעם לא מפיל את האדם למקום הטינופת, אף פעם. רצון הבורא הוא תמיד קבוע, להביא את האדם למצב הטוב ביותר. אני לא יודע למה אתה מתכוון במילים האלה, אולי משהו נכון, אבל אני לא שומע. אסור לי להגיד שהבורא הפיל אותי.

תלמיד: אבל כתוב ב"אין עוד מלבדו", שהבורא הכניס לו מחשבות של גלגול חזיר. כתוב שצריך להצטער על זה שהוא הגיע למצב שהבורא הכניס לו מחשבות כאלה.

בסדר, אז אתה אומר, "אני מצטער על זה שהגעתי למצב שהבורא נתן לי מחשבות כאלה". זאת אומרת, אני גורם לזה. בוא נאמר, שהאור אף פעם לא גורם לירידה בצורה ישירה. ודאי שכן, אבל לא בצורה ישירה. בכל זאת "רצונו להיטיב לנבראיו" בכל רגע ובכל מצב. לכן אני אמרתי שאני לא בדיוק יודע למה הוא התכוון במשפט הזה.

תלמיד: מה זה אומר, שהאדם צריך לשמור על העלייה מפני אנשים זרים? כתוב, לשמור על האנשים, שלא יעשו עין רעה.

מה זו עין רעה?

תלמיד: כן.

בעולם שלנו, אנחנו משתמשים בקשר אחד עם השני, והקשר הזה הוא מהכלים שלנו. מכלי אחד שלי, יש יחס לכלי שלך, והיחס הזה נקרא קנאה, שנאה, או אהבה. היחס בין הכלים יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי.

יחס שלילי בין הכלים נקרא "עין רעה", זה בגשמיות, ויש בזה כוחות גדולים מאוד, כוחות פסיכולוגים שהם במישור העולם הזה. כמו שאדם יכול לשכנע את עצמו פסיכולוגית להחזיק את עצמו יותר, או הפוך, להשפיל את עצמו, וזה פועל גם על הבריאות שלו, גם על מצב הרוח, על הכול, כך אנשים אחרים יכולים להשפיע עליו, וזה נקרא "עין רעה" בגשמיות. יש בזה הרבה, אבל זה שייך רק לדברים גשמיים, אין בזה שום רוחניות. עד כדי כך שאחד יכול לגרום למוות של השני, אבל זו בכל זאת גשמיות.

ברוחניות "עין רעה" היא כלפי הבורא, איך אתה מסתכל על היחס שלו אליך, זה נקרא או עין טובה או עין רעה. כמו שאנחנו אומרים בעולם הזה "לראות בעין יפה".

אז מה אתה שואל?

תלמיד: מה זה אומר לשמור על המצב הזה פנימית, להסתיר את ההילה מפני אנשים?

אדם, כדי לא לגרום נזק לעצמו ולא לגרום נזק לאחרים, צריך תמיד להסתיר את המצב הרוחני שלו מחיצוניים, מאנשים בחוץ. למה? גם כדי לא לגרום להם קנאה, כי בזה אתה מוריד את האדם שנמצא לידך ממדרגה טובה למדרגה רעה. אתה מביא לו פיתיון כזה, מראה לו שיש לך כבר דבר כל כך טוב ואין לו, ואין לו ברירה, כי הכלים שלו לא מעוגנים בצמצום ובמסך, אז הוא מתחיל לקנאות. אם הוא מתחיל לקנאות, אז אתה מוריד אותו מהמדרגה. קודם לא הייתה לו קנאה, קודם הוא התייחס לפי הדרגה שלו לכולם יפה, טוב. לכן אסור לך לגרום לו עין רעה.

צריכים להתחשב בחברים שנמצאים בדרגות תיקון מסוימות ולא גדולות, ואסור לאחד לפתוח לשני ממש את מה שיש לו בלב כלפי הבורא. את מה שיש לך בלב כלפי בעל הבית בעבודה, כלפי המשפחה, זה לא אכפת לנו. אלא את מה שיש בכלים אסור להראות, זה נקרא "אחיזה לחיצונים".

תלמיד: אז על מה כתוב שקנאה, תאווה וכבוד יוציאו את האדם מהעולם?

יש חיצוניים ופנימיים שהם בתוך האדם, שאדם כלפי עצמו יכול לראות את עצמו בעין רעה. ויש חיצוניים כלפי אדם זר בכלל, מישהו זר.

תלמיד: אז על מה כן צריך לקנא בחבר?

רב"ש כותב איך צריכים להיזהר מזה, על ידי הסתרה. לא שהבורא מסתיר, אלא אני מסתיר, ואני צריך אפילו להסתיר את עצמי מעצמי. יש לי כאלה רצונות וכאלה דברים שאני לא משתמש בהם, ואני מסתיר מהם את החלק המתוקן שלי. זה מה שקורה בפרצוף רוחני, יש רצונות שבהם מקבלים על מנת להשפיע, ויש רצונות שבהם בכלל לא נוגעים, הם נמצאים בשמירה ובצמצום. וזה לא שבפרצוף אחד יש שני חלקים, אז אותו דבר כלפי אנשים חיצוניים שבעולם הזה, כך גם צריכים לעשות.

זה משתי סיבות, שהם לא יגרמו לי נזק, ושאני לא אגרום להם נזק בזה שאני אחייב אותם לקנא בי. אם אני גורם לזה, אז ההפסד הוא שלי. כי מה הם יכולים לעשות? יש להם דרגת תיקון מסוימת, הם יכולים להתייחס אלי כמו לשווה. אבל אם אני פתאום אגלה עכשיו לכולם שאתה נניח נמצא במדרגה לא יודע איזו, וכולם ידעו, ויש כאן באמת אנשים שנמצאים הרבה יותר גבוה מאחרים, אז זה כבר יהיה אחיזה לחיצונים. לכן, יותר טוב להגיד שאין כלום בבני ברוך, אין שום דבר, כולם כך וזהו.

גם בקבוצות חוץ, כשהם מסתכלים עלינו, איך אנחנו מדברים ועל מה שאנחנו עושים, אין להם כבוד מיוחד אלינו, אין. האינטרנט פועל כך, שהם כביכול נמצאים בפנים, ומרגישים את מה שאנחנו מדברים, אבל הם רואים וחושבים, "מה יש להם, על מה הם מדברים? הם בעצמם כלום". זה טוב מאוד, טוב יותר שיחשבו כך.

אם אתה גורם להם קנאה חיובית, שהם רוצים להיות כמוך, בסדר. אבל כאן יכולה להיות גם קנאה שלילית, שההפסד אז גדול מאוד, לא כדאי. וגם יש מה שנקרא, "לצנועים חכמה", חייבים לכסות. "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", האדם חייב לכסות את הדברים האלה.

תלמיד: מצאתי את המשפט שדיברתי עליו, "והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת".¹ הוא בכל זאת מציג את זה שכביכול הקב"ה זרק אותי?

זה שעשיתי עבירה, זה מפני שהקב"ה זרק אותי לטינופת, למקום הנמוך, הנבזה. למה הקב"ה זרק אותי לזה? הרי הבורא נקרא האור שמטיב בכל מצב ומצב, "אני הויה לא שיניתי", אז איך יכול להיות שאותו אור זרק אותי עכשיו למקום הטינופת? האם הבורא השתנה או לא?

תלמיד: לא.

לא. אז איך יכול להיות שכך קרה?

תלמיד: כנראה שהוא לא נותן את אותו האור.

מה זאת אומרת שהוא לא נותן אותו האור, אם אמרת עכשיו שהאור לא משתנה? הסיבה היא שהאדם לא יכול להחזיק באותו מעמד.

אל תפיל את זה על הבורא, זה מה שאני רוצה להגיד. כי בסופו של דבר אתה אומר, "הבורא עשה לי כך, מה אני אעשה. אני אשב עכשיו בשקט, אחר כך הוא יעלה אותי בחזרה". לא, זה אף פעם לא היה מצידו, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". לא יכולה להיות מצידו שום פעולה שתגרום לירידה, אלא הדרגות שלך, ההכנות שלך, מצבים חדשים מחויבים אולי, שמחייבים אותך, זה הכול טוב ויפה, אבל אל תגיד שזה בא מהבורא. אם תגיד ש"זה נמצא עכשיו במבנה שלי שאני צריך ליפול", גם זאת שאלה. מה זאת אומרת שזה במבנה שלי שאני צריך ליפול?

תלמיד: הוא מדבר פה על הרשות.

אתה שואל על הרשות. אם יש רשות אחת, אז איך יכול להיות שאני נמצא בירידה ובעליה? כשאתה נמצא בירידה, אתה לא נמצא ברשות אחת, אתה נמצא בשתי רשויות. כך אתה תגיד על הקליפה, אז גם הקליפה זו רשות הבורא, וגם אני זו רשות הבורא. אם אתה אומר כך אתה כבר נמצא ברשות אחת, אז אין שם עליות וירידות. אז אל תקשור שני מצבים או שלושת מצבים יחד, הם אחד.

אתה לא יכול מהמצב של עכשיו, שאתה נמצא בעולם הזה, לדבר על גמר התיקון או להגיד שבעולם הזה יש את אותו מצב כמו בגמר התיקון. אין, כלפיך אין. אז איך אתה מושך את הדברים האלה ככה? זה פלא, זה כמו אדם ברחוב שאומר "אין עוד מלבדו". מה אתה מדבר, איזה "עוד מלבדו", בוא ואני אתבע אותך, ונראה מה תעשה.

אתה הולך לפי מה שאתה פולט מהפה, או לפי מה שאתה בהחלט לפי הכלים שלך? אם אתה אומר שאתה נמצא בירידה, אז אתה לא נמצא באין עוד מלבדו, אז אתה לא נמצא במקום אחד. אתה בשני רצונות, שני כוחות פועלים עליך. לפחות, אם זה בכלל רוחניות, נניח שירדת, ואתה נמצא עכשיו בקליפה ובקדושה, זה כנגד זה אתה שוקל, אז זה לא "אין עוד מלבדו" אלא שתיים, שתי רשויות. אסור לדבר ככה, אתה פשוט נע ככה בין המדרגות, או אין סוף או פחות בכמה אלפי מדרגות, זה אותו הדבר, "אין עוד מלבדו". איפה אתה נמצא? במדרגה שם בבי"ע, בקליפה, איפה?

תלמיד: מה שאני מנסה להבין זה איך אני צריך לגשת ללימוד כזה, איך לראות את זה?

אתה צריך לגשת ללימוד תמיד כשאתה רוצה להגיע למצב שבהחלט "אין עוד מלבדו", ולהחזיק בזה כמה שיותר. זאת אומרת אם אתה מגיע לזה, תזהר מירידה, ותעשה את כל המאמצים להחזיק. וכמה שמיד אתה תתחיל לקבל הפרעות, ודאי, אז אל תחשוב שההפרעות האלה הן כי הבורא רוצה לזרוק אותך, הוא רוצה לחזק לך את הקשר עימו, ובגלל זה הוא מוסיף עכשיו כל מיני הפרעות קטנות. וההפרעות האלה הן אף פעם לא יותר ממה שאתה יכול להתגבר. אתה חייב להאמין שכל פעם שהוא מוסיף לך עכשיו הפרעות, זה כדי שאתה עוד יותר תחזק את הקשר. ואם אתה אומר "הוא זרק אותי", אז אתה כבר נמצא בשתי רשויות.

תלמיד: האם יכולה להיות קנאה חיובית בעבודה הרוחנית?

יכולה להיות, ודאי. זה כמו אצלנו בעולם הזה. יש קנאה שאני רוצה להיות עשיר כמוהו, ויש קנאה שאני רוצה שגם הוא לא יהיה עשיר, ואז אני לא אסבול.

תלמיד: אם אנחנו צריכים להיות בביטחון שהמציאות שלנו זה מה שאנחנו מקבלים מהבורא וזה הכי טוב, איך אנחנו יכולים לבקש עוד משהו?

מה זה "הכי טוב"? מושך למצב שלו, גמר התיקון כאילו, הכול טוב ויפה ובסדר. איפה? אנשים מתבלבלים.

תלמיד: האם כשאני כל הזמן נמצא במאבק עם עצמי, ולא נותן לאגו שלי שום חופש, אני נמצא ביגיעה, ובקשר עם הבורא?

אני לא יודע במה אתה כל הזמן נמצא במאבק עם עצמו. זה צריך להיות כמו שבעל הסולם אומר, אני, והפעולה שאני עכשיו מבצע, זאת אומרת, המצב שבו אני נמצא, והבורא, חייבים להיות יחד. המאמץ שאני עושה כדי לצרף את שלוש הנקודות האלה יחד, את הנתונים האלה, זה נקרא יגיעה. אני לא יודע במה אתה שם נאבק עם עצמך. אולי הוא חייב להיות בדיאטה, ובא לו לאכול משהו. זה גם כן מאבק.

תלמיד: אם הכול טוב בחיים של האדם, והוא שמח, אבל לא מרגיש קשר הם הבורא, האם זו ירידה?

כמו חתול, ככה שוכב בשמש, הכול טוב ויפה, מה אתה רוצה ממני? זו בשבילי עלייה, באמת. שוב, זה תלוי כלפי מה אנחנו בודקים עליות וירידות. זאת אומרת, זה לא תלוי בהרגשה בכלל, ההרגשה צריכה להיות התוצאה מזה. זה כמו שנקרא לימוד לשמה, ולא לשמו. "לשמה" נקרא שאתה חייב אחרי שאתה מגיע לדבקות להרגיש את הטעמים המיוחדים שיש בזה, את התענוגים הנצחיים שיש בזה. לזה האדם חייב להגיע.

אם אתה נמצא במאמץ, ונראה לך שאתה כל הזמן נאבק, ויש לך מזה סבל, אתה לא נמצא ב"הוא ושמו אחד", שהכלי דומה לאור, ושאתה מתאמץ להיות איתו בדבקות. זה לא "איתו". זה נכון, אבל לא לבדוק רק לפי ההרגשה בכלים דקבלה.

יש כאן מישהו ששואל על שמירת השבת. קודם כל מעניין איך אדם שומע אותנו, ושואל דברים כאלה. אני מקווה שאתה שומע, אנחנו מתייחסים לכל המצוות שצריכים לשמור אותן, כדי לארגן סביבנו את המסגרת החיצונית הנכונה, כדי שהיא תעזור לנו לעבודה הפנימית.

(סוף השיעור)

---

1. בעל הסולם "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו" .↩