שיעור בוקר 10.07.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: התכללות

התכללות זה המצב הסופי שלנו, שאליו אנחנו צריכים להשתוקק להגיע. ההתכללות השלמה זה גמר התיקון, ולכן כל כך חשוב לפנינו שהמושג הזה יהיה מובן, ויעמוד כך מולנו כמטרה שאליה נמשכים כל הזמן.

מה מיוחד בהתכללות? זה אפילו כמו שאנחנו רואים בעולם הזה, שכל ההתפתחות שלנו היא להראות לנו שההתכללות היא חשובה מאד, ואנחנו כביכול משיגים אותה בכל מיני צורות גשמיות בחברה שלנו. כמו שכתוב אפילו "לכו ותתפרנסו זה מזה". אז גם בצורה הגשמית, התכללות במעשים, במקצועות, בעבודות, תוצאות העבודה, כל זה נותן לכל אחד מבני האדם ליהנות מכל העולם.

אבל יחד עם זאת, כדי להביא אותנו להתכללות הנכונה, ההתפתחות שלנו מביאה אותנו למצב שאנחנו רואים שההתכללות הזאת לא עובדת. שאנחנו בסך הכול מגיעים למצב שרואים שאין כאן קשר בין בני אדם, ולכן גם לא יכולים ליהנות מההתכללות הטכנולוגית, טכנית, תרבותית, חינוכית וכן הלאה. לא יכולים.

חייבת להיות התכללות ברמה יותר פנימית, נפשית, ברצונות, להרגיש יותר זה את זה, עד כמה שזה נגד הטבע שלנו. אבל ההתפתחות מגיעה ללמד אותנו שזה מה שאנחנו צריכים. מצד אחד אנחנו רואים שזה מאד מאד נגד הרצון שלנו, מצד שני, אנחנו נראה שאי אפשר להשיג שום דבר בלי התקרבות. והתקרבות יכולה להיות רק במידה שבני אדם קרובים זה לזה.

דברים נוראיים, כך אנחנו לומדים אותם גם על עצמנו, בקבוצה. אנחנו רוצים להשיג רוחניות לפי הרצון שלנו שניתן לנו, שבוער בנו, שנעשה כגדול, כחשוב בחיינו. ומיום ליום יותר ויותר ברור לנו שכדי להשיג את המצב הרצוי אנחנו צריכים לוותר על עצמנו, כדי להתכלל זה מזה. רק בהתכללות, שבה כל אחד יהיה כלול מעשרה, אז אנחנו נוכל להגיע למבנה הרצוי שבו כן נשיג את מהות החיים, הטעם בחיים. וצריכים לשים לב לזה שסך הכל גם האנושות, גם אנחנו בקבוצה, מגיעים לגילוי ההכרחיות להתכללות.

מעניין לראות איך זה קורה באנושות, ועוד מעט אנחנו נראה עד כמה שכלום לא יעזור לבני אדם להיות מאושרים, הכל כאילו יעצור, נגיע לאיזו דממה, אלא רק לפי מידת ההתכללות, כמו שאנחנו נגלה, וכבר מגלים את זה על ידי עשירייה, אנחנו יכולים למדוד את ההתקדמות שלנו.

קריין: קטע מספר 15, מתוך "מתן תורה".

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם, מתן תורה, אות ט"ו)

סדנה

במה הם נעשו מוכשרים לקיים את התורה? מה בדיוק התנאי הזה? מה זה אם כך לקיים את התורה?

*

יוצא שלהשיג כוח על מנת להשפיע זה לא עלי, זה על העשירייה שמשפיעה עלי. אם הם ירצו לחשוב עלי, אני אתעלה מעל הרצון לקבל שלי שלא יחסר לי כלום, וכבר יכול להתעסק בעל מנת להשפיע. אם לא יחשבו עלי, לא יעזור לי שום דבר. אז איך אני יכול לבוא לתשעה חברים ולשכנע אותם לספק לי את הכוח הרוחני? כי רק בזה זה תלוי. אני לא מקבל אותו ישירות מהבורא, אין בורא. סך כל שילוב הקבוצה כאחד, התוצאה מההתכללו, היא הבורא.

אז איך אנחנו יכולים לבקש, לשלם, לקנות חבר. במה אני יכול להיות בטוח שהחברים ישפיעו עלי כך שאני אקבל עלייה למעלה מהאגו שלי, ואוכל לעבוד בעל מנת להשפיע? כל פעם הבורא מוסיף לי רצון לקבל, החברים מוסיפים לי רצון להשפיע, ואני עולה, עולה ועולה. איך אני מארגן את זה?

*

קריין: קטע מספר 16, מתוך מאמרו של הרב"ש, "כללות האדם".

"האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה.

וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים. וזה כלל, שכל דבר חידוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג.

ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. ממילא אין תענוג, אין דאגה, ואין מקום ליגיעה."

(רב"ש ג', "כללות האדם")

*

איך אנחנו מחזקים זה את זה כדי שכל אחד יתייחס כך לחברים, כדי להזמין מהם יחס כזה אלינו, שכל אחד יקבל כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה שלו?

*

איך אנחנו מודדים כוח השפעה שקיבלנו מהחברה?

*

קריין: קטע מספר 17, מתוך אגרת ח' של הרב"ש.

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

(רב"ש ב', אגרת ח')

*

איך אנחנו יכולים לצייר לעצמנו את הצורה הנכונה של היחס שלי לקבוצה, לחברים, כדי לקבל מהם כוח השפעה, בחזרה אליהם ודרכם לבורא. איך אנחנו יכולים לייצר את המצב הזה שבו אנחנו נמצאים כל הזמן, ולפתח אותו יותר ויותר.

*

קריין: קטע מספר 19. בעניין "תפילת רבים" מתוך זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", 183.

"התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה."

(זוהר לעם, הקסה"ז, 183)

*

איך אנחנו מייצבים, מכל מה ששמענו, את היחס הנכון שלי לחברה והחברה אלי, כדי שנתחיל להרגיש את הכלי המשותף שלנו ונעלה בו יותר ויותר למעלה מהרצון לקבל שלנו, לקראת גילוי הבורא, איך אנחנו יכולים עכשיו לתאר את המצב הזה? בתמונה, צורה, קשר, ומתקדם.

*

קריין: קטע מספר 20 מתוך אגרת י"א של בעל הסולם.

"צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון, שז"ע "כל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", ו"במדה שאדם מודד מודדין לו". וכבר שמעת הרבה, שכל טוב דאתערותא דלתתא, אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות."

(בעל הסולם, אגרת י"א)

*

איך אני מגיע למצב שאני מרגיש את חסרונות הקבוצה לרוחניות, שזה נקרא "צער השכינה", כגדולים יותר מהחיסרון שלי האישי, ואני כל הזמן מטפל בו, בחיסרון של הקבוצה, איך אני מגיע לזה?

*

קריין: קטע מספר 24 מתוך רב"ש ג' "ברח דודי".

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה, הנקרא "רחום". ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון"."

(רב"ש ג', "ברח דודי")

תלמיד: אני מאוד אוהב את הקטע הזה של רב"ש שהוא כותב שהוא נעלם ומכריז שיש רק את החברים, וכשקראו את זה, חשבתי לעצמי שהאגו שלי לא נגד זה, אלא דווקא כן משתוקק לזה. על זה אני שואל.

*

אז השאלה היא כזאת, כשאני קובע שאני עכשיו דואג עבור הקבוצה והקבוצה הופכת להיות כחברים שלי, קרובים שלי, כמו ילדים שלי, שאני דואג לה, שאני מארגן אותה, שהיא ממש הבייבי שלי, למה הדאגה אליה זו לא דאגה אגואיסטית? איך את הדאגה אל הקבוצה אנחנו יכולים לארגן כדאגה אגואיסטית או כדאגה רוחנית?

*

אם אנחנו מתייחסים לקבוצה כמו למבנה שכולנו בונים, בתקווה שנקבל משם כוח השפעה שיעלה אותי לרמה הרוחנית, זה עסק שכולו טוב לכולם, למה לא? יש רווח גדול. אבל היגיעה, כתוב עליה שהיא למעלה מהכוח האנושי. מה זאת אומרת "למעלה מהכוח האנושי" שאם אני מתייחס כך לעשירייה אז מה שאני אקבל ממנה, זה לא כוח חיבור ותמיכה גשמית כמו איזה קבוצת בריונים, אלא כוח רוחני. איך אני מתייחס לקבוצה למעלה מהכוח האנושי?

*

איך אני מארגן את התפילה שכל הזמן אני חושב רק עבור החברים שזו השכינה שבה נמצא הבורא, וכל הזמן אני מחזיק בזה, והחברה תומכת בזה בכוח הערבות שלה, איך אני עכשיו מארגן את זה מרגע זה והלאה לכל החיים?

*

תלמיד: רצינו קצת לדבר דברי שבח והודיה במעמד שאנחנו נמצאים בו. רצינו להזכיר לכולם שאנחנו במעמד מאוד מיוחד, שאנחנו פה מידי בוקר מתאספים לייסד חברה בשיטה של בעל הסולם והרב"ש והרב הגדול שלנו וזה לא מובן מאליו שאנחנו פה, וזה לא מובן מאליו שניתנה לכל אחד את הזכות לבוא ומידי בוקר להשתתף בדבר המופלא והגדול והמדהים הזה. בואו כולנו נחזיק את זה בלב וננצור ונגיד תודה ונראה גדלות, ונראה רוממות, ונראה את השמחה וההודיה שאנחנו חשים כי אין דברים כאלה.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו היה רשום שכדי להגיע לדבקות צריך להידבק למידותיו של הבורא, "מה הוא רחום אף אתה רחום". מה זה אומר להיות רחום ביחס שלי לחברים, בעשירייה?

כל מה שאנחנו מדברים בינתיים, אנחנו מדברים ברצון לקבל, אמנם בנטייה הזאת מ"לא לשמה" מגיעים ל"לשמה", אבל הכול תלוי בהזמנת המאור המחזיר למוטב. לכן אנחנו עכשיו רוצים להתפלל עבור החברים, שיהיה להם טוב, שיהיה להם כוח רוחני, שתהיה להם דבקות בבורא, שהבורא יתגלה בהם, שהם יהיו ממש כאיש אחד. ואז מה שיתכלל מהם ובהם זו השכינה, והכוח שיתגלה בתוך החיסרון המשותף הזה זה כוח הבורא, השוכן.

בכל זאת אנחנו עדיין מבטאים את זה בכלים דקבלה ולכן כאן עוד קשה לנו לתאר את האמת. אבל כבר ב"לא לשמה" הזה אנחנו כן יכולים לסדר את עצמינו נכון ולצפות שמ"לא לשמה" יבוא "לשמה". זה כבר על ידי כוח עליון בלבד, כמעבר הזה, ובכלל עניין לשמה הוא לא בידינו לדמיין, לתאר, לבנות במשהו, לעשות איזה תרגילים, כי כל תרגיל שנבנה, אפילו מעל האגו שלנו, יהיה מעל אגו יותר גדול, זאת אומרת הכול ב"על מנת". לכן אנחנו צריכים עכשיו לסדר את הכוחות הנכונים, את היחסים הנכונים, הדאגות הנכונות, ולא לחכות אלא לצפות מתוך המאמצים שלנו שנעשה, שיבוא כבר הלימוד איך אנחנו עולים מ"לא לשמה" "לשמה". זה כבר מצב של קבלת התורה.

נקווה שאת השלב הזה של ההתארגנות בערבות אנחנו נעבור ונהיה מוכנים לזה שכבר המאור המחזיר למוטב, התורה, תתחיל לטפל בנו. שאנחנו נהיה כל היום וכל הלילה בצורה כזאת שאני דואג שיהיה בינינו הקשר הנכון, דואג לחברים, לעצמי ממש בצורה של הכרחיות, וכל הדאגות יהיו עבור החברים, כל הזמן, עשירייה, עשירייה, עשירייה, אין כלום חוץ מעשירייה. ולהרגיש שבזה תלוי הכוח שלי, העתיד שלי, הנשמה שלי, בינתיים בצורה אגואיסטית, פשוטה כמו שזה באמת, ובתקווה שאני בהתכללות עם החברים מזמין משם כוח שבאמת יעזור לי להתרומם ולהתכלל בהם בצורה אמיתית. כל ההתארגנות שאנחנו היום משתדלים לעשות היא כבר להיות מוכנים לקראת לקבל "לשמה".

שאלה: האם כאשר אני דואג לעשירייה, דואג לקבוצה, אני מקבל ממנה כוח?

כאשר אני דואג לקבוצה אני מקבל ממנה כוח, אבל זה לא כוח של הקבוצה זה כבר כוח ההתכללות, הבורא שהוא הכולל, ואז מהכוח הכולל שבהתכללות שלנו, אני מקבל את כוח ההשפעה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתחיל להרגיש את החיסרון של החברים, כך שאנחנו לא צריכים שום דבר אחר אלא רק להתפלל עבורם?

אני לא יכול בינתיים להרגיש את החיסרון של החברים, אני לא יכול להתכלל מהם, בינתיים לא, אבל איך שאני יכול לתאר את זה, זה מספיק, בצורה האמיתית להתכלל מהחיסרון של החבר, אני יכול רק במידה שיהיה לי רצון להשפיע על מנת להשפיע.

שאלה: איך לחשוב כל הזמן רק על החברים?

זאת הערבות, כאן אין כוח באדם להחזיק, אלא אנחנו מסוגלים להחזיק בזה בינתיים מתוך הרצון לקבל שלנו, אבל אנחנו עוד מעט נתחיל להרגיש שכל פעם בא כוח האגו ומסתיר לי את זה וסותר לי את זה ולא נותן לי לחשוב על הקבוצה וכולי וכולי. על מנת שאני אחזק את הכדאיות האגואיסטית שלי בינתיים, ב"לא לשמה", להחזיק בקבוצה. וכך לאט לאט מתקדמים, עד שבכל זאת פועל המאור המחזיר למוטב.

שאלה: במה אנחנו מתכללים האחד בשני? ברגשות, במחשבות, בדעות, בתפיסת המציאות? מה זאת בעצם התכללות של מקובלים?

אין התכללות. כל ההתכללות באה על ידי הבורא, שהוא הכולל שלנו, שהוא השורש המשותף שלנו, ורק מפני שהוא מחזיק אותנו אז אנחנו יכולים להיכנס להתכללות. כי התכללות זה כבר, בניגוד לחיבור שיכול להיות אגואיסטי, התכללות לא יכולה להיות אגואיסטית כי בהתכללות אני נותן לשני לפרוץ לתוך הגבולות שלי ואני פורץ לתוך הגבולות שלו באהבה, בחיבור כזה שאני מקבל את הרצונות שלו, התכונות שלו כשלי.

ולכן מה שעוזר לנו להתכלל זה אך ורק כוח הבורא, שזה מעל חטא עץ הדעת, שאנחנו מזמינים אותו שוב לבנות. כמו שכתוב בשיר המעלות, " אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו", שכל המאמצים שלנו לא יעזרו. אז הוא הכולל. "הכולל" זה ממש הבונה. לוקח את הלבנים האלו ובונה מהן את הכלי. אנחנו צריכים להשתוקק להתכלל עם החברים כדי שהוא יבנה את זה. כשאנחנו מעלים מ"ן, אז יש בזה מחצית השקל, כשאנחנו מעלים את החיסרון ורוצים שהוא יבנה. כי אנחנו לא מסוגלים לבנות, להעלות את החיסרון, כן, אבל בדיוק איך לבנות, איך להתחבר, הכול נעשה על ידי הכוח עליון.

ולכן יש כאן הכנעה, ביטול, אבל בסופו של דבר ודאי שרק הבורא הוא הבונה, "הכולל" שלנו. לכן נקרא "כולל".

שאלה: איך נוכל לעבוד כהכנה לקראת הקונגרס, לכלול ולהתמקד רק באהבה?

אנחנו משתדלים להתקדם לזה בכל השיעורים. בסך הכול הנושא של הכנס הוא כמו כל הכנסים, השיעורים של הכנסים הם כמו כל הכנסים, אלא אנחנו רק מתקדמים בהתעמקות והתרחבות של הנושא, ולכן הכול תלוי בחיבור בינינו, עד כמה שבאמת על פני כל אותן המילים הקדושות האלו שכתבו לנו המורים שלנו, אנחנו נוכל לממש אותן בצורה יותר לבבית, בדרישה יותר אמיתית.

זה ההבדל. כמה שמתחברים יותר, זו ההכנה הנכונה לכנס. אנחנו בהחלט נקווה שנתחיל תוך כמה ימים קצת להיות יותר קרובים לחומר הזה, אמנם שכבר עברנו על זה כמה פעמים לפני הכנסים הקודמים. אבל עכשיו זה ייראה אחרת. יותר לעומק, יותר לפנימיות.

שאלה: הדגשת שבעצם את ההתכללות מבצע רק הבורא.

כי הוא הכולל, הוא הכוח המחזק, הוא הדבק. אנחנו רק צריכים להביא את היגיעה שלנו, את עצמנו, לדרוש ולבקש, והעבודה היא בעצם עליו. זה נקרא שאנחנו מביאים את מחצית השקל, מתפללים, מעלים מ"ן, אבל אחר כך העבודה היא שלו. ואנחנו יודעים על זה, מודעים לזה, מודים על זה ומצפים לזה ומבקשים את זה.

אנחנו צריכים גם ברצונות, בתפילות שלנו כך להביע את זה. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. כשאני יודע שאף פעולה אפילו הכי קטנה, אני לא מסיים בעצמי. זה הכיוון הנכון. אתם תראו עד כמה שהכול מתייצב, מסתדר יחד.

תלמיד: התפרצויות האגו בתוך העשיריה, הן צריכות להביא אותנו ליתר התכללות דווקא, לדרגה חדשה של התכללות?

התפרצויות האגו הן מאוד יקרות, הן מאוד טובות. אם זו באמת התפרצות. התפרצות נקראת שאדם נלחם על אהבה, על החיבור, למרוח את עצמו לפני כולם, להיות שטיח לפני כולם ממש, להיות המחבק את כולם. ואם למרות שעושה את זה בכל הכוח האגו מתפרץ, זה כבר יד ה'.

תלמיד: אם מורגש בצורה ברורה שהבורא מסכסך בין החברים, אז איך הופכים את זה אחר כך לתפילה שגם הוא יתקן?

אני מדבר עם החבר וברור לי שעכשיו מגיע לשנאה אליו והוא שונא אותי, ואנחנו מבינים על ידי יתר החברים, שכל זה קורה מהתגלות הכלים השבורים שקודם היו במסתור, ואנחנו יחד מתחילים לשמוח ברשעים שמתגלים, אז אנחנו כבר יחד כולנו, אנחנו והקבוצה מתחילים לעבוד על זה, שהבורא לא ירמה אותנו. זה נקרא כבר "נצחוני בניי".

תלמיד: ואם הוא מצליח לרמות אותנו?

הוא לא מצליח. הוא לא רוצה ממש לרמות אותנו. המטרה שלו, שאנחנו נגלה את המשחק שלו שהוא עושה איתנו, כמו אימא או אבא עם הילד. שהם משחקים איתו נניח בדמקה או בשחמט או במשהו אחר, הם לא מעוניינים לנצח אותו, ההיפך, הם רוצים שהוא בקושי בקושי אבל ינצח אותם.

תלמיד: מה הקושי של הילד פה במקרה הזה?

הוא רוכש ביטחון, אמנות. זה נקרא ללמד את בנו אמנות. מתי מלמדים? דווקא בצורות כאלו. כשמכשיל אותנו ונותן לנו כל מיני צורות להגיע לניצחון, להצלחה, וזה נקרא שמלמד אמנות. איך אני עובד עם הבורא? הוא מלמד אותי.

תלמיד: יש חלקים בעשיריה שדרכם מתגלה הסכסוך, ויש חלקים נוספים שיכולים יותר לראות את זה מהצד. העשיריה חייבת להגיע על פני כל סכסוך לתפילה לבורא, האם יחד עם זה צריכים להיוולד אולי הסכמים חדשים בעשיריה, על מה מותר, אסור, מה כדאי, לא כדאי?

הסכמים חדשים נולדים בכל רגע ורגע כי אנחנו מתקדמים. כל התקדמות דורשת אופני קשר חדשים בינינו. את זה אנחנו מבינים אפילו שלא מדברים. אם אנחנו מחכימים על פני עבודת ה', שעובד עלינו ואנחנו עימו, אז כולנו יחד נגדו והוא נגדנו כמו במשחק, שאנחנו רוצים לנצח אותו, "נצחוני בניי", כי בזה שאנחנו מנצחים אותו אנחנו עולים ליתר דבקות אליו וכולי, אז במשחק הזה מתחילים לראות בו כל כך יופי, זה זיו השכינה.

תלמיד: זה כל הסיפור לראות שאתה משחק עם הבורא ולא כל אחד בצדקתו שלו.

לא, בצדקתו שלו כאן זה לא הולך, איזה צדקתו שלו? אנחנו צריכים לגלות את הכולל, שזה הבורא. אין כאן כל אחד. אלא כל אחד מטבעו המקורי משתתף במשחק הכללי, למטרה הכללית, כל אחד מוסיף ולא הוא לבד מוסיף לצלחת הכללית, אלא הוא מוסיף דרך התכללות באחרים לחשבון הכללי.

כל צעד וצעד שכל אחד יכול לבצע, זה רק בהתכללות יתר עם תשעת האחרים ובזה הוא משפיע על הכולל. בזה אנחנו בונים בכתר עשר ספירות.

תלמיד: וזה חייב תמיד להיות על פני הסכסוך המתגבר, ההתכללות החדשה תמיד על פניו?

הסכסוך נמצא בשורשנו. מחורבן אנחנו, זה ברור. ככה זה עובד.

שאלה: איזה פעולות של האדם בעשיריה מביאות לתפילה עבור הכלל?

אנחנו צריכים בנוסף. מה זה נקרא אינטגרל? זה אינטגרל, ונוסחה בתוך האינטגרל פלוס C. פלוס C כולל את כל האפשרויות שיכולות להתכלל בזה. כל השאר זה משתנה, נניח מ-0 עד אין סוף ונוסחה.

תלמיד: זה נקרא "קבוע אינטגרציה", הקבוע של האינטגרציה. כשאתה עושה את הפעולה ההפוכה הוא נופל, מתאפס.

אבל מה הוא מסמל?

תלמיד: מסמל קבוע אינטגרציה. זאת אומרת שאתה עושה את האינטגרל, אתה מקבל איזה סכום, פלוס איזו תוספת, וכשאתה עושה את הפעולה ההפוכה היא מתקזזת.

זה לא פשוט, כי הפעולות שלנו הן פעולות בדידות ומה שאנחנו משיגים, אנחנו צריכים להשיג אינטגרל, עיגול, מריבועים ריבועים להרכיב עיגול. זה בלתי אפשרי. אז מה אנחנו פועלים? אנחנו פועלים דווקא דרך ההתכללות בינינו עם הכולל, עם הבורא, והוא מוסיף את היתר.

אבל איך אנחנו מכניסים אותו בתוך האינטגרל ?כשאנחנו חושבים על כל העולם. אנחנו רוצים להיכלל, כמו בנוסחה אינטגרלית אתה מוסיף את ה C, כך אתה מוסיף בכל פנייה ופנייה שלך, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא". קודשא בריך הוא השלם, הוא שייך לכל המציאות.

אנחנו חייבים לכלול בכל פעולה ופעולה שלנו את כל העולם. יש כאן עניין של עוד עשיריות ובני ברוך והעולם, אבל אני עכשיו לא מדגיש את זה, זה יבוא אחר כך. מתוך ההרגשה של התפשטות והתרחבות והתחברות, יבואו הנטיות האלו בעצמן.

שאלה: למה המתנה יוצרת ריקנות בתוך הלב?

הנותן מתנה לחברו נוצר בתוך ליבו של חברו חור. הלב של החבר הוא חתיכת אגו שלם, בשר. על ידי המתנות שהן כולן כוח אהבה, כשהן נדבקות לכוח האגו של החבר, אם הן באות ממש בהתמדה וברצף, הייתי אומר אפילו במשך מספר שנים, וראיתי דוגמאות שגם אחרי עשר, חמש עשרה שנה זה מתחיל לפעול, כך בונים חיסרון בתוך הלב של חברו.

אם מתייחסים יפה לחבר בסופו של דבר מתחילים לעורר בו חיסרון ליחס כזה. והחיסרון ליחס כזה מוליד בתוך החבר יכולת להרגיש מה זה נקרא השפעה דרך האגו שלו. הוא מתחיל בעצמו להיות יותר רגיש, ופועל כאן ודאי המאור המחזיר למוטב כל הזמן, ואז החבר מתחיל להתעורר, זה נקרא "לשבור באהבה".

מדובר ודאי על אדם שיש לו נטייה לחיבור עם הבורא, שרוצה להגיע לנטייה לבורא, אבל עדיין אטום כלפי הערבות ולא מבין שמשיג את הקשר עם הבורא דרך הקשר עם החברים. וזה יכול להיות אדם מאוד חכם ונמצא איתנו הרבה זמן, אבל הדברים האלה עדיין לא מדברים בו. זה הטבע, אין מה לעשות. ואז על ידי עוד קצת ועוד קצת השפעה, בונים חור ואחר כך חלל בתוך ליבו עם תפילה, עם כל ההכנות.

שאלה: יש לנו דאגות יומיומיות ואנחנו זקוקים לדאוג לכל ההכרחיות שלנו, למשפחות וכולי. ובאחד מהקטעים כתוב שהדאגה לחברים צריכה לעבור לדאגה ראשונה וכל מה שיש לנו בהכרחיות צריך להעביר כמשני. אז איך עושים את זה, איך לעבור את המחסום הרוחני הזה?

זאת אומרת איך אנחנו דואגים להכרחיות של החברים?

תלמיד: איך הדאגה לרוחניות תופסת את קידמת הבמה והדאגה שלי שאני בדרך כלל תפוס בהכרחיות, גשמיות עוברת לאחור ולא הפוך כמו בדרך כלל?

אנחנו מדברים על הדאגות ולא על הביצוע. לגבי ביצוע, אני חייב לעבוד כך וכך שעות וכמה שאני צריך כדי להרוויח למשפחה, מצד אחד. מצד שני אני צריך לסדר את הדאגות כך, שהדאגות הגשמיות לא יהיו כעיקריות מפני שאני לא יכול לפתור אותן. "אם אין קמח אין תורה", אני חייב לדאוג לעבודה ולהביא הביתה משכורת כדי להתקיים, מעל זה אני אקבל אך ורק בתנאי שאני אשקיע את עצמי ברוחניות.

איתנו החשבון הוא לא בדיוק כמו עם כולם. מי שנמצא בתהליך רוחני צריך לדאוג קודם כל לרוחניות, כי בזה הקשר שלו עם הבורא שמחלק לכולם גם גשמיות וגם רוחניות. ולכן צריך להשקיע בהשגת המשכורת שלו כמה שכל אחד צריך, ורק במעשה. ובכוונה להיות רק ברוחניות, דרך זה יקבל גם את המשכורת הגשמית בכמה שהוא צריך.

שאלה: בקטע הראשון שקראנו מדובר על לזנוח לחלוטין. הוא מדבר על זה שיש קבוצה, ששים ריבוא, שזונחים לחלוטין את הדאגה לעצמם ואז מבצעים תיקון עבור כל האומה. זה אפילו לא להעביר לקדמת הבמה.

לא לקדמת הבמה, אלא לעבוד בזה כמו שצריך בצורה גשמית. הרוחניות לא צריכה לתפוס ממך הרבה זמן, היא תופסת את הראש והלב, אבל לא את הגוף. ובגוף אתה צריך להשקיע את עצמך בלהתפרנס.

תלמיד: ככה להבין את זה?

כן. כך גם המקובלים כולם עשו. הוא סנדלר, הוא חייט. בזמנים ההם אפילו בסנהדרין, אפילו החכמים לא היו מתפרנסים מזה שהיו מלמדים, לא היו מקבלים כסף מהרבנות או מהממשלה מזה שהיו מתערבים בבחירות וכן הלאה. הם כולם עבדו, כולם הרוויחו בעצמם. רק אלו שהיו מלמדים בתור מורים, לוויים, זה כבר משהו אחר, או אלו שהיו עובדים בבית המקדש גם ביניהם. אבל אפילו בסנהדרייה לכולם היה משהו להתפרנס ממנו.

עד לפני אולי מאתיים שנה, אני לא יודע מתי, גם הרבנים הגדולים, האדמו"רים היו בכל זאת עובדים במשהו. חזון איש, בכיכר ברחוב דסלר הייתה לו מכלת, הוא היה עובד במכולת עד הצהריים כל יום. גדול כזה, היה עומד במכולת ועובד. למה? חייב אדם.

בעל הסולם היה עושה כך, אלא לחצו עליו, איך יכול להיות דיין מוָרְשָה וכולי, אז הוא נכנס לתפקיד. לא זאת הצורה. את הילדים שלו הוא חייב לעבוד. כשבעל הסולם נפטר רב"ש היה בן חמישים, עד אז הוא עבד בכל מיני עבודות, וגם האחרים, משה אשלג, כולם. אני פשוט יודע את זה מאנשים שהיו אז, אני לא יודע אם הם נמצאים, אבל ככה זה היה נהוג, אסור להתפרנס מהתורה.

(סוף השיעור)