שיעור בוקר 20.04.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/MZ4S29eE?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה"

המאמר נקרא, "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה". ההפך, שמענו כל מיני אמרות שאדם צריך להתפלל בכל מצב, "הלוואי שיתפלל כל היום", "מהי התפילה? עבודה שבלב". מה יש לנו עוד חוץ מתפילה? אנחנו גם יודעים מהלימוד שהעלאת מ"ן זה הדבר היחידי שהתחתון יכול לעשות כלפי כל התהליך שיש לנו, כי כל המערכת מלמעלה למטה כבר נמצאת לפנינו, וכמו שלמדנו ב"הסתכלות פנימית" חלק ח' ב"תלמוד עשר הספירות", הוא מחלק הכול ל"מציאות עצמו" ו"קיום המציאות". מצד אחד יש לנו את כל המערכת, עולמות פרצופים ונשמות, ומצד אחר "קיום המציאות" כבר בא ממטה למעלה על ידי השתתפות האדם. השתתפות האדם נקראת "העלאת מ"ן", העלאת מ"ן זה נקרא "תפילה", זאת אומרת עד כמה אנחנו יכולים לעורר את העליון לתת לנו תיקונים ומילויים.

כאן נאמר "שכור אל יתפלל", הכוונה היא שבעבודת האדם כנראה יש מצבים שיותר טוב לא להפעיל כאילו תפילה כלפי למעלה. אז האם האדם בעצמו יכול במצבים האלה לעשות משהו או שיחכה עד שיעשו מלמעלה? ודאי שלא. אלא מדברים על מצב שהרצונות של אדם, הגישה שלו לא עוזרת לו. "שיכור" נקרא שרוצה לקבל אור חכמה יותר ממה שיש לו כוונה על מנת להשפיע.

יש לנו רצון לקבל שנברא וכדי שהרצון לקבל יקבל צריכה להיות באמת חכמה גדולה, חכמת הקבלה, חוכמה איך לקבל. שבה לומדים שקבלה ברצון לקבל, חוץ מאותו נר דקיק קטן שמחייה אותנו בדרגה בהמית, מעל הדרגה הבהמית אנחנו יכולים למלא את עצמנו רק עם הכוונה על מנת להשפיע. למה? כי הטבע של הרצון לקבל הוא שברגע שהוא מתמלא הוא מבטל את עצמו, הוא מתבטל כלפי המילוי. ואם הוא מתבטל כלפי המילוי ואין לו רצון, ללא רצון אי אפשר להרגיש מילוי, וכך הרצון לקבל נשאר בהרגשה שהוא ריק, אין לו כלום.

אנחנו יודעים את זה מהחיים שלנו, אנחנו יכולים לרוץ אחרי איזה דבר חמש שנים נניח, להשיג אותו בסופו של דבר, וברגע שמשיגים, אחרי יום יומיים, שבוע, חודש, ההרגשה הזאת שקיבלתי משהו שכל כך רציתי מתחילה להתמעט עד שהיא בכלל נמחקת, השמחה עוזבת את הלב ואני לא מרגיש שבכלל השגתי משהו.

למה? רציתי את זה חמש שנים, אז לפחות עכשיו חמש שנים איהנה מהדבר. אם הכלי שלי היה כזה גדול שיכולתי חמש שנים לחפש מילוי עד שמצאתי, לפחות עכשיו בכלי הזה, ההנאה מאותו מילוי, צריכה להיות לפי הזמן לפחות חמש שנים. לא, אחרי שבוע אני כבר לא מרגיש משהו, זה כבר נורמאלי ורגיל. למה? המילוי מבטל את הרצון, מבטל את החיסרון, ובלי חיסרון אי אפשר להרגיש תענוג.

ההיפך, אם יש לפנינו תענוג ואפשרות ליהנות, אז אנחנו מחפשים יותר רצון. זה שייך לכל התענוגים שיש לנו בעולם הזה, אוכל, מין, כל מיני פעולות, בילויים, אנחנו צריכים לזה רצונות עם אפשרות להתמלא. אנחנו כל הזמן דואגים שיהיו יותר ויותר רצונות לכל האפשרויות שלנו למלא את עצמנו. הכול נובע מאותו החוק, שהכלי בצורה כמו שהוא, כשממלאים אותו הוא מתמלא, אבל התענוג נעלם, ואם הוא מתמלא והתענוג נעלם, אז בסופו של דבר הוא לא ראוי לתפקידו.

ולכן מלכתחילה עוד משורש הבריאה, מבחינת שורש מד' בחינות דאור ישר, מושרשת בכלי הרגשה כזאת שהוא חייב להשפיע. מאיפה בא הדבר הזה "חייב להשפיע"? מאותו המילוי, מאותו הבורא שרוצה לעזור לנברא שהמילוי שבנברא יהיה נצחי שלם ומלא ובדיוק לפי גודל הרצון מצד אחד, ומצד אחר שכל הזמן יתמלא יותר ויותר עם רצון שמשתנה יותר ויותר. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שהרצון לקבל שלנו כל הזמן ירצה יותר, אבל על ידי המילוי אנחנו רואים שהרצון לקבל פוחת יותר ויותר, ולא גדל יותר ויותר.

איך אנחנו יכולים לעשות כך שהמילוי לא יבטל את הרצון לקבל אלא יגדיל אותו? הרי זה נגד הטבע של הרצון לקבל. זאת אומרת, הבורא שרוצה לברוא את הנברא חייב לברוא אותו מחוץ לו, מחוץ לבורא. אם זה מחוץ לו והבורא כולו בתכונה אחת, אז הנברא צריך להיות בתכונה הפוכה, אחרת לא יהיה נברא. כלומר "בר ממדרגה", בריאה מהמילה "בר", הבורא בוחר את התכונה "להשפיע" וההפך ממנו זה "לקבל". אם הנברא מקבל הוא הורס את הרצון לקבל שלו, אבל הוא לא יכול להנות אחרת. אם הוא נהנה הוא מתמלא, ואם הוא ממלא את הרצון לקבל, הרצון פוחת. אם הוא פוחת יש פחות תענוג עד כדי כך שלא מרגישים את התענוג. כלומר, בזה שהרצון לקבל מקבל, הוא ממית את עצמו.

אנחנו רואים שהבורא, מיד אחרי שברא את הרצון לקבל בבחינה א', ברא בתוכו הכנה שהרצון לקבל מיד יעבוד בצורת על מנת להשפיע, ורק בצורה שהרצון לקבל עובד בנתינה מחוץ לו, נוצר לו התנאי, הכלי שיכול לגדול ככל שיקבל יותר, אם הכוונה שלו על מנת להשפיע.

כי הכלי שלו זה כלי חיצון, בנתינה אין הגבלות. וכל פעם שמקבל מילויים, המילויים האלו רק מגדילים לו את הרצון כי מילוי של רצון להשפיע הוא לא רק "אור חכמה", תענוג מקבלה, הוא גם תענוג מנתינה, מהכרת הגדלות למי אני נותן. זה מגדיל לי את הכלי של הנתינה, ואז אני יכול בכל פעם להמשיך אין סוף מצבים שהם כולם מלאים ואף פעם לא מתרוקנים.

לכן העבודה שלנו צריכה לכלול שני כלים, כלי של בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, וכלי של בחינה ב', אחרת חוץ מנר דקיק לא נוכל לקבל כלום. כל חכמת הקבלה היא בעצם חוכמה איך לעבוד עם שני סוגי הכלים האלו בבת אחת, לשלב אותם יחד כך שהכלי האמיתי ייבנה מהשילוב הנכון בין שניהם שנקרא "קו אמצעי". השילוב הנכון הזה גם נקרא "דעת", חכמה, בינה, דעת. "דעת" זאת אומרת, במידה שאני יכול לעבוד עם כלי חיצון, בעל מנת להשפיע, אני לוקח את הרצון לקבל שלי ובכוונה בעל מנת להשפיע עובד איתו.

ואם אני לא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אני צריך לפחות לעבוד כמו שאומר רב"ש במעשה שנקרא "למעלה מהדעת", זה נקרא ב"אמונת חכמים". כי המעשה שלי בנתינה, גם כשאני בדעת וגם כשעדיין לא הגעתי לדעת, הוא אותו מעשה. ההבדל הוא אם עוד לא השגתי כוונה או שכבר כן השגתי כוונה. אם עוד לא השגתי כוונה ואני לא יכול לבצע מעשה למעלה מהדעת, כדאי לי לבצע אותו ללא כוונה כדי להשיג את הכוח ולרכוש כוונה.

זאת אומרת, צריכים ללמוד ממה שהם מייעצים לנו, מכל מיני פעולות כאלו שאנחנו יכולים לבצע אותן אפילו שאין לנו כוונות, זה נקרא "לא לשמה". שאין לי עדיין כוונה על מנת להשפיע, זאת אומרת הכלי שלי עדיין לא חיצון, מחוץ לי, זה כלי שאם הוא יתמלא הוא גם יבטל את עצמו על ידי המילוי. אבל אם אני עושה את הפעולות בכלי שלי לפי אמונת חכמים, זאת אומרת לפי עצות המקובלים שהם אומרים לי, "תעשה ככה ילד", כמו שלומדים בבית ספר, ובכל החיים, בכל תקופת הילדות והנערות אומרים לנו, "תעשה, תשמע, אחר כך תראה שזה לטובתך", אם אנחנו הולכים לפי העצות שלהם זה נקרא לעבוד לפי אמונת חכמים.

העצות שלהם הן להשתדל לעשות מעשים מכוונים להשפעה במישור דעולם הזה, איך שאנחנו נמצאים בו, כלפי החברים. דרך זה אנחנו נרגיש את חשיבות הבורא, וכשנרגיש את חשיבות הבורא נוכל לבקש שייתן לנו כוחות להשפיע לו. בזה שיהיה לנו איזה רצון להשפיע לו, מתוך זה נגיע ללא לשמה כזה שממנו באים לשמה.

ואין לנו מה להאשים מישהו, להאשים את מערכת השמים, משהו, בזה שחסרים לנו תנאים להגיע לנצחיות, לשלמות, להיות למעלה מזמן, מקום, תנועה, חיים ומוות, מפני שבכל אחד ואחת יש ניצוץ שנקרא "נקודה שבלב" שמתוכו הוא יכול להתחיל את הפעולה הזאת כלפי לא לשמה.

התיאור הזה של העבודה בלאזן את הרצון לקבל והרצון להשפיע, לעבוד בצורה המועילה ביותר עם שני הכוחות האלו שנמצאים בנו, עם התכונות האלו קו ימין ושמאל, זה תיאור של העבודה עם תכונות שנמצאות בנו כמו שאמרתי מבחינה א' ומבחינה ב' דד' בחינות דאור ישר, שהן באות שתיהן מבחינת שורש.

שורש זה כביכול רצון הבורא שבנברא שנותן בתוך הנברא שני כוחות, רצון לקבל בבחינה א' ורצון להשפיע בבחינה ב', ומתוכם כבר יש לנו התפשטות בתוך הנברא, שבתוך הנברא יש הכנה לשילוב שני הכוחות האלו בבחינה ג', איך אפשר לשלב אותם כשהבורא נותן דוגמה כביכול לשילוב שלהם בבחינה ג', שכך צריכים לעשות, והמלכות היא כבר רצון לקבל שהיא כביכול מוכנה לעשות כך, רוצה לעשות כך כדי להגיע לדרגת הבורא. זעיר אנפין כלפי מלכות זו דוגמה איך לבצע את המשימה.

בתורה יש לנו כל הזמן תיאור איך בכל רמות הבריאה מתבצע החוק הזה בין כהן, לוי וישראל. "כהן" זה ימין, חסדים, "לוי" זה שמאל, גבורה, ו"ישראל" זה האמצעי ביניהם, שהוא הלוקח את שני הכוחות האלו ומממש אותם בצורה נכונה ממטה למעלה. גם במבנה של העולם שלנו יש כוהנים ולויים, אף אחד הוא לא כוהן ולוי מרצונו, אלא הדברים האלה כביכול מתגלגלים מדור מדור. זה סימן שמלמעלה אנחנו מקבלים את שני הקווים האלו, אין בהם שום השתתפות שלנו, אלא ההשתתפות שלנו מתחילה להיות בישראל, להיות "ישר-אל", קו אמצעי, אותו אנחנו בונים.

ובבנייה שלו כותב רב"ש "שכור אל יתפלל". מה זה שיכור אל יתפלל? אל תעלה את התפילה שלך, את הבקשה שלך כלפי מעלה. "אל תעשה" הכוונה ברוחניות שאי אפשר לעשות. אין שום דבר שאסור, "אסור" הכוונה אי אפשר, כך זה החוק ברוחניות. כי מדברים על עבודה שבלב, מדברים על הרצונות שמרגישים בלב, אני לא יכול להגיד ללב "אסור", הלב לא ישמע. אני יכול לסתום את הפה שלי עם היד, או לעצור את היד עם משהו, אבל רצונות, דברים פנימיים שנמצאים בי אני לא מסוגל לעשות איתם כלום.

אז מה זה נקרא "אל תתפלל"? אל תתפלל נקרא שאי אפשר להתפלל, לפנות למעלה, אם אדם נמצא במצב של שיכור. "שיכור" נקרא שמבקש חכמה יותר מחסדים. חכמה זה נקרא "יין", וחסדים נקראים "מים", או אכילה ושתייה. "שתייה" זה נקרא חכמה, ו"אכילה" נקרא חסדים. כל החוקים וכל הסיטואציות שאנחנו קוראים עליהם בתורה או בגמרא מדברים רק על השילוב של שני הכוחות האלו ימין ושמאל, איך בכל הרמות אנחנו צריכים לזווג אותם.

גם הזוהר, אם תפתחו את "פירוש הסולם", בכל העשרה כרכים, בכל אלפי דפים, בסופו של דבר הוא מדבר רק על קו אמצעי, איך לבנות קו אמצעי בכל מיני רמות, מצבים, רק על זה מדובר. לכן "שיכור אל יתפלל" נקרא שבן אדם שנמצא ברצון לקבל יותר מהכוונה דלהשפיע לא יכול לבקש שיבוא אליו מילוי, שבאמת יוכל לקבל משהו. הכלים, המערכות מסודרות בצורה כזאת שהוא ירגיש את עצמו בחושך.

גם היום, זאת אומרת במצב הנוכחי, זה שאנחנו מרגישים את עצמנו בניתוק מהעולם הרוחני, זו התוצאה מהתפילה הלא נכונה שלנו. זאת אומרת, מהרצון שבלב שלנו, שהרצון הזה הוא לא טוב. אנחנו עדיין מבקשים, לא את הכוונה בעל מנת להשפיע ולא שילוב נכון להשתמש בכוח דהשפעה, ברצון דלהשפיע, ולכן לא מקבלים עניית התפילה, לא מקבלים התגלות האור, התגלות האלוהות. זאת אומרת להגיע לתפילה שהיא לא תפילת השיכור זאת המטרה שלנו. ועד שמגיעים לזה נמצאים במצב של שיכור.

ולכן נקרא, ובאמת זה מאוד מוזר, תלמיד חכם שאין לו דעת, הנבלה יותר טובה ממנו, כאלה פסוקים. למה הנבלה יותר טובה ממנו? לפחות תגיד רשע באיזושהי צורה, אבל נבלה יותר טובה ממנו, זו כבר הגזמה. מפני ש"נבלה" זה נקרא הכוח הפחוּת ביותר שבדומם, אבל בדומם, שלא פונה, שלא מתפלל, שלא מבקש, שנמצא בדומם. הוא כביכול חי, אבל בדרגת החי הנמוכה ביותר, ולפחות לא מושך לעצמו.

מה שאין כן, תלמיד חכם שאין לו דעת, הכוונה היא שהוא נמצא בתפילה לא נכונה, כי אדם תמיד נמצא בתפילה. אנחנו תמיד נמצאים עם הלב שלנו בזו"ן דאצילות, ותמיד אנחנו מעוררים עם הלב שלנו את כל המערכת כלפינו, רוצים או לא רוצים. אנחנו נבראים, אנחנו שייכים לאותה מערכת, אני לא יכול להיות מנותק מאותה מערכת, אני נמצא בה, אלא על ידי הלימוד שלנו אנחנו רוצים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולהבין איך אנחנו יכולים להשתתף נכון.

אבל אפילו לפני שאנחנו לומדים ולפני שאנחנו מנסים להשתתף נכון באותה מערכת, אנחנו נמצאים בה, מחוץ לאותה מערכת המציאות אין כלום. לכן מי שלא מתפלל בצורה נכונה, שמתפלל תפילת שיכור, רוצה על מנת לקבל, אין לו דעת, אז נבלה יותר טובה ממנו. כי הוא נמצא במצב שהוא מושך לעצמו, הוא רוצה על מנת לקבל. נבלה כביכול לא רוצה את זה, היא פועלת לפי הטבע. לכן תלמיד חכם שאין לו דעת, נבלה יותר טובה ממנו.

זאת אומרת, אחרי שקיבלנו מלמעלה מבחינות שורש, א' וב' מד' בחינות דאור ישר את כוח המשפיע וכוח המקבל, נשאר לנו רק ללמוד איך לזווג אותם יחד כדי שהכלי שלנו יהיה כלי עצמאי, נצחי, שכל הזמן יגדל ולא יהיה בו שום דופי, וכל העלייה שלנו, זאת אומרת כל ההתקדמות שלנו תלויה עד כמה האור עליון ישפיע עלינו בצורת חסד. מה זאת אומרת בצורת חסד? שאנחנו נרגיש כמה הכלים שלנו רחוקים מתכונת החסד.

כי בינתיים, בהתחלה, כמו שאמרתי, אנחנו אומנם נמצאים באותה מערכת, ומהלב שלנו, מהרצון של הלב שלנו אנחנו משפיעים על הגורל שלנו לרעתנו, אבל עדיין זה ללא הכרה. נגיד התגלגלנו אלפי גלגולים ללא הכרה. אחר כך אנחנו מתחילים להיכנס, על ידי נקודה שבלב, לזמן שנקרא "זמן ההכנה". שמתגלה לנו לאט לאט, על ידי פעולות בחברה, בקבוצה, בלימוד, בהשפעה, בהפצה, בעיקר על ידי לימוד בכוונה נכונה, מתגלות לנו לאט לאט התכונות שלנו לעומת התכונות דאור החסדים.

אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו נבזים, רעים, "הכרת הרע" מה שנקרא. זה בא כתוצאה מהארת האור, האור המקיף, מאותו הכלי שאליו אנחנו צריכים להשתוות, הכלי הקרוב לי ביותר, שמראה לנו עד כמה אנחנו לא משתווים אליו.

כתוצאה מזה יש כבר פעולות ש"מלא לשמה מגיעים לשמה". זה נקרא שרוכשים תכונת "חפץ חסד". ומתיקון חפץ חסד, במידה שאחר כך רוכשים את גדלות הבורא, כבר מתחילים להעדיף להשפיע לו במקום לקבל לעצמי, ואז כבר מתחילה להיות עבודה בלקבל על מנת להשפיע.

צריכים להבין שכל השלבים האלה והמטרה הסופית הם רק לטובת האדם, כמו שהתחלנו לדבר על זה, שהרצון לקבל לא יכול להתמלא במצב שהוא מקבל ללא כוונה על מנת להשפיע. מיד כשמרגיש את התענוג, התענוג מתחיל להיעלם. מיד, מאותו רגע.

אולי אנחנו עדיין לא מרגישים את זה במשך כמה שניות, יכול להיות במשך כמה ימים, אבל בהחלט כל החיים שלנו מלמדים אותנו שאנחנו כל הזמן נמצאים בריצה, לא במנוחה. דהיינו, אף פעם לא במצב המתוקן, המלא, השלם.

ההתקדמות לקראת לפתח את הכלי דלהשפיע, שהוא כלי אין סופי, ההתקדמות יכולה להיות רק על ידי הרגשת גדלות המאציל. איך אני יכול לעשות על מנת להשפיע, אם המאציל בעיני פחות ממני? הוא חייב להיות יותר ממני כדי שאני ארצה שבליבי, לא במילים, אלא בלב שלי, כי הלב שלי קשור שם במערכת ודורש משהו, דורש כוחות מהמערכת, שהלב שלי ידרוש כוחות דלהשפיע.

אני צריך להתייחס לרצון שבלב שלי מהצד, מצד שלישי, כצד ג', ולראות ולהבין שכדי שהוא יתפעל נכון וירצה להפעיל, לדרוש תפילה נכונה הוא צריך להרגיש את גדלות הבורא. אם הוא ירגיש את גדלות הבורא לפני שיש לי מסך, אני ארצה ליהנות מהבורא לעצמי, לפי מה שיש לי בלב שלי. לכן אסור לי לבקש גדלות הבורא לפני שאני מצויד במסך כזה שאני לא אקבל התגלות שלו אלא רק לצורך התיקון. לכן אני צריך קודם לעבוד עם החברה, שמזה אני לומד את תכונות ההשפעה, ולבקש מתוך הכישלונות שלי בחברה שבאמת תהיה לי תכונת ההשפעה.

אז יבוא לי כוח מלמעלה, כלפי החברה אני אוכל לבצע את הכוחות בעל מנת להשפיע, ואז אוכל גם לבקש מהבורא שיתגלה כדי שיהיו לי תכונות ההשפעה אליו. בשביל זה אנחנו צריכים חברה. אם היה לפנינו רק כוח זר אחד מחוץ לי, רק בורא ללא חברה, לא הייתי יכול אף פעם להגיע אליו בתפילה בעל מנת להשפיע.

לא היה לי על מי לעשות תרגילים כדי לבנות בי לאט לאט דרישה נכונה שיהיה לי כוח דלהשפיע. לכן האדם הראשון לא נשאר אדם הראשון כמו שנברא, אלא הנשמה שלו התרסקה להרבה מאוד נשמות, כך שיש לנו אפשרויות לעבוד, לנו עם עצמנו, אבל נראה לנו שלא, שהחלקים האלו שמחוץ לי, הנשמות האלו שמחוץ לי, הן לא שלי.

בצורה כזאת שהיא באמת שקרית, תמונה שקרית, תמונה לא נכונה, אבל כך היא נראית לי, בצורה כזאת יש לי הזדמנות לעבוד, כביכול, עם משהו מחוץ לי. כביכול, כי הבורא ברא את הנשמה כאחת, ובכוונה הכניס בה את האגואיזם בכל חלק וחלק, כדי שתהיה הזדמנות לכל חלק וחלק, לעבוד כנגד כל יתר החלקים, לראות שאין את האפשרויות האלו להשפיע, לבקש מהבורא כוח דלהשפיע להם, ואז אדם עובד כביכול באותו כוח לרכוש רצון דלהשפיע, כלפי הבורא.

יוצא שאף פעם אין לנו מה להתלונן שאנחנו לא מסוגלים להגיע לכוחות דלהשפיע. גם לצורך זה יש לנו מערכת סביבנו, קבוצה, חברה, רב, סופרים, "ספרים", כלומר המערכת הזאת בהחלט בנויה כך שנוכל מלא לשמה להגיע ללשמה.

זה מאמר שנראה רגוע, הוא כאילו עובר על כל הדברים שלומדים קודם, אין פה מין קפיצות, איזה דברים בולטים, אבל דווקא הדברים מושרשים בו בתהליך מאוד יפה.

תלמיד: חסדים מכוסים, הכוונה אור חוזר?

חסדים מכוסים וחסדים מגולים, אם מגולה משהו הוא מגולה, אם מכוסה משהו הוא מכוסה, אבל אני יודע שהוא מכוסה או אני יודע שהוא מגולה. זאת אומרת, גם כשמכוסה זה סוג של גילוי. זה לא חוסר הכרה. זאת אומרת, במדרגה רוחנית מעבר למחסום, תמיד יש אור חסדים ואור חכמה. חייב להיות.

או שהמצב הוא שיש רק אור דחסדים ויש הרגשה שהוא מכסה את אור החכמה, מפני שהוא לא מספיק, הוא לא חזק כדי לגלות את אור החכמה, להבליט אותו מבפנים. או שאור חסדים הוא כל כך חזק, שהוא יכול מתוכו גם להוציא את אור החכמה החוצה. אלו לא אורות שמתנגשים, אלו אורות שאור דחסדים מפתח, מגלה מתוכו את אור החכמה לפי היכולת.

כי אור דחסדים זה אור דהשפעה. אז במידה שהוא מסוגל לגלות את ההשפעה, שזה אור חכמה, מידת ההשפעה זה אור חכמה, כי במידה שאני יכול לקבל במידה זו אני יכול לתת, ככל שאור דחסדים מסוגל לעשות את זה, הוא מיד עושה.

תלמיד: מה זה חסדים מכוסים?

חסדים מכוסים? יש בזה הרבה הבחנות, אבל נגיד שזה חפץ חסד. ולמה אני אומר נגיד, כי לחפץ חסד אפילו אם תיתן לו את כל החכמה הוא לא ירצה לקבל אותה, הוא רוצה להישאר בדרגת חפץ חסד. אתה עכשיו תגיד, אבל להישאר בדרגת חפץ חסד זו לא המטרה, זה לא הסוף, יש דרגות יותר עליונות. כשהאדם רוצה להישאר בזה, זה לא נקרא השפעה.

באמת אם אני רוצה להישאר באיזו מדרגה, ולא לעלות למעלה, אפילו המדרגה הזאת לא מגיעה לי. זה לא נקרא השפעה, אז מה פתאום שאני נמצא בה. זאת אומרת אדם שנמצא באיזה מצב רוחני, הוא תמיד משתוקק מטבע ההשפעה לדבר עוד יותר גדול. אז עלינו להבין שחפץ חסד זה מצב מסוים במערכת. במערכת, לא בנו, זה מצב שאליו אנחנו צריכים להשוות את עצמנו בדרכנו להתפתח הלאה, ולא שרצוי להישאר בזה.

תלמיד: כשהוא כותב ש"יין תחילתו בשמחה ובסופו בעצבות", הוא מתכוון שתמיד כוח החסדים מוגבל? זאת אומרת, תמיד תהיה הגבלה על כמה אני יכול למשוך חכמה כשאני עובד בג' קווים?

הוא אומר את זה גם על היין, הוא אומר את זה גם על כהן ולוי. שהכהן בהתחלה זה עצבות, אחר כך זה שמחה, כי אלה כוחות דהשפעה שעובדים במדרגה, ולוי זה ההיפך. זה כלים דקבלה, אז בהתחלה זה שמחה, ואחר כך זה עצבות. כי יש ירידות אחרי גילוי החסדים. זאת אומרת שמחה ועצבות, הכוונה היא שמעלייה באה ירידה, ועצבות שמחה זה ההיפך מירידה באה עלייה.

תלוי באיזה כוחות אנחנו נמצאים, אבל חייבים להיות גם בזה, וגם בזה. האדם לא יכול להיות לא בתנועה, והתנועה היא בשתי רגליים. מירידה לעלייה, אז בכוח הימין, ואחר כך מעלייה כאילו לירידה, לכוח השמאל. אבל זו לא ירידה מהמדרגה הקודמת, זו ירידה לרצון לקבל חדש, כדי לעלות עוד יותר, לצורך העלייה.

תלמיד: אז זה מתחיל מטעמים ונקודות?

חס ושלום, המדרגות שלנו לא מתחילות מטעמים, ואחר כך בנקודות. כך אנחנו לומדים בהתפשטות מלמעלה למטה. בהתפשטות מלמעלה למטה, מהבורא, איך שהוא, האור בונה את כל המערכת, את כל הכלים ומסדר אותם כלפינו, שאנחנו בסוף המדרגות נהיה במצב שממנו יכולים להתחיל את התהליך העצמאי שלנו בלעלות עד גמר התיקון, עד גמר העבודה שלנו, אז מלמעלה למטה זו יציאת המערכת.

וודאי שהמערכת באה משלם לבלתי שלם, ושם יש קודם טעמים, אחר כך נקודות. אבל אנחנו שבאים ממטה למעלה, אנחנו מתחילים מהרשימות, מאותם הטעמים והנקודות שהיו בהתפשטות מלמעלה למטה. כביכול אנחנו באים לכל מדרגה ממצב ההפוך. מה נשאר בכל מדרגה? התגין והאותיות האלו, מתגלים לנו, בנו, אנחנו עובדים כדי לרכוש עליהם מסכים, על ידי שיהיו לנו מסכים אנחנו נכנסים לנקודות.

מה זה נקודות? האורות שעזבו, האחוריים של המדרגה, אז אותם אני מקבל קודם, ואלה הרגשות לא כל כך נעימות, זו השגת הכלים. הנקודות שם זו מלכות בצורת נקודה שחורה שכל הזמן משתתפת, ואז כשאני רוכש את הנקודות, כשאני רוכש את הכלים האלה, אז אני מגיע לטעמים. אז אני מתמלא בגדלות, השגתי, רכשתי את המדרגה, ואז המדרגה הבאה מתגלה. כי גם ברשימות כמו במדרגות אח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון.

תלמיד: אז מה ההבחנה שאתה נכנס למדרגה חדשה?

ההבחנה שאני נכנס למדרגה חדשה אלה הרשימות שלי. מתגלות בי הרשימות של המדרגה החדשה, ולפי הרשימות שמתגלות לי אני מתחיל להרגיש אותן באחוריים שלה. מה זה להיכנס למדרגה חדשה? אני צריך שיהיו לי כלים להרגיש את המדרגה החדשה. אני נמצא בזה, נגיד עכשיו אני נמצא בעולם הזה, אבל קודם האוזניים שלי היו סתומות, ועכשיו אני צריך לפתוח אותן.

אז אני צריך לפתוח את האוזניים, ולהתחיל לקבל ממה שיש סביבי כל הזמן, גם קודם זה היה קיים. אז אני מתחיל מהרשימות של הכלי, איזה כלי אני צריך עכשיו לפתוח, על ידי מה אני צריך לפתוח אותו, לאיזה מילוי אני צריך להכין את עצמי, באיזה אופן? בעל מנת להשפיע אני צריך לקבל את המילוי. אז המילוי ייכנס בי, וייתן לי אינפורמציה, הרגשה נוספת וכן הלאה, ולא יסתום אותי באופן עוד יותר גרוע.

זאת אומרת, העבודה היא על הכלים, ואחרי שהכלים מוכנים, ועברו את כל השכלול, אז אני מקבל את הטעמים, התפשטות האור הפנימי בפנים בתוך הכלי. זאת אומרת, עוד מעט אנחנו נלמד את זה בתע"ס בחלקים מתקדמים, איך מתגלגל כל פרצוף אחוריים, אחוריים דאחוריים, ויש שם הרבה מצבים. נגיד יש שם 1600 מצבים באחוריים של אחוריים עד שמתגלגלים לפנים. זאת אומרת, יש פה הוי"ה כפולה.

עוד נלמד, אבל תמיד הולכים מחוסר לשלם. ממטה למעלה, ולא מטעמים לנקודות.

תלמיד: אם אתה עובד בהכרה מלאה של המדרגה, איך יכול להיות מצב שהחכמה תגרום לאיבוד הדעת? איך יכול להיות מצב שאתה מושך יותר חכמה?

לא שאני מושך יותר חכמה, אלא המערכת מסודרת בצורה כזאת שאני יכול לרצות למשוך יותר חכמה, אבל אני לא מסוגל. כדי להסביר לי שאני כן רוצה למשוך יותר חכמה, אבל לא מסוגל, לזה מיועד קו שמאל. חייב להיות מצב שאני ארצה יותר חכמה מחסדים. אם אני לא ארצה פעם יותר חכמה מחסדים, אז איך אני אבקש שיהיו לי חסדים? איך אני אבקש שיהיה לי כוח דלהשפיע? הבחירה היחידה שלי היא לבקש כוח דלהשפיע, אז איך אני אבקש אותו, אם אני לא ארגיש חוסר בו?

איך אני יכול להרגיש חוסר בו? רק מהכרת הרע, כשאני נמצא ברצון לקבל יותר מהרצון להשפיע. זה נקרא אחוריים.

תלמיד: איך אתה שולט על הרצון הזה?

אני לא שולט על הרצון. אז הרצון לקבל שלי שעכשיו אני הייתי בדרגת 11, מילאתי אותה, צריך לעלות לדרגת 12, אז מתגלים לי אחוריים של 12, רצונות גדולים שאני לא שולט עליהם. אבל אלה רצונות ללא אורות, אז אני נופל, מתחיל להיות בהכרת הרע, מתחיל להיות כל התהליך. מ-ללא הכרה, שהייתי רק בדרגת 11 כלפי דרגת 12 ללא הכרה, אחר כך מתחילה להיות הכרה, ואחר כך חפץ חסד, ואחר כך לקבל על מנת להשפיע. כל הדרגות.

חוץ מהביצוע הכול פשוט. והאמת, לא צריך חכמה כדי לבצע. כשאתה תופס את זה טוב ומישהו לא תופס את זה, הוא ככה מעורפל, אין שום קשר בין היכולת לבצע להבנה הזאת. זאת אומרת, חכמת הקבלה היא לא חכמה כמו שלומדים חכמות אחרות, שלפי איך שאני מבין, איך שתפסתי בשכל אני יכול לבצע. כאן זה לגמרי לא תלוי בזה. אדם יכול בכלל לא לשמוע עכשיו שיעור, לעבוד במטבח ולהגיע לפעולות האלו ואפילו לא לדעת איך הן נקראות בכלל. לשמה, לא לשמה, הכרת הרע, שום דבר. תאמין לי.

על יהושע מספרים, שמשה קיבל תורה, קיבל תורה ממש מהכוח העליון, מהדרגה העליונה ביותר באצילות ומסר ליהושע. מסר, על ידי מה? על ידי שהיה עוזר שלו. הוא לא היה תלמיד חכם, לא היה התלמיד הראשון, כלום. עוזר, זהו. ומסר לו. על אף אחד לא כתבו שם "מסר". ההבחנה הייתה שיהושע הכין את הכלי, שממש אפשר היה למסור.

תלמיד: מה זה נקרא תפילה?

תפילה זה נקרא הרגשה שיש לך בלב. אני אסביר את זה, כי בכל זאת כתוב על התפילה. תפילה זה נקרא הרגשה שבלב. אתה רוצה או לא רוצה, מה שהלב שלך מרגיש זה נקרא "תפילה". מה שאתה מרגיש כרגע, אני לא רוצה לשאול אותך, אל תגיד לנו. האמת אתה לא יודע אפילו מה הלב שלך רוצה. אבל מה שאתה מרגיש נמצא בזו"ן דאצילות, וזה מה שמעורר עליך את כל מערכת השמיים, מה יקרה לך בעוד רגע, ובעוד שני רגעים, ומחר, ולא יודע מתי. זה הכול תלוי איך הלב שלך עכשיו, הרצון הפנימי ביותר שלך עכשיו, פועל בתוך המערכת הזאת.

תלמיד: איך אני יכול לדעת אם זה לא תפילת שיכור?

איך אתה יכול לדעת אם זה לא תפילת שיכור או כן תפילת שיכור? לפי עניית התפילה. האם אתה מקבל ענייה על התפילה, עונים לך או לא. לפי זה.

האדם מתפלל תמיד. אם הוא רק יבין את זה שכל פעם הלב שלו נמצא בפנים בתוך המערכת והוא קובע את הגורל שלו, כבר יהיה לו לא טוב. כבר ידאג איך מהר לשפר את המצב. בעל הסולם אומר על הקיבוצניקים בנגב שהם רוצים גשם. לא אכפת להם בורא, קבלה השפעה, ובכלל יהדות, שום דבר, הם רוצים את התבואה שלהם, שום דבר חוץ מזה.

מקללים את כל הדת ובכלל את מה שאתה רוצה, אבל זה גם לא חשוב מה שהם מדברים, מקללים או לא מקללים, הרצון שלהם בתוך הלב - מה הוא מבקש. אם הוא מבקש דבר שזה החיים שלו, אז זה קובע. ובאמת אומר בעל הסולם, "הם יחיו בנגב, יהיו בנגב קיבוצים, ויהיה שם גשם", ואף פעם לא היה גשם בנגב, "יהיה להם גשם. אם לא יהיה גשם פחות או יותר, יסדרו להם שם מים באיזושהי צורה אחרת. ימצאו מעיינות, יביאו לשם קו מים, יבואו".

האדם בצורך הרצון שבלב שלו לא מכוון לשום דבר. לא חשוב, הוא גם נמצא באותה מערכת ומשפיע על ההשגחה העליונה איך שהיא עכשיו תשפיע אליו. לכן כל חכמת הקבלה היא עכשיו איך אני יכול לסובב את המערכת הזאת בצורה מועילה. כל עוד אני לא מסובב אותה בצורה מועילה, היא עובדת עליי בהשגחה שנקראת "דרך ייסורים". כשאני מתחיל כבר לעורר אותה בצורה הנכונה, היא מתחילה להשפיע אליי, לחזור אליי בצורה שנקראת "דרך תורה".

אבל אני מעורר אותה תמיד ואני האשם. או שמקבל משם דרך ייסורים, שמתפתח אז על ידי הפקודות שהן אצלי מורגשות כייסורים, או על ידי הפקודות שנקראות "תורה", "אור", "הוראה".

אז מהר מאוד אנחנו צריכים להגיע למצב שהלב שלנו בפנים ישתפר בצורה כזאת שייתן פקודות טובות, נכונות לאותה מערכת, במקום הרעות, שבהכרח אנחנו נותנים גם עכשיו. המערכת קיימת, אתה לא יכול להזיז אותה, אתה לא יכול לשנות בה כלום. זה הפרמטר היחיד שאתה יכול לעשות עימו משהו. המבנה הוא קשוח, כבר בנוי. אתה לא יכול שום דבר לשנות בו, צינורות, חוטים, הכול נבנה.

יש רק דבר אחד, להשפיע על הלב שלי, איך הלב שלי ישפיע על המערכת שהיא תחזור אליי בצורה טובה. זה נקרא כל חכמת הקבלה. וזה באמת חכמה, עד שלומדים איך זה עובד, ומה באמת אני צריך לעשות. ובאיזה תחכום אני צריך לעבוד על עצמי, על הלב שלי. זאת הבעיה. הבעיה היא לעבוד על הלב, בכל מיני תחבולות ערמומיות, כל מיני כאלה תחכומים אני אגיע למצב שהלב שלי ידרוש מה שכדאי. כי זה משהו אחר ממה שבמוח אני מתאר לעצמי.

תלמיד: איך עושים את זה?

לכן אומרים לי, כדי להגיע לדרישה נכונה בלב, יש לי חברה ויש לי הדרכה, וזה כמו מעבדה, שכאן אני יכול לבצע את זה. למה? החברה שלי היא כביכול המערכת של הלב שלי שקשור למערכת המציאות, מערכת השמיים, לעולם האצילות ומשפיע על עולם האצילות, על החברה. אני יכול אותו דבר, רק לראות איך הלב שלי משפיע על עולם האצילות, כמו שהלב שלי מתייחס לחברה. אותו דבר. ומזה אנחנו לומדים.

זו כל הנחיצות שאדם נברא בתוך עולם שלם, חברה והכול. זו כל הסיבה שאנחנו בנויים בצורה כזאת, בדרגה כזאת, בעולם כזה, בכל מה שמסביב לנו עד הפרט האחרון.

רק כדי שמזה שכתוב, "לכו ותתפרנסו זה מזה". ¹, שמזה שאנחנו נעבוד כך אחד על השני, מזה אנחנו נבין איך אנחנו יכולים להפעיל את הלב שלנו נכון. כל עוד לא נפעיל אותו נכון, הוא בצורה טבעית, בלתי הכרתית, פועל לא לטובתנו. אתה רואה איך אנחנו מתגלגלים, איך אנחנו כל הזמן בירידה, כל האנושות.

(סוף השיעור)

---

1. "לכו והתפרנסו זה מזה" תלמוד בבלי, זרעים, מסכת ברכות, דף ג', ב' גמרא↩