שיעור בוקר 13.10.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 533, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 533, חלק מאמרי "שמעתי", המשך מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה הוא שונא את הגופים, בעבודה", מטקע "ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא".

קריין: מאמר "שמעתי" י"ט, ד"ה "ובזה יש לפרש".

"ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא, דר' פנחס בן יאיר הוה קא אזיל (היה הולך) לפדיון שבוים. פגע ביה בגינאי נהרא (שם הנהר היה גינאי). אמר ליה, גינאי, חלוק מימיך ואעבור בך [ר' פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבוים. הגיע לנהר גינאי. אמר לו, גינאי, חֲצֵה מימיך ואעבור בך]. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה. (חולין דף ז').

ואמר, שהפירוש הוא, שהוא אמר להנהר, הכוונה להרצון לקבל, שיתן לו לעבור דרך בו, ולהגיע לדרגת לעשות רצון ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. והנהר, היינו הרצון לקבל, השיב לו, היות שהבורא ברא אותו בטבע זו, שירצה לקבל הנאה ותענוגים, לכן אין הוא רוצה לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. ור' פנחס בן יאיר עשה מלחמה עמו, היינו שרצה להפוך אותו על רצון להשפיע. זה נקרא שעשה מלחמה עם הבריאה, מה שהבורא ברא בהטבע, שהוא נקרא רצון לקבל, מה שהבורא ברא אותו, שהיא כל הבריאה הנקראת "יש מאין".

ויש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט להשפיע. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאין כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט להשפיע, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע"."

הוא אומר ובזה באמת כולם נתקעים בדרך, רק תלוי כמה נמצאים במצב הזה, שאנחנו לא נותנים מספיק מאמץ התפרצות, התקפה, ואנחנו לא מסכימים כל הזמן ליפול וליפול שוב ושוב לרצון לקבל שלנו. אלא חייבים לעשות כאן איזו קפיצה.

אני יודע שיש לפניי מחסום והוא מאוד קשה. ואם אני הולך להתווכח עימו, ויש על זה כל מיני סיפורים, ציורים, איך המקובלים התווכחו עם המחסום הזה, עם הרצון לקבל הזה שעומד לפנינו, כך וכך לעקוף אותו באיזו צורה, להסתדר עימו, להשאיר אותו לאחר כך, או לקפוץ לפניו, אז זה רק ראש בראש.

יש כאן עניין פשוט, אם אנחנו לא מסכימים עימו וכן רוצים לצאת, אז אנחנו יוצאים. זה כמו שאנחנו קוראים בסיפורי מצרים, שביציאת מצרים משה כבר בא לפרעה ואומר, "אני רוצה להשתחרר ממך, תן לי את כל הרצונות, כל הכוונות, כל המעשים, כל היכולות שלי, ואני אצא מתחת לשליטתך". ואז בסופו של דבר הוא יוצא.

הוא יוצא עד כדי כך, שפתאום הוא מגלה שפרעה בעצמו פותח להם מקום ליציאה ומשחרר אותם ומוביל אותם עד היציאה ממצרים. והרצון לקבל הוא בעצם נברא בצורה כזאת שהוא חייב להתנגד, כדי שיהיה לאדם כוח התנגדות כנגדו, שידרוש מהבורא כוחות, קשר, עזרה, ועל ידי זה יתקרב לבורא.

זאת אומרת, היצר הרע נקרא "עזר כנגדו". ו"כנגדו", זה מפני שהוא פועל כאילו נגד עצמו. הוא נותן לאדם יכולת להתקשר לבורא בצורה כזאת, שאחרת האדם לא היה אף פעם ניגש לבורא. לכן כל ההתנגדויות שיש בנו ואנחנו מרגישים חלשים, לא מסוגלים לצאת מהרצון האגואיסטי שלנו, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגדו, זה סך הכול כדי שעוד יותר ועוד יותר נצטייד בכוח היציאה, לקפוץ מתוך הרצון לקבל לרצון להשפיע.

והבורא לזה מחכה ועוזר לנו בכל מיני צורות התנגדות שהוא עושה סביבנו, ואנחנו כך מתקדמים לבנות כוח השפעה במקום כוח קבלה.

שאלה: בעל הסולם כותב, שנחוץ רצון חזק שנמדד על ידי הרבה עליות וירידות ביחידת זמן אחת. ואחר כך הוא ממשיך, שאם יש לאדם רצון חזק, אז הוא לוקח פטיש חזק ובעוצמה רבה מרסק את הסלע. והשאלה שלי היא, איך לעשות חשבון נכון כאן ועכשיו, כדי להשקיע את כל כוח הרצון במכה אחת ולא למשוך את זה בזמנים? כי יש לנו הרבה אבנים כאלה.

זה נכון, אבל זה תלוי בסביבה, כמה האדם מארגן את הסביבה. ודווקא בזה הוא מתקרב להצלחה, כי לבד ודאי שלא היה לו שום כוח. אלא צריכה להיות סביבה גדולה, חזקה, מגובשת, ואז כולם מבינים שאין להם ברירה, הם חייבים לעשות התקפה בקומנדו חזק, נכון ויפה. להשתדל כאן לתת מקום לכוח המשותף שביניהם, וזה נקרא ש"לוקחים פטיש יותר גדול" ומסוגלים כבר לשבור את הסלע.

שאלה: לגבי אותו רצון חזק. האם זה אומר שהוא משתנה על ידי הרבה הפסקות, כניסות ויציאות? מה זה המנגנון הזה?

רצון חזק זה נקרא, שאפשר לקחת פטיש גדול, זאת אומרת קבוצה חזקה מאוד, מגובשת, ולתת מכה חזקה על האבן ולשבור אותה. מה שאין כן, לקחת פטיש קטן ולדפוק הרבה דפיקות באבן אז אין שום דבר, שום תוצאה מזה שדופקים. ולכן צריכים לשים לב על הכמות והאיכות של העבודה שלנו, [איך] היא בדיוק מתרחשת, כי העיקר בשבילנו זה להיות מגובשים יחד כנגד השונא שלנו האחד, הרצון לקבל, שהוא פועל בכולם. אומנם בכל מיני צורות שונות, הפוכות אולי במשהו, אבל בעצם זה אותו האגו שלנו, שאנחנו צריכים להשתדל לחייב אותו להסתלק מאיתנו וזה כשפונים לבורא ודורשים.

שאלה: במאמר כתוב, שעלינו ללכת בעקבות ההרגל. מה ההבדל בין שגרה והרגל? האם יש הבדל בין השניים?

לא, אין הבדל. גם שגרה וגם הרגל, אלה מצבים שהאדם לא צריך להשקיע בהם שום דבר, כי זה כבר נקרא "טבע שני", ולכן כשהוא נמצא בהם, סימן שהוא לא מתקדם, והוא יכול להיות בזה עד סוף החיים.

שאלה: מה זה אומר לרסק את הסלע?

לשבור את לב האבן, [לרסק את האבן] לחתיכות כאלה קטנות, שאנחנו נוכל להפוך אותן לעל מנת להשפיע וזו כבר פעולה שנעשה אחר כך.

תלמיד: אז במה אני דופק עכשיו עם הפטיש?

אתה צריך לשבור את המחיצות שבין החברים, ואם תתחילו להתחבר ביניכם יותר ויותר למרות המחיצות, תרגישו בזה שאתם מתקרבים לבורא ומגלים אותו, מה שנקרא "עומד אחרי כותלנו", אחרי המחיצות.

שאלה: בהפסקה בין שתי ההתגברויות, איך אפשר להתקדם?

רק על ידי התמדה בלימוד בקבוצה, כשמשקיעים דווקא בעבודה יום יומית. לי עזר שהייתי פעם כותב ספרים, מלמד אנשים, זה מאוד עוזר. כשאתה מלמד, אתה אז נכלל עם הרצונות הזרים והם מנענעים אותך, הם מחייבים אותך לחשוב אחרת.

מאוד מועיל להשתדל להפיץ. קודם כל אתה עושה את זה כהשפעה לבורא, שנית אתה מרחיב את הגבול של חכמת הקבלה, וגם אתה מבין יותר איך להסביר גם לעצמך וגם לאחרים, וזה מחייב אותך להתקדם וללמוד. זאת אומרת, ההפצה היא מאוד עוזרת לאותו אדם שמפיץ.

תלמיד: אנחנו אומרים שהכי חשוב בדרך שלנו, זו ההתמדה ואני מבין מכאן שזה לא מספיק, נדרשת גם הכרעה. ועד שאין הכרעה המשחק כאילו לא מסתיים. אז איך ההתמדה עוזרת לנו להתקרב להכרעה?

התמדה אומרת קודם כל שאתה רציני והולך בדרך. ואתה כל פעם משתדל לאסוף את השברים משבירת האדם הראשון. ההתמדה מחנכת אותך, היא מסדרת אותך. אתה צריך לבנות חברה, אתה צריך לבנות מערכת לימודית וכן הלאה, למה? כי בלי זה אתה לא תוכל להתקדם, אתה חייב לבנות סביבה, שזו קבוצה וסדר לימודים וסדר הפצה, כל מיני דברים, כדי שאותה מערכת שאתה בונה, היא תחזיק אותך. לכן אלה דברים חשובים.

שאלה: כשאתה מסתכל על אותם השנים שחלפו בעבודה שלנו, מה ההרגל שנדרש ובמה אולי לא נוכל אפילו לרכוש את ההרגל הזה?

ההתמדה מביאה אותנו להרגל וההרגל נעשה טבע שני. יש הרבה דברים שנכנסים אצלנו להרגל. יכול להיות שזה הרגל טוב או הרגל רע, אני לא יכול להגיד. אבל אנחנו ממיינים אותם וכך צריכים לראות, כמה המאמצים שלנו בכל זאת באים ומתקנים יותר ויותר את הכלים שלנו. לכן "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", זה מה שקרה וקורה אצלנו.

שאלה: מה זה אומר שהרצון לקבל אומר לאדם "אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני", מי אלה שני הקונים האלה?

אלה שני כוחות שפועלים באדם. בדרך כלל פועל כוח אחד, רצון לקבל, ואם אדם מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה מתעורר בו גם הכוח השני. וכאן כבר האדם נמצא במצב שהוא נמצא בין שני כוחות, פעם רוצה לקבל, פעם רוצה להשפיע, פעם רוצה להיות ממש קרוב לבורא, פעם הוא נופל וקרוב לטבע שלו האגואיסטי. אלה שני כוחות.

תלמיד: יוצא שיש כאן את האדם שפונה לרצון לקבל ואומר לו להפריד ביניהם.

כן. אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים לא ברצון לקבל ולא ברצון להשפיע, אלא אנחנו כאילו בוחרים מה אנחנו רוצים לעשות, מי ישלוט עלינו, או על מה אנחנו יכולים לשלוט, כאילו שבבחירה שלנו אנחנו שולטים. בזמן העבודה כך אדם עושה את הבירורים. וצריכים לעשות בירורים כדי לדעת תחת איזה כוח אתה נמצא.

אנשים ברחוב הם לא שואלים את זה, כי ברור להם שיש להם טבע ולפי הטבע הזה הם פועלים, מנוהלים, כדי לעשות טוב בעצם לכוח שמנהל אותם. כי הם מזדהים עם אותו הכוח, ובשבילם לגרום טוב לרצון שמפעיל אותם זה נקרא לגרום טוב לעצמם. מה שאין כן, כשאנחנו מתחילים עבודה רוחנית, אחרי זמן מה אנחנו מתחילים להרגיש שזה לא אותו הדבר. אני רוצה לעשות טוב למי, לרצון האגואיסטי שלי או לרצון האלטרואיסטי שלי, למי אני רוצה לעשות טוב? וכאן אצלי כבר מתחיל להיות המאבק.

לוקח כמה שנים עד שאדם מתחיל להבין שבין שני הכוחות האלה הוא נמצא, ושכוח אחד שולט בו על גבי השני, וככה זה לסירוגין כוח אחד וכוח שני, ושניהם בסופו של דבר מובילים את האדם לגמר התיקון. ככה זה יהיה עד גמר התיקון. אבל טוב שאדם נמצא בין שניהם, והוא יודע ששניהם מנהלים אותו, ואיך הוא צריך לענות על זה, לעבוד איתם.

שאלה: מצד אחד, אין כפיה ברוחניות. ומצד שני, צריכים להשיג את הנקודה שכופים אותו עד שאומר "רוצה אני". מהי הכפייה הזאת בעשירייה?

כפיה, זה שאנחנו מעלים את חשיבות הרצון להשפיע, החיבור בינינו, חשיבות הלימוד, מעלים למעלה מכל ההפרעות האחרות הרגילות שמגיעות אלינו מהחיים.

שאלה: האם הרצון לקבל הוא באמת אויב, או שזה היצר הרע שהוא באמת האויב שלנו שהוא רק קשור לרצון לקבל?

אני לא מבין איך אתה מבדיל בין הרצון לקבל ליצר הרע, אני לא יכול לענות לך עד שאני אבין. בדרך כלל רצון לקבל זה סתם רצון לקבל שנמצא בכל הבריאה בדרגות דומם, צומח וחי, שכל הבריאה רוצה בקיומה. זה כוח החיות, כוח שמחייב אותה להחזיק את עצמה ולהשתדל להיות קשורה לחיים, להגן על עצמה, זה הרצון לקבל.

מה שאם כן יצר הרע, אם אני רוצה להתעלות מעל לרצון לקבל לרצון על מנת להשפיע, כי אני רוצה בזה להידמות לבורא, אז אני מתחיל להתקרב לטבע השני, ואז יש לי בעיה כי אני נמצא בהתנגשות עם הרצון לקבל שלי. זה כבר רצון לקבל בדרגת אדם, לא בדרגת דומם, צומח וחי, בדרגת המדבר. זה ההבדל בין הרצון לקבל הרגיל לרצון לקבל שהמקובלים, מי שרוצים להתקרב לבורא, נתקעים.

תלמיד: האם הרצון לקבל של המקובלים גם נחשב ליצר הרע?

דווקא הרצון לקבל שלא נותן לאנשים להתקרב לבורא הוא נקרא "יצר הרע". כל יתר הרצונות הם לא נקראים "יצר הרע", הם לא מפריעים לאדם. אתה יכול ליהנות אולי מכל מיני דברים בחיים, אם זה לא מפריע לך להתקרב לבורא, זה לא נקרא "יצר הרע".

לכן יצר רע זה אך ורק האדם קובע כשהוא רוצה להתקדם לעל מנת להשפיע, לחיבור, לבורא, ומגלה שיש כוחות שהם מפריעים לו, ואז הוא מתנגד.

תלמיד: בסופו של דבר זה מסתכם כמו תמיד בכוונה, כן?

לא רק בכוונה, גם במעשה יכול להיות, אבל ההבדל הוא בעיקר בכוונה. נכון.

שאלה: יש מצב שאדם מנוהל על ידי רצון להשפיע ולא על ידי רצון לקבל?

כן. אם הוא רוצה לשייך את עצמו לכוח הבינה, אז כך הוא נכנס לשליטת הרצון להשפיע.

שאלה: אתה מגלה שההתמדה היא משהו שמיטיב איתך כי אתה תמיד מקבל כוחות מהקבוצה. אבל איך אפשר לשנות את הכיוון ושאני אתן כוחות לקבוצה ואפסיק לקבל לתועלת עצמי?

תנסה את זה בכוח.

שאלה: מצד אחד לומדים "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", התמדה. מצד שני כמו שהוא כותב, צריך למרכז את המכה, אחרת, כמו שאמרת קודם, לא נעשה שום תיקון. למה התכוונת במרכוז הזה?

התכוונתי שאנחנו צריכים ביחד להתחבר יותר, ולהבין שכל המכה צריכה להיות על המחיצות שבינינו. שאם אנחנו מגיעים לחיבור, אז מתוך החיבור אנחנו מחייבים את הבורא לעזור לנו.

תלמיד: זה לא מספיק שנבוא רק לשיעורי בוקר ונעשה סעודות ומה שמסביב, יש עוד משהו מעבר לזה?

העיקר זה חיבור. מה אכפת לי אם זה יהיה שיעור או לא שיעור, אם זו תהיה סעודה או לא סעודה, החשוב הוא החיבור, מגיעים לזה או לא? אנחנו מחזירים את עצמנו לתבנית של אדם הראשון או לא? בזה תלויה ההצלחה.

תלמיד: זאת אומרת, שיעורי בוקר זה לא בדיוק יעזור לנו אלא החיבור בינינו.

איך תגיע לידיעת החיבור, לנחיצות החיבור אם לא תגיע לשיעורים שהם מעוררים אותך לאותו יום, לפחות משהו?

תלמיד: כלומר, בתוך שיעור הבוקר עושים את החיבור?

ודאי.

שאלה: אתה יכול להסביר מה הבסיס למשיכה של הרצון לקבל שתופסת את האדם אצלו?

הבורא עושה כך שהרצון לקבל מבלבל אותנו ומושך אותנו.

שאלה: מהו עבורנו אותו פטיש שבעזרתו אנחנו שוברים את האבן?

שאנחנו בקבוצה יחד, מגיעים למצב שרוצים לשבור את המחיצה שבינינו. כי המחיצה שבינינו היא בעצם הבורא בעצמו שנמצא בה, ואם אנחנו שוברים את המחיצה, אנחנו מגלים אותו. אין לנו יותר מה לעשות. בצורה פרקטית אם אנחנו שוברים את המחיצות שבינינו, ורוצים להגיע למצב שהלב שלנו ייבנה מכל הלבבות בצורה של לב אחד, וכוח השכל שלנו יעבוד רק כדי שאנחנו נבנה לב אחד מכולנו, אז בצורה כזאת אנחנו מגיעים לחיבור כזה שבו מתגלה הבורא, לכלי של אדם הראשון שקם לתחייה.

שאלה: מה המשמעות של התקדמות באמצעות מעשים ולא באמצעות ויכוחים?

בוויכוחים אין לנו מה לעשות. אנחנו צריכים להשתדל לבנות כזה קשר בינינו שמוסיפים, ומוסיפים התעוררות, משיכה, עד שבנטייה הזאת, ההדדית, כל עשירייה תרגיש שהיא מתגבשת למרכז שלה, היא מגיעה למשהו שם כולנו מחוברים. יהיה איזה כוח בעשירייה, הרגשה כזאת שאנחנו כן נמצאים כאדם אחד. שהגופים שלנו לא מרגשים שאנחנו נמצאים בהם, אלא אנחנו מרגישים את עצמנו כנמצאים בלב אחד. אין לזה כל כך מילים אבל זה רוצים שיקרה.

שאלה: כיצד נוכל לוודא שאנחנו מכים בפטיש במלוא העוצמה כעשירייה ולא כל אחד מכה בפטיש הקטן שלו?

הכול תלוי עד כמה אנחנו עובדים, באיזו מידה אנחנו מבינים מה אנחנו צריכים לעשות. צריכים להבין שחיבור זה כל המטרה הרצויה שאנחנו רוצים להשיג, כי אנחנו צריכים להחזיר את המערכת השבורה שנקראת "נשמת אדם הראשון השבורה" למצב שהיא תהיה שלמה, ואז זה נקרא שמגיעים לתיקון, לגמר התיקון. אז רצוי מאוד שאנחנו נעשה כך. איך לעשות זאת?

אני לא יודע איך להגיד, אבל חייבים. חייבים. וצריכים לפי זה לבדוק איך עבר היום, מה אנחנו מתכננים ליום החדש בכיוון זה, לכיוון החיבור. ולמרות שהחיבור הזה בינתיים בינינו יכול להיות חיבור שקרי, לא אמיתי, כאילו, אבל יחד עם זה, אנחנו כמו ילדים בכל זאת משחקים בזה כדי להגיע למצב בו המאור המחזיר למוטב פועל לפי המשחק הזה בחיבור שאנחנו מבצעים, וקובע בינינו את החיבור האמיתי.

אנחנו צריכים להבין שאין לנו ברירה. תראו גם איזה מצבים כל האנושות עוברת ועד כמה היא תצטרך עוד לסבול עד שתבין שכל הפתרון הוא רק בחיבור. לא סוציאליסטי, לא קומוניסטי, ולא עכשיו יש שוב נסיגה ושוב התקדמות, וכמו בגלים כל האנושות הולכת לימין או לשמאל וככה כל פעם. אבל מה אנחנו רוצים בכל זאת לקבוע? את החיבור המתגבר כל פעם יותר ויותר, אחרת אנחנו נמצאים בנסיגה, בזה שאנחנו כל פעם יורדים ויורדים למצבים, עד למלחמת עולם.

קריין: אנחנו בשורה "כמו כן בעבודת הקודש".

"כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את הכלי קבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה, שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרם, אלא בשהיות גדולות, בינתיים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כשרונות מיוחדים לזה.

אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.

עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'.

ודבר זה מרומז באתרוג, כמ"ש באתרוג, "פרי עץ הדר" שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע, שיש ג' בחינות:

א. הדר,

ב. ריח,

ג. טעם.

טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה." כמו שאנחנו אומרים "אורות" ו"טעמים" מתפשטים מראש לגוף בפרצוף.

ריח פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם.

הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח. זאת אומרת, שאין שם לא טעם ולא ריח. אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה הוא יכול להחזיק מעמד? אלא רק בחינת הידור יש בו על כל פנים. וזהו שמחזיק אותו.

אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה. מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור. וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון."

שאלה: אני רואה שהחברים שלי משתדלים להשפיע לבורא, והם נותנים כל כך הרבה חשיבות ואני מקנא בהם. עם זאת, למה תמיד משהו חסר? מה אני יכול לעשות כדי לעזור לחברים שלי, כדי לגשר על הפער הזה? אני יודע שהבורא זה הכוח היחיד שקיים אבל בכל זאת, איך אני יכול לעזור לחברים שלי?

אתה יכול להעביר להם דוגמה מהבורא, אתה יכול להציג להם התנהגות נכונה שצריכה להיות מכל אחד לכל אחד בקבוצה, זה הכל בעיקר, איך כל אחד צריך להיות כלפי האחרים. את זה אפשר לעשות בלב, אבל למתחילים צריכים גם לתת דוגמאות חיצוניות, בפעולות. זה מה שאתה צריך לעשות כלפי החברים. כל אחד לפי האופי של האדם, יש כאלה יותר מסוגלים לזה, פחות מסוגלים לזה, זה לא כל כך שייך לרוחניות, אלא כבר שייך לתנאים שהבורא החדיר בהם מלכתחילה.

שאלה: בעל הסולם כותב בעמוד 534 טור א', "עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור."

שהוא אוהב את היגיעה, אוהב. למה? תאר לעצמך שאתה אוהב מישהו, אז כשאתה אוהב מישהו, זה דוחף אותך לעשות לו משהו טוב, ואז את כל המאמץ שלך אתה עושה למען מישהו שאתה אוהב, המאמץ הזה הוא אהוב עליך, אתה אוהב אותו.

הרב"ש נתן דוגמה כזאת, נגיד מלכת אנגליה, היא לא חייבת לעשות שום דבר בעצמה, יש לה המון אנשים שמסתובבים סביבה ועושים את הכל. אבל אם מביאים אליה תינוק, או נכד, או מישהו שהיא אוהבת, והיא אומרת "אני רוצה להאכיל אותו, אני רוצה לתת לו לאכול" אז זה עבודה? יש אישה מיוחדת שהיא בטח אחראית להאכיל את הילד הקטן הזה, אבל המלכה אומרת "לא, אני רוצה בעצמי". למה? כי זה תענוג זה לא עבודה, זה תענוג שהיא עושה את זה למען מישהו שהיא אוהבת. לכן העניין, ההבדל בין עבודה ותענוג, זה רק ביחס, למי שאני אוהב לא קשה לי לעשות שום דבר, תלוי בגובה האהבה שלי.

שאלה: איך מגיעים למצב שאני אוהב לעשות את העבודה הזאת?

תבקש מהבורא, זה נמצא בידיים שלו. תבקש מהבורא לאהוב את החברים, או כמו שבעל הסולם אומר, "אני רוצה לחבק את כל העולם", זה נקרא אהבת עולם, זו הדרגה הגדולה ביותר של האהבה.

תלמיד: האם משהו בכל העבודה שאנחנו עושים בינינו חוץ מלבקש יכול להביא אותי לדבר הזה?

לאט לאט, בהדרגה, כל המעשים שאנחנו עושים בקבוצות, בהפצה, בלימוד, בדיבורים שלנו, בזה שאנחנו עוברים על כל הכתבים שהמקובלים כתבו ורוצים לברר אותם, לשייך את עצמנו לזה, אז כל העבודה הזאת עוזרת לנו, זו יגיעה. אני רוצה להבין מה כותב מקובל שנמצא בקשר כל כך הדוק עם הבורא, ואני רוצה גם להיות במצב שלו, כך זה עוזר. מעוררים את האורות המקיפים ומתקדמים.

שאלה: מה זה בדיוק ה"הידור", האם זאת שמחה, האם זה מאמץ?

"הידור" זה שאני רוצה עוד יותר ועוד יותר להגדיל, להגביר איזו תופעה.

קריין: אנחנו בשורה "כלומר, שיש לפעמים".

"כלומר, שיש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה".

מהמצב הכי גרוע שאנחנו נמצאים בו, אם אנחנו יכולים להתקשר לבורא, אז זה יכול להיות המצב הכי טוב, הכי מועיל והכי חזק. כי אני מהמצב הנמוך ביותר מתקשר לבורא שהוא הגבוה ביותר.

לכן לא לזלזל במצבים שאנחנו מרגישים בהם ירידה, נפילה, חוסר אונים ואכזבה, אלו המצבים שמהם דווקא הכי מועיל לפנות לבורא, הכי מועיל. אנחנו בזה מעוררים כוחות גדולים מאוד, מהמצב שאנחנו נמצאים, במצב הנמוך ביותר, בעולם הנמוך ביותר, עד הבורא, עד השורש של כל המציאות הכי גבוה.

שאלה: איך להתקשר או לפנות לבורא מנקודת האפס, מנקודת המינוס הזאת?

תיקח דוגמה מחברים, מכולם. כולם עושים את העבודה הזאת. כל אחד ואחד נמדד לא לפי שהוא סתם רוצה להרגיש מה עובר עליו, מה שעובר עליו זה לא האדם. אלא כל אחד ואחד נמדד לפי כמה הוא יכול מכל מצב ומצב להתקשר לבורא כמה שיותר. ככל שהמצב יותר נמוך, הוא רוצה להתקשר לבורא בצורה יותר עוצמתית, כי דווקא בזה הוא מבצע את פעולות התיקון.

שאלה: מה זה מלכות עליונה?

מלכות שמיים. הרצון להשפיע של הבורא נקרא מלכות שמיים, הרצון לקבל של הנברא נקרא מלכות דעולם הזה.

קריין: אנחנו בשורה "אבל לא תמיד".

"אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת."

אמנם אני נמצא בכל מיני מצבים, אפילו הכי גרועים, אבל אני לא צריך לשנות את המצב עצמו, אלא אני צריך להשתדל לשנות את היחס שלי למצב, זה העיקר. כל המצבים מגיעים מהבורא ולכן אני לא מבקש ממנו "תשנה לי את המצב", "תתייחס אלי בצורה אחרת", כי אני כאילו אומר לבורא "עכשיו אתה יותר טוב ובפעם הבאה אתה יותר גרוע". "אין עוד מלבדו", אני מקבל הכול ממנו, ואז אני לא מתייחס אליו שהוא ישתנה, אלא אני מבקש לעזור לי לשנות את עצמי כך שכל מצב ומצב שאתה תקרין עלי, לא חשוב איזה מצב, אני אקבל אותו שהוא בא מטוב ומיטיב. את זה אני מבקש.

מה אני בעצם מבקש? לא שהבורא ישתנה ויקרין עלי מצבים טובים, אלא שאני אשתנה, שאני אתקן את עצמי ואני אקבל את כל היחס של הבורא אלי כטוב ומיטיב, זה ההבדל. לא שאני מחייב את הבורא להשתנות, אלא אני מבקש שהוא ישנה אותי, זה כל ההבדל שיש בין יחס נכון ולא נכון להשגחה העליונה.

"ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".

וזה ענין, שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא, היינו שהוא מצפה לרחמי שמים. ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.

ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמן נקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו. מה שאין כן הידור נקרא במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).

וזה ענין עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך,"

שוב תקרא משורה "וזה ענין עתיק".

"וזה ענין עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה," זה מתפשט מלמעלה למטה "היינו השגחה גלויה." ועתיק שלמעלה מאריך אנפין "ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה." אומנם הוא יותר גבוה והוא המקור לכל האור שיש באריך אנפין, אריך אנפין זה חכמה ועתיק זה כתר, בעתיק יש הכול, אבל האור מתפשט רק מאריך אנפין, מחכמה. "שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים". כתר המלך. זאת אומרת ישנה מלכות והכתר שלה הוא עתיק, ובין שניהם יש לנו את כל יתר התכונות שעל ידן אנחנו משיגים מהמלכות את הכתר. כך בונים את גדלות הבורא בין שתי הנקודות האלו.

"שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה." שיודע לקשור בכל המצבים את מלכות לכתר.

"והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה." אפילו במצב הכי גרוע, מפני שהוא מצפה לשינוי, שתהיה לו אפשרות לדרוש, לבקש, להתקרב לבורא.

"והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון".

שאלה: קראנו שתפילה חשובה יותר מהתגובה. אני מבין שכשיש לנו חיסרון לעזרת הבורא, לקשר איתו, נמצאים בחיסרון להשפעה, אז אנחנו בהיכל המלך. האם כשאנחנו מקבלים תשובה אנחנו עוזבים את היכל המלך? האם אפשר להמשיך להיות בהשפעה ולהשתמש בתשובה כדי לעשות נחת רוח לבורא?

כשאתה מבקש מהבורא אתה מעורר בו תענוג, כשאתה מקבל מהבורא אתה מעורר בו תענוג, האדם שמשתוקק לקשר עם הבורא רואה באיזו צורה הוא יכול לעורר בבורא תענוג יותר גדול, או בבקשה, או בהודיה, בקבלה, בנתינה, במה? זאת אומרת, הוא בודק את עצמו באיזה מעשים שלו, באיזה מחשבות, כוונות שלו, הוא יכול לגרום לבורא יותר נחת רוח. זה בעצם מה שאדם שמשתוקק צריך לעשות.

ואז הוא ילמד בזה גם כן את הבורא לעומת עצמו, וכך יתקדם. אם אנחנו כל הזמן חושבים על ידי איזה פעולות, פניות, מחשבות, אנחנו יכולים לגרום לבורא יותר נחת רוח אז בזה אנחנו מתקדמים. זה דבר ברור.

תלמיד: אם יש לי כוונה קבועה לעשות נחת רוח לבורא כי הוא מסוגל לענות לי, הוא מסוגל להשפיע לי, וזאת הכוונה שלי גם כן להשפיע לו, אז למה אני צריך לעזוב את היכל המלך?

אתה לא צריך לעזוב את היכל המלך, אתה יכול להיות שם בצורה קבועה אם אתה יכול. היכל המלך זה בסך הכול הדרגות הגבוהות של אצילות, עתיק, אריך אנפין, זה נקרא היכל המלך. כתר, חכמה דאצילות, אדם שמגיע לשם זה נקרא שהוא נכנס להיכל המלך. אתה לא חייב לעזוב את זה, אתה לא עוזב גם כן, אם לא חס ושלום עושים איזו פעולה וזורקים אותך בכוונה שאתה תעשה עוד תיקונים.

שאלה: האם לבקש שינוי במצב שבו אנחנו נמצאים זאת תפילה?

ודאי שזאת תפילה. אם מבקשים שינוי במצב שבו אנחנו נמצאים, והשינוי הזה יהיה ממצבנו למצב של יותר השפעה, יותר חיבור, גם כן כדי להשפיע, יותר הבנה אולי כדי להשפיע, אם אנחנו בסופו של דבר מבקשים מצב שבו נוכל יותר להשפיע דרך החברים לבורא, אז וודאי שזו התפילה הנכונה הטובה ביותר.

שאלה: יש דוגמה של אתרוג שיש לו טעם נפלא והוא לא נראה טוב, ויש את ההיפך שהנראות טובה והטעם לא טוב.

זה לא חשוב לנו, לא חשוב. תעזבו את האתרוג וכל הדברים האלה, אתם יכולים להתבלבל עם כל הבחינות הללו, זה לא חשוב. בפרט שזה לא כל כך מוכר לחברים שלנו בחו"ל.

שאלה: יש לנו חיבור בעשירייה, מה זה אומר שמתוך החיבור אנחנו בודקים מה מהנה יותר, עושה יותר נחת רוח לבורא, איך בודקים?

קשה מאוד להגיע להשפעה בכל מיני פעולות אחרות, חוץ מפעולת החיבור בין בני אדם. כי כאן אנחנו נמצאים בהתקשרות זה עם זה, ואנחנו יכולים להגיע למצב כזה שאנחנו עד כדי כך מתקשרים בינינו שמתחילים להרגיש את מושג הבורא בינינו. הבורא זה דבר פשוט, כשאני מאבד את האגו שלי קצת כלפיי הזולת ומרגיש את הזולת בתוך האגו שלי, כשאני מתייחס אליו כמו לעצמי במשהו, כבר אנחנו בזה מתחילים להתקרב למושג הבורא.

ולכן כך זה ניתן לנו, כל העבודה שלנו היא רק בהתקרבות הלבבות. אמנם זה נראה לנו כל כך רחוק והעולם כל כך נגד זה, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה מה שאנחנו צריכים לבצע. ולא לעזוב ולא לעצור, כי בכל זאת עתיד העולם הוא בזה. אין ברירה, אנחנו נצטרך להיות קשורים זה לזה בצורה לבבית, לא פיזית, לבבית, כך שכל אחד יכלול את כל הלבבות בתוך הלב שלו. והבורא אז יתגלה בתוך הלב הזה המשותף לכולם, לכל אחד ולכולם, זו העבודה.

תלמיד: בחיבור הזה של הלבבות בינינו בעשירייה, מה זה אומר שמתעוררת תגובה מסוימת, שאני משפיע לו?

אני מתחיל להרגיש, שכל החברים שלי שקודם חשבתי שהם חברים שלי ואני צריך להתחבר איתם, אני פתאום מרגיש שבעצם בחיבור איתם אני מגלה שאני מתחבר עם הבורא. שהבורא נמצא אחרי החברים, וברגע שאני רוצה להתחבר איתם ממש בלב פתוח, אז אני מגלה שאחרי כל חבר הבורא היה נסתר ואז אני מתקרב אליו.

לא ידעתי את זה, כי אז הייתי כבר מתייחס אליו בצורה אגואיסטית, שאני רוצה חיבור עם הבורא. מה שאם כן עם החברים אני לא רוצה חיבור, אז אני צריך לשבור את המחסום שיש ביני לחברים, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", יש לו מחסום יותר גדול. ואז אני מגיע למצב שאני שובר את המחסום, ודאי שזה על ידי הבורא, מתחבר עם החברים ופתאום אני מגלה ש"מאהבת הבריות לאהבת ה'", שאני באמת מתחבר עם הבורא. זה גילוי הבורא אבל הוא נעשה בכלי שאני ייצבתי אותו, הרכבתי אותו מהשבירה בין הלבבות שלנו, של החברים.

תלמיד: בחיבור הזה של לבבות החברים, כמו שאנחנו מרגישים את הקשר בינינו, מתווספת לזה עוד תוספת?

לא, בתוך זה אני מגלה עוד תוספת, עוד תוספת אחת שזה נקרא בורא. באמת אין חברים, יש רק רצון אחד. נגלה ונראה, המילים כאן יכולות אולי אפילו לבלבל אותנו.

שאלה: אנחנו תמיד לומדים שעלינו לפנות לבורא לא למען עצמנו אלא דרך העשירייה, אבל כאן נאמר שהתפילה הכי טובה היא לפנות כדי שהוא ישנה אותי במשהו, במה?

זה העיקר הרי, עם מה אני מתייחס לבורא, מה אני מבקש מהבורא, זה מה שחשוב. אני מבקש שהוא ישנה לי את הלב, את הרצון, שאני אוכל להתחבר עם החברים ואז אני אתחבר אליו. לפנות לבורא לתיקון אני יכול בצורה ישירה, אמנם זה חלש מאוד, יותר [טוב] אם אנחנו עושים את זה מתוך הקבוצה, אבל בכל זאת לפנות אליו אני יכול והוא שומע. אבל מה אני מבקש? שייתן לנו חיבור בינינו, כי רק בחיבור בינינו הוא יכול להתגלות ובזה יקבל נחת רוח.

שאלה: כתוב פה שלאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט הנקרא האפס המוחלט. מה זה התנאי הזה, שלאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט?

האפס המוחלט זה שאדם מרגיש שיש לו רק מטרה אחת, להיות דבק בין כולם. והוא בעצמו לא נחשב לשום מציאות אלא להיות דבק בין כל הנבראים, כדי בזה לתת מקום בתוך הדבק הזה שהבורא יתגלה.

שאלה: איך אפשר להיות אצל המלך בלי להיות מתוקן, למה הוא מסכים עם זה?

הקשר בינינו לבורא נמצא תמיד, אלא השאלה היא עד כמה קשר. יש קשר כמו תינוק שצועק, הוא לא מכיר את אימא, לא מכיר כלום, הוא צועק. נגיד הוא נולד עכשיו והוא צועק, אבל יש מישהו שמבין שהתינוק מבקש עזרה וצריכים לטפל בו. כך אנחנו, אנחנו צועקים לבורא, לא יודעים בדיוק מה לבקש, לא יודעים בדיוק למי אנחנו פונים, שום דבר, אבל הבורא מתחיל לטפל בנו, ובכל זאת לפי הצעקות שלנו גם כן. וכמה שיותר ויותר מבקשים, הוא יותר ויותר מטפל. העיקר שמבקשים דברים נכונים.

שאלה: מה זה אומר בכל המצבים לקבל מלכות שמיים בשמחה עצומה, איך עושים את זה?

אם בכל מצב ומצב אני נמצא בחיים, זוכר ומרגיש שאני מקבל את המצב הזה מהבורא, מטוב ומיטיב, שהוא רוצה לקדם אותי למצב הטוב, הנכון, אז חוץ מההרגשה הזאת שאני קשור לבורא ומקבל את זה ממנו, מה עוד אני צריך? זאת אומרת, אני לא זקוק לכלום יותר חוץ מאשר אני בטוח מקבל את המצב שלי מהבורא. זה הכול, לא את המצב עצמו אלא אני מקבל אותו מהבורא, ואז כבר יש לי הרגשת שמחה, ביטחון ואני עומד בחיים שלי בצורה נכונה.

שאלה: כשחושבים על הבורא תמיד מתעוררת מחשבה על העשירייה, כאילו הם אחד שלם, אבל כשחושבים על עשירייה אין מחשבה על הבורא, מה לא בסדר?

עדיין יש על מה לעבוד, אני עדיין לא מתאר את הבורא שהוא תוצאה מהעשירייה, אתם שומעים, הבורא הוא תוצאה מהעשירייה, אנחנו עושים אותו, "אתם עשיתם אותי" כמו שכתוב. אין בורא ללא נברא, והנברא זה לפחות כמה אנשים שמתחברים יחד בהשפעה הדדית ביניהם, אז הם בונים את המושג הזה של השפעה כללית שנקראת בורא.

שאלה: איך אתה יכול למדוד את הקשר עם הבורא, מה פירוש קשר עם הבורא בכלל?

אני יכול למדוד את הקשר עם הבורא ככל שכל הקבוצה נמצאת בעיני כמערכת אחת שלמה, וכך כל החברים שם נמצאים בצורה שלמה, ואת כולם אני אוהב ורואה אותם רק מחוברים יחד, ולפי זה בעצם אני מרגיש שאני נמצא בכיוון הנכון כלפי הבורא. ככל שאני מבקש מהבורא שיתגלה, אני לא צריך לבקש את זה, אלא אני צריך רק לבקש לדעת ולהיות יכול לסדר את הפעולות שלי כמו הבורא, להידמות לבורא, במידה הזאת אני אבין וארגיש מיהו הבורא, וככה הוא יתגלה בתוכי.

זאת אומרת, הכול תלוי כמה אני מעורר את עצמי לפעולות שאני לומד, שהן טבעיות לבורא, לכוח השפעה. ככול שאני מרכיב בי יותר ויותר תכונות השפעה לחברים, ואפילו לכל העולם, אז לפי זה אני מתעלה מעל האגו שלי ובונה בי צורת הבורא, וכך אני משיג אותו. אני מרכיב אותו, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", אין בורא ללא נברא, הבורא הוא מה שאנחנו עושים מתוך התכונות שישנן בטבע, תכונת השפעה, אהבה, חיבור, ויתור, מתוך התכונות האלה אנחנו מרכיבים כמו בפאזל, את צורת הבורא. מה היא צורת הבורא? כוח ההשפעה בצורה מוחלטת.

שאלה: שאלה אחרונה מתחילת המאמר. מתי סבלנות חשובה בעבודה רוחנית ומתי יש צורך להכות חזק בפטיש?

אם אני מתייחס לחברים ולתהליך הרוחני, אני חייב להיות סבלני כי זה לא בידיים שלי, זה דבר אחד, ועוד יותר גבוה מזה, אני לא קובע אלא אני נכנע ומסכים לכל דבר שבא לי מהבורא. מצד אחד, זה מה שקורה. ומצד השני אני לא יודע מה עוד, אנחנו כל כך מדברים על זה שיותר אין לי מילים. אני חושב שנשים במיוחד הן צריכות להשתדל לשמוע מה כתוב בספר, ולא לדחות את זה אלא לקבל את זה ברצינות, כך אנחנו צריכים לשנות את עצמנו.

זאת אומרת, לא לעשות ככה עם הראש כן, ובפנים להישאר אותו דבר, אלא לפחות לראות שבפנים אני נשאר אותו אגואיסט אומנם שבחוץ אני כביכול מסכים. בואו נשתדל לעשות ביקורת על עצמנו וכך נתנהג, כל מה שאנחנו לומדים זה יתרחש בתוכנו.

"היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס," שוב. "היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה." שוב את המשפט הזה. "היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה." זאת אומרת, לא חשוב לי מה שעובר עלי, אני אפס, אני שקוף, אני לא עושה מחיצה על כלום מה שמגיע לי מהבורא ודאי ממנו מגיע הכול, אלא אני רוצה להיות לפניו ללא הרצון לקבל שלי, ללא האגו שלי שיתנגד למה שהוא מקרין עלי, אני רוצה להיות שקוף. ואין שום שליטה לרצון לקבל ורק אז הוא נכנס לקדושה.

שאלה: האם אנחנו לא מוציאים את החבר ממעשה התפילה שאנחנו עושים הרי הוא לא צריך להתפלל על עצמו.

לא, כל אחד צריך להתפלל עבור האחרים. אני מסתכל על העשירייה, אני מתפלל עבור העשירייה, גם עבור כל אחד ואחד וגם עבור כולם, זה התפקיד שלי בעשירייה וכך כל אחד עבור האחרים, על ידי זה אנחנו מתחברים ומגיעים למערכת אחת.

קריין: אני חושב שהוא התכוון לתרגיל שהיה לנו עכשיו, כבר שלושה ימים אנחנו עושים תרגיל שכל יום שבוחרים מישהו מהעשירייה חושבים, מתרכזים רק עליו, אני חושב שהשאלה הייתה, כחושבים רק עליו אז על מה הוא חושב, במה הוא צריך להתרכז?

אה, טוב אני לא נמצא בתרגיל שלכם, על מה הוא צריך לחשוב? אני חושב שהוא צריך לחשוב על אחרים, על כולם, הם כולם חושבים עליו והוא צריך לחשוב על כולם, עליהם, ככה זה נראה לי.

שאלה: נאמר כאן על מצב האפסיות, האם זה כאשר אנחנו מאפשרים לאור לעשות עבודה עלינו?

כן.

שאלה: איך להשתמש בחיסרון החדש שרכשנו במהלך השיעור או במהלך הפגישות שלנו במשך היום אם אנחנו מתפללים רק עבור חבר מסוים?

אני לא יודע, אבל גם זה אפשר, אבל העיקר מה שאנחנו רוכשים בשיעור, אנחנו רוצים לממש בחיבור שלנו בעשירייה, בין כולם.

שאלה: אנחנו בעשיריה מתפללים עבור תורני חיבור על שני חברים כמו על איש אחד האם זה נכון, זה טוב?

אני לא יודע, אני לא נמצא במשחק שלכם. אני גם לא ראיתי את הדברים האלה בכתבי רב"ש. זה שאתם עושים שם כל מיני כאלו תרגילים, להתפלל עבור אחד כולנו זה כבר אפשר להבין, עכשיו עבור שתיים שלוש ככה וככה אני לא יודע לא נמצא בזה לא עברתי את זה אני לא חושב שזה מה שהמקובלים התכוונו. אנחנו לא עושים כאן משחק של מי בוחר במי.

אני חושב שאנחנו לא צריכים להתפזר מזה אבל לחשוב על החיבור במרכז העשירייה. וגם לעבור ודאי מאחד לשני שאני סוקר כאילו, נמצא בסקירה כזאת על החברים, כמה אני מתייחס לכל אחד ורוצה למשוך אותם למרכז העשירייה, אבל בכל זאת זה צריך להיות יותר קרוב למאמרי רב"ש. אני לא ראיתי לא במאמרי רב"ש ולא בתרגילים שלו, שכך צריכים לעשות עבור שניים עבור שלושה עבור עשרה לא, אלא כמו שכתוב. את זה אנחנו צריכים לבצע.

אני לא ממליץ לכם להתרחק ממה שכתוב, אלא להשתדל דווקא להתעמק בהם, בכל המלצות המקובלים.

שאלה: אם אפשר לחזור לשאלה של הולנד למה תפילה יותר חשובה מענית התפילה?

תפילה יותר חשובה כי היא קובעת את החיסרון שלך, החיסרון של הבורא הוא טוב ומיטיב בכל הזמנים בכל הצורות. והחיסרון של הנברא הוא קובע בכמה שהבורא יכול להתלבש בתוך החיסרון של הנברא ולקדם אותו. לכן חיסרון הנברא יותר חשוב מחיסרון הבורא, הנברא הוא הקובע.

שאלה: השאלה לגבי מצב האפס המוחלט, זה אומר שהרצון לקבל לא מקבל שום מילוי, אז מאיפה העשירייה מקבלת את הסמיכה או התמיכה כדי להמשיך בעבודה?

מלימוד ומחברים מכל מה שאנחנו עושים. אתה תכתוב בדיוק במה אתה נמצא לפני השיעור ואחר כך תוסיף לזה איך אתה נמצא אחרי השיעור, ותראה איך השיעור משפיע עליך, תעקוב אחרי זה ותראה. ומפעם לפעם כשאתה מתקדם ברוחניות אתה תראה שלפני השיעור אתה נמצא ממש ב"כלל האפס" או אפילו במינוס, ואחרי השיעור עד כמה שאתה עולה בהבנה, בהרגשה, ברצון להתחבר, ברצון להשפיע נחת רוח לבורא יותר היום מאתמול. כך תבדוק את עצמך.

שאלה: אני מנסה להבין איך המקובלים מתפללים, האם הם מתפללים כאדם יחיד כאדם אישי עבור העשירייה או האם הם מתפללים כעשירייה את אותה תפילה?

יש ויש, בדרך כלל כל אחד מעורר את לבו לבורא, וכדי באמת לכוון את לבו לבורא הוא צריך להתחיל להתחבר עם החברים, אבל הבורא הוא הראשון הוא הסיבה לָמָה אני עושה בכלל את כל זה. לכן אני אומר שקודם כל [צריך] לכוון את הלב לבורא. כדי להגיע אליו לממש את הנטייה הזאת, אני צריך להתחבר לקבוצה, אחרת אני לגמרי לא נמצא בכיוון הבורא. כשאני מתחבר לקבוצה אני צריך להגיע למצב שאני צריך לחשוב, להבין, להרגיש, מה חשוב לקבוצה, חוץ מחיבור לא חשוב לנו כלום כי בו אנחנו משיגים את המטרה. וכך אני מפעיל את התפילה, מפתח את התפילה.

תלמיד: אז אני מפתח תפילה דרך המאמץ האישי שלי, דרך היגיעה האישית שלי להתחבר ולהרגיש את העשירייה בצורה יותר חזקה?

כן

תלמיד: ומשם איך אנחנו כולנו יחד עובדים כדי לכוון את התפילה שלנו למקום אחד, כמו כל אחד למקום אחד?

זה מלכתחילה כל אחד מכוון את עצמו לבורא וכדי להגיע לזה הוא מכוון את עצמו דרך העשירייה, ומחבר את העשירייה כאיש אחד בלב אחד, כדי לחבר את כולם לבורא. ואז הם מתחילים באותה נקודת החיבור ביניהם לגלות את הבורא. זה לפי "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", יש שלוש תחנות, אדם, קבוצה ובורא ושלושתם צריכים להיות כאחד.

קריין: רק להשלים את הנושא הזה של התפילה עבור החבר, כי זה תרגיל שלקחנו מהשיעור, והשאלה אם אפשר או לדייק אותו או להפסיק אותו ואם אנחנו סוטים מהדרך כדאי להבין.

אפילו שאתם סוטים באיזשהו מקום, אילו קבוצות עושות ככה ואחרת, לא, כן, לא חשוב, זה בכל זאת ניסיון, אבל בצורה ישירה איפה אתם ראיתם שכך כתוב? כתוב שכל קבוצה חייבת להתפלל על החבר שנכשל כשיש בעיה וכן הלאה, בטוח, אבל שניים שלושה אני לא יודע מה זה.

שאלה: לא שניים שלושה, לקחנו את התרגיל מהשיעור והתרגיל היה שכל העשירייה חושבת על חבר אחד במהלך יום שלם, אחר כך ביום הבא על אחד אחר, ואמרת שככה אנחנו נתרגל לחשוב על החברים.

זה בסדר תמשיכו.

תלמיד: אתה רוצה לדייק את זה אולי?

לא לדייק אלא באמת להשקיע בזה ולהמשיך.

(סוף השיעור)