שיעור בוקר 13.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים מתוך הרב"ש, מאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר – א'",

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 63

קריין: נפתח את השיעור בכתבי רב"ש כרך א', עמוד 63, מאמר של הרב"ש "עשה לך רב וקנה לך חבר - א'".

כל המאמרים שכתבו מקובלים הם כתבו כדי שאנחנו נעלה מהרמה של הבהמה, כי כך אנחנו חושבים בכל העולם שלנו, לרמת האדם, כדי שאנחנו נהיה דומים לבורא, זאת אומרת, שנחשוב כמו הבורא, נעשה פעולות כמו הבורא, הכול להשפעה ולאהבה של הזולת לעומת הרמה שלנו, לאהבה ולמחשבה על עצמנו.

ולכן, גם כאן במאמר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". הכוונה היא רק ליחס שלנו לבורא, כי חוץ מהבורא אין כלום בעולם, וזה שהוא מסתתר אחרי כל מיני דמויות, כל מיני פעולות, כל מה שאנחנו מרגישים שכאילו העולם מלא כל מיני דברים, זה הכול סך הכול כדי שאנחנו נמצא את היחס הנכון אליו בצורה השלמה, בזה אנחנו מתקנים את עצמנו.

כי אין עוד מלבדו זה תנאי שקיים, זו העובדה היחידה שקיימת במציאות. ורוב המקרים שאנחנו עוברים, דמויות דומם, צומח, חי, מדבר זה הכול כדי אחרי זה לגלות את הבורא שהוא כולל את כל הצורות האלה ואנחנו צריכים את כל הסביבה הזאת כאן וגם בעולמות העליונים, רק כדי לבנות את היחס הנכון אליו ולראות רק אותו הממלא את העולם.

עשה לך רב וקנה לך חבר - א'

"במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". אנו רואים כאן שלשה דברים:

א. עשה לך רב,

ב. וקנה לך חבר,

ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות.

משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות.

ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו "עשה" ו"קנה", ו"לכף זכות". והנה "עשיה" נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה לבד. היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.

ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא "מעשה". כדרך שנותנין העול להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.

כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה', בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.

ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה בבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב. כי המלכות שמים צריך להיות "בגין דאיהו רב ושליט". כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם) וזה לשונו "אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה, כלא חשיבין, דהיינו שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך".

אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב", שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא "עשיה", היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואח"כ "קנה לך חבר". שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.

וכמו כן כאן בעבודת ה'. בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת התחברות בה'. וזהו פירוש "וקנה לך חבר".

ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב", היינו מלכות שמים, איך שייך לומר "וקנה לך חבר". היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.

ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כח לקיים "וקנה לך חבר". מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות לדבקות ה'.

נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב. זאת אומרת, שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים. לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאין כן בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.

למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.

ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.

לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין "עשה לך רב", והוא מאמין בזה שהוא "כי הם חיינו ואורך ימינו", בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על כל המכשולים, כנ"ל בהמשל. לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב. וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.

וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים, שהיא "מושפלת עד לעפר". היינו, שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. והיות מלכות שמים, הנקראת "שכינה", היא "מושפלת עד שאול תחתיה", לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל עשיה רוחנית, להתפלל "לאקמא שכינתא מעפרא", שפירושו, להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי לתת כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה."

שאלה: מצד אחד נשמע שצריך להעלות את חשיבות הבורא בעינינו, וגם שזה צריך להיות למעלה מהדעת. לא ברור בדיוק מה זה נקרא שאתה מרגיש חשיבות הבורא. אתה מרגיש איזה סיבה. הוא גם כותב שהוא הסיבה שממנו משתלשלים העולמות, שיש את גדלות שאתה כן משיג. מה זה בדיוק להרגיש גדלות הבורא?

כל העבודה שלנו היא בעצם לגלות ולקבוע ש"אין עוד מלבדו", ש"אין עוד מלבדו" זה עובדה, כי חוץ מהבורא לא קיים כלום ואם אנחנו יכולים לדבר על נבראים אז הנבראים זה משהו שקיים, וקיים אך ורק כדי לקבוע ייחודו של הכוח העליון. כדי לקבוע את הייחודיות של הכוח העליון אנחנו כנבראים צריכים לקבוע את זה בצורה הפוכה, שהבורא בעצמו נסתר. ואנחנו מתארים לעצמנו דמות הבורא בכל מיני צורות מדומות, שאני נמצא בעולם מלא אירועים, שאני נמצא בחברה מלאה חברים, אנשים זרים וכן הלאה. ועל כל ההפרעות שעוברות עלי בעולם, יותר קרוב, יותר רחוק, בכלל במשך החיים, מבפנים מעצמי, מגופי ומבחוץ, אני צריך לקבוע שכל הדברים האלה הם מגיעים רק ממקור אחד, מהכוח העליון, מהבורא שלי. ולכן הוא נקרא בורא.

ואני מצד אחד אם מקבל משהו מקבל אך ורק ממנו, הוא המקור היחיד לכל מה שקורה לי והעולם שנראה לי, הוא גם שולט בכול, וכל מה שקורה, מה שאני מרגיש זה הכול כדי לכוון אותי לגלות את הבורא כמקור היחיד והמקור הטוב. זאת בעצם כל העבודה שלנו.

מפני שאנחנו צריכים להגיע לזה בתכונת ההשפעה, נותנים לנו כל מיני הפרעות. ההפרעות האלה הן מפני שאנחנו מרגישים, רואים בעצמנו, שיש מלא מקורות של השפעות עלינו, טבע, דומם, צומח, חי, בני אדם, המדבר, בכל מיני צורות שמשפיעות עלי, ואני צריך לייחס את כל ההשפעות האלה לבורא, אחת, אחת, כל הזמן, כל הזמן.

ובכל רגע בחיים שלי, אמנם אני מתמודד עם החיים שלי במישור הגשמי, [אבל] אני חייב גם במישור הרוחני שלי שאני בונה, לסדר את כל מקור ההשפעה שלי למעלה ממני ולהיות דבוק אליו, ולחשוב כל הזמן עליו, ולתאר שהכול בא ממנו.

וכך אני מגיע למצב שכל העולם הזה, זאת אומרת, כל מה שאני מרגיש בחמישה חושים הבהמיים, הגשמיים שלי, אני רואה בהם רק יסוד שממנו והלאה אני מגיע לקבוע שהכול זה רוחניות ורק הבורא הוא הסיבה אלי והוא המטרה שאני צריך לגלות. העבודה הזאת נקראת עבודה למעלה מהדעת, זאת אומרת, למעלה מכל ההפרעות שאני מרגיש מהעולם הזה, מהחיים שלי, מעצמי ומהסביבה, והכול אני משייך לבורא, כך שגם אני וגם הסביבה שלי, הכול נעלם בו.

שאלה: רב"ש כותב שלפני כל פעולה רוחנית על האדם להתפלל להעלות את השכינה מהעפר, מהי בדיוק התפילה הרוחנית אם כך?

התפילה הרוחנית שיהיה לי, שאוכל לקבל מהבורא כוח, להבין, לחשוב, להרגיש ולאתר שהכול בא ממנו, אפילו שאני מקבל צורות מנוגדות זו לזו בבת אחת, אחת בעד ואחת נגד והכול אני בכל זאת משייך אליו.

שאלה: ישנם שני מצבים, האחד זה כאשר אנחנו עם החברים מתחברים יחד בעשירייה ושם מנסים להרגיש את הבורא, ויש את כל ההשפעות החיצוניות האלה שדיברנו עליהן שפועלות על האדם ועל החברים. איך כלפי אותן הפעולות החיצוניות לייחס את הכול לבורא?

תנסה, הכול לשייך לשורש אחד, למקור אחד, שהוא קובע את הכול. אבל העיקר זו עשירייה בכל זאת. אם אנחנו מתקבצים בעבודה שלנו בעשירייה, אפשר להגיד שבערך זה מכסה לנו את הכול. כי כאן אתה עובד עם כל הכלים שלך, אתה בסופו של דבר חייב להגיע למצב שהכול בא מהבורא והוא מתייחס לעשירייה.

אני ממליץ להתרכז רק בעשירייה, כל יתר הדברים שקורים לנו מבחוץ, אחר כך אתם תראו עד כמה שזה מסתדר, גם כל העולם החיצון נכלל בעשירייה, לאט לאט נגלה את זה.

שאלה: הבעיה היא לעשות את ההפרדה מאמונה לאמונה למעלה מהדעת. איזה יתרון יש לזה?

האמונה זה היחס שלי לבורא, צריך להיות למעלה ממה שנראה לי בשכל וברגש שלי. מה שאני מרגיש, מה שאני מבין עכשיו כאדם זה נקרא בתוך הדעת. אני צריך להגיע ליחס שלי לבורא, לדבקות, לקשר שלי עם הבורא למרות מה שאני מרגיש ברגש ושכל, זאת אומרת כמו בן אדם, למעלה מזה ולמרות זאת. זאת העבודה שלי.

בזה רוכשים את כוח האמונה. הוא מנוגד לדעת ונותן לי אפשרות להבין, להרגיש מה זו רמת החשיבות, רמת החשיבה, רמת ההרגשה של הבורא, שמה שהוא חושב, מבין ומרגיש זה ההיפך ממה שהאדם. אנחנו עוד נגיע לזה, צריכים לאט לאט להיכנס לזה. כל יום זה נעשה יותר גרוע מאתמול, כי מעלים לנו רצון לקבל יותר גדול. מה שאתמול היה ברור וכאילו הייתה לי כבר איזו אחיזה באמונה למעלה מהדעת, לפחות לפעמים, נעלם היום ואני לא יודע מה אני מדבר בכלל, וכך אנחנו יום יום משתדלים איכשהו לייחס, לאחוז יותר ויותר במושג הזה, "אמונה למעלה מהדעת" עד שזה קורה.

וכל מי שיש לו יותר דעת, יותר אכזרי, יותר אגואיסטי, אז יותר קשה לו להגיע לאמונה למעלה מהדעת. יש לו נשמה יותר גבוהה, יותר כבדה ועל ידי הכבדות הזאת, על ידי העביות הזאת הוא דווקא יכול להגיע לדרגות הגבוהות שבנשמה שלו, באחיזה בבורא, אבל דורש יותר זמן, יותר התמדה. ככה זה הולך.

שאלה: איך אתה הצלחת לעבור את האמונה למעלה מהדעת? כי גם אתה היית אחד האנשים שלא האמנת בקלות במושגים כאלה, וגם אתה היית אדם שהייתה לו מעט סבלנות בחיים. תוכל לתת לנו את המתנה הזאת ולהסביר לנו?

זה קשה מאוד. זו עבודה עד סוף החיים, כי עד שאתה לא משיג את הדבקות בבורא במלואה אתה לא עוזב את זה, זו העבודה שלנו, כל פעם על פני האגו שלך, שלצורך זה בנוי, אתה הולך ומטפס במושג כנגדו, באמונה למעלה מהדעת ושניהם תומכים זה בזה. מתגבר הרצון לקבל ואתה למעלה מזה בונה אמונה למעלה מהדעת. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ולכן הצדיקים הגדולים האלה שאתה שומע עליהם, הם היו באמת אנשים אכזרים מאוד, גסים מאוד. התעוררו בהם כאלו רצונות וכאלו מחשבות, שלאדם הרגיל מהרחוב בכלל אין, אבל זה בהתאם למדרגה שאדם צריך להשיג. כמו שאנחנו לומדים מהזוהר, שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, זה באמת היה כך. האם אתה יכול להגיד שהאנשים הרגילים שבאים לשמוע, ללמוד איזשהו דברים מהמורה, יש להם אותו רצון ממש להוציא את הסכין ולשחוט זה את זה? ואצלם זה כן היה.

ממש מוסיפים לאדם, וכך עד גמר התיקון. ולפני גמר התיקון שם הרצונות שמתגלים הם הכי גרועים, הכי גדולים וכאלו שאיך אפשר לעלות מעליהם, איך אפשר לשייך את הכול לבורא, איך אפשר להגיד שאין עוד מלבדו, שזה ממנו? וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהעבודה הזאת, באמונה למעלה מהדעת, היא נמשכת ונמשכת עד גמר התיקון.

קריין: רב"ש "עשה לך רב וקנה לך חבר – א'". ההמשך מעמ' 65, טור א', פסקה "היוצא מזה".

"לא חסר לנו שום דבר, רק "עשה לך רב", שתהיה הרגשה בגדלות ה'. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא להידבק בו יתברך.

וכמו כן יש לפרש את המאמר של ר' יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים: א. עשה לך רב, ב. וקנה לך חבר, ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות - על אהבת חברים.

הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד. ואז "איש את רעהו יעזורו". כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה.

מה שאין כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא "שותפות לשליש" או "שותפות לרביע". נמצא, שזה לא נקרא "שותפות אמיתית", משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.

ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר". שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שוים.

אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.

וזה ענין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכל הוא מטעם האהבה.

אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.

לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים. וכן שייך ענין "וקנה לך חבר". היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו.

והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.

לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. וזה נקרא "עשה", שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. וזה נקרא "עשה", היינו עשיה למעלה מהדעת.

ועיין בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב, ד"ה "אמנם"). כתוב שם וזה לשונו "לקבל תנאי הא' מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות הגדול".

הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "עשה לך רב". היינו, שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב רק לתלמיד.

וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל "החסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים". והוא צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.

וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.

לכן נקרא זה "עשה לך רב", שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל."

זאת אומרת, העיקר אם אנחנו ממשיכים, וודאי שכל יום אנחנו רואים מכשולים חדשים, אבל זה דווקא כדי שאנחנו נעשה את העשייה ושנעמיד את החברים בדרגת הרב, עד שכך נוכל להתייחס גם כן לבורא ולבנות גם דמות שלו בהתאם לחברים. לא יכול להיות יחס לבורא יותר ממה שלחברים, לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כך אנחנו צריכים לראות איך שזה נבנה, אחרת זה יהיה בעל מנת לקבל, לא בעל מנת להשפיע. יהיה תמיד מטעם שכדאי לי להיות ביחס יפה לבורא, ועם החברים, עם העולם אני איכשהו אסתדר, זה לא נכון, דווקא דרגת היחס שלי לקבוצה היא קובעת את דרגת היחס שלי לבורא. אמנם שלא נראה לי, אבל זה כך בדיוק. לא יכול להיות שהבורא יהיה מכובד, חשוב, גדול, שליט בעיניי יותר ממה שהקבוצה.

שאלה: רב"ש כותב בקטע הראשון שקודם צריך להתחיל בעשה לך רב ורק אז קנה לך חבר. יש הבדל בסדר עבודה בין אם אתה מתייחס לבורא לבין שאתה מתייחס לחברים?

כן, ודאי שקודם לחברים ואחר כך לבורא, שיהיה ברור שזה לא אגואיסטי. כי כלפי הבורא כולם מוכנים להיות צדיקים גדולים ולהתייחס יפה ובכובד, אבל לחברים לא כל כך. וזה רק אומר שאתה מתייחס מתוך האגו שלך. מה שאין כן, אם החברים אתה מסתדר כך שאתה מרסן את האגו שלך, מסדר אותו, מתקן אותו, מתוך זה אתה כבר מתקשר לבורא.

הבורא הוא סך הכול של החברים. במרכז העשירייה, כשאתה מגיע למרכז העשירייה, אתה נמשך לכולם בשווה ומעריך אותם ורוצה להידבק בהם ומרגיש את עצמך קטן והם כגדולים, כל היחסים האלה מביאים אותך ליחס הנכון לבורא. כך אתה בונה את היחס לבורא. אחרת הוא בא מצד האגו ולכול זה אין מקום בקדושה.

תלמיד: אז בעבודה בעשירייה אני עושה קודם חבר, ואז אני מתחיל להחשיב את החברים כרב, כגדולים ממני, זו הכוונה?

כן. אבל אחר כך גם עם הבורא אתה עושה "קנה לך חבר" ו"עושה לך רב".

שאלה: אמרת שעשיית רב זו פעולה מעל הדעת. אז קניית חבר זה בתוך הדעת?

כל הפעולות האלו יכולות להיות בתוך הדעת ולמעלה מהדעת, זה הכול תלוי באדם.

תלימיד: אז מה ההבדל בין השניים?

"עשה לך רב" ו"קנה לך חבר" אלה שתי דרגות יחס בין האדם לסביבה.

תלמיד: שתי הדרגות האלה חייבות להתקיים בכל תופעה ובכל חבר ולכל דבר שאני רואה, שתי ההתייחסויות האלה אמורות להתקיים בו זמנית?

אחד למעלה מהשני, כן.

תלמיד: אבל בו זמנית.

כן.

שאלה: האם אומות העולם יכולות להפוך להיות בעתיד חברים שלנו?

ודאי שבמערכת הכללית אין לך שום דבר שיוצא מהדבקות הכללית שאליו צריכים להגיע כולם. "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", כך כתוב, ו"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". אלא שיש אלו אנשים שלפי הזָכות שלהם, הם הכלים הקטנים דווקא, הם יכולים, מסוגלים להגיע לגילוי הבורא קודם ולכן הם נקראים "ישראל", "ישר א-ל", שיש להם איזו משיכה לזה. ומסך כול הבבלים אברהם משך את כל אלו האנשים, והם הגיעו מכל מיני חמולות, עמים קטנים שהיו ממלאים את בבל, וכך הוא קרא להם, שלפי הנטייה שלהם להגיע לגילוי הבורא, ישר א-ל, ישראל.

אבל כל היתר, ודאי שיש בהם עוד יותר רצון לגלות את הבורא. אבל הרצון הזה נמצא בתוך הרצון לקבל האגואיסטי היותר גדול ולכן קשה להם והם מגיעים אחרי זה. ודווקא על ידי זה שמגיעים עוד ועוד אנשים עם רצונות יותר גדולים, אז הם מגלים את הבורא בדרגה יותר גבוהה.

לכן כתוב "חכמה בגוים תאמין". החלוקה בין ישראל לבין הגויים, אומות העולם, היא חלוקה לפי הנטייה לגילוי הבורא. אז אלו האנשים שאין בהם עדיין נטייה לגילוי הבורא, מחר תהיה והיום עוד לא, אז היום הם נקראים "גויים", אומות. "גוי" נקרא עם.

ולכן דווקא אצלם הרצונות לקבל גדולים מאוד, אגו גדול מאוד, ודווקא האגו הזה כשמצטרף לגילוי הבורא, בו מתגלים הגילויים האלה בעוצמה רבה. ולכן כתוב, "חכמה בגוים תאמין". כל השגת הבורא האמיתית היא בזה שמצטרפים לגילוי הבורא דווקא כל אומות העולם. וישראל, כתוב "אתם מעטים מהעמים", אתם קטנים. סך הכול מה שהם מגלים, הם מגלים רק נפש, רוח, גלגלתא ועיניים, ראש המדרגה. מה שאין כן אומות העולם, שהם אח"פ האמיתי, הם מגלים את כל החכמה ואת כל האור הגדול. ככה זה מגיע.

שאלה: כאשר אני מגיע למרכז העשירייה, מה קורה עם ה"אני" הנוכחי שלי, הוא משתנה, נשאר בחוץ, מיתקן?

כשאני משיג קשר עם העשירייה אני מתחיל לראות את הכול דרך העשירייה בדרגה יותר גבוהה מהדרגה שלי, ואז אני עולה לדרגה הזאת. יכול להיות שאני אפול אחר כך שוב למה שהייתי, שוב אעלה עוד יותר גבוה, אבל כל פעם איפה שאני נמצא, מהרמה הזאת אני מרגיש.

תלמיד: איפה הבורא בתהליך הזה?

הבורא נמצא בכל דבר, גם בבניית הכלי. הוא נתן לך רצון לקבל, בלבל אותך ברצון לקבל שלך והוא במקום עשירייה מתראה לך כך, כעשירייה. מי זו העשירייה? זה הבורא בעצמו שמחלק את עצמו לעשרה, נגיד חברים וכך מראה לך את עצמו, מחולק לכל מיני תופעות, השפעות עליך שאתה צריך לסדר אותם ולאתר את הדמות האינטגרלית שעומדת מאחוריהם, זה הבורא.

(סוף השיעור)