שיעור בוקר 16.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – חורבן כהזדמנות לתיקון, קטעים נבחרים מן המקורות. תת נושא חדש, "צער השכינה", מקטע מס' 30.

הגיע הזמן שאנחנו צריכים ללמוד את זה. יש זמנים לזה ולזה, לכל דבר יש זמן משלו. אומנם יש לנו תכנית כללית, לפחות לי ישנה תכנית שאנחנו צריכים לפיה להתקדם, אבל התכנית הזאת היא פרוסה על פני כל ימות השנה, ומגיעים זמנים שהם מכתיבים לנו סוג לימוד חדש באותם הזמנים. כמו נגיד בין המצרים שאנחנו עכשיו כמעט עברנו ומתקדמים לסוף שלהם, לתשעה באב, בזמנים האלה נהוג ללמוד מה ששייך לשורש עליון, הוא מכתיב לנו. בזמנים האלה יש הארה פחותה יותר מלמעלה על אלו שמשתוקקים לבורא, על אלו שלומדים את חכמת הקבלה, ולכן אנחנו צריכים דווקא ללמוד על זה. ישנם כנגד זה זמנים דווקא לטובה, ששם אנחנו יכולים ללמוד על דברים יותר משמחים. לכן כל דבר ודבר בזמנו. גם בעולם שלנו כענף ושורש ישנם כאלו זמנים, תנאים, ולכן כדאי לנו גם להשתמש בהם. גם עם רב"ש היינו במצבים כאלו, למדנו כך. אומנם אנחנו לא נמצאים בכל מיני אירועים שבדרך כלל משייכים לבין המצרים ולתשעה באב, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להתקשר לאותו שורש, כי הוא משפיע עלינו ועל כל העולם.

צריכים להבין שהזמנים האלה הם לא זמנים, אלא סוגי אורות עליונים שמופיעים על האנשים ששייכים לזה ועל כל העולם. לכן בזמנים האלו, אנחנו יכולים לראות אפילו לפי ההיסטוריה, זה לא היה זמן יפה וטוב בדרך כלל בהיסטוריה שלנו. לפי המסורת אנחנו לא עושים חתונות, לא עושים שמחות בזמנים האלו, אבל הכול עובר. בעוד יומיים, ביום ראשון זה יעבור, וביום שני אנחנו כבר מתחילים להיות תחת השפעה אחרת, יותר טובה מלמעלה, ובהתאם לזה גם נלמד דברים חדשים ונקום לבצע פעולות של שמחה ובחיבור.

שאלה: אולי תאמר כמה מילים על צער השכינה, בכללות?

צער השכינה בכללות, זה שאחרי חטא עץ הדעת, כשמערכת אדם הראשון, מערכת הנשמה הכללית, הכלי הכללי שהבורא ברא, כשהמערכת הזאת התפרקה, האור העליון שהיה ממלא את כל המערכת זאת, אומנם הוא היה כולו מלמעלה, זאת אומרת בלי רצון, חיסרון מלמטה, זה היה אור שאומנם היה ממלא את כל הרצון הזה, זה נקרא שממלא את כל המציאות, הוא היה ממלא אותו, אבל הוא היה אור קטן. כי בלי תיאבון, בלי רצון, בלי השתוקקות, חיסרון מהתחתון, האור מופיע בצורה מאוד פשוטה, זאת אומרת לא בעוצמה. כי כל העוצמה מגיעה מזה שמושכים אותו, רוצים אותו, מתפללים, מבקשים, דורשים, ואם לא אז הוא נמצא בצורה כזאת, במצב כמו שאנחנו אומרים, נפש רוח, זאת אומרת הוא נמצא, עד שירצו, עד שיבקשו אותו.

כמו שעכשיו אנחנו נמצאים במצב שכל העולם לא מרגיש שיש איזו התעוררות, אומנם מגיעה אליו, אבל הוא עדיין לא מגלה שזאת התעוררות מלמעלה, ושכל הצרות שאנחנו מרגישים בעולם הזה הם בגלל שהאורות העליונים הם יותר ויותר מופיעים מלמעלה ואין לנו אליהם רצון מלמטה. ולכן בניגוד בין מה שמגיע אלינו מלמעלה, אורות, מילויים טובים, יפים, לרצונות שלנו ההפוכים ומפוזרים מלמטה, בניגוד בין שני אלו אנחנו מרגישים את עצמנו במצב של הידרדרות, במצב של לחץ.

לכן בכל מצב רע, אנחנו צריכים להבין שגם הרע מגיע מזה שמגיע דבר טוב מלמעלה. תמיד מלמעלה מגיע טוב, אבל אנחנו לא ראויים לקבל את זה נכון מלמטה, להכין את עצמנו לזה, ולכן מרגישים את זה רע. זה הכול תלוי בכלים של התחתונים. לכן הזמן הזה שנקרא זמן "בין המצרים", אנחנו צריכים להפוך אותו לזמן להכנת הכלים שלנו לאור שעומד מולנו, נגדנו, מעלינו, ומורגש בנו כחושך מפני שהכלים שלנו לא יכולים לגלות אותו בצורה אחרת, אבל הוא בעצמו מוכן להתגלות בנו בכל תוקפו ועוצמתו היפה.

לכן אנחנו צריכים להבין שכל החושך, הנפילות, הם הכנה לקבלת האור, לקבלת המילוי, לדבקות בבורא, להתקרבות אליו. לראות את כל העולמות מקצה לקצה, להרגיש את כל הנצחיות שבטבע, שאנחנו מתפטרים מכדור הארץ הזה, זאת אומרת מהרצון לקבל לעצמו, ואז גם מצטרפים לחיים נצחיים, שלמים, מלאים, וממש נמצאים בין כל אותם הכוחות שממלאים את הכלי דאדם הראשון. אנחנו צריכים לעשות את זה, ולהבין שהגלות שאנחנו מרגישים מרוחניות זו הזדמנות לגאולה, שדווקא בזה אנחנו מכינים את הכלים שלנו וכך מתקדמים.

אני חושב שאנחנו עכשיו נעבור את הדברים האלה ונראה. אני רק רוצה לתת לכם עכשיו את הכיוון הכללי איך להסתכל על כל התהליך. אמנם אנחנו נמצאים במצבים הכי גרועים, אבל מפני שאנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, אנחנו צריכים לגלות בכל מצב ומצב הכרחיות שיקרה המצב הזה שחייב לקרות, את המטרתיות שלו, למה הוא מביא אותנו, מה אנחנו מרוויחים על ידי זה שנמצאים במצב הזה, ואיך אנחנו יכולים להשתמש בו, לנצל אותו בצורה הכי מועילה לנו. לקצר את הזמן שאנחנו שקועים בו, ולהוציא מזה מקסימום תועלת, להכין את הכלים. כי בסך הכול כל הגלויות וכל הנפילות הן כדי להכין כלי. וכמה שאנחנו נבין ונשיג את הצער בצורה יותר מטרתית, עמוקה, ובתוך הצער בכל זאת נגיע למצב שאנחנו מברכים את הבורא על הכלים האלה שהוא עכשיו מעורר בנו, שכל הרע הוא סך הכול כדי שנשיג על ידו טוב, אז בהחלט אנחנו נברך על הרע כמו על הטוב וכך נתקדם.

לכן האדם, כמה שהוא יותר מתקן את עצמו, אפילו שנופל לכל המצבים הכי גרועים, אם הבורא לא מנתק אותו לגמרי, כי ישנם גם כאלו מצבים, ראיתי אותם, אם הוא לא מנותק לגמרי, אז הוא משתדל בכל כוחו להודות לבורא על גילוי הכלים השבורים שעכשיו מתרחשים בו, והוא כבר מכין את עצמו מתוך הצער, מתוך הרגשת הרעב למצבים טובים, כמה שהוא יכול לבוא לעל מנת להשפיע וליהנות מזה שדרכו הוא מעביר אורות לחברים ולבורא. נראה את זה בפסוקים.

שאלה: אנחנו לומדים שהחושך הוא מאוד קרוב לאור, למרות שנראה לנו אחרת. אתה יכול להרחיב קצת, להסביר?

זה אותו דבר, רק זה מופיע בנו בצורה הפוכה מחוסר הכלים שלנו. מצד הבורא אין חושך, הוא מאיר לנו אור של השפעה, אור של אהבה, אור של חיבור, ובמידה שאנחנו עוד לא מוכנים לגלות אותו אנחנו מגלים את האחוריים שלו, וזו הרגשת הריחוק, נפילה, חוסר כוח, חוסר חשק וכן הלאה.

אבל גם בזה, באחוריים האלה, אנחנו צריכים לראות כבר יחס יפה של הבורא אלינו, שמעורר בנו רצון, הרגשה רעה. ואנחנו מזדהים עם זה, שזה מגיע לנו מהבורא שרוצה בצורה כזאת לעורר בנו תיאבון לקשר עימו, לאור.

שאלה: ואם אנחנו עושים את זה באמת, זה לא גורם לנו סבל? כי זה מרגיש נורא לפעמים.

למה זה צריך להיות סבל? אנחנו עוברים כל מיני מצבים. בהתחלה כשאנחנו לא יכולים לשייך את זה בדיוק לבורא ולהתקדמות ואנחנו לא מבינים שהתקדמות צריכה להיות גם ברגל שמאל, לא רק בימין, אז אנחנו לא יכולים עדיין לשלוט ברצונות שלנו, בכוחות שלנו, עדיין לא יכולים להתעלות למעלה מהרצון שלנו.

אנחנו שקועים עדיין ברצון כמו תינוק נגיד שרק מה שהוא מרגיש הוא מוציא החוצה, אבל כשאנחנו גדלים יש לנו כבר כאילו שתי שכבות של הרגשה. הרגשה אחת שאנחנו מרגישים בפנים, מודעים לזה, וזה האדם שבפנים חי כך, בתוך עצמו, ומשהו מבחוץ, מה שהוא מגלה כלפי הסביבה. אז אנחנו כבר מחלקים את עצמנו לשניים. מה דוחף אותנו לחלק את עצמנו לשניים? אגו, גאווה. כשמתפתח האגו הזה הוא אומר כך, מה שאתה מרגיש אתה מרגיש, אין לך ברירה, זה אתה, אבל איך אתה יכול להופיע כלפי האחרים? אתה צריך לשמור על קנאה, תאווה, כבוד, אתה צריך להשיג לעצמך כסף, כבוד, מושכלות, ולכן אתה צריך להתנהג מבחוץ אחרת ממה שאתה בפנים.

ולכן אנחנו רואים איך כל בני האדם מרגישים משהו בפנים, וגם לא מודעים בדיוק למה שהם מבינים בפנים, למה, מאיפה, לשם מה, וגם איך הם מתקשרים עם האנשים שרואים אותם מבחוץ, עם כל העולם, עם מה שמחוצה להם, ששם הם מתקשרים אך ורק כדי להחזיק את עצמם בצורה אגואיסטית שנוחה להם.

האדם הוא כאילו דו שכבתי. וכשאנחנו נמצאים בתהליך הרוחני, אנחנו צריכים להשתמש גם בשכבה הפנימית שאנחנו מרגישים בה את עצמנו, וגם בשכבה החיצונה שבה אנחנו נקשרים לחברים בצורה אחרת, רק לשם המטרה, מה יכול להיות כאן לטובת המטרה.

ולכן גם אני בפנים לעצמי לא מרשה לעצמי להיות סתם כך תחת ההרגשות שאני מרגיש בכל רגע ורגע שמתרחשות בי, אלא אני צריך לסדר אותן נכון, כמה שיותר קרוב ומכוון למטרה. וודאי כשאני מתנהג עם העולם החיצון, אז יש לי עולם חיצון, שזה סתם העולם הרחב, ששם אני צריך להתקיים בינתיים, אבל העיקר בשבילי זה קיום בקבוצה, איך אני עושה את הקבוצה שנהיה כאיש אחד בלב אחד, שזה יהיה הכלי הרוחני שלנו.

כי בינתיים כלי רוחני אין לי, יש לי רק התעוררות מעצמי. במידה שאני מתקשר איתם להיות כאיש אחד בלב אחד כמה שיותר, בזה אני דווקא בונה את הכלי הרוחני שלי. שם אני בלב משותף, במוח משותף, בנטייה משותפת מתחיל לגלות את הכוח העליון האחד. כך אנחנו צריכים להשתדל לבנות את עצמנו.

שאלה: אמרת, שהכוחות שמגיעים מלמעלה הם כוחות טובים, רק אנחנו לא מוכנים ולכן אנחנו מרגישים אותם כלא טובים. לגבי הפנדמיה למשל, אם היינו מוכנים לקבל את הכוח הזה שבא בצורת פנדמיה, איך זה היה נראה?

היינו מתקשרים כמה שיותר מהר בכול העשיריות, ודרך כל העשיריות להראות לכל האנושות עד כמה אנחנו צריכים להיות בתוכנו קרובים. כשמגיעה איזו צרה, אצל החיות למשל, אם מגיעה איזו צרה, איזו הצפה או היער נשרף, כל החיות לא מתנפלות אחת על השנייה, אין להן עכשיו רצון, זה לא אגואיסטי, אלא רצון פשוט להתקיים, לאכול, הן רואות שצריך לברוח מהמוות, לכן האינסטינקט לטרוף מישהו נכבה לעומת האינסטינקט לחיות.

כך אנחנו צריכים להסביר כלפי מה שקורה לנו. המכות שאנחנו מרגישים מצד הטבע או הבורא, הכוח העליון, לא חשוב, זה אותו הדבר, המכות האלה צריכות בכל זאת להעמיד אותנו בחשבון נכון, איך אנחנו יכולים לצאת מזה. מפני שבצורה כזו של מכה שמגיעה לכל העולם, אנחנו אמנם לא מרגישים בדומם וצומח איך הם רוצים לברוח ממכות, כי אין להן תנועה חופשית, אבל בחי אנחנו רואים, בתנועה החופשית שלו הוא בורח מהצרה, והוא לא מזיק בזה לאחרים. אלא כולם כולם, זה ממש פלא לראות את זה בטבע, שהאינסטינקט הזה לאכול זה את זה נעלם, אלא העיקר האינסטינקט לחיות, להינצל ממוות.

אם אנחנו היינו מקבלים את זה מדרגת החי, היינו גם מנצלים את זה נכון וטוב. אבל אנחנו לא נמצאים בדרגת חי, אנחנו חיות מקולקלות, בנוסף לדרגת חי אנחנו גם אגואיסטים והאגו שלנו מקלקל את העניין, לכן אנחנו לא יכולים לחשוב לכיוון חיבור, איחוד, לא להזיק זה לזה לפחות, להתקרב זה לזה כדי להינצל מהפנדמיה.

אפילו בתוך הפנדמיה הזו, תראו עד כמה כל הממשלות וכל האנשים רוצים להרוויח זה מזה, וחושבים שזה מה שמביא להם אושר וכוח. וזה ההיפך, הם עושים בזה ממש עוול כפול, מביאים לעצמם בעיות כפולות, במקום להיות יחד עם האחרים ובזה לרכך את כוח הגבורה, את המכות האלו, הן מגבירות את הכוח הרע. נלמד את זה דרך מכות, מה לעשות.

תלמיד: בנוסף לזה, שמעתי שאמרת, שהמכות גם מכינות אותנו לקבל את הטוב, לקבל את הדברים בצורה נכונה. אם המכה שאנחנו מרגישים אותה עכשיו, בשבילנו, "בני ברוך", היא סימן לזה שאנחנו צריכים מהר עכשיו להתחבר בינינו בעשיריות? כי המכה הבאה שתגיע, אם לא נהיה מוכנים, יהיה כנראה יותר גרוע.

אנחנו משתדלים ללמוד על מכות הטבע שאנחנו עוברים, אנחנו משתדלים ככול שאפשר לממש אותן בצורה נכונה, בחיבור בינינו ובהסברה לכל האנושות מה צריכים לעשות. צריכים להשתדל יותר ויותר להצליח גם בחיבור בינינו וגם בהסברה חיצונה, אבל זה מה שנשאר לנו. משיעור בוקר ועוד פעמיים נניח שאתם נפגשים ביום, אם אתם נפגשים בצורה נכונה, זאת אומרת, שזה מועיל לכם להמשיך את הכיוון, אז אין לנו יותר מה לעשות, כל היתר זה רק עבודה בחיבור ועבודה בהפצה. שני כיוונים אני רואה כאן, וכתוצאה מזה אנחנו נראה.

הפנדמיה בינתיים מתרחשת, כמו שדיברנו מלכתחילה, כי המטרה שלנו היא לא סתם לבוא ולעשות אנשים חיים חולים ולעשות [אנשים] חיים מתים, אלא היא צריכה ללמד אותנו איך אנחנו צריכים להתנהג זה עם זה, דווקא זה עם זה. בינתיים אנחנו רואים שאנחנו הולכים בכיוון הפוך, זאת אומרת, בדרך ייסורים, כל ממשלה חושבת שהיא יכולה להרוויח ולהצליח ולהראות את עצמה כמוצלחת על פני עמים וממשלות, וזו בעיה.

אבל לאט לאט אנחנו נרד על ידי כל המכות האלו לדרגת חי, כמו חיות, ואז נתחיל יותר לראות מתוך ההתנהגות שלנו עד כמה כדאי לנו לעזור לכולם ולא לגרום נזק בדרך אחד לשני, כמו שעדיין הממשלות, הפוליטיקאים וכל מנהיגי העולם חושבים.

שאלה: העליון רוצה להשפיע ורק מצפה לרצון מצד התחתון, זה פשוט מפוצץ אותך מבפנים ואתה מבקש, אבל אתה מבין שזה רצון אגואיסטי ואתה מבקש על זה כוונה נכונה, אבל שום דבר לא מצליח. מה חסר, לָמה שום דבר לא מצליח?

קודם כל לָמה אתה לא מרוצה מזה שיש לך קשר כזה עם הבורא, הוא נותן לך חיסרון והוא לא בורח ממך, הוא לא נסתר ממך, אלא אתה יכול לבקש ממנו, זה לא מספיק? אתה רוצה יותר, אבל הקשר הזה עם הבורא יש לך, אתה בכל זאת לא נמצא מנותק ממנו, זאת אומרת, הוא לא מתנתק ממך. אולי הוא נהנה מזה שאתה נמצא במצב כזה ומבקש.

תנסה בתוך המצב הזה, שאתה מבקש למצוא תענוג שיש לך קשר עם הבורא. אתה פונה אליו, אתה מבקש ממנו, יש לך למי לפנות, אז לָמה זה לא טוב, מה אתה דורש יותר, אולי לא מגיע לך יותר? אתה צריך להגיע למצב שאתה מודה לו, שאתה אומר לו תודה על כל מצב שאתה מרגיש, כי במצב הזה אתה עדיין קשור אליו. אם אתה קשור לבורא אפילו בגרם אחד של כוח, אתה צריך להחזיק בגרם הזה ולהודות שיש לך קשר עימו.

אם אתה נמצא בקשר עימו באיזה חוט דק ואתה רוצה שיפתחו לך את השערים ותיכנס להיכל הבורא, זה כבר האגו שלך עובד. לכן אתה לא צריך להיות זקוק יותר מ"כחוט השערה", כמו שכתוב, ממש כך, קשר דק מאוד שיש לך עם הבורא, שאתה מרגיש בכל זאת שאתה שייך לזה, תגיד תודה על זה ותהיה דבוק לזה. ושום דבר יותר אתה לא צריך, כי כל היתר זה האגו שלך דוחף אותך להוסיף.

שאלה: איך אנחנו דרך החיבור שלנו מחלישים את כוחות הגבורה?

עד כמה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו בזה מרחיבים את צינור הקשר שלנו לבורא, אנחנו בזה מוסיפים מהחיבור בינינו חסדים לקשר מבנינו אל הבורא, וחסדים זה נקרא "רחב", אנחנו מרחיבים את הקשר הזה, ואז הבורא גם יכול דרך הקשר שאנחנו בונים, זה נקרא "אור חוזר", לתת לזה להאיר יותר באור ישר.

תלמיד: מה זה אומר שהוא משפיע עלינו באור ישר?

אז אנחנו נרגיש עד כמה שהוא מתחיל להיות יותר קרוב, יותר מובן, יותר מורגש, בכל מיני אופנים שונים.

שאלה: איך אפשר לחבר את השלב הזה שאנחנו אסירי תודה למרות שאנחנו מרגישים את השחור, ובו בזמן ועוד יותר מזה, איך אפשר לשאוף להשפיע במצב כזה?

מאין ברירה, בכל מיני מצבים אני צריך לראות שאם אני רוצה לקבל כוח השפעה, אני צריך גם להפעיל מעצמי כוח השפעה, מידה כנגד מידה, ולכן אנחנו צריכים דווקא במצבים שרע לנו לעשות כמה שיותר טוב לאחרים, בזה אנחנו פותחים צינור גם להשפעה כזאת אלינו.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאני מחובר גם על ידי איזשהו חוט עם הבורא?

אם אתה מחובר לעשירייה, אפילו שאתה לא מרגיש עדיין את שינויי הקשר שלך עם הבורא, כי סתם קשר הוא לא כל כך מורגש, אלא מורגש שהוא כל הזמן משתנה, לכן בזה אנחנו מרגישים, אנחנו נמצאים בקשר עימו או לא. אבל איך אני יכול להיות בכל מיני קשרים כאלה שונים, בווריאציות למיניהן עם הבורא? על ידי החברים. עד כמה שאני מסתכל על החברה, על כל אחד מהם, על היחס בינינו, על המטרה שלנו, ההכנות שלנו, הלימוד, הדיבורים, עד כמה שסך הכול אני רואה שכל הדברים האלה משתנים, לפי זה אני יכול להגיד שבעצם מה שאני מרגיש מהחברה, בצורה כזאת גם הבורא מרגיש אותנו.

איך אנחנו עכשיו, אחרי ששומעים דבר כזה, יכולים לעשות מאיתנו כזו חברה, מצב, לתת לבורא כזאת התרשמות שהוא יראה אותנו מוצלחים, גדולים, יפים. צריכים לעבוד על זה, אפילו שאנחנו לא יכולים לעשות רושם, לשחק בזה. ואז, כמו ילדים שמשחקים ובזה גדלים, ואנחנו עוד נותנים להם כל מיני משחקים, בונים כל מיני דברים, מלמדים אותם, ככה אנחנו צריכים לעשות את זה בעשירייה. לכן, אנחנו צריכים לקרוא מאמרים, אנחנו צריכים לדבר בינינו בתקווה שסך הכול זה בטוח יקדם אותנו יותר ויותר לבורא. רק על ידי משחק בעשירייה, אין לנו אפשרות אחרת.

שאלה: איך למסור את העוצמה בעבודת החיבור שבכל שיעור אנחנו מרגישים שלא רק שלא מתקדמים, אלא מרגישים הרבה יותר גרועים, אפילו לדבר עם החברים נהיה קשה?

אתם צריכים לחפש חומר על מה שנקרא "התקדמות והתרחקות". שכמה שיותר מוסיפים כוחות מרגישים את עצמנו יותר גרוע ורחוקים מהמטרה, למה זה מיועד ולמה ככה זה נעשה. הוא צודק שהרגשה הזאת היא נמצאת, והיא מתגלה ואיך נכון צריכים לקבל אותה ומה לעשות עימה.

שאלה: בהמשך לזה ענית קודם לאחד החברים, אמרת, אנחנו צריכים, דווקא במצבים שרע לנו, לעשות כמה שיותר טוב לחברים, בזה אנחנו פותחים צינור להשפעה כזאת עלינו. מה זה?

אנחנו בזה מרחיבים את הכלים שלנו, כי לא חסר לאור העליון אלא רק שאנחנו נכין אצלנו כלים מלאים חסדים, וההשפעה ההדדית בינינו דווקא ממלאה את הכלים שלנו בחסדים, ואז אנחנו יכולים לקבל את האור שמופיע עלינו ומביא עלינו צרות, זה אור חוכמה בלי לבוש חסדים, אז אנחנו מביאים להם חסדים, ואז אור החוכמה מתלבש באור החסדים ואז אנחנו מגיעים להשגה.

תלמיד: הנוסחה ברורה, אבל איך במצב שרע לך אתה עוד עושה טוב לאחרים?

בכוח. בכוח כי אנחנו כולנו מבינים שכך צריך לעשות. גם בדרגות "חי" אתה רואה שהחיות לפחות לא הורגות זו את זו. אתה רואה שגם בדרגת בני אדם רגילים הם עוזרים, נגיד אם ש הצפות בכל מיני מקומות בעולם, יוצאים ועוזרים אחד לשני איך לצאת מההצפה וכן הלאה. כך הטבע מחייב אותנו, אבל אצלנו אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מכוונת.

תלמיד: מה זה נקרא לעשות טוב לאחרים בכוח?

לעשות טוב לאחרים בכוח זה נקרא שקודם כל אני יחד עם החברים שלי קובע באיזו צורה אנחנו צריכים להיות בעת צרה. "עת צרה" זה נקרא שמגיעה מלמעלה תוספת אור החוכמה, בלי לבוש חסדים, ואנחנו צריכים לפתח את לבוש החסדים, זאת אומרת את היחסים הטובים של השפעה בינינו, של חיבור ועזרה למטה ואז בצורה כזאת אנחנו נותנים לאור העליון להיכנס בלבוש חסדים ואז הוא הופך להיות לאור הטוב במקום הרע.

"אור חוכמה" בעצמו זה כמו סכין, הוא חותך, הוא ממש מביא כל מיני אסונות אור חוכמה בלבד, כי הוא הפוך מהרצון לקבל. אבל אם אנחנו, מתוך הרצון לקבל ממתיקים את הדינים, זאת אומרת, מביאים את החיבור הטוב בינינו, את ההשפעה ההדדית, מקטינים את האגו שלנו לעומת זה שרוצים להיות מחוברים יותר, כמו חיות בעת צרה ביער, אז אנחנו בזה נותנים הזדמנות לאור העליון, אור החוכמה הזה שמגיע אלינו, להתלבש באור החסדים שאנחנו מייצרים, מגבירים, ואז אנחנו מקבלים גילוי הבורא דווקא. זה מה שקורה בסופו של דבר מכל המצב הזה הגרוע אם אנחנו יכולים לקבל אותו נכון מצידנו.

תלמיד: אנחנו עכשיו בעת צרה?

כן. אני רואה איך כל האנושות עוברת מכות נמרצות, לא כאלה כמו שהיו פעם, עם כל מיני מחלות קשות מלפני כמה מאות שנים נגיד, אבל אלה בכל זאת בעיות. והבעיות האלו מגיעות אלינו בהדרגה, הן מייבשות אותנו, את התעשייה ואת המסחר וכל אדם ואדם, ואנחנו עוד נרגיש את התוצאות מזה. יש אנשים שמתייאשים מזה, יש כאלה, והרבה שההיפך, ותוצאות עוד אין, אבל שינויים גדולים כבר קורים, ובטוח שאנחנו נצא מכל הפנדמיה הזאת מתי שנצא, כאנושות חדשה ממש.

תלמיד: ואנחנו, בני ברוך, נמצאים בעת צרה?

אנחנו נמצאים בצרה כי כמו שמסביר בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר ובעוד כמה מקומות, אנחנו המעבר בין הבורא לאנושות, ובמעבר הזה אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו כמה שיותר לכל השפע שהבורא רוצה לתת כבר לאנושות, שהיא תעבור דרכנו, זאת אומרת, בהסברה, בעטיפה הנכונה לכל האנושות.

תלמיד: אני חוזר רגע לעיקרון הזה, שאמרת שבמצב שרע לנו אנחנו צריכים לפעול טוב לאחרים, לעשות טוב לאחרים, לעשירייה.

כן, זאת אומרת, להגביר חסדים.

תלמיד: בתוך העשירייה לשחק ולהגביר את המצב הזה של החסדים והחיבור בינינו.

כן, וכלפי כל האנושות הגברת החסדים שלנו היא בזה שאנחנו מנסים להסביר להם בכמה שאפשר, בצורה הכי נוחה להם להבין, איפה אנחנו נמצאים, באיזה תהליך.

תלמיד: אתמול שמעתי מחבר ותיק ופעיל שבאמת עושה כל מה שצריך, מרגיש שהוא כבר מתייבש, שאין לו כבר חיים, שאין לו כבר התפעלות הרבה זמן. הוא עושה הכול כמו שצריך, אבל מרגיש כבר סוג של התייבשות. אני מנסה רגע להבין עכשיו, איך במצב כזה שאדם נמצא ובהרגשה הפרטית שלו כרגע רע לו, איך הוא יוצא ועוד עושה טוב לאחרים, במה אפשר עוד לרומם אותו?

להתקשר לבורא. זה מה שמיד אני אומר לך, כי כל ההרגשה והרגשה שיש באדם מגיעה לנו מכוח עליון. זהו. ואם הבורא מזמין בו כזה מצב, הוא רוצה לשנות אותו, אז שיפנה לבורא ויתחיל להתקשר אליו ויביא את עצמו [להיות] כצינור הפעיל מהבורא לאחרים. אנשים שמרגישים רע הם נמצאים במצב קרוב לבורא. קרוב. כי הם מקבלים את זה ממנו, הוא זקוק להם.

שאלה: איך העשירייה יכולה לתמוך בו ולתת לו חמצן?

פשוט להתחבר אליו, להרחיב את צינור הקשר שלו עם הבורא ולהשתדל לקבל מהבורא הכוונה נכונה. מה הם צריכים לעשות? קודם כל להתקשר ביניהם, אז יהיה צינור שדרכו הם יהיו מקושרים לבורא. במידה שהם מתקשרים ביניהם הם גם יהיו מקושרים לבורא ואז הצינור הזה יתמלא בכוח עליון, ועם זה, הם יכולים לגשת אז לכל האנושות שמאוד מאוד זקוקה לזה, מאוד זקוקה.

אנחנו עוברים זמנים שהם כאילו לטובה, לרעה, גלים כאלה יותר טובים, יותר רעים, ולא שזה מגיע ללא הכוונה, זה בדיוק לפי הכוחות והחוקים שנמצאים בתוך הטבע, עד כמה שאנחנו צריכים לסדר את עצמנו ביתר רגישות להשגחה עליונה, לאור. לכן, אנחנו צריכים לשים לב, שפעם זה רע, פעם טוב, שזה עובר עלינו בכל מיני צורות, עד כמה שצריך לשנות לי את השכל, את הרגש, הקשר עם הזולת. אלו דברים מאוד רגישים.

שאלה: שמעתי אותך אומר שכל דבר מעבר לקו הקשר הזה עם הבורא, זה הופך להיות אגואיסטי. אז איך אפשר לא לדרוש יותר מזה?

זה לא חשוב כמה אתה דורש מהבורא, אלא חשוב בשביל מה אתה דורש מהבורא. אנחנו במקור ממערכת אדם הראשון ששם כל התאים, כל החלקים שהם אנחנו, אמנם שהם בדידים, כל אחד בתכונתו, אבל כולנו, קשורים בכולם, וכולנו מספקים לכולם מעבר לבורא. ומהבורא יוצא כוח, והכוח הזה דרך כל התאים הוא ממלא את כל הגוף של אדם הראשון, כל המערכת.

זאת אומרת, כמו שקראנו לא מזמן את מה שכתב בעל הסולם, שאף אחד לא חי לעצמו, אין דבר כזה, רק באגו שלנו אנחנו חושבים שזה כך. אבל זה לא קורה, אלא אנחנו חיים אך ורק לצורך המערכת כולה. ואנחנו צריכים עכשיו להתקרב לזה, כי אלה הצעדים לקראת גמר תיקון, שאנחנו נגלה חיסרון לזה, רצון לזה.

ולכן עד כמה שאנחנו נוכל על ידי כל המגפות האלה להתקרב זה לזה בצורה הדדית, במקצת לפחות, אבל בנטייה לזה, בהבנה, בהסכמה לזה שכל האנושות היא כולה עגולה ואין כאן שום הבדל בין אחד לאחר, אלא כולנו חלקים במערכת אינטגרלית ובמערכת אינטגרלית כל אחד שווה לכולם, אז כמה שאנחנו נתקדם לזה, אנחנו נסלק את כל הצרות והבעיות. אם אנחנו לא נתקדם, המערכת עצמה, היא בכל זאת תכניס אותנו לקשרים יותר ויותר הדוקים זה עם זה, יותר חזקים, אבל אז אנחנו לא נרצה להתחבר והמערכת תלחץ, ואז אנחנו נכנס למלחמות ובעיות, לצורות כאלה קשות שבסופו של דבר בכל זאת הם יחנכו אותנו להיות בקשר הנכון והטוב. אין ברירה.

שאלה: אתמול הסברת לחבר שרחמים מורכבים מזה שאנחנו מרגישים ומשתתפים בצער הזולת. האם המשמעות היא שאני צריך להיות מודאג ממה שקורה בעולם, הרעב, המלחמות, קונפליקטים פוליטיים, פליטים וכן הלאה?

אנחנו צריכים בכללות לשמוע על זה, אבל אין לנו מה לעשות עם הדברים האלה בצורה ישירה. אנחנו לא נלך להילחם נגד רעב ונגד מכות הטבע, אלא אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו היא בדרגה יותר גבוהה במערכת הכוחות. ולכן אנחנו צריכים להסביר לכולם במה תלויה ההצלה שלנו מכל כוחות ה"גבורה" הזאת, הכוחות הקשים שאנחנו מרגישים בעולמנו, זה אך ורק סך הכול בחיבור בינינו.

המטרה של כל הכוחות האלו הרעים, כביכול רעים, שהם פועלים עלינו כך עכשיו, זה להסביר שאין לנו בריריה, שאנחנו חייבים להיות מקושרים וזה יכול להיות על ידי המלחמות, על ידי אסונות הטבע, על ידי וירוסים למיניהם, על ידי כל מיני בעיות וצרות, כי אז אנחנו איכשהו מפסיקים להשתמש באגו שלנו ומוכנים לשמוע משהו על התרופה, על איך להינצל מהמכות. לכן אנחנו צריכים להסביר לבני האדם מה הסיבה למכות ואיך אנחנו יכולים, בצורה קצרה ואמיתית שמיועדת לפעול נגד המכות האלה, להוציא אותנו מהצרות להרחבה, למצב הטוב.

אז עד שאנחנו, ובזה אני פונה קודם כל לבני ברוך, אליכם, כל עוד שאנחנו לא נוכל לשכנע את האנושות שקשר הדדי, יפה, טוב, בין בני האדם בלי שום תוספות מהפילוסופיות והדתות וכל מיני פעולות, רק קשר יפה בין בני אדם ש"איש את רעהו יעזורו", רק קשר כזה יעזור לנו לצאת מכל הבעיות, להרוס את השנאה שבינינו ולהביא את האנושות לחיבור, בזה אנחנו מרפאים את כל הבעיות, וכדור הארץ יספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים.

שאלה: האם ניתן בכלל להשפיע או לקבוע שאני נמצא בהשפעה שלא ממצב של חושך? האם ניתן בכלל להשפיע ממצב שאני מרגיש טוב ברצון לקבל?

אם אתה מרגיש טוב ברצון לקבל ויחד עם זה אתה נמצא בהרגשה רעה שיש סביבך הרבה צרות ובעיות ואתה רוצה להשפיע עליהם, אז אתה מגלה את החיסרון שבך כלפיהם וכלפי הבורא שרוצה להשפיע להם, ואתה הופך להיות לצינור. כן. כשאתה פועל כצינור אז אתה לא מרגיש את החסרונות שלך האישיים, אתה מרגיש רק חיסרון של הבורא שרוצה להשפיע וחיסרון של הנבראים שנמצאים באיזשהו מצב לא טוב גשמי, ואז אתה הופך להיות כמעבר.

שאלה: אם אנחנו מסבירים לאנשים הרגילים על חשיבות החיבור, מה הם אמורים לעשות עם הידיעה הזאת, מה הדבר הראשון שהם צריכים לעשות?

הם צריכים קצת לקרוא לחשוב, ללמוד, לא על המערכות שחכמת הקבלה מסבירה לנו, אלא קצת על הבריאה, שאנחנו קשורים זה לזה, שאנחנו תלויים זה בזה, שאין ברירה, שהאנושות התחילה כך ועוברת שלבים ובסופה היא צריכה להיות מחוברת ולכן אם אנחנו הולכים יחד עם אותם הכוחות שמפתחים את האנושות אז אנחנו מרגישים טוב בכל שלב ושלב, ואם אנחנו מתנגדים איכשהו לתהליך הזה ההיסטורי שעובר עלינו אז אנחנו מרגישים בזה רע.

זאת אומרת, הסיבה להרגיש טוב או להרגיש רע היא בהסכמה או אי הסכמה עם מה שכוחות הטבע עושים איתנו, פועלים עלינו לפתח אותנו. זה מה שאנחנו צריכים להסביר. לכתוב על זה בצורה פשוטה שזה יהיה מובן לכל אדם, ואז כשרע לאדם או כשטוב לו הוא יבין למה טוב ולמה רע ואיך להרגיש את עצמו בטוב. איך אני כל הזמן יכול להיות בהתאם לאותו הכוח שמפתח את הטבע ודורש ממני להתקדם לקשר עם האחרים.

מה זה נקרא קשר עם האחרים, איך אני יכול להשתלב בזה שיהיה לי טוב. לדבר מצד האדם, מצד מה שטוב לו, זה מה שהוא רוצה, הוא לא חושב על הדברים הגדולים. ואז בצורה כזאת, לאט לאט אנחנו נקרב לאדם את תוכנית הבריאה, תכלית הבריאה, והוא יכנס לכל המסלול הזה. סך הכול אנחנו רוצים לעזור לעצמנו לא להתגלגל ולהתדרדר למצבים קשים, כמו שכדור הארץ מתחיל להיכנס אליהם עכשיו.

שאלה: אפשר להזיז חמור עם מקל או עם גזר. נראה כאילו אנחנו כל הזמן מדברים על הרע, כאילו ברור שאם לא נתחבר יבוא רע ושהרע מגיע מחוסר חיבור. למה אנחנו לא נותנים גם תמונה של הטוב, את התוצאות היפות שבאות מחיבור, דוגמאות של חיבור? כי הרע לא מותיר רושם על אנשים, אנשים יודעים שאסור לעשן וזה לא בריא אבל בכל זאת כולם מעשנים. אדם לא מהרהר ביום המיתה, הוא לא נבהל כל כך מהרע שעתיד לבוא, אלא הוא נמשך למשהו טוב, הוא מחפש משהו טוב.

מה אתה ממליץ?

תלמיד: לתת דוגמאות של השפעה, להראות איך השפעה עושה טוב, איך המאור מרים ומשמח אדם.

כן ודאי, תעשה, תראה איך שזה משפיע.

תלמיד: אנחנו כביכול מחפשים מהמקורות כל הזמן את ההפחדה.

אל תגיד לי את זה. תגיד לי דוגמאות אחרות שאתה עושה את זה ומוכיח שזה משפיע על הקהל.

תלמיד: אני לא מדבר על הקהל, אני מדבר עלינו הלומדים, שאנחנו כל הזמן עוסקים בירידות, נפילות, משברים, אסונות, פנדמיות.

זה לא נכון. אנחנו מדברים על החיבור ועל מה שאנחנו רוצים למצוא מכוחות בחיבור ולא מדברים על אסונות ועל כל מיני דברים שאנחנו מוצאים אותם בירידות שלנו. על ירידות אנחנו כמעט ולא מדברים, רק איך לעלות. אז זה לא נכון עלינו, וגם על הקהל הרחב זה לא נכון.

לך תסביר להם "עד כמה שיהיה לכם טוב אם אתם תתחברו. למה אתם לא מתחברים, תהיו כילדים קטנים, בואו נחזיק בידיים ונלך במעגל ונשיר" לך תסביר להם, שיהיה להם טוב. כאלה סיפורים ואגדות כבר כולנו שמענו. אתה לא יכול להשפיע את זה נגד האגו. האגו שומע רק דבר אחד, ש"בטוח שיהיה לי טוב" ואתה לא יכול להראות לו את זה, ו"שבטוח יהיה לי רע " וזה כבר יותר קרוב להראות. לכן אתה רואה, גם לבורא אין לו אפשרות אחרת למשוך אותנו קדימה אלא על ידי זה שהוא דוקר אותנו מאחורה.

שאלה: בדומה לבהמות אנחנו רצים כמו מתוך שריפה ביער. איך עלינו לא להיבהל, לא לרוץ מתוך מצוקה?

מתוך זה שאנחנו מתקשרים בינינו ורואים את הקשר החזק, הטוב, האמיתי בינינו המתגבר יותר ויותר כמטרה שלנו. זה בסדר, אולי לזה התכוון החבר ששאל קודם. אבל ככה אנחנו משתדלים לעשות, להעלות את גדלות החבר, גדלות הקבוצה, גדלות המטרה שיהיה לנו לזה כוחות, שנמשוך בזה את עצמנו ואת כולם.

שאלה: אמרת שאם אני רוצה לקבל כוח השפעה אני צריך גם להפעיל מעצמי כוח השפעה, מידה נגד מידה, ולכן אנחנו צריכים דווקא במצבים שרע לנו לעשות כמה שיותר טוב לחברים. מה זה אומר להעביר אורות דרכי לחברים, איך עושים את זה?

בזה שאני מתקשר לחברים ואני מרגיש חסרונות שלהם לחיבור, להתקדמות, חיסרון להשפעת נחת רוח ביניהם ולבורא, ובמידה שאני מתרשם מהחסרונות האלה, אני מעלה אותם בתפילתי לבורא, וכך אני מוסיף להם את הכוח שלי. אני נעשה כלפיהם גלגלתא ועיניים, כוח המעבר, וכך כל אחד כלפי הקבוצה.

שאלה: מה זאת אומרת להגדיל חסדים בינינו?

ככל שאנחנו מתייחסים אחד לשני בצורה יפה, טובה, קרובה, כדי להתקדם לבורא, לפי זה אנחנו באמת מתקדמים ומתקרבים לבורא ומושכים את כולם אחרינו.

תלמיד: איך זה מתבצע בפגישות שלנו? אנחנו בווירטואלי, איך הלכה למעשה אני יכול לעשות את זה?

מה זה חשוב שאתם ווירטואליים ולא פיזיים? אני לא חושב שזה פוגע במשהו. אם אני זקוק לך ואתה נמצא בקצה העולם אבל אני צריך לקבל ממך עזרה בנקאית נניח, שבדרך כלל כך זה קורה, ואנחנו מתקשרים ואתה שולח לי איזה נייר ואני על ידי הנייר הזה מקבל מהבנק איזה סכום גדול ויכול להקים איזה מפעל או משהו, אז זה מפריע לנו שאנחנו נמצאים רחוקים זה מזה? לא, הכול תלוי בסוג הקשר, בטיב הקשר ובעוצמת הקשר. זה מה שאנחנו צריכים.

אז תשתדל כך לסדר את הקשרים שלך בתוך העשירייה שיהיו יותר ויותר מיום ליום. אני אומר לך, אני משתדל למדוד את הקשר שלי עם האנשים מיום ליום עד כמה הם נעשים יותר ויותר מהודקים.

שאלה: איך ליצור את הכוונה הנכונה כשאנו מנסים להתחבר כנגד המצבים שדוחים אותנו זה מזה כדי שהבורא ישמע את ההודיה שלנו?

אנחנו פועלים מול הבורא. זה שאנחנו מרגישים שיש לנו כוחות שדוחים אותנו זה מזה, זה הבורא עושה את זה בכוונה, שאנחנו נתגבר על הכוחות האלה ובכל זאת נתקשר זה עם זה. וכשאנחנו רוצים להתקשר זה עם זה הוא מפיל אותנו ולא נותן לנו באמת להתקשר, ואנחנו שוב קמים ושוב רוצים להתחבר ומבקשים מהבורא כוח והוא נותן לנו, אבל אחר כך זה שוב מתקלקל ומפיל אותנו, וכך אנחנו גדלים.

זאת אומרת, אנחנו גדלים בין הבורא ליצר רע ולכוח החיבור, וביניהם אנחנו כל הזמן כך מסתובבים עד שאנחנו מתחילים להיות כלולים מכל הכוחות האלו ואז אנחנו יודעים איך להשתמש בהם נכון. זה כל הלימוד שלנו. וכשאנחנו משתמשים נכון, אז אנחנו נלמד איך שזה קורה, יהיה לנו קו ימין, קו שמאל, קו אמצעי.

יהיו לנו כלים פחות אגואיסטיים חב"ד, חג"ת, נה"י, יהיו לנו אורות פנימיים ומקיפים. יהיו לנו כל מיני נתונים כאלו שנוכל לעבוד איתם בפועל, ואז ניכנס בפועל לעבודה עם הכלים ועם האורות, זאת אומרת ניכנס למערכת ועל ידי שימוש מעשי במערכת הזאת אנחנו נשתדל להתקשר בינינו ולבורא בצורה מעשית. מתקרבים לזה, אנחנו מתקרבים לזה.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו אוהבים את החבר. האם עלינו להתנהג כאילו יש לנו רצון לעשות נחת רוח לבורא? האם המשחק הזה הוא חשוב באותה מידה כמו המשחק הראשון?

אנחנו צריכים להגיע למצב שיהיה לנו רצון לעשות נחת רוח לבורא, וכדי שיהיה לנו את זה אנחנו מפתחים, בונים את הרצון הזה שיהיה לנו רצון לעשות נחת רוח לחברים, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: האם בלימוד שלנו זה כלל שקודם יגיע אור חכמה וייתן לנו הרגשת החושך או שאנחנו יכולים לארגן את עצמנו בעשירייה עם אור חסדים כדי לפגוש אותו בצורה רכה ונעימה?

אם אין לנו אור חסדים, אז האור שמגיע אלינו אין לו לבוש של אור החסדים, והוא נראה לנו כחושך. זה עדיין לא אור החכמה אפילו, אתה יכול להגיד אבל זה לא בדיוק. נגיד שזה כך. לכן אנחנו צריכים קודם כל להשתדל להתקשר בינינו בצורה כזאת שאור החסדים, היחס היפה הטוב בין החברים הוא ימלא את המרחב בינינו, ואז נהיה הכלי לגילוי אור החכמה.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך "חורבן כהזדמנות לתיקון", נמצאים בתת נושא בשם "צער השכינה". קטע מספר 30 של בעל הסולם.

"כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה. ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות."

(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")

זאת אומרת, כל עוד אנחנו לא מביאים קשר יפה בינינו, אז אותו האור העליון שמאיר עלינו כל פעם עוד קצת ועוד קצת הוא לא מוצא לעצמו את הכלי הנכון, אז הוא מאיר מרחוק לכלי שמנוגד לו, כלי שהרצון לקבל שלו הוא יותר ויותר ולא רצון להשפיע, ולכן אנחנו מרגישים את ההתפתחות שלנו הטכנולוגית, גשמית מצד אחד, אבל מצד שני אנחנו בסופו של דבר מרגישים בהתפתחות שלנו הגברת הכוחות הרעים, קשים. יותר מחלות, יותר בעיות, יותר צרות במשפחות, בכל אחד ואחד. ולמרות שאנחנו משקיעים בזה המון כוח ואמצעים כדי איכשהו להמתיק את הצרות האלו, אבל בכל זאת הן יותר ויותר מתגברות.

ועכשיו כשנכנסנו לשלב שנקרא "גמר תיקון", התיקון הכללי של כל האנושות, תיקון כללי זאת אומרת שכל האנושות עכשיו נכנסת ונמצאת באותה המערכת שהיא מטופלת על ידי האור העליון, אז כאן בשלב הזה נגלה שהאנושות נמצאת בזה שכולה עוברת אותם השלבים, אותם המצבים, והכול תלוי בכמה שכולם קשורים יחד, ורק בצורה כזאת נוכל להימלט מהמכות.

קריין: ציטוט מספר 31.

"למטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'.

(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")

בדורות הקודמים כשהיינו מתפתחים היתה לנו התפתחות ארצית, דאגנו יותר איך יהיה לנו מה לאכול, לשתות, ללבוש, איפה לחיות. היום אנחנו יותר ויותר דואגים לכל מיני דברים שאין בהם נחיצות לקיום, אלא הרצון האגואיסטי התפתח לכאלו מצבים ודרגות, שהוא דורש מאיתנו להשקיע את עצמנו, להשקיע את החיים שלנו בדברים שאין בהם שום חשיבות אמיתית. וזה כבר סימן שהגענו לעיוות של הטבע שלנו, ואנחנו צריכים לעשות כאן חשבון אמיתי מה לעשות.

שאלה: מה זה צער השכינה עבור האנושות?

עבור האנושות אני לא יודע. "צער השכינה" זה נקרא שאנחנו יכולים לגלות עד כמה יש למקור האור, לבורא, צער כלפינו שאנחנו לא יכולים עדיין לקבל לפי מה שהוא מקדיש לנו, זה נקרא צער השכינה. שאם נגיד עכשיו הייתי צריך לקבל כבר רבע מגמר התיקון ואני לא יכול לקבל כלום, אז זה צער השכינה. כמו אמא שרוצה לתת לתינוק כל מה שהוא צריך, והוא לא מקבל אלא מקבל קצת, כמה היא מצטערת.

קריין: ציטוט 32, כותב רב"ש.

"בזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות. לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן."

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה" 1991)

כולם יחד משתדלים לקלוט את מה שאתה קורא ובזה התיקון.

קריין: ציטוט 33, רב"ש.

"צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה. לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים."

(הרב"ש. מאמר 19 "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה" 1988)

הפָּרָה, זאת אומרת, הבורא רוצה לתת את האור שלו לכולם, אבל הכול תלוי בחיסרון של המקבלים. החיסרון שלהם צריך להיות בעל מנת להשפיע, ואז במידה הזאת הם פותחים את עצמם לקבלת השפע לפי השתוות הצורה.

שאלה: איך לתאר ריגשית את הצער הזה? באמת ברוב הציטוטים זה מתואר בתור הצער של הנותן שלא יכול לתת. בקטע 32 הוא דווקא מתאר כאילו הצער של המקבל שלא יכולה לקבל את השפע. אתה יכול להסביר את זה?

לא, איך אני יכול להסביר צער כשלא מרגישים. כל אחד שיתאר לעצמו

תלמיד: למה השכינה מתוארת בתור המקבל דווקא בציטוט, 32?

השכינה זה כל הכלים שלנו. אני חלק מהשכינה ואתה וכולם. אם אנחנו מתחברים בינינו, אז במידה שאנחנו מתחברים, מסוגלים לקבל מילוי מהבורא. ואז הוא נהנה מזה שהוא מאכיל אותנו, ואנחנו נהנים מזה שאנחנו מקבלים ממנו.

תלמיד: אבל זה נשמע צער אגואיסטי שאנחנו לא יכולים להתמלא, זה לא הצער של הבורא.

תלוי למה אתה מקבל. אם אתה מקבל כדי להשפיע נחת רוח לו, זה כבר על מנת להשפיע. העניין הוא בכוונה ולא שאתה מקבל.

פ"ת 18.

שאלה: מה לעשות כשאין כל כך הרבה התפעלות, וגם כשאתה מצליח לשמוע משהו, אז יש הרבה סתירות. המקובלים ממש משתדלים לא לכתוב הרבה ובכלל לא על הסיבות, אלא רק על כל התוצאות.

ישנם אנשים שמסתפקים במקצת וטוב להם כבר. ישנם אנשים שיש להם נשמה כבדה, גדולה, גם לך, רצון גדול, חזק וקשה לשנות אותו, להתחיל לעבוד עימו ולכן כך אתה מרגיש. עוד ועוד להשקיע. כמה? אל תשאל. אבל לעשות כל מה שאפשר כדי להתקדם. פעם לא חשבת על הפצה, היום אתה מצליח. פעם לא חשבת על הבנת הלימוד, היום אתה בזה מצליח. אז תתקדם. אין לי מה להגיד. אני דווקא מרוצה ממה שאתה עושה. והמצב ישתנה.

אנחנו כולנו קשורים למערכת הכללית. כמה שהעולם ישתנה ואנחנו בתוך העולם, כך נצליח. אנחנו לא יכולים להיות כמו המקובלים הקדמונים שהיו קבוצה קטנה ומנותקת מהעולם למעלה מזמן ומקום. אנחנו לא. אנחנו צריכים דווקא למשוך אחרינו את כול האנושות שנמצאת בזמן ומקום, ולכן העבודה שלנו יותר קשה.

תלמיד: והסיוע לא צריך להיות בהתאם, אם העבודה יותר קשה?

הסיוע ישנו רק עד כדי כך שאתה לא תאבד את הבחירה חופשית. הסיוע נמצא.

שאלה: האם שיעור הבוקר מהווה את התיקון העיקרי שאנו גורמים לאנושות?

כן, זה נכון. וזה תלוי כמה אתם מכינים את עצמכם לשיעור הבוקר, כמה אתם תולים בו תקווה. אבל אחר כך משיעור הבוקר אתם צריכים למשוך את זה לכל היום בפגישות שלכם.

קריין: ציטוט 34. רב"ש.

"האדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: מה זה אומר שלא נאבד את חופש הבחירה?

אם אנחנו עובדים על חיבור בעשירייה, אנחנו על בטוח רוכשים בחירה חופשית. כי שם כל אחד נמצא עם הטבע שלו, עם הרצון שלו, עם הכוונה שלו, ולכן סך הכול אנחנו שם דווקא מוצאים בחירה חופשית.

שאלה: בקטע 30 כתוב "והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה." ואז בציטוט 33 כתוב ש"צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות,". האם לא היה צריך להיות כתוב ב-33 שזה צער השוכן ולא צער השכינה?

אני לא יודע במה אתה מתבלבל, תעזוב. בצורה פשוטה, יש אור עליון, הוא צריך להיכנס לרשת הרצונות שכולם מחוברים לרשת. ובקשר ביניהם ברשת, לא בכל רצון ורצון אלא בהתקשרות בין הרצונות. (ראו שרטוט מס' 1) יש רצונות, ויש קשר ביניהם. כל מיני צורות קשר ביניהם, וככה זה בין כולם.

שרטוט מס' 1

רשת הקשר ביניהם אלה כוחות. אבל הכוחות האלו שאתה לומד, נותנים לך הכרה והרגשה בבורא. הבורא הוא משהו שקיים מסביב. הרצונות לקבל זה הרצון לקבל של כל אחד ואחד. הרצונות לקבל הם הפוכים מהבורא. כמה שכל אחד רוצה להתייחס לאחרים בצורה של נתינה, אז בזה הם מרכיבים רשת. דווקא הרשת הזאת מתחילה להיות דומה לבורא.

אז הרצונות שלנו האגואיסטיים אף פעם לא יהיו משהו אחר, הם תמיד יהיו אגו אגואיסטי. אלא רק הקשרים בינינו אנחנו מהם מרכיבים את תכונת הבורא.

שאלה: אז מה זה שכינה?

השכינה זה חלק מהבורא שאנחנו מגלים בתוך הרשת. הרשת הזאת זה הרצונות שלנו, הקשרים שלנו בינינו. זה נקרא שאנחנו מקימים את השכינה ככלי. והאור, יחסים הדדים שאנחנו מגלים בזה, זה נקרא אור של השכינה או בורא.

תלמיד: מה ההבדל בין הרשת האדומה לעיגול הירוק שמקיף? (ראו שרטוט מס' 1)

העיגול הירוק אותו אנחנו לא משיגים, זה העליון.

תלמיד: ומה כאן צער השכינה, ממה הצער?

הצער שהבורא מאיר, האור העליון מאיר עלינו ואנחנו עדיין לא יכולים לסדר את הכלים שלנו, את היחסים בינינו כדי שהוא יתגלה בינינו. זה צער השכינה. בין הרצוי לבין המצוי מצדו.

שאלה: האם ניתן להתגבר על הבעיות האלה על ידי זה שנגיע לדרישה הנכונה?

ודאי. אין לנו שום דבר, רק לתקן את הקשר בינינו. ובהתאם לקשר הנכון בינינו הבורא מתגלה בינינו, ממלא את הקשרים האלו, ואז אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בו, בתוך האור העליון, בעולם הבא, בגן עדן. לא חשוב איך לקרוא לזה.

שאלה: רב"ש כותב "ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם." אני כרגע לא יכול לעשות נחת רוח, לא מסוגל לעשות נחת רוח מאלף סיבות, בגלל זה אני צריך לחטוף מכות כל הזמן? מה השורש פה?

אם אתה לא יכול לקבל מה שהבורא כרגע מכוון אליך, אז כדי לעורר אותך לזה בכל זאת אתה תרגיש כמה דברים שליליים שהם יביאו אותך לפתרון.

תלמיד: אפשר להגיע למצב שלא לגרום למה שאתה דיברת עכשיו, ועד שאני אצליח כן לגרום לו נחת רוח?

תשאל פשוט. האם אני יכול לברוח מכל הדברים האלה כדי לא להרגיש רע?

תלמיד: לא. אני רואה שמשתדלים בעשירייה, משתדלים, ולמרות הכול יש צרות.

סימן שלא משתדלים מספיק.

תלמיד: ואז אין הנחות, אין כלום, ישר מכות. זה מה שאתה אומר לי?

אני לא מבין אותך, באמת. איזה הנחות אתה רוצה? נותנים לך בדיוק כמה שאתה צריך לפי ההתפתחות שלך.

תלמיד: בסדר. אז אני אומר דבר כזה. אנחנו כל כך הרבה אנשים בעולם, אני כבר לא יודע כמה אנשים אנחנו, ולמרות שיש חיבור בינינו, הצרות לא פוסחות מעלינו. אני רואה עדיין צרות בעולם.

עדיין לא הגענו לעוצמה וכמות חיבור בצורה הנכונה.

תלמיד: מה זה נקרא "צורה נכונה"?

אני לא יודע, אין לזה מספר. אבל כנראה שאם אנחנו עדיין לא מגלים את עצמנו בחיבור בינינו ועם הבורא כמכלול אחד, אז זו בעיה. אנחנו לזה צריכים להגיע, לפחות לדרגה ראשונה, שאנחנו בונים את הכלי, את "השכינה" מה שנקרא, והבורא מתגלה שם כאור שממלא את הכלי. עוד לא הגענו לזה, אפילו בדרגה ראשונה, ואנחנו צריכים אחר כך עוד להתקדם יותר ויותר.

תלמיד: מה חסר לנו לפי דעתך?

חיבור. מה לא ברור?

תלמיד: חיבור בינינו?

כן, ודאי.

שאלה: כשאנחנו מדברים שאנחנו בעצם יוצרים כלי על ידי החיבור, אני לא מבין איך דרך החיבור יוצרים כלי, זה כמו כלי שמדברים עליו בתע"ס? איך נוצר כלי כזה?

למעלה מהדחייה שלנו, שזה נקרא "עביות", אנחנו מרכיבים צמצום על פני העביות, ומסך ואור חוזר, ורוצים ש"על כל פשעים תכסה אהבה", וכך אנחנו מתחברים. ואז יש לנו בפנים בינינו שנאה, ועל פני זה צמצום, ועל פני זה חיבור, ועל פני זה עוד אהבה, וכך אנחנו מתקנים את עצמנו.

שאלה: כשחבר בעשירייה מתרחק מתוך העשירייה ואנחנו כעשירייה מרגישים את זה, זה גם משהו דומה לצער השכינה?

לא. ודאי שזה לא נעים, אבל ישנם בדרך כאלו אירועים שאנשים יוצאים מהמסלול, נופלים. גם מקובלים כותבים על זה הרבה. אין מה לעשות, עד שמגיעים למטרה יש הרבה אנשים שהם נופלים. נופלים ואחר כך יצטרפו.

תלמיד: הוא לא יצא לגמרי מהדרך, הוא עובר מצב ועכשיו הוא מתרחק מהעשירייה.

אני לא רוצה לשמוע הרבה מילים, מה אתה מספר לכולנו? יצא, יצא. תדונו אתם איך להתייחס. חבל על הזמן.

שאלה: דברנו עכשיו על זה שכללות הכלים, האוסף הכללי של הכלים זה נקרא "שכינה". האם אפשר לקרוא לכללות הכלים גם "פרצוף"?

אם הכלים הם מחוברים בצורה נכונה ביניהם, הם הופכים להיות לפרצוף.

שאלה: האם יש באמת צער מצד העליון או שזו תופעה שהיא בתוך התחתון?

אנחנו לא יודעים על הבורא שום דבר חוץ ממה שאנחנו מרגישים. ומה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים לפי הכלים שלנו.

תלמיד: אז למה מדברים בצורה כזאת?

כי כך מרגישים.

תלמיד: אבל למה מייחסים את זה כאילו לעליון?

הבורא רוצה שכך אנחנו נרגיש. אתה מבין שזאת תפיסת המציאות? אתה לא יכול יותר מזה. גם כשאתה מרגיש משהו בחבר, האם אתה בטוח שהחבר כך מרגיש או שאתה מרגיש שכך מרגיש החבר? תמיד ההרגשה היא הרגשה אישית.

שאלה: האם זה נכון שהבורא תמיד רוצה לשים אותנו במצב שיש לנו בחירה חופשית?

כן, זה בטוח. בכמה שאפשר בכל מצב ומצב.

תלמיד: האדם, כשהוא עובד, הוא מעדיף שלא תהיה לו בחירה חופשית, הוא רוצה שהבורא ישתלט על המצב והוא זה שיקדם אותו, כי אחרת הוא לא מצליח להתבטל מספיק, הוא לא מצליח לעשות את הפעולות האלה. האם נכון לבקש, האם מותר לבקש מהבורא שהוא ייקח על עצמו את המצב ושלא ייתן לי את הבחירה החופשית הזו?

זה בדיוק נכון מה שאתה אומר, שבסופו של דבר ההחלטה שלי על בחירה חופשית היא בזה שאני מכתיר את הבורא כאחראי וכמבצע כל פעולה ופעולה שלי. אני רוצה שהבורא ילווה אותי, שיסדר לי את הכול. אני מוכן להכניע את עצמי בכל דבר ודבר. אבל כשאני מכניע את עצמי, אני מכניע את עצמי בצורה עוד יותר ועוד יותר מעשית כשותף, וזה נקרא שבסופו של דבר אני נותן לבורא לשלוט בכל המציאות.

תלמיד: האם זה שהבורא נותן לנו את התחושה הזאת, את חופש הבחירה, הוא כאילו נותן לנו ישות, ובזה שאנחנו רוצים להחזיר ולהכתיר אותו, האם זה נקרא שאנחנו מבטלים את הישות שלנו?

לא. לא מבטלים לא את הישות שלנו ולא את הישות שלו, אלא מחברים יחד לדבקות השלימה.

תלמיד: איך זה מתחבר?

תנסה ותראה שבזה יש לך פעולה חופשית מצדך, ואתה רוצה את הפעולה הזאת למסור לבורא שיהיה מצדו, וכך יוצא שאתם יחד מבצעים את הפעולה. הוא מבצע את הפעולה ואתה מביא אותו לזה.

שאלה: כמה חשובה האיכות של הקשר לעומת הכמות? האם זה חשוב?

איכות הקשר יותר חשובה מהכמות, תמיד.

שאלה: אנחנו לומדים שחוסר הכנת הכלים היא זו שגורמת להרגשת החושך. ובקטע 33 הוא כותב "צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג" שזה לא יהיה לרעתה. האם אפשר להסביר את זה?

אנחנו נמצאים במצב של גמר התיקון, שהכול מסודר, ו"אין שום אכזר בבית המלך", הכול מתוקן, ואף פעם לא היה מקולקל, אלא הכול נעשה בדמיון של הנבראים כדי לתת להם אפשרות להשתכלל, להשתלם לדרגת הבורא. לאט לאט אנחנו משיגים את זה.

תלמיד: ההשגה של המצב הזה זה תנאי בדרך?

זה תנאי בדרך, ואנחנו משיגים את השקר הזה כביכול שאנחנו נמצאים בו ושהבורא סידר לנו את המשחק, אנחנו מודעים ומודים לו על המשחק הזה, ואנחנו מקבלים את זה בצורה רצינית, כי זה נותן לנו אפשרות להצדיק אותו, להרגיש אותו ולהכיר אותו יותר. הוא עשה את זה ממש כמשחק עם לוויתן.

צריכים יותר לחשוב על זה. כתוב על זה בהרבה מקומות, שהבורא מחליף את המלאך, שם אחד במקום שני ועוד ועוד. הכול כלפי הנברא, וכמה שמתגלה משחק מצד הבורא, כך הנברא מוכן לקבל את זה בצורה יותר רצינית.

קריין: ציטוט 35, כותב רב"ש.

"בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

קריין: ציטוט 38 .

"היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: בעשירייה שלנו יש איזשהו צער. בתוך הדעת אנחנו יכולים להוקיר את כל השפע שהבורא נותן לנו ואנחנו יכולים להעריך את כל הטוב שיש לו. איך אנחנו יכולים לעשות כדי לא להמשיך אלפי שנה במצב הזה ולגרום שצער השכינה יסתיים?

אם יש לך עשירייה, תשתדל להצמיד את כולם יחד ובזה אתה גומר את כל התיקונים.

שאלה: אנחנו חיים את החיים הגשמיים האלה, יש כל מיני משחקים בתוכם, האם המשחקים האלה, הקשרים, החיים בינינו, יש להם איזושהי השלכה, השפעה על העבודה הרוחנית שלנו?

אם אנחנו עושים את זה בכוונה כדי להגיע למטרה רוחנית אז כן, אבל אם לא עושים כך אז נמצאים בדרגת בהמה לא בדרגת אדם.

תלמיד: איך לעבור מזה לזה?

הכול בכוונה, בשביל מה אני עושה את זה.

קריין: תחת נושא, להקים שכינה מעפר. ציטוט 44.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

זה שאנחנו מרגישים טעם עפר בעבודה שלנו בלהשפיע, שאין לנו לזה שום משיכה ושום הצדקה, זה טוב. כי אם היה בזה טעם, אם זה היה מאיר, אם זה היה מתנוצץ, איך היינו יכולים להתנתק מזה? לא היינו יכולים, לא היה לנו כוח. לכן זה שאנחנו מרגישים שזה כאילו לא שווה כלום, אז יותר קל לנו להתחיל בעבודה להשפיע, ואנחנו צריכים להעריך את זה ולהשתדל להתחיל מזה לעבוד.

שאלה: איך אדם שמרגיש שטועם חצץ, עובד ושש ושמח?

מה אתה רוצה להרגיש במקום חצץ?

תלמיד: רוצה איזה כוח חיות.

נגיד, מה היית אומר לבורא שייתן לך, מה אתה רוצה להרגיש בקשר טוב עם בני אדם?

תלמיד: למה אי אפשר לעבוד אותו מתוך הרגשה טובה?

כן. למשל, יש לך חבר ואני נגיד כבורא, כעליון, מסדר ביניכם קשר שאתם אוהבים זה את זה, מחוברים, תומכים זה בזה. עכשיו אני אומר לכם שתעשו את הקשר הזה שהוא יהיה באמת קשר של השפעה, לא מפני שאתם מרגישים תענוג מחיבור ביניכם.

תלמיד: אלא?

לא לשם תענוג אלא לשם השפעה. אז אתה היית צריך להתרחק מכל התענוג שיש לך בקשרים, ואחר כך לעשות צמצום על הרגשות שלך, ואז להתחיל להקים את הקשר הזה מתוך זה שאתה רוצה לבצע את הפקודה שלי.

כאן חייבים לעשות סדנה.

קריין: בואו נדבר על מה שרב אמר עכשיו.

סדנה

נדבר על מה שנאמר עכשיו.

*

אם יש לכם שאלות אליי בבקשה, או שתדברו ביניכם ואחר כך תשאלו.

קריין: או שאפשר לשאול בחזרה את השאלה ששאלת אותנו, איך להפוך את הקשר בינינו לקשר של השפעה?

לא, הייתה טענה, למה אנחנו לא מרגישים נעים בקשר בינינו, ואז היינו יכולים כביכול להוסיף להרגשת הנעימות הזאת את הרגשת על מנת להשפיע? ואת זה אני לא מבין, איך היה אפשר. אפילו מהמצב שלנו, שאנחנו לא מרגישים שום נעימות בקשר מיוחד בינינו, חוץ מקשר אגואיסטי, קשה לנו מאוד לעבור למשהו אחר. זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מנטרלים את כל צורות הקשר בינינו לאפס, ואז מתוך האפס אני יכול להתחיל להקים אותן לכיוון על מנת להשפיע. צריך להיות צמצום.

תלמיד: הצמצום כואב.

לא נכון, הכול תלוי עד כמה אתה מעריך את המטרה שאתה משיג על ידי הצמצום.

תלמיד: האם אפשר להרגיש סוג של תענוג גם בזמן הרגשת עפר, בטעם עפר? האם אפשר להרגיש פעמיים גם טעם עפר וגם טעם נעלה יותר?

ודאי, כמה פעמים נתתי לכם את הדוגמה שאני הייתי מבקש שיעשו לי ניתוח וכל פעם הרופא היה דוחה ודוחה, ואני ציפיתי שאולי היום, אולי מחר. וכשאמרו לי עכשיו עושים לך ניתוח, לא חיכיתי שייקחו אותי באלונקה, אלא רצתי בעצמי לחדר הניתוחים ונשכבתי על שולחן הניתוחים, שיעשו לי. אתה מבין, ככה זה, הכול תלוי בחשיבות המטרה.

אבל השאלה הייתה כך, האם אנחנו יכולים מהמצבים הטובים שלנו שאנחנו מרגישים בהתקשרויות, בקשר בינינו וכן הלאה, להגיע למצבים טובים שאנחנו נרגיש אותם בעל מנת להשפיע, רוחניים? אז חייב להיות באמצע הפסק. מה הוא ההפסק הזה? שאני לא מקבל, שאני לא רוצה לקבל, לא מקבל שום תענוג מזה שאני נמצא בקשר עם החברים בעל מנת לקבל, אני רוצה להגיע לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז מה זה צמצום בקשר בין החברים בעשירייה?

על זה אני רוצה לעשות צמצום, על כל הדברים הנעימים שאני מגלה עליהם משהו, אני עושה צמצום ורוצה להגיע לקביעת מצבים שונים, חדשים, שהם כולם יהיו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: על מה אני בדיוק עושה צמצום בתוך העשירייה בין החברים?

בזה שאנחנו לא רוצים להיות בהרגשת קשר גשמי בינינו, אנחנו רוצים לעבור לקשר רוחני. זאת אומרת, אני רוצה שכל הקשרים בינינו יהיו כדי בזה להידמות לבורא, לשמח את הבורא.

תלמיד: ואם החברים תומכים בי, נותנים לי כוחות, מחזקים אותי, הדיבור שלהם אפילו ממלא אותי מזה?

תשתמשו בזה כאמצעי.

תלמיד: אז איפה נקודת הצמצום? הרי אין לנו קשרים גשמיים באמת, אין לנו קשרים חוץ מהמטרה, אז איפה הצמצום פה?

"הכול במחשבה יתבררו", אנחנו לא צריכים להיות בקשרים גשמיים כאלה, שאנחנו חיים יחד בדירה אחת או בעיר אחת או במשהו, מה יש לכם, הכול במחשבה יתבררו. איך המערכות שאתם בונים ביניכם, עד כמה שאתם נמצאים במערכות האלה, אתם בהם רוצים לעשות את הסדר החדש.

תלמיד: איך לא להשתמש במה שהחברה מספקת לי בעל מנת לקבל?

תשתדל לא לקבל את זה בעל מנת לקבל, את זה אתה לא תוכל לעשות, תשתדל מיד כמו שאתה נמצא עכשיו לא חשוב באיזה מצבים, להעביר את זה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה קשר שאין בו תענוג אלא רק השפעה?

שאומרים לך, תן את מה שיש לך למישהו מארץ זרה, זאת השפעה שאין לך בזה שום תענוג, שום הרגשה. אולי אני לא מבין מה אתם שואלים.

תלמיד: כן, נמשיך אני אחשוב.

שאלה: בקטע מדובר יותר מפעם אחת על המושג "טעם עפר", מה זה אומר חוץ מחוסר תענוג ברצון לקבל?

עפר זה נקרא שאני לא מרגיש שום דבר במעשה שלי, כתוצאה מהמעשה שלי, אני לא מרגיש שום טעם. זאת אומרת לא לרעה ולא לטובה ולא לשום דבר, כמו עפר. ואז אני לא יכול לעשות שום דבר, הוא לא נותן לי שום הבחנות. חוסר הבחנות מהפעולה נקרא "עפר".

שאלה: את החוסר בתענוג הבורא עושה עבורנו, איזה ערכים אנחנו צריכים להקים מעפר? האם הערך שאנחנו שמים לפנינו יכול להוביל אותנו במקום תענוג?

דבר אחד, אתה חייב לחַבֵּר תענוג לערך, אפילו שזה שלילי. דבר שני, הכול תלוי איך אתה מקבל מהקבוצה, למדנו את זה, שאת כל הערכים אתה מקבל מהקבוצה, במה שהם בוחרים ומעריכים זה הופך להיות בשבילך גם מטרה.

שאלה: אנחנו לומדים שהרצון לקבל לא יכול לזוז בלי תענוג, מה שהוא לוקח זה בעצם רווח עתידי מהמצב של טעם עפר?

לאו דווקא. רצון לקבל באמת לא יכול לזוז בלי תענוג, נניח ואני לא רוצה לקום לשיעור, כאן אני צריך לתאר לעצמי מצב שאני אתבייש כלפי החברים, תהיה אי נעימות. אז שאני אקום, אני כבר לא אקבל בושה וייסורים, אני כבר הרווחתי ועם הרווח הזה אני מגיע לשיעור וכן הלאה. בכל דבר ודבר אנחנו צריכים לצייר לעצמנו כמה שיותר תענוגים ורווחים בכל מיני צורות, העיקר לבצע את הפעולה הקבוצתית שעומדת לפנינו.

תלמיד: אז מה הרווח במצב של טעם עפר, איזה תירוץ הרצון לקבל נותן?

זה שאני מרגיש טעם עפר בהשפעה, זה דבר גדול מאוד, אני מבין שהגעתי לאמת, שככה לרצון לקבל שלי, לגוף שלי, ההשפעה נראית כעפר, יפה. עכשיו אני צריך לתת להרגשה הזאת, לעפר, צביון אחר, שאם אני נמצא בקבוצה שדווקא מכבדת את העפר הזה, אז בשבילי הוא הופך להיות למשהו גדול, כי הקבוצה משייכת לו את החשיבות.

תלמיד: אז אני בעצם עושה צמצום על טעם העפר שלי, על מה שאני מרגיש, ואני מחשיב את מה שהקבוצה מחשיבה?

כן, נכון.

שאלה: בקשר לעניין הצמצום, האם נכון להגיד שאין לנו מה להילחם בהרגשת הטוב שבחיבור, אלא פשוט להשתדל כמה שיותר לקשור לזה את הבורא?

למה אנחנו צריכים להילחם עם הטוב שבחיבור?

תלמיד: אם טוב לנו בחיבור, אז אין לנו מה לנסות לצמצם, אלא פשוט להכניס לזה את הבורא? אני שואל, אני מנסה לברר.

אם אני מבין אותך, אני חושב שכן,

תלמיד: טוב לנו בעשירייה, אנחנו נפגשים, יש לנו מפגשים יפים, לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יותר קשורים, לפעמים הפוך. אני מדבר על המצבים הטובים, האם יש לנו מה לצמצם אם אנחנו נהנים על מנת לקבל?

לא צריכים לצמצם את זה, אתם צריכים רק לדייק כך, שהקשרים שלכם, החיבורים שלכם, יהיו כמה שיותר נעלים מהאגו הפשוט.

שאלה: בחיים בתוך הרצון לקבל אני הולך לפי הרגשה, לפי הפידבק שאני מקבל, אני מקבל טוב אני ממשיך, אני מקבל פידבק שלילי אני עוזב. אני לא מקבל אף פעם פידבק חיובי, לא מרגיש פידבק חיובי, הכול מרגיש לי חול, הולך ימינה חול, הולך שמאלה חול, היום חול, מחר חול, הכול חול. איך אני עושה פה בחירה?

לפי איך שהעשירייה שלך מכוונת אותך. אתה צריך להתבטל כלפיהם וכך להמשיך יותר ויותר כל פעם, ואז אתה תגלה שדווקא בתוכם נמצא הבורא, אחריהם נסתר הבורא. רק בצורה כזאת תתקדם. אתה רוצה ללכת מחול לחול לפי השכל שלך, אתה תלך לפי השכל שלהם ואתה תראה שזה לא חול.

קריין: אולי לקרוא שוב ציטוט 44, ואם אתה תוכל להסביר אותו, כי יש פה נקודות חשובות.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר"," זאת אומרת פחוּת מכולם, אפס אפסים, לא מחשיב את עצמו לגמרי כלפי כולם, "היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא"." דווקא העבודה החשובה ביותר, למרות שיש לה טעם עפר, אבל זה לא סתם עפר, הוא עושה בעבודה הזאת הקמת השכינה. זאת אומרת, מוציא כביכול את כל מערכת האדם הראשון מתוך העפר, מהאפס מעלה אותה.

"כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל," מצד האדם, "היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו," כי הבורא סידר לו בכוונה שהוא מרגיש טעם עפר, ולכן האגו שלו לא קופץ לקבל משהו, "כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

זה שהבורא נותן לו טעם עפר, זה רחמנות מהבורא, זו הזדמנות מהבורא שמגיע לאדם שיכול עכשיו לעבוד לא לעצמו. כי לעצמו אין כאן שום דבר, אין תענוגים, אין שום דבר, דווקא אם כך אתה צריך לעבוד בצורה שאתה עכשיו יכול לתת, ובטוח שזאת תהיה נתינה. זאת אומרת, מתי נותנים לאדם טעם עפר? מתי שרוצים לתת לו הזדמנות להשפיע, להתקדם.

שאלה: אנחנו כל יום בונים תפילה של העשירייה, ויש לפעמים ימים כאלה שבהם אני לא מרגיש טעם בתפילה זאת, זה כמו סתם טקסט פשוט, קורא את זה, זה לא נותן שום התפעלות. האם זאת עבודה שאפשר לקרוא לה עבודה בטעם של עפר, כשאני מעלה תפילה ולא מרגיש?

יופי. אם אתה לא מרגיש שיש לך טעם במשהו, נגיד היום, אז יש לך הזדמנות לעשות פעולות להשפיע, כי ברצון לקבל שלך אתה לא מרגיש שום טעם יפה וטוב. מה לעשות? תעשה פעולות השפעה, כל מיני כאלה, לא חשוב, אפילו פעולות הכי פשוטות, דברים שאין בהם כל כך חשיבות בעיניך, אבל הם יהיו פעולות של השפעה ממש, כי אתה בזמן הזה לא מתכוון שאתה תיהנה, כי אין שם ממה ליהנות, זה ברור שאין בזה שום דבר. אלא בשביל מה אתה עושה את זה? כדי לבצע פעולת השפעה? אז תבצע. "אבל אני לא יכול לעשות כל מיני דברים, אין לי חומר דלק". ודאי שאין, אבל משהו קטן אתה יכול, אתה רוצה שתהיה לך באמת איזו יכולת לפעול במשהו, תבקש מהבורא חומר דלק שהוא ייתן לך.

תלמיד: אפשר לדייק?

כן.

תלמיד: אני מרגיש כמו שאתה אומר, שאותה הפעולה כמה שהיא יותר מתמשכת ואין טעם בעבודה הזאת, אבל אני בכל זאת מרגיש שהבורא בודק אותי ואני צריך לבנות משהו בתוכי.

בטח. נכון, אתה צודק. ואז אתה עושה פעולות ומבקש מהבורא שייתן לך איזו עבודה, פעולה, ואתה בפנים לא מרגיש בזה שום מרץ ושום טעם ושום גישה, שום יכולת, אלא כל פעם אתה מוכן ליפול ולא לעשות כלום, אבל אתה ממשיך עוד קצת ועוד קצת בזה כי כך אתה נכנס לעל מנת להשפיע.

ואז אתה בזה תתחיל להרגיש מה זה נקרא חפץ חסד, שאין לך כלום בזה, אבל בכל זאת אתה מבצע. מאיפה אתה עושה את זה? דווקא בתוך זה שהבורא מביא לך טעם עפר הוא גם בזה מביא לך את המרץ, את הכוח שתוכל לעשות פעולת השפעה. ואז אתה פתאום מגלה שאני עושה משהו ואין לי בזה שום טעם ושום יחס, אבל איך עשיתי? הבורא נתן לך את הכוח הזה לעשות כי עשית מאמץ, החלטת שאתה פועל למעלה מטעם עפר. למרות טעם עפר.

ואז יוצא שזה אפשרי. והכוח שקיבלת לבצע פעולה הזאת, זה כוח רוחני, כי האגו שלך לא היה רץ אחרי זה. ואז מה קורה? פעלת פעולה רוחנית, התחלת להרגיש שאתה מתרומם מעל הרצון לקבל שלך ואתה כן יכול לבצע איזו פעולה, רצון להשפיע. ובפעם הבאה אתה תדרוש מהבורא שייתן לך כוחות לזה, שאתה תוכל לבצע פעולות בטעם עפר ופעולות יותר קשות, יותר ממושכות.

ואחר כך אתה תתחיל להרגיש שאפילו יש לך טעם ולא טעם עפר, אבל אתה יכול לעשות כל מצב שאתה עכשיו נמצא בו אתה עושה ממנו טעם עפר, כי כלפיי הרוחניות אתה לא מחשיב אותו. ואז אתה תמיד יכול להוסיף פעולת ההשפעה מצידך. וכך מתחילים לעבוד. אתם רואים, אנחנו רוצים או לא רוצים אבל הפסוקים האלו לאט לאט מכניסים אותנו בכל זאת בפעולות יותר ויותר רוחניות.

תלמיד: באופן כללי אנחנו לומדים שאו שאתה בקבלה, או בהשפעה, ואם יש תקופה של יובש של ברור, מה זה? זה ניטרלי, או קבלה או השפעה?

זה עדיין כלום, לא זה ולא זה. אם לא ביררת ואתה לא יודע למה לשייך את זה, אז זה עדיין לא מבורר, וצריך כמה שיותר מהר לברר ולעשות. אל תפחד להחליט.

שאלה: פעם היית אומר לאדם שמרגיש טעם עפר, לך תעשה אפילו פעולה קטנה של השפעה, לך תעשה משהו לחברה. נגיד היינו יושבים פה, בחלל הזה, והיית אומר "לך תשטוף את הרצפה, תלך למטבח, תקלף שם תפוחי אדמה, בצלים, לחברים, תעשה משהו". עכשיו בעולם הווירטואלי שנכנסנו אליו, מה אני יכול לעשות שקצת ירים אותי כלפי החברים?

"כל מה שבידך לעשות תעשה". מה לעשות? הייתי אומר שפעולת השפעה זה בהפצה. כל ההשפעה כלפי האנושות היום ובכלל כלפי כולם, היא רק בהפצת התיקון למצב שבו כולנו מתכללים בתיקון. אין יותר.

שאלה: אמרת שאדם צריך להסכים לאותו טעם של עפר לתמיד. איך לעשות בדיקה שבזה שהסכמתי עבור טעמים חדשים אני באמת פונה לבורא, וזה לא האגו המאוד מפותח, שאומר "טוב, אז בוא נסכים עכשיו עם הטעם הזה של העפר, ואחר כך נקבל משהו טוב.

זה לא חשוב. שיהיה ככה. האדם צריך תמיד לחשוב שיהיה לו טוב קדימה, ומה הוא מתאר לעצמו זה לא חשוב, זה "חיל בלע ויקיאנה". זאת אומרת אנחנו תמיד יכולים לצייר לעצמנו שנקבל דברים טובים, העיקר שיהיה לנו עכשיו כוח לבצע. אם אני יוצא עכשיו לאיזו הפצה, אז אני חושב על זה שיהיה לי רע מזה, או שלא יהיה לי מזה כלום? לא. אני צריך לצייר לעצמי את המצב שאני גורם לאנושות, ויחד עם האנושות אני אזכה בפרס.

שאלה: מה הקשר בין טעם עפר והקליפות?

טעם עפר זה כשאני לא מרגיש בפעולת ההשפעה שום טעם, שום משיכה לזה, ואפילו לא דחייה, זה משהו באמצע ,לא לכאן ולא לכאן. והקליפות זה מה שמושך אותי לעל מנת לקבל, זה כבר לאנשים גדולים, שיש להם כוח על מנת להשפיע, ואז הם מתחילים לגלות עד כמה יש להם רצונות וכוונות על מנת לקבל, שנסתרות בהם, וסובבות אותם.

שאלה: האם זה כמו מצב שבו מרגישים אדישות, ומודים על המצב הזה כדי שיהיה אפשר להפוך את המצב הזה להשפעה רק למען הבורא, או שזה משהו אחר?

כן, אפשר כך להגיד. יש בזה משהו.

שאלה: אמרת שהפצה יכולה לשנות את הכיוון בקשר שלנו, לעשות את הכלי שלנו לכלי רוחני, ולא כמו שראינו עד עכשיו. האם אתה מציע שאולי נעשה את ההפצה יותר בצוותים? כי לא תמיד יש לנו את הכוח להפיץ, לעשות הפצה. אז אולי נעשה הפצה בזוגות או בשלשות, מתוך העשירייה, לפי הלך הרוח של אותו שיעור?

בבקשה. תעשו מה שאתם רוצים, העיקר להפיץ. כי בהפצה, בפעולת הפצה אתה בטוח עושה טוב לכללות הכלי, למערכת אדם הראשון, ולבורא. זו פעולה שהיא תמיד לרווח ולא להפסד, ולכן כדאי לנו לעשות אותה.

שאלה: שאלו קודם האם אנחנו צריכים לצמצם את התענוג מהפגישות בעשירייה שלנו, אחרי שלמדנו שצריכים לצמצם תענוגים מהקשר בינינו. האם יש מצבים כאלה שאנחנו לומדים עליהם והם לאו דווקא פעולות שאנחנו צריכים לבצע בצורה אקטיבית, כמו אותו הצמצום, אלא הם תוצאה של דברים אחרים?

אני לא מבין את השאלות שלכם. אני לא צריך ליהנות מזה שאני נמצא עם החברים? אני בעצמי מוריד את ישיבת החברים לטעם עפר? איפה קראתם דבר כזה?

תלמיד: קודם דיברנו על זה שאנחנו צריכים לצמצם את התענוג מהקשר בינינו, שצריך לעשות על זה צמצום, כנראה שמזה נבעה השאלה.

לא. איזה תענוג אני צריך להוריד מהקשר בינינו? למה אני צריך לא ליהנות מהקשר עם החברים? אלא כשאנחנו מתקדמים בהתקשרות הנכונה בינינו, לאט לאט הקשר בינינו עובר כל מיני שלבים, אופנים, ואז מגיעים למצב שאני מרגיש בו טעם עפר. וזה קורה, כל אחד טועם ככה, וזה המקום שבו אני דווקא יכול לעלות את עצמי למעלה מזה, לעל מנת להשפיע.

תלמיד: זאת אומרת מה הפעולה האקטיבית שבה אנחנו צריכים להתמקד בינינו?

בפעולת הפצה כלפיי חוץ, כי שם באמת אין לנו במה לאחוז ואנחנו מרגישים בזה טעם עפר. היום ההפצה מחוצה לבני ברוך היא החשובה ביותר. תראו זאת לפי התדרדרות העולם.

בזאת נסיים את השיעור. יש לנו עוד כמה ימים להרגיש בהם שאנו נמצאים בחורבן, לכן תנסו במצב הזה של החורבן להרגיש טעם עפר, ואת טעם העפר הזה תראו איך אתם יכולים לעלות, ולעשות בו פעולות השפעה.

(סוף השיעור)