שיעור בוקר 17.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/OGdPRhnl?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 11, "מטרת החברה א'"

תלמיד: ‫אני יודע שאני צריך להגיע לאהבת הבורא. אבל אם אני רואה את הבורא כסיבה לכל דבר, אז אני רואה שהוא השונא ‫הכי גדול שלי, קשה לי לאהוב אותו. אז ‫אומרים לי, תתחיל עם החברים ובסוף אתה תגיע אליו.

‫אתה ציירת את זה ככה, ‫שמאין ברירה, מפני שלבורא ‫אני לא יכול לפנות, אני שונא אותו, ‫אז אני פונה לחברים, שכלפיהם ‫אני לא מרגיש שאני שונא אותם. ‫איך אמרת?

‫תלמיד: עוד פעם, אני אומר, כלפי הבורא קשה לי לפתח אהבה.

זה ‫לא שקשה לפתח אהבה כלפי הבורא ‫מלכתחילה, אלא איך אפשר? מה זה? זה פשוט בלתי אפשרי, ‫אתה מרגיש אותו, אתה נמצא איתו? אני לפעמים עושה ‫לבת שלי תרגילים, ‫נגיד היא אוכלת משהו, איזה דג, ‫אז אני אומר לה, תנשקי את הדג. ‫את מכניסה אותו לפה, אז ‫רק תנשקי אותו לפני זה. ‫אתה יכול? ‫אם אין לך לזה שום רגש פנימי? ‫אבל אתה מרגיש שזה טעים, ‫אתה אוהב דגים. ‫אז תאהב אותם, ‫תן נשיקה. ‫

כך אתה אומר, אני שונא את הבורא, ‫אני אוהב אותו. ‫איך אתה יכול לשנוא או לאהוב את מי שאתה לא מרגיש?

תלמיד: ‫אני מתאר אותו כסיבה ‫לכל דבר, ‫כסיבה לכל התוצאות. נניח שאני לא מכיר את נשיא ארצות הברית, ‫אבל אני יודע שכל מה שקורה לי בחיים ‫זה מפני שנשיא ארצות הברית ‫החליט שכך זה יהיה, אז אני שונא אותו, ‫יש לי רגש לדבר הזה. ‫

לא, אין לך שנאה לבורא. ‫אתה יכול לתאר לעצמך, ‫אבל אין לך שנאה לבורא. זאת אומרת, לך כבר יכולה להיות, כי אתה מתחיל לפתח איזשהו קשר איתו, אבל אדם רגיל ככה ברחוב, הוא רק מתאר לעצמו, אבל זה שטויות, אין לו קשר עם הבורא, כי הבורא נסתר. מה זאת אומרת? זה עניין של ההסתרה, הסתר כפול או הסתר רגיל, אנחנו לא יכולים לשנוא אותו, הוא שומר על עצמו.

תלמיד: אני עובד במעבדה הזאת שאני קורא לה קבוצה ואני שואל בצורה פשוטה, אם אני יודע שיש לי חבר ששונא אותי, אז אני צריך לנסות לאוהב אותו בכל זאת, או שאני צריך לנסות לפתח אהבה כלפי מי שיותר קל לי, כלפי מי שאוהב אותי?

אז אתה כבר שואל כבר איך מממשים בתוך החברה, את מי יותר טוב לי לאהוב, את מי שאני שנראה לי שאני רחוק ממנו או את מי שנראה לי קרוב אליי.

תלמיד: השאלה איפה העבודה, אם אני עכשיו אוהב את מי שאוהב אותי או מתעלם ממי ששונא אותי, האם אני לא בורח מהעבודה?

כלומר, עם מי כדאי יותר לקשור קשר בחברה, עם מי שאני מרגיש שהוא רחוק או קרוב, בהתאם לכך שאני רואה שבוער לו יותר או בוער לו פחות עניין הרוחניות?

תלמיד: לא, יכול להיות שברוחניות אני רואה שהאדם הזה בוער, אבל מבחינה בהמית הוא דוחה אותי באופן שבו הוא מתנהג כלפיי. זה הרצון לקבל שלי לעומת הרצון לרוחניות.

תראה, אם אני אלך להתחבר עם בן אדם שיהיה לי נוח ונעים, אז אני ארגיש אולי שטוב לי ואז זה יטשטש לי את המטרה, אני פשוט אהיה לידו מפני שאני מרגיש נוח וטוב, בטוח, חבר, אתה יודע איך זה, וזה יטשטש לי את העבודה. אולי עם אדם שאני שונא אותו מלכתחילה, לפי התכונות שלו אני לא נדבק אליו, אנחנו שונים, יכול להיות ששם אני אחשוב יותר, למה אני דווקא איתו, ואפעל נגד הרצון שלי. ואולי כדאי להתחיל מקל לכבד או באופן אחר.

האמת, לא סתם כתוב "ברוב עם הדרת המלך". מה זה "ברוב עם"? אם כולם אותו דבר זה לא רוב. רוב זה נקרא הרבה הבחנות. אני צריך להתחבר עם הרבה, עם כמה, גם כאלו, גם כאלו, כי אני גם נמצא בכל מיני מצבים ובכל מיני סוגי התייחסות. אז אני צריך גם את זה וגם את זה. אם אני אתייחס רק לטוב או רק לרע לא יהיו לי מספיק הבחנות, אני צריך גם אותו וגם אותו יחד, ואז גם מזה וגם מזה וגם מההתנגשות בין שניהם בתוכי, גם מהחבר הטוב וגם מהחבר הרע אני אעלה את גדלות חשיבות הבורא, שלא זה ולא זה חשוב לי, אלא הבורא, איך דרכם אני משיג את הקשר איתו, איך אני הולך אליהם רק מתוך חשיבות הבורא, שהם לא יטשטשו לי את זה. כי אני יכול גם כלפי זה שאני שונא אותו, לחשוב איזה גיבור אני, מה אני עושה וכן הלאה.

אנחנו צריכים לקבל את החברה כמו שהיא מסודרת. מה זאת אומרת, כמו שהיא מסודרת? אנחנו צריכים לדאוג להעלאת גדלות המטרה בחברה, אבל לא שאני הולך לשנות בה את תכונות החברים, זה גם בלתי אפשרי. אני צריך לקבל אותם שהם נתונים לי כך מלמעלה ושכאן אני צריך לגדול.

אבל רק אם החברה עונה על חיסרון אחד שלי, להגדיל כל פעם את גדלות הבורא ולהשפיע אותה לכולם. זה נקרא שאני אקבל מכולם את הרצונות שלהם בנוסף לרצון הקטן שלי.

תלמיד: אני אשאל ככה. נגיד אני לוקח חבר שמסתכל עליי מלמעלה. אני לא יודע, כמו שאתה אומר לי, לנתח, לפתוח ולראות כמה גדלות הבורא יש לו. איך אני יודע אם ההתנשאות שלו היא מתוך הטבע או מתוך זה שחסר לו גדלות הבורא, ובגלל שחסר לו הוא לא יכול להוריד את עצמו? איך אני יודע?

אני רואה את החבר גם לפי המעשים שלו, אי אפשר לבטל את המעשים, בכל זאת הוא לא יכול סתם לבוא בצורה שהוא כל הזמן חושב, כמו הבחור שלנו, על האלוהות, וזה מספיק לו. הוא חייב בהשקעה בחברה, בהשקעה ממש, להוכיח את זה שזה כך אצלו, ואני צריך לראות בו באמת רצינות לדבר הזה ביחס כלפי החברה, במה שהוא מביא לחברה.

תלמיד: אני אשאל כך. אם אומרים לי שעכשיו הדרך גורמת לך לגלות את גדלות הבורא ואז לבטל את עצמך בחברה, איך אני יודע שהאדם הזה משקיע את הנשמה בשביל המטרה? יכול להיות שהוא מצא מועדון של חברים, או שעכשיו הוא מקבל מזה כבוד, או דברים שהוא לא הצליח לעשות בחוץ הוא עושה פה. איך אני יודע שהוא מכוון למטרה? יכול להיות שהוא משקיע את עצמו בגלל דברים אחרים שהוא מקבל? כי אולי אם היתה לו גדלות בורא הוא לא היה מגדיל את עצמו. אני שואל, אני לא יודע.

אתה שואל אותי, איך אתה יכול לראות בעיניים שלך, כשאתה מסתכל על החברה, כשאתה מסתכל עכשיו על מאה איש, איפה האנשים שמשקיעים וחשובה להם המטרה, או לא, מי אלו ומי אלו? אתה לא יכול לראות. אתה יכול לראות אותם לפי התגובה, זאת אומרת בצורה דינמית. לא במצב שבו כל אחד נמצא, אלא בדיפרנציאל, בהפרש בין כמה הם נכנסים ומופעלים ומתפעלים מהרעיון הזה שצריכים להגדיל את גדלות הבורא בחברה. בהפרש בין זה שאתה בא, ומישהו אחר, ועוד מישהו, והם בעצמם, איך הם מוכנים להשקיע את עצמם בחברה, לפי המסר הזה להגדיל רוחניות, להגדיל גדלות הבורא בחברה. עד כמה הם מגיבים לזה. האחד לאחר, ואז יכול להיות שתראה חבר כלשהו החושב כל הזמן רק על איך ליצור עוד כמה סרטים, ובכך מוצא לעצמו ביטוי, ונוח וטוב לו. אנחנו לא מבטלים חברים כאלה אבל הם חשובים לנו רק כלפי המעשה ולא כלפי הרוחניות. כלפי רוחניות עליך לבדוק כמה הוא משקיע בחברה כדי לקבל ממנה את מה שחסר לו. ואת זה צריך למדוד מאוד בזהירות כי יכול להיות שהוא רק בתחילת הדרך ובכלל לא מבין זאת, הוא שומע אבל זה עדיין לא נקלט בו. ויש כאלה שזה כבר נקלט בהם, שמבינים שבלי ההשקעה הזאת הם לא יכולים לקבל בחזרה תוספת רצון, ולא תהיה להם אפשרות להגיע לאהבת ה'.

הרצונות איתם אנחנו מגיעים למעלה הם רצונות אותם אנחנו אוספים מאחרים, לא עם הרצון שלנו. הנקודה שבלב, הרצון שלנו, הוא רק כדי שנתחיל לצרף אליו עוד רצונות, יש לי רצון אחד ויש עוד 599,999 רצונות אחרים שעליי לצרף אליו. הרצון שלי נקרא "לב האבן", אותו אני לא מתקן, אני מתקן את כל יתר הרצונות, כי אלה רצונות לקבל שחיברתי על ידי כוח הבינה, כוח ההשפעה. לכן כל יתר הרצונות מוכשרים לכך שאקבל בהם את התגלות הרוחניות, וברצון שלי אני לי מוכשר, כאילו אין עליו אור חוזר, אור חוזר יש בקניית יתר הרצונות שחיברתי אליי, והם הופכים לכלי האמיתי שלי. הכלי מתבסס על הנקודה שלי, אבל הנקודה שלי נמצאת למטה מהכלי הזה, היא בעצמה לא מקבלת.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", האהבה הזאת שאני רוצה לתת לאחרים היא "כלל גדול בתורה", והופכת לכלי בו אני מרגיש את האור. אהבת הזולת היא הכלי בו מתגלה הבורא ולא הכלי שלי, זאת אומרת הנקודה שלי.

תלמיד: אני מבטל, זורק את עצמי לחברה שתשפיע עליי, תיתן לי את גדלות הבורא ותוביל אותי למטרה. ובכל פעם אני אומר שצריך לקרות הדבר החדש הזה, התגובה החדשה, והטובה ביותר שלי. איך ברגע בו אני בא לבצע זאת בעקבות החברה הטובה ביותר, אני עדיין שומר על אותו ביטול עצמי?

זאת אומרת, אתה שואל איך מתחבר עניין בחירת החברה, לבקר, למדוד האם היא טובה יותר מהקודמת וכן הלאה מחד, לביטול העצמי כלפיה מאידך? אחרי שתבקר ותבדוק באופן קפדני ממש, כך שתפעיל רק את השכל הביקורתי שלך, ולא תערב רגש, ותראה שהחברה גדולה, שהאידאל שלה יותר גדול משלך, והיא יותר חשובה וגדולה מהחברה הקודמת, אז תתחיל לבטל את עצמך כלפיה. אחרת מה זאת אומרת לבטל? אתה מבטל את עצמך כלפי האידיאל שלה שראית שהוא יותר גדול. זה כמו בדוגמה עם שומרי המשקל, ניסיתי וראיתי שחברה מסוימת לא פועלת עליי, אני צריך לנסות חברה אחרת, באתי וראיתי, יש תמיד מעין פגישה ראשונית בה הם מציגים את עצמם "בבקשה תראו מי אנחנו". אתה נכנס, בודק, רואה וקובע, "נראה לי שכן הם יותר חזקים", ואז מנסה. אבל מנסה משמעו משתחווה, קונה מהם כבר את השכל שלהם ורואה איך זה משפיע, וכך בכל פעם ופעם. כלומר, אני מבטל את עצמי כלפי האידיאל שלהם אחרי שבדקתי שהוא יותר גדול משלי.

לאחר שאראה שהאידיאל שלהם כבר לא משפיע עליי אצטרך להחליף את החברה לכזאת שבה האידיאל עוד יותר ועוד יותר גדול. אבל אין לי חברות כאלה מוכנות, לכל קיוסק ברחוב יש חברה משלו ואני לא יכול לרוץ אחרי כל אחד, מה לעשות בפועל? אני צריך לשנות את החברה בה אני עובד ונמצא ורוצה לקנות מחבריה את הרעיון שלהם. בחברת שומרי משקל אני בא ומשלם כסף עבור כל פגישה כדי לקבל מהם את המסר, את הכוח שלהם. בחברה שלנו במקום כסף אני מביא את היגיעה, ההתרוממות, ההתעוררות שלי, את היחס שלי למטרה, ובזה אני קונה מהם כוח. לכן אני מגדיל אותם ובמידה הזאת אני משפיע לכל החברים, והם בחזרה כבר משפיעים לי. יוצא שזו ממש מערכת שיש לה ספק פנימי, מעין פרפטום מובילה כזו, שבעצמנו, רק מתוך החיבור שלנו אנחנו מייצרים כוחות נוספים.

לא צריך אפילו להגדיל את החברה כל הזמן. מתוך זה שכל אחד מקבל מאחרים הוא גדל ואז משפיע את הכוח הזה בחזרה לחברה ושוב כולם גדלים מזה, ואז הוא מקבל כוח עוד יותר גדול וכך עד אין סוף. מספיקה חברה של כמה אנשים שיכולה לעבוד בצורה כזאת, כמו גנרטור שפועל יותר ויותר בכל פעם וההספק שלו גדל.

תלמיד: מה היא הפירמידה שדיברו עליה, שהוא מתאר עכשיו?

מה שאני מתאר עכשיו הוא את הפירמידה שקודם כל צריכה להיבנות ולאחר שנבנתה היא גם גדלה באופן יחסי בין כל הפריטים שבה. עכשיו דיברנו על העבודה הפרטית של האדם, לא על הפירמידה כולה, לא על המבנה כולו, אבל המבנה כולו הוא גם אותו דבר, אין כאן הבדל בין פרט וכלל.

תלמיד: בדוגמה של "שומרי משקל", עם איזה מסר עליי להגיע למקרר שלי, שלילי או חיובי? זאת אומרת, "טוב להיות רזה, או לא טוב להיות שמן"?

לחברת "שומרי משקל" אני מגיע עם שני המסרים, "לא טוב להיות שמן" ו"טוב להיות רזה". אני צריך את שני הדברים האלו כדי באמת לרצות. כי אם לא כל כך נורא להיות שמן אז זה כבר, "טוב להיות רזה, אבל גם לא נורא להיות שמן". אני חייב את שניהם. ובאמת, ראיתי את זה גם על עצמי מבחינת רמת הסוכר שאמרו לי להוריד, פלא איך זה מתלבש יפה. אצלנו זה מתבטא בכוח המושך ובכוח הדוחה. אני צריך את גדלות הבורא שתמשוך אותי קדימה, וצריך להרגיש את הנבזיות שלי כדי לרצות לברוח ממנה, שתדחה אותי מאחורה. לכן שמן הוא מגעיל, דוחף אותי מאחורה, ורזה הוא בריא ויפה ומושך אותי קדימה.

תלמיד: מאיזה מסר להתחיל?

להתחיל מהמסר היותר פעיל, ממה שיותר מושך, או ממה שיותר מזיק, תלוי מה. אבל צריכים להגדיל את זה. אמרו לי "יש לך בעיה עם סוכר, אבל אתה יכול להגיע למצב שאתה לא צריך לקבל כדורים אם תרד במשקל, תעשה דיאטה וכל מיני דברים כאלה". זה פלא.

ניסיתי כמה פעמים ככה וככה, נפלתי. אחר כך התחלתי ללכת ליעוץ ושילמתי כסף, הלכתי גם לכל מיני מקומות בהם מדברים על סוכר. קניתי ספר וקראתי אותו לפני שהלכתי לישון. לא מאמר בעל הסולם, אלא מאמר על איך לא טוב להיות עם הרבה מתוק בגוף. עד שזה התחיל להשפיע, וגם "הרגל נעשה טבע שני" בין היתר כאן בדרך, כך שהיום אני עומד לפני דברים מתוקים, ואני יכול לעמוד נגד פיתויים כאלו. אפילו שאני רעב או יש דברים מתוקים טעימים במיוחד, אני יכול לתאר את עצמי, גם משלילה וגם מחיוב, משתי הנקודות, ולשחק בהן בתוך עצמי, וכבר לעמוד. יכול להיות שזה עד גבול מסוים, לא בדקתי את עצמי בכל המצבים, אבל אני רואה שאפשר לבנות דבר כזה, ואני רואה איך כל האנשים עושים.

קודם כל זו "הכרת הרע", ועד כמה המטרה חשובה. פתאום התחלתי לגלות שאני לא אוכל לבצע בחיים שלי מה שאני עוד רוצה לבצע. וכאן זה שכנוע עצמי. החבר אומר שהוא חושב עשרים וארבע שעות על הבורא, אבל אני לא יודע, אולי סתם טוב להיות עם המחשבה הזאת כך, כרוכב באוויר. עשרים וארבע שעות אפשר לחשוב בצורה מאוד דרמטית, כך שזה יעורר בך הרבה דחפים. אני התחלתי לצרף למחשבה הזאת עד כמה לא טוב להיות חולה סוכרת - זו חולשה, אני לא אוכל לשמוע ולראות. קראתי על כל מיני תופעות נוראות, הפחדתי את עצמי, כמו שמפחידים ילדים. שכנעתי את עצמי בצורה כזאת שכבר יש לי. בשביל מה לי להגיע לזה? אני כבר תיארתי לעצמי שאני כזה, זו כאילו הכרת הרע.

חוץ מזה, עד כמה טוב להיות רזה או בלי סוכר. תיארתי לעצמי כמה דברים אני צריך עוד לבצע ולא אוכל לבצע אותם בחיים. יש לי עוד מטרה, יש לי עוד דברים להגיע אליהם. ואם אני אהיה כזה, איך אני אגיע? זאת אומרת, קיבלתי גם משיכה קדימה, חוץ משקראתי על הזוועות מזה. אז קיבלתי מזה מספיק כוחות משני הצדדים.

זה מה שחסר לנו בחברה. לכן אני אומר שאנחנו צריכים לשחק ממש אחד עם השני. להראות אחד לשני כאילו יש לנו אהבת הזולת, כאילו אנחנו רוצים את הבורא, כאילו רוחניות היא הכי חשובה וכן הלאה, ומזה כולנו נתפעל בצורה אמיתית. אני התחלתי מאפס, ולא רציתי לשמוע בהתחלה, מה שלא ניסיתי. אחר כך ממש בצורה שיטתית התחלתי לשמוע על זה ולחשוב כל הזמן. החבר אומר שהוא עשרים וארבע שעות חושב על הבורא. אני חשבתי הרבה זמן על מה זה יכול לגרום לי, איזה דברים שליליים.

איך אנחנו משיגים משהו בחיים אם לא על ידי חשיבות? כלומר או בתורה או בייסורים. כשאנחנו הולכים לשכנע את העולם באמיתיות השיטה שלנו, האם אנחנו לא אומרים להם אותו דבר? אם לא בטוב, אז ברע תגיעו לזה. בשביל מה ברע? אני נותן לכם דרך טובה. תבחר לך, נתתי לך חיים. היום אני נותן לך חיים ומוות, תבחר בחיים. אז צריכים לבחור. על ידי החשיבות בוחרים.

תלמיד: אם אני רוצה להשפיע לחבר, איך אני יודע אם לחבר יש בכלל חיסרון לבורא, ועד כמה יש לו חיסרון? המטרה שלי היא להתקדם, לא להיתקע בדרך, לא ללכת אחורה.

אתה מדבר דברים יפים, אתה רוצה להתקדם, יש לך חברה, עשרים וארבע שעות אתה חושב על הבורא ועל החברה. מה אתה עושה בנדון?

תלמיד: ככל שאני יכול.

מה זה "כמה שאתה רוצה"? תלמדני. מה אתה עושה? תן לי דוגמה שאני גם אעשה. אני לא עושה כלום, אני רק יושב וחושב, "האם צריכים לעשות משהו חוץ מזה או לא? אולי זה מספיק? או באמת, צריך עוד משהו?". אולי המחשבה הזאת מרגיעה אותי והיא כל כך טובה, שאני לא צריך לחשוב יותר, אני גם לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר, זה ממש נותן לי רוגע פנימי כזה, יפה.

תלמיד: לא.

לא?

תלמיד: לא. זה העניין. בגלל זה אני מגיע. בגלל זה אני מנסה לפתח הרגלים ולא יושב בבית מבסוט, חי את החיים בכיף כי אני חושב על הבורא. זה בדיוק העניין עם העבודה, אני רוצה לעבוד דווקא על כל הדברים הלא טובים שאני מרגיש.

אני רוצה להשפיע לחבר. איך אני יודע שיש לו גדלות המטרה, שיש לו בכלל חיסרון ואיזה חיסרון יש לו? אני עכשיו רואה שלא טוב לו, אני עוזר לו. איך אני יודע שאני בכלל עוזר לו או משפיע לו בגלל שאין לו חיסרון לבורא? לא בגלל שאני רוצה סיפוק לעצמי, אלא בגלל שאני לא רוצה לתקוע את עצמי ולתקוע אותו.

אם אתה לא יודע מי הם החברים שעליהם אתה יכול להשפיע, אז אתה צריך לקחת את המאמר הזה, מטרת החברה, ולהגיד לפני כולם, חבר'ה בואו נקרא, "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה", עכשיו אנחנו מתחילים. עד היום אני לא יודע, הייתה חברה, לא הייתה חברה, מה היה. מה זאת אומרת, איזו חברה? "לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם", קודם כל. לא יודעים מה זה, אבל נדבקים לשם הזה ורק לפי זה הולכים. אתה רואה איך הוא כותב, "שהיא הדרך", מהי השיטה הזאת? "איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה". אם תגיד את הסיסמה הזאת ברחוב, כולם יגידו, "בטח", כל אחד יסכים. "כמו שאמרו חז"ל" הוא אומר, "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם"". יש פה מצב שלא כל אלו שהולכים ברחוב נקראים "אדם". יש אנשים וקבוצות שנקראים "צאן צאני", ממש שייכים לבורא. ומי אמר? זה מאמר של רשב"י.

"ובכדי להבין מעלת האדם", מה זה להיות אדם, אתם קרויים אדם? "נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם"". כל האדם הוא, אחרי שהוא ירא אלוהים ושומר את המצוות שלו. יש לו פחד כלפי הבורא, ומתוך זה הוא מבצע פעולות.

"ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם". אז יש תשובה של רבי אלעזר "אמר רבי אלעזר", ורבי אלעזר הוא הבן של רבי שמעון, הוא מדבר תמיד כלפי גמר התיקון, זו דרגה מאוד גבוהה אצלו, "אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", זאת אומרת כולם יגיעו לזה, אין אף אחד שיימלט. "שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'"". יראת ה' זה הכלי, להגיע לכלי הזה כל אחד חייב וכל העולם כולו בכללו, ואז יקבלו את המילוי שנקרא התגלות הבורא נגיד.

"וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", אם זה העיקר, אם זה האדם, "שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא כל העולם". הבורא רצה לברוא מישהו שיהיה מתאים לו, דומה לו, שווה לו. כדי להגיע להיות שווה לו צריכה להיות יראת ה'. אז כדי שהנברא הזה יקנה יראת ה', הוא צריך להיות בסביבה מסוימת שנקראת "עולם", שבשבילה נברא העולם, בשביל רכישת יראת ה'.

"וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה" כדי "להטיב לנבראיו" שזה המילוי ליראה, "היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'"". מה הקשר בין יראת ה' ובין המילוי? שהוא רוצה להנות לנבראיו.

"אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה" שלא יכולים לקבל טוב ועונג, כי יש שינוי צורה "בין הבורא לנבראים. כי הבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים." והוא ברא אותם מלכתחילה בטבע הפוך "והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים." שהענף הוא ההיפך מהשורש.

"והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו," בבורא, ואותנו הוא ברא הפוך, "היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד." זאת אומרת אם אנחנו נרגיש את עצמנו כעומדים מול הבורא, והפוכים ממנו, נרגיש בושה.

"ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם." מה זאת אומרת? אלו שכבר מרגישים את הבושה, את הופכיות הצורה מהבורא, זה כבר "מעמד", ואז האמצעי להגיע להשוואת הצורה, בשביל זה היה צריך לברוא את העולם. זאת אומרת בשביל זה אני צריך את כל העולם שישרת אותי, ואז אני אומר שבשבילי נברא העולם. מה זאת אומרת? שהעולם הוא אמצעי כדי שבהרגשת ההופכיות מהבורא, כשאני מרגיש בושה, להגיע להשתוות לבורא. "ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית"."

"שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה." זאת אומרת יש פה לא סתם הרגשה שאני ההיפך מהבורא, אני צריך להרגיש עד כמה אני ההיפך ממנו, זאת אומרת עד כמה אני ברצון לקבל, באהבה עצמית, בתאווה, לעומת עד כמה שהוא בנתינה, ברצון להשפיע, בהשפעה. צריכה להיות אצלי בתוכי, ממש הרגשה עד התהום, לעומת ההרגשה מי הוא, ולהשפיע מחוצה לו עד אין סוף.

ואז בהתאם למה שאני משווה בין מעמדו למעמדי, יש לי בושה, ויש לי יראה להשתמש ברצונות ההפוכים שלי. אני רואה עליו, אוי ואבוי, אצלו זה לא קיים, אוי ואבוי, הוא לא כזה. ואני כבר מפחד מלהיות לא מתאים לו, מלהיות לא כמוהו.

"אלא" שאדם "יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא." מה זה נחת רוח להבורא? באותה צורה שיש לו, אני רוצה שיהיה לי. אבל איזו צורה יש בבורא? בצורה שהוא נותן לי. אז באיזו צורה אני צריך שתהיה לי? בצורה שאני נותן לו. "שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא." הוא כבר לא דומה לו.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה'," זאת אומרת איזו פעולה בהתאמה לבורא, זה נקרא מצווה. אז "צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל," להביא אותם לזיכוך, "לפיכך הרבה להם תורה ומצות"." נתן להם אמצעים איך להגיע לזה.

"לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"." עד עכשיו לא דברנו על הזולת, ועכשיו הוא אומר שיש לנו מעבדה, יש לנו כזה מקום שבו אנחנו יכולים ליצור תנאים, ומהתנאים האלה שנקראים אהבת הזולת, אנחנו נגיע לאהבת ה'.

האמת שאהבת ה' היא המטרה, והיא המצב שאליו אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל. במשך כל הפעולות, במשך כל החיים שלנו רק לזה. ואז כל הנוכחות שלנו, הפעולות שלנו, החיים שלנו, שכל המציאות שלי תהיה כאילו למען זה, למען להגיע לאהבת ה'. אז ודאי שכל הפעולות החברתיות, הלימודים, ומה שלא עושים, חייב שתהיה בהם אהבת ה', כאילו כמטרה שמחייבת בכל דבר.

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו." זאת אומרת, אותו רצון לקבל שיש לו, אותה התעניינות, האינטרסים שלי, הם חייבים להיות מבוטלים למען לקנות אהבת הזולת, למען לקנות אהבת ה'. "שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד." זאת אומרת להשפיע, ולהכניע את עצמי כלפי החברה, "ומצד השני אנו צריכים להתגאות," כנגד עביות, וזכות והתלבשות, "בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."

זה דבר מאוד נעלה. מה זה בינינו? לא בתוכנו, אלא בינינו. באותם קשרי אהבה שאנחנו מסדרים בינינו, שם יש התגלות הבורא, שם השכינה שורה. לא בתוך כל אחד ואחד, אלא בינינו. הם מאוד מדייקים בזה, למה הם מדייקים? הם לא חושבים על דיוק, אלא מדברים מתוך הטבע, וככה זה יוצא. אנחנו צריכים שכל וחוכמות כדי להבין למה הם מתכוונים, ואצלם אין כוונות, אצלם זה פשוט ככה בא, וזהו, זה יוצא בדיוק. לכן אפילו שנראה לנו שהם כותבים בשגיאות או משהו, אם זה יוצא מטבע רוחני, זה קדוש.

"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה," זאת אומרת אהבת הבורא, "אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים" מה זה מקווים? אנחנו מתכוונים לזה, וזה הכיוון שלנו "שנגיע להמטרה הנעלה." זה דבר יסודי.

אני זוכר ששאלתי את הרב'ה מה אני אגיד לחבר'ה החדשים שהבאתי אותם, אני לא יודע ממה להתחיל, ועל מה לדבר. כי כמה פעמים הלכתי להתאספות החברים שהייתה לפני שהבאתי את החבר'ה מתל אביב. לפניי, כשהיו מתאספים כל הקרובים, וכל מיני חסידים שהיו אז לרב'ה, אז למדו איזה מכתב או מאמר, שתינו לחיים, ובזה היה נגמר כל העניין.

אז כשבאתי לרב'ה שמעתי שיש כזה דבר. פתאום אני רואה בערב, שאני בא ללמוד, בדרך כלל הם יושבים שם, מתפלפלים, מדברים על איזה עסקים, לא חשוב מה, ופתאום ערב אחד כולם באים. הרבה, הרבה אנשים, אפילו מירושלים, מטבריה, מכל מיני מקומות. באים לבית הכנסת, וביחד כולם נעלמים. בכל ערב יש חמישה אנשים, עשרה אנשים, ופתאום מגיעים חמישים, ונעלמים, ואני באתי ללמוד בערבים.

אז שאלתי מה קרה? והם אמרו יש לנו ישיבת חברים, זה דבר מיוחד. נו, חשבתי שמשהו מסתירים ממני, אתה יודע. אז באתי לרב'ה, כבר הסעתי אותו לכמה מקומות, כבר הייתי משרת אותו, ואמרתי לו, דבר כזה ואני לא יודע, מה זה, מה, לא מגיע לי? והוא מאוד לא רצה שאני אלך לזה. אבל אתה יודע איך זה, אני עוד יותר רציתי, ממש לחצתי עליו, ואז הוא אמר, נו טוב, תלך.

ובאמת הלכתי לשם, היה לזה כזה צביון, צבוע כזה, צביעות כזאת. ממש נורא, מגעיל, ממש מסריח, פעם אחת הלכתי, וזהו. כי ראיתי את האנשים האלו גם בבית כנסת, ראיתי את ההתנהגות שלהם, ראיתי על מה כל אחד מהם חושב, בעסקים, בכסף, ובמה הוא נמצא כל הזמן, אני מזה ברחתי, והם כולם שקועים בזה. ופתאום הם מדברים וקוראים שם על אהבת חברים, זה היה ממש נורא.

עשיתי הרצאות בתל אביב, היו לי כמה בתי כנסת קטנים, אולי גם עכשיו הם קיימים. ליד העירייה יש כמה בתי כנסת קטנים. נתתי שם הרצאות, וגם במרכז ברג נתתי הרצאות רק למורים שלו בבוקר. לא בערב כשכולם באים. היו שישה, שבעה אנשים. אז משכתי אותם אלינו כי הם ראו ששם הם לא לומדים כלום.

התחלתי ללמוד איתם "פתיחה", הם ראו שאפשר להבין. קודם הם קראו את זה כסגולה. כמו שבעל הסולם כותב שהוא בא לירושלים ופגש שם מקובלים. שאל אותם מה אתם לומדים? לומדים האר"י, בוא נלמד יחד. בעל הסולם התחיל לשאול אותם, אז אמרו לו, מה לשאול, זה קדוש, פשוט לומדים וזהו. מאיפה האר"י ידע? האר"י מרוח הקודש ידע, וגם לא מבין בזה כלום, ודאי שלא השיג את זה. איזה השגה. אמרו לו מהשמיים והוא כתב.

הם חשבו באותו סגנון, שרק ככה זה עובד. כשהתחלתי להסביר, כמה שידעתי אז "פתיחה", בעצמי גמרתי אותה אולי רק פעם ראשונה, זה כבר היה אחרי שנתיים שלמדתי, אבל הם הבינו שהם לא יודעים את המקורות. וקראתי להם את המכתב הזה מדף ס"ד,

אם לא מתכוונים בדיוק להיכל המלך ולא יודעים איך לגשת אז כל צעד יותר גרוע, תשב ואל תעשה כלום, עדיף.

כשהם שמעו את זה, בזה שברתי אותם. איזה כיוון, ואיזה צעד, לאן ללכת, ואוי ואבוי מה שאנחנו כל יום עושים ממש. אז הם ברחו ואחריהם באו עוד תלמידים שלהם. אם המורים הולכים לאיזה מקום ללמוד, זה נודע לתלמידים, גם הם באו. אמנם לא ידעתי מי הם ומה הם בכלל. אז פתאום באו ארבעים איש נגיד, ולא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי את הרב'ה בנסיעה. הערב נעשה איזו ישיבת חברים, לא יודע מה לעשות. אני צריך משהו להגיד. מה להגיד? אז הוא כתב לי את זה, ממש ככה.

וככה התחיל לכתוב את כל המאמרים. בהתחלה על אהבת חברים. מה אני אגיד בעוד שבוע? עוד פעם אני שאלתי אותו, והוא עוד פעם ועוד פעם ואחר כך אני כבר לא אמרתי לו, הוא המשיך לכתוב. מזה יצאו לנו כל המאמרים האלה של "שלבי הסולם", כל שבוע הוא כתב מאמר. אפילו כשנסענו לטבריה ליומיים היה חייב לגמור מאמר, היינו בלחץ. לפעמים היינו מדברים על המאמר הזה קודם ואחר כך הוא היה מתקתק אותו כבר. רציתי להכניס לו מחשב, היו כבר מחשבים, אבל בכל זאת כבר היה לו קשה. עם מכונת כתיבה מודרנית כן התרגל וממש שלט עליה טוב.

תלמיד: איך חברה יכולה לעזור לי שהבירור יהיה יותר מדויק?

איך החברה יכולה לעזור לי שהבירור יהיה יותר מדויק? החברה זו ממש מעבדה שאתה שולט בה, מה שאתה תכניס לה ככה תקבל. כך אתה צריך להתייחס אליה. אלה חברים שמשתוקקים לאותה מטרה בעלמא. ודאי שכולם משתוקקים, לא יושבים כן סתם אנשים. אם יש כאלו שסתם צוחקים מהרעיון הזה, אז צריכים לזרוק אותם וכבר מזמן לעשות את זה, אני מקווה שכמעט כבר אין כאלו. אבל נגיד שאין וכל אחד הוא איכשהו רוצה, מתכוון, אז אתה צריך להתייחס אליהם כמו לשדה העבודה שלך. במה אתה צריך לעבוד על החברה? בזה שאתה תכניס להם את המסר שלך.

תלמיד: האם אז אני מקבל רזולוציה לגבי הרצון שלי שמפריע לי להתחבר אליהם?

אתה מזה תתחיל מיד לראות כמה זה עובד בך ובהם. תקבל עביות פי כמה יותר גדולה והתרוממות פי כמה יותר גדולה.

תלמיד: האם העביות, הבירור הזה, נהיה יותר ממוקד?

הבירור בא כתוצאה מהתנגשות בין עביות וזכות, או עביות והתלבשות. הבירור הוא תוצאה משני דברים מנוגדים שנפגשים יחד, שמבקעים אחד את השני, שיש מכה ביניהם. כוח האנליזה שלך הוא קטן, חלש. כשאתה נכנס לחברה מיד הכוחות האלה גדלים ואז הבירור נעשה יותר חד.

תלמיד: האם החברים עוזרים לי לברר רק את הכוונה לעצמי, או שהם עוזרים ממש לברר כוונה עצמית על כל רצון ורצון, שאני אדע איך לעבוד איתו?

יוצא לנו שהחברה נותנת לנו את כל הנתונים שחסרים לנו. כי לפני שאנחנו נכנסים לחברה אין לנו אותיות עבודה, אנחנו לא עושים בטישות בין שני דברים מנוגדים. החברה זה הכוח המנוגד לי. זאת אומרת, האהבה, ההשפעה, מתחילות להיות מנוגדות לי בפועל. אז מזה אני מתחיל לקבל את הבטישות האלו וניצוצות, זאת אומרת, התוצאות מהתנגשות הופכות להיות כלי.

אתה לא תקבל הסבר, רק אם תעבוד על זה במעשה, מילים לא יעזרו.

תלמיד: אבל ההתנגדות הזאת, עכשיו נראה לי, עוצרת אותי מלהתקדם למטרה. איך אני אדע אם זה נכון או לא?

הכול יתבאר רק מתוך המעשה. ולפני זה נקרא אמונת רבו, אמונת חכמים, או ייסורים, תבחר. אז תתחילו לעבוד. לאמונת רבו לא צריכים הרבה. אני אומר לך כדאי לך להתחיל "בלה בלה בלה", בצורה מלאכותית, לדבר על חשיבות בחברה, תתחיל לדבר. כמה דברים שטותיים בחיים שלך אתה מסוגל לעשות שאין בהם שום דבר, אז תתחיל גם את זה. כמה חוקים או איזה מין הסכמות חברתיות אתה מקיים שאין בהם שום דבר, שהם ממש מטומטמים, ממש פחות מדרגת אדם, תעשה את זה גם כן, תנסה.

תלמיד: נגיד שהחבר יבוא ויתחיל לתת את גדלות הבורא לחברה, אתה באמת חושב שהחברה הזאת איכשהו מסוגלת לקבל ממישהו כמוהו, איך שהיא מסתכלת עליו?

אתה לא צריך לחשוב על החברה, איך החברה תקבל ממך.

תלמיד: אבל אם החברה מתייחסת אליך בזלזול, אז אתה לא רוצה לתת. אם על כל מה שאתה אומר, אומרים לך "בסדר, בסדר", או מסתכלים עליך בתור אפס אז אתה לא רוצה לתת, כי זה כל מה שיש לך לתת, ככה זה עובד.

מה לעשות אם חברה לא מגיבה?

תלמיד: לא שהיא לא מגיבה, אלא על כל מה שאתה אומר אומרים "בסדר".

החברה שלא מגיבה, זאת אומרת, אין לך מספיק כוח שכנוע. אבל אחד מן השניים. אם החיים בשבילך זה העיקר או שתחפש חברה אחרת ושם תממש את עצמך, או שתעשה כאן משהו. אבל אם לא זה ולא זה, אז אתה כבר מת, גמרנו, חבל על הזמן, לך תקבור את עצמך בבית קברות. תבוא לכאן עוד פעם, אולי תמצא חברה אחרת ויהיה עולם אחר, בשביל מה לחיות. לזבל את האדמה, בשביל מה? או שאתה עושה את זה או לא עושה את זה, יש לך שתי אפשרויות.

תלמיד: במה בדיוק צריך להיות בשפלות ובמה בגאווה ביחס לחברה?

רב"ש אומר לגבי מה צריכים להיות בשפלות ובגאווה. הוא אומר "ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות". אז להתגאות בשליחות שלנו כלפי האחרים, שאנחנו יכולים גם את האחרים להעלות כלפי הבורא, וגם שאני יכול את עצמי להעלות כלפי הבורא, הוא נתן לי כזו הזדמנות, זו גאווה.

תלמיד: של מי?

גאווה שלי.

תלמיד: אבל הוא עשה את זה.

אבל אני מתגאה שאני כלי זין שלו, לתיקון העולם. מה זאת אומרת?

תלמיד: אבל זה הוא עשה.

זה לא חשוב, יש לי רק הרגשה שדרכי הוא עושה. אני פְּלָיֶיר, מפתח, לא חשוב מי, אבל זה אני ולא אתה.

תלמיד: אז זה כבר מוריד אותי.

למה מוריד אותי?

תלמיד: כי אני רוצה להגיע להשתוות איתו.

השתוות איתו זה שאני מסכים עם מה שהוא עושה.

תלמיד: מסכים, אבל גאה בעצמי?

אני גאה בו, שהוא עושה דרכי את הפעולות האלה. אבל מזה אני מגיע להשתוות הצורה עימו, כי מה שאני רואה שהוא עושה בי, אני מסכים ורוצה שיעשה.

תלמיד: אם היה עושה דרך מישהו אחר לא הייתי גאה בו?

לא.

תלמיד: אז זה סימן שזה לא אמיתי.

למה לא אמיתי?

תלמיד: מזויף.

למה?

תלמיד: אם אני גאה בו, אז שיעשה דרך מישהו אחר, דרכי, מה זה משנה?

כי אין לך השתתפות. לא, אתה אומר ככה, אם הבורא עושה דרכי או דרך כל אחד אחר, בהחלט לא חשוב לי, אני חפץ חסד, אתה אומר על זה, זו השפעה אמתית. ואני אומר לך שיש דרגה עוד יותר גדולה, אני כן מתגאה שדווקא הוא עושה בי, כי יש לי בזה חלק פעיל, חוץ מזה שאני סתם פסיבי, אני לא רק פְּלָיֶיר, אני פְּלָיֶיר עם מנוע בפנים.

תלמיד: אז זה מעין להתגאות על מנת להשפיע?

לא להתגאות על מנת להשפיע. לרצות שהוא יבצע בי פעולות ולהיות ברצון הזה לפני שהוא עושה את הפעולות. "אחור וקדם צרתני", אתה זוכר? צריכים להגיע למחשבה שלו, להיות כמוהו, בזה שאני קונה גם את הראש, אני לא רק פְּלָיֶיר, אני גם היד וגם הראש שלו, של מי שמנהיג את הפְּלָיֶיר, את הכלי.

תלמיד: במה להתגאות בו אבל?

אתה רואה, אם אנחנו לוקחים איזו מילה מהעולם שלנו, אז יש לה צביון כזה. הוא כותב, להתגאות בזה שהוא נתן לנו את ההזדמנות. ואם למישהו אחר הוא נתן הזדמנות? הוא נתן לך אפשרות להשפיע לו, ולמישהו אחר לא נתן, אז כאילו איך אני מתגאה? מישהו אחר מסכן?

תלמיד: מה הנושא שלי בחיים, הוא או אני? מה הנושא שאני שואף אליו?

זו השאלה הנכונה ביותר. האם הגאווה הזו היא על החשבון שלי או על החשבון שלו? ודאי שעל החשבון שלו. אבל היא צריכה להיות גם אצלנו עכשיו. גם בלא לשמה חייבת להיות גאווה. אתה בחרתנו וכן הלאה, אלה דברים שבלעדיהם אי אפשר להתקדם.

תלמיד: והשפלות היא?

גם גאווה, גם שפלות, כלפי הבורא זה מילא, אבל בעיקר כלפי החברה צריכים לעבוד. גאווה זה שאני משפיע לחברה את הידיעה שלי, האידיאל והמטרה שלי, גדלות ה'. ושפלות זה לקבל ממנה בחזרה את המסר הזה. ואז אני אקבל אותו פי כמה יותר גדול, שזה באמת ישכנע אותי לעבודה. אם אני לא מגביר את גדלות הבורא דרך החברה, אז אני לא יכול לפנות אליו. לכן זה נקרא שאהבת הזולת היא קפיצה לאהבת ה'. אני צריך להגדיל את הכוח הקטן שלי דלהשפיע, להביא אותו ממש לסביבה, אין שום מכשיר אחר שיכול לעשות לי את זה, החברה היא המגבר.

תלמיד: יש כאילו סתירה בין מה שרוצים להגיע אליו לבין מה שבפועל, זה כביכול יכול להרוס אחד את השני.

אתה אומר שאנחנו מתקדמים בשני רצונות, נטיות הפוכות, נכון. אבל דווקא הם מחזיקים אחד את האחר והפער ביניהם, מודד לך קומה. רשימו דהתלבשות ועביות, עביות וזכות, מסך ועביות, אור וכלי. איך יכול להיות שלא יהיה לך? על מנת להתקדם אתה צריך שיהיה בורא כמודד, ואתה כנמדד.

אין תנועה אם אין התנגשות בין שני הדברים ההפוכים האלה. כל החיים הם מזה שאחד נכנס לתחום השני, בוטש אותו, זז ממנו, נכנס שוב, ומתוך המעברים האלה, אחד בתוך האחר כמו נשימה, התכווצויות, התפרצויות, מתוך זה יש חיים. אין לך בשום צורת חיים או בכוחות, במה שלא יהיה, חוץ משני נתונים, שכל אחד מהם הוא כאילו דומם, ורק בהתנגשות ביניהם ובהעברת כוחות, ידיעות, השפעות אחד לאחר נולדים החיים.

מה ההבדל בין דומם, לצומח לחי ומדבר? במידת ההתנגשות, במידת ההשפעה בין חלקים מנוגדים בכל אחד ואחד, בכל רמה.

תלמיד: האם זה יכול להיות קריטריון לבחירת החברה, כלומר כשבוחנים את החברה, את הפרטים בחברה, כלפי מי אפשר לחוש שפלות וגאווה? לא כלפי הבורא, אלא כלפי החברה. זה יכול להיות קנה מידה לבחירה נכונה של חברה?

לא הבנתי. קנה המידה לחברה נכונה הוא פשוט. האם בחברה הזו מלכתחילה יש נכונות בעלמא ללכת לאותו כיוון? זאת אומרת, האם הם מחזיקים ספרי בעל הסולם ורב"ש ומוכנים ללכת עם הספרים האלה, עם השיטה הזאת לדבקות בבורא? כך אומרים, לא מבינים, אבל מוכנים.

עכשיו בוא נראה, נבדוק, האם זה לא סתם מילים. יש הרבה חברות שמחזיקים את ספרי בעל הסולם וכאילו הולכים. אני לא יודע מה ההבדל ביניהן. אני צריך להיכנס לחברה ולראות, האם אני יכול להשפיע בה, האם הם מוכנים לקחת את זה? האם הם מוכנים לקבל את הרעיון שרב"ש כותב כאן ב"מטרת החברה"? האם הם מוכנים לעזור לי ליישם את זה או לא? אם כן, זו החברה בשבילי. אם לא, אולי זו לא החברה בשבילי. כאן אני צריך לעבוד.

תלמיד: על בסיס זה יש מה לבדוק גאווה ושפלות כקנה מידה? ברור שזה הבסיס של החברה הזו. האם אפשר להשתמש בגאווה ושפלות הזו כקנה מידה אישי, שאדם יכול לבדוק על עצמו?

גאווה ושפלות נבדקים כלפי הבורא, ואחר כך מזה אני פונה לחברה. אני מתגאה בזה שהרעיון הזה שולט בי, ובמידה שהרעיון הזה שולט בי כלפי הבורא, במידה זו אני פונה לחברה, ומחדיר אותו לחברה.

ובמידה זו אני אחר כך צריך גם להתכופף, להשפיל את עצמי כלפי החברה כדי לקבל בחזרה. אם אני סתם עובד בכיוון אחד ובכיוון השני לא, זה לא שווה.

(סוף השיעור)