שיעור בוקר 02.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 469 , מאמר "הגלות והגאולה"

ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור

ובגוים ההם לא תרגיע

ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה).

והעולה על רוחכם היו לא תהיה

אשר אתם אומרים נהיה כגוים

כמשפחות הארצות (יחקאל כ' ל"ב).

הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר.

לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.

ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה.

וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים.

וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן.

ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."

אנחנו רואים שהעניין הוא פשוט, הבורא דורש מאיתנו "לשמה". "לשמה" זאת אומרת, שכל הפעולות שלנו צריכות להיות על מנת להשפיע, דרך בני אדם אליו. הסיכום של מה שאנחנו עושים כלפי בני אדם זה מה שמגיע לבורא, וזה חייב להיות בלשמה. היינו ללא שום פנייה לעצמו אלא הכל לטובת הבריות, שזה היינו הך לטובת הבורא. אם זה לא קורה, קורה חורבן.

מטרת הבריאה היא שאנחנו נקיים את כל מה שיש לנו לקיים. שכל הרצונות שלנו, לא בידיים העיקר, אלא ברצון, ברצונות שלנו, כמו שהבורא ברא רצון, אז את הרצון הזה שהוא ברא אנחנו צריכים להביא לצורת על מנת להשפיע. שאנחנו רוצים, דורשים ממנו, שאותו רצון שבראת בנו בבקשה תתקן אותו, שהוא יהיה כולו בכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא "לשמה". כדי שאנחנו נגיע לזה אז חייב להיות חורבן, אחרת אנחנו לא נכיר מהו הקלקול שאנחנו צריכים לתקן, שעליו צריכים לבקש את התיקון.

לכן, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, ואנחנו רואים את זה מההיסטוריה, שהיו חכמים גדולים שקיימו את כל התורה כולה, והיו אנשים שעסקו במדיניות והקימו ישיבות, את כל המוסדות והכל, אבל היה רק דבר אחד חסר, "לשמה". ורק בגלל זה בית המקדש נחרב. זאת אומרת, שעכשיו אנחנו צריכים להבין את גודל החומרה הזאת שנקראת לשמה, ואיך אנחנו מתקנים אותה.

שאלה: הוא כותב פה "מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים". רציתי לשאול על הדבר הזה שנקרא "חיוב החורבן", אם היתה קבוצה כלשהי שעסקה "בלשמה", שהייתה "בלשמה", למה זה לא מספיק?

בהתדרדרות מגובה בית המקדש הראשון, התחילו המלחמות, התחילו הבעיות, הרצון לקבל מבפנים התחיל לגדול יותר ויותר מגודל החיבור שהיה בבית המקדש הראשון. ואז מיד כשהשיגו מוחין דחיה, תיקון חוץ מגמר התיקון, מוחין דחיה זה חוץ ממוחין דיחידה, זאת אומרת, כל התיקונים שהיו צריכים לתקן בקבוצה הזאת שנקראת ישראל, שהשיגו, מיד התחילו להתדרדר.

למה? וודאי שאין סתם התדרדרות, אלא מהסיבה שהרצון לקבל יותר ויותר, השבירה הזאת יותר ויותר נפתחת, ואז נגלה יותר, עד שמגיעים למלחמות הפנימיות, לפלישת נבוכדנצר וגלות בבל. וכשחוזרים מגלות בבל, כבר לא מטפלים בכלים דלקבל על מנת להשפיע, אלא רק בלהשפיע על מנת להשפיע, שזאת בעצם המהות של בית המקדש השני, גם בזה ישנה וממשיכה התדרדרות. זאת אומרת, גם בלהשפיע על מנת להשפיע לא היו יכולים להחזיק "בלשמה", וכל הזמן היו יורדים יורדים יורדים. מה אתה חושב שלא התנגדו לזה, לא עשו משהו? אבל כך היה צריך להיות.

ולכן אתה רואה, התחלקו לצדוקים, לקצינים, לעשירים וכן הלאה. ומחוץ להם תלמידי חכמים הקימו את התורה, ותראה מה שכתבו באותם הזמנים, את התלמוד הבבלי ומה לא, ובכל זאת לא החזיקו "בלשמה", ולכן קרה חורבן. חורבן, זה כאילו כבר הסף של חורבן העם.

הבחן בין אידאל חילוני לאידאל דתי

"אידיאל חילוני מקורו יוצא מהאנושיות, על כן אינו יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות. מה שאין כן אידאה דתית שמקורה בהשי"ת, יכולה לרומם עצמה ממעל לכל האנושיות.

כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה - והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות, ואף על פי שלפעמים מתבזה בעיני דורו, מכל מקום נסמך על דורות אחרים, ועל כל פנים דבר יקר הוא לו, כמו אבן טובה, המזינה את בעליה הרבה, אף-על-פי ששום בן אדם אינו יודע ממנה, ואינו מוקירה.

מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות.

וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים, כי דבר זה ידוע לכל האומות, אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו, כל אחד לפי התאוה האנכיית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות אשר אחר כל הניצול - נשאר לנו עדיין מנה יפה, גדולה מלאזרחי הארץ.

אולם בסיבת פורקי עול התורה, ובשאיפתם לתת חופש לזממם האנכיי, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה, החליפו על מטרות אנוכיות של יופי החיים.

ממילא כל מי שזכה להון, הרי מעלה את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שהאיש הדתי, פיזר את העודף הכלכלי שלו, על צדקה ומעשים טובים, והעמדת ישיבות וכדומה, על צרכים כלליים. הלכו להם האנוכיים, ופיזרו את העודף שלהם. על יופי החיים: על אכילה ושתיה, הלבשה ותכשיטים והשתוו לרמי המעלה שבאותה האומה.

וכוונתי בדברים אלו, אינה אלא להראות, אשר התורה, וחוק ההתפתחות הטבעי, אפילו גם עם הגורל העור - הולכים יד ביד באחדות נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים, במצב הגלותי, שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו - כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו.".

זאת אומרת, לאט לאט אחרי חורבן בית המקדש, יצאו לגלות והתפזרו, ובכל זאת ההארה הזאת שהייתה עוד קיימת בימים שבין בתי המקדש הראשון והשני, בכל זאת היא הייתה עוד נמשכת והיתה מלווה, וגם היום אפילו במקצת מלווה אותנו. אבל ההתדרדרות הייתה כל הזמן מתגברת יותר ויותר, עד שיותר ויותר העם נכנס לכל התרבויות הזרות, לריצות תחרותיות, תחרויות אחרי עושר וידע זר וכל הדברים, בקיצור התנתק מהתורה. ב"לשמה" היו מחזיקים רק יחידים מכל האומה בכל הדור ודור, חכמים גדולים, מקובלים. אבל כל העם כבר היה נמצא בנסיגה, ובמיוחד אלו שהיו מנהיגים את העם, לא היו מנהיגים אותו ל"לשמה".

ולכן ירידת הדורות נמשכת עד היום הזה, שכבר יחידים שבדור מבינים מה זה תורה לשמה ואיך להגיע אליה, וכוחם דל מאוד להביא את הלימוד הזה של "לשמה", העיקרון הזה של "לשמה" לעם ישראל, המצב הוא כך. אבל התורה, החוק שלה והדרישה לקיים אותה רק על מנת להשפיע שזה נקרא "לשמה", זה נשאר ועומד לפנינו כדרישה מלמעלה.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים".

להחזיר, הכוונה היא לא שאנחנו רוצים את הצרות האלו, אלא להבין מתוך אלה שכבר עברנו, ואלה שעומדות לפנינו ולא נכנסות בינתיים לפועל, כמו השנאה הזאת שיש מכל העולם אלינו, שאנחנו נבין מאיפה זה נובע ומה תפקידנו כלפי כל העולם. אפילו לא כדי לברוח מהצרות, כך אתה יכול להגיד לעמך, אלא אנחנו צריכים ללמוד לא מזה שחובתנו לברוח מהרע, אלא חובתנו לחלק לכולם את הטוב. חובתנו להתחלק בטוב עם כולם.

כי אנחנו גם לא נוכל לקבל שום טוב מלמעלה, אם כוונתנו היא לא להעביר את זה לכל העולם, לא יכולים. אם אנחנו לא פותחים את הצינור, כפי שמסביר בעל הסולם במאמר "הערבות" שעם ישראל הוא כצינור, אם אנחנו לא פותחים את הצינור הזה מאיתנו כלפי כל העולם [לא נקבל]. לכן חייבת להיות הפצה לאומות העולם עוד לפני שאנחנו מגיעים בעצמנו לתיקון, שאם ישנו קשר בינינו לאומות העולם, אז אנחנו יכולים לפנות לבורא, ובצורה כזאת אנחנו נקבל את המילוי, נעביר אותו הלאה, וכל העולם יגיע לתיקון.

תלמיד: איך אנחנו יכולים, כמו שבעל הסולם כותב, כל צרה שמרגישים, שלא מסוגלים להתחבר, לא מסוגלים להתקשר לחבר, לא מסוגלים לפתוח את הלב, להבין שזה מהשגחה עליונה?

זה הבורא שם לנו את הקושיות האלו כדי שאנחנו נדרוש ממנו ובצורה הנכונה. שהפנייה שלנו תהיה כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא רוצים את המילוי, אנחנו רוצים תיקון, ומילוי אז יהיה כתיקון שלנו. אנחנו רוצים תיקון רק על מנת להשפיע. ולקבל בעל מנת להשפיע זה לא נקרא שאני מקבל, אני מקבל כדי להשפיע, כדי להעביר את זה הלאה. ואז בי לא נשאר כלום, רק תענוג שאני עושה נחת רוח לבורא ולנבראים שלו.

תלמיד: איך מגשרים על הניתוק בין הסיבה, בין הצער הזה שאני לא מסוגל לבין זה שזה בא מהבורא ואני צריך לפנות אליו?

יש לך חברים ויש לך את המחזיר למוטב.

שאלה: אם אני מבין נכון, הסיבה לחורבן בית המקדש הראשון זה גם "לא לשמה", אבל הוא לא כותב על שנאה להשפעה, אלא הוא כותב פה סגולה וכל מיני דברים כאלה. מה זה אומר?

בבית המקדש הראשון עוד לא הייתה שאלה על "לא לשמה" או "לשמה", אלא על גובה הקיום. זאת אומרת, בית המקדש הראשון זה "לקבל על מנת להשפיע", ולא יכלו לעמוד בתענוגים האלה לקבל על מנת להשפיע "לשמה", אלא לקבל על מנת להשפיע. מה שאין כן בבית המקדש השני, לא יכלו לעמוד בתענוגים להשפיע על מנת להשפיע, "לשמה" על כלים דהשפעה. בבית המקדש הראשון, לא יכלו לעמוד ב"לשמה" על כלים דקבלה, כי אתה מקבל אורות שממלאים את התענוגים, ואתה לא יכול לעמוד בהם בעל מנת להשפיע כלפי התענוגים הגדולים.

בבית המקדש השני, אתה לא מקבל את האורות שממלאים לך את התענוגים, את החסרונות, אתה רק שייך לזה בלבד, אורות דחסדים. וגם את זה אתה לא יכול להחזיק בעל מנת להשפיע. זו דרגה אחרת של אהבה. זה שרבי עקיבא צעק "ואהבת לרעך כמוך", זה היה כבר רחוק מאהבה. אבל אהבה כוללת להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

קריין: עמ' 470, טור א', כותרת "התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי".

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי

"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה.

ואם לא נסדר עצמינו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר.

והוא חוק פסיכולוגי. ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות, כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת, ומה שהאחד בונה השני סותר.

... וזה גלוי לכל. אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו. ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו.

במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה. ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידיאה, ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים."

זה מה שאנחנו רואים, לא חסר לעם שלנו שום דבר, הבורא בינתיים מוכן לתמוך בכול. רק דבר אחד חסר, שאנחנו נכיר שחובתנו לפתח בינינו ולהראות לכל העולם מה זה נקרא היחס הנכון בין איש לרעהו וביניהם לבורא שנקרא "לשמה". בלי זה לא יעזור לנו שום דבר. זה מה שבעל הסולם אומר, הוא אומר שלפחות נעשה "חשבון אנושי על כל פנים". אבל אפילו לחיים שלנו, לטובת האגו שלנו שיתמלא גם אנחנו לא יכולים.

העבודה שלנו היא לספר בעדינות, בהדרגה, עד כמה כל העתיד של עם ישראל תלוי בתיקון היחסים בין בני האומה. וגם כלפי כל העולם זה כך. ולאט לאט אחרי שנתקרב לזה, נוכל פה ושם לדבר על "לשמה" לקבוצות קטנות כמונו, לתלמידים שלנו. עד שהידיעה הזאת תתפזר בכל העולם בצורה נוחה, ואנשים יבינו מתוך המעשה, מתוך האור שכבר יתחיל להאיר דרכנו, דרך גרורות כאלה שבכל הכלי הכללי שהם יהיו כמקורות האור, ואז כולם יבואו וישתתפו. זה נקרא שייקחו אותם, היינו את בני ישראל, על כתפיהם ויצטרפו לעבודה "לשמה" שלהם.

שאלה: בעל הסולם אומר פה במאמר שנפלנו כשהתחלנו להשתמש ביופי. איך משתמשים ביופי ב"לשמה"?

יופי בעיני האגואיזם שלנו זה היופי שיש לי יותר מכולם, במה שהם מעריכים. זאת אומרת, אם הם היו מעריכים היום חצץ, הייתי לוקח איזה מקום ומביא לשם חצץ מכל העולם שיראו עד כמה אני גדול. אם היופי הוא בחכמה, אז תלוי איזו חכמה מכובדת בהם. אם זה כמה דפים אני יודע בספר חכמה, אז אני עושה מאמצים, לומד, עובר מבחנים כדי שכולם יידעו איזה חכם אני. אז יש לי חכמה, ויש לי חצץ, מה צריך עוד. הכול תלוי בהערכה, מה מעריכים. כך אנחנו בונים את עצמנו.

תלמיד: הוא אומר את זה כאן על ההבדל בין אנושיות לדת. כמו שאמרת עכשיו על להתפאר בפני אדם, הוא קורא לזה אנושיות. מה זה נקרא להתפאר בפני ה'?

להתפאר בפני ה' זה רק בכמה שאתה עושה עבודה שהוא מצפה ממך. הוא מצפה ממך שאתה תהיה שליח שלו, שאתה תעשה עבודה בין כל בני אדם, כי אתה בן אדם, הוא לא יכול לעבוד עליהם לתיקון, אתה יכול להראות להם דברים טובים. הבורא לא יכול להראות דברים טובים, הבורא רק מעורר צרות. דברים טובים לא, אף פעם לא. אלא הוא מחזיק אותך בכמה שפחות ופחות תענוגים וליהנות והכול, כדי שאתה תבין למה, מאיפה הצרות, איך אתה יכול לצאת מהן וכן הלאה.

ולכן אם אתה יכול להיות הנציג שלו, להסביר, "חבר'ה יש לי, אני יודע איך להגיע לכל טוב, לחיים טובים, נצחיים", זה נקרא שאתה שליח שלו. מה עשה משה? הוא אמר, "בואו, יש הזדמנות". מה עשה יוסף לפניו? גם כן אמר, "חבר'ה, אנחנו אחים, בואו נתחבר. אנחנו נגיע למשהו". זה נקרא לעשות טובה לבורא.

תלמיד: משימה יומית, לכתוב עד כמה החבר חשוב עבורי כמו הבורא ולאחר מכן להתקשר לחבר אחד מהעשירייה.

(סוף השיעור)