שיעור בוקר 01.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס ''קבלה לעם'' העולמי בבולגריה - שיעור 9

קריין: כהכנה לכנס קבלה העולמי שייערך בבולגריה נלמד היום את שיעור מספר 9, "בני ברוך צינור רוחני לעולם".

לפי מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה איך התייצבו הפרצופים, העולמות, כל קו האין סוף שמעולם אין סוף, מהבורא, מביא השפעתו לנבראים, אנחנו רואים שלפי הטבע של האור והטבע של הרצון הם מנוגדים זה לזה מצד אחד, ומצד שני הם צריכים בסוף התפתחות הרצון להגיע להשתוות הצורה ולדבקות.

יוצא שהאור והרצון כשהם עוברים כל מיני תהליכים, הם מסתדרים לקו ועיגול, כי בסופו של דבר הרצון שמעורב עם האור יש בו חלק שהוא מעורב מאוד, לפי בחינת שורש, אחר כך א', ב', ג', ד'. ולפי ד' הבחינות הללו, ד' דרגות או ד' בחינות דאור ישר, אנחנו רואים שהיחסים בין הבורא והנברא, אור וכלי, כוח השפעה וכוח הקבלה, צריכים להיות מסודרים גם באותו המצב שיש לנו שורש, א', ב', ג', ד' שמגיע מהבורא, וזה נקרא "קו", כי הוא מסודר ומוגבל, ומגיע בשליטה השלמה, העליונה, לנבראים. והנבראים נמצאים בבחינת "עיגול", הם נמצאים בשליטת הרצון לקבל שלהם, שפועל עליהם, והם נמצאים ממש כעבדים של אותו רצון לקבל, והם צריכים להביא את עצמם מעובדי פרעה לעובדי ה', כך שהקשר שלהם לבורא, לאור משתנה ממש מקצה לקצה.

בהשפעה הזאת מהאור לכלי, מהבורא לנבראים, יש השפעה בקו, אנחנו קוראים לזה "צינור", שעם ישראל חייב לבנות מעצמו צינור. זאת אומרת, חלק מהרצון לקבל שהבורא ברא יש לו יכולת לעשות מעצמו צינור, לסדר את עצמו בצורה כזאת, וחלק מהרצון לקבל לא מסוגל לזה, לא בנוי מההבחנות האלה שיכולות להתאים את עצמן לאור, להידמות לאור, ולכן הם יכולים אולי לצפות להשפעה מהאור, אבל לא יותר מזה. ולכן אנחנו רואים שיש כאן באמת שני חלקים ברצון לקבל, חלק שיכול להיות אקטיבי, מתקדם להזדהות, הוא יכול להבין את מחשבת הבריאה, להבין את מה שמוטל עליו ולבצע, וחלק מהרצון לקבל הכללי שלא מסוגל לזה. ודאי שיש גם מצבי ביניים, שמבין קצת פחות, או קצת יותר, יותר מפותח או פחות, ברגישות שלו לעבודת ה', שהחלק העליון עושה.

החלק העליון הוא בעצם החלק שצריך להיות הכי גרוע לפי הרצון לקבל שלו, הכי אגואיסטי, הפוך מהבורא, שאז יש לו יותר סיכוי להרגיש עד כמה הוא הפוך ועד כמה עליו להשתפר. והחלק שלא כל כך מגיב על האור ומשתוקק להיות קרוב אליו, הוא חלק ששייך לדרגת החי, וככה בכל הספקטרום הזה מדרגת החי עד דרגת המדבר, יש כאן את כל "שבעים אומות העולם" מה שנקרא. ועם ישראל כאילו נמצא בדרגה הכי גבוהה, למרות שזה לא מכובד להיות בדרגה הכי גבוהה, כי זה נקרא שיש להם רצון לקבל האגואיסטי הגדול ביותר, הם יותר ערמומיים, יותר חכמים, יותר מקולקלים, לכן הם יותר מרגישים מכל יתר העמים עד כמה הפער ביניהם לבין הכוח העליון הוא גדול, ויש להם מזה גם נטיות למיניהן, יחד עם זה שזה מביא אותם לכל מיני הצלחות במין האנושי, כסף, כבוד, מושכלות וכן הלאה.

איך שלא יהיה, יוצא שאותם אנשים מכל המציאות, אם אנחנו לוקחים אותם כשמנת מהחלב או דרך המסננת אנחנו לוקחים אותם, והם בעצם הכי אגואיסטים, הכי גרועים, יש בהם יותר הכרת הרע, יש בהם יצר הרע כזה גדול שלא נותן להם מנוחה, האנשים האלו בסופו של דבר מתארגנים לקבוצה שהופכת להיות קרובה לבורא בעבודה שלהם, ברצון לצאת מהופכיות הצורה שמרגישים צורך להתקרב להשתוות הצורה. לכן הם הופכים להיות לצינור השפעת הבורא לכל העולם, כפי שאנחנו קוראים במאמרי בעל הסולם, "מתן תורה" ו"ערבות", וכן הלאה.

יש כאן דבר והיפוכו כרגיל בכל החוקים הרוחניים, וכך אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו. צריכים לסדר את זה, עכשיו זה הזמן שאנחנו בפועל מתחילים למיין את הדברים האלה, שאנחנו צריכים לסדר אותם, לראות את המערכת הזאת בצורה שלמה כזאת, בריאה, ואיך אנחנו מקדמים את המערכת כולה, לכן זה נקרא שאנחנו נמצאים בגמר התיקון או בדור המשיח. כי כבר האור שעובר אלינו ודרכנו לאומות העולם, הוא כבר אור שמושך את כל הרצון לקבל האגואיסטי הזה לתיקון. לכן אנחנו צריכים להבין את היעוד שלנו, את המקום שלנו. "שלנו" הכוונה, כמו שכתוב, "מי לה' אלי", זאת אומרת, למי שמתעורר רצון לגלות את הבורא, אז כאן זה הזמן שלנו.

השיעור שלנו עכשיו הוא ש"בני ברוך", היינו, אותה קבוצה שמתעוררת, היא מתעוררת להיות הצינור הרוחני לעולם. יש הרבה קבוצות שלומדות את חכמת הקבלה בכל מיני צורות, אנחנו מדברים על הקבוצה שלנו, שהיעוד שלה זה להיות הצינור הרוחני לכל באי עולם, כי בזה בעצם אנחנו רוצים להתקרב לתיקון הכללי, לעשות בזה נחת רוח לבורא.

בכללות זה ברור, אז ניכנס פנימה.

קריין: קטע ראשון מתוך "שם משמואל", "פרשת האזינו".

"כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת לעשות רצון הבורא. אבל מפני החטא דאדה"ר נתקלקל העניין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה', אלא היו יחידים בודדים. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון, שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו. והיה אברהם הולך וקורא כשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדל, עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצון ה' בלבב שלם."

(שם משמואל. פרשת האזינו)

שאלה: מה מיוחד בזה שהקבוצה שנקראת "ישראל" רוצה לעשות בזה נחת רוח לבורא, מה מיוחד בסיבה הזאת דווקא?

יש רצון לקבל. הרצון לקבל נברא דרך ארבעה שלבים, שורש, א', ב', ג', ד'. כשהרצון לקבל בעצמו בבחינה ד', על ידי האור, מתחיל לראות את עצמו, להרגיש את עצמו, גם הוא מתחלק לד' בחינות. ואז מכל ד' הבחינות האלה יש בחינת שורש, הכי קרובה לאור, ואז א', ב', ג', ד' הם יותר רחוקים מהאור.

לכן ישנם כאלו רצונות, אני לא מדבר על בני אדם, גופים, זה לא שייך, זה סתם נראה לנו כך, אלא ישנם כאלה רצונות שהם נמשכים לאור, אמנם הפוכים ממנו, אלא מרגישים שיש משהו למעלה מהם, רוצים להיות בקשר אליו בצורה אגואיסטית, אם אנחנו מדברים במצבים שאנחנו נמצאים בעולם הזה אחרי שבירה, אחרי חטא. אז ישנם כאלה שהם קרובים לאור, קרובים להשפעה מהאור, הם האגואיסטים ביותר, הם מרגישים מאיפה יכול לבוא המילוי אליהם ולכן משתוקקים, והם נקראים ישראל, "ישר א-ל". זאת אומרת, כך הם בנויים, הרצון לקבל בהם הוא קרוב להרגשת האור. כאן יש דבר והיפוכו. שהם האגואיסטים יותר, לכן הם יותר רגישים לאור, ומוכנים לאיזו יגיעה מפני שרוצים את המילוי.

כך הרצון לקבל נכנס לסינון ומבדיל בעצמו, בתוכו חלקים. בסך הכול יש לך חלק ששייך לראש, ואחר כך מה שנקרא שבעים אומות העולם חג"ת נהי"מ. וגם הראש מתחלק לג' חלקים "כהן", "לוי", "ישראל" מה שנקרא. וגם הגוף מתחלק לשבעים אומות העולם. וכל זה הפרצוף של המין האנושי יחד עם ישראל, שצריכים להגיע לתיקון. והתיקון הוא, שדווקא אחרי שהראש מתקן את הגוף, והגוף מכניע את עצמו לראש, מקבל פקודות ומבצע, אז בגמר התיקון אין יותר תפקיד לראש, אלא "יהיו כולם כאגודה אחת", וזה התיקון.

תלמיד: האם לפני שהראש מתקן את הגוף הוא צריך לתקן קודם את עצמו?

ודאי, כן.

תלמיד: איך קורה התיקון ממצב הכי אגואיסטי, למצב שהוא צריך להשפיע נחת רוח לבורא, איך הפער הזה עובר?

ההבדל בין ראש וגוף הוא בזה שהראש עושה פעולות מכוונות, שמקבל שיטה, מרגיש את השיטה, הראש מרגיש את השיטה ומסודר כך שהם מוכנים לבצע את התיקון. מה שאם כן, הגוף מבין שהוא לא מסוגל לעשות את התיקון, לכן יש לו בעיה כלפי הראש, הוא נמצא בתביעה כלפי הראש, ממש נמצא בשנאה כלפי הראש, בציפייה כלפי הראש. כל זה אנחנו מגלים כיחסים בין אומות העולם לישראל, שזה נובע מהשורש הפנימי הרוחני. זה לא יפסק עד שהכול יהיה מתוקן, אנחנו מבינים את זה ולא שאנחנו נאיביים כמו האנשים הרגילים או פוליטיקאים למיניהם.

וזה ההבדל בין ראש לגוף, שראש נמצא בבחירה חופשית ויכול לבצע תיקונים במיוחד בזמננו. היו זמנים, תקופות ארוכות שהראש לא יכול היה לעשות כלום אלא הוא היה צריך להיטמע בתוך הגוף, להתכלל בתוך הגוף כדי להוציא מהגוף כל מיני חסרונות, זה נקרא "לא יצאו בני ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים''. זאת אומרת שהראש מוציא מבפנים מתוך הגוף חסרונות שיכול להעלות אותם ולתקן אותם, ועל ידי זה להיות מוכן למילוי של הגוף. ראש בעצם אחראי על כל הפעולות.

לכן ברגע שאנחנו כמשתוקקים לקשר עם הבורא, מתחילים להשתוקק לבורא בחסרונות של הגוף, ולפי זה אנחנו מעוררים את החסרונות שלנו לבורא, של הראש, והכול צריך להיות מכוון כלפי הגוף, אנחנו בזה כבר מביאים רוגע לכל העולם, אנחנו בזה כבר ממש מסדרים את כול המערכת שהיא כבר מתחילה לקבל צורה שהיא כך צריכה להתקדם לגמר התיקון. ולכן זאת בעצם השיטה והפעולה הכי בטוחה להרגיע את הרוחות, להביא את העולם למצב הטוב, לתת תקווה לכל באי העולם בעתיד הטוב.

תלמיד: אז אם אותו הראש מכוון כדי להביא את התיקון לגוף, זה כבר נקרא להשפיע נחת רוח לבורא?

ודאי. אנחנו לא יכולים להשפיע נחת רוח לבורא אם אנחנו חושבים רק על עצמנו. סגורים למשל בעשירייה, אז מה זה נקרא סגורים? אנחנו בעשירייה מפתחים את הקשר בינינו כדי להביא את כל באי העולם לתיקון. אנחנו נמצאים בדור המשיח, ולכן אין לנו ברירה אנחנו צריכים להיות באותו כוח המשיח שמושך את כל הכלי הכללי, את כל הרצון לקבל הכללי המקולקל לקשר עם הבורא, בזה עושים לו נחת רוח.

בכל דור ודור לעשות נחת רוח לבורא זה נעשה בסגנון משלו, שונה. כי יש לך דור דעה, דור יוצאי מצרים, דור החורבן וכן הלאה. אנחנו נמצאים אחרי דור שכבר התערבב עם כל הכלי הכללי של אומות העולם, זה נקרא ''אלפיים שנה של גלות'', ולכן בעל הסולם קובע ועוד האר"י קבע שזה סוף הגלות. אבל עד שזה יוצא מהכוח לפועל אז יוצא לך עוד 400 שנה עד בעל הסולם. לכן בעל הסולם קובע שאנחנו נמצאים בדור המשיח, זאת אומרת שעשיית נחת רוח לבורא בזממנו היא אך ורק אם אנחנו מתכוונים לתיקון של העולם השלם. ולכן כל העבודה שלנו שאנחנו עושים בבני ברוך היא מכוונת לפרסום ולתיקון של כל באי עולם.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שגם בעבודה הזו יש דרגות של כוונה. אתה יכול לפרט, לחדד מה זה דווקא לעשות נחת רוח לבורא בעבודה להשפיע לגוף אבל בצורה נקייה?

לא יודע. כי אי אפשר לדעת מראש שום פעולה אם אתה לא מגלה את מצבך הנוכחי איך אתה מקושר עם הגוף, איך אתה סופג מהם את הרצונות, מסדר את עצמך בצורה נכונה גם כלפי הגוף וגם כלפי הבורא, וממש להיות כצינור בין שניהם. לכן זאת העבודה שלנו, ואין לי מה לספר עליה בכללות ואיפה אנחנו נמצאים.

בסך הכול זה מתברר בזה שאנחנו נכללים עם כל אומות העולם, בכל המדינות, בכל היבשות איפה שאנחנו נמצאים, וסופגים את כל החסרונות שלהם, למרות שהם חסרונות למילויים גשמיים. אבל מקור לכל המילויים זה מקור אחד, זה הכוח העליון. ואנחנו משתדלים להעלות את כל החסרונות שלהם העטופים בחיסרון שלנו לבורא כדי לגרום לו נחת רוח. ואז זה יוצא העלאת מ"ן מדרגה תחתונה דרכנו לדרגה יותר עליונה. זו העבודה.

באיזה שלבים זה ילך, אני לא יודע. מה שנראה לי אני לא חושב שזה נכון לדבר על זה, כי אנחנו משיגים זאת כבר מהעבודה. מה שקרה בדורות הקודמים אנחנו יכולים ללמוד מהכתבים ואנחנו יכולים לעבור על זה מהר, כי כבר היו אנשים שעברו את זה ותיקנו בשבילנו דרך, ואנחנו כבר הולכים בשביל, בדרך הסלולה. אבל שלבים שאנחנו רק עכשיו מתחילים לעבור לראשונה, אנחנו לא יכולים ללמוד או לקרוא, להבין, להרגיש, לקבל את זה מאף אחד, זה עלינו לעשות.

תלמיד: במה מיוחדת עבודת ההתכללות שלנו הראש בגוף לעומת מה שנעשה עד עכשיו, כלומר של הדורות הקודמים? הייתי בטוח שנסתיימה ההתכללות הזאת של הראש בגוף.

איך יכול להיות אם אנחנו עכשיו רק גמרנו את תקופת התכללות ראש וגוף בצורה של השבירה. כשיצאו בני ישראל אחרי השבירה מלפני אלפיים שנה לאומות העולם כדי להתערבב איתם, להתכלל בהם עם החכמות שלהם, עם הישגים שלהם, תראה מה הם עשו, הם התכללו עד כדי כך שהם מוצלחים בכל אותם הסדרים שנמצאים באומות העולם, במדע, ברפואה, בטכנולוגיה, בפיננסים. בכל דבר ודבר נכנס עם ישראל השבור לתוך הקהילה הגדולה העולמית ונכללו שם והצליחו. זה נקרא שהתקשרו לזה, ועכשיו צריכים לעלות משם. ודווקא על ידי זה שנמצאים שם בפנים, אנחנו צריכים להתעלות מזה עכשיו לעבודה הרוחנית.

אם לא נתחיל לעשות את הדבר הזה בעצמנו, יבואו הכוחות השליליים, אנטישמיים מאומות העולם, והם ידחפו אותנו מכל העסקים שלנו שהצלחנו נניח במאתיים שנה האחרונות להתכלל עם אומות העולם. בעצם מזמני האר"י והלאה התחלנו להתכלל באומות העולם. עכשיו או שאנחנו יוצאים משם ומושכים אחרינו את כל אומות העולם, כי שם בינתיים יש משבר והוא מתגלה יותר ויותר, ולא יהיה לו סוף, כי זה משבר שמגיע מגילוי הרע, מגילוי האגו. אז או שאנחנו נעשה את היציאה הזאת בזה שאנחנו יוצאים ומוציאים אותם גם, או שהם ידחפו אותנו על ידי שנאה אלינו, והשנאה היא אך ורק מפני שאנחנו לא יוצאים בעצמנו ולא מושכים אותם. כאן זה העניין, או להיות ביחסים יפים ובעבודה הדדית אם אתה בראש, או שאתה לא רוצה להיות בראש ביציאה מהאגו, והם דוחפים אותך כי לא יכולים בעצמם לצאת, ואז אתה יוצא על ידי המכות ועוד יותר מזה.

שאלה: בעלייה הזו, עכשיו, ביציאה של ישראל ואחריה אומות העולם שמושכות אותם, יש גם עבודה של התכללות או יש רק עבודה על חיבור בין ישראל?

שם יש הרבה פעולות, אבל כולם לפי הכוונה לְמה זה מכוון כבר. לזה שאנחנו רוצים יחד לעשות עבודה משותפת בין הראש לגוף. הראש מקולקל, הגוף מקולקל אבל אנחנו רוצים לסדר את זה, לאסוף ולכוון, העיקר לכוון לבורא בזה שאנחנו מתפללים, מבקשים ממנו את כוח התיקון. רואים שבכל החיים הגשמיים, החומריים אין שום עתיד לא לנו ולא להם, זאת אומרת לעולם ואז מתחילים להתנתק מכול מיני צורות גשמיות גם אנחנו וגם הם ומתעלים, מתעלים למעלה לעל מנת להשפיע.

שאלה: מה יש בי שאין בחבר בכלי העולמי, שגם בו יש נקודה שבלב? במה אני שונה מחבר בכלי עולמי, מה השוני בינינו?

קודם כל מתוך ההתכללות, על ידי השבירה שהייתה בתחילת התפשטות הרצון לקבל שיצאה מחיק הבריאה, מהבורא, נגיד כך ויוצא ומתפתח כלפי הנברא העתידי, אז הרצון לקבל עובר "שבירה" מה שנקרא. זאת אומרת כל הרצונות שלו שהם בעצם כוללים חמישה חלקים, כל הרצונות האלו עוברים שבירה ומתערבבים. מתוך הערבוביה הזאת יש בכל חלק וחלק מה שנקרא נגיד "אומות העולם" שאין בחלקים האלה קשר ישיר עם האור, עם בחינת שורש. אז יש כבר קשר והם יכולים גם לתקן את עצמם ולחבר, לקרב את עצמם לבורא.

לא לבד אלא גם בעבודה הזאת יש תהליך שצריכים גם ערבוביה נוספת כמו מצרים נגיד, כמו אלפיים שנות גלות, כמו בבל, גם גלות בבל, ארבע גלויות. מה זה נקרא, זה התערבבות של הרצון לקבל שקשור לבורא, זה בחינת ישראל. הוא חייב להיות גם קשור לכל יתר הרצונות לקבל היותר נמוכים שאין להם קשר ישיר עם הבורא וזה נקרא "גלויות". אז גלות מבחינת א' ב' ג' ד' של בחינת שורש.

ואז מזה כל הבחינות א' ב' ג' ד' שנקראות "אומות העולם" מקבלות מבחינת השורש שנכללה איתם, בכל הגלויות האלו, זה מין שבירות קטנות. הן מקבלות מזה את כל החלקים

א' ב' ג' ד', התכללות עם בחינת שורש, מצד אחד. מצד שני בחינת שורש נכללת מהם ואז יכולה בלתקן את עצמה לתקן אותם. או יותר נכון, לחשוב איך לתקן אותם ולכן מתקנת את עצמה, אחרת גם התיקון שלה יהיה אגואיסטי. אם אני חושב לתקן את עצמי, כמו שאנחנו לומדים בקבוצה, אם אני חושב איך לתקן את עצמי ולא איך לתקן את החברים אז אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב, הוא גורם חורבן לנפשו. איך זה יכול להיות? כי הוא לא על מנת להשפיע, הוא לא חושב על הכלי הכללי, במיוחד בזמננו שזה דור המשיח.

תלמיד: ההסבר היה קצת מורכב עכשיו. אם אני דוגם רצון כלשהו של חבר מהכלי העולמי ורצון של חבר מישראל, מה יהיה שונה ביניהם? אני לא רואה פה שוני. אם יש לשניהם נקודה שבלב הם כולם אחד כישראל, כולם למטרה משותפת.

אין לנו שום בעיה ואנחנו לא צריכים לעשות שום הבדל בין חבר ישראלי לבין חבר אירופאי נגיד. ודאי שלא. אלא, למה אתה שואל?

תלמיד: האם נדרשת מאיתנו עבודה שונה, או שיש לנו אותה עבודה?

יש לנו עבודה להתעלות למעלה מהדחייה, מהשנאה, מהריחוק בינינו בכל מיני צורות שיהיו. זה הכול. בגלל שהחברים שלנו מכל אומות העולם יש בהם גם חלק מאומות העולם, ויש גם בנו, דרך אגב מתוך השבירות, אבל לא בצורה כזאת שבבחינה ד'. זה לא כתוב עד כדי כך. יוצא שאנחנו ביחד צריכים להתגבר על הרצון לקבל המשותף.

תלמיד: ההגדרות של "ישראל" ו"אומות העולם" הפכו יותר מטושטשות. לא ברור מי זה ישראל, מי זה אומות העולם?

ישראל, מי שישר א-ל. אומות העולם, שאין לו ישר א-ל. זה קודם כל. כשאנחנו מדברים על התיקון, כאן כבר יש בעיה. מהו התיקון, על איזה רצון לקבל שבכל אחד ובצורה כללית בכולם? כל אחד הוא רצון לקבל משלו. הרצון לקבל עד כמה שהוא כלול באומות העולם ועד כמה שהוא כלול מישראל.

אז ישנם חברים שלנו, שיש להם נגיד כמעט ב-100% רצון לקבל ששייך לגוף הפרצוף, לאומות העולם, ויש להם רק נקודה קטנה ששייכת לישראל. ואז לפי הנטייה הם שייכים לישראל. לפי צורת האגו שייכים לאומות העולם ואז אנחנו צריכים לעבוד. אבל כשאנחנו עובדים יחד על הרצון המשותף, אנחנו מתעלים כולם יחד כלפי הרצון המשותף, אתה לא מרגיש בזה את ההבדלים, אתה עובד פשוט יחד עם כולם.

תלמיד: אותה עבודה.

אותה עבודה אבל בעוצמה שונה. השאלות שצריך כל אחד לתת לעצמו, איך הוא נמשך לחיבור עם האחרים, השאלות הן שונות.

תלמיד: מה השאלה של ישראל?

השאלה של ישראל, למה אני צריך להיות מעורב עם אומות העולם שבישראל, שבקבוצה שלנו? יש שם צ'כים, רוסים, גרמנים, צרפתים, כולם, כולם כולם, למה אני צריך להיות מעורב איתם? אף פעם זה לא היה בהיסטוריה, אף פעם לא היה. אמנם היו בודדים שהיו באים ונעשו מזה מקובלים גדולים, רבי עקיבא, אונקלוס, דוד המלך, כל בית דוד, אבל זה הכול מקרים יחידים. מה שאין כן עכשיו, יש לך הרבה מאומות העולם שמצטרפים, מצטרפים להיות כראש הפרצוף הרוחני שנקרא "נשמה", ואתה צריך להתייחס אליהם כמו לראש. מצד אחד.

מצד שני, יש להם בכל זאת רשימות, רצונות מהגוף. וכאן אנחנו צריכים להבין שדווקא אלו האנשים שמצטרפים אלינו מצד אחד, מצד שני שייכים לאומות העולם הם דווקא החלק העיקרי בצינור, כי יש בהם גם מזה וגם מזה. אצלנו יש רק מתוך זה שאנחנו נכללים. במשך הגלות שהיו נכללים, זה בעלמא, התכללות לא פיזית, נגיד כך לא ממש, לא בבשר, אצלם זה בבשר. לכן סך הכול בתוך הצינור, זה צינור, זו בכל זאת לא נקודה, אז בתוך הצינור יש לך ד' בחינות משלה ושם בד' בחינות האלו יש לך ישראל דישראל, נגיד עד שיגיע לישראל דאומות העולם.

תלמיד: החלק שנקרא ישראל בבני ברוך, איך הוא מתחלק, מה החלוקה שבו?

יש בו כהן, לוי, ישראל.

תלמיד: מה זה אומר?

יותר קרובים לאור ויותר רחוקים מהאור לפי הטבע שלהם המקורי. אני לא רבי עקיבא, אתה מאמין לי?

תלמיד: לא יודע.

אז כל אחד נולד מהנקודה שלו וכל אחד צריך לתקן את שורש נשמתו. יש כאלה שיותר קרובים, יש כאלה יותר רחוקים, אף אחד לא דומה לשני. לכן אנחנו שונים ולא אחד. אנחנו צריכים להיות כאחד, אבל לכל אחד רצון לקבל משלו.

שאלה: יש הבדל בעבודה בין כהן, לוי וישראל, כלומר מי שיש לו נטייה אחרת?

אנחנו לא מבינים את זה, אבל כן. בכל אחד ואחד, לכן הם שונים, לכן אתה רואה פרצופים. אחרת היית רואה איזו בובה אחת וזהו. תסתכל איך הגופים לא שונים, אופי לא שונה, התנהגות, נטיות פנימיות, רשימות, בכל אחד זה משהו אחר לגמרי. אי אפשר להשוות. הכול תוצאה מהשבירה, גם מהערבוביה, שהערבוביה זה הדבר ההכרחי. כשאני מתקן את עצמי אני בעל כורחי מתקן את כל באי העולם, לא ישראל בלבד.

אדם הראשון נשבר, זאת אומרת כולם עברו את השבירה הראשונה. אחר כך עם ישראל נשבר, רק נשבר הכלי שהיה מתוקן על מנת להשפיע, והוא נשבר כדי להתכלל עם כל אומות העולם ושוב לקום יחד איתם. אבל התכללות הזאת מגיעה לנו מלכתחילה מאדם הראשון. לכן כשאדם מתקן את עצמו הוא מתקן את העולם. לכן כל אדם זה עולם קטן.

תלמיד: ומה העבודה המשותפת לכל אדם, לא משנה באיזו רמת רצון, איזו נטייה יש לו או איזה חלק הוא בכלי העולמי?

העבודה שלו זה להשתדל לתקן מה שהוא מרגיש, החסרונות שהוא יכול לגלות בכוונה שהוא בזה מתקן את העולם כדי לקרב אותו לבורא, כדי לעשות נחת רוח לו. כך זה שרשרת הכוונה.

תלמיד: זה מצופה מכולם, מכל החלק שנקרא ישראל על כל הרמות שבו.

לא רק ישראל, זה מצופה בסופו של דבר גם מאומות העולם. אומות העולם, שלוקחים את בני ישראל על כתפיהם ומביאים ל"בית המקדש" מה שנקרא, זאת אומרת לבניית אותה הנשמה. אומות העולם לא יכולים לבנות, הם יכולים רק להתכלל בעבודה הזאת, כי זו העביות והכוונה שייכת לישראל, בזה יוצא שכולם משתתפים. ויש בהם גם כוונה ברורה שככה אני משתתף, זה החלק שלי בבניית הנשמה הכללית. כמו שלי ולך יש חלק, גם לכל אחד.

וזה לא החלקים הפשוטים שיכול להיות שאתה מזלזל בהם או מה, ההיפך. דווקא בגלל שמצטרפים החלקים האלו וכל אחד מצטרף בזה שהוא מבטל את עצמו, וחוץ מזה שמבטל את עצמו הוא דוחף אותך קדימה. כמו שעכשיו אתה מרגיש מהם דחף, שנאה, דחייה שלילית שהם לא מבינים מאיפה ואיך זה בא. אתה צריך להבין שהם יצטרכו להפוך את זה לדחף אחר, המכוון, בשביל מה אני לוחץ עליהם, מה אני רוצה מהם, איך אני מוכן לעזור להם ואז יחד התיקון הוא הדדי. לא יכול להיות ראש בלי גוף וגוף בלי ראש.

שאלה: זה שאנחנו עדיין לא עובדים בשותפות עם הבורא, עם המערכת הזאת, זה בגלל שעדיין יש בנו נטיות להזיק אחד לשני?

לא. אנחנו עובדים בשותפות עם הבורא, בשותפות מלאה, שלמה, ישירה, קצרה, אבל הבעיה היא שאסור לך להראות את זה. אסור שתדע שאתה עובד ככה, כי אז אתה תעשה שטויות.

תלמיד: כמו מה?

אתה תתחיל להתפרע.

תלמיד: איזו התפרעות?

תזלזל בזה. אתה תתחיל לחשוב, "אני כבר כמעט בגמר התיקון, הכול בסדר, הכול בא מלמעלה על ידי הבורא, אין לי כאן שום דבר להוסיף, הכול יסתדר". כל מיני מחשבות כאלה. כי עד שהאגו שלנו לא מטופל כמו שצריך, אנחנו כך נחשוב מיד, אנחנו ניפול על המקום. ולכן אסור לנו לראות את האמת. לכן אנחנו צריכים להגיד לעצמנו שאנחנו הבריות הנעלות ביותר, מתאימות לבורא שברא אותנו. בעל הסולם כותב את זה יפה.

תלמיד: אם זה היה בנטייה להשפעה, לחיבור, הייתי מזלזל בזה עכשיו?

כן, ודאי. כי אתה נמצא בתוך רצון, אתה לא אחראי, אתה נמצא בתוך רצון. ברגע שהרצון מקבל איזה תענוג הוא נמשך אליו וגמרנו, הוא לא מסתכל על כלום. כך כל אחד ואחד מאיתנו. אז נותנים לנו קצת.

אם נותנים לך תענוגים, אתה חי בהם. יתנו לך תענוג קצת יותר גדול, אתה תימשך אליו. איך אפשר יחד עם תענוג קצת יותר גדול שאתה נמשך אליו, לתת לך איזו חובה שלא תרצה את התענוג עצמו אלא תרצה להיות במשהו, נגיד במקום לקבל מאה שקל, לתת מאה שקל, תוכל או לא? אז אתה צריך לפתח מערכת שאתה תספק לעצמך את הכדאיות, את החשיבות, את גדלות המטרה. אם גדלות המטרה תהיה לפחות מאה שקל, אז אתה תיתן את המאה שקל האלה ולא תקבל אותם. אז כל פעם נותנים לך כאלו הזדמנויות בהתאם לכוחות שלך.

תלמיד: אז כל העניין הוא עוד יותר גדלות הבורא?

אם אתה הולך נכון ומשתדל לפתח את גדלות הבורא בעיניך יותר ויותר, אז נותנים לך יותר ויותר, מאתיים שקל, שלוש מאות שקל, וכך זה יותר ויותר. עד שאתה מגיע למצב שנותנים לך לא רק את זה, אלא לראות את הבורא. האם אתה יכול לראות אותו, לקבל אותו גם בעל מנת להשפיע, זאת אומרת לא לטובתך אלא לטובת העולם, שאתה לוקח את הכוח הזה שנקרא "בורא" ומפזר אותו בכל העולם. ולעצמך אתה לא צריך כלום, אתה רק הופך להיות כצינור. אתה לוקח את כל האור הזה, את כל העוצמה הזאת שאפשר ליהנות עד אין סוף, ואתה נותן אותה לאנושות. ועוד, ועוד, ובצורה יותר ויותר גדולה. כך גדלים. מה יש לך מזה? אתה עושה נחת רוח לבורא על ידי זה שאתה גורם נחת רוח לבני האדם שלו.

תלמיד: אז מקובל זה אחד שיש לו יצר ענק והוא נמדד בכמה הוא יכול לוותר?

כן. ודאי. זה נקרא רצון לקבל שעליו יש צמצום, מסך.

שאלה: אז בשלב הזה עדיין אין לנו קשר עם הבורא. מהי העבודה העיקרית שלנו בזמן ההסתרה הזו שאין לנו מקום, קשר לבורא שאנחנו יכולים להתפלל, לקבל כוחות ממש?

מה יש לנו? תגיד אתה.

תלמיד: בינתיים יש לנו חברים

עשירייה, עשירייה זה ביטוי של הבורא כלפיי.

תלמיד: ומה העבודה העיקרית שלנו בעשירייה בזמן שאין לנו כזה קשר?

תפזר להם מה שאתה רוצה לפזר לאומות העולם. תפנה אליהם כמו שאתה פונה לבורא. שחק איתם לשני הכיוונים.

אני מאוד מקווה שאנחנו נעשה כאן עבודה גדולה לקראת הכנס ובכנס. זו יכולה להיות באמת קפיצה.

שאלה: בעל הסולם מחלק את האנושות לארבעה חלקים. ישראל, צדיקי אומות העולם, אומות העולם ורשעי אומות העולם. אז מה שאנחנו עכשיו הולכים לעשות זה לחבר בין ישראל לצדיקי אומות העולם?

גם לרשעים, מה יש? בכל אחד מאיתנו יש משהו.

תלמיד: כל השבוע אתה מביא לזה שאנחנו צריכים לחבר את ישראל מישראל ואת ישראל מצדיקי אומות העולם, כל החברים שלנו מהעולם. זו לא הנקודה?

לא, החברים שלנו שנמצאים איתנו יחד בכל הקבוצות שלנו בעולם, אמנם הם רק לא יהודים, אבל הם שייכים לישראל, הם שייכים לאותה נטייה, ישר א-ל. אל תבדיל אותם. למה?

תלמיד: אז החיבור הוא בתוך הראש.

זה חיבור בתוך הראש, ודאי. מה שבתוך הראש, כדי להיות מחוברים עם הגוף, מתגלים כאלו חלקים בראש שיש להם גם חלק מהגוף. לכן אתה רואה, יש לך מכל הקבוצות שאתה רואה עכשיו על המסך, מה שאתה רוצה. מה הסימן? קודם זה לא היה, לפני מאה שנה לא היית עושה את זה, לא היית מצליח בזה. למה? מתעוררים רצונות שהם שייכים לראש, אבל מצד שני יש להם גם תכונות של הגוף. וזה בדיוק בעיקר המעבר שאמרתי קודם, שעיקר הצינור זה הם. לכן אנחנו צריכים מאוד לשמור ולטפל ולטפח אותם.

שאלה: אתמול אתה שאלת עם מה אתם, שבאים מישראל לכנס, רוצים לפנות לכל החברים שבאירופה, והפוך, במה כל החברים של אירופה צריכים לפנות לישראל. למה התכוונת?

התכוונתי שאנחנו צריכים להתעלות למעלה מההתנגשויות הפנימיות שיש, יכול להיות. אני יודע מה שיש בהם, אי אפשר למחוק, זה לא חס ושלום שמישהו אשם, דווקא ההיפך, בגלל שיש להם בפנים רגשות כאלה שהם לא יהודים אז זה טוב, יש לנו עבודה גם על זה ומזה אנחנו בונים את הצינור. צינור זה לא סתם איזה גובה מסוים, זה פשוט השתלשלות של תכונות, תכונות, תכונות מהראש אל הגוף, וכמה שהתכונות האלו של הגוף הן יותר מגולות, אז הצינור מתפשט ואנחנו צריכים לעבוד עליו. ולכן אני מאוד שמח שזה ככה. ולכן אני מעורר את זה בכוונה.

אתה יכול לשאול, אני קיבלתי כאלו שאלות, "למה אתה מעורר דברים כאלה, אנחנו רוצים להיות כולנו יחד, אנחנו רוצים להיות כולנו חברים, לא אכפת לי מי ומה, אני מתחבק עם כולם". זה הכול נכון, אבל יחד עם זה צריכים לראות את הדברים האלה כי אתה צריך לסדר אותם. אתה צריך לעבוד עם הראש. זה לא שאתה מבטל את הכול, "אנחנו נמצאים באיזו נירוונה". לא, דווקא הפוך, טוב מאוד שאנחנו מגלים את הדברים. "על כל פשעים תכסה אהבה", בלי זה לא יהיה קשר.

תלמיד: אז עם מה אנחנו צריכים לפנות לחברים באירופה?

שאנחנו מתעלים מעל כל הבעיות אבל לא מתעלמים. זה הבדל.

תלמיד: ומה הם צריכים?

והם גם כן. הם בעיקר, אנחנו צריכים לעזור להם בזה. ואז אנחנו בונים צינור. בלעדיהם אנחנו לא יכולים להיות בקשר עם אומות העולם, כי בהם יש קשר כזה, יש את המעבר הזה מישראל לאומות העולם, בנו אין. אנחנו צריכים לראות עד כמה שהבורא סידר את הדברים האלה בהדרגה ואיך שהאור העליון ממש נוזל מלמעלה למטה.

שאלה: מה השיטה בעצם לספוג את החיסרון מאומות העולם?

כשאנחנו עובדים איתם יחד, זה מספיק. אני פשוט פותח לכם את התמונה קצת יותר בזום, כדי שאתם תבינו מה קורה כאן. ויתכן שאנחנו אפילו לא ניתקל בכנס בדברים האלו, אבל טוב שזה יהיה לנו כביכול בהכנה בעלמא. אנחנו בכל זאת מקרבים את עצמנו לתיקון במעשה.

תלמיד: כמה ימים שאנחנו מדברים על זה, כמה שאני שומע את זה אני מרגיש שאם אני שומע אותך ונכנס לשאלות האלה, מתחיל להתגבר לי האגו, כל הדברים הלא טובים.

לכן אני צריך להחזיק מטרה סופית. מה היא המטרה הסופית לכולנו, לכלי העולמי בני ברוך, שאנחנו רוצים להשיג בכנס?

המטרה הסופית, שאנחנו מגיעים לאיחוד עד כדי כך, על פני כל אותן הבעיות שמתעוררות ויתעוררו אבל אני לא מטשטש, אני לא מטייח, אני לא מוחק, ודאי שלא מוחק את כל ההבדלים האלה אלא ההיפך, כמה שיש יותר אז החיבור ביניהם, על פניהם, למרותם, הוא יהיה יותר אפקטיבי, חזק, מועיל ובר קיימא. זה שאנחנו בעולם הזה חושבים בצורה אגואיסטית, שאם אנחנו מוחקים את כל ההבדלים אז הכול יהיה בסדר, "בואו אנחנו נשכח, בואו אנחנו נירגע", ההיפך, בפנים חייבת להיות אש בוערת. בפנים חייבת להיות אפילו מלחמה, מלחמה [הכוונה] ככה ברגשות, ומבחוץ אנחנו חייבים ללמוד איך לכסות אותה באהבה. לא יכול להיות אחד ללא שני. אם אתה מדבר על אהבה חלוטה, אז תדע שבפנים שם הגיהינום בוער, עד כמה שרוצים לשרוף זה את זה כמו תלמידי רבי שמעון, רוצים להרוג זה את זה. ככה זה.

אנחנו צריכים עוד ללמוד את הגישה הזאת. אבל זה הטבע, אתה לא יכול לברוח ולהגיד, לא, הכול על מי מנוחות. מי מנוחות, אתה יודע מה זה? זה כאלו עצבים, זה כאלו בעיות, זה כאלו עבירות, זה כאלו שהם ההיפך, הפוך מהבורא בפנים, והשתוות הצורה השלמה מבחוץ, מלמעלה מזה.

וצריכים ללמוד את הדברים האלה והם חייבים להיות יחד, אחרת לא תהיה אף פעם שלמות בבריאה. אחרת לא יהיה נברא. או בורא לחוד או נברא בדרגה הבהמית הזאת שמנותקת מכל החיים האמיתיים, הקיום האמיתי כמו שאנחנו, זה העולם המדומה.

תלמיד: אני מרגיש את הדברים אבל בפועל, חסר לנו משהו.

חסר לנו על זה עוד ועוד לדבר, להתכלל, לעבוד עם זה, להרגיש את זה. זו תמונה חדשה לגמרי, מה שאתם עכשיו מקבלים. זה שייך כבר לב' קווים, ככה זה.

תלמיד: אני שמתי לב, כשמדברים על "על כל פשעים תכסה אהבה" בורחים מהעבודה הזאת, מפחדים. אני לא יודע למה.

בטח, ודווקא רק מזה בורחים. רק מזה. עד כה הכול היה בסדר גמור. וזה שאתה צריך להחזיק בשניים, גם בטוב וגם ברע, לשנוא וגם לאהוב, "לא כל מוח הסביל דא"¹, לא הרבה אנשים יכולים לסבול את זה. זה שייך לשורש נשמה. אבל לאט לאט, אני רוצה להגיד לכולם, שאל יחשוב אדם שזה לא בשבילי, לאט לאט אנחנו מתקרבים לזה שכולם יתכללו בזה פחות או יותר.

תלמיד: אני רוצה לברר מאיפה הפחד? זה רצון לקבל שככה הוא מתגונן?

לא. לא בגלל הרצון לקבל. אדם אפילו מוכן למות, "אז אני מת, מה יש", אלא כאן זו הסתירה, שאתה לא יכול להשוות בין שני הקווים. איך יכולה להיות שנאה גדולה מאוד ואהבה גדולה מאוד בבת אחת ושאני צריך לכלול את זה, לסבול את זה, לא להתפוצץ, באיזו צורה להשלים עם השניים.

תלמיד: אבל זה תפקיד הראש, עבודה בשלושה קווים.

אתה יכול להגיד תיאורטית מה שאתה רוצה. אדם לא יכול לסבול את הפיצול הזה, זה פשוט מפוצץ אותו מבפנים. הוא מוכן לברוח, הוא מוכן לעשות כל דבר, רק לא להרגיש את זה.

תלמיד: אז מתי אנחנו נהיה מוכנים לעבודה בשלושה קווים?

מתי שתוכל להתעלות למעלה מהדעת. זאת אומרת כשתקבל מהבורא, מאין ברירה, תבכה, תצעק ותקבל ממנו כוח השפעה. ואז תרגיש שזאת התרופה. זה דבר גדול מאוד.

שאלה: עד עכשיו הייתה לנו תמונה שהחברים זה ט' ראשונות, אני שם אותם מעלי, הם כאילו מקשה אחת, יחידה אחת שבה יש שלמות ובי עדיין לא. זה אמצעי שלי להתעלות מאהבת החברים לאהבת ה'. ופתאום עכשיו אנחנו מכניסים לכלוך לתוך התמונה הזאת, כאילו יש הבדלים ופערים ושנאה וחוסר שלמות.

סימן של התקדמות. כשאתה מסתכל על התינוק עד כמה שהוא יפה, נעים, נקי, הכול [מושלם] כולו מחייך, אין לו שום דבר, אחר כך אתה רואה אותו בגיל 3, 4, 5, כבר מתחיל במשהו לזייף, אחר כך בגיל 10 אתה כבר לא יכול להאמין לו כל כך, בגיל 15 כולו שקר, וכן הלאה. אז מה אתה רוצה? גדלים, גדל רצון לקבל.

רק אנשים שלא מבינים מהם החיים הם כך חושבים כמוך. אתה לא חי על העננים, אתה חי על הקרקע. הייתי אומר גם תחת הקרקע.

תלמיד: משם באנו. איך מחזיקים בכל זאת תמונה שהחבר מעלי והוא מתוקן והוא שליח הבורא, והוא דוגמה בשבילי, וגם להתחיל איתו עכשיו כל מיני חשבונות?

אם אתה יודע שנגד הרצון לקבל שלך יכולים להתמודד רק תשעה חברים ואתה מעמיד אותם וכל הזמן דואג שהם יעמדו, ממש יעמדו לך ככה, כנגדך, אז דרכם אתה מקבל כוח להתמודד עם האגו הפנימי שלך, עם העשירי.

תלמיד: יש עניין שבסוף כאילו אני צריך להגדיל את החשיבות הפנימיות בי וגם את החשיבות הפנימיות בתורה. כמו שהוא כותב בסוף ההקדמה של ספר הזוהר. כל הזמן יש מלחמה לכיוון הפנימיות לכיוון תכונת ההשפעה. אני לא מצליח לראות איך אוספים מהחברים את המשיכה כי כביכול להם יש משיכה לחיצוניות.

אני לא יודע.

תלמיד: גם אני לא יודע מה לשאול אפילו.

בסדר. זה יבוא. יתבהר.

שאלה: בנוגע לבניית אותה פירמידה של אור עד כמה חשוב שאנחנו החברים מאירופה נהיה ביחד באופן אקטיבי בשיעור הבוקר כמו שאנחנו כאן עכשיו?

אני רואה בנוכחות שלכם כל בוקר בשיעור שלי ממש תמיכה גדולה בי ובכל הכלי העולמי. אני מאוד שמח שאני רואה אתכם יחד במסך אחד, שאולי יצטרפו לשם עוד אנשים קבועים, זה מאוד משמח אותי. זה נותן הרבה כוח לכולם. אתם עושים בזה עבודה גדולה, דוגמה גדולה לכולם.

אני מקווה שגם בזמן הכנס אתם תרביצו עבודה כך שכולם ירגישו שיש באירופה כאלה עשיריות שהן לקחו את הקו ושומרים עליו, הולכים בו. תודה רבה לכם.

שאלה: קראנו פה שהיתה התאספות גדולה של אנשים לעבוד את ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו. והיה אברהם הולך וקורא כשם ה', ואז התקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו אנשי בית אברהם. מה זו הקריאה הזאת שאברהם עשה והולך וקורא כשם ה'? איך אנחנו עושים את זה?

בהפצה. פשוט מאוד.

שאלה: אמרת שהחברים מאומות העולם זה החלק העיקרי בצינור מכיוון שיש להם את הקשר עם הגוף. השאלה היא מה יש לחברים מישראל? האם הקשר עם האח"פ דעליון זה מה שיש להם?

יש להם גלגלתא ועיניים של הראש בצורה ברורה מאוד, יש להם התקשרות לחברים שהם לא יהודים בראש אחד, הם כולם יחד פועלים כלפי אומות העולם. ההבדל בין יהודים ולא יהודים שנמצאים בראש הוא בזה שבישראלים, ביהודים יש התכללות מאומות העולם שהשיגו על ידי שבירה וגלות. כשהיו ארבע גלויות הם יצאו לאומות העולם, התערבבו איתם, בחינוך, בתרבות, במדע, מסרו להם את הדת שלהם וכל מיני דברים. הם קיבלו מאיתנו ואנחנו קיבלנו מהם ואז יש את זה בישראלים, יהודים.

ולכן יש כאן ערבוביה מאוד מיוחדת בין שבעים אומות העולם שנמצאים בראש לפי הנטייה שעכשיו התעוררה בהם ובין ישראל שנכללו קודם עם שבעים אומות העולם ויש להם את זה, וסך הכול מזה נבנה הצינור ובצינור הזה אנחנו אחר כך נראה מה זה. זה ממש כמו וושט, אלה דברים מאוד מיוחדים. נלמד, אפילו בתע"ס בעל הסולם מדבר פה ושם על הדברים האלה. זה מאוד חשוב.

הראש בעצמו מתפקד רק בקשר שלו עם הבורא. גם מדענים אומרים, שהראש שלנו קשור לאיזה גלים, לאיזו מחשבה שנמצאת ככה באוויר, בחלל, ואין בראש יותר כלום. וכל הכוחות, החוקים הם כולם כאלה שהראש נותן לגוף.

לכן העיקר שבעל הסולם כותב זה שעם ישראל הוא לא ראש, הוא צינור. אמנם הוא נקרא לי-ראש אבל זה לפי הנטייה לבורא, ולפי הנטייה לתפקיד, ואומות העולם זה גוף. ראש נמשך לגוף.

שאלה: האם אני מבין נכון שצינור אמיתי יכול להיבנות רק בהתכללות עמוקה מאוד בין ישראל והחברים מאומות העולם שבהם התגלתה אותה השתוקקות, וכל חלק בפני עצמו אין לו הזדמנות לבנות את הצינור הזה אלא ביחד?

נכון. לכן עכשיו חשוב בשבילי מאוד הכנס הזה והקשר הזה בין הישראלים לאירופאים כי שם כל אומות העולם הם בצורה כזאת שכולם שם, כאילו כל שבעים אומות העולם נמצאים יחד. עם הרוסים זה יותר קל לנו, אנחנו מעורבים יותר מאשר עם האירופאים, לכן שם זו עבודה יותר פשוטה.

נראה, אנחנו נמצאים יחד באותה עבודה ונסתדר. השבוע הקרוב צריך לברר לנו הרבה דברים, אבל אנחנו צריכים לראות בזה ממש קבלה מעשית, שאנחנו בונים את הכלי, ואז הבורא, אם אנחנו אפילו במקצת מצליחים בזה, הוא חייב להתגלות. אנחנו ממש מגלים את כל הדברים האלה כי בראש הוא לא יכול להתגלות. לכן זה נקרא שנמצאים בתקופת המשיח, בדור האחרון. אם אנחנו בונים את הראש והמעבר לגוף אז אנחנו קרובים לגילוי.

קריין: קטע מספר 2 מתוך "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ג. אומר בעל הסולם.

"בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות, היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים, את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם... ולפיכך, רק עם השתלמותן, של הנשמות, הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים, להתגלות, ולא מקודם לכן."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", ס"ג)

דווקא בגלל שיש לנו עביות גדולה, מצב גרוע, כל הפרצוף מתגלה בכולו, בגלל שאנחנו קשורים יחד ותלויים יחד סביב כל כדור הארץ הזה, ככה בציור החיצון, אז אנחנו ראויים לגילוי הבורא, אם נסדר את הדברים האלה שתלויים בנו לפי הסדר הנכון.

שאלה: ההכנה לכנס הזה ממש מורגשת כמאוד שונה ומאוד חזקה לעומת כנסים קודמים. במהלך הכנס יהיו הרבה כנסי מראה בכל העולם עם הרבה מאוד מעגלים של נשים, של גברים, שיהיו בסדנאות. בסדנאות האלה במשך הכנס, בכנסי המראה, האם צריך לכוון ולתמוך בהצלחה של תלמידים באירופה, או שבינינו בעשיריה, בכנסי המראה?

אין לנו אירופה או אמריקה או ישראל או מישהו. יש חלקים שהם יותר פעילים, יש חלקים שהם פחות פעילים, זה נכון, זה כאילו בצורה כללית. אבל בצורה סגולית כלפי כל חלק וחלק, זה תלוי בחלק. נגיד טורונטו, עד כמה שאתם תהיו מחוברים לכנס, ותעשו כל מה שאנחנו נעשה שם בפועל, ותשבו ביניכם, ותבצעו את זה, ותתחברו אלינו בלב ונפש, אז מה זה חשוב שאתם יושבים בטורונטו, ואנחנו יושבים שם באיזה כפר נידח בבולגריה. מה זה חשוב? אם אנחנו בלב ונפש איתכם יחד, אז אתם יחד. דווקא ההפך, המרחק הרוחני הזה, הדמיוני, הוא בא כדי להראות לנו עדיין את המרחק שבינינו, עד שאנחנו נבטל את המרחק הזה במאמץ הפנימי שלנו, ולא נרגיש אותו.

אני מאוד מקווה שכך תרגישו. שאתם איתנו יחד, ויושבים באותו מתחם, באותו לב, וכמו שרב"ש כותב מתכסים באותה שמיכה, באותה מטריה של אהבה, והכול משותף. אני מאוד מקווה שככה זה יהיה, סוף סוף כדאי לכולנו להתעורר. אז תנסו למשוך את כל החברים בהזדמנות הזאת. תנסו לבצע את הכנס הזה אצלכם, שיהיה ממש ככנס, כך שכל הזמן כמה שאפשר, להיות יחד, בלי להתנתק מאיתנו כמה שאפשר.

אני מבין שיש כמה שעות כאלה שאתם לא מסוגלים להיות ערים, אז לעשות את זה בזמן אחר, כי זה באמת מאוד קשה. אין מה לעשות. אבל זה סך הכול שלוש ארבע שעות, זאת אומרת, שיעור אחד שאתם לא תהיו יחד איתנו, ובכל היתר אתם יכולים להיות יחד איתנו. אז נקווה שתארגנו את הכול טוב, ותהיו גם אתם, גם דרום אמריקה, ארצות הברית, כולם, תהיו איתנו רוב הזמנים.

שאלה: רציתי להמשיך את השאלה של החבר לגבי ההתערבבות וההתכללות במהלך הכנס. לפני כמה ימים קבוצת בלטיה העבירה סדנה עם השאלה, באיזה עשיריות אנחנו רוצים לשבת במהלך הכנס. כמובן שכולם אמרו שהם רוצים להתערבב עם החברים מאירופה, אבל גם עם חברים מישראל. לפני מספר ימים אמרת שבינתיים אין תשובה, ונחכה יומיים. אז היומיים עברו.

אני משאיר את ההחלטה לכם. אני רוצה שאתם תבינו, תרגישו, תספגו את החיסרון הזה, שאני כל כך רוצה להגיד משהו, ולא מסוגל, כי אין לנו שפה משותפת. זה כמו תינוק קטן שהוא מסתכל עליך ורוצה, רוצה להגיד משהו, אבל אין לו כלים. זה מה שאנחנו צריכים להרגיש, עד כמה חוסר קשר פנימי בינינו, הוא מבודד אותנו זה מזה. זה הבבל.

מה לעשות, אני לא יודע. מה אתם חושבים? תדונו, תראו, לא יודע. אני נמצא היום ומחר, ואחר כך אני כבר נוסע. תחשבו איך לארגן את העשיריות האלו, אני לא יודע.

מצד אחד אנחנו מאוד רוצים להית מקושרים, כל אחד שיהיה מובן לשני, והוא לי, ואני לו, בצורה פנימית וישרה, שנרגיש את כולם יחד. מצד שני, אנחנו רואים, כל עוד לא נתחיל, כל עוד לא נגיע, לא נשיג את השפה המשותפת הפנימית הזאת, לא יקרה כלום. כך מעמידים אותנו. יש לי כל מיני מחשבות איך שזה צריך להיות, אבל לא איתנו, אלא לעתיד העולם. שהם יתקשרו ביניהם, לא על ידי טכניקה, אלא איך אנשים יתחילו לשבור את המחסומים שביניהם. נראה, בינתיים אין. אני לא יכול להגיד לכם.

קריין: קטע שלישי מתוך "השלום בעולם" אומר בעל הסולם.

"ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

טוב, מה לעשות, מצד ההכרחי זה "לא יגונה ולא ישובח". חייבים להרגיש שאנחנו חייבים לכל העולם, כי בעל כורחו כל אחד קשור לכולם.

קריין : קטע רביעי מתוך ליקוטי מוהר"ן.

"צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חיסרון העולם, ולהתפלל בעבורם."

(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא קמא, סימן ה)

קריין: קטע חמישי מתוך "כתבי הדור האחרון" של בעל הסולם.

"מגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדבקותו ית'."

(בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון")

זה קצת בעיה להבין. אבל במשהו אנחנו יכולים לראות בכל זאת, עד כמה שחשיבות בהפצה היא מכסה את הכול. עד כמה שאני מקרב את בני האדם לידיעת הבורא, לידיעת גמר התיקון, תהליך, אז בזה אני עושה ממש נחת רוח השווה לפחות במה שהייתי עושה ישירות לבורא. זאת אומרת או להיות בדבקות בצורה שאני נמצא בדבקות, או לגרום לאחרים שהם יגיעו לדבקות, זה היינו הך.

קריין: קטע שישי מתוך "דגל מחנה אפרים".

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה. "

(דגל מחנה אפרים. פרשת שלח)

שאלה: השבוע התחלנו לעבור בחיבור עם עשיריות מאירופה, והעשיריה שלנו התחברה עם עשירית פולין. הרגשתי בחיבור הזה שאני מקבל מהחברים, מעשירית פולין התפעלות עצומה, מאוד אינטימית, עמוקה, מרגשת. אנחנו בימים האחרונים מדברים שבהתקשרות בין ישראלים לבין האירופאים אמורים להתגלות כל מיני פשעים, וכל מיני דברים שאותם צריך לכסות. אני בינתיים רק מקבל התפעלות וחשיבות מטרה עצומה. משהו לא בסדר בי?

כשאני הגעתי ללמוד חכמת הקבלה, אני הייתי בהתפעלות. הגעתי לכל שיעור עם מלא אוויר, ממש מלא התפעלות, אחר כך הכול נכבה יותר ויותר והתחלתי לגלות שיש כל מיני ליקויים בחברה, בחברים, וכן הלאה.

זאת אומרת, הרצון לקבל הוא מתגלה, מתפתח על ידי כל מצב ומצב ודורש את שלו. זה שאתה הרגשת התפעלות מהם זה טוב מאוד, אבל זה לא מספיק. לא יכול להיות שחיבור בינינו הוא יהיה רק בקו אחד, זו לא עבודה, זו לא עבודה רצינית, זו לא עבודה רוחנית. ההתקשרות הרוחנית היא בנויה על העביות, וזה שאתה מרגיש רק התפעלות זה יפה וטוב, אבל זה לא מספיק.

מה לעשות? לגלות את כל עומק החיבור ולעבוד על זה כך, שאותו האור העליון שיאיר לך יותר, הוא יאיר לך גם בתוך האגו שלך ושלהם, ואתם תראו עד כמה שאתם שונים, ורחוקים, ובכלל לא כל כך קרובים זה לזה, אחר כך שונאים זה את זה, ואחר כך רוצים להרוג זה את זה, שזה כבר יפה. כמו תלמידי רבי שמעון.

תלמיד: אז מה העבודה שאני צריך לבצע, כדי להגיע לתוצאות כאלה?

רק להשתדל להתקשר איתם, אבל לא לבטל את האגו, "על כל פשעים תכסה אהבה". לכן אני לא מין הסתם לפני כמה ימים התחלתי לדבר על הניגודיות שיש בפנים בתוך כל החברים, וקבלתי מזה איזה תגובות, של "למה אתה עושה את זה? כל כך טוב לנו, אנחנו כל כך מחוברים, זה כל כך יפה מה אתה מקלקל? איפה רואים דבר כזה בעולם"?

נכון, בעולם לא רואים את זה. לא רואים. אבל אנחנו כן צריכים את זה. כי אנחנו לא עולם, אנחנו צריכים להיות מקושרים בשני קווים, וקו אמצעי שיתברר כבורא ביניהם. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", וכך זה יהיה, אחרת לא. ולכן לבוא ולעשות איזה שמחה גדולה, מסיבה יפה מהכנס זה לא התכלית.

אנחנו צריכים לבוא עם כובד בלב, כמו אנשים מבוגרים ולא כמו ילדים קטנים שעושים להם מוסיקה וקפיצות. אנחנו באים כדי לבצע פעולה הרוחנית שהיא תמיד כוללת שני מצבים ההפוכים זה מזה, ואנחנו באים בחיבור ביניהם בקו האמצעי. אך ורק ככה, אחרת אני לא הייתי בא לכנס הזה.

אני עשיתי את זה בכוונה מראש, שאני חשבתי מה עוד אנחנו צריכים לעשות? באיזה צורה לעורר שנאה, דחייה, חשדנות, חוסר אונים ממש שאנחנו לא מסתדרים, שאנחנו לא יודעים. כי אתם, מה אתם עשיתם בעשירייה? אתם לא מגלים דברים כאלה. ואם מגלים, אתם זורקים אותם, אתם לא משתדלים להתעלות מעליהם. לכן אין לי ברירה אני עושה כך. אני חושב שעשיתי נכון, ואולי לא מספיק.

תלמיד: כל מה שאתה אומר, הכול ברור. רק מה שלא ברור, זה מה לא בסדר אצלי שבחיבור עם החברים הפולנים בשבוע האחרון, לא הרגשתי ממני כלפיהם שום דחייה, שום שנאה, שום דבר.

להמשיך בחיבור עד שהאור יגלה שיש ביניכם כל מיני תקלות, ולקבל את התקלות האלו באהבה. בכלל, אתה יודע גם בבית וגם בכל מקום, אם אתה נמצא יחד עם החבר הקרוב ויש ביניכם כל מיני דברים שאתם לא מטייחים, לא מסתירים את זה, ואתם יחד עם זה מרגישים את הקשר, אז זהו, זה כמו במשפחה.

שאלה: מה זה נקרא, " לבוא לכנס עם כובד בלב"?

אני בא לעשות קשר, ואני רוצה לגלות את כל ההפרעות לקשר הזה, ולכלול אותם יחד עם כל הקשר. אני רוצה ללמוד מה זה נקרא "קשר בב' קווים". שיש שנאה, ויש אהבה, דחייה, אי הבנה, שפה שאני לא מבין, כל מיני דברים. אבל אנחנו לא מתנהגים כמו באיזה שיחה סלונית, אין דבר כזה, אלא אנחנו מבינים את המטרה ששם אנחנו צריכים להיות מחוברים. אמנם שבאים מקווים השונים, ושם אנחנו צריכים "כי בו ישמח לבנו", בבורא. ולפני הבורא כולנו נמצאים בכאסח עד כדי כך, שאנחנו באמת כמו תלמידי רבי שמעון, שזו כבר דרגה מאוד גבוהה שרוצים להרוג זה את זה.

אם מקובלים לא היו כותבים את זה, היה לי קשה מאוד היום להסביר לכם. אבל זה חובה. חובה לגשת לזה, להבין את זה. ולכן, האם אני מעורר דברים שהם לא אמתיים? אמתיים. שהם לא קיימים? קיימים. "למה אתה מעורר אותם"? כי אני רוצה לבנות אהבה אמתית שהיא בנויה על פני שנאה ודחייה. והבורא כך עשה מלכתחילה, "בראתי יצר רע". לכן כשאנחנו באים לכנס, אני בא, אני מסתכל על כל אחד ואחד שיש בו שונא ואוהב, ואני מקבל את שתי הצורות האלו. אני מקבל גם את זה שאני אוהב, וגם את זה שאני שונא. וגם הם ככה. ואנחנו בונים מערכת הקשורה לשניים. זה הבעיה. אחרת אנחנו לא נגיע אף פעם ללמעלה מהדעת.

הרוחניות היא נמצאת בדבר הנסתר מאתנו עדיין, והגישה הזאת היא בונה מאתנו כלי רוחני. ולכן, כל אחד צריך להיות קשור ממש לשתי הבחנות, ולא לטייח, לא להסתיר, ולא למחוק שום דבר. אין כזה דבר בטבע שמשהו נעלם, אחרת לא יהיה.

אנחנו כולנו אומרים "שלום בעולם". מתי אנחנו נתקשר יפה בין המדינות, בין הממשלות"? עם הגישה הזאת של התינוקות שצריך להיות הכול יפה וטוב, אף פעם לא. ואנחנו רואים עד כמה שהם מתנהגים בצורה הפוכה, זאת אומרת במלחמה. שזה גם לא טוב. אז מתי יהיה שלום? רק כשיודעים להשוות בין מלחמה ושלום בקו האמצעי, אך ורק. ואת זה אף אחד לא יודע. לכן כתוב, "ולא ילמדו איש את רעהו" כן? מלחמה. ספר ישעיהו. רק בצורה כזאת.

זו דרגה גבוהה, ואמתית, ורוחנית. אחרת במישור העולם הזה תמיד תהיו כמו תינוקות או שאנחנו לא פותחים שום דבר רע, או שאנחנו נלחמים רוצים להרוג זה את זה. להשוות בין שניהם זה הלימוד שלנו, וזה מה שאנחנו צריכים להביא לעולם וללמד את כולם. אף אחד לא ידע איך לעשות את זה. ההתנגדות והתנגשות והשנאה הם יעלו יותר ויותר בעולם, וכולם יהיו ממש במבוכה, מה עושים עם הטבע שלנו? ורק אנחנו יודעים את הפתרון.

הם לא יכולים אפילו להבין את הפתרון הזה. אתם רואים עד כמה שקשה להיכנס למצב שיש שניים, שתי דעות, שני דברים מנוגדים, עד שיגיע הקו השלישי ויכריע, ויקשור אותם יחד.

שאלה: האם כמו שהרב עורר בינינו סכסוך, גם אנחנו החברים צריכים לעורר בינינו?

אם אתם מסוגלים את זה לעשות, בשני ידיים, לא ביד אחת לתת להתפרע מהאגו. אלא אם אתה יכול לעשות, זה נקרא "אני מעורר את השחר". מה עושה הזקן? הוא מחפש חסרונות. בשביל מה? כדי לתקן אותם. בשביל מה לחפש חסרונות, אם אתה מתקן אותם? כי על ידי זה הוא גודל. שמאל ימין, שמאל ימין, וככה הוא עולה. לכן אם אתם רוצים לחפש חסרונות, אדרבא, בבקשה זה מאוד מכובד. בתנאי שאתם מכינים מראש את קו הימין.

שאלה: איך עושים את זה? כי, נגיד בעשירייה, גם שלי וגם בחברה אני רואה הרבה מתחים, הרבה דברים שאני יכול.

קודם כל הברית, ולומדים איך לקיים אותה. ערבות, ויודעים איך לקיים אותה. התחייבויות האלה הם חובה שייקרו, וזה למעלה מהדעת. לא חשוב איזה מצב. לא חשוב לאיזה מצב אנחנו מגיעים, כי אני לא יודע מה אני מעורר עכשיו. יכול להיות שאני מוסיף כמו בפצצת אטום, אתה מוסיף עוד גרם אחד, סוף העולם. מה זה גרם אחד? אספתי קילו. עוד גרם ויש פיצוץ. לכן, אנחנו צריכים להיות מעוגנים, מוכנים, יודעים לקראת מה אנחנו הולכים.

תלמיד: למה לי, לפתוח עכשיו עם החבר, אם יש לי איתו משהו, או משהו בין העשירייה? בשביל מה לפתוח את זה, לעורר את זה?

בתוך העשירייה?

תלמיד: בתוך העשירייה.

כדי להעלות עשירייה למדרגה הבאה. איך אתם מתעלים מדרגה אחת לדרגה שתיים? איך? על ידי מה? אתם צריכים לעורר את האגו. הרצון לקבל. ורצוי שאתם תעשו את זה ולא הבורא. שאתם תלכו על שתי רגליים. שמאל ימין. "אני מעורר את השחר".

תלמיד: מה מבטיח שאנחנו נחזיק, כאילו, זה יפוצץ באמת, כמו שאתה אומר, את היחסים.

את זה צריכים ללמוד. צריכים ללמוד איך עושים. תרשום לפניך שזה צריך להיות גם שיעור אחרי הכנס, שיהיה לנו שיעור כזה. איך אנחנו מבצעים את ההליכה במדרגות.

תלמיד: האם תוכל ללמד אותנו, איך אנחנו עכשיו מעוררים משהו? מה זה לעורר את השחר בצורה נכונה?

קודם כל, זה לא כל כך יקרה, ויקרה. כי כבר את הקלקול הזה אני הכנסתי פנימה. יהיו כל מיני כאלו בכל אחד ואחד. וזה הכול כדי שאנחנו נכין את עצמנו מראש שיש לי אהבה, שאם יתגלו הפשעים אז אני אכסה אותם.

איך אתה סובל את הילדים שלך הקטנים? כי יש לך אהבה אליהם מראש, שאפילו אם הם עושים איזה זוועות, אין לך ברירה. אתה בולע. אתה מכסה. גם כאן. בשביל מה אני צריך לסבול? המטרה מחייבת. היא יותר חשובה לי מהכול. אז אני סובל. אבל אני מקבל. והסבל הזה אחר כך הוא שנותן דווקא את המתיקות.

תלמיד: פעם אמרנו שאנחנו לא מעוררים שמאל, או את כל הפשעים. אנחנו רק הולכים לחיבור. מה שיתגלה, יתגלה. עכשיו אתה מתחיל להגיד, תתחילו לעורר.

אתה רוצה שנחזור לשם או מה?

תלמיד: לא.

אז יש, ישנם דברים חדשים שמתגלים. למה אתם כל הזמן מושכים את עצמכם לעבר?

תלמיד: לא, כי זה היה מין איסור כזה, מה פתאום לעורר? רק חיבור.

מה פתאום לעורר את הרע?

תלמיד: כן.

נכון. כשהיינו צעירים, קטנים, תינוקות, אז כך היינו. אני בדרך כלל רואה בטלוויזיה ערוץ 42 או 41, על החלל משהו, כל מיני כאלה דברים.

תלמיד: דיסקברי.

כן, זה דיסקברי. אז ליד זה יש סרטים מצוירים. אז הכול יפה וטוב, ורוד, קופצת איזו ארנבת וככה. אז ככה לכל גיל, לכל דרגת התפתחות יש להם צורה משלהם. וזה מאוד בולט.

תלמיד: מה הקשר, אמרת קודם, בין ב' קווים ללמעלה מהדעת?

שאני מחבר אותם, שניהם יחד, למקור אחד. ואז שאני מחבר אותם, זאת אומרת לי, בי, אין שום הבדל בין ימין ושמאל. אין בין חיים ומוות שום הבדל, מפני ששניהם באים מהכוח העליון.

שאלה: אחרי שחזרנו מכנס מולדובה, דיברתי עם חבר מפתח תקווה, שהוא נולד בברית המועצות בזמנו. ואז הוא אמר לי, כאדם שנולד בברית המועצות והיום גר בישראל והיה בכנס במולדובה, מאוד קשה לי להתחבר עם אנשים. כי אני מרגיש בתוך הלב משקעים מהעבר ביחס לאוכלוסייה הזאת, שממנה יצאתי. והעוינות שפעם הרגשתי, כיהודי בין אומות העולם, מלווה אותי עד היום. וכשאני הולך להתחבר לאדם מאומות העולם אני צריך לעלות מעל הר של הבחנות פנימיות שיש בתוכי. וזה מאוד לא פשוט. והוא אומר לי, אני מקנא בך, כי אתה ישראלי, נולדת פה. בכלל אין לך את כל ההבחנות האלה, אז אין דברים שמפריעים לך להתחבר לחברים.

השבוע, דיברת על זה שמצד אירופאים כלפי יהודים מושרשת בטבע שנאה, גם את זה אני מבין. יוצא שאני פה היחיד הדפוק. לאירופאי יש שנאה טבעית ליהודים, יופי. ליהודי שנולד בין אומות העולם יש הרגשה של עויינות, שאותה הוא חווה על בשרו מאומות העולם, מצוין. אני נולדתי פה בישראל. אין לי שום שנאה לעשירייה הפולנית שאיתה התחברתי, לא מרגיש מהם שום ריחוק. מרגיש אליהם קירבה יותר מהאחים שלי הביולוגיים. מה עכשיו אני עושה שאין בי כאלה הבחנות, שעליהן אני צריך לעלות?

במה אתה יכול לעזור? נגיד שבאמת הם רוצים להתקשר אליך בלב ונפש, אבל יחד עם זה יש להם עוד שכבה, עוד רצון, שהוא דוחה אותם ממך. שהם לא יכולים להסתכל עליך בעיניים באהבה, בחיבור, בחיבוק וכן הלאה. במה אתה יכול לעזור להם?

תלמיד: זה מה שאני צריך לחפש?

בטח, כי בטוח זה נמצא בכל אחד. בטוח טוב אם אנחנו נעורר את השחר. בטוח טוב אם אנחנו נחשוב על זה. ונהיה, לא מוכנים לזה, אלא שאנחנו נעבוד עם זה. אין כאן מוכנים. צריכים לעבוד על זה, כי זה בטוח נמצא. אני לא מחכה לזה ממישהו, שתבוא עשירייה עשר הזאת, האירופאים הם קוראים לעצמם. מה הם מרגישים ומה הם לא מרגישים.

אני מראש חייב לראות את כל הפגמים, עד כמה שאני מבין, שנמצאים בכל האנושות. כל הפגמים. ואני רואה את זה כצורה טבעית, שהבורא הכין לי אותם. אני לא משייך את זה לפולנים, או להולנדים. אני משייך את זה לבורא. הוא עשה לי את הדברים האלה. תתעלו קצת יותר מהגשמיות. ואז, מה אני צריך לעשות עם ההבחנות הללו? אנחנו עושים כאן תיקונים. תיקונים ממש של הטבע האנושי, הטבע העולמי, הטבע של כל העולמות.

תלמיד: אתמול, בשיעור בוקר, אמרת שבלי בורא אין גילוי יצר הרע ובטח אין כיסוי של היצר הרע. "על כל פשעים תכסה אהבה". זה ברור שצריך מאור ולגלות בתוך הרצון שלי גם היצר הרע, וגם אחר כך לעזור לכסות. הדרך הכי קצרה ומהירה למשוך את המאור אנחנו לומדים שזו התפילה, להעלות מ"ן עבור החברים.

נכון.

תלמיד: אבל גם על תפילה אתה אמרת, לא מזמן, שיש איזה מלאך שם למעלה שהוא אחראי. אם הוא נותן כוח, אז בן אדם מתפלל. גם בשיעור בוקר זה היה, לפני כמה ימים. אני שמעתי את זה.

כנראה שאמרתי.

תלמיד: אמרת, סתם אני לא אומר את זה.

יש מלאך אחראי על הקבוצה עצמה?

תלמיד: אבל בכל מקרה, אין בקבוצה עדיין. אמרת משהו כזה.

יש בקבוצה עדיין איזו עצירה.

תלמיד: אין בקבוצה תפילה. יש לי הרגשה, אנשים לא יכולים להתפלל. הרצון לקבל, ברגע שאתה מתחיל להתפלל לבורא עבור החברים, הוא עוצר אותך. הוא מראה לך כל מיני מצבים.

נכון. אם אין חיסרון, אין תפילה.

תלמיד: אז מה שנשאר לעשות, להמשיך פעולות, כמו שעשינו, שיעורי בוקר, הפצה, כל מה שיש לנו. אבל יש פה בעיה. יש חלק קטן מחברים בקבוצה שמבינים זו הדרך, צריך להמשיך עד שהמאור המחזיר למוטב יתחיל לעבוד וייתן לנו להתפלל ולהיכנס לרוחניות. אבל חלק גדול מהחברים הם כבר מיואשים מהפעולות האלה, שאין בהן שום טעם. הרצון לקבל לא מסופק מזה.

אז מה הם עושים?

תלמיד: הם לא עושים כלום. הם באים הולכים, באים הולכים, פה ושם.

בסדר.

תלמיד: אנחנו שבוע לפני הכנס, המצב בקבוצת אשקלון הוא כזה שאין אותה שמחה שהייתה בכנסים הראשונים, כשהיינו בשבע שנות שובע.

הייתם בגן ילדים.

תלמיד: ואין עכשיו מצב שיש גברים שמוכנים למלחמה, שמבינים שצריך לצאת למלחמה.

אבל אין נגד מי?

תלמיד: אין, המצב מת. מה לעשות, להמשיך באותו מצב?

למה?

תלמיד: לעורר משהו?

להילחם במצב עצמו. המצב יורד מהשמיים, איך אתם מתנגדים?

תלמיד: איך לעורר את החברים בקבוצה?

ודאי, על זה אני מדבר. מה לעשות נגד המצב הזה, לעורר אותם, איך אתה יכול לעורר?

תלמיד: כן.

האדישות הזאת היא האויב, אין יותר מזה. זה הכי גרוע שיכול להיות, זה השונא שלכם.

תלמיד: זה ברור לכמה חברים, איך להעביר את זה לרוב הקבוצה?

איך להוציא את עצמכם מאדישות?

תלמיד: כן, את כלל הקבוצה.

רב"ש כותב על זה הרבה דברים, "איש את רעהו יעזורו", כל מיני כאלה דברים.

תלמיד: הם שומעים את זה, אבל כשמגיעה השעה של עשייה..

אז לעשות את זה לפי השעון, לפי השעון. כתוב נגיד מתשע עד עשר אנחנו שרים, יושבים ככה, עם פרצופים כאלה כמו העמוד הזה לידי, ושרים שרים שרים. אחר כך קוראים, קוראים קוראים. אבל בכוונה, ובלי לשנות את העניין. תנסו לצאת לכל מיני פעולות, אבל יחד. אם אתם תעשו כאלה פעולות יחד, אתה תראה איך שתוך חמש דקות הכול נדלק.

כי אתם קיבלתם את זה מלמעלה, בהסכמה ביניכם, שהמצב הנוכחי מגיע מהבורא, ואתם רוצים להפוך אותו למצב טוב, רוחני. ואתם עושים את הפעולה היחידה שאתם מסוגלים לעשות, לקרוא, לשיר, לאכול יחד, לא חשוב מה, משהו, אבל יחד. אתם לא יכולים להיות יחד בלב אחד, הלב מת, אבל לפחות בגופים.

אם אתה עושה את זה רק בכוונה, מתוך החלטה, אז לכו לחנות יחד לקנות שם בקבוק וודקה ואיזה דג מלוח, לחם ובצל. את זה הרב"ש היה אומר, לחם בצל וקצת שמן, זה מה שהיה להם. קוצצים את הבצל, [פרוסת] לחם לכל אחד, והם היו שותים כוס ברנדי 777 זה הכול, וזה נקרא סעודה. אבל אתה גומר כוס שלמה לפחות של ברנדי, ופרוסת לחם שאתה טובל אותה בצלחת מרכזית עם הרבה בצל קצוץ ושמן. ולא שמן זית, שמן רגיל כזה. ואז כל אחד לוקח את פרוסת הלחם שלו ושם על הבצל, מה שנדבק, נדבק. תעשו ככה, כוס ברנדי ולחם עם בצל, ותשבו יחד, כשאתם יודעים שאתם עושים את זה כדי לשבור, לשבור את האדישות. ואתם תראו, אם זה לא מספיק, אז עוד כוס.

תלמיד: אני בעד, ננסה לעשות את זה.

הם עשו את זה ככה, הם היו בני שבעים ומעלה. כשאני הגעתי לרב"ש הוא היה בן שבעים ושלוש או משהו כזה, בגילי היום.

תלמיד: נראה לי שהם היו הרבה יותר צעירים מאיתנו.

כן, הם היו חזקים. והיו שם כאלה עם בעיות סוכר, עם כל מיני בעיות, שום דבר לא קרה, שתו את הברנדי הזה, כל אחד כוס שלמה. אני אומר לך, צריכים לעשות פעולות מכאניות כדי לצאת לאוויר העולם, זאת אומרת לעלות, כדי לעלות.

זה דבר טוב, אתם לא מבינים, הייאוש הזה הוא טוב. וגם צריכים ללמוד איך אנחנו יודעים לעבור את הייאושים האלה. זאת אמנות, נכנסים לייאוש, אז צריכים לדעת איך אתה מקבל אותו. בהכנעת ראש, אני מכניע את הראש שזה יעבור, אני בטוח שזה יעבור, כמה שאני מסוגל אני אתכלל וכמה שלא, לא. אבל עוד לפני שהייאוש מוריד אותי, אני מוריד את עצמי גם כן כדי לנהל אותו. זה יבוא, מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

שאלה: יושבים החברים ואומרים, מה הוראת הדרך, מה המורה אמר, בכל שיעור בוקר יש את הכול בפנים, אבל לא מוכנים לעשות את זה. יש לנו בעיות מסוימות שהן פתירות לגמרי, אם רק נשב, נתעגל ונגיד, מה הוראת הדרך אומרת, מה הספרים אומרים, מה המורה אומר, מה העצה שלו, על זה אנחנו מתחייבים בפעולה אחת משותפת. גם אם זאת פעולה פשוטה כמו וודקה ודג מלוח, אבל עם פנימיות של ההוראה שאנחנו צריכים להיות קשובים אליה, גם מזה יש בריחה. כאילו אין מורה, אין ספרים, זה דבר מאוד מוזר.

זה לא מוזר. אתם צריכים להתחייב בזמן הטוב שאת זה אתם מקיימים. אין כאן קבוצה שלא יכולה לחייב זה את זה. אתם נכנסים לאחד מושכים אותו, לשני מושכים אותו, ככה זה.

תלמיד: יש לנו איזו זהירות כזו, שמא חס וחלילה אם נדבר בישירות, אז זה יכול לגרום להתעוררות של התפרצות געשית כזו, ומזה פוחדים פחד מוות.

למה פוחדים?

תלמיד: יש בעיה גם בקבוצות אחרות בארץ. בדיוק חבר אמר לי אתמול שכנראה כשנגמור עם אירופה רב יצטרך להתחיל להתרכז בקבוצות בישראל, כי שם יש איזו סטגנציה מטורפת. יש חוסר בלכייל את הכלים שלנו על הדברים הכי פשוטים של הוראת הדרך. כל יום בשיעור בוקר ניתן להוציא משפט שניים שהם הפתרון בעצם לכל מה שאנחנו צריכים כדי לקבל תוספת על מה להתקדם ולעבוד, אבל בורחים, בורחים מהמערכה.

אבל יש חלק שלפחות נמצא באיזה סוג של התעוררות?

תלמיד: כן.

הוא מתפלל החלק הזה עבור אחרים?

תלמיד: יחסית כן, ונמצא בקשר פנימי, אבל מי אני שאני אמדוד.

לבקש מהבורא, ממש לפנות לבורא לדרוש ולבקש בכל לשון של בקשה על החברים האלה שלא יכולים להתעורר. ממש. אתם יודעים מה זה "תחיית המתים"? זה שאנחנו מבקשים להקים את המת, לא שזה קורה מלמעלה. אנחנו מורידים את הכוח הזה שנקרא "מלאך", כך נקרא הכוח הזה, ובזה אנחנו מעוררים את החלקים המתים, השבורים ממש. אין ברירה. אתם ממש נתקלים בעבודה הרוחנית ועוזבים. ואין כאן מה שיכול לעזור, אף אחד לא יעשה את העבודה הזאת רק אתם בפנים.

תלמיד: בטח שלא. אבל קבוצות תוכלנה לעזור אחת לשנייה. אנחנו פותחים זום, שניים שלושה אנשים מדברים, שתיקה. אתה פותח ורואה שישה עשר אנשים נמצאים בפנים, לא מדברים. היינו בזום עם קבוצות אחרות, וחבר אומר לאשקלון לדבר, שתיקה. זה כאילו לא נתפס, כי לכולם יש מה להגיד.

אני אגיד לך מה שחסר, צרות.

תלמיד: יש לנו צרה.

אין לכם צרות. אני אשתדל.

תלמיד: יש לנו אחת, נקווה שהיא תעזור לנו.

טוב.

שאלה: רציתי לשאול בקשר לפגישות שיש לנו של התכללות עם הקבוצות הישראליות. האם ההתכללות הזאת היא דבר רק להכנת הכנס, או זה דבר שימשך אחרי הכנס? החיבור הזה בין עשיריות אנחנו נצטרך ערבות, זה קשר זמני או משהו חדש?

אני לא יכול להגיד לך כי זה לא שייך לי. יש לנו חבר, הוא יודע צרפתית, הוא אחראי על הקבוצות, על העשיריות, על כל מיני דברים כאלה, דברו איתו ותראו. אני לא שייך לזה.

אתם רוצים לראות אם החיבורים כך או כך או אחרת, אני לא נכנס לזה. גם לא חילקתי כאן את הקהל הזה לעשיריות, אני לא יודע מי שייך לאיזו עשירייה, זו לא עבודה שלי, אסור לי בזה להתערב. אסור. אז תתקשרו לחבר האחראי, דברו איתו ותשאלו.

שאלה: שאלה לגבי שינוי הכיוון לצד שמאל. זה קצת לא צפוי אבל זה מאוד מאתגר, כך זה נשמע. והתחושה היא שאנחנו מוכנים לזה. כנראה יש בזה הרבה הפתעות, ויש רצון להתחזק עוד קצת על רצועת החוף לפני שיוצאים להפלגה. וכמו שאומרים "מה שטוב לרוסי מוות לגרמני", בשביל ישראלי שתי כוסות וודקה זה הרבה, אצלנו זה ניואנס קטן. אז התנועה הזאת שמאלה, האם יש לה איזו ייחודיות לגבי יבשות, קבוצות ספציפיות או שצועדים יחד ואז נברר בדרך?

בכל אחד ואחד מאיתנו בחיים שלו היה איזה מומנטום כזה, שבו הרגשנו שאנחנו יוצאים מהילדות ונכנסים לחיים של הגדולים, של המבוגרים. בילדות היה לנו קו אחד, וכשאנחנו גדולים כמו כל עולם המבוגרים, אנחנו כאילו מתקשרים בשני קווים, רע וטוב, טוב ורע, ואני צריך ביניהם להסתדר. זו כבר התנהגות אחרת ממה שלילדים.

אותו דבר אנחנו מרגישים עכשיו בגישה הרוחנית שלנו. קודם היה לנו כאילו קו אחד, הכול שמחה, הכול יפה, הכול טוב, חיבוקים, שום דבר רע, רק טוב. היה רע, נכסה אותו בטוב, שום דבר חוץ מזה. עכשיו לא, לא רק מכסים את הרע בטוב כאילו הרע לא נמצא, אלא אנחנו עכשיו לומדים ההיפך, איך אנחנו מגלים את הרע, איך אנחנו שומרים על הרע, איך אנחנו מאזנים את הרע בטוב, כי אם יעלם הרע, יעלם הטוב.

למה זה דומה? כשאנחנו נכנס באמת לרוחניות, אנחנו נגלה שם שני שלבים. אחד זה להשפיע על מנת להשפיע, והשני זה לקבל על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע אני רק מכסה את הרע. ולקבל על מנת להשפיע אני ההיפך, אני מעורר את הרע ועובד עימו בעל מנת להשפיע. אז שוב אני אומר, יש שני סוגי עבודה. ישנה ילדות, עיבור יניקה, גלגלתא עיניים, רק נמשכים לטוב, רק נמשכים להשפעה, כי הם כלים דהשפעה. זה נקרא לקיים רמ"ח איברים, רמ"ח מצוות של להשפיע על מנת להשפיע. ואחר כך אנחנו באים לשס"ה מצוות אחרות, של לקבל על מנת להשפיע. אנחנו אחר כך נראה איך ברצון לקבל מתבטאים המספרים האלה. וזו עבודה.

אנחנו גומרים סוף סוף את תקופת הילדות והנערות, שהכול יפה וטוב, שאני הייתי מגיע הביתה, "אימא מה יש לאכול? אימא איפה בגדים הנקיים שלי? למה לא, למה כן". גמרנו, אין אימא ואין כלום, אתה עצמאי. זאת אומרת יש לך בעיה, אתה צריך לדאוג לכל מיני דברים, אתה כבר קיבלת עכשיו רשות בפני עצמך. וזה לא נעים, כל אחד שעובר מהילדות לחיים כאלו, הוא מרגיש במשהו לא נעים, לא טוב, כי האגו לא רוצה את זה, זה מחייב. אבל אנחנו לומדים איך דווקא על ידי שמעוררים את האגו, "אני מעורר את השחר", על ידי זה אנחנו מתעלים למעלה ומתחילים לנהל את המציאות.

מה אומר הבורא, מי הוא הבורא? מי שברא את הרצון לקבל. ומה אנחנו? אנחנו לוקחים את הרצון לקבל ומנהלים אותו. אנחנו מנהלים אותו. זאת אומרת אנחנו בזה מתעלים לדרגת הבורא, דומים לו, לומדים אותו מזה, מה זה שהוא ברא, איך הוא ברא, בצורה הפוכה ממנו. אז אנחנו על ידי שעובדים נכון עם הרצון לקבל, לומדים איך להידמות לבורא.

התקופה שאנחנו עכשיו לומדים, זאת תקופה של בוגרים. לא כולם סובלים את זה, ובכלל הייתי אומר שאף אחד לא סובל. זה כמו שאף אחד לא רוצה להתחייב למה שאנחנו מקבלים כשאנחנו גדלים בחיים שלנו. להיות חופשי זה כן, כמו הגדולים, אבל לעבוד ולהיות אנוסים כמו הגדולים כדי להיות עצמאים, אנחנו לא רוצים. אין ברירה זה מה שיש לפנינו.

אני מבין את זה, תאמינו לי, פשוט צריכים להתבגר קצת. וכאן סוף סוף מגיע המצב, כמו שלמדו הרבה פעמים, ש"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו צריכים חברה, שאנחנו צריכים דוגמה מאחרים, קנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים האלה שאיתם אנחנו מעוררים זה את זה. כאן הקבוצה היא במיוחד מחויבת לשמור על כל אחד.

תלמיד: לא נעים, קצת מפחיד, אבל באותו הזמן זה מאד מאתגר. ואם אנחנו נראה את המוכנות הזאת אחד לשני, אז עקרונית נהיה מוכנים ובשמחה נצעד אל תוך זה יחד.

יופי. כל הכבוד.

שאלה: אני דווקא רוצה להגיד כל הכבוד לך, אני מסיר בפניך את הכובע. כי לפני שלוש שנים דיברנו על זה, ואתה אמרת שבסוף נצטרך תיקון אני ואתה. שאלתי אותך למה? אמרת, אם נתחיל עם זה, פשוט נישאר שני אנשים. פחדת לעשות את הצעד הזה. היום אני מסיר בפניך את הכובע שיש לך אומץ. מאיפה אתה לוקח את האומץ הזה? אתה לא עלול להישאר פה עם אף אחד?

זה לא שאני כזה חכם או גיבור, אלא זה מפני שהזמן גורם ומחייב, אך ורק. אני לא הייתי פותח את הפה שלי, ובכלל לא הייתי חושב על אירופה ולא על כנס כזה, ולא לעורר את הרע בקרבכם, אלא אין ברירה, אנחנו חייבים. אז נישאר יחד אתה ואני, מה יש? בכל זאת בעיניך כל האחרים לא שווים.

תלמיד: מה שאני חושב שאולי צריך לעשות מקדם ביטחון. חסר לנו השלב ללמוד לעשות מקדם ביטחון.

להגיד לך מה צריך לעשות כביטחון? חובת כל קבוצה להתחבר פעמיים, בבוקר ובערב, עשר דקות בבוקר ועשר דקות בערב בפנייה לבורא.

תלמיד: יפה. ואז להזכיר לקבוצה שאנחנו עושים עבודה חדשה לגמרי, זו קבלה מעשית ממש. אפילו בסוג של דקלום, תדעו לכם שאנחנו הולכים למצב שיכול להיות קרב, אז תזכרו תמיד מה התוצאה הסופית צריכה להיות, מה אתם הולכים להשיג. ואז אולי אנשים כל פעם יזכרו, צריך להזכיר להם, אחרת הולכים פה כולם לאיבוד. זאת הבעיה שלנו.

נשאר יחד. נישאר שניים. אין ברירה, העבודה שלנו היא באמת לעבור את המסננת הזאת, ואחרי הפילטר הזה שאתה עובר, מי שנשאר נשאר, ומי שלא לא. כמו שכותב בעל הסולם, שהרבה יפלו בדרך ובכל זאת חייבים להגיע כך. הדרך מסננת את האנשים, כל אחד מגיע לדרגה מסוימת שלו, אחר כך אולי בגלגול הבא אם לא רוצה להמשיך.

מה יהיה עם אשקלון? הם ימשיכו בגלגול הבא, וגם אולי ישבו ככה עד שהכול יתאסף ויתאסף וייתן להם דחף בכל זאת לעשות משהו. אי אפשר אחרת, אי אפשר, אין שיטה שיכולה לעשות כאן משהו אחר.

שאלה: ראשית הייתי רוצה לומר לחבר שהוא לא מכיר את הפולנים מספיק טוב, שיפנה אליי אני יכול לפרוס בפניו את כל הטענות שקיימות. נראה לי שאתה קצת מנותק ממה שקורה בקבוצות, כי אני כבר חושב איך אני יכול להבריז מכאן אבל אתה אומר שאנחנו צריכים עכשיו לגלות את הרע. אז יש כזה בחור גדול, חזק בפתח תקווה שמתאמן באגרוף, והוא יכול לגלות את הרע, ומי שלא לא. לנו אין את המכניזם הזה שבצורה ממשית יראה איך אנחנו צריכים לעבוד עם הרע. למשל יש לי כבר קונפליקט במשך שנתיים וחצי, הקונפליקט האחרון היה לפני איזה חודש, פניתי לקבוצה, פניתי לקורדינטור והכול ככה נשאר, מטייחים את זה.

כל זה דברים שקיימים בכל קבוצה וקבוצה מיום ליום. על זה לא מדובר, אתה צריך לדעת לבד איך אתה מתעלה מעל זה. האם להגיע לדבקות בבורא בשבילך חשוב יותר או לא? אם כן, אז האנשים האלו שיושבים לידך, הם בדיוק אלו שאתה יכול להגיע איתם למצב הזה, ואם לא אז תעזוב את זה, לך הביתה. זאת אומרת אם הגאווה שלך לא נותנת לך להתכופף כלפיהם, לך הביתה.

אלא מה? אתה יושב ומתלונן, ולא יודע. על זה אמרו "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". על זה רב"ש גם היה אומר, אתם תבינו שאין לכם ברירה. אם יש לך ברירה תברח, לך ליהנות מהחיים. אם אתה כבר רואה שאין ברירה, עם כל החשבונות שלך, אז תבצע את העבודה ואין מה לבכות. ואל תגיד שהאחרים אשמים, האחרים לא אשמים, החברים שלך לא אשמים, אף אחד, כי חוץ ממך יש רק בורא. אז תקבל את זה כמו שיש וכלפי זה תתכופף, תרכין את הראש שלך.

תלמיד: לא הבנת אותי בצורה נכונה, אין לי טענות כלפי החברים האלה. בכלל, אין לי טענות לאף אחד, יש לי טענה על זה שאין לנו שיטה של איך הקבוצה צריכה לעבוד במקרים כאלה. אני כבר עשר, אחת עשרה שנים איתך, יש לי ים של דוגמאות איך אנחנו אמורים לעבוד עם זה בצורה טכנית, לא משהו רוחני.

ארבעה אנשים עזבו יחד את הקבוצה. אנחנו משקיעים כל כך הרבה יגיעה כדי לאסוף את החברים האלה, דרך הקמפוסים, דרך כל מיני מקומות ויחד עם זה הקבוצה לא מגיבה על הדברים האלה. אין לי טענות לאף אחד, היום היו לי טענות לחבר, אחרי זה לעצמי, אחרי זה לקבוצה, אחרי זה אליך, אחרי זה לבורא, והיום שוב יש לי טענות לעצמי, אבל יחד עם זאת, לפי העקרונות של העבודה בקבוצה, כתוב שם משהו אחר ממה שאנחנו מדברים עליו עכשיו.

אנחנו לא מגיבים על הדברים האלה, אין לנו איזשהו מכניזם של איך לעשות את זה, יש קונפליקט ועוברים חודשים.

"הפוסל במומו פוסל", אתה פוסל את הבורא שהביא לך את זה, וכך אתה גומר את החיים. זה לא יעזור לך, זה לא יעזור, אתה יכול להמשיך לדבר עוד הרבה, עוד אחת עשרה שנה, זה לא יעזור. מה שיש לפניך בכתבי רב"ש, בכתבי בעל הסולם, אם תקיים את זה, תגיע, אם לא תקיים, לא תגיע. וחוץ מזה אחת עשרה שנה זה לא סוף הדרך. מה זה אחת עשרה שנה בסך הכול? בן אדם תוך אחת עשרה שנה הוא סך הכול ילד.

מה אתה כל כך מתפעל, שהאגו שלך רוצה שתקבל הכול? חינם לא תקבל, כי אין מאיפה לקבל, אתה צריך להכין את הכלי, איפה הכלי שלך? הבורא מוכן לשפוך לך, בבקשה, יש לו, אבל לאן לשפוך? מה הכנת חוץ מהטענות שלך?

שאלה: החבר שאל אותך קודם שאלה בנוגע לכך שבין קבוצת פתח תקווה לבין קבוצת אירופה, הכול טוב מדי. מצד הקבוצה שלנו, כשאנחנו נפגשים עם עשירייה מס' 19 מפתח תקווה, והם כאילו נושאים אותנו על הידיים כמו ילדים קטנים, הם כאילו מנסים לתת לנו הכול מן המוכן, מתעורר בנו הרצון לקחת הכול, כאילו בלי שאנחנו משלמים על זה, בלי שעבדנו בשביל זה. השאלה היא, האם אנחנו יכולים להתמסר, להיות בידיים שלהם כמו חולה בידי הרופא. אמרת לחבר שבקשר עם קבוצת פולין הוא צריך לחפש דווקא את אותה התכונה שמתנגדת לחיבור, האם אנחנו יכולים להתמסר בידיים של החברים של העשירייה מפתח תקווה, נאמר כמו חולה בידיים של הרופא כדי שנוכל להגיע למה שצריך?

תתאר לעצמך שיש בעל ואישה ויש להם ילד קטן והבעל והאישה האלו מאוד אוהבים את הילד, אבל ביניהם יש כל הזמן ריב. מה הם עושים כדי לשמור על הקשר ביניהם לטובת הילד, כל הזמן הילד הוא בעצם אותו המקור שמחזיק אותם יחד, שבשבילו, בגללו הם משלימים זה עם זה. אמנם כל אחד שונא את השני, אבל הילד מחזק, מחזיק את המשפחה, הוא מקרב אותם זה לזה עד כמה שהם צריכים להתגבר כל אחד על עצמו כדי להיות במצב טוב עם השני כדי לתת לילד מקום נכון לגדול, להתקיים במשפחה.

אולי ניקח מזה דוגמה איך אנחנו צריכים להתנהג. מפני שהבורא, מטרת הבריאה, מטרת החיים בשבילי חשובה כל כך אז אני הולך ואני מתחבר עם החברים, למרות שיש בינינו כל הזמן סכסוכים או אדישות, אדישות היא עוד יותר גרועה. על פני אדישות קשה מאוד לבנות משהו, אדישות היא כמו בִיצה, כמה שאתה בונה אתה שוקע בה, בתוך הבִיצה. אלא ריב זה טוב מאוד, הבורא ברא את כולם שונים, שבר אותנו והכול, ריב זה גילוי של מה שהוא עשה, "בראתי יצר רע". באדישות אין גילוי הרע, זה הכי גרוע, אתה נמצא כמו בחלל.

שאלה: אפשר למסור הודעה מקבוצות מאמריקה?

כן, אני מרגיש שדווקא יש שם התעוררות מסוימת.

(דיווח על כנסי מראה)

(סוך השיעור)

---

1. לאו כל מוחא סביל דא↩