שיעור בוקר 13.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו,

דף א'תרצג, עמ' 1693, "בנין הנוקבא דז"א", אותיות ז' – י"ד

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו, דף א'תרצ"ג, עמוד 1693 "בנין הנוקבא דזעיר אנפין" אות ז'.

חוץ מזה אנחנו מרגישים שחברים היום הרבה אנשים. בערך שישים חברים שלנו עובדים עכשיו בהקמת הסוכה. אז בזמן הלימוד נחשוב שגם הם איתנו.

קריין: אות ז' דברי האר"י.

אות ז'

"ואמנם בין זה לזה יש בחינות רבות, ובין כולם הם ד' בחינות. וזה סדרן ממטה למעלה: א', תכלית המיעוט הנ"ל, שתהיה היא נקודה כלולה מיוד, והיא בחינת המלכות שבה, ואז אין לה פרצוף, ואז היא עומדת למטה מהיסוד שלו."

קריין: אות ז' באור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות ז'

"ד' בחינות, וזה סדרן ממטה למעלה וכו'. הנה התחיל בד' בחינות ומסיים ז' בחינות. אכן יש כאן קיצור לשון ביותר, והענין הוא, כי הרב חושב כאן בחינה כוללת הנוהגת בכל מדרגה שלמה, שהיא נחלקת לד' כוללים: א' הוא עיבור, שהוא נה"י ונפש. ב' הוא יניקה, שהוא חג"ת ורוח. ג' הוא מוחין, שהוא חב"ד וג"ר. ד' הוא כתר. ואלו ד' הבחינות נוהגות בין במדרגות האחור, ובין במדרגות הפנים. וכן במוחין דישסו"ת וכן במוחין דאו"א. לבד ממדרגת הכתר שאינו נוהג בפרצופי האחור.

ובחינת העיבור שהוא נה"י, כולל הרב בבחינת נקודה שתחת היסוד, כי מבחינה זו מתחיל העיבור. ובחינת היניקה מכנה הרב בהלבשה מחזה ולמטה דז"א, כי אז יש אל הנוקבא ע"ס הנקראות חג"ת נה"י, ויש לה עתה ב' פרצופים עיבור ויניקה, שהם מתלבשים זה תוך זה. ובחינת הגדלות ומוחין, קורא הרב בשם ה' ספירות ראשונות דז"א, כלומר חב"ד וחו"ג וש"ע דת"ת עד החזה, שאינה משגת אותם אלא ע"י השגת פרצוף הגדלות שלה, שנקרא פרצוף המוחין. ואחר כך הארת הכתר" ד', כאילו יש עוד ד'. "היא בחינה הד'."

"ופרצוף המוחין, שהרב מכנהו כאן בשם ה' ספירות ראשונות, הוא מחלקהו בב' בחינות: א' הוא מוחין דישסו"ת הנוהגים בחול, ומכנה אותם בשם הארת ה"ר המאירים מלמעלה למטה לתחת החזה דז"א, אבל הנוקבא אינה מלבשת אותם במקומם למעלה. וב' הוא מוחין דאו"א הנוהגים בשבת במוסף, ומכנה אותם בשם, קבלת הה"ר במקומם למעלה.

והטעם שנקראים כן, הוא, משום שהמוחין דישסו"ת אינם מספיקים כלל למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, ואצלו הם נחשבים כמו בחינת ו"ק דגדלות, כי הוא צריך למוחין דאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ואז יש לו בחינת חיה, כנודע. וכיון שישסו"ת הם בחינת ו"ק דאו"א ע"כ נחשבים אליו המוחין דישסו"ת לבחי' ו"ק דגדלות האמיתי שלו, ולא מוחין ממש. ועכ"ז, מוחין אלו המה מוחין אמיתים ליעקב ורחל, כי חיה דישסו"ת נחשב להם לחיה ממש, וראוים לזווג למוחין דהולדה. ולפיכך נבחן זווג הזה דיעקב ורחל ע"י אלו המוחין, אשר הז"א כופף ראשו למקום חג"ת שלו, ששם עומד יעקב, ועי"ז מושפעים המוחין דישסו"ת שקבל ז"א, אל ראש דיעקב, ויעקב מזדווג עם הנוקבא דז"א, וע"כ מכנה הרב למוחין אלו שהנוקבא מקבל מיעקב, כנ"ל, בשם הארת ה"ר מחזה ולמטה, דהיינו כנ"ל, שז"א כופף ה"ר שלו ומשפיעם ליעקב, וממנו מקבל הנוקבא. משא"כ במוחין דאו"א דשבת, שהמה מוחין אמיתים דחיה לז"א עצמו, וע"כ אינו צריך לכפוף ראשו למטה, אלא שמזדווג עם הנוקבא מקומתו עצמו, ונמצא הנוקבא לוקחת ה' הספירות דז"א ממקומם בז"א." זאת אומרת במשך שבוע ימים מה שנקרא, שש פעולות, אפילו חמש, כי יום שישי מקבץ את כל הפעולות. ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, ושישי זה "ויכולו", זו כבר הכנה לשבת, אז מתקנים את כל הפעולות הפרטיות האלה ואחר כך יש זיווג. הזיווג הוא בשבת מה שנקרא, שאז נוקבא מוכנה לזה.

"ומה שהרב אומר שה"ר מאירים למחזה ולמטה, אין הפירוש, לבחינת נה"י חדשים דז"א שהשיג ע"י המוחין דישסו"ת, אלא הפירוש הוא לנה"י הישנים דז"א, ששם מקום יעקב ורחל כנודע, ואלו הנה"י נעשו עתה בעת המוחין דישסו"ת, לבחינת חג"ת, ונמצא מז"א כופף ראשו ומאיר רק לבחינת חג"ת, ולא לנה"י החדשים שהשיג עתה. אלא כיון שכל העליה הזו של נה"י לחג"ת הוא רק בשביל יעקב, שהוא המקבל ממוחין אלו, ולא בערך ז"א עצמו, ע"כ קורא אותם הרב בשם נה"י שמחזה ולמטה, כי כלפי הז"א עצמו נבחנים לנה"י, כמבואר, שהרי אין לו חלק במוחין אלו.

ובמבואר תבין היטב ז' המדרגות שחושב כאן הרב. "א' היא נקודה כלולה מיוד, ואז היא עומדת תחת היסוד שלו" והיינו בחינת עיבור הא', כלומר, שבבואה לנקודה תחת היסוד מתחיל העיבור א', שהוא בחינת נה"י כנ"ל, והיינו פרצוף עיבור דאחור."

שאלה: אולי תוכל להסביר את עניין יעקב ורחל, נדמה לי שבפעם הראשונה הוא מזכיר את זה פה?

פעם ראשונה, לא יודע.

תלמיד: כאילו עד עכשיו דובר על מיעוט הירח ופתאום נכנסו המושגים האלה.

נוקבא כך נקראת, זעיר אנפין ונוקבא, כל השמות הם בזו"ן. ובהתאם למצבים השונים שלהם כך הם נקראים. אבל מדובר רק על הזו"ן. זאת אומרת, כשאתה קורא תנ"ך, אתה צריך להבין שמדובר רק על הזעיר אנפין ומלכות, וכל מה שקורה שם כולל סבים סבתות, זה כל מה שקורה איתם.

אני לא יודע אם ללכת לזה או ללכת לסוף, כמה אנחנו נמשיך בחלק הזה, כי אנחנו כל פעם מתחילים ואחר כך עוברים למשהו אחר.

נקרא שוב.

קריין: אות ז' דברי האר"י, עמוד אתרצ"ג.

אות ז'

"ואמנם בין זה לזה יש בחינות רבות, ובין כולם הם ד' בחינות. וזה סדרן ממטה למעלה: א', תכלית המיעוט הנ"ל, שתהיה היא נקודה כלולה מיוד, והיא בחינת המלכות שבה, ואז אין לה פרצוף, ואז היא עומדת למטה מהיסוד שלו."

המצב ראשון של מלכות, שמלכות דאצילות כוללת את כל הנשמות, כל הנבראים, הכול נמצא רק במלכות, רצון לקבל. מה יש לפניה? בחינות הבורא. אז היא כולה מתחילה מנקודה, פחות מנקודה אין. הנקודה הזאת כוללת בתוכה י' נקודות. זאת אומרת, וודאי שמד' בחינות דאור ישר שהשתלשלו וכל מה שהוכן בה, עכשיו היא מגיעה למצב כזה שהיא נקודה שכלולה מי' נקודות והיא עומדת מתחת ליסוד דזעיר אנפין. לפעמים זה יסוד, לפעמים זה תפארת, שגם זה, יסוד דגדלות זה יסוד, יסוד דקטנות זה תפארת. מזה תחילת בניית הנוקבא, החלק גם נקרא "בניין הנוקבא", זה המצב הראשון.

הלאה, המצב השני, אות ח'.

אות ח'

"ב' היותה פרצוף גמור ביוד ספירות," זאת אומרת מנקודה גדלה לי' ספירות. "אלא ששיעור קומתה היא באחור ז"א מחזה ולמטה." מה זה נקרא בפנים, מה זה נקרא באחור. בפנים היא מקבלת משהו, באחור זה תיקון, דווקא גילוי עד כמה שחסר לה. "אבל עדיין האורות שלה שיש בה"ר של ז"א: כח"ב ח"ג לא האירו בד' תחתונות שבו, לכן לא נמשכו בה ולא האירו בה. והבן זה עם הנ"ל." זאת אומרת, זעיר אנפין נמצא בקטנות, ואז האורות שיש לו בקטנות הם לא מגיעים למלכות שעומדת תחת זה.

אות ט'

"ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות של זא ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א. והרי הם ג' בחי' בבחינת אחור. והטעם שאין ד' בחינות באחור, הוא ג"כ, מפני שאין הכתר ניכר אלא בפנים, ולזה ג' בחינות באחור."

אות י'

"עוד יש ד' בחינות בבחינות פב"פ," זאת אומרת מה שדיברנו עד כה זה אחור באחור, או פנים באחור מזעיר אנפין כלפי המלכות. שיש מצבים שהם נמצאים אח באח, פנים באח ועד הפנים דפנים. "א' שתהיה היא פרצוף שלם פב"פ," עשר ספירות. ופנים בפנים עם זעיר אנפין. "אלא ששיעור קומתה היא מחזה ולמטה דז"א, ועדיין אורות שלה דבחינת פנים שיש בה' ראשונות של ז"א לא נמשכו להאיר בה. והנה בחינה ראשונה, שהיא, שתהיה ג"כ בחינת נקודה א' כלולה מיוד כנגד היסוד פב"פ, אין כאן מקום ביאורו, ונתבאר במקום אחר, בפירוש תפלת השחר בברכת אבות."

אות י"א

"הב' הוא, שהה' ראשונות של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין הוא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח שלו, והיא עולה בהוד שלו, בבחינת שם בוכ"ו, והוא כופף קומתו ומזדווג שם עמה."

זאת אומרת נוקבא מתחילה מנקודה, אחר כך היא מגדלת עד הנה"י דזעיר אנפין על חג"ת זעיר אנפין, אבל עדיין אין לה שום קשר עם החב"ד דזעיר אנפין.

אות י"ב

"הג' הוא, שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה' ראשונות בהיותה שם למעלה עמהם. ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה."

זאת אומרת, שהיא כבר יכולה לעלות כמו הזעיר אנפין בגובה שלו רק שהיא לא כוללת כתר. בכתר הוא בכל זאת הוא יותר ממנה.

אות י"ג

"נמצא, שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר, כי היא למטה מן היסוד שלו," זאת אומרת, כמו שזעיר אנפין עשר ספירות ומלכות עשר ספירות, כך יש הבדל ביניהם, כי למעלה זה הכתר דזעיר אנפין שהוא לא מכסה את פרצוף המלכות שמתלבשת עליו, ולמטה זו המלכות דמלכות שהיא בולטת גם למטה. בקיצור בהבחנות האלה הם לא מכסים זה את זה. "לכן היא צריכה לו שהמלכיות שבה היא למטה מכל שיעור קומתו, ואז צריכה הוא לקבל ע"י, ואז המלכות שלה אין לה בן זוג, ונתעלה עד היסוד שבה עצמה, ונכללין יחד שם בסוד הכללות, כנודע אצלינו, ואז תוכל לקבל מן היסוד של ז"א. ונמצא כי בבחי' זו יש בה פרצוף ט"ס עליונות שבה לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה, ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה."

זעיר אנפין נמצא יותר גבוה ממלכות בכתר שלו, אבל מלכות מעלה את המלכות שלה ליסוד שלה ואז היא יכולה בזה להיות למטה בסיומה כמו הזעיר אנפין.

אות י"ד

"הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו, ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י"ס, וזהו תכלית הגידול שלה."

זה מה שקורה לנו עם המלכות, זהו בעצם תכלית הגידול. אם כך הנשמה הכללית שנקראת אדם היא משתווה עם הבורא שנקרא זעיר אנפין בעלה.

שאלה: תכלית הגידול של המלכות היא להיות זהה לחלוטין לזעיר אנפין, בזה מסתיים התהליך, היא ממש כמוהו?

זהה לחלוטין היא לא יכולה להיות, אלא להיות בת זוג.

תלמיד: אז במה הם שונים?

בכול.

תלמיד: אם היא עולה, היא עולה עד לקומתו ויש לה כתר בדיוק כמוהו.

כן.

תלמיד: אם אני מבין נכון המטרה של התהליך כולו היא שהנברא יהיה דומה לבורא.

דומה. לא לחלוטין, אלא דומה. זאת אומרת, כמו שהוא משפיע לה ומטרתו למלאות אותה בכול, היא עושה את כל התיקונים על עצמה כדי לקבל ממנו את הכול מפני שהוא רוצה למלאות אותה, זה נקרא שהיא עושה לו נחת רוח.

יוצא לפי הפעולות שהוא ממלא והיא מקבלת, לפי הכוונות הוא רוצה ליהנות לה והיא רוצה ליהנות לו ולפי זה הם מתחברים. זאת אומרת, ברוחניות זה לפי הכוונה ולא לפי המעשה.

תלמיד: הם עדיין צריכים זה את זה בסיום התהליך הזה? כי הוא אומר פה שהיא מקבלת כבר ישירות מאבא ואימא.

אנחנו צריכים ללמוד את הקטרוג, אבל בעצם אפילו כדי להיות כאבא ואימא הם צריכים לברר זו"ן, כחדא נפקין כחדא שריין, זאת אומרת שהם חייבים להיות בהשלמה הדדית, וכשהם עולים לאבא ואימא אז הם באמת כך מתנהגים.

אבל אפשר סתם להבין מתוך החיים. הטבע של הזעיר אנפין הוא כולו משפיע, הוא לא יכול לשנות אותו, הטבע של מלכות כולו לקבל והיא לא יכולה לשנות אותו, אלא מה שהם עושים, בכוונות, הוא משפיע בכוונה להשפיע לה, לגרום לה נחת והיא מקבלת כי רוצה להשפיע לו, ואז יש ביניהם זיווג. זאת הבעיה שאנחנו לא כל כך מבינים, איך יכולה להיות פעולה הפוכה מאחד לשני והם מזדהים לגמרי זה עם זה.

תסתכל על התינוק, איך אימא מאכילה אותו ואיך הוא נהנה ממה שהיא עושה, כמה הוא נותן לה תענוג נניח וכמה היא נותנת לו תענוג. פעולות הפוכות, אבל הכוונה, נניח שיש כוונה, היא אותה כוונה, כל אחד גורם נחת רוח לשני. ואז כל פעולה ופעולה הופכת להיות לתענוג.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-13_lesson_bs-tes-15_n1_p2_pJ5cub36