שיעור בוקר 05.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 520,

מאמר ו'. "מהו סמכין בתורה, בעבודה"

קריין: בעל הסולם, עמ' 520, "שמעתי", מאמר ו', "מהו סמכין בעבודה, בתורה".

ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה

שמעתי תש"ד

"כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה". שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה. כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה.

מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב.

ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:

א. בחינת תורה.

ב. בחינת מצוה.

ולפי האמת אי אפשר להבין את ב' בחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בזמן שהאדם נמצא בבחינת הכנה, להכנס להיכל ה', אי אפשר להבין דרכי אמת.

אולם דוגמה אפשר לתת, שאפילו שהאדם נמצא בזמן הכנה, גם כן יכולים להבין באפס מה. והוא על דרך שאמרו חז"ל "אמר ר' יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא [מצוה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה], תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא [תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה]" (סוטה כא).

והענין הוא "בעידנא דעסיק בה [בעת שעוסק בה]" פירושו, בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עמה רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם המאור שמאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה. אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.

מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזה שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן דלא עסיק בה. שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור. וזהו מטעם, שרק ההארה נסתלק ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה, זה הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו ההארה.

אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בעידנא דעסיק בה", היא יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בעידנא דעסיק בה". כלומר ש"עידנא דעסיק בה" פירושו כנ"ל, היינו שמקבל עתה את המאור. זה נקרא "דעסיק בה", שקבל המאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה.

הגם מצד אחד תורה חשובה, מפאת שהדרך שהשיג בתורה הוא יכול לשמש, אבל מזה שהיא בלי חיות, הנקרא מאור. ובזמן שבמצוה הוא כן מקבל חיות, הנקרא מאור. מבחינה זו מצוה יותר חשובה. לכן, כשהוא בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג.

ואין לומר שהוא יגיד, שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את השגחתו עם אחרים בבחינת טוב ומטיב. כי דרכי תורה הוא מובנת לנו בבחינת הרגשה באברים. ואם האדם לא מרגיש את הטוב ועונג, מה נותנת לו, בזה שיש לאדם אחר טוב ועונג.

ואם באמת, אם האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היה צריך להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג. ואם זה לא מביא לו חיות ושמחה, מה מועיל, בזה שאומר שלחבירו, כן הבורא משגיח עליו בהשגחה של טוב ומטיב.

כי עיקר הוא, מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום. ומזה שיש לחבירו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב. זאת אומרת, אנו לומדים בהרגשת הגוף, לא חשוב הסיבות, רק חשוב הוא, אם הוא מרגיש שטוב לו. אז האדם אומר, שהבורא הוא טוב ומטיב. ואם חס ושלום מרגיש רע, אין הוא יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב.

לכן דוקא, אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב. ואם חס ושלום אין לו שמחה, אם כן הוא מרגיש שרע לו, איך הוא יכול לומר אז, שהבורא הוא טוב ומטיב.

לכן, המצב שבו נמצא האדם, ואין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיק את קונו, ויהיה בשמחה כמו שמתאים למי שיש לו זכיה, לשמש מלך גדול וחשוב.

ובכלל צריכים לדעת, כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל התפשטות השמות הקדושים, הוא בא על ידי התחתונים. כלומר כל השמות שיש להאור עליון, הוא בא מהשגת התחתונים, היינו לפי השגותיהם, כך נקרא האור העליון.

כלומר לפי מה שהאדם משיג את האור, היינו לפי הרגשתו, בשם זה הוא מכנה אותו. ואם אין האדם מרגיש, שהבורא נותן לו משהו, איזה שם הוא יכול לתת לה', אם הוא לא מקבל ממנו כלום. אלא בזמן שהאדם מאמין בה', אז כל מצב ומצב שהאדם מרגיש, אומר שזה בא מה'. אז, לפי הרגשתו, הוא נותן שם להבורא.

זאת אומרת, אם האדם מרגיש שבמצב שבו הוא נמצא טוב לו, אז הוא אומר שהבורא נקרא טוב ומטיב, מטעם שכך הוא מרגיש, שהוא מקבל ממנו טוב. ואז האדם נקרא צדיק, מטעם שהוא מצדיק את קונו (שהוא הבורא). ואם האדם מרגיש, במצב שבו הוא נמצא, שרע לו, אז האדם לא יכול לומר, שהבורא שולח לו טוב. לכן הוא נקרא אז רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו. אבל בינוני, אין מציאות כזו, היינו שהאדם יאמר, הוא מרגיש במצבו, שטוב לו וגם רע לו. אלא, או טוב לו, או רע לו.

וזהו שאמרו חז"ל "לא אברי עלמא, וכו', או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי [לא נברא העולם אלא או לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים]" (ברכות ס"א). והוא מטעם, שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד. ומה שחז"ל אומרים, שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים, שיש להם בחינת זמן, שייך לומר בינוני ב-ב' זמנים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים, שיש ענין עליות וירידות, שהם ב' זמנים. פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות.

ובהאמור יוצא, שמה שאמרו, שתורה יותר חשובה ממצוה, זה דוקא בזמן שלא עסיק בה. היינו בזמן שאין לו חיות, אז התורה יותר חשובה ממצוה, שאין בה חיות. היות ממצוה שאין בה חיות, הוא לא יכול לקבל שום דבר. מה שאין כן מבחינת תורה על כל פנים נשאר לו דרך בעבודה, ממה שקבל בזמן שהיה עסיק בתורה. הגם שהחיות נסתלק, אבל הדרך נשאר אצלו, כנ"ל, שהוא יכול לשמש עמו. שיש זמן, שמצוה יותר חשובה מתורה, היינו בזמן שיש חיות בהמצוה ובתורה אין לו חיות.

לכן "בעידנא דלא עסיק בה" (פירוש, בזמן שלא עוסק בה) זאת אומרת, בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. אולם, בזמן התפלה הוא צריך לדעת, שהוא רשע. מטעם שאין הוא מרגיש את הטוב ועונג הנמצא בעולם. הגם שהוא עושה חשבונות, שהוא כן יכול להאמין, שהבורא נותן רק טובות, אבל לא כל המחשבות של אדם מה שהוא עושה, הם אמת בדרכי עבודה.

כי בדרכי עבודה הוא, אם המחשבה מביא לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאברים ירגישו שהבורא הוא טוב ומטיב, אז האברים צריכים לקבל מזה חיות ושמחה. ואם אין לו חיות, מה מועיל לו כל החשבונות, היות שאין האברים אוהבים עתה, את הבורא, מטעם שנותן להם כל טוב.

לכן הוא צריך לדעת, שאם אין לו חיות ושמחה בעבודה, סימן הוא שהוא רשע, משום שאין לו טוב כנ"ל. וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים."

תלמיד: בעל הסולם כותב "סמכין בתורה הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה." אבל לומדים גם שהתורה מגדילה באדם את היצר הרע, את הרצון שבו, אז מה באמת מקבלים מהתורה?

מה שמקבלים, מקבלים מהבורא ומשתדלים להיות שם כמרגישים או טוב או רע. ומה שמרגישים, מרגישים שמקבלים מהבורא, "אין עוד מלבדו", ואז האדם צריך לקרוא לעצמו או צדיק, או רשע, לפי הרגשתו, כך הוא מתקדם, בכל רגע הוא בודק את יחס הבורא אליו ולפי זה קובע מי הוא, צדיק או רשע. לפי מה שאנחנו לומדים, המטרה שלנו היא להגיע על ידי המאור שבתורה למצב בו אדם ירגיש את עצמו קרוב לבורא, זאת אומרת צדיק ולהשתדל להישאר בהרגשה הזו כל ימי חייו.

תלמיד: איך האדם הופך לטוב את מה שהוא מקבל מהבורא, מהתורה?

על ידי כך שאדם מבין שהוא מקבל זאת מהבורא, והבורא הוא טוב ומיטיב, כלומר כלפי האדם יש לו רק יחס טוב ומיטיב. ואם האדם לא מסוגל להרגיש את הטוב והמיטיב מהבורא, הוא נקרא רשע.

תלמיד: ואם אדם לא מרגיש התרוממות רוח ורעננות כתוצאה מהלימוד, איפה הבעיה?

הבעיה היא בלימוד עצמו. כי מהבורא יוצא לו רק טוב ואם אדם לא מקבל זאת כדבר טוב בהרגשה באיברים, הוא לא סידר את עצמו נכון כלפי הבורא.

תלמיד: הוא כותב "תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה". מהי תורה מגינה ומצילה בזמן שלא עוסק בה?

האור שמגיע אלינו מהבורא הוא תמיד לפי רצון המקור שלו, לפי הבורא, הרוצה לקדם אותנו לטוב. לכן אדם המרגיש שהוא לא מקבל את הטוב הזה, סימן שהוא רחוק מהבורא וזה חייב לשנות, לכוון אותו אחרת.

תלמיד: איך התורה מגינה ומצילה בזמן שהוא לא עוסק בה?

בזמן שהוא לא עוסק בה היא מביאה לו חושך, אי נעימות, ואז מאין ברירה הוא עוסק בה עד שזה משתנה.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן "ומזה שיש לחברו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה, שיש לחברו טוב." אם האור נמצא במנוחה מוחלטת, למעשה זו רק הרגשה של האדם, אז אם העיקר בעצם הוא איך אני מרגיש ותופס את המציאות, למה חשוב לי מה החבר מרגיש, האם טוב לו או רע לו?

חשוב לי שכל העולם ירגיש טוב כי זו האמת. לכן אדם לא עוצר, לא עוזב את הנטייה שלו לשנות את עצמו עד שירגיש בטוב ועונג את השפעת הבורא.

תלמיד: אבל אני לא יודע באמת מה החבר מרגיש, אם טוב או רע לו, אני יודע מה אני מרגיש, יש את תפיסת המציאות שלי.

נכון, אבל לפי מה שאתה מרגיש, כך אתה פונה לבורא ומבקש ממנו להתייחס לכל העולם בבחינת טוב ומיטיב.

תלמיד: האם אני מבקש להתייחס לכל העולם בבחינת טוב ומיטיב או מבקש לתקן לי את התפיסה, כי אני צריך לראות שהוא פועל כטוב ומיטיב?

אפשר להגיד כך.

תלמיד: יש פה שני אמצעים להתקשר לבורא, תורה ומצווה. מהם האמצעים האלה?

אם אדם מתייחס לכוח העליון כטוב ומיטיב וכך הוא מרגיש שמתייחס אליו, זה דבר אחד. אבל אם למרות שהכוח העליון הוא טוב ומיטיב, הוא מרגיש אותו אחרת, זה נקרא שלא מרגיש את הבורא, אלא מרגיש את ההסתרה.

תלמיד: אז מה זה נקרא לעסוק במצווה?

לעסוק במצווה זה נקרא שבכל מצב בו הוא נמצא, הוא מרגיש קשר עם הבורא ושהוא טוב ומיטיב.

תלמיד: ואז עצם הקשר הזה מכסה לו על הכול?

כן. אם יש לו קשר עם הבורא והוא מרגיש בכך את הבורא כטוב ומיטיב, מה הוא יכול לדרוש עוד?

תלמיד: ומה נקרא לעסוק בתורה?

הוא עוסק בתורה ומקווה שעל ידי העיסוק שלו בה הוא יגיע למצב שירגיש את הבורא רק כטוב ומיטיב.

תלמיד: מהי התורה, מה זה נקרא לעסוק בתורה?

לעסוק בתורה, זאת אומרת להשתדל לקרוא בתורה ולהבין שהכול הוא יחס של הבורא לנבראים.

תלמיד: נאמר שאנחנו עובדים בעשירייה או עושים משהו בדרך, כל זה נקרא עיסוק בתורה?

אני לא יודע מה אתם עושים בעשירייה.

תלמיד: להיות בקשר עם הבורא זה נקרא מצווה?

כן.

תלמיד: לעסוק בתורה זה לא קשר עם הבורא? או שזה עקיף יותר, מה ההבדל בין זה לזה?

מה זה נקרא לעסוק בתורה? אם אדם קורא תורה, דן בה, אז נקרא שעוסק בה.

תלמיד: אבל לשם מה הוא עושה את זה?

גם זו שאלה. לעסוק בתורה, נקרא שאדם כבר נמצא בקשר עם הבורא והתורה היא כאמצעי, מקרבת אותו לקשר נכון עם הבורא, כך שהוא מגלה את הבורא כטוב ומיטיב.

תלמיד: לגבי מצווה אני חושב שזה ברור, אם הוא עוסק בה אז יש קשר עם הבורא, מכסה על הכול, אם לא עוסק בה אז אין לו, אז נעלם?

כן.

תלמיד: מה יש בתורה שנשאר, הוא קורא לזה הדרך נשארת, מה יש בתורה שגם כשלא עוסקים בה, נשאר משהו ממנה?

אפשר להיות במעשה והמעשה הזה קושר אותו לבורא ואז זה נקרא שהוא נמצא במצווה. אפשר להיות בקשר עם הבורא והקשר הזה נקרא תורה, שמאיר לו, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא. האדם צריך להשתדל להיות תמיד במצב בו הוא נמצא בהרגשת הבורא ובמה שהוא שולח, נותן לו, והוא מקבל זאת כטוב ומיטיב.

תלמיד: אז מה יש בעיסוק בתורה שהוא יציב, נשאר, לא נעלם גם כשלא עוסקים בה?

זה נקרא שהוא נמצא במצב בו לא חשוב איך הוא מרגיש את יחס הבורא אליו, הוא תמיד מקבל אותו כטוב ומיטיב.

תלמיד: זה כוח התורה? נותן לו קשר קבוע לבורא?

כן.

תלמיד: מה זו הדרך שהוא מדבר עליה?

אנחנו לומדים שמתחילים את הקשר שלנו עם התורה מהמצבים בהם היינו מנוגדים, הפוכים, רחוקים מהבורא, שלא הרגשנו אותו בכלל. עד שמתחילים להיכנס לאיזו התקשרות ודרך ההתקשרות מביאה אותנו לקשר עם הבורא יותר ויותר הדוק. לזה האדם צריך גם בעצמו להשתוקק.

תלמיד: האם זה נקרא "דרך"?

כן.

תלמיד: אני מקריא מפסקה שמתחילה "והאמור". "היות ממצוה שאין בה חיות, הוא לא יכול לקבל שום דבר. מה שאין כן מבחינת תורה על כל פנים נשאר לו דרך בעבודה, ממה שקבל בזמן שהיה עסיק בתורה. הגם שהחיות נסתלק, אבל הדרך נשאר אצלו", מה הכוונה הדרך, הקשר שהיה?

הקשר. הוא צריך כל הזמן לבדוק את עצמו האם הפעולות, המצבים שהוא עובר מביאים אותו לקשר עם הבורא יותר ויותר.

תלמיד: מה ההבחנה בין תורה לבין מצווה? אני נמצא עכשיו בתוך פעולה של חיבור, נגיד שאנחנו מנסים לעשות כנס, משהו, זה נקרא תורה או מצווה?

לא. אם אתה מקבל את זה כפקודה הבאה לך מהבורא אז זה ציווי, מצווה.

תלמיד: אז הפעולות שאנחנו עושים נקראות מצוות. קשר בין החברים. אז מה נקרא תורה? כאילו עומדת בנפרד. האם אני יכול לעסוק בתורה בלי לעשות מצווה, יש מצב כזה?

תורה נקרא מה שאתה מרגיש מהבורא. היא מביאה אותך לדבקות עם הבורא, ואז אתה נמצא בקשר עמו עד שמרגיש את הקשר עמו קבוע.

תלמיד: האם יש מצב שבו אני עושה מצווה ובסוף לא מרגיש אם יש קשר או אין קשר עם הבורא? זאת אומרת, הם נראים כאילו התורה והמצווה קשורות. אלה לא שני דברים נפרדים. ובמאמר הוא עושה הבחנה ביניהם.

כן.

תלמיד: איך עוברים מזה לזה, הם כן קשורים, לא קשורים?

אם אתה מרגיש שיש אליך יחס מהבורא, ואתה לא מרגיש אותו כטוב או במשהו כרע, זאת אומרת שאין חיבור. החיבור יכול להיות רק בזמן שאתה עוסק בפעולה שנקראת מצווה והיא מגיעה מהבורא. אתה עונה לו באותה הצורה וכך אתם מתחברים יותר ויותר.

תלמיד: אתה עושה מצווה ואז או שאתה מרגיש טוב או שאתה מרגיש רע, בכל מקרה זה יוצר קשר עם הבורא.

כן.

תלמיד: אז מה זה תורה, למה זה משהו אחר?

תורה זה נקרא "המאור הכללי המחזיר למוטב". אתה רוצה להיות קשור למאור הזה בכל המצבים.

תלמיד: יוצא שהתורה יותר קשורה לכוונה, למה האדם היה רוצה להגיע, להיות קשור למאור המחזיר למוטב בכל מצב. ומצווה היא יותר פעולה. האם זו ההבחנה ביניהן, זאת פעולה וזאת כוונה?

עכשיו אני לא מבין אותך.

תלמיד: אחרי כל מה שהסברת, אני עדיין לא מצליח לתפוס מה זו תורה ומה זו מצווה, ולמה הוא מבחין ביניהן? הייתי בטוח שאני עושה מצוות ובסוף אני מגיע או לא מגיע למאור.

כן.

תלמיד: למה לדבר על תורה ומצווה כעל שני דברים נפרדים, הן קשורות זו לזו בטבור שלהן. אני לא אקבל תורה, אם אני לא אעשה מצווה. אני לא יכול פשוט לשבת ולא לעשות כלום ופתאום לקבל תורה, זה לא עובד.

כדי לקבל תורה אתה צריך להכין את הכלים שלך. להכין את הכלים זו כבר מצווה, אתה מסדר את כל הכלים, שיהיו מוכנים לקבל את התורה.

תלמיד: אז מצווה תמיד באה לפני תורה.

כן.

תלמיד: האם גם תורה וגם מצווה תלויות ביחס של האדם? הקשר שהוא מגלה עם הבורא קובע אם זו תורה או מצווה?

כן, זה תלוי ביחס האדם.

תלמיד: לפי מה שאני מבין כאן, אם לאדם יש הארה, אז הוא מרגיש טוב בכלים שלו והוא יודע שזה מגיע מהבורא.

כן.

תלמיד: זה מצב שיש לו מצווה. מדובר פה על מצב נוסף, שגם אם אין לו הרגשה של טוב בכלים שלו, עדיין יש לו איזו דרך שבה הוא יכול לעבוד ולהגיע למצב שתהיה לו הארה. יש לו משהו פנימי, כמו איזו דרך שיש לו בפנים, שהוא יכול להשתמש בה.

כן.

תלמיד: איך רוכשים תורה? איך רוכשים את הדרך הזאת, שהיא תהיה תמיד בתוך האדם, כך שהוא תמיד יוכל, גם כשאין לו עדיין הארה בשני המצבים, לעבוד לקראת הבורא? איך זה נרכש בתוכנו? כי אנחנו תלויים תמיד בעליות וירידות. יש עלייה, אז אתה מצדיק, אם אין, אז אתה רשע גמור. איך רוכשים תורה?

תורה רוכשים ממספר פעולות שעל ידן אתה מתקשר לבורא. כשאתה מרגיש את הכוח העליון כטוב ומיטיב, שמושך אותך, מוביל אותך, אז אתה מתחיל להיות קשור אליו.

תלמיד: אם אומרים שהאדם מרגיש או לא מרגיש אז זה כבר תלוי בזה, אבל בתורה נראה שהאדם כבר לא תלוי בהרגשה אם טוב לו או רע לו, זאת אומרת, זה לא לפי הכלים שלו, המלאים או הריקים, אלא אם יש לו משהו מעבר לזה, משהו יציב, כמו שאמרנו קודם. הדבר היציב הזה, היכולת להיות תמיד בעבודה הנכונה, איך זה נרכש בתוך הכלים של הנברא, איך זה נכנס לתוכו? איפה זה נמצא?

זה נמצא ברצון לקבל, הכול דרך הרצון.

תלמיד: כן, אבל יש כלים שמתמלאים ומתרוקנים ולפי זה האדם נמצא ביחס לבורא.

כן.

תלמיד: ויש פה משהו שהוא מעבר לכלים שלו, מעבר לכלים האלה של הרצון לקבל הגולמי, הפשוט, שאם הוא מלא, אז הוא מצדיק ואם הוא ריקני, אז הוא רשע.

לא, רק ברצון לקבל. כי ברצון הזה הוא בודק את עצמו, אם הוא בכלל נמצא בכיוון לבורא או לא, באיזו דרגה, באיזו רמה.

תלמיד: מה בסופו של דבר מקנה את התורה בתוך האדם, בונה בו את הדרך הזאת? אמרת שזה מריבוי קשרים. אם אפשר עוד פעם להסביר, מה מביא אותנו לזה?

מה מביא אותנו לקשר עם הבורא?

תלמיד: שתהיה לנו תורה.

הכול לפי השורשים שבאדם, האם יש לאדם יסוד, קשר עם הבורא.

תלמיד: בעל הסולם קושר פה בין מחשבה, למעשה, להרגשה.

כן.

תלמיד: הוא אומר בסוף, "כל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים." מה הקשר בין המחשבה למעשה, להרגשה?

הוא אומר, מצב שבו אדם כן מרגיש משהו באיברים שלו, זאת אומרת ההרגשה ברורה כלפי האדם, זה מצב ברור.

תלמיד: וכדי להגיע להרגשה אני חייב מעשה?

כן.

תלמיד: מה זה מעשה?

מעשה זה שאתה משתדל להגיע לאותו מעשה כמו הבורא.

תלמיד: אבל זה תמיד מבלבל אצלנו. האם מעשה זה כלפי העשירייה או מעשה על עצמי, אני עושה על עצמי משהו? איזה מעשה?

מעשה שתלוי בכוונתך.

תלמיד: אז עשיתי איזה חשבון, אני חושב, אני בכוונות, אני רוצה שהדברים יהיו מכוונים לאיזה כיוון. האם מזה אני יכול להגיע להרגשה, או שהכוונה חייבת לעבור דרך איזה מעשה?

כן, דרך מעשה.

תלמיד: על איזה מעשים מדובר פה?

מעשה של השפעה, להיות דומה לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני לא יכול להסתפק רק במחשבה, בכוונה על השפעה ולהגיע להרגשה?

זה לא מספיק.

תלמיד: בעל הסולם מדבר פה על תורה ומצווה. הוא אומר שבשלב ההכנה, אנחנו לא כל כך יכולים לדעת מה זה, אבל הוא נותן דוגמה. הוא אומר שמצווה זו הרגשה שהיא כתוצאה מהשפעה של המאור, והתורה היא מה שנשאר כשאתה כבר לא מרגיש את המאור, רק איזו דרך שנשארה ממנו. עד כאן זה נכון?

נגיד.

תלמיד: ואז הוא ממשיך ומדבר על ההרגשה הפנימית של האדם. בהתחלה הוא אומר שזה לא מספיק שאתה אומר שהבורא טוב לאחרים, אם אתה לא מרגיש טוב מזה שהוא טוב לאחרים. הוא מדבר על זה שאתה מרשיע את הבורא, והוא אומר שאם יש הרגשה כזאת שאתה רשע, הדרך שלך לצאת מזה היא תפילה. מהי התפילה הזו, מה אני צריך לבקש?

התפילה היא שאתה רוצה לבצע בפעולות שלך התקרבות לבורא, להידמות לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני לא מרגיש את הטוב והעונג שהבורא משפיע לעולם, אז אני צריך לבקש להתקרב אליו?

כן.

תלמיד: אני או אנחנו, העשירייה?

לא, נדבר עליך.

תלמיד: אני צריך להתקרב אליו.

כן.

תלמיד: אני צריך לבקש ממנו "תקרב אותי אליך"?

כן.

תלמיד: וזה לא אגואיסטי.

לא.

תלמיד: כשאדם נמצא בתוך עשירייה, לומד תורה, ואפשר להגיד אפילו שהכוונה היא להוציא את המאור שבה, לא סתם ללמוד, אבל הוא מרגיש שאת הטוב שהוא מקבל, הוא מקבל מכוח החברה, ולאו דווקא מהבורא. זאת אומרת, הוא לא מרגיש הארה טובה דווקא מהבורא, אלא החברה, העשירייה מרימה אותו. עם זאת, הוא מרגיש מעט טוב, ותקופה ארוכה של שנים - קושי רב, כבדות. איך הוא שובר את המצב הזה? איך העשירייה עוזרת לשבור את המצב הזה, לזרז את הזמן?

הוא נכנס במעשה של כל העשירייה, משתדל להיות כמוהם, שמרגיש שהוא נמצא איתם ממש במין דבקות חיצונית, והוא משתדל לבקש גם על הדבקות הפנימית.

תלמיד: בחיצוניות על פניו נמצא בכול יחד עם העשירייה. מהי אותה הפנימיות שהוא צריך לבקש או להידבק בה?

הפנימיות היא שהם כולם ירגישו שעוברים אותן הפעולות, ומשלימים זה את זה.

תלמיד: והעשירייה עצמה צריכה להיות לה בקשה מיוחדת במצב הזה? כי גם היא מרגישה סוג של כבדות, והמצב נמשך המון זמן.

הם צריכים לראות באיזה מצב הם נמצאים, מה היה לפני כן, למה עכשיו הם פונים, ובהתאם לזה מתקדמים.

תלמיד: האם דרכי התורה צריכות להיות מגוונות או שאם אדם מצא שביל מסוים, הוא יכול כל הזמן להשתמש בו?

יכול להיות באותו שביל.

תלמיד: כי הוא אומר, אם יש חיות בעבודה אז המצווה יותר חשובה. חשוב לשמור על ההארה הזאת כל הזמן, אבל אם אין לו חיות בעבודה אז הוא אומר, התורה יותר חשובה, הוא צריך את הדרך, להשיג את המאור. נראה שאנחנו בפנימיות כל הזמן מחפשים גיוון בדרכים. האם צריך בכלל לחפש גיוון, או שאם יש לו שביל, זה מספיק, שילך בו כל הזמן. ישיג קשר, זה מה שחשוב?

איך שמרגיש.

תלמיד: האם יש פעולות של בחינת תורה ופעולות של בחינת מצווה, ואיך ניתן להבדיל ביניהן?

בחינת תורה זה דבר כללי ובחינת מצווה זה כשהאדם קובע עכשיו, בזמן מסוים, במצב מסוים שלו את הכיוון, וזה יכול להיות כיוון חדש.

תלמיד: אומר שם בעל הסולם שכל עוד לא זוכים ללכת בדרכי ה' אי אפשר להבין בעצם את ב' הבחינות. איך זוכים ללכת בדרכי ה'?

יש לך הרבה ספרים שבהם כתובים המצבים האלה שאתה יכול לתאר אותם, שהבורא נמצא במצבים האלה, ואז אם אתה גם רוצה לבצע אותן הפעולות, אתה צריך להתקרב אל המצבים האלה במעשה.

תלמיד: הוא דיבר שם על שלוש בחינות, צדיק, רשע ובינוני. מי הוא הבינוני?

כל אדם יכול להיות בכל המצבים האלו.

תלמיד: אבל מה זה בדיוק מצב של בינוני? הצדיק זה מובן, הרשע זה מובן, הבינוני לא בדיוק.

בינוני כנראה שנמצא גם בזה וגם בזה.

תלמיד: באותו זמן?

לא באותו זמן. פעם בזה ופעם בזה.

תלמיד: מה רע בחושך אם החושך מביא לתפילה, וההתפעלות מובילה לזה שאנחנו שוכחים את הבורא?

לא, אין שום רע ושום טוב, הכול כדי לכוון אותנו להתקרבות לבורא, להבנת הבורא.

תלמיד: זה אומר שבמצב של רשע אין שום חיסרון?

למה? יש.

תלמיד: כי במצב רשע אני פונה לבורא, מחפש תיקון או שאני חוזר לתורה, זה מצוין, ובהתפעלות אני שוכח על הכול, אני מייחס את הכול לעצמי. אנחנו משבחים את השמחה כל הזמן, והשמחה לא מובילה אותנו לקשר עם הבורא, ככל שאני מבין.

אני לא מבין על איזה מצב אתה מדבר? נמצאים באיזה מצב, מה יש לפנינו?

תלמיד: למשל עכשיו כל הזמן מדברים על הכנס, "התפעלתי מהכנס, נהניתי מהכנס", שכחתי מהבורא. אני חושב הכול כאילו מגיע לי, הכול טוב. אז החושך זה מקום מתאים לנו, זה מצוין.

כן, אבל מה הלאה? חוץ מחושך אתה רוצה לראות איזו קרן אור?

תלמיד: כן, אם אני רואה קרן אור, אני מיד מתמלא, שבע ומאבד את הקשר שוב.

לאו דווקא, תלוי איזו קרן, יכול להיות שהוא מביא אותך לאיזה מצב שאתה מברר שם את כל המצבים שהיו לך, ושיש לפניך, ואתה בוחר את הכיוון הנכון.

תלמיד: כתוב "כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה"." מה הן סמכין אמיתיים בעבודה רוחנית?

זה התעוררות, התרוממות, הרגשה נכונה, בהירות.

תלמיד: מה זה אומר לסדר את עצמו נכון בזמן הלימוד כדי שהלימוד יביא לו חיות?

זה כתוב בהמון מקומות, שצריכים להיות בקשר עם החברים ולהשתדל להגיע למקום אחד, לפעולה אחת.

תלמיד: אני אתן דוגמה, בכנס משכנו מאור, עשינו חיבור. חלק הרגישו הרגשה של התרוממות רוח וחלק היו ללא חיות, כמו שהוא כותב במאמר. אני רוצה לנסות להבין פה איזו נקודה, הכתוב אומר, "היינו בזמן שאין לו חיות, אז התורה יותר חשובה ממצווה, שאין בה חיות. היות שממצווה שאין בה חיות, הוא לא יכול לקבל שום דב." ואני רוצה לדבר עלינו.

כן.

תלמיד: למה בעל הסולם מתכוון שאם עכשיו אין לי חיות ואני אמשיך לעשות מצווה, אז אני לא אקבל ממנה שום דבר? הוא אומר כאן, תורה יותר חשובה בזמן שאין חיות כי האדם יכול להחזיק באיזו דרך שהוא השיג.

כן.

תלמיד: מצווה בזמן הזה היא לא חשובה.

כי היא לא מאירה.

תלמיד: היא לא מאירה ואני לא יכול לקבל ממנה כלום.

כן.

תלמיד: מה זה אומר לגבי הדרך שלנו?

מה שבעל הסולם כותב יכול להיות גם בדרך שלנו.

תלמיד: עכשיו אחרי הכנס, אין לי חיות, מה זה אומר שאני עושה מצווה שאני לא מקבל ממנה שום דבר, עכשיו בתקופה הזאת?

אתה לא רואה על ידי איזו פעולה אתה יכול להתמלא עם איזו הארה שתמשוך אותך בדרך.

תלמיד: מה זה אומר שאני אפנה לתורה, לדרך שהיא טובה בזמן שאין חיות?

בדרך תורה אתה רוצה להיות בדרך, ושאותה הדרך תביא אותך בסופו של דבר לקשר עם הבורא.

תלמיד: הוא מוסיף פה, "בעידנא דלא עסיק בה" (פירוש, בזמן שלא עוסק בה) זאת אומרת, בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. אולם, בזמן התפלה הוא צריך לדעת, שהוא רשע".

כן.

תלמיד: התורה שהיא הדרך מביאה את האדם בסופו של דבר לראות שהוא צריך להתפלל לבורא שיתקן בו משהו?

היא מביאה אותו לכך שיתקן בו את הבחינה שעל ידה הוא מרגיש את עצמו רשע.

תלמיד: בזמן הכנס היה לנו חיבור גדול, חברים הצליחו יותר לחשוב על חברים, להתפלל עבור חברים, לצאת מעצמם לכיוון מרכז העשירייה. מה זה אומר שעכשיו, בזמן שאין לי חיות, אני מנסה לממש את הדרך הזאת בעשירייה שלי?

חזרתי לעשירייה אחרי הכנס. גם אמרת לפני יומיים, אתם תרגישו שאתם קצת יותר מפורדים עכשיו.

כן.

תלמיד: עכשיו אנחנו רוצים לקחת את המצב ולעלות למדרגה הבאה, ואנחנו מבינים שהדבר הזה שנקרא מצווה, למשוך מאור, כנראה לא עובד כרגע. מה זה אומר שעכשיו אנחנו מתכנסים בתוך העשירייה, רוצים לבנות מהדרך שנקראת תורה מקפצה למצב הבא?

אתם צריכים למצוא על ידי מה אתם יכולים להקפיץ את עצמכם.

תלמיד: אני רוצה לשאול על הקשר בינינו. בעל הסולם אומר כאן "אם האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היה צריך להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג." ואז הוא אומר שאם האדם רק אומר ולא מאמין אז זה לא שווה כלום, כי הוא לא מרגיש את זה.

הוא קושר את זה לדרך של תורה, דרכי התורה, האם אנחנו יכולים להשיג את האמונה הזו בינינו? כי זה לא מורגש, אפילו ההיפך, אם אני מרגיש צער של החברים אז לפעמים אני לא יכול להצדיק את הבורא, וכשרע לי קשה להתחבר לשמחה של החבר, ואולי זה יותר קשה אפילו מאשר להתחבר לצער של החבר כשטוב לי. איך אנחנו יכולים בדרך שלנו להשתמש בקשר בינינו דווקא בשביל לעלות ולהרגיש את המאור והשמחה?

להתפלל יחד לבורא שייתן לכם מצב חדש, מקום חדש.

תלמיד: אבל אמונה תלויה גם בחברים בעשירייה או שזו עבודה אישית של האדם?

לא, היא כללית.

תלמיד: זאת אומרת, רק בחיבור בינינו, כשאנחנו מכוונים יחד לאותו כיוון, זה כן מורגש?

כן.

תלמיד: דיברנו קודם על המעשה.

כן.

תלמיד: מה מוגדר כמעשה?

מעשה שלנו או של הבורא?

תלמיד: שלנו.

מעשה שלנו זה שאנחנו עושים מעשה ברצונות שלנו ואז מרגישים ברצונות החדשים, המחודשים, בוא נגיד, שינוי המצב.

תלמיד: גם למדנו שמעשה עושה רושם.

כן.

תלמיד: בעבר עסקנו בהפצה בחלוקה של עיתונים ואמרת, כשאתה נותן, מוסר את העיתון זה נרשם. הפעולה הפיזית הזאת, אפילו בלי לחשוב, בלי כלום, שאתה עושה אותה, זה נרשם.

כן.

תלמיד: כשאנחנו עושים בעשירייה פעולות בידיים וברגליים למען החברים, זה גם עושה רושם?

כן.

תלמיד: האם יש קשר בין ההתנגדות לבצע פעולה למען חברים בעשירייה לבין הרושם שנוצר?

בטוח שיש קשר, אבל לברר אותו זו הבעיה שלנו.

תלמיד: איזה קשר? אם יש התנגדות לבצע פעולה ומבצעים אותה, אז הרושם שנוצר הוא יותר חזק?

כן.

תלמיד: האם כדאי לעשות פעולות כאלה אפילו בכפייה? גם הן יוצרות את הרושם הזה? נניח עכשיו אני עושה פעולה למען חבר. אין לי חשק, אין לי רצון לזה, אבל אני עושה את הפעולה הזאת. יש לי אפילו התנגדות, אבל אני יודע שזו פעולה נכונה. האם היא יוצרת רושם?

כל פעולה יוצרת רושם.

תלמיד: אפשר להגיד ש"טוב ומיטיב" זו כוונת הבורא?

אני לא יודע את זה, לא מבין את זה.

תלמיד: לאדם יש מציאות ועוברים עליו מצבים, הוא נתקל בדברים, והוא צריך לזכור שזה בא מהבורא ושהוא טוב ומיטיב. זאת אומרת, הוא לא רק זוכר שזה מהבורא, אלא הוא גם זוכר מהי כוונת הבורא.

כן.

תלמיד: זו כוונה, נכון?

כן.

תלמיד: כשאדם רואה מציאות ובה יש מלחמות ואנשים אכזריים אחד כלפי השני, מה הוא צריך לראות, איך הוא צריך לראות את המציאות, מה צריך להיות המאמץ שלו במציאות הזו כדי לראות שזה הבורא והוא טוב ומיטיב?

יכול להיות שכדאי לו להזדהות עם הבורא ואז הוא יבין איך הבורא פועל וכך יתקדם. ובכל מצב הבא הוא רוצה קודם כל לזהות את הבורא, להתאים את עצמו אליו כמה שאפשר וכך להתקדם.

תלמיד: מה המאמץ להתאים את עצמו לבורא, לראות ולהבין את הבורא? אני לא אומר להיות שם, אבל להתחיל להתאמץ להתאים את עצמנו לבורא.

זה לתאר את עצמי להיות במקום הבורא.

תלמיד: להיות במקום הבורא זה להיות במקום שמשהו נברא עם מטרה וכיוון?

כן.

תלמיד: ואיך להצליח כן לראות שהמטרה היא טובה?

זה לפי הדבקות. השתדלות להידבק בבורא.

תלמיד: האם נכון שככל שיש לאדם יותר קשר עם הבורא, לעומת אדם שאין לו קשר עם הבורא, אז זה שאין לו קשר רואה יותר קלקולים במציאות, לעומת זה שיש לו יותר קשר עם הבורא ורואה תיקונים במציאות?

זה יפה ככה להגיד, אבל לא בטוח שזה תמיד כך.

תלמיד: הוא כותב בסוף, "וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים." מה זו "ההרגשה באברים"?

בכל הרצונות, בכל המחשבות.

תלמיד: במה זה מתבטא שהאדם יאהב את ה' בכל הרצונות?

שהמצב הפנימי של האדם מתייצב אחרי שהוא מקבל התרשמות מהבורא.

תלמיד: כל אדם יכול להגיד שהוא מקבל התרשמות מהבורא? כי יש הרבה אנשים שטוב להם בחיים.

כן.

תלמיד: אז השאלה אם זאת המדידה הכי נכונה במצב שלנו?

לא.

תלמיד: אז מה המדידה הכי מדויקת והכי נכונה שאפשר?

המדידה הכי מדויקת שלנו, זה כמה אנחנו נמצאים בדבקות בבורא.

תלמיד: והדבקות הזאת איפה היא נמצאת בינינו, איך אנחנו מודדים אותה, איך אנחנו בודקים שזו באמת הנקודה שאנחנו נמצאים בה?

דבקות צריכים לבנות. אם אני עם עוד חבר רוצים להגיע לדבקות בינינו, אנחנו צריכים להשוות את הרצונות, המחשבות שלנו ולראות כמה אנחנו נמצאים בזה באחד.

תלמיד: כשאנחנו עושים את הבדיקה הזאת, כלפי מה אנחנו עושים את הבדיקה? אנחנו כאילו רוצים להשוות משהו שיהיה אחד, אבל מה התוצאה האחד, אנחנו השווינו רצונות, מחשבות?

כן, בתפיסת המציאות הנוכחית.

תלמיד: אז מה התוצאה הרצויה?

שאנחנו נמצאים בדבקות אחד בשני.

תלמיד: אבל כלפי מה?

כלפי המצב שמגיע לנו מלמעלה.

תלמיד: מה צריך לעשות שהתורה היוצאת מפי הרב תמיד תגן על התלמיד?

זה תלוי כמה תלמידים יש לו, וכמה הם דבוקים זה לזה, וכמה הם דבוקים ברב, אז אפשר להגיד שמה שיש בהם, זה יוצא מהחיבור שלהם עם הבורא.

תלמיד: אז מה זאת ההפרדה שהוא יוצר פה, ואומר שהתורה היא תמיד יכולה להגן על האדם?

כן. כי זה מאור שמגיע מלמעלה, שהוא מסדר את הכול, לכן אין במאור הזה שום בעיה.

תלמיד: אז מה הכוונה שהעליון יכול לסדר את המאור הזה בלי קשר לתלמיד, לתחתון, ותמיד המאור הזה יכול להאיר?

לא תמיד אבל יש תנאים מנוגדים.

תלמיד: יש משהו שאנחנו צריכים לעשות בינינו, שתמיד מה שיוצא מהרב, מהמקורות, יהיה תמיד איתנו בכל מצב, יגן עלינו, וכמו שהוא אומר כאן במאמר, שיש תכונה כזו בתורה?

אני לא יודע. אם נבטל את עצמנו כלפי הכוח העליון, ונרצה להיות בקשר בינינו לפי התנאים שמגיעים לנו מלמעלה, אז אנחנו נגיע לאותו מצב.

תלמיד: לאיזה מצב?

שאהיה באותו כלי דקבלה וכלי דהשפעה כמו הבורא.

(סוף השיעור)