שיעור ערב 2.12.19- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 47, "גוף ונפש"

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 50, "סוד העיבור - לידה"

קריין: עמ' 47, כותרת "הנגלה והנסתר".

הנגלה והנסתר

"המדע של זמנינו, כבר בא לידי התפתחות להבין הדבר הזה, על שיעורו האמיתי, והחליטו, שאין ודאי מוחלט בהמציאות.

אולם חז"ל הבינו את הדבר, ובאו להכרה זו, בכמה אלפי שנה לפניהם. לפיכך בנוגע לענינים הדתיים, הדריכו ואסרו עלינו, לא לבד שלא לקבוע איזה מסקנה על בסיס עיוני, אלא שאסרו עלינו גם להסתייע בעיונים כגון אלה, ואפילו בדרך של משא ומתן בלבד.

חז"ל חילקו לנו את החכמה לשני עניינים: נגלה, ונסתר. חלק הנגלה כולל, כל מה שאנו מבינים מתוך הכרתינו הפשוטה, ואת העיונים הנבנים על בסיס מעשי, בלי שום עזר וסיוע של העיון, על דרך שאמרו חז"ל: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"." בלי תוספת שכל. מה שעיניו רואות ככה זה, זה הגילוי, זו התפיסה. החלק הנגלה.

"וחלק הנסתר כולל, כל אותם הידיעות ששמענו מפי אנשים נאמנים, או שיש לנו בעצמנו בחינת הכרה, ותפיסה כללית בהם. אלא אי אפשר לנו להתקרב אליה במידה מספקת לבקורת השכל הבריא, מבחינת הכרה פשוטה. וזהו שנקרא בשם נסתר, שייעצו לנו לקבל הדברים מבחינת "אמונה פשוטה". ואסרו עלינו בכל הנוגע לדת, באיסור חמור, אפילו להסתכל בדברים הגורמים להתעוררות העניין והחקירה בהם.

אולם, השמות הללו: נגלה, נסתר, אינם שמות קבועים, החלים על סוגים של ידיעות מסויימות, כפי שההמון חושב, אלא הם חלים רק על התודעה של האדם," זאת אומרת, לכל אדם בהתאם להשגה שלו, בהתאם להתפתחות הרוחנית שלו, נגלה ונסתר יהיו בחלקים שונים. ואדם שמתקדם, בכל פעם יהיה לו נגלה יותר ונסתר פחות. כלומר, כל הידיעות שכבר הספיק לגלותם ולהכירם, מתוך התנסות ממשית, מכונים אצל האדם בשם "נגלה". וכל הידיעות שעדיין לא הגיע לבחינת הכרה כזו, מכונים אצלו בשם "נסתר".

באופן שאין לך אדם בכל הדורות והזמנים, שלא יהיה לו שני החילוקים הללו, כשבחלק הנגלה שלו מותר לו לעיין ולחקור, מתוך שיש לו בסיס ממשי. ובחלק הנסתר לו, אסורה עליו אפילו איזו שמץ של חקירה, מתוך שאין לו שם בסיס ממשי."

שאלה: איך אפשר להפריד את מה שהעין רואה בביקורת שכלית?

יש הרבה אנשים שמסתכלים על העולם כמוך, אבל רואים אותו או יותר פנימה או פחות ממך. הכול תלוי גם בשכל חוץ מהעיניים. השכל רואה, העין לא רואה כלום. העין היא איזה כדור שיש שם ג'ל ואין בה שום דבר. עם כל המידע העין לא עושה כלום חוץ מלקבל את המידע הזה ולהעביר למוח. והמוח כבר מתחיל לפענח את הדברים האלה, לסדר אותם, להבין אותם, להשוות אותם עם מה שהיה קודם וכן הלאה. והעין בעצמה, כלום. אנחנו יכולים לעשות עין מלאכותית, היא בסך הכול קולטת.

תלמיד: אבל כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

"מה שעיניו רואות", הכוונה היא מה שהוא רואה ולא יותר ממה שהוא רואה, שהוא חייב ללכת לפי העובדות, זה נקרא ה"דיין". דיין הולך רק לפי העובדות, בלי להוסיף מעצמו את השכל שלו, שאולי זה כך או אחרת או איך, אסור. אנחנו דנים אך ורק לפי מה שאנחנו מגלים כעובדות דפקטו.

המותר והאסור בשימוש המדע האנושי

"לפיכך, אנו ההולכים בדרכי חז"ל, אין אנו רשאים להשתמש עם המדע האנושית, אלא עם אותם הידיעות שהוכחו מהנסיון הממשי, ואין לנו צל של ספק במציאותם. ולכן לא נוכל לקבל מכל שלוש השיטות הנ"ל שום עיקר דתי. ומכל שכן במושגים של "גוף ונפש", שהם "העיקרים הכוללים והנושאים של כללות הדת". ורק מהידיעות של תורת החיים, הלקוחים מהניסיון, ושאין אדם היכול להסתפק באמיתותם, מהם נוכל לקבל." גם בחכמת הקבלה, במה אני צריך להאמין? אני יכול רק לשמוע מה שמקובלים אומרים, ולהשתדל לנסות מה שהם ממליצים לי לעשות, ואז מתוך זה אני אקבל התרשמות. מתוך ההתרשמות הזאת אני אעבוד, אני אחיה. אבל לא שאני מסתמך על שכל אחר, על מה שכתוב באיזשהו מקום וכן הלאה. הכול רק כהמלצות. אלא אנחנו תמיד הולכים לפי המשפט "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.".

"ומובן, שהוכחות כאלו, אי אפשר שימצאו בשום ענין רוחני, אלא רק בענינים גופניים, המסודרים לתפיסת החושים. לפיכך, יש לנו הרשות להשתמש בשיעור מסויים, רק בשיטה השלישית, העוסקת רק בעניני הגוף, ובכל אותם המסקנות שהוכיחו על פי הנסיון, שלא יצוייר בהם שום חולק.

ויתר הסברות המשותפות מהגיון הן משיטתם, והן משיטות אחרות, פסולים לנו ואסורים לנו, וכל המשתמש בהם עובר על הלא תעשה "אל תפנו אל האלילים", כמבואר.

אולם שיטה שלישית זו, זרה ומאוסה מאד, לרוח האנושי. וכמעט שלא נמצא שום משכיל אמיתי שיוכל לקבלה. כי לפי דבריהם נמחקה וחלפה לה כל הצורה של האדם, כי עשו אותו למין מכונה, הפועלת והולכת על ידי כוחות אחרים. ולדעתם אין לאדם כל בחירה חופשית מרצונו עצמו, אלא נדחף והולך על ידי כוחות הטבע, וכל עשיותיו המה בעל כורחו. ואם כן אין לו לאדם שום "שכר ועונש", כי אין דין עונש או שכר חל על מי שאין לו חופש הרצון.

ודבר כזה רחוק מהדעת בתכלית, ולא רק מהדתיים, מאמיני שכר ועונש, שמתוך האמונה בהשגחתו ית', אשר כל כוחות הטבע מושגחים ממנו ית'. ובטוחים שנמצא בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה.

אלא שיטה זו מוזרה עוד יותר ללא דתיים, אשר לפי דעתם, כל אחד מסור בידי הטבע העוור, חסר דעה ומטרה. והם בני בינה והשכל, נמצאים כמשחק בידיו, שמוליך אותם שולל, ומי יודע להיכן? לפיכך נמאסת שיטה זו, ולא נתקבלה כלל בעולם.

ודע, שכל שיטת תופסי השניות, לא באו אלא לתקן את המעוות הנ"ל. ולפיכך החליטו שהגוף הזה, שהוא מכונה בעלמא לשיטה השלישית, אינו כלל האדם האמיתי. ועיקר האדם, הוא דבר אחר לגמרי, בלתי נראה, ובלתי נתפש בחושים. כי הוא עצם רוחני, המלובש בגניזה בתוכיות הגוף. והוא "האנכי" של האדם ה"אני", אשר הגוף וכל מלואו, נחשב כבחינת רכוש אל האני הזה, הרוחני הנצחי, כמו שהאריכו בזה.

אולם לא רק שכל השיטה הזאת צולעת על ירכה, כמו שהודו בעצמם, אשר אינם יודעים לבאר איך עצם רוחני, שהוא "הנפש", או "האני", יוכל להניע את הגוף, או להכריע עליו באפס מה. כי על פי הדיוק הפילוסופי עצמו, אין לרוחני שום מגע עם דבר גשמי, ואינו פועל עליו כלל, כמו שכתבו בעצמם."

אנחנו עדיין נמצאים באיזו בעיה. איך אנחנו יכולים לעשות איזה גשר בין רוחניות וגשמיות. איך יכול להיות שהדברים האלה משתלבים ובאיזו צורה.

עדיין לא ידוע, לא ברור מה הוא רוצה להגיד.

הקיטרוג על הרמב"ם

"אולם אפילו בלי הקושיה הזו, גם כן היתה שיטתם "אסורה לבוא בקהל ישראל", כמו שהבאנו לעיל. וחשוב שתדע, שכל הקיטרוג הגדול שהיה על הרמב"ם ז"ל, מחכמי ישראל, והפסק דין החמור לשרוף את ספריו כנודע, לא היה זה משום שהיו מסופקים באפס מה בחסידותו וצדקותו של הרמב"ם ז"ל עצמו, אלא רק משום שהסתייע בספריו מהפילוסופיה והמטפיזיקה, שהיתה בזמן ההוא על שיא גובהה. והרמב"ם ז"ל רצה להצילם מזה. ועם כל זה, לא היתה רוח החכמים נוחה הימנו.

ואין צריך לומר, בזמן הזה, אשר כבר הגיע דורנו, לידי התפתחות והכרה, שאין בפילוסופיה המטפיזית שום תוכן אמיתי שיהיה כדאי לבלות הזמן עליו. אם כן ודאי שאסור לו למי שהוא לקבל איזה תבלין מדבריהם".

אנחנו יכולים לסמוך רק על חכמת הקבלה, ואי אפשר לשלב את דברי חכמת הקבלה עם שום מדע ושום חכמה אחרת, כי הם באים אלינו לא מהמקובלים. לא שיש בהם או אין בהם אמת, יש בהם אמת, בתוך העולם שלנו אתה יכול להשתמש בהם אם זה מדע. אבל לא ביתר החכמות, השיטות, הפילוסופיות, הדתות, זה הכול פסול בשבילנו. לכן, אנחנו לומדים ולוקחים בחשבון רק דברי מקובלים.

שאלה: הוא לא נותן תשובה לגבי גוף ונשמה, בסופו של דבר.

בטח שלא, כי אי אפשר להסביר את זה. אי אפשר להסביר את זה לאדם שלא נמצא בתפיסה האמיתית. אין מילים, הוא לא יכול להבין.

תלמיד: אז כל המאמר הוא דיבר על זה, ולא סיפר.

הוא דיבר כל המאמר על זה שאם אתה לא משיג, אתה לא מבין כלום. אתה יכול לקבל את עצמך כבהמה שלא מבינה יותר מחיים בהמיים. כי בינתיים אתה חי מתוך הגוף שלך אז אל תקפוץ מחוץ לגוף.

תלמיד: אז בעצם, מה שהוא רוצה להגיד שתסתפק בחכמות של העולם הזה, ולא תיכנס לשום מטפיזיקה?

חכמות העולם, הכוונה ממש מדע, שיש לו הוכחות ברורות במקום.

תלמיד: ואם אתה רוצה משהו להשיג אז תלמד קבלה.

כן.

קריין: נעבור לעמ' 50, מאמר "סוד העיבור - לידה".

סוד העיבור - לידה

א. כללים

הכלל והפרט

"עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השגחה", או טבע הבריאה." זאת אומרת מה אנחנו רוצים בעיקר, קודם כל באיזושהי צורה להשיג, להבין, לחקור, לקבל, זה יחס הבורא אלינו שנקרא "השגחה".

"והמה לא יקראו "גוף" אלא, לחומר הפשוט של בשר ודם בתכונתו הדוממת, בלי שום צורה. כי כל מה שנקרא בשם "צורה", הוא נבחן לכח רוחני ואינו גוף.

ולפיכך יצא לנו חוק, אשר כל הגופות שוות. אלא, כמו כדור הארץ, שהוא גוף יחיד, ולא ייתכן לחלקו לרבים, באשר לא מצאנו בו חידוש צורה מחלק זה לחלק אחר - כן לא יתחלק הדומם לריבוי פרטים.

וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני נפלא במינו, ולפיכך, כל כלל מוטעם ומשובח, כי בא מהכח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו.

וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב - אם כן, אם הריבוי יותר גדול - הוא יותר חשוב.

ומכאן, שהמסור לעמו יותר חשוב מהמסור לעירו. והמסור לעולם יותר חשוב מהמסור לעמו. וזה מושכל ראשון!".

המאמר הזה הוא טיוטא למאמר האמיתי שהוא רצה כנראה לכתוב אחר כך. אלה רק ראשי פרקים. בכל זאת, מפני שזה מבעל הסולם, אנחנו לומדים. כמה שנבין נבין, כמה שלא לא. נקבל התרשמות.

לידה ברוחניות

"לפיכך, כמו שיש לידה לפרט, מצד בנין הגופים - כן יש לידה לכלל, והיא, על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל, כי ברוחני שינוי הצורה יחלק העולמות זה מזה, ולידה זו פירושה, לבוא בעולם התיקון."

זאת אומרת, ההתפתחות שלנו בעולם הזה, צריכה להיות עד לידי לידה רוחנית, המעשה הזה שעובר עלינו ומכניס אותנו מהעולם הזה, מהרגשת העולם הזה, להרגשת העולם העליון נקרא "לידה רוחנית". זאת אומרת, קבלת כלים רוחניים.

יציאת מצרים נקראת לידה

"ואם אנו מדברים בסוד הריבוי במהות הרוחני, הריהו בדומה לעניין הגשמי שנולד מבטן אמו, שהוא עולם חשוך ומקולקל בכל מיני לכלוך ואי נעימות, אל עולם הנאור בכל השלימות - עולם התיקון.

ובזה מובן עניין ההכנה, בגדר המובן בממלכת הכהנים, שהגיעו לכך על-ידי נבואת משה רבנו, ומשום זה זכו לחירות ממלאך המות, ולקבלת התורה. ואז היו צריכים ללידה חדשה, לאויר העולם הנאור, המכונה בכתוב: "ארץ חמדה טובה ורחבה"."

זאת אומרת, ללידה רוחנית יש שני חלקים. יש "לידה", כשאנחנו רוכשים צמצום, מסך, אור חוזר וכלים דהשפעה. ואחר כך יש עוד לידה אחת, כשאנחנו נולדים בזה שיכולים לעבוד עם כלים דקבלה בעל מנת להשפיע. על זה הוא מדבר, על שני השלבים האלה.

נולד מת

"והנה הולד הזה נולד מת, כי אחר ההריון, שהוא כור הברזל ושעבוד מצרים, באה הלידה, ולא היו מוכשרים עוד לנשום רוח חיים מהעולם הנאור, שהיו מובטחים לבא לשם - עד שהתחילה הספירה ומלחמת עמלק ונסיונות המים וכו' - והגיעו למדבר סיני. וסיני הוראתה שנאה (כמ"ש חז"ל) כי מבטאם שוה. דהיינו, ההתיסרות הנהוג בכל מחלה".

זאת אומרת" אמנם שכביכול נולדו, אבל הלידה הזאת לא הייתה נכונה, כי הם לא יכלו להמשיך להתקיים הלאה, לקלוט את המדרגות רוחניות. ולכן זה נקרא שהעובר הזה "נולד מת". מה חסר? תכף הוא ממשיך ואומר למה זה קורה. הרי ברוחניות הכול לקראת תיקונים, אז למה יש מקרים כאלה כמו מיתה, לידה?

הלידה לאבא ואמא

"ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"." זאת אומרת, לא מספיק שיצאו מבבל, לא מספיק שיצאו מארץ כנען, נכנסו למצרים, לא מספיק שיצאו ממצרים, התעלו מעל הרצון לקבל, עברו את קריעת ים סוף וכולי. אלא העיקר הוא על ידי זה שהם מתחילים מתוך השבירה להתקבץ יחד, להתחבר. שוב.

"ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתחילה ממלכת כהנים, לבטל קנינם הפרטי, זאת אומרת, להתחבר למעלה מאגו הפרטי של כל אחד. "ואחר כך גוי קדוש, שהוא להשפיע נחת רוח לקונם," מתוך זה שכבר יודעים להתחבר ולבטל את האגו שלהם' וחוץ מזה גם להשפיע לבורא, "על-ידי "ואהבת לרעך כמוך"."

"וכמו בגשמיות שהולד נופל לידים אוהבות ונאמנות, שהם, אביו ואמו הדואגים לו ומבטיחים קיומו ובריאותו - כמו-כן, לאחר שלכל אחד הוכן ששים רבוא דואגים לקיומו, נשמו רוח חיים, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד"."

זאת אומרת, ההמשך הוא רק אחרי שיודעים להתחבר ב "ואהבת לרעך כמוך" ומנקודה הזאת להמשיך לכיוון ה' אלוהיך.

שאלה: האם נכון להשתמש בחכמת הקבלה בשביל להבין את העולם הזה?

אנחנו לא יכולים להבין את העולם הזה, אם אנחנו לומדים את חכמת הקבלה. אם אנחנו כבר רוכשים את המערכת העליונה, אז אנחנו יכולים להבין את העולם הזה, מפני שאז אנחנו מבינים איזה כוחות יורדים מלמעלה לעולם הזה ומנהלים אותו. אבל סתם מלימוד חכמת הקבלה אי אפשר.

זאת אומרת, צריך להיות מקובל די רציני כדי להבין מתוך העולם הרוחני את העולם הגשמי, וכמו שכתוב "מתחתון נלמד עליון". הוא מסביר לנו שם שדווקא צריכים לעלות למעלה, להבין את העולם העליון, ממנו לראות את הכוחות שמפעילים את העולם שלנו, וכך להבין את העולם התחתון, ואת הקשרים בין תחתון לעליון ועליון לתחתון. זה לא מיד ולא פשוט. זאת אומרת, הידיעה, החכמה הזאת של הקשר בין שני העולמות, מתחילה להיות כבר מדרגה גבוהה, מלקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מהחלק שבו מדברים על לידה רוחנית, אני לומד שאנחנו צריכים מסך, ואור חוזר ועוד בשביל להיוולד לעולם של חיים רוחניים. אני מנסה לעבוד עם חברים, לעזור לסביבה אבל אני אף פעם לא יודע אם השגתי חיים רוחניים. האם יש נקודה שבה אני יכול להבין? זה אפשרי?

אנחנו יכולים ללמוד הרבה חומר מחכמת הקבלה, כול מה שהם כתבו פתוח, אין ספרים נסתרים. אין סודות. הסוד הוא בך, כי אתה יכול להבין את מה שאתה משיג ולא יותר. ומה שלא משיגים לא נבין בשם ומילה. ולכן, לא יעזור לנו כלום, רק להגיע להשגה.

שאלה: בכל זאת, לא ברור למה יציאת מצרים היא וולד שנולד מת? הרי בהמשך עם ישראל הפך לעם והגיע לדרגות חיבור של בית המקדש?

נכון. זה נקרא שהוא מתפתח, וכלפי הרוחניות זה נקרא שהוא עדיין נמצא בדרכי העיבור, ואחר כך מת. תלוי מה אנחנו חושבים על הוולד והלידה. יציאת מצרים מצד אחד נקראת "לידה". ומצד שני, אחרי שהם עוברים את כל המאורעות האלה ונכנסים לחטא העגל, זה נקרא שהוולד הזה נמצא בתאונת לידה.

אנחנו נלמד את זה, זה לא פשוט. אנחנו לא כל כך מדברים על זה עכשיו כי אין לנו בזה פרטים, ואנחנו רק נתבלבל.

ב. אחור ופנים

"האדם עיניו מלפניו, המרמז שאינו יכול להסתכל אלא לעתיד, דהיינו, בסדרי גידול מתתא לעילא. אולם אינו יכול להסתכל מאחוריו, דהיינו, בסדרי העיבור מעילא לתתא (כמ"ש "אל תביט אחריך" בפרשת לוט).

לפיכך הוא נעשק מכל ידיעה אמיתית, כי חסר לו ההתחלה, והוא דומה לספר שחסר בו חציו הראשון, שאי אפשר להבין מתוכו כלום. וכל היתרון לבעלי ההשגה הוא, שהם זוכים להשיג גם סוד העיבור, כלומר, המהלך של מעילא לתתא.

כי האדם כולל הכל, וזה נראה בעליל, כאשר מסתכל ומעיין בדבר מה, הכל יודעים שאינו מסתכל אף משהו מחוץ לגופו ורעיונותיו עצמו - ועם כל זה, הוא משיג את כל העולם כולו, ויודע מה חושבים בני העולם ומעריך אותם כיצד למצוא חן בעיניהם, ומתאים עצמו לרצונם.

וכדי להגיע לידיעות אלו, אינו צריך רק להסתכל בתוך עצמו - וכבר מבין מחשבות בני גילו. כי כולם שוים זה לזה, והאדם עצמו כוללם בתוכיותו. וסייג לידיעותיו הוא, אשר עיבורו עצמו אינו יודע ואינו זוכר מהזמן ההוא לספר משם אף משהו."

זאת אומרת, החלק שנקרא "אחור ופנים", אנחנו משיגים את האחור בצורה מסוימת, בגודל מסוים, מה שהיה לנו מהלידה ועד תחילת הבריאה, ומתוך זה אנחנו יכולים לעשות איזו מין השערה לעתיד. אבל באמת, אין אדם שלם עד שהוא לא משיג את כול התהליך מעילא לתתא ומתתא לעילא, ואז אפשר להגיד שהוא מבין את כול הדרך שהוא עובר או שהאנושות עוברת, זה לא חשוב. בזה שהאדם מביא את עצמו לגמר התיקון, הוא משיג בזה את כול יתר הנשמות כולל נשמת אדם הראשון הכללית.

שער החמישים

"וזה סוד הכתוב: "וראית את אחורי ופני לא יראו". כי משה רבינו השיג את סוד העיבור, כלומר, כל הבחינות שמעילא לתתא בתכלית השלימות, המכונה "אחוריים של עולמות הרוחניים" - ולא היה חסר לו, אלא להסתכל גם ב"פנים", דהיינו, לראות כל העתיד עד גמרו של התיקון המכונה נו"ן שערי בינה, - כי קומת הבינה היא מאה שערים, שבינה מכונה בלשון המקובלים, בשם "אמא", להיותה אמא של כל העולם כולו, שהזוכה להשיג כל מאה שערים שבה - זוכה להתגלות השלימות.

כי חמישים שעריהם מאחור, הם סוד העיבור, דהיינו המהלך מעילא לתתא. וחמישים שעריהם מלפנים, הם דרך ההתפתחות המחוייבת עד גמר התיקון, שאז: "מלאה הארץ דעה את ה'" - וכן "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

בעצם התכלית היא שאנחנו צריכים להבין את כל התהליך ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, שהתחילה מזה שעוד לא היה כלום אלא רק תחילת המחשבה, ועד גמר כל הביצוע של המחשבה הזאת.

"וזה שהתפלל משה רבנו "הראני נא את כבדך", - דהיינו, כל החמישים שערי בינה שמפנים. ואמר לו ה': "וראית את אחורי" - די לך שאתה רואה את כל החמישים שבאחורי, בבחינת מעילא לתתא. "ופני לא יראו", - כי לא תראה את כל החמישים שמפנים - "כי לא יראני האדם וחי", - כלומר, לפני שמגיע הזמן המוכשר, שיסתגלו הכלים ויתפתחו בכל שלמותם."

אלא במה הוא יכול להראות לו אם המדרגות האלה עדיין לא נגלו? אם אנחנו עדיין לא עברנו את הכול ולא השגנו את גמר התיקון, אז אין גם מה להראות למשה רבנו. זאת אומרת, זה נקרא שלא יכול לראות ולהישאר בחיים. אי אפשר. ברוחניות לא יכול זה אי אפשר. ולכן נשאר כך עד גמר התיקון.

"ומטרם זה מוכרח הוא למות על ידי הראיה הזאת, כי הכלים לא יוכלו לקבל האור הגדול הזה ויתבטלו. וז"ש: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחד".

וברוחניות אינו נוהג חסרון, אלא, או כולו, או לא כלום, כעניין, "נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל לעת קץ, שיגדלו מדת הכלים, ויתפתחו בשיעורם הרצוי, אז יהיו ראויים להשגת שער הנו"ן. (גם תדע אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן)."

שאלה: לא ברור. הוא כותב שנדר שהותר מקצתו הותר כולו. אז הוא השיג רוחניות?

אין מקצת ברוחניות. לא, הוא לא השיג.

תלמיד: אז למה אומרים ארבעים ותשעה חוץ מאחד? אם אני מבין נכון חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה, חסר אחד. אז ניתנו או לא ניתנו ארבעים ותשעה שערי בינה?

ארבעים ותשעה כן. חמישים לא.

תלמיד: וזה נחשב עדיין שזה אפשרי לקבל ארבעים ותשעה ולא חמישים? כי אמרנו שזה או כולם או כלום.

לא. זה לא שייך או כולם או כלום. שערי בינה אתה משיג בקטנות ובגדלות יותר ויותר, אבל את שער הנו"ן לא. כי שער הנו"ן הוא רק בגמר התיקון אחרי שמצטרפים אליו כל באי העולם, אחרת הוא לא נקרא "משה רבנו". הוא מקבל אותם כדי להשפיע לאחרים, ואחרת איך אפשר לתת לו אם אין אחריו כלים?

תלמיד: אני מבין שכשאדם עולה מלמטה למעלה הוא צריך להכיר באיזו צורה את הדרגה הבאה שלו, נכון?

איך הוא יכול להכיר את הדרגה הבאה אם הוא עדיין לא השיג? לא מבין אותך.

תלמיד: אז איך עולים דרגה?

מהרשימות. אתה מקבל רשימות. למה ישנה השתלשלות מקודם עוד לפנינו? אתה מקבל רשימות. הרשימות האלה כל הזמן מתעוררות בכל רגע בכל אדם. אם אתה מממש אותן נכון אז יש לפניך דרך סלולה, רק אתה צריך לממש.

לממש זה נקרא להתחבר, להעלות תפילה מתוך החיבור, לקבל מלמעלה למטה כוחות, לממש אותם יחד עם כולם וכך כל פעם.

תלמיד: אז הרשימות האלה הן מהאחוריים, נכון? אני מקבל רשימות מהאחוריים ואני צריך לממש את הפנים. איך הרשימות מגיעות, מהשתלשלות מלמעלה למטה?

לא. אחוריים ופנים זה משהו אחר. אתה חושב שאתה מקבל רשימות מהעבר וזה נקרא לך "אחוריים"? לא. גם רשימות מהשבירה שאנחנו מגלים הן לא בדיוק אותן ההבחנות שעליהן אנחנו עובדים. נכון שאתה מסתמך על הרשימות מהשבירה, אבל אתה הולך עכשיו להשפיע, אתה הולך עכשיו לקבל על מנת להשפיע. השבירה שלך הייתה בהבחנות אחרות. זאת אומרת, הכלים שהיו בשבירה והכלים שאתה הולך לתקן הם לא אותם כלים. זה נראה לנו ככה. אם זה היה ככה, זה היה פשוט. עוד נדבר על זה.

שאלה: בעל הסולם אומר, "אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן"." מה הוא רוצה להגיד?

ששלמה השיג שער הנו"ן, ומשה לא.

תלמיד: שלשלמה היו הכלים ואחריו היה כל העולם?

שלמה היה בחכמתו יותר ממשה, לכן כתוב עליו "חכם עדיף מנביא". זה כתוב במיוחד על שלמה המלך, זו הדרגה הבאה אחרי דוד. שלמה המלך בא אחרי דוד. 41:56

קריין: כותרת "הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול".

יש כאן הרבה דברים שאני לא יכול לדבר עליהם, זה למעלה מההשגה שלי אני לא יודע, אני לא מתמצא בזה כדי להסביר את זה כך או אחרת. נשיג יחד.

הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול

"כשם שבחטה הזרועה אנו מוצאים בה שני מהלכים:

א. משעת הנחתה באדמה, שאז היא מתחילה לפשוט הצורה של בחינתה עצמה, הנבחנת למולידה, עד שבאה לבחינת אפס, כלומר, לבחינת המצע של שלילה מצורת אבותיה, והפועל נעשה לכח. ועד אז נחשבת לבחינת עיבור, הנמשך מהמהלך של מעילא לתתא,

ב. וכשבאה לנקודה האחרונה, מתחיל הגידול והצמיחה, שהוא המהלך של מתתא לעילא, עד שמשיגה קומתה של המוליד שלה."

זאת אומרת, יש דרך שהחיטה צריכה להירקב לגמרי, להפטר מצורתה הקודמת ונשאר לה רק רשימו גולמי, ואחר כך מהרשימו הזה הגולמי מתחיל כבר להתפתח פרצוף חדש, שזה כבר מתתא לעילא.

לדבר ולשאת ולתת עמו."

הכלל והפרט שווים

"הכלל והפרט שווים ההדדי, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם. והן בפנימיותו, כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, גם בו תמצא כל התמונות של העולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו שאמרו המקובלים: שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.

ועל-כן עיבור של אדם, תראה גם מהלך של מעילא לתתא. דהיינו, התפשטות איטית מהמוליד שלו - אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם, ויצא מפועל לנפעל - מרשות מולידו עד רשות עצמו.

ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא - ימי היניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו נשלמת, בשיעור האחרון של קומת מולידיו.

אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה, כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא. כמ"ש: "הכל היה מן העפר", אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לה." ממערכת דאדם הראשון.

"והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל.

למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו. ואינו רוצה לקבל עשירות. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר, וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו."

שאלה: מה הוא רוצה להגיד על האדם הראשון "שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה"?

האדם הראשון זה לא שייך לנו. האדם הראשון זה המערכת הכללית שעברה שבירות והכנות ואנחנו צריכים להתכלל בה, ולנו בינתיים אין שום קשר אליה.

תלמיד: את המשל על העני ששמח ולא שמח, אני לא מצליח להבין אולי תוכל להסביר?

נקרא יחד. "למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו." אמנם שאחד יוצא בחיסרון כי רוצה לקבל עשירות, ואחד שמח בחלקו טוב לו. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו." מזה שרוצה רק להשיג. השמח בחלקו הוא שמח, הוא מאושר. "כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר," מילוי והכלי. "וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו."

זאת אומרת, כל מה שיש לו למי שרוצה לקבל, אין לו צורה משלו יש לו צורה ממה שהוא רוצה לקבל. זאת אומרת הוא לא אישיות, הוא רק חיסרון, בלון ריק שזקוק למילוי. זה מה שיש למי שנמצא בחיסרון. זאת אומרת אין אישיות שלו, אין כלום, גם אפילו שהוא רוצה משהו, אבל הרצון שלו הוא רצון ממה שאין לו, מבחוץ. מה שאם כן מי שהולך ורוצה להשפיע, אז יש לו כאילו מה לתת, אפילו שאין לו כלום, הוא הולך רק למסור את החיסרון שלו, אבל החיסרון שלו בונה, הוא נותן.

(סוף השיעור)