שיעור צהריים 07.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 621
מאמר קכ"ב, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך"
קכב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך
שמעתי עש"ק ניצבים כ"ב אלול תש"ב
"להבין מה שמבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים, מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה.
והענין הוא, שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה (ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו, שאין פיו ולבו שוים). לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. והעיקר הוא, שיכול לומר "כתבנו לחיים". היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף), שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב".
ולפי זה, בזמן שהאדם צועק "כתבנו לחיים", שפירוש "חיים" הוא בחינת להתדבק בחיי החיים, שהוא דוקא על ידי זה, שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור.
ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו.
לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע"י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה. ותמיד מוכרחים להשתדל בעבודת המלכות, הנקראת בחינת "כתיבה", שהוא בחינת דיו ושחרית. היינו, שלא ירצה שעבודתו יהיה דוקא בבחינת "לבני ושמעי". כנ"ל, שרק בזמן הלבנונית הוא ישמע לתורה ומצות, אלא ללא תנאים, בין בלבן ובין בשחור. תמיד יהיה שוה אצלו, שבכל אופנים הוא צריך להשמע להפקודות של התו"מ."
שאלה: מה זה "פיו ולבו שווים", איך בכלל להגיע למצב כזה ש"פיו ולבו שווים"?
מה שאתה מדבר בפה, הלב מסכים לזה והולך יחד עם הפה.
תלמיד: הפה יכול להשליט הרגשה על הלב?
לא, אנחנו מדברים על כל אחד לחוד. "פיו וליבו שווים", יכול להיות שהפה יותר מהלב ויכול להיות שהלב יותר מהפה.
תלמיד: אני שואל על מצב הלב. כשהלב שחור, מה אדם צריך לעשות עם הפה שלו במצב הזה? לדבר את מה שעובר לו בלב או לדבר משהו שהוא לא לפי הלב אלא מצב רצוי שהוא לא מרגיש?
לא, מצב רצוי הוא לא אמיתי, אלא אנחנו צריכים להגיע למצב שפיו וליבו שווים.
תלמיד: שווים במה, כלפי מה?
שמרגישים אותו דבר. מה שהוא אומר בפה זה מה שהוא מרגיש בלב.
תלמיד: ומה לעשות אם הוא מרגיש לב לא נקי, לא טהור?
אז להתפלל.
תלמיד: ואז הפה והלב לא שווים?
שיהיו שווים. שמה שהוא אומר בפה יהיה שווה עם מה שבלב, וששניהם יעבדו בצורה צמודה ובהסכמה לכיוון החיבור עם הבורא.
תלמיד: איך מגיעים לכך שהפה והלב שווים?
על ידי הביקורת, על ידי הבדיקה. אני בודק את עצמי, מה יש לי בלב או מה יש לי בשכל, במוח, ואני רואה שמה שיש לי בלב, אני אומר בפה, ומה שיש לי בפה אני מקבל ישירות מהלב.
שאלה: בעל הסולם כותב "כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו." הפחד הזה מלווה את האדם לאורך כל הדרך או שאחרי שהוא מגלה מדרגה רוחנית ראשונה הפחד הזה נעלם?
לא, הוא לא נעלם כל כך מהר ובכלל זו שאלה האם הוא נעלם. עד גמר תיקון יש באדם תמיד הבדל בין מה שהוא מרגיש בלב ובין מה שהוא יכול להגיד בפה.
שאלה: בטקסט נאמר שלפעמים הסטרא אחרא עוזרת לו ומציירת באור שחור את הכול כדי להראות לאדם את מצבו האמיתי. האם אפשר להגיד שהמצבים האלה שאנחנו עוברים גם הם עוזרים לנו לראות את עצמנו באור האמיתי?
כן, כמובן שהם עוזרים, איך אחרת? האדם מרגיש את ההבדל בין מה שיש בלב ובין מה שיש בשכל, ורואה שפיו וליבו לא שווים, זאת אומרת יש הבדל בין מה שהוא אומר ובין מה שהוא מרגיש, וכאן הוא רואה שצריך לתקן.
שאלה: איך אנחנו יכולים לחיות בתוך העשירייה בצורה הומוגנית עם התפילה כל הזמן בלב?
אנחנו צריכים להשתוקק לכך שאת מה שיש לנו בלב אנחנו יכולים להגיד בפה גלוי, וכך אנחנו רוצים שיקרה. אבל לא תמיד זה יוצא כך, ואז יש מקום לתיקון. להשתדל שמה שאנחנו מדברים בפה בדיוק ייצא לנו מהלב.
שאלה: כשאנחנו קוראים את המאמר, הלב עובד, והמאמר הזה מושך אותי אל אותו המצב שאני עדיין לא נמצא בו אבל מאוד רוצה להיות. אחרי זה, כשאנחנו מתחילים לברר אותו אז מתחיל לפעול השכל במצב אגואיסטי שרוצה איזושהי הצדקה. איך לעשות כך שכל העשירייה תעבוד בלהימשך למצבו של הרב"ש ממש מתוך רצון הלב?
קודם כל, אם אתה מרגיש פער בין השכל הלב, זה כבר טוב. אם תוכל אפילו איכשהו לנהל, לווסת את עצמך, זה גם מצוין. מה צריך לעשות עכשיו? פשוט לבדוק את עצמך, עד כמה אתה מסכים עם הלב ועם השכל והאם אתה יכול לקרב ביניהם. אז תרגיש מה חשוב בהם ומה משני.
תלמיד: באמת כמו שאתה אומר, הפער הזה הופך ליותר ויותר ברור, שיש הרגל לחיות, ויש כזה לב קטן פועם שאתה רוצה לגדל אותו, שהוא זה שיתחיל לחיות, שתחיה האמת הזאת, ולא ההרגל, השכל, ההצדקה האגואיסטית. איך לגדל את הלב הקטן הזה?
זה תלוי במידה שבה האדם מתאים את עצמו לבורא, לקבוצה, למורה אם יש, ואז יוצא שבו זמנית הוא יכול לעבוד גם בשכל וגם בלב.
שאלה: אנחנו שומעים שצריך פה ולב שווים, אבל גם יש עניין של מצפוני לבו, מה זה מצפוני לבו?
זו ההרגשה הפנימית שבלב. בינתיים שיישאר כך.
שאלה: האם צריך לדאוג רק לתיקון הרצון, ואם הלב מסכים זאת תהיה הבדיקה לזה?
הלב והרצון הם היינו הך.
תלמיד: איפה אנחנו צריכים לשים את הרצון כדי שהלב יסכים בצורה אוטומטית? האם יש כזה מקום?
אם אתה בודק את הרצונות שלך, אז זה אומר שאתה בודק את הלב שלך.
תלמיד: כלומר אם אנחנו כבר עוברים לאיזשהו מקום חדש, אז אנחנו עוברים יחד עם הלב והרצון בו זמנית. האם כך יוצא?
אני לא יודע איך אתה מתאר את זה לעצמך. נראה מה לעשות.
שאלה: הבורא דורש מאיתנו רק חיבור. איך לבדוק בעשירייה אם הגענו לחיבור?
כשאתן נמצאות ביניכן בקשר אז אתן צריכות להרגיש שנוצרת בכן דעה משותפת, הבנה משותפת, השתוקקות משותפת, ויוצא שאתן כאילו עובדות מתוך לב אחד משותף.
תלמיד: כדי שהתפילה שלנו תתקבל כולנו צריכים להבין בדעת וברגש שאנחנו לא יכולים להתחבר. האם מהמצב הזה נולדת התפילה האמיתית?
הכי טוב שהבורא יראה לנו את כל זה. אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור, כאילו שאנחנו מדברים מתוך הלב המשותף, מתוך ההרצון המשותף, מתוך הכוונה המשותפת, ואז נרגיש איזשהו פער ביננו. את זה כבר עושה הבורא כדי לקרב בינינו יותר ויותר.
שאלה: דרך איזו פעולה אנחנו מלמדים את עצמנו, מרגילים את עצמנו לתפילה שהלב יסכים?
אנחנו חוקרים את המחשבות שלנו, את הרצונות שלנו ומשתדלים לקרב ביניהם.
תלמיד: האם יש איזו דוגמה איך לעשות זאת?
כשאת שומעת מה שאומרות החברות תשתדלי בלב להיות איתן.
שאלה: בשיעור הקודם ציינת שאדם מאבד את עצמו לדעת, וגם במאמר הזה זה מוזכר. האם אדם יכול לקבל החלטה לאבד את עצמו לדעת מבחינה פיסית כשהוא בריקנות רוחנית, ואיזה קשר יש לזה ולמאמרים שאנחנו קוראים עכשיו?
אדם צריך כל הזמן לצרף את עצמו לקבוצה. לראות בתוך הקבוצה איפה הדעות, המחשבות, והרצונות של החברים והחברות, ואיך הוא יכול להיות ממש איתם יחד. ואז הוא יראה מה עוד חסר לו כדי להיות איתם יחד, כביכול שהוא נעלם שם, וכך הוא יתקרב לכולם.
שאלה: איך אנחנו מארגנים תפילה מהלב בעשירייה?
אני כבר אמרתי מה לעשות. אתם צרכים לשמוע מה שאומרים חברים ולהשתדל להתחבר לרצון, לכוונות, למחשבות שלהם. ואל תפחדו שאתם עוזבים את המקום שלכם, אלא להצטרף למה שחברים חושבים. על ידי זה תמיד אתם תתקדמו.
שאלה: המצב הטוב ביותר בשביל החברים שלי ובשביל הבורא זה כשהחברים שלי נמצאים באמונה למעלה מהדעת. אז אין להם שום טענות לבורא ויש דבקות בבורא. איך אני כחבר יכול לעזור לחברים שלי להיות למעלה מהדעת, או שזה בכל זאת פעולה קבוצתית וצריך לעשות את זה כקבוצה בקבוצה? איזה מפתחות יש לזה מלבד תפילה?
מלבד תפילה לא קיים כלום בכלל. אתה וכל אחד מאתנו צריך לשמוע את החברים שלו ולהיות בלב ונפש איתם. כיוון שהחיבור מתרחש דווקא בלב.
תלמיד: אז לבקש שיהיה לנו עוד כוח לעלות באמונה למעלה לדעת?
כן.
שאלה: אני חשבתי שהרצון להשפיע זה משהו שנמצא בלב, מה מביא אותנו קודם להשפעה, השכל או הלב?
הלב. השכל רק עוזר ללב לקבל תכונות חדשות. אבל העיקר זה הלב. כל העבודה שלנו היא בלב. צריכים לחבר את הלבבות ולכוון אותם להרגשה אחת.
תלמידה: החוק אומר שהאדם צריך ללמוד תפילות של ימים קשים כדי שיהיה רגיל בתפילה.
אני קורא, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים, מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה ".
תלמידה: נשמע שזה בעצם כמו תרגילים שאנחנו צריכים לעסוק בהם.
כן. בטח. כל יום ויום כדאי לאדם לקרוא אילו חלקים מהתפילות של הימים הנוראים כדי שתהיה קצת יותר הכנה לכאלו דברים. וככה יום יום הוא יקיים משהו.
תלמידה: זה כמו תרגיל שמאמן שרירים. אותו דבר אנחנו צריכים לתרגל על לבנו, ואז כשיבוא זמן, המערכת תהיה מוכנה.
כן.
תלמידה: ואז השרירים של הלב יהיו מוכנים?
כן.
שאלה: אתה רוצה להמליץ על איזה מהתפילות להתמקד?
לא. מה שיש לך מהמקורות. צריכים לחזור לחלקים מהתפילות של הימים הנוראים, וזה יכוון אותך עוד קצת, ועוד קצת, כך יום יום לכיוון התיקון הנכון.
תלמידה: כשאנחנו בזמן הסדנאות בעשיריות מנסות להגיע לתפילה, מורגש משהו אחר ממה שכתוב פה.
מנוגד?
תלמידה: לא. משהו אחר. סוג העבודה אחרת לגמרי.
למה?
תלמידה: כי פה הוא בעצם אומר ש"הנה, קחי לך דוגמית ותתאמצי בזה". וכשאנחנו עושות בעשירייה, אז זה כאילו אנחנו פותחים את לבבנו כדי להגיע למשהו משותף.
אז תעשו משהו משותף. תקראו איזה קטע מהתפילה של הימים הנוראים ותשתדלו בקטע הזה להיות מחוברות.
שאלה: ש"פיו ולבו שווים", זה מצב שנקרא, מצב של "שלימות" ברוחניות?
כן.
שאלה: כשיש שלמות בעשירייה היא יכולה להיות קבועה או שהיא תרד באיזשהו אופן?
לא. היא לא תרד. ההפך, ככל שאתם רוצות להתחבר יחד ללב אחד, אתן תרגישו הרבה יותר מקודם.
שאלה: האם אני מבינה נכון שלב זה העשירייה שלי, ואני מכוונת את עצמי למה שהעשירייה רוצה וככה מחברת לב לשכל?
לא. זה לא בדיוק ככה.
שאלה: שאלה על סוף המאמר, "ותמיד מוכרחים להשתדל בעבודת המלכות, הנקראת בחינת "כתיבה", שהוא בחינת דיו ושחרית." למה העבודה במלכות נקראת "דיו ושחרית"?
המלכות אלה הרצונות של האדם שמלכתחילה כולם אגואיסטיים ולכן כך זה נקרא.
תלמידה: ולמה כתיבה?
כתיבה, כיוון שאנחנו כותבים בדיו הזה השחור על הרקע הלבן, על רקע בינה.
תלמידה: בינה זה ספר החיים? בדרך כלל אומרים, כותבים ב"ספר החיים"?
עוד נלמד את זה.
שאלה : אפשר לעבוד עם האותיות האלה שאנחנו כותבים?
לא. בשום פנים ואופן לא. לא להמציא דברים.
שאלה: כשהתחלתי ללמוד הכול היה כל הזמן בבחינת מילים שאמרתי בפה. הפה שלי דיבר על חברות, על אהבה וחיבור, אבל לא היה שום דבר באמת בלב. בנקודה מסוימת התחיל להפריע לי למה הלב שלי לא מרגיש כלום. האם זה תמיד ייקח הרבה זמן להגיע להרגשה בלב?
אבל עכשיו כבר יש לך יותר הרגשה בלב מאשר בהתחלה?
תלמידה: כן, עכשיו יש לי יותר הרגשה, אבל אני לא שמחה מזה שאני עוד לא מרגישה מספיק. למה אנחנו לא מרגישים יותר?
נותנים לך להרגיש עד כמה את יכולה עוד להתקדם. ואז תתחילי להרגיש חוץ מאשר את המצב הנוכחי גם את הבורא בתוך המצב.
שאלה: יש כאלה מצבים שהשכל בכלל לא מסכים עם מה שכתוב במקורות, או עם מה שהרב אומר. ואם אתה מסתכל בלב, אז הוא רק צופה. מה נכון לבקש במצב הזה דרך חיבור בעשירייה, האם את האמונה למעלה מהדעת, או שהדעת והלב יסכימו?
זו שאלה מעניינת. הייתי מייעץ לך לבקש הסכמה בין השכל ללב.
שאלה: ייעצת לנו לדבר על מצבים שבהם לא הסכמנו, יש כאלה מצבים שאנחנו כאילו מבלבלים רוחניות עם הרגשה, ואז אנחנו בורחים לנקודה שאנחנו מבינים שרק הבורא יכול לעזור לנו. לעומת זאת אנחנו צריכים לדבר על עבודה רוחנית שבלב, ולקבל את החברות כמו שהן ולהכניס אותן ללב בלי תיקונים, אלא איך שהן. האם יש איזה איזון בעבודה בעשירייה, או שאנחנו תמיד מדברים על עבודה רוחנית?
אנחנו מדברים על העבודה הרוחנית.
שאלה: אם הלב והשכל הגיעו למצב שהם קיימים וחשובים זה לזה, אז האם הם יכולים דרך הפה להביא לקבוצה את הידיעה על החיבור הזה?
אפילו בלי לשאת את זה, אתה גם משפיע על הקבוצה ונכנס לחיבור שלהם.
שאלה: למה כשאתה מנסה להחזיק בנושא, אז אתה שם לב שאתה כל הזמן נופל מזה?
זה כדי ללמד אותך איפה את נמצאת. כך שזה טוב.
שאלה: אנחנו לא רוצים להתפלל בלב כי מפחדים לאבד את תחושת האשליה של החיים האגואיסטיים ומעוררי הרחמים. איך לא לפחד לאבד אותה? ואיפה בתוך כל זה נמצאת העשירייה שלי?
את העשירייה את צריכה למצוא, את העשירייה את צריכה להרגיש, את צריכה פשוט להידבק ללב שלהם.
שאלה: כשאני חושבת שאני עם העשירייה כבר לא מפחיד אותי להיות במדבר, וזה הרי טוב שאני לא מפחדת.
תנסי ותראי מה יהיה.
שאלה: מה זה שאדם אומר בפיו?
את מה שהוא מרגיש בתוכו, מבלי להשוות את עצמו, להתחבר עם האחרים, אלא מדבר מפיו.
תלמידה: האם הוא חייב להגיד בקול?
לא, זה בכלל לא הכרחי. מה שאנחנו מרגישים אנחנו כביכול כל הזמן מדברים את זה.
שאלה: במה בדיוק צריכים להיות הפה והלב שווים? הרי לא כל מה שבלב ובמוח אפשר להגיד לעשירייה, וגם לא כדאי כנראה.
אפשר להגיד הכול. אני חושב שהחברים שלנו כבר מוכנים להבין ולקבל את כל מה שאתם אומרים.
תלמידה: ואם זה יעליב, אם זה יסיט את האדם מהדרך?
אז תחשבי לפני.
שאלה: מה יותר חשוב, האם תפילות המקובלים הגדולים שעלינו לדעת בעל פה וכול הזמן להגיד אפילו אוטומטית, או תפילה שנולדת בלב שלך, כשאתה מרגיש את ההתקרבות לבורא? הרי היא לא שלמה כמו התפילות של הצדיקים הגדולים.
העיקר זה להתפלל מהלב.
שאלה: מה זה אומר ימים נוראים?
אלו ימים שבהם דנים את האדם, זה בסביבות ספטמבר.
תלמידה: בשנה הגשמית?
לא, זה לא תלוי בזה. אבל ככה מחשבים את זה.
תלמידה: אני חיה במוסקבה, ולא קשורה לכל החגים שנהוגים אצל היהודים.
לא לשייך את הדברים בכלל, תעשי איך שאת רוצה. אנחנו מדברים על מה שאת צריכה להרגיש בלב אם את רוצה לתקן את הלב. העיקר זה לתקן את הלב.
תלמידה: האם הימים הנוראים הם זמן ירידות?
לא. בכלל לא צריך להיכנס לתוך כל זה. זה לא בשבילכם.
שאלה: האם אפשר להגיד שכשנמצאים בין הלב והמוח, אז האדם מתחיל להרגיש את עצמו האמיתי?
אפשר להגיד, אבל זה לא בהכרח.
שאלה: כתוב כשסטרא אחרא עוזרת לאדם לצייר בצבעים שחורים, אז הגוף בועט בתפילה הזו והתפילה לא יכולה להתקבל, כי הוא בעצמו לא רוצה אותה. למה האדם מתחיל להפסיק לרצות שתפילתו תתקבל?
כיוון שהוא מקבל את מצבו כשחור מדי.
תלמידה: האם הוא מתחיל להטיל ספק בעצמו, בתפילה שלו?
כמובן.
שאלה: איך יכולה עשירייה להתגונן מפני הסטרא אחרא כדי לבטל את האגו בעבודת הדבקות עם הבורא?
זה הדבר הכי קל. להתחבר ביניכם, ומהחיבור ביניכם לבורא. בחיבור בין כל החברים או החברות לבורא, כך מתגוננים נגד הסטרא אחרא.
שאלה: הבנתי שהתפילה האמיתית מתחילה מהחיסרון שבלב, מהרגשה של מדבר פנימי, שזה מה שמחבר בין הפה ללב. איך להרגיש כל הזמן את הנוכחות של החיסרון הזה בלב?
את צריכה לעשות תרגילים, ואז תתחילי להרגיש איך הלב משתנה, לאיזה כיוון, לאיזה מצב. צריכים להשקיע בזה כוחות, להשתדל להרגיש.
תלמידה: ואם המצב הפנימי של הלב משתנה, גם התפילה משתנה?
כן.
שאלה: בורא נותן לנו הבנה עד כמה האגו גדול דרך כל מיני מצבים אצלנו. חלק מהחברות מצליחות לעבור זאת מהר, נכון, בחיבור. ויש כאלה מצבים שהאגו מתגבר ברגע האחרון, ולא מצליחים לשנות, להתעלות, אין כוחות, ומתחילים להתפלל לעוד יותר חיבור. אחרי כמה זמן אין את הידיעה שנעבור את זה, ויש פחד שזו שגיאה, או שזה תהליך?
זה תהליך של עבודה. תמשיכי, והכול יבוא על מקומו בשלום.
שאלה: כשמתכוונים לפה, מתכוונים למה שאומרים?
כן.
תלמידה: על הפה אני יכולה לשלוט, אבל על הלב שלי אני לא יכולה.
בסדר, נכון. רק צריך להגיע למצב שמה שאת אומרת בפה, זה כמו שאת אומרת בלב.
שאלה: בתפילה, אנחנו מתקדמים לנקודה אחת יותר ויותר עמוק, עד שלא יהיה פתח לבורא. אבל אנחנו כבר לא מרגישים בזה שום טעם, ובחירה, אנחנו מבינים, ומעריכים את זה. האם נכון להתקדם ככה, ומה להוסיף להתקדמות הזאת?
להוסיף רגש, הרגשה.
שאלה: אנחנו מדברים כאן על שליטה בשכל, אבל המחשבה שלי מאוד מפוזרת. מאוד קשה לי להתמקד, תמיד יש לי בלגן שלם בשכל, וזה נותן לי הרגשה של חוסר כוחות ממש. מה אתה יכול לייעץ לי?
אני מייעץ לך לקרוא כמה פעמים לפני השיעור את המאמר שנקרא בשיעור, ואז תראה אם זה עוזר לך.
שאלה: אם אני רוצה משהו, ומבקש אותו מה', האם זה מרחיק אותי מה'?
למה? לא.
תלמיד: קראנו במאמר שאם אתה מבקש מה' מה שאתה רוצה, זה מרחיק אותך מהבורא?
לא, זה יכול גם לקרב אותך, תלוי מאיזה מצב.
תלמיד: אם אני מבקש על הכרחיות, זה בסדר לבקש?
על הכרחיות? אני לא יודע. תראה את זה לפי תגובת הבורא.
שאלה: איפה נכנס פה עניין של משחק, הרבה פעמים מדברים על משחק בעשירייה, כדי להגיע למצב הבא או לחבר יותר גם אם אין לי משהו בלב. ופה שמעתי שאמרת, שאנחנו צריכים לדבר בדיוק את מה שיש לנו בלב. שיהיה לנו את הדבר הנכון בלב, ואם לא שנתפלל. אז איפה נכנס פה עניין של משחק?
המשחק כאן לא נכנס. הוא לא נכנס.
תלמידה: האם יש מקום למשחק?
אני לא רואה.
שאלה: נאמר ש"אל תדון את החבר עד שלא תהיה במקומו". האם זה אומר שאנחנו צריכים לגמרי לבעוט בביקורת על החבר, או שבכלל לא צריך לשים לב לזה. איך להתייחס לזה?
צריך לא להתייחס לחברים, והעיקר זה לדאוג לחיבור עם החברים, להתקרב לחברים, שתוכלי להבין אותו נכון. ואחר כך כבר לעשות פעולות אחרות.
שאלה: מה ההבדל בין זה שאני מדבר מתוך תחושה ערה, ומעורר תחושה דרך דיבור?
דרך חיבור עם הקבוצה. זה יותר חשוב.
תלמיד: כן, אבל אני מרגיש שיש הבדל. יש מצב שבו קודם אני מרגיש משהו, ואחר כך אני מדבר. ויש מצב שבו אני לא מרגיש כלום, אבל כשאני מתחיל לדבר אני מקבל תחושה. מה ההבדל ביניהם?
יותר טוב אם אתה מדבר מתוך החיבור.
תלמיד: אז אולי אני יכול לתת התרשמות לחבר. כך אני מעורר הרגשה בתוך החבר, לפי זה אני משיג קשר עם החיסרון שלו, ואז אני מתחיל להרגיש אליו חיבור. כן?
יפה, זה טוב מאוד.
תלמיד: ואז אם האדם נמצא בגמר תיקון, אין הבדל בין המילים שלו, והמילים של הבורא. זה נכון?
נכון.
שאלה: אני מבינה מהמאמר שאנחנו צריכים להשיג את הבחינה של כתיבה, האם חייבת להיות המדרגה הזאת שהלב והשכל אומרים משהו אחר? האם השכל חייב להגיד משהו אחר, והפה חייב להגיד משהו אחר מהלב?
לא. אבל את צריכה לבדוק, מה אומר לך הלב שלך, ומה את מוציאה מהפה.
תלמידה: אז המצב הזה, התכונה הזו של הסטרא אחרא שיש שחור, ואתה רואה שאי אפשר לחבר את הפה למצב הזה. אתה כאילו לא יכול לזוז לשום מקום מהשחור הזה, מהשחרית הזו. כאילו אין לך אפשרות להעביר את עצמך למצב אחר.
מה לעשות אז? הכי טוב להיכנס בין החברות, ומהר מהר יחד איתן להתערבב ככה שתשכחי על עצמך.
שאלה הרבה זמן הייתי בזמנים טובים, הייתה לי תקופה טובה, והגעתי ללימוד עם פחד שיגיעו זמנים רעים. האם זה נכון לצפות לזמנים רעים?
לא. אסור. נכון לצפות רק לדברים יותר ויותר טובים.
תלמידה: במאמר כתוב שהאדם לא צריך לרצות שהעבודה שלו תהיה רק בבחינת ליבני ושימעי. איך לעבוד ככה שהרגשות שלנו יהיו שווים? בין בלבן או בשחור כדי לעשות את העבודה בצורה נכונה?
איך לעשות שהעבודה שלנו תהיה במוח ולב שווים, ומסכימים זה עם זה? אנחנו נגיע לזה בהמשך. בינתיים אנחנו לא יכולים.
שאלה: מה הקשר בין הלב לכתיבה? לפעמים אני לא יכולה להגיד מה יש לי בלב, ופשוט יותר קל לי לכתוב את זה. הבוקר התעוררתי, וכל מה שיכולתי לכתוב זה הודיה. אחר כך קראתי את מה שכתבתי, ולא יכולתי להאמין שהכול היה רק הודיה. אז מה הקשר בין הלב שלנו לכתיבה?
יש קשר בין הלב לכתיבה, ורצוי לכתוב מה שאת מרגישה בלב. כמו שאמרת שעשית היום, וכך לגלות שאת עושה את מה שיש לך בלב.
שאלה: כתוב, לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. מה הכוונה?
חודש אלול זה חודש שבדרך כלל מבקשים תיקונים. לכן אנחנו צריכים בחודש הזה להשתדל לעשות מעשים טובים. לסלוח לכולם ולהתקרב לבורא. זה בערך בספטמבר.
שאלה: אנחנו בעשירייה מאוד משתדלים לכתוב תפילה משותפת, אבל חלק עדין לא מתחברים ולא כותבים. האם זה אומר שאין שום תועלת מאיתנו לחיילים וחטופים?
לא חשוב. אתם לא צריכים לכתוב, מספיק אם אתם מדברים ביניכם.
תלמידה: האם כל אחד יגיד את התפילה שלו?
כן. אבל להשתדל להתכלל עם התפילות של החברים.
שאלה: מדוע מפחיד אותנו להרגיש, למרות שאנחנו יודעים שזה חוסם את הלב והשכל?
מה השאלה?
תלמיד: מדוע זה מפחיד, למה אנחנו מעדיפים לא להרגיש. לא לעבוד עם זה?
כן. אני מבין. אם תפסיקו לדבר על זה ואדם ידבר עם עצמו אז כבר לא תהיה כל כך בעיה?
תלמיד: כן.
יופי. אז תמשיכו ככה.
שאלה: בהמשך לקשר הדיבור בין בפה לבין בלב. אמרת שצריך להגיד מה שהלב מרגיש. והלב לא תמיד מרגיש טוב, הוא מרגיש דחייה ודברים לא טובים כלפי עשירייה. אז משתמע שאנחנו כן יכולים לדבר על כך בעשירייה וזה כביכול יכול לתת לנו חומר לעבודה שלנו בתוך העשירייה. כאשר התהליך חוזר על עצמו, כך אנחנו יותר מלבים בינינו את היחסים עד שבאמת אנחנו נגיד בפה דברים טובים וזה יבוא מהלב.
כן. אני איתך.
שאלה: המוח עוזר ללב. מה הופך את הלב ללב קשה, האם זה העדר של אמונה או חיבור?
הלב נעשה קשה אם אדם מתרחק מהחברים.
שאלה: האם צריך להגיד תפילה בשקט או בקול רם?
לעצמך.
שאלה: איך נכון להגיב ולקבל כשאתה חושב ורוצה להגיד משהו אחד והפה אומר משהו אחר? נגיד בסדנה בעשירייה יוצא משהו טוב יותר. אבל במצב יותר קשה עם מישהו קרוב אליך אז אתה אומר אבל עם עצמך כבר לא מסכים, זה פשוט יוצא.
תבררי את זה בך, תראי מה לעשות רק בלב נכון, לב פתוח ואחרי זה כבר לדבר בפני האחרים.
שאלה: למה תפילה אמיתית מהלב צריכה להיות שלא יהיה מפחיד לאבד את כל הרצונות האגואיסטים, ואיפה העשירייה?
כדי שהאדם ירצה לאבד את כל הרצונות האגואיסטים שלו ולהתחבר עם העשירייה, זאת צריכה להיות התפילה שלו.
שאלה: האם נכון שאנחנו לא מתקנים אף אחד, רק מכניסים את הלב שלנו כמו שהוא ועובדים לא עם החברים אלא עם התגובה הפנימית שלי?
שיהיה ככה.
תלמידה: הנקודה שאנחנו דברנו עליה היום, שהאדם מוכן לבעוט בתענוג האישי, המקובלים כותבים שהוא מסכים לזה ומוכן לעבור לעולם הבא, אבל אחרי זה לא ממשיכים.
צריך להתכונן לזה שנוכל לצאת מתוך הלב האגואיסטי שלנו, מתוך האגו, מתוך האני. לזה אנחנו צריכים להתקרב. אז יהיה לנו קל ופשוט יותר לראות את העולם שלנו מנקודת מבט שונה, לא מתוך הגוף, לא מתוך הלב. תשתדלו ככה לתאר את הדברים לעצמכם.
(סוף השיעור)