heb_o_rav_zohar-la-am-vayechi_2010-09-21_lesson_bb_n22

כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"

זוהר לעם

פרשת ויחי

(מאמרים: וירא ישראל את בני יוסף / ויברך את יוסף)

(אות שס"ו - אות שע"ה)

שיעור 22

שיעור בוקר 21.09.10 – אחרי עריכה

וירא ישראל את בני יוסף

"שסו) וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. כתוב, ועיני ישראל כבדו מזוקֶן לא יוכל לראות. אם לא יוכל לראות, מהו, וירא ישראל? ראה ברוח הקודש בני יוסף, שהם ירבעם וחבריו, שירבעם עשה שני עגלי זהב, ואמר, אלה אלקיך ישראל. משום זה שאל יעקב, מי אלה? מי הוא העתיד לומר, אלה אלקיך, לעבודה זרה? וע"ז כתוב, וירא ישראל את בני יוסף.

שסז) צדיקים רואים דברים מטרם שבאו לעולם, כי הקב"ה מעטר אותם, בעטרה שלו. הקב"ה רואה למרחוק, כמ"ש, וירא אלקים את כל אשר עשה, כי הקב"ה רואה את כל המעשים מטרם שנעשו, וכולם עוברים לפניו."

בואו ננסה להשפיע על החברים שיחשבו נכון, כך שכל אחד ירצה שכולנו נחשוב נכון.

"שסח) כל דורות העולם, מסוף העולם עד סוף העולם, כולם ניצבים ועומדים לפניו, מטרם שבאו לעולם. כל הנשמות היורדות לעולם, מטרם שיורדות, כולן עומדות לפני הקב"ה בצורה שנמצאות בעוה"ז, ונקראות בשמותיהן, כמ"ש, לכולם בשם יקרא.

שסט) הקב"ה מראה לצדיקים כל דורות העולם, מטרם שבאים ונמצאים בעולם. הקב"ה הראה לאדה"ר כל הדורות מטרם שבאו, כמ"ש, זה ספר תולדות אדם. שהראה לו כל הדורות העתידים לבוא לעולם. וכן למשה, כמ"ש, ויַראֵהוּ ה' את כל הארץ. שהקב"ה הראה לו כל דורות העולם, וכל מנהיגי העולם, וכל הנביאים, מטרם שבאו לעולם.

שע) אף כאן, וירא ישראל את בני יוסף, שראה למרחוק, איך שעתידים לעבוד עבודה זרה. ונזדעזע, ואמר, מי אלה? זה משלים הן על ירבעם, שאמר אלה אלקיך ישראל, והן ע"ז ששאל על מנשה ואפרים. וע"ז השיב יוסף ואמר, בניי הם, אשר נתן לי אלקים בזה. שהם כשרים, אבל לא ענה לו על ירבעם וחבריו. והקב"ה הראה על ירבעם וחבריו, כי כמ"ש, והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך. המילה גם, בא להרבות את אלו הדורות שיצאו ממנו.

ויברך את יוסף

שעא) ויברך את יוסף. ולא מצאנו כאן ברכה, שיעקב יברך את יוסף, אלא לבניו. ואם לבניו, היה לו לומר ויברכם.

שעב) אלא, את יוסף, רומז על המלכות, ברכת בניו, כי בניו מנשה ואפרים, הם מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה, ע"כ כתוב ג"כ יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא.

שעג) ויברך את יוסף. את רומז על מלכות, שבירך לאות ברית, ששמר יוסף, המלכות. ובשביל זה הצדיק, שהוא יוסף, נקרא את, שנאמר את יוסף, משום שיוסף כולל הברית, מלכות הנמצאת עם יוסף.

שעד) ואמר יעקב, האלקים אשר התהלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק. האלקים, זה ברית קודש, מלכות הנקראת ברית קודש. אבותיי לפניו, משום שאבותיי הם ראשונים ועליונים מלפני המלכות. כי אבותיי, אברהם ויצחק, חו"ג דז"א, לפני המלכות ועליונים אליה, כי מהם ניזונה ויונקת המקום, המלכות.

שעה) האלקים הרועה אותי. אמר אלקים פעם שנייה, שבירך כאן למקום, למלכות, אלקים חיים, בינה, מקור החיים, שממנו נמשכים הברכות. ומשום זה הזכיר את עצמו במקום זה, שאמר, האלקים הרועה אותי, משום שכל הברכות, הנמשכות ממקור החיים, בינה, מקבל אותם יעקב, קו אמצעי, שזולתו אין ב' הקווים דבינה יכולים להאיר. וכיוון שמקבל אותם, מקבל מקום זה, המלכות, הברכות ממנו, והכל תלוי בזכר, יעקב. וע"כ כתוב, ויברך את יוסף, אשר את היא המלכות, שקיבלה הברכות מיעקב, ז"א."

מה אתם חושבים, האם לקרוא יותר מהר או לקרוא יותר לאט כדי לעשות את הכוונות הנכונות? יש לכאן ויש לכאן. למי עוזר כך, למי עוזר אחרת?

תלמיד: יותר לאט.

עוד יותר לאט?

תלמיד: כן.

עוד יותר לאט.

תלמיד: יותר מהר.

מדוע אתה אומר יותר מהר?

תלמיד: יותר מהר, כי כך זה עוזר להיות יותר בכוונה, פחות דבוק לטקסט.

כלומר, אם אני שומע יותר מדי טקסט, זה מושך אותי לתוכו ואז קשה לי לרכוב עם הכוונה על הטקסט. לכן עדיף "לקלקל" לי מעט את הטקסט, אולי לשמוע אותו בקול יותר נמוך, בעוצמה יותר נמוכה, כך שהוא לא ייכנס לי לאוזן בכוח, אלא בצורה מעט יותר מטושטשת, חלשה. כך אוכל להיות יותר בכוונה; או שאני צריך כל הזמן להחזיק את עצמי מבפנים בכוונה וכאילו לדכא את גלי הקול שמגיעים אלי; או שיהיה לי יותר מרחב של זמן, כך שלמרות שאני שומע טקסט יהיה לי הזמן להכניס גם כוונות בין המילים בזמן שאני שומע.

אפשר שהטקסט, המילים, הקול, הם לפי אותו גובה, ומעליהם נמצאת הכוונה. אתם אומרים שפתרון אחד הוא, שהקול יהיה יותר חלש. פתרון נוסף, שהטקסט יהיה יותר איטי.

תלמיד: עדיף שהקול יהיה יותר מונוטוני.

בסדר, שיהיה יותר מונוטוני. מה עוד יכול לעזור לכוונה?

תלמיד: עדיף שהקול יהיה יותר רך.

יותר רך.

תלמיד: לחזור על הטקסט כפי שאנו חוזרים ב"תלמוד עשר הספירות".

בסדר, חזרה על הטקסט.

תלמיד: אולי כדאי לשלב מוסיקה של בעל הסולם עם קריאת הזוהר.

חסרות להם הפרעות. אם לשלב מוסיקה של בעל הסולם, אולי עדיף משהו קצבי, תה, תה, תה, תה. כל דבר שיכול לעזור.

תלמיד: כשהייתי במוסקבה יצא לי לשמוע דיבוב של הזוהר ברוסית כי האוזנייה לא פעלה. איני מבין רוסית כלל, וזה עזר לי מאוד.

בסדר גמור, לשמוע טקסט בשפה זרה.

תלמיד: פעם קראנו כולם ביחד כאיש אחד.

האם "כולם יחד כאיש אחד", קראנו כולנו בקול רם?

תלמיד: כן. קראנו יחד אות אחת או יותר.

זה דווקא מעניין לקרוא ביחד. זה לא פשוט. עד עתה רק דיברנו על קריאת הטקסט.

תלמיד: לזכור שאנו רוצים להוציא מהטקסט ספר לשימוש ולא רק לקריאה, זה עוזר לכוונות.

מטרת הקריאה יכולה להיות הוצאת ספר ויכולה להיות עוד ועוד מטרות.

תלמיד: אפשר שיהיו מספר קריינים שכל אחד מהם קורא אות, ואז יש מספר גוונים.

יכול להיות. כך היה נהוג אצל רב"ש. הקהל היה עד חמישה עשר אנשים. גם לא היו דיבורים, אלא רק קריאת הזוהר.

תלמיד: לפעמים עוזר להיות בעיניים עצומות, אלא שאי אפשר להחזיק כך לאורך זמן. זה מנתק אותך ורק הקול נשמע.

בסדר, לעצום עיניים.

תלמיד: לתת תזכורת נוספת על הכוונה במהלך הקריאה.

זוהי כבר כוונה. לתת תזכורת על הכַּוונה.

תלמיד: לקרוא כמה שיותר קטעים ארוכים של טקסט בלי הסבר באמצע, כמו שטיח ארוך של טקסט עד כמה שאפשר.

בסדר. לקרוא ברצף בלי הסבר.

תלמיד: אפשר לחבר מילים. חצי המילה הקודמת עם חצי המילה הבאה, ואז את הטקסט יוצא לא ברור וגם קוראים את הטקסט המקורי.

כלומר, לעשות משהו כדי שלא יהיה ברור.

תלמיד: כן, לקרוא חצאי מילים מחוברות. חצי המילה הקודמת עם חצי המילה הבאה.

האם כדי שלא יהיה ברור?

תלמיד: כן.

אך יש כאן בעיה, שאנו בכל זאת מקלקלים את הטקסט. כך לא יהיה ברור. עדיף שארשום לעשות הפרעות לקריאה או לשמיעה. קריאת הטקסט בכל זאת מושכת מאוד להבין אותו וזה מנתק את האדם מהכוונה. כן, זו בעיה.

תלמיד: אולי כדאי שתוך כדי הקריאה נסתכל על המסכים, ואז בכל פעם יתחלפו תמונות הקבוצות מכל העולם וכך נזכור שאנו ביחד בתוך הלימוד.

זוהי כבר הכַּוונה.

תלמיד: בהמשך לקריאה הרציפה, לקרוא ברצף בלי לומר בכל פעם את שם הפסוק, האות.

האם מפריע לך לשמוע את מספר הפסוק? בסדר.

תלמיד: עוזר לי בעיקר כשבזמן הקריאה אנו מחזיקים אחד לשני את היד. כפי שב"שבת אחים גם יחד" כששרים את השיר, כולנו מחוברים. זה עוזר הרבה יותר לזכור את הכוונה כאשר הקריאה היא גם מונוטונית.

קריאה יותר מונוטונית ולהחזיק אחד לשני את היד.

תלמיד: אני מציע לסמן בכל פעם שנזכרים בכוונה.

זה טוב. לסמן בכל פעם שאני נזכר בכוונה.

תלמיד: לא להזכיר את האותיות ואת הכותרת של המאמר, וגם להכניס לקריאה קצב, אולי של תופים.

בסדר. תופים, כמו תופי טמטם. זה בסדר גמור, כי הקצב משפיע על פעימות הלב, על הנשימה, על כל דבר.

תלמיד: מבחינת כוונה, ההנחיות שלך מאוד עוזרות. בשבוע שעבר היה שיעור, שבו כווננת אותנו מעט כל דקות, וזה היה מאוד מאוד עוצמתי.

אתה אומר שהרב יזכיר את הכוונה.

תלמיד: אפשר תזכורת של הכוונה על המסכים, כלומר, שיופיע פתאום כיתוב גדול.

אך אתה מסתכל בספר.

תלמיד: לא כל הזמן מסתכלים בספר. מסתכלים בספר, מסתכלים על המסכים שבהם כתוב "כוונה", באותיות גדולות.

לא רק הרב יזכיר. בסדר.

תלמיד: אותי זה מחזיר לאור הכחול, לתאורה, לחושך. אני חושב שזה יעזור גם לצופים.

להדליק נרות?

תלמיד: לא להדליק נרות, אלא שיהיה חושך ותאורה כחולה.

האם צבע כמו אינדיגו?.

תלמיד: משהו כזה, כך זה מוציא אותנו מהספר, לוקח אותנו פנימה.

מעורר לרוחניות.

תלמיד: כן, זה פנימי.

טוב. גלים כחולים קרובים יותר לאור העליון. זאת אומרת, קריאה בחושך. יש הרבה השפעות.

תלמיד: לי עוזר מאוד אם ינטרלו את כל רעשי הרקע כמו רעש המזגן או קינוח אף. העיקר, שהקריין ישיר את הטקסט.

קודם לכל, ברור שצריך להיות שקט ושהקריין ישיר. תורה באמת שרים.

תלמיד: עדיף שישיר במבטא תימני. זה מאוד עוזר לי. שמעתי פעם מישהו שר בסגנון תימני ומאוד התחברתי.

במקור קראו הכול בניגון. אנו לא יודעים מהם הטעמים האלה, אנו לא מבינים אותם. הם חסרים לנו, כי אנו לא יודעים להשתמש בהם. אך בעבר כל הטקסט היה מובן. והאדם, אם הוא מבין את פנימיות הטקסט, אז הוא יודע אילו טעמים צריכים להיות בו, כי הוא "אוכל" אותם. הוא מרגיש אותם בפנים ואז מבצע אותם בפעולה.

לכן התלמיד צודק כי הניגון הוא דבר מקורי, אך בשבילנו הוא עדיין לא מציאותי. כשנרגיש מבפנים את האורות המגיעים אלינו וממלאים את הכלים שלנו, ואת הטעמים שבאורות האלה, טנת"א, אז נשיר. אז תשיר כל טקסט כי הניגון יהיה חסר לך. אנו שמים את הניגון לפי הדקדוק, לא לפי הפנימיות.

שאלה: מציעים שהטקסט יהיה על כל המסך, וכן לקרוא את הטקסט בארמית.

אם היינו קוראים את טקסט הזוהר בארמית, היינו יותר נמצאים בכוונה, כי אז מחוסר הידיעה שלנו את הארמית, הטקסט לא היה מפריע לנו. לכן היינו מתרכזים כולנו בכוונה והטקסט היה נראה לנו עתיק, מקורי, באור כחול, ללא הפרעות, עם רקע יפה, אמיתי, אוטנטי. ועל זה היינו כאילו לובשים מלמעלה את הכוונות שלנו להתקשר אליו.

זה נשמע מאוד מאוד יפה. אם כך, אנו צריכים לשרוף את החוברות שלנו, וגם פירוש בעל הסולם אינו כדאי כי הוא שכלתני. בינתיים, אני מקבל את ההצעות, אני שומע. כי כל דבר שמפריע לאדם בכוונה, ודאי שאינו טוב.

תלמיד: אני מציע לשנות את צבע הדפים לצבע שמזכיר ספר עתיק. אם אני פותח את "תלמוד עשר הספירות" ויש בו צבע עתיק זה נותן לספר חשיבות של ספר עתיק.

חסרה הרגשת המקוריות.

תלמיד: ראשית, השקט הוא עניין חשוב מאוד, כי כל רעש הכי קטן שובר את המתח הפנימי. שנית, אולי אפשר לנסות לשבור את המונוטוניות בקריאה. אם לקריין יש את היכולת לקרוא מהר, פתאום לקרוא קצת יותר לאט, פתאום לקרוא עם דגש על כל מילה, פתאום בלי דגש על כל מילה, בווליום חזק, בווליום פחות חזק. כך זה שובר את המונוטוניות ושובר את התרדמה בזמן הקריאה.

במחצית מהעצות נאמר לעשות טקסט יותר מונוטוני, יותר לא מובן, פחות בולט, כך שלא ייכנס לי לתוך האוזניים ולתוך השכל. אתה אומר את ההיפך, לשבור אותו. בסדר.

תלמיד: אפשר לקרוא בעברית, באנגלית, ברוסית, בגרמנית. כך נזכור שבכל העולם עושים את זה וגם נזכור את החברים. כך גם נהיה באותו מצב שבו כולנו מדי פעם לא מבינים את הטקסט.

חוץ מארמית, לקרוא גם בשפות זרות. כך זה היה עוזר לכוונה.

תלמיד: מונוטוניות זה מצוין, ובנוסף אם אפשר אפילו להנמיך מעט את הווליום של הקריין, שיהיה ווליום יותר נמוך.

יכול להיות שאם ננמיך את הווליום של הקריין, אז דווקא תפתח את האוזניים עוד יותר וכך תתנתק מהכוונה.

תלמיד: אני מציע לשנות את התרגילים שאתה נותן. פעם לחשוב על תפיסת המציאות, פעם לעזור לחברים, פעם להרגיש את זה בפנים. בכל פעם לשנות את המטלה.

להיות יחד. כלומר, יחד לסדר את הכוונה באופן קבוע כך שתהיה מעט שונה בכל פעם, כך שיהיה איזה חידוש בלהחזיק בה. בסדר.

אני רואה שרוב ההערות שייכות לקריאת הטקסט, שבו חושבים שנמצאת הבעיה, ולא באופן שבו צריך לאחוז בכוונה. אצלי זאת הבעיה: למרות כל ההפרעות, אם הן בקריאה או לא בקריאה, כיצד אני מחזיק את הכוונה.

הכוונה תלויה בדאגה. אם אני יודע שעל ידי הקריאה אני מגיע לסגולה, נרפא ממחלה נוראית, אז לא אכפת לי. אני נמצא בתוך המחלה, אני חושב רק עליה, אני חושב איך להיפטר ממנה. הקריאה הופכת להיות בשבילי הדבר השולי. העיקר, "נו נו נו, מתי תבוא הרפואה". יש כאן גורם חיצוני: ספר, דפים, צבע, גודל, ארמית, עברית, יש כאן גם הצורה החיצונית של הקבוצה, אני בתוכם, קריאה בקול מסוים, תנאים חיצוניים כמו פחות אור יותר אור. העיקר הוא, כיצד אנו מגיעים לדאגה, לחרדה, לצורך.

אני יכול לעשות איתכם תרגילים, אך חבל על הזמן, לא כדאי, כי אם נעשה את כל מה שהצעתם, זה לא יעזור במאומה. אם תנמיכו או תגדילו קול ואור, הקריאה תהיה בכל מיני שפות ובכל מיני תנאים, כלום לא שייך. בסופו של דבר כלום לא יעזור לנו. כל ההצעות הרשומות באדום, אינן יכולות לעזור לנו. אף שיצעקו, שידברו, שימלמלו בשפות שונות ובקצב מסוים, עם טנת"א, עם טעמים, עם תופי טמטם, אם אין לי דאגה, אם אין לי צורך, אם אני לא נשרף בפנים, זה לא יעזור.

אל לנו לחפש פיתרון במקום שבו הוא לא נמצא. הפיתרון נמצא רק בדאגה שבלב. יכולים לעשות זאת רק על ידי השפעת הסביבה של כולנו על כולם. כל היתר, לא תרגישו כלל באיזו שפה, מה קרה, באיזה קצב, לא תרגישו כלום. זה אף לא יהיה כמשהו שתשימו לב אליו. מה כל כך חשוב לי להשיג, לקבל משהו, כך שאלמוני יקרא או פלוני יקרא, באיזו שפה ובאיזה קצב, אם האור יהיה פחות או יותר חזק? כל זה לא משנה. כי לא את זה אני רוצה, לא דרך זה אני מקבל את האור המקיף.

טוב מאוד שבניתם בשרטוט מפָּה יפה מאוד, גדולה, אך הפיתרון הוא במקום אחר לחלוטין. אם לא כן, תגיעו לחזנות יפה, כפי שמזמינים חזן גדול באלפי דולרים לשיר ביום הכיפורים וחושבים שבכך התפילות יעלו טוב יותר לשמיים. טוב שעשינו חשבון כזה, אך בואו נחפש באמת.

אחרי הכול, בואו נחזור שוב לכך שהעצות יהיו בפנים, בתוכנו: לקרוא בשפות זרות, לקרוא בארמית, שיהיה שקט בזמן השיעור מכל הבחינות, לקרוא ביחד כל מילה ומילה כמו ילדים בבית הספר. דווקא לעשות הפרעות לקריאה, לשמיעה, בלי לקרוא את מספר הפסוק, מטרת הקריאה היא שאנו עושים ספר. לקרוא יותר חלש, יותר לאט, יותר רך, לחזור על הטקסט, לקרוא באופן יותר מונוטוני, לשלב מוסיקה של בעל הסולם, תופי טמטם, לשמוע טקסט בשפה זרה, לקרוא ברצף בלא הסבר, לעצום עיניים, תופים, קריאה בחושך.

כל העצות האלה מצביעות רק על כך שאני לא נתפס בכוונה. כי כולן הן כדי שכך אולי אצליח יותר להחזיק בה. אין זה כך, כי יבואו הפרעות אחרות, יבלבלו אותנו באלף ואחד דברים אחרים. עלינו לדאוג לעלות על פני ההפרעות כפי שאנו תמיד לומדים. הרצון לקבל יגדל ופתאום תשאלו: "מדוע יש שקט? מדוע קורה בי כך, מדוע קורה בי כך? הרי אתמול אמרת, אתמול ביקשת, היום אני לא רוצה". בכל פעם יהיה לנו משהו. הרצון לקבל גדֵל, ולעולם לא נוכל להתחזק בכוונה אם אנו לא עובדים עליה. אל לנו לעבוד ישירות לרצון לקבל.

העיקרון הוא שאנו לא עובדים על הרצון לקבל, אלא מרחפים מעליו. הכוונה, אותה אנו צריכים לטפח, ואילו הרצון לקבל, שיהיה איתו מה שיהיה. עלי להיות באמונה למעלה מהדעת, ואז אני מבדיל את חשיבות הקבוצה, הסביבה, הבורא, האור המקיף. כל העבודה שלנו היא בכוונה ואינה בפנים כלל וכלל.

שאלה: בעקבות מצב מסוים שחבר מהקבוצה נמצא בו, הרגשנו שהקבוצה צריכה יותר חיבור.

אם הקבוצה תחליט שבזמן קריאת הזוהר כולנו נתכוונן להחזיר את החבר לקבוצה, כי הוא כרגע חסר לנו, האם זה דבר שיכול להיות טוב יותר ממשהו אחר?

לא. תפילה צריכה להיות תפילת ציבור, תפילת רבים. אני צריך לדאוג לכוונה הכללית, כך שבתוך הכוונה הכללית לבטח יהיו מסודרים גם כל הפרטים. יש מאמר אצל רב"ש, "עבור מה כדאי לאדם להתפלל" בו הוא כותב אם כדאי לבקש בקצרה על משהו פרטי, על משהו קטן, על משהו צדדי, או האם כדאי לבקש על משהו כללי ברוחניות כמו על המזונות, על הבריאות.

הרב"ש כותב במאמר, שבסופו של דבר תפילה צריכה להיות על המטרה הכללית, כי כל הצרות מגיעות ממנה וברור שכאשר אתה חושב על המטרה הכללית, אזי יתוקנו לך כל הבעיות הפרטיות. למרות שיש לנו אנשים שנמצאים בכל מיני בעיות וצרות, שחלק מהם אנו יודעים וחלק לא כל כך ידוע, בתפילה שלנו אנו רוצים לתקן את עצמנו בהתאמה לבורא. "בהתאמה לבורא" מכסה את הכול.

לא אתה היודע במה להתפלל ובמה לא, לפי מה שמפריע לאגו שלך ואתה חושב כך או כך. אם תעשה דיון תראה שיגידו כלפי אותו חבר או כלפי משהו אחר אלף דעות סותרות, מנוגדות ממש. אך כשמדברים על המטרה הכללית, אנו מגיעים לאותה המסקנה. המטרה הכללית נמצאת מעל, ואליה כולנו מרוכזים. לכן עזוב את הרצון לקבל למטה, ותהיה כולך רק בסוף, במקום שבו אנו מתחברים.

אנו חיים בזמן של קריאת הזוהר במקום שבו נמצא החיבור שלנו, החיבור האמיתי. היכן שהוא נמצא, אנו רוצים להיות בו, כי זו מדרגה יותר עליונה מאיתנו. אנו רוצים להיות בזה, אנו רוצים להרגיש את זה, אנו נמצאים שם "כאיש אחד בלב אחד"¹, אני רוצה לגלות את החיבור. סוף פסוק. לא איכפת לי הטקסט, הקריין, השפה, השקט, האור, החושך, כלום. אני רוצה להיות בחיבור. כל היתר שייעלם, אינו קיים.

(סוף השיעור)

---

1. (רש"י על שמות יט, ב)↩