שיעור בוקר 17.02.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: בני ברוך בחינת מעבר

מעבר זו תקופה קצרה וקשה, כי אנחנו צריכים לצאת ממקום אחד, היינו מהתנאים המיוחדים שבהם אנחנו נמצאים, מהתכונות שלנו ולעבור לתכונות חדשות. יש כאן יציאה מהתנאים הקודמים, הבחינות הקודמות שהיינו בהן, רגילים אליהן, מבינים בהן, גם התקשרנו בהן בקשר מסוים בינינו וכבר מכירים ורגילים זה לזה וייצבנו את הכלי בצורה מסוימת.

אחר כך אנחנו נמצאים באיזה מצב ביניים, ביני לביני, לא מובן, לא ידוע, לא בדיוק בטוח, מבולבלים, כלולים מכמה תכונות והבחנות חדשות שמשתנות עד שמגיעים למצב החדש. המצב החדש הזה גם לא ידוע, לא מובן, דורש זמן להתייצב. יש אנשים שמקבלים את זה יותר בקלות, יש אנשים שמקבלים את זה קשה, אבל בכל זאת, אין בן אדם שמרגיש את עצמו טוב בזמן המעבר כי הדרגה הבסיסית שלנו היא דרגת חי, וחי, חיה, לא אוהבת שינויים, היא נמצאת ומתקיימת לפי הטבע.

מה שמשתנה בנו זו דרגת האדם, והדרגה הזאת מביאה לנו כל פעם שינויים, הרגשות חדשות, בלבולים למיניהם, סתירות שאנחנו לא כל כך יודעים להסתדר בהן. לכן צריכים לראות שבחינת המעבר קודם כל שייכת לדרגת האדם, ואי אפשר בלי המעברים האלו, בלי השינויים הללו להיות אדם. המקובלים עוברים אותם, למרות שזה לא פשוט, האדם בזמן המעבר לא כל כך יכול לשלוט על עצמו, כי לא יודע איך ועל מה לשלוט, משתנים הנתונים הפנימיים ובהתאם לזה הכלים שלו משתנים, זה דבר אחד. ודבר שני, הוא לא מבין לאן הוא משתנה, מה נכון ומה לא נכון, ישנם כאלו מצבים שאנחנו עוברים בצורה מאוד מאוד קשה.

מה לעשות כאן? עשייה, פחות לחשוב. זה לא שפחות לחשוב, אני אומר את זה כביכול, אלא יותר לתת דגש על עשייה. להיות קשור יותר לחברה, לעשות פעולות שכולם עושים, להידבק לחברים וכך למצוא את עצמו במצב החדש, כי בטוח שהמצב הבא שלי הוא שאני יותר מחובר לחברה.

זה כלפי המעבר, ואנחנו עוד נראה את זה על עצמנו, גם ראינו את זה במקצת, עד כמה לפעמים אנחנו מבולבלים ואחר כך זה מתייצב. כאלו מעברים יהיו עוד יותר.

מה שקורה בצורה הגשמית, במישור הגשמי בלבד במשך מיליארדי שנים, בקומה הרוחנית צריך לקרות תוך כמה שנים ובשינויים גדולים מאוד, אדירים. כי אנחנו פשוט מחליפים את העולם, ולא אחד אלא עולמות. נקווה שנעשה את הדברים האלה בתמיכה הדדית ובהבנה איך אפשר. זה כלפי המעבר ששייך לדרגה הרוחנית.

נלמד את שיעור 5, "בחינת מעבר", נראה מה כתוב.

קריין: קטע ראשון מתוך "ליקוטי מוהר"ן":

"צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם."

(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא קמא, סימן ה)

אני צריך לראות את כל המציאות ככלי שלי, פשוט מאוד. בכל המציאות הזאת ישנם החברים שלי, הם חושבים כמוני, רואים את המטרה כמוני, הם התומכים בי, אותן התכונות שבי שבהן הם מזדהים עימי. אבל ישנם כאלה שהם עדיין לגמרי לא מתוקנים, ולכן אני צריך לראות איך אני מקרב אותם, מתקן אותם, מסדר אותם ונכלל איתם, כי החלק הכי גמיש נמצא בשליטה שלי, אז אני יכול לרדת אליהם, יכול לקבל אותם, לעטוף אותם, לסדר אותם ולעלות, לתת להם את הצורה הנכונה של ההתכללות.

זאת אומרת, לראות את כל העולם ככלי שלי שאני ניגש אליו, ודאי בהדרגה, בעיגולים, מהעיגול שלי שזה אני, חברַי, "בני ברוך" העולמי ואחר כך כל העולם. כך בהדרגה אנחנו יכולים [לעלות], אבל בכל זאת לדאוג שכולם במשהו יהיו נכללים איתנו. בחינת המעבר היא היכרות הכלי שלי, שכל העולם הוא שלי. ואני צריך לאט לאט להתחיל לעכל, לדאוג לכלול אותם בתוכי.

אתם תרגישו שזה לא העולם שנמצא מחוצה לכם ויש בו המון עמים, דומם, צומח, חי, גלקסיות וכולי, אלא תרגישו שהכול נמצא בתוך הדמיון שלי, איך שאני מתאר את המציאות, לא שהמציאות הזאת נמצאת מחוצה לי, היא נמצאת בי, ובאמת אני כלול מכל המציאות, מכל העולם.

אנחנו צריכים, כמו שמוהר"ן כותב כאן "צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, נמצא כשעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאות החיסרון העולם ולהתפלל עבורם" כשבעצם אני לא מתפלל עבורם ולא רואה את החיסרון שבהם, אני רואה את החיסרון שבי עד שכל המציאות הזאת תהיה כלולה בי, קשורה בי, ואני אז ארגיש אותה כעשר ספירות שלי בלבד.

סדנה

יחד עם זה שאנחנו רואים בחמישה חושים שלנו את העולם כמו שאנחנו רגילים לדבר עליו, איך אנחנו מתארים את כל המציאות כעשר ספירות בלבד, שאין יותר חוץ מה-ו-י-ה?

איך אנחנו חוץ מהמציאות הרגילה משתדלים, מתאמצים להרגיש את המציאות האמיתית, שזה רק רצון לקבל המופיע בנו בכל החלקים שלו, בכל עשר הספירות שלו וכך מצייר לנו את העולם?

*

איך אני יכול לתאר לעצמי מצב שאני משנה את התכונות שלי ורואה שהעולם משתנה? אם בתפיסת המציאות כל העולם הוא העתקה ממני, מה שנראה לי שקיים, ובכלל לא קיים אלא כך אני רואה את זה, כך אני מרגיש אותו והוא קיים בי בלבד, כמו מראה שנמצאת בי ונותנת העתקה מהתכונות שלי בציור של העולם, איך אני בשינוי תכונותיי מגיע לשינוי התמונה הזאת שנקראת "עולם"?

בואו נתאר את זה ויחד נדבר. איך על ידי שינוי התכונות שלי אני מגיע לשינוי העולם, ממש אני מקרין את הסרט שלפניי?

*

איך אני פתאום רואה, שכדי לראות את המציאות בצורה הנכונה שהיא נמצאת בי ורק מוקרנת מתוכי החוצה, כדי שאני אבדיל בה הרבה יותר פרטים, לכן אני נמצא בקבוצה ויכול כך להתאמן עם החברים. ככל שאנחנו יותר משפרים את עצמנו, כל אחד את עצמו, נניח שאני מטפל בעצמי כדי לקבל את החברים כמו שהם שלי, כמו שהם אני, כך אני רואה את הקבוצה ואותם. זאת אומרת ניתנה לי קבוצה כדי שאני בה אוכל לייצב את המציאות הפנימית שלי כמציאות החיצונה ואוכל לשלוט בשתיהן. לראות [את המציאות] החיצונה ולשנות בפנימיותי. לראות את פנימיותי ולדעת מה אני צריך לשנות כדי לראות שינויים במציאות החיצונה.

כי המציאות החיצונה ניתנה לי כדי שאני אראה ביתר דיוק, ביתר פרטים. כמו שאומר בעל הסולם, שאנחנו צריכים להודות על אותה הזדמנות שניתנה לנו במציאות הזאת לראות את העולם מחוצה לנו, כי אז יש לנו השכלה מאוד מדויקת, רחבה, עמוקה ועשירה. מה שאין כן בתוכנו אנחנו לא היינו יכולים לראות משהו. אנחנו בתוכנו משנים איזה תכונות ולא בדיוק יודעים לפי זה מה לעשות. אלא רק לפי תפיסת המציאות החיצונה אנחנו כן מתחילים להבין את המהות של השינויים הפנימיים שלנו.

איך אני על ידי היחסים שלי עם החברים מייצב את עצמי כך, שאני מבין את הקשר בין תכונותיי הפנימיות לעשירייה החיצונה כל פעם אחרת? איך אני משנה את התכונות שלי על ידי זה שאני מתייחס לחברים אחרת? איך בהתייחסות שונה שלי לחברים אני משנה את תכונותיי הפנימיות?

בקיצור, מה הקונוטציה, מה ההתקשרות, התלות של התכונות הפנימיות שלי ביחסים שלי עם החברים, עד שכל החברים האלה, כמו שאומר רב"ש, עומדים ממש בתוך ליבי. ואני מקבל אותם לא שנמצאים מחוצה לי, אלא ממש עומדים בתוך ליבי כעשר תכונות שלי שניתנו לי כדי שאני אכייל את עצמי כל פעם לתפיסת מציאות יותר ויותר א-לוהית.

תעזרו כל אחד לשני להבין את השאלה קודם ואחר כך את התשובה.

*

איך אני מתאר לעצמי את החברים כהעתקה מהתכונות שלי? שממש אם הייתי משנה את התכונות שלי הייתי רואה אותם בצורה אחרת, הייתי מתפעל מהם אחרת.

איך אני מסביר לעצמי שזה אני מעצב אותם כמו שאני מקבל אותם, זאת אומרת שזה אני קובע את צורתם?

איך אני משכנע את עצמי שרק בי תלוי איך אני רואה אותם, עד שאראה אותם כאהובים, שלמים, נצחיים ומוצלחים ממש כמו הבורא?

*

כשאני רוצה להתחבר עם החברים כדי לקבל דרכם את תפיסת העולם החדשה, למה אני צריך להגיע לשנאה ולאהבה, לשתיהן בשווה? לא לאהוב אותם כמו שבעולם שלנו כך אוהבים, ואני תופס ורוצה להתחבק, לבלוע, לאבד את הראש, לא, כאן אני צריך להיות בשני הקווים. מקו אחד שנאה, ריחוק, דחיה, ומקו שני אהבה, חיבוק, חיבור, התקרבות.

למה אני צריך להיות בשניהם אם אני רוצה להיות לא בתפיסה הגשמית אלא בתפיסה הרוחנית?

*

איך אנחנו, כל אחד כלפי השני וכל אחד כלפי הקבוצה, שומרים על איזון בין הביקורת לאהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה", על כל שנאה תכסה אהבה. שאנחנו צריכים לדאוג גם לזה וגם לזה, גם לצורה השלילית של כל חבר ושל הקבוצה כולה בעיניי, ובהתאם לזה לצורה החיובית. והאמת נמצאת באמצע, רק בכיסוי אחד על השני.

מה זה נקרא כיסוי? האם כיסוי זה איזון בין שניהם ששניהם שווים, או שאחד מכסה את השני, ובמה הוא מכסה את השני?

*

איך שתיהן יכולות להיות שוות, שנאה ואהבה, ובכל זאת אהבה מכסה את השנאה? איך שתי התכונות האלה אהבה ושנאה צריכות להיות שוות, ויחד עם זה אהבה מכסה את השנאה? זה מפני שהיא מגיעה מהשורש שלנו, מהעליון, מהבורא.

איך אנחנו מייצבים את השלישיה הזאת כך, אני, חבר והבורא מעלינו? ולכן אהבה מכסה את השנאה, "עושה שלום במרומיו, עושה שלום עלינו", אחרת היינו לפחות מגיעים לשוויון בין שנאה לאהבה.

איך הבורא מחייב אותנו להיות עם אהבה מעל השנאה?

*

אם היינו חזקים, היינו מתחילים וגומרים את כל התהליך, את כל התיקונים רק בעשירייה בלבד, ולא היה יותר חוץ מעשירייה. מפני שאנחנו חלשים, אנחנו צריכים לכלול בתוך העשירייה את כל העולם, שהכול קיים בשבילי מה שנקרא.

איך אנחנו מחברים את כל המציאות החיצונה, חוץ מהעשירייה שלי, לעשירייה כדי לגדול? שדווקא כדי לתקן את העשירייה ולהגיע להוויה הפנימית, האמיתית והיחידה, אני צריך את כל המציאות.

*

כשאנחנו מגיעים מחרתיים לכנס, וחוץ מהקבוצה הזאת שהיא כבר מכירה את עצמה וכולם מכירים את כולם לפחות בפנים, ומרגישים שכולנו עברנו משהו יחד וזה קושר אותנו, כולל אותנו בכלי אחד, ואנחנו באמת שייכים לנשמה אחת אמנם עדיין לא מרגישים את זה בפועל, השאלה, איך אנחנו נקבל את האנשים החדשים שיבואו אלינו, שהם באמת שייכים לחיצוניות שלנו?

הם לא לגמרי אנשים זרים כמו בכל העולם, אלא הבורא מסדר לנו איזה מצב ביניים. יש להם איזה חן, יש איזה קשר אתנו, אבל קשר יותר חיצון, הרבה יותר חיצון. הם לא נמשכים כל כך לפנימיות, להשגת הבורא על ידי דבקות בחברים, זה הכול בצורה מאוד מעורפלת או בכלל לא נמצאת. אבל בכל זאת, לפחות הם אוהדים, מוכנים לתמוך, אפילו יותר מזה.

השאלה, איך אנחנו צריכים בכל זאת להתייחס אליהם, האם בשווה כמו כל אחד כאן לאחרים, ומה זה נקרא שבכל זאת אנחנו צריכים להתקשר אליהם. אנחנו צריכים לעשות את הצעד הזה כדי להרחיב את הכלי שלנו כי הכול תלוי בהרחבת הכלי, האור נמצא במנוחה מוחלטת. עכשיו יש לנו הזדמנות להתקשר אליהם, אמנם הקשר שלנו, בינינו הוא יקבל בתוכו רצונות ומחשבות זרים, אבל יחד עם זה בלעדיהם אנחנו לא יכולים להיתקן, זה השלב הבא של התיקון שלנו.

איך אנחנו צריכים לראות אותם, להתייחס אליהם, האם כמונו או כמו לילדים, או לאוהדים? איך נעשה בינינו, בין כולנו איתם כלי כבר יותר חדש, יותר מורחב שמסוגל גם להיכנס ליתר תיקון? כי מצד אחד אנחנו מרחיבים את הכלי שלנו וההרחבה באה על חשבון הגובה, הייחודיות. ומצד שני בלי זה אנחנו לא מסוגלים, כי סך כול עוצמת הכלי היא כמות שקשורה עם האיכות, זה כפול זה. איך אנחנו, נגיד אלף חמש מאות איש, מייצבים את הכלי החדש כשנבוא לקשר עם עוד אלפיים חמש מאות, שלושת אלפים, ארבעת אלפים איש, איך נכלול אותם בנו, באיזה יחס, באיזה רוח?

*

קריין: ציטוט מספר 2, מתוך "דגל מחנה אפרים".

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה."

(דגל מחנה אפרים, פרשת שלח).

איך אנחנו משכנעים את עצמנו שכל צעד קדימה זה נקרא יתר התקשרות בינינו וגם מחוצה לנו עם כל מה שנמצא בחברה האנושית? איך אנחנו במקום לקפוץ למעלה, להשגות כביכול עליונות, נבין שאנחנו צריכים לתקן את הכלי שלנו, והכלי ניתקן רק על ידי שאנחנו מחברים אליו עוד ועוד חלקים מקולקלים שנמצאים סביבנו? איך אנחנו מחזיקים כך את העשירייה שכולנו נראה שעלינו לתקן את הכלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת וכלים לתקן זה על ידי החיבור המתגבר גם בינינו וגם עם כל העיגולים החיצוניים.

*

כתוב כאן, ש"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול." מה זה נקרא שרק לחיבור השכינה אנחנו משאירים את השטח הזה לטיפול, וכל היתר לא חשוב לנו, אלא רק מקומות איפה שאנחנו צריכים להתחבר למבנה של השכינה?

איך אני מסתכל בצורה פרקטית על כל חבר בקבוצה, וגם על כל אלו שיצטרפו אלינו, עוד אלפים בימים האלו עד סוף השבוע, שאני אראה בהם אפשרות לחבר את השכינה?

*

(סוף השיעור)