שיעור בוקר 29.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 993,

מאמר "מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 993. מאמר "מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה".

מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה

תש"ן - מאמר ז'
1989/90 - מאמר 7

"חז"ל אמרו (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". וכמו כן אמרו (ראש השנה ל"ה) "אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם תפלתו, ואח"כ יתפלל".

ויש להבין הטעם, מדוע צריכים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. בזמן שהאדם נמצא במצב של חסרון, והוא רוצה להתפלל לה', שימלא את חסרונו, אם כן הוא צריך לעזרתו יתברך. ומדוע הוא צריך מקודם לסדר שבחו של הקב"ה.

אצל מלך בשר ודם יכולים להבין, שמקודם צריכים לתת כבוד למלך, אז המלך רואה שהוא מאוהבי המלך, ובגלל זה המלך ימלא את בקשתו. אבל אצל הקב"ה, מה שייך כך לומר. האם הקב"ה צריך, שהאדם יראה לו, שהוא מאוהבי ה'. אז הקב"ה יעזור לו, אחרת לא.

הלא הקב"ה הוא רחום וחנון, אף על פי שאין האדם כדאי, ה' עוזר לאלו המתפללים אליו, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט, על זה שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה": "כי אתה שומע תפלת כל פה". היינו שלא חשוב איזה פה שהוא מתפלל, אלא תפלת של כל פה, אפילו שהפה הזה אינו חשוב, מכל מקום הקב"ה שומע אותו. אם כן מהו הענין שצריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה.

ובכדי לפרש זה, נקדים לבאר את דברי הזה"ק (פרשת "חיי שרה", ס"ט, ובהסולם אות רכ"ד) וזה לשונו "תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר. והנה רבקה יוצאת, ושואל. היה צריך לומר, באה. כמו שכתוב, והנה רחל בתו באה. למה כתוב, יוצאת. ואומר, שזה יורה, שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר, שכולם היו רשעים, ורבקה יוצאת ונפרדת מכלל בני העיר, שהיתה צדקת".

רש"י מפרש את הפסוק ("חיי שרה", חמישי) "אלי לא תלך האשה". וזה לשונו "אלי, כתיב. בת היתה לו לאליעזר, היה מחזר למצוא עילה. שיאמר לו אברהם לפנות אליו, להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך".

ויש לפרש את ענין יצחק ורבקה, וכמו כן ענין של בת של אליעזר על דרך העבודה. הזה"ק ("חיי שרה", כ"ט, ובהסולם אות צ"ד) כתוב שם וזה לשונו: "אמר לו, יאמר אדני, אם שמע, איך אמרו בעלי המשנה פרשה הזו, שפרשוהו בעניני הנשמה, אשר אברהם הוא סוד הנשמה, ושרה הגוף".

ועל דרך זה יש לפרש את ענין יצחק ורבקה, כמו שכתוב בזה"ק ("חיי שרה", ע"ט, ובהסולם אות רמ"ט) וזה לשונו: "רבי יהודה אמר, שרה עמו, פירושו, כי כמו שצורתו של יצחק היתה כצורתו של אברהם, כן רבקה היתה צורתה ממש של שרה, ומשום זה כתוב שרה עמו".

לפי זה יש לפרש גם כן, שיצחק היינו הנשמה, ורבקה הגוף. הנה בסדר עבודת האדם, שרוצה להגיע לדביקות ה', יש תמיד ללכת בב' קוים, שהם ימין ושמאל. שענין ימין נקרא שלימות. היינו, שהאדם מרגיש סיפוק בעבודה. ועל זה הוא נותן שבח והודאה לה', על מה שזיכה אותו, להיות בין משמשי המלך. והוא רואה, שהגיע לדרגה ברוחניות, מה שאין זה נמצא בשאר עובדי ה'. והוא מכיר בשפלותו, ואינו יודע למה בחר ה' בו יותר משאר אנשים, שהם עוד לא הגיעו לדרגה זו. ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך. והוא יכול לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". ואין לו אז על מה להתפלל לה', שיעזור לו, כי אין הוא מרגיש חסרון במצבו.

אולם בזמן שהאדם הולך אח"כ לעבוד בקו שמאל, היינו שעושה בקורת על המצב שבו הוא נמצא. והוא רואה, שהן במוחא והן בליבא אין הוא בסדר. ויותר מזה, הוא רואה לפעמים, איך שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מהרגיל. ולפעמים האדם בא לידי שפלות כל כך גדול, שאין הוא רוצה שה' יעזור לו להוציאו משפלותו. אלא להיפך, הוא ברוגז על מה שאין הוא מקבל הנאה ותענוג מחיי הגשמיים. נמצא, שלפעמים השמאל לא נותן לו אפילו להתפלל ולבקש מה'. ואיך הוא יכול להרגיש עצמו לאדם השלם, ולתת תודה לה'.

אלא צריכים לדעת, כי עיקר העבודה היא בזמן עליה. כי רק בזמן עליה שייך עבודת האדם בב' קוים: ימין ושמאל. מה שאין כן בזמן הירידה, האדם נחשב למת. והאם שייך לומר שמדברים למת, או שרוצים משהו מהמת, שיעשה איזה דבר.

לכן מוטל על האדם, בזמן שהוא נמצא במצב העבודה, שאז שייך לומר, שיש להאדם לעבוד בשני אופנים: א' ימין, וב' שמאל. שענין ימין נקרא בעיקר, שהשלימות שבו נבנית על למעלה מהדעת. והשמאל שבו נבנה דוקא על בחינת דעת ושכל. כלומר, שאז הוא דן את עצמו כפי מה שהוא רואה, כמו שאמרו חז"ל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ב"ב קל"א).

נמצא, שבזמן שהוא עוסק בבחינת השמאל, והוא רואה את האמת, איך שהוא כל כך בשפלות, והוא משוקע באהבה עצמית, איך אפשר לומר אח"כ, שהוא נמצא במצב של שלימות, ולתת תודה רבה לה', על זה שנתן לו מתנה כל כך גדולה, שהוא נמצא בקדושה, שזהו ממש ההיפך ממה שהוא רואה את האמת. ואיך עוד אפשר להיות בשמחה, בזמן שהוא רואה את האמת.

התשובה היא בשני אופנים:

א. כמו שכתוב במאמר תש"ג, בענין "אמונת רבו", שאמר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת באמונת חכמים, כפי שהם סדרו לנו. וזה לשונו בשינוי לשון: "שהתלמיד צריך להאמין, כמו שרבו אומר לו, ללכת בדרך ימין ושלימות. והתלמיד צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה'. וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו רק טובות. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים. וכל אחד, לפי דרגה דיליה, הוא סובל. ועל זה הוא צריך לומר, כמו שכתוב "עינים להם ולא יראו". היינו, שכל זמן שהאדם נמצא בבחינת "להם", שיש "להם" שתי רשויות, אין "הם" יכולים לראות את האמת. לכן האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו".

נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, כנ"ל, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'. שרק על שתי רגלים האדם יכול ללכת בגשמיות. וזה נמשך מרוחניות, שזה מראה, שהאדם צריך ללכת בשני קוים.

ובענין השלימות יש עוד אופן. היינו, אם האדם בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל. היות שהוא מפגר, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא. היינו הוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שאין לו שום אבר, שיהיה לו איזה רצון לעבוד לתועלת ה', והוא רואה עכשיו, איך שהגיע למצב האמיתי שלו, הנקרא "הכרת הרע".

והוא אומר, זה שהוא רואה עכשיו את הכרת הרע, זהו מתנה מן השמים, שגילוי לו את האמת. אחרת הוא היה מרמה את עצמו, והיה חושב, שאין לו לשנות את דרכו, היות שבטח הוא הולך על דרך האמת, והיה יכול להישאר עם הרע שלו לעולמים. ועתה בא לו גילוי מן השמים, לראות את האמת.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "או הודע אליו חטאתו". פירש, שהקב"ה הודיע לו שחטא. כלומר, שהודיע לו מן השמים, שהוא חטא. זאת אומרת, הכרת הרע זהו גילוי מלמעלה. לכן הוא שש ושמח על זה שהקב"ה מטפל עמו, ומדריכו, ומראה לו את מצבו האמיתי. ומזה הוא מקבל שלימות. כלומר מזה שזכה לגילוי האמת מיד הקב"ה, שבחינה זו שהוא מקבל שלימות, היינו שאומר, שהקב"ה מקרב אותו ומראה לו את האמת.

נמצא, שהוא עכשיו לא במצב שיאמר, שהקב"ה דחה אותו מקדושה, בזה שהוא מרגיש את הרע. אלא להיפך. ומזה הוא מרגיש, שה' מקרב אותו. וזה נקרא "ימין מקרבת". וממילא הוא יכול במצב כזה, שהוא רואה, איך שהוא כולו רע, להתגבר ולעשות עצות איך לצאת מהרע הזה, לכן הוא מודה ומשבח לה'.

נמצא, עתה הוא נבחן לברוך. היינו בזה שהוא רואה, שקיבל ידיעה מלמעלה על הכרת הרע, ובזמן שהוא נותן תודה לה', בטח שהוא נקרא "ברוך", היות שקיבל ברכה מה'. ואז יכול לבוא לידי דביקות בה', "כי ברוך מתדבק בברוך".

וזהו על דרך שפירוש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל: "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי" (ברכות ס"א). ושאל, בשלומא בשביל צדיקי גמירי, מבינים. אבל בשביל רשיעי גמירי, היתכן לומר כך.

ותירץ, היות שבזמן, שהאדם יודע בעצמו שהוא רשע, בטח שיעשה כל מה שביכולתו לעשות תשובה. ויש לפרש דבריו "בשביל צדיקי גמירי", אז הם נהנים מהעולם, בזה שהם זוכים להטוב והעונג, שהיה ברצון ה' בעת בריאת העולם, היות שכבר יש להם כלים לקבל אור ה' בעל מנת להשפיע, כי בכלים הללו מתגלה המטרת הבריאה, שנקרא "רצונו להטיב לנבראיו".

וכמו כן בזמן שהוא כבר זכה להכרת הרע, זהו כלים, שיש לו דחף פנימי לעשות מה שביכולתו בכדי לצאת מהמצב של רשעים. מה שאין כן כשאינו מרגיש את הרע, אין לו מי שיעורר אותו לצאת מהמצב הרע הזה, היות שהוא לא מרגיש שכל כך רע לו, שהוא צריך לעשות מה שביכולתו לצאת מהמצב הזה.

נמצא, זה שהגיע למצב, שהוא רואה, שהוא כולו רע, כבר יש בזה מעלה גדולה. וראיה לזה, שכבר יכולים לומר, שבשבילו נברא העולם, כנ"ל "לא איברי עלמא אלא או לרשיעי גמירי". מה שאין כן מטרם שנגלה לו מצב הרע, לא היה לו שום זכות קיום בעולם, כנ"ל, "שלא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי או לצדיקי גמירי". נמצא, שמטרם הכרת הרע אין לו שום זכות קיום בעולם.

נמצא לפי זה, שאם הוא הגיע להכרת הרע, כבר נבחן שיש בו אחיזה בעולם. ומבחינה זו נבחן, שיש לו שלימות, וכבר יכול לתת שבח והודאה לה' על זה, וכבר יש לו חיבור עם ה', וכבר יכולים לומר, שהוא נקרא "ברוך", ו"ברוך מתדבק בברוך", כנ"ל.

ואז הוא יכול להיות, ואז הוא הזמן שיכול לעלות בדרגה. כלומר, שכל התפלות שנתן על חסרונותיו, הוא יכול לקבל בזמן השמחה, כנ"ל, כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", כמו שכתוב "ויהי כנגן המנגן, ותהי עליו רוח ה'". נמצא, שעיקר הזמן שהאדם זוכה לבחינת השראת השכינה, הוא דוקא בזמן השלימות, שדוקא בזמן השלימות, אז הוא הזמן שיכול לקבל לבחינת הנשמה שלו.

ובהאמור נוכל לפרש את מה שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאליעזר. והיה רוצה, שהיא תהיה אשה ליצחק". ובפשטות קשה להבין, הלא בתו של אליעזר היתה בת של תלמיד חכם, כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): "ויאמר אברהם אל עבדו, זקן ביתו המושל בכל אשר לו. אמר רבי אליעזר, שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר". וכמו כן אמרו שם "אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה".

על השידוך הזה אברהם לא הסכים, והשיב לו: "אין ארור מתדבק בברוך". מה שאין כן השידוך של רבקה, שהיא היתה בתו של בתואל ואחות לבן הרשע. ובתואל, אמרו חז"ל, שביקש להאכיל לאליעזר סם המות, כדי שישאר להם הממון". היינו שלא היה סתם רשע, אלא היה רוצח גם כן, ובא גבריאל והחליף הקערה, ונתנה לבתואל, ומת. וגם רבקה באה מסביבה של רשעים. והשידוך הזה הוא שידוך הגון, כמו שכתוב: "ורבקה יוצאת". היינו שהקב"ה הוציאה אותה מכל אנשי העיר, שהיו רשעים, "ורבקה יוצאת", שהיתה צדקת. ובפשטות, אם היו מציעים לאדם שני שידוכים, אחד בת תלמיד חכם, והשני שבא מבית רשעים ומעיר של רשעים, בטח שהיה בוחר בבת תלמיד חכם.

ובבחינת עבודה יש לפרש, שמצב של אליעזר הוא מצב של שמאל, שהיה צועק כל הזמן: "אלי-עזר, היות שאני נמצא תחת שליטת הרע". נמצא, שאשה זו, היינו בת של שמאל, שהיה מתפלל שיתנו לו את בחינת יצחק, שנקרא "נשמה", ל"אשה", שהוא הגוף, בכדי לקבל את הנשמה לא הסכים אברהם, מטעם שבזמן שהאדם נמצא בשמאל, וצועק "ה', עזור לי לצאת מהרע", נמצא שהגוף הזה הוא בבחינת "ארור". והוא אמר לו, שיצחק, היינו הנשמה, היא "ברוך", "ואין ארור מתדבק בברוך".

כמו שכתוב בזה"ק (תולדות, דף כ"ב, ובהסולם, אות מ"ט), "לכן אף על פי שאליעזר היה תלמיד חכם, אולם היה מרגיש, שחסרה לו מידת האמת. היה תמיד הולך בבחינת השמאל, והיו לו טענות תמיד, מדוע אין ה' רוצה לשמוע בקולו, שיתן לו בחינת נשמה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". והגם שהשמאל "מדבר להענין", כי הכל בנוי על הדעת כנ"ל, ש"אין להדיין אלא מה שעיניו רואות", אבל באמת הוא "ארור".

לכן אמר לו אברהם: "אין ארור", היינו הגוף, בזמן שהוא נמצא במצב של ארור, יכול לקבל בחינת השראת השכינה, הנבחן לבחינת נשמה הפרטית של האדם. כי השכינה נקראת "מלכות", שהיא כלל הנשמות, שמטעם זה נקרא מלכות "כנסת ישראל". לכן אין הגוף במצב הזה, מוכשר לבחינת "יצחק", הנקרא "נשמה", כנ"ל "הגוף נקרא אשה, והנשמה נקרא בעל".

מה שאין כן בחינת "רבקה", מכונה בעבודה, שהגוף רואה את כל מה שהשמאל מראה לו, את מצבו האמיתי, שכל האברים שלו הם רשעים, שרק מה שנוגע לאהבה עצמית הוא מבין, מה שאין כן מה שנוגע לתועלת ה', אין הוא מסוגל לעשות שום דבר בדיוק כמו שהשמאל מראה לו.

וזה נקרא ש"כל בני העיר היו רשעים". כי הגוף נקרא עיר, כמו שכתוב (קהלת ט', י"ד), "עיר קטנה, ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול, ומצא בה איש מסכן חכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו. ורבקה, שהיא צדקת אחת, יוצאת מכל בני העיר".

ולמה כתוב "יוצאת". ואומר "זה יורה, שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר". פירוש, שהגוף הזה היה מרגיש עצמו לשלם, היינו לצדקת, מזה שהקב"ה הודיע לו האמת. ומזה הוא שמח ונחשב זה עצמו לשלימות, בזה שהקב"ה הודיע לו כנ"ל. או מטעם הב' הנ"ל, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שיש לו שלימות, מטעם שהוא מאמין באמונת רבו, שצריכים ללכת למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".

ובמצב של שלימות יכולים לזכות לבחינת "יצחק", הנקרא "נשמה". זאת אומרת, שהשני הפכים הם נמצאים בגוף אחד, אלא בב' זמנים. ואומרים לנו, שעיקר הוא ללכת בקו ימין, לאחר שיש לו קצת מקו שמאל. וזהו, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום", שזה נקרא "ימין". "ואח"כ יתפלל", שנבחן לשמאל. ואח"כ חוזר לימין."

שמענו על זמן תפילה וזמן הודיה.

שאלה: האדם נמצא בהכרת הרע, הוא מבין שהוא רשע, כמו שרב"ש כותב פה, ואז הפעולה הראשונה שהוא צריך לעשות זו תפילה.

כן.

תלמיד: אבל אז יש איזה שינוי שהוא עובר לימין.

כן.

תלמיד: איך זה קורה, הרי הוא רשע והוא עשה תפילה, מה גורם לו לעבור פתאום לימין?

תפילה.

תלמיד: עצם זה שהאדם מתפלל זה כבר מקרב אותו?

מתקן אותו ומקרב אותו.

תלמיד: כדי שהאדם יעבור אחרי התפילה לקו ימין, הוא צריך לקבל גם איזו ענית התפילה או שעצם פעולת התפילה זה כבר מספיק?

זה תלוי באיזו דרגת ימין ושמאל הוא נמצא. איזו דרגת עביות הוא צריך להראות לבורא היכן הוא נמצא.

תלמיד: במקום שאנחנו נמצאים ברגע שאדם מגלה שהוא רע, רשע, לא רוצה להתחבר לחברים, עם כל מה שאנחנו מבינים בנושא תפילה, יש לנו מה להתעכב אחרי התפילה מללכת להודאה או שפשוט אחרי התפילה מיד ללכת להודאה?

יש מה להתעכב. בדרך כלל כשאנחנו כבר מוכנים להתפלל, אנחנו כבר חושבים שזהו, "עכשיו לפי המילים שלי הבורא מעלה אותי וזורק אותי מסוף העולם לתחילתו" או ההיפך לסופו, לא חשוב. זאת אומרת, שאני עכשיו מקבל עליה ושינויים ואז לא תמיד זה הולך ככה, אלא אדם צריך שוב ושוב להיכנס לתפילה ולהרגיש שיש לו הזדמנות להתכלל בחברים, וזה נקרא להתכלל בבורא, ואז להגיע לשינוי כמה פעמים.

תלמיד: אני רוצה רק לסיים בהודיה גדולה על הכנס הזה שהיה לנו ביומיים האחרונים ולהגיד שהמילים האלה שאמרת עכשיו נופלות הרבה יותר על מקום אמיתי אחרי הכנס הזה, תודה.

יפה, תודה לך.

שאלה: כתוב "וזהו, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום", שזה נקרא "ימין". "ואח"כ יתפלל", שנבחן לשמאל.". כלומר הוא אומר שהתפילה זה שמאל. מה הכוונה?

שהוא מרגיש את עצמו בשמאל.

תלמיד: אז מה זה "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום" איך "שבחו של מקום" מסדר את האדם?

"שבחו של מקום" הוא מסדר מתוך מה שמתגלה לו, כי הבורא נמצא בימין, בהשפעה, בחיבור ואז הוא מסתכל על עצמו ורואה שלעומת הבורא הוא נמצא בשמאל.

שאלה: כתוב שבזמן עליה הוא נמצא בשני קווים בימין ובשמאל ובזמן ירידה הוא נחשב כמת. זאת אומרת שאין קשר בין שמאל לירידה? הרוחניות כולה בנויה על עלייה?

לקשור נקרא "ימין" ולחלק נקרא פעולת "שמאל".

תלמיד: אבל הוא אומר שרק בזמן העלייה זה נחשב לעבודה בשני קווים. זאת אומרת שגם השמאל אפשר לייחס להשתמש בזה לעלייה.

אם הוא מתקן את הרצון לקבל שעולה אליו, זה נקרא שהוא עובד על השמאל.

תלמיד: אז בעצם העבודה שלנו להגיע למצב שאנחנו עובדים בשני קווים, כל הזמן לכיוון המטרה. נכון?

כן.

שאלה: הוא מתאר פה, שעל ימין הוא צריך לתת תודה ובשמאל הוא צריך לתת תפילה. ואז הוא ממשיך ואומר שבעניין השלמות יש עוד אופן והוא מתאר מצב ש "הכרת הרע זהו גילוי מלמעלה. לכן הוא שש ושמח על זה שהקב"ה מטפל עמו, ומדריכו, ומראה לו את מצבו האמיתי. ומזה הוא מקבל שלימות". זאת אומרת, שלאו דווקא בעת גילוי הרע הוא מרגיש שהוא בבחינת שמאל דוחה, מרוחק. אז הוא אומר "נמצא, שהוא עכשיו לא במצב שיאמר, שהקב"ה דחה אותו מקדושה בזה שהוא מרגיש את הרע. אלא להיפך. ומזה הוא מרגיש, שה' מקרב אותו. וזה נקרא "ימין מקרבת".

כן

תלמיד: כלומר, עצם זה שהוא מרגיש את הכרת הרע והוא מכיר בכך, זה דווקא נקרא קירוב?

זה מקום עבודה, כן. ואז אדם רואה שהוא מתקרב, ועל ידי גילוי הרע הבורא מקרב אותו. אז הוא לא יכול לסבול את הרע והוא נמשך לחסות את השמאל על ידי ימין.

תלמיד: אז מתי הכרת הרע נקרא שמרחיקים אותו ומתי מקרבים?

עכשיו זה זמן להתקרב. אם הבורא לא יראה לו את הרע, אז לְמה יתקרב האדם? מה הוא יכסה?

תלמיד: כן. ופה הוא מתאר שעצם זה שמראים לו את הרע, זה כבר נקרא שמקרבים אותו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שבעצם בהכרת הרע הוא כבר מרגיש שהוא מקורב וברוך ובשלמות.

כן. אבל עדיין זה לא תיקון. עדיין הכול הבורא עושה.

תלמיד: ויש מצב כשמגלים לו את הרע הוא מרגיש שהוא מרוחק וחייב להתפלל.

כן.

תלמיד: ויש מצב שמראים לו את הרע והוא מודה ומרגיש שהוא קרוב. בשניהם מראים לו את הרע, ופעם אחת הוא מגיב בתפילה ופעם אחת הוא מגיב בהודיה.

כן.

תלמיד: אז מה הם שני המצבים האלו?

בכך שמראים לאדם שבמצב הראשון הוא נמצא ברע, הוא שמח כי יש לו מקום עבודה, ובמצב השני שיש לו רע זה בתפילה, אם הוא יכול להתפלל.

תלמיד: אבל אז הוא בחוסר שלמות.

אבל הוא מתפלל שם, הוא שמח מזה שיש לו על מה להתפלל.

תלמיד: אם ניקח את זה קצת יותר קרוב לענייננו. איך בזמן שאדם מרגיש מנותק, מרוחק, מרשיע, מבקר את החברים, את הבורא, את המטרה, את הכול, אדם יכול להיות במצב שהוא שש ושמח?

לא, הוא שש ושמח אחרי שהוא עשה פעולת תיקון, כאן רב"ש רק מסביר לנו על המצב.

תלמיד: זאת אומרת, שהוא לא יכול להיות במצב שהוא שש ושמח כשמגלים לו שהוא מרוחק.

אבל זה לא סתם מצב שמח, אלא מצב שהוא השלים אותו.

תלמיד: אם הוא השלים אותו, אז ברור שהוא שמח. אבל פה הוא מתאר מצב שעצם הכרת הרע, עצם זה שגילו לו שהוא נמצא בריחוק, הוא כבר נמצא במצב ש"הכרת הרע זהו גילוי מלמעלה".

כן, ודאי שזה גילוי מלמעלה.

תלמיד: איך להיות במצב כשמגלים לו את הרע שהוא רחוק - כבר בשלמות ובשמחה?

הוא עדיין לא בשלמות. כשהוא על פני הכרת הרע מושך את הכוח מלמעלה ומעלה את עצמו, אז הוא יכול להיות בשמחה. כתוצאה מזה שסידר את הקשר בין שני קווים.

תלמיד: במה תלויה היכולת של האדם להכיר במצבו כמוכן לתפילה ולא להיות שקוע ומרוחק בבחינת כסיל אוכל את בשרו?

בכוחות שלו.

תלמיד: שלו.

ממה שהוא עבר, כן.

תמיד: האם זו התגברות אישית של האדם?

כן.

תלמיד: אתמול דיברנו המון שאדם לא מוציא את עצמו מבית האסורים ורק חבר יכול להעלות את החבר. האם זה בכוחות שלו או בכוחות של החברים?

כן.

תלמיד: מה כן, זה או זה?

תחליט.

שאלה: איך עוברים מהמצב הפרטי של ימין ושמאל שכל אחד יודע לזהות על עצמו, למצב שמאל וימין של העשירייה?

שמאל וימין של העשירייה? בוא נשאל את החברים. איך מזהים באיזה מצב נמצאים, ימין או שמאל?

אני חושב שהיום זה לא הזמן הנכון, או נרדמים או מסתכלים עליי בעיניים ריקות.

תלמיד: בכנס דיברנו על ההדהוד, על זה שאנחנו צריכים לעורר אחד את השני. ברור שכול אחד מקבל מצבים מלמעלה, אתה יכול להיות בימין ופתאום אתה רואה חבר עם פרצוף בתוך האדמה או להיפך.

כן.

חברה אני אומר לכם ברצינות, תשאלו אחד את השני. אני לא יכולתי לישון מרוב עייפות. הכנס היה מאוד קשה, מאוד כבד. זאת אומרת עברתי אותו אבל אחרי שהוא נגמר - הרגשתי שאני סחוט עד אפס.

שאלה: מה גורם לרב להרגיש סחוט או לא סחוט?

קודם כל מצב פיזי. ממש מצב פיזי, מרוב המתח והלחץ. אומנם אני לא לחוץ בעצמי, אתם ראיתם את זה, אבל משום מה כשנגמרה הפעולה אני לא מסוגל לעשות שום דבר, לא במוח, לא בלב ולא פיזית שום דבר, וזהו, אז אני מחכה עד שזה יעבור.

תלמיד: אבל זה תמיד כך אחרי כנסים שיש פרק זמן כזה.

לא עד כדי כך, הכנס הזה הוא היה הרבה יותר עוצמתי.

תלמיד: זה שהרב סחוט, זה סימן טוב או זה סימן לא טוב לתלמידים?

זה טוב לתלמידים, חכו ותראו, אני חושב שזה טוב, לכולם זה טוב.

תלמיד: אז זה סימן שהייתה עבודה, או סימן שהתרשלנו?

סימן שהייתה עבודה של כל החברים שנוכחים ועושים עבודה, זה טוב.

שאלה: אני רוצה לחזק את עניין העבודה. הרגשנו גם שהרבה חברים שהם לא איתנו ביום יום כמו שאנחנו כל פעם מצפים, אבל פתאום בכנס הרבה חברים התעוררו ודחפו אותנו, דבר שהם לא עושים ביום יום, ואפשר להגיד שהיינו בשוק, אפילו בהלם שהחברים האלה פתאום התעוררו. כאילו הבורא נתן להם איזשהו כוח ואמר להם, "חכו יש כנס בואו אנחנו ניתן לכם את הכוח הזה תתנו כוח לכולם", וכך הרגשנו שהכנס הזה נתן לנו כוח נוסף.

אני ישנתי בלילה בקושי שעה, לא יכולתי להירדם, הרגשתי עודף אנרגיה שאי אפשר להירדם, ואני ממש מודה על הכנס הזה, זה כנס באמת מיוחד. גם כשהיינו בתפקידים בכל מקום, אתה רואה את החברים עושים גם תפקידים וגם מאמץ להיות בכוונה עמוקה, להיות בקשר עם החברים, גם כשלא תמיד יכולנו לשבת באתו שולחן, אבל היה מאמץ אדיר ופנימי להיות בתוך החיבור הזה, למרות שעשינו הרבה תפקידים בתוך העשיריות. אז תודה רבה לכולם, לחיים חברים.

טוב

שאלה: לקראת סוף הכנס הרגשתי שאנחנו כבר עובדים עם כלים אחרים לגמרי, הכלים התחלפו ממש בסוף השיעור אולי טיפה לפני, והרגשתי שאנחנו כבר נמצאים ביום הבא, יום חדש, ויש את הכבדות הזאת בגלל שיש משהו מאוד גדול חדש שנפתח ומגיע.

השאלה היא, איך מקבלים את ההגעה של הכלים החדשים, מה הסדר הטכני הנכון לפעול נגיד בשיעור, כדי לקבל נכון את הכלים החדשים שמתקרבים ומתגלים?

אני שואל, מה הצורה הטכנית הנכונה לעשות כדי לקבל את האור החדש שמגיע בצורת הכלים?

אני חושב שהעיקר להתחבר לעוד חברים, ויחד לקבל כבר את ההשפעה החיצונית, מעשיריות אחרות, אבל בכל זאת גם כך.

תלמיד: שזה עובר מעצמו זה ברור, אבל יושבים וכאילו יודעים שזה יעבור מעצמו אבל גם רוצים איכשהו להשתתף נכון בתהליך הזה.

כן.

שאלה: מה הרגשת מיוחד בכנס הזה שלא הרגשת בכנסים קודמים?

הרגשתי הרבה יותר עוצמה בחיבור, לעבור ממצב למצב. זאת אומרת האנשים, הקהל שהיה בכנס הוא היה קהל שלומד, שמקבל שינוי, וככה זה עבר עליו. זו עיקר הרגשתי.

תלמיד : למה התכוונת שאמרת שהיה קצת כבד?

זה היה כבד, לא שזה רע זה כבד. זה כמו חמור או אדם לא חשוב איך להגיד, שסוחב שק דינרי זהב. אז מצד אחד הוא סוחב את זה לעצמו, מצד שני ביני לביני זה קשה, זה כבד.

תלמיד: איך מכאן והלאה?

זה תלוי כמה שאתם תוכלו להיות גמישים בכל המצבים האלה ולראות איזה מצב לעורר ואיזה לא.

תלמיד: אתה יכול עוד קצת להרחיב על הגמישות?

לא, יותר טוב אם אנחנו נדבר מתוך מה שעובר עלינו, יותר טוב כך.

(סוף השיעור)