שיעור 10.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/49JmCJVm?c=E78GeyNg&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 869,

"מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה"

קראנו מאמר מכרך ב', שלבי הסולם, פרשת צ"ו, "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין, בעבודה", עמוד ל"ה.

מתי מתחיל היצר הרע לעלות באדם ולהשטין לו על העבודה הזאת, להפריע כביכול? מתי שאדם מתחיל את העבודה. לפני שהוא מתחיל, אז ודאי שהיצר הרע לא עושה כלום, למה? לפני שמתחיל אין שום פעולה מצד האדם נגד היצר הרע.

עבודת ה' היא לתקן את היצר הרע. התיקון הזה הוא הכרחי. אם לא התיקון, אז לא יהיו לאדם אותיות העבודה, לא יהיו לו טעמים להרגיש את גמר התיקון, שגם עכשיו הוא נמצא במצב הזה, אבל אם לא הדרך שעובר ושאוסף את כל ההתרשמויות בהבדל בין אור לחושך, מר ומתוק, אמת ושקר, אז לא יוכל להרגיש את אותו מצב שבו הוא נמצא.

אלא לאט לאט, כשמתחיל להבדיל בין בורא לנברא, בין שני הקצוות האלו, אז מתחיל לקום מחוסר הכרה, ולהרגיש איפה באמת הוא נמצא. שום דבר לא משתנה חוץ מההתבהרות הזאת כלפי האדם. יצר הרע הוא מסודר בדיוק בצורה כזאת, שבמידה שאדם עובד עליו, כפי שעובד לפי כל הפרטים שיש, אז בתיקון ההפרעות האלו הוא בדיוק מקבל ידיעה, טעמים ואפשרויות להרגיש את המצב המושלם שנקרא "גמר התיקון".

כאן זו דרך הפוכה ממה שאנחנו רגילים. אם עובדים בעד יצר הרע כמו כל הדומם, הצומח, החי, והמדבר שבעולם הזה, אז אין שום התנגדות, הפוך, היצר הרע נותן כוחות וכמה שיותר רוצים לספק לו מילוי. אם עובדים כדי לתקן אותו, לרכוש על ידו רוחניות, כי רוחניות לא מתקבלת ביצר הטבעי שלנו, אלא מתקבלת באור חוזר, ברצון דלהשפיע, אז וודאי שהטבע מתנגד, ויצר הרע מתחיל לבעור בתוך האדם ולא נותן לו לעשות שום פעולה מחשבתית, רצונית, מעשית.

רואים אז בכל הרמות של האדם, גם במחשבה, גם ברצון, גם במעשה, עד כמה הוא נחלש, עד כמה הוא פתאום מאבד את המוטיבציה שלו, כמה אין לו חומר דלק ממש להזיז את עצמו. וזה טוב, זה סימן טוב, אבל אדם ביני לביני מרגיש רע. רק אם תהיה לו אמונה, אמונת חכמים, שהוא צריך להשיג את הכוח מבחוץ, התרוממות מבחוץ, אם יעשה את זה, אז יקבל כוח ויוכל להתקדם. ואם לא יקבל כוחות מבחוץ, אז לא יהיה לו על מה להתקדם.

גם כאן יש בעיה, כי יכול להיות שנדמה לו שהוא הולך וגדל, שהוא משפיע לכולם, עושה דברים טובים, מצליח מאוד בכל מיני שטחים בקבלה, ובעצם גם כאן היצר הרע עובד עליו, ובמקום תיקונים אמיתיים מכניס לו איזה מין תחליף אגואיסטי, ושוב סותם לו את העיניים, עד שאדם מגלה את זה אולי.

הבדיקה כאן היא האם אדם יכול לבטל את עצמו כלפי החברים, כי רק מהם הוא יכול לקבל כוח להתקדמות. אם יש לו את זה, אז כנראה שמתקדם. זה בעצם המאמר.

תלמיד: במה ההתקדמות?

אני לא יודע. יש כאן כמה חברים שנמצאים כמעט לפני מחסום ואתה עדיין לא, חפש אותם ושאל אותם, אני אומר ברצינות.

התקדמות אפשר לראות בהכנעה לחברה. את העבודה לפני זה אנחנו לא רואים, אחרי זה מקבלים כוח מלמעלה ויכולים לעשות קצת יותר על מנת להשפיע. אבל מי יודע מה זה על מנת להשפיע, מתבלבלים בזה, כי יכול להיות שמקבלים כוח להיות יותר חזק, יותר גדול, יותר מוצלח, וחושבים שזה ההישג. זו בעיה, הדברים עדינים.

צריכים גם להחזיק את האדם בלא לשמה על משהו, אז נותנים לכל אחד בינתיים כל מיני פיתיונות עד שיגדל, וזה לא פשוט, גם את זה צריכים. צריכים לטפח גם את "הלא לשמה" כמו עם ילד. סיפרתי על הרובה שרציתי להרוויח מהסבא, שנה שלמה עבדתי על זה, ובינתיים למדתי, גמרתי כיתה בהצטיינות. גם את זה צריך.

אבל איך שלא יהיה, צריכים גם לבדוק באיזו רשת של מלאך המוות אני נמצא, תמיד באיזה, האם לפחות במשהו שמועיל. זה מה שנקרא אצלנו, האם מלא לשמה הזה אוכל לבוא ללשמה.

תלמיד: אמרת שאפשר לראות התקדמות בהכנעה לחברה. מה זה הכנעה כלפי החלטה של חברה?

אם בעל הסולם כותב לנו שהכוח היחידי שאיתו אני אתקדם לרוחניות הוא כוח שאני אקח מהחברה, התרוממות הבורא, חשיבות המטרה, אז אני יכול לקבל את הכוח הזה בתנאי שאני יותר קטן מהחברה, שאני באמת ארגיש את זה בליבי. בעל הסולם כותב במכתבים שאפילו מועיל להכניע את עצמו כלפי החברים בפועל. כלומר אפילו שאתה לא יכול בלב לעשות, תתחיל לעשות את זה במעשה.

אבל בעצם צריכים להגיע למצב שזה כך יהיה בלב. כי אם אתה יכול להגיע להכנעה כלפי החברה, אז אתה יכול לקבל מהם, להתרשם מהם, זה כל העניין. לא סתם מדברים על איזה שקר. וכשתגיע למצב הזה, אז וודאי שתקבל כוחות שעל ידם תוכל להתקדם ברוחניות.

תתחיל לפתוח את השרשרת מהסוף. כדי להתקדם ברוחניות אני צריך כוח משיכה לבורא, נוסף למה שאני מקבל מלמעלה כניצוץ שנותנים לי. את הנוסף הזה אני יכול לקבל מהחברה. כדי שאני אקבל מהחברה, אני צריך להיות קטן כלפי החברה, כי רק קטן יכול לקבל מהגדול. כדי להיות קטן כלפי החברה, איזה פעולות אני צריך כדי שבאמת בלב שלי לפני השכל אהיה קטן, ארגיש את עצמי קטן. אפילו שכולם יגידו לי "אתה גדול, אתה גדול", ארגיש שאני באמת קטן. אולי אני אלך עם האף למעלה, הפוך, כדי להסתיר את הדבר הזה. אבל ככל שאני ארגיש את עצמי קטן, כך אני אקבל מהם כוחות שרק על ידי הכוחות האלה אני אתקדם ברוחניות.

לכן אני צריך פשוט להיות חולה על הדבר הזה, מתי ואיך אני אהיה קטן. אולי עליי לדרוש מהחברה שתספק לי את זה קודם, זאת אומרת, סיבה לסיבה לסיבה. אין לי את הקטנות הזאת, אז שהחברה תעזור לי שתהיה. הם יתחילו למשל לדבר אחד על השני דברים טובים, ומישהו יבוא אליי ויגיד, "אתה יודע מה? נראה לי שההוא כבר גדול, שמעתי עליו, תראה איך הוא מדבר, ממש לעניין". "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אני צריך להשתמש בכוחות שיש לי, וקנאה היא העיקר.

כתוב, ג' דברים מוציאים אדם מהעולם, קנאה, תאווה וכבוד. תאווה זה לבורא, זה דבר גדול. כבוד זה כבוד ה', שיהיה לו. וקנאה היא דבר קצת פחות, שכלפי החברים אפשר להרגיש אותה יותר. לכן להשתמש בתכונות האלו, וברוך ה' אני רואה שלא חסר לאף אחד כמה שאני מכיר אתכם. לטפח אותן, דווקא לקשור אותן למטרה, ואז הן יעבדו בצורה מועילה.

תלמיד: האם זה גם שניים שמדברים על השלישי שהוא לא נמצא?

מה זה חשוב? בקבוצה שלי יש חמישה עשר איש. אני יושב בקבוצה ואף פעם לא חשבתי על חבר מסוים, ונניח שהוא לא נמצא היום וכל הקבוצה מדברת עליו, "אתה יודע איזה אדם הוא, מי הוא, ומה הוא עשה?". הם מתחילים לדבר, ואני אף פעם לא חשבתי עליו, הוא לא היה בכלל משהו בעיניי. פתאום אני מתחיל לשמוע דברים, ואני מתחיל בפנים להרגיש ולבעור, "איך זה יכול להיות? מה פתאום הוא, ואיפה אני? אולי הוא כבר שם ואני עדיין כאן". זה נותן כוחות.

מה לעשות? לא נורא, כן? זו הבעיה, שאדם צריך לחפש אופנים כאלו שזה כן ידליק אותו, שתהיה קנאה מועילה למטרה, ולא שעכשיו אני אקלקל לו את הדרך שלא יקפוץ מדי. יש גם אנשים כאלה שרוצים כך לעשות לאחרים, "חשבתי לעשות את זה, והוא עושה עוד יותר טוב ממני, מה זה?", בזה הוא עושה ממש עוול לעצמו.

זה מה שחסר לנו. אני רואה שהקבוצות איכשהו מתנוונות ושוכחות שבלי זה אין התקדמות. צריכים חזק להשתמש בזה.

תלמיד: מהי החלטה של החברה, שבן אדם מכניע את עצמו כלפיה?

יש עניין של אחרי רבים להטות ואחרי יחיד להטות. ברוחניות מן הסתם שמענו, אחרי יחיד להטות. הכוונה אחרי יחיד, שהוא באמת אחד, יחיד, מיוחד מהאנושות, או מאיזה קהל גדול של אנשים שאני מכבד את הידיעה. ואז אני לא מסתכל על הקהל, אלא מסתכל עליו. לא אכפת לי מהמיליונים, אלא מה שיגיד אותו יחיד.

למשל, מיליונים חושבים שהחוקים הם כאלה וכאלה, ובא מישהו כמו איינשטיין ואומר לא, החוקים הם אלה ואלה, וכל המיליונים לא מבינים מה הוא אומר בכלל. הוא אומר שאת הזמן יכולים למשוך, למתוח, או להפוך אותו לאפס, והמרחק גם יכול להיות מעוות. ואז כל הבסיס שלנו כאילו נשמט ואנחנו תלויים באוויר. הקהל לא מבין את זה, אבל הוא אומר, והדעה שלו זו דעה באמת חזקה, מתקדמת, ולא יכולה עדיין להתקבל, אבל זה כך. אז אני הולך אחריו.

איך אני הולך אחריו? אני הולך אחריו למעלה מהדעת כי גם אני מהקהל. אם הייתי כמוהו, אז לא הייתה לי שאלה בכלל אחרי מי להטות, אני לא צריך להטות אחרי אף אחד. אם אני הולך לרוחניות, אז אני צריך להטות אומנם אחרי יחיד, אבל גדול. ואם אני מבין שזה כך בשכל, אז כדי להעביר את זה מהשכל למעשה, אני צריך למצוא כוחות לבצע את זה. הוא צועק שם שהוא צודק, ונכון שהוא צודק כנראה, אבל מאיפה אני אקח כוחות? הקהל נגדו עם השכל שלו, ואיך אני יכול להצטרף אליו? "הדבוק לגדול גדול", אני מסכים, אבל איך? ואז מתחילים לחשוב איך לעשות.

אתה שואל תכלס מה קורה בקבוצה?

תלמיד: גם בקבוצה, בין היתר.

בקבוצה, אני לא יודע כלפי מה יש החלטות. כלפי רוחניות, איזה החלטות יכולות להתקבל בקבוצה שלא החליטו הגדולים שלנו? האם אני צריך בקבוצה להעביר החלטת קבוצה ללכת לרוחניות, לעשות איזו פעולה רוחנית, מה בדיוק?

תלמיד: היישום במעשה של אותן החלטות שהחליטו.

יישום במעשה, כן, זה נכון, ואת זה צריכים לעשות לפי רוב הקבוצה, כי אין כאן בקבוצה יחיד. וכאן גם כן, שכל אחד יראה את עצמו אם הוא הולך להכניע את עצמו או לא.

בקבוצה החשבון אחרי יחיד או רבים להטות זו בעיה. כאן צריכים לברר את שני התנאים האלה יחד, גם את זה וגם את זה. אבל צריכים להגיע למצב שיש אחדות, לא חשוב מה בסופו של דבר מתקבל. כי אפילו שמקבלים כביכול החלטה לא נכונה, אם מקבלים אותה כולם יחד, אז זה יהיה הנכון. אם זה באמת יהיה כך בלב אחד, לא חשוב איזו החלטה תהיה, תצליחו. כי בעיקרון היא לא ממש נגד הדרך.

תלמיד: כל הזמן אנחנו אומרים שצריך הכנעה כלפי הקבוצה, הקטנה של עצמי כלפי הקבוצה. אבל אם בעבודה הזו כל הזמן הרצונות שלנו גדלים, אנחנו עוד פעם צריכים כאילו להקטין אותם.

לא, בקבוצה שלנו בניגוד לקבוצות שיש בחברה, אנחנו לא צריכים להכניע את עצמנו בצורה כזאת שאנחנו צריכים להגביל את עצמנו, להיות יותר מטומטמים. בעמך, ככל שאתה יותר מטומטם, ככל שאתה עושה הכול כמו שהחברה דורשת ממך, כך אתה אזרח יותר טוב, אתה חסיד יותר טוב, לא דורשים ממך יותר. אנשים שרוצים להעביר את החיים שלהם בשקט, צריכים לעשות את עצמם קצת מטומטמים. בזה אתה נותן לחברה לפעול עליך, לקבל את החוקים שלה, ויחד עם החוקים את התמיכה שלה, ואתה יכול לסחוב את החיים יפה ולגמור אותם כאילו לא נולדת.

בקבוצה אצלנו צריך להיות ההיפך. עם כל הגודל של הרצון שלך והאישיות שלך והכול, אתה צריך לעבוד לאיחוד הקבוצה. לא להתבלט שאתה נגד כולם, אלא לעבוד על מנת לקשור את כולם יחד. אז למה שזה יהיה ההיפך? בחברה בחוץ הם לא עובדים על זה, אז ככל שכל אחד הוא פחות, זה גורם לאיחוד החברה. אצלנו, אם אתה עובד לאיחוד החברה בצורה אקטיבית, אז ככל שהאגו שלך יותר גדול, ככל שהיכולת שלך יותר גדולה, כך אתה יותר תאחד את הקבוצה. זו דרך הפוכה.

יש חמישה עשר איש שכל אחד מהם בכל הכוחות, בכל העוצמה שיש לו, עובד לאחד את החברה. אז האיחוד נעשה כתוצאה מהעבודה שלהם, ולא כתוצאה מההכנעה שלהם שכולם כלומניקים, אף אחד לא בולט, כולם אותו דבר, אפסים. כאן כולם שפיצים ומתחברים יחד, זה איחוד ברמה אחרת לגמרי, לא ברמת אפס. זה הבדל.

תלמיד: אם אני אמור לבוא ולתת את עצמי לאיחוד הקבוצה עם כל הרצון, איך פה נכנס הקטע של הכנעה? איך משתלבים הדברים האלה?

ההכנעה לא צריכה להיות בזה שאתה מכניע את דעתך, שאתה מכניע את היכולת שלך, את הייחודיות שלך בכל מיני דברים. לא. ההכנעה צריכה להיות בידיעת המטרה, שהמטרה היא יותר גבוהה ומחייבת כל אחד.

למשל, כולנו רוצים עכשיו לבנות קיבוץ. כל אחד מביא את כל הידע, את כל הכוחות ואת כל הרכוש. לכל אחד יש ידע, כוח, רכוש, וכמה שיש לכל אחד, נשמח שיש לו יותר גם ידע בעניין, גם כוח וגם רכוש, אדרבא שיהיה. למה צריך להיות דווקא שכולם שיבואו ערומים בלי שכל ובלי כוחות? מזה אפשר לבנות משהו?

(סוף השיעור)