שיעור בוקר 16.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 16,

"מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך כמוך"

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמ' 16, מאמר "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך כמוך".

אני שמעתי גם אתמול מכמה חברים, שעדיין עובדים על המאמר הזה שאנחנו עשינו, רוצים לעשות גרף מזה, מדויק. אז אני רוצה לקרוא שוב מהמאמר ההוא איזה קטע. ""ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים."

מה זאת אומרת? מה זה המצב הזה?

סדנה

אז להיכנס לגלות מצרים, כנראה שזה חובה. אז איך נכנסים לגלות מצרים? מה קרה להם? מה קורה בתוך האדם או בין בני אדם בקבוצה, בעשירייה, כשנכנסים לגלות?

*

איך אנחנו מבדילים בתוכנו, כל אחד בתוכו, בין נקודת יוסף שרוצה לאסוף, להתאסף, לנקודות האחרות שהן לא רוצות לחיבור. איך אנחנו מבדילים את אלו מאלו, נקודה של יוסף מנקודות של אחָיו? האם אפשר בהרגשה ברורה כבר להצביע על זה ולהגיד שכן, יש לי את זה?

*

איך אנחנו מגדירים מצרים כשאנחנו נכנסים אליה? מצרים זה ההרגשה הפנימית שלי, מה שיש בי, שבי נמצאים כל התכונות הללו, גם האחים וגם יוסף שרוצה לאסוף והיתר לא מסוגלים, לא רוצים, מושכים אותו לכל מיני כיוונים, מסתירים את היכולת להתחבר, הרצון להתחבר, מחלישים, זה המצרים הפנימי, כן או לא? אני לא יודע, אם כן אז מה זה 7 שנות שובע? ממה שבעים מה טוב?

*

איך כלפי החיבור בקבוצה אנחנו עוברים 7 שנות שובע ואחר כך 7 שנות רעב ובאיזה מצב אנחנו יוצאים משליטת הרע, ממצרים?

*

איך אנחנו נזהה את הנקודה הזאת שאומרת את אחי אני מבקש? איפה אנחנו, כל אחד בתוך עצמו נמצא את הנקודה הזאת, נגלה את הנקודה הזאת שאומרת את אחי אני מבקש? יש כזה רצון אחד קטן בכל אחד או לא?

*

האם אנחנו יכולים להצביע על מצב פנימי שבכל אחד יש נקודה שבלב וכל הרצונות שלו מתנגדים לנקודה הזאת, והנקודה הזאת איכשהו מרגישה צורך לחיבור, "נקודת יוסף", אבל כל יתר התכונות שלו לגמרי מנוגדות לזה? ממש כל האחים, כל התכונות האחרות חוץ מהנקודה שבלב הם כולם נגד החיבור, בתוקף, ואדם נמצא בזה במאבק גדול ורוצה במשך היום, כל יום ויום איכשהו לראות את עצמו מחובר עם אחרים ומגלה עד כמה שהוא נדחה מזה, האם יש לנו כבר מצב כזה?

בצורה ברורה, ישנה נקודה קטנה שהיא רוצה בחיבור ויש המון תכונות, הפרעות זאת אומרת, שכל העולם מושך אותו לכל הכיוונים, מחשבות ורצונות והם לא רוצים חיבור, כל דבר אחר. האם נמצאים בבירור הזה או לא, כך שיכולים להבדיל בין הנקודה לכל יתר התכונות?

דברו על זה, אפילו לחזור על מה שאמרתי, תתחילו מזה.

*

אז בואו אנחנו נרשום לעצמנו להיום תרגיל, שאנחנו רוצים כל הזמן לראות עד כמה יש בנו נקודת יוסף שהיא מושכת אותנו לחיבור, לחכמת הקבלה, למטרת הבריאה, אבל דווקא לא למיסטיקות למיניהן ולגילויים למיניהם אלא דרך החיבור, שמבינים כבר שאת זה משיגים דרך החיבור לעומת כל היתר התכונות שלנו שהן מושכות אותנו לכל מיני כיוונים אחרים כולל השגת הבורא, השגת הרוחניות, גילוי, כל מיני דברים, לא חשוב לי מה רק לא חיבור.

יכול להיות שבכלל הרצונות ההם הם מושכים אותי לגמרי החוצה, לבילויים למיניהם, לעסקים שביניהם.

אז בואו אנחנו נאתר את זה במשך היום ונבדיל בין זה לזה בצורה ברורה, נקודת יוסף שרוצה לאסוף את כולם, שמבין שאת מטרת הבריאה משיגים רק בחיבור, במערכת אחת, אחד מקבל אחד וכל יתר אותן התכונות שלנו שאף אחת מהן לא זקוקה לאחרים אלא אם כן רק כדי להשתמש בהם.

שאלה: ואם אני לא מאתר אותה?

אבל יש משהו שאתה כן מאתר ברוחניות. עכשיו אנחנו צריכים רק לראות, האם אני מבין שרוחניות משגת בחיבור, ועד כמה אני צריך "לשטוף את השכל" מה שנקרא, לעשות מאמץ כדי לשכנע את עצמי, כדי לראות את עצמי שבאמת רק בחיבור אנחנו חוזרים לאותה תבנית של אדם הראשון.

השבירה שלו, זה חוסר קשר שהתגלה בין כל החלקים שלו. והתיקון שלו, זה איחוד של כל החלקים בחזרה, שזה דומם, צומח, חי שגם הם באים ומתאחדים תחת מערכת האדם, וכך אנחנו מתקנים את כל הכלי הכללי שנשבר. כי בזה אנחנו משיגים שכל אחד שפועל לחיבור הכלי הזה, חייב להגיע לחיבור השלם של הכלי השלם הזה, שיהיה, על ידי מאמץ שלו. זה נקרא "כל אחד מגיע לגמר תיקון הפרטי שלו". ואחר כך הם כולם, המצבים האלה עוד מתחברים יחד, שזה כבר לא עלינו. כי כל אחד מרגיש את עצמו כהגיע לשלמות, שתיקן את הכול. וחיסרון לחבר את כולם מעל כולם, זה כבר "רב פעלים מקבצי אל" מגיע מלמעלה.

תלמיד: זאת אומרת שגם אם אין לי נקודה כזו, שאני לא מאתר אותה ברצון, אני תופס את העיקרון הזה, ומתחיל לנסות ולראות איך כן להלביש אותו ברצון. זו העבודה?

כן, מאמצים. אנחנו צריכים "דרך תורה" ודרך ייסורים". דרך ייסורים, זה שזה מתגלה לנו בצורה טבעית. ודרך תורה, שאנחנו מתאמצים גם כל אחד בתוכו וגם בקשר בינינו, ומעוררים המאור המחזיר למוטב שהוא מקדם אותנו יותר מהר.

אז לא חשוב שאני לא מגלה עכשיו איזו הבחנה, ודאי. גם אני במצבי עכשיו נמצא במצב הנוכחי, ומאיר משהו מהמצב הבא. אפילו שאתה מרגיש, אומר, שאין לי משהו שהייתי צריך להשיג, שאין לי עדיין, זה כבר מקיף. אז כדאי להתאמץ כדי לזרז את ההתפתחות. סך הכול אנחנו מזרזים את ההתפתחות, ודאי שכולנו נגיע.

שאלה: אבל בכל מקרה חייבים לעבור את כל מלוא הקושי, הירידה למצרים.

קושי לא צריכים, אפשר לעשות את זה בצורה מהירה וללא קושי. אלא בתמיכה מחברים אתה ממש נכנס ומחלק את כל היגיעה שלך, ובכלל מעביר אותה ליגיעה אחרת. במקום להילחם נגד האגו, אתה נלחם בעד החיבור. ובעד החיבור יש לך את כל החברים, ויש לך בורא, מאור המחזיר למוטב, אז אתה לא צריך לדאוג ולצייר לעצמך דרך קשה.

תלמיד: לא לצייר, אבל לייאוש צריך להגיע.

לייאוש אני יכול להגיע תוך שנייה, ולעזוב אותו תוך שנייה. שתי שניות וגמרתי. זה הכול תלוי בלעבור מדרך כמותית לדרך איכותית. זה ההבדל. מה ההבדל בין אז לבין ההתפתחות שלנו היום? פעם האדם היה כל כך טורח כדי לאכול היום בצהרים רבע עוף. מה לפני מאה או אלף שנה היית עושה? היית מגדל אותם. וכדי לגדל אתה צריך מאכלים, ודברים, וכמה זמן זה לוקח, ויגיעה והכול? היום הגעת להתפתחות איכותית. סך הכול, כל ההתפתחות שלנו זה לעבור מכמות לאיכות. והיום אתה תוך חצי יום מרוויח את רבע העוף שלך, אפילו פחות וגמרנו. כמה זה יותר קל ממה שהיה קודם.

תלמיד: אבל בשביל להרגיש משהו, הרבה פעמים אתה צריך לעבור את מלוא שבע שנות רעב לא מבחינת זמן, אלא מבחינת עומק ההרגשה.

זו לא בעיה, האור עושה את זה בצורה מאוד מאוד קלה. פעם האנושות טרחה אלפי שנים כדי להגיע לאילו נוסחאות, שהיום ילדים בכיתה ד' או ה' לומדים את זה כדבר שטחי.

תלמיד: נראה לי שמבחינה רגשית אנחנו הולכים דווקא אחורה ולא קדימה, זאת אומרת אנחנו כבני אדם, וגם כתלמידים של קבלה.

אנחנו מוסיפים עביות לרגש, כדי להיות בסופו של דבר אחר כך יותר רגשיים. זה לא נכון. אתה רואה רק צד אחד של המטבע שלא יכול להיות טוב בלי רע, ואז יוצא שאיך יכול להיות שהיום אנחנו מתקדמים, אם אנחנו כל פעם נעשים יותר מגושמים. אז בזה שנעשים יותר מגושמים אנחנו גם מתקדמים רק בשמאל, ואת הימין אתה לא רואה.

תסתכל מה שקורה, איך שהאנושות בכל זאת נמצאת בהתפתחות כל הזמן. מיום ליום אנחנו מתפתחים גם בתרבות, וחינוך, ובכל הדברים האלה, אז זה יותר בהכרת הרע, ואת הכרת הטוב אתה לא כל כך מבין. אבל תראה מה שקורה. לא, זה לא נכון, אסור לראות רק צד אחד, אתה מסתיר את הצד השני. ואי אפשר לגלות את השני בלי העביות, ובלי עביות אי אפשר לגלות שום דבר חדש. וזה שמתגלים כל מיני כאילו תכונות רעות, ועביות, וגסות, זה נכון.

זה גם תקופות. כמו באדם ירידות ועליות, כך יש גם באנושות. ולפעמים הם כמו ימים של.. מה אתה יכול להגיד על אלפיים השנה שעברנו, שהעולם עבר, שזו ברבריות. ואחר כך ימי הביניים שזה משהו נורא. אבל בין זה לבין זה, ובין זה לבין זה תמיד הייתה התפתחות, והגענו למאות השבע עשרה, שמונה עשרה, תשע עשרה, שבהן כבר התחילה התפתחות מדעית, תרבותית וכן הלאה, שזה כתוצאה מהכול. לא, אי אפשר לראות רק ירידה, אין דבר כזה זה תמיד לצורך עליה, רק שאנחנו בגלל קנה המידה הגדולים לא רואים את זה. כך זה בכל דבר.

אנחנו קודם כל צריכים לקבל בחשבון שהבורא הוא מסדר את כל המציאות לקראת התיקון, וכל העולם רוצה או לא רוצה, לקראת התיקון הוא הולך. זה שלא מבינים איך אנחנו.. אנחנו רואים את מה שקורה בעולם, אף אחד בעולם לא יכול לקרוא את כל התהליך הזה, את התמונה הזאת. אבל זה הולך, זה קורה. זה שמתגלה הרע זה דווקא כאמצעי לגילוי הטוב. ואנחנו גם מתבלבלים בין טוב ובין רע. יהיה בסדר, יהיה טוב.

שאלה: מה לעשות, אם במשך היום אני מרגיש שאותה הנקודה שדיברת עליה, משיכה לרוחניות, יוסף, אני מרגיש רק מהחברים, ובי כל הרצונות הם נגד?

אם אני בקושי, בכוח, נגד הרצונות, נגד הכול לא נכנס, אבל נכנס לקבוצה ודורש מהם שהם יקבלו אותי, שיתפסו אותי, שיעזרו לי מבית האסירים, שאם אני לא מבקש מהם, אני לא נכלל. ואז אם אני אתכלל במשהו, פתאום מגיעה תקופה שאני מרגיש שאני לא רוצה בכל הכוח לא רוצה, שיעזבו אותי, שאני שונא אותם, ולא רוצה אותם, ודוחה אותם, ולא רוצה להסתכל ולחשוב עליהם. במשך יום שלם אני הולך ורק לא רוצה לזכור. לא רוצה לזכור. אחר כך שוב מגיעה תקופה אחרת שאני בכל זאת מתגבר, ומגיע ורוצה להתחבר ועוד. מנקודה שבלב נותנים כאלה הזדמנויות, זה לא תלוי בנו, אנחנו רק יכולים לקצר את הזמנים בין זה לבין זה.

ושוב אני נכנס לקבוצה, ושוב יוצא, ובמצבים כאלו הקיצוניים אני לא מכיר מצב ממצב. ישנם זמנים שמצבים היינו שאני בהם לא רוצה לחשוב על הקבוצה, ולא על חכמת הקבלה אפילו עצמה, ולא כלום. או שאני רוצה למות, או שאני רוצה לחיות כמו איזה איכר שם בשדה, לא רוצה שום דבר. או שאני מבין שהכול זה רק בתוך הקבוצה, ואני חייב את זה. הקיצוניות הזאת דווקא אומרת על ההתקדמות.

עכשיו אנחנו לומדים כאילו שיש יוסף ויש האחים שלו, וזה כנגד זה. אחר כך אנחנו נזהה עוד מצבים כאלה שאין יוסף כאילו, ואין אחיו, אלא זה אותם הרצונות, רק שמתעלים על ידי המאור המחזיר למוטב או נופלים, או מתעלים או נופלים. את זה נראה אחר כך.

אתם מבינים שזה התרגיל היומי שאנחנו רוצים לגלות את נקודת יוסף, וכנגדו האחים שלו, והם צריכים להיות ברורים אצלנו. בכל רגע ורגע אני צריך להיות מודע, מה עכשיו נמצא בגלוי ומה בהסתר, או זה או זה. אחר כך נדבר, איך דווקא מצרים היא מחברת ביניהם. אבל זה לא להיום.

קריין: אז אנחנו בכתבי רב"ש, כרך א', עמוד 16, "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך".

מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ה'
1984 - מאמר 5

"מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.

אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.

ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא"." זאת אומרת שאי אפשר להגיע לקדושה. קדושה זה תכונת הבינה, השפעה, אמונה. אי אפשר להגיע לזה, אם זה פחות מעשרה. זה נקרא "שאפשר להגיד קדושה במנין". "שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.

ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".

והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."

זאת אומרת שרק על ידי ההתחברות אנחנו יכולים לקיים את כל התיקונים שלנו, את כל תרי"ג המצוות. ולכן גם בכללות האומה וכללות העולם אנחנו זקוקים לכל אחד ואחד, וגם בקבוצה, בעשירייה שזו הצורה המינימלית של התיקון, אנחנו צריכים כך להתנהג.

אז כלל "ואהבת לרעך כמוך", הוא לא פשוט. הוא אומר שאפילו את התיקון הראשון שלי, אני לא יכול לעשות מחוצה למסגרת של עשיריה. כי רק על ידי התכללות אנחנו יכולים לבנות את המערכת שבה יתקיים אפילו החיבור הקטן, או חוסר חיבור ואחר כך חיבור ואז תיקון. כי כל התיקונים הם בחיבור, לא בכל פריט ופריט אלא בחיבור בין החלקים, בין ההבחנות.

שאלה: מה זה נקרא בכלל קיום מצווה אם לא מתוך הכלל "ואהבת לרעך כמוך"? מה זה אומר שכל אחד מביא את המצווה שלו?

"ואהבת לרעך כמוך" זו המטרה. למטרה הזאת מגיעים על ידי תיקון, על ידי קיום של תרי"ב מצוות, כי המצווה האחרונה, אחרונה זו כבר אהבת ה'.

תלמיד: מה זה נקרא קיום מצווה אם לא מתוך "ואהבת לרעך כמוך"? איך יכול להיות דבר כזה?

אבל לא מתוך, אלא דווקא קיום המצוות זה נקרא שאתה מתקדם ל"ואהבת לרעך כמוך". אני אשאל אחרת, המשפטים האלה הם מבלבלים. אתה קודם כל אוהב את הזולת ואז אתה מקיים או אתה מקיים ואז אתה מגיע לאהבת הזולת, לחיבור? אתה קודם כל צריך לעבוד. אתה מגיע לחיבור זה נקרא שהגעת ל"ואהבת לרעך כמוך, באיזה מובן חלקי.

תלמיד: ככה אני מבין, שהוא אומר שכל אחד בעשירייה מביא את המצווה שלו לתוכו ואז מתוך הכלל נולד "ואהבת לרעך כמוך". מה כל אחד מביא שנקרא מצווה?

שהוא נכלל מאחרים, נכלל מאחרים בכל הכוח, בעזרת האחרים. כל אחד צריך לקבל כוחות מאחרים, מתשעה אחרים. על ידי זה הוא מתחבר איתם, כדי לקיים "ואהבת לרעך כמוך" שלו פרטי. על ידי זה שכולם מגיעים לכזה מצב, אז "ואהבת לרעך כמוך" של כל אחד, פרטיות, הן מתחברות יחד ל"ואהבת לרעך כמוך" כללי. ובתוך הכללי הזה מתגלה הבורא, כי יש להם מתוך זה את "ואהבת את ה' א-לוהיך".

תלמיד: הוא נותן פה דוגמה שאחד מביא פדיון הבן, שאחר לא יכול לעשות. אחד מביא מצווה אחרת, שאחרים לא יכולים.

כן. זה לא חשוב איך לקרוא לזה. זאת אומרת שכל אחד ואחד לא יכול גם פדיון הבן וגם מה שאתה רוצה, גם גירושין וגם חתונות וגם פדיון הבן וגם בשדה וגם כל מיני שנות מצוות בחקלאות ובבית ובכל מיני מקומות.

כל מה שאנחנו שומעים על כל מיני קיום המצוות זה סך הכול כולם הם מדברים על החיבור, כולם. כולם מדברים על החיבור בינינו, מפני שתרי"ג הרצונות שבכל אחד ואחד, הם חייבים להיות קשורים ממש בחוטי קשר של השפעה, ואחר כך אהבה בין איש לרעהו. אין יותר מזה לתיקון נשמת אדם הראשון.

אדם הראשון, המערכת הזאת, היא לא צריכה שאתה דווקא תהיה חקלאי וההוא סנדלר וההוא חייט וההוא עוד משהו. אחרי כל הבירורים האלה עומד הכלל "ואהבת לרעך כמוך", זהו. כמו שהוא כותב במאמר הערבות, מי שמאכיל את כולם, מי שעובד בשדה. אז הוא אומר שזה אותו דבר. אין לנו יותר. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כבר לא צריכים את הדברים האלה, לעבוד אפילו בכל מיני צורות, אלא רק בצורה הפנימית, רק בכוונה.

ומתגלים כל מיני רצונות מתרי"ג הרצונות שאנחנו לא מבינים למה הם שייכים בינתיים, אבל אחר כך אנחנו נדע. כי אי אפשר עכשיו להרגיש באיזה רצון אני פועל כלפי החיבור עם החברים, כי הרצון הזה הוא רצון בודד. כשאני אחבר את הרצון הזה עם עוד תשעה רצונות, אז יהיה לי רצון שלם. לפני זה הוא לא רצון בכלל. זה אי אפשר להגיד עליו רצון, כמו שאתה לא יכול להגיד על מלכות שהיא עושה משהו אם אין לה ט' ראשונות.

ולכן אנחנו צריכים לעבוד על החיבור, ואז כל רצון ורצון הוא.. וגם לא בפעם אחת, אלא אחרי הרבה פעמים, הוא יגיע למצב שהוא ייתן לי הרגשה והבנה, טעם, מהו. ואז אני אוכל לשייך אותו לכל מיני מצבים הפנימיים שלי. שאני אגיד, "הו, ברצון הזה אני חייט. ברצון הזה אני סנדלר. ברצון הזה אני אופה. ברצון הזה אני מרפא." אבל זה לא עכשיו. אבל יתגלו כאלה רצונות וכולי.

או אחרת יתגלו, כמו שתרי"ג מצוות אתה יכול לקרוא מה זה, אתה תגלה מה הם בתוך עצמך כלפי הזולת. ככה זה עובד. אבל לצורך זה צריכים הרבה פעמים לעבור, כי אין ספירה אלא הכוללת מעשרה ואצלנו עדיין אין. אצלנו עדיין תכונות ולא ספירות. ספירה זה נקרא שכבר מתחברת עם תכונות האחרות, מנוגדות לה, לכולן. וזה העיקר יוסף נגד אחיו. ואז זה מתברר.

תלמיד: מצאתי מה שחיפשת קודם, ממש במשפט קצר. מאמר הערבות באות כ"ז. הוא כותב שם "הקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו דומה כעומד ומקריב קורבן לה'. ולא עוד אלא שהסברה נותנת אשר המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קורבן."

כן, כי "ואהבת לרעך כמוך" זה קודם ל"ואהבת את ה' א-לוהיך".

קריין: שוב, עמוד 16, "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך כמוך".

"מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.

אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.

ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.

ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".

והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."

שאלה: מה זה כלל תרי"ג בעשירייה? מה אנחנו צריכים לקיים?

התכללות כולם בכולם זה נקרא תרי"ג.

תלמיד: אבל פה כתוב במאמר.

אף אחד לא יכול לקיים תרי"ג, רק בהתכללות. אתה או גבר, או אישה. אתה או יכול לעשות כאלה פעולות, או כאלה פעולות. אבל ברוחניות אתה יכול להגיד, "אבל ברוחניות אני כאילו כלול מתרי"ג". אתה כלול מתרי"ג, אבל לקיים את התרי"ג אתה לא יכול, לא. אתה חייב להיות קשור עם האחרים. רק בקשר עם האחרים אתה יכול לקיים את תרי"ג המצוות. כי כל פעם זה כמוטציה, זה גם הצטברות והתחברות. זה כמו שפעם היו מרכזיות טלפונים, אתה כל הזמן נמצא בתחנה כזאת, שמהרצון שלך אתה צריך להפעיל תכונות, והתכונות הן נמצאות בחברים, והם בך ואתה בהם. ועד שאתם מגיעים לעשר ספירות כי עשר ספירות זה בכל זאת, זה משהו שזה מיני מודל של כל מציאות. לכן, מכאן כל החוקים של התיקון.

תלמיד: כתוב "במקום שיש עשרה אנשים כבר יש מקום להשראת השכינה". מה זה המצב הזה שנקרא "מקום להשראת השכינה" שזה מתגלה בין עשרה אנשים?

מקום, רצון שהוא מותאם לקבלת השכינה שזה הרצון להשפיע. ואנחנו בונים כזה רצון מעל הרצון לקבל שלנו שזה יהיה נגד הרצון לקבל שלנו, ואז הרצון לקבל שלנו כאילו שהוא רוצה להשפיע ואז הוא מתמלא עם האור של השפעה שנקרא שכינה. ואז באור ההשפעה הזה שנקרא "שכינה" מתגלה השוכן, שזה הבורא. על השלבים האלה עוד נדבר, זה לא כך בשתי מילים.

שאלה: מה זה התכללות? שבעצם על זה מדבר המאמר.

זה מה רציתי להגיד בקומוניקציה, יש איזו התחברות, הצטברות, התקשרות, התכללות. שיש לך עשרה חוטים ועוד עשרה חווטים, ואתה צריך לחבר כל חוט עם האחרים.

תלמיד: מה זה אומר תכלס בעשירייה? אני נמצא בעשירייה מה זה נקרא התכללות בעשירייה?

זה עניין רגשי מאוד. בצורה פשוטה זה ככה. שאתה עם הרצון שלך לא-לוהות מוכן לוותר על עצמך, לעשות צמצום ולהתכלל בכל החברים, בתשעה חברים, כדי להיות להם כרצון שהוא מוותר על עצמו ועל מסך ואור חוזר ורוצה להתכלל כדי לתמוך בהם שהם יגיעו לתכונה שנקראת "השפעה לבורא". זה נקרא שאתה נכלל בהם וכך עובד. וכך כל אחד בכולם, ואז אם זה קורה אז אתם כבר כלי. תלוי על איזו עביות, שהעביות באה ומתגברת יותר ויותר ויותר נגד זה, אז אתם מתגברים עליה וכך אתם מעלים את עצמכם 125 מדרגות.

תלמיד: זאת אומרת, שאני מתבטל כלפי החבר.

זו כבר מדרגה אחרונה.

תלמיד: כן, גמר תיקון. אבל האם זה תלוי גם בחבר שהוא יתכלל איתי?

"איש את רעהו יעזורו", ודאי שבלי דוגמה, בלי תמיכה אף אחד לא יכול.

שאלה: איך אנחנו מגיעים לחיסרון המשותף?

אנחנו בפשטות מדברים על זה. אנחנו גם מדברים על זה שאי אפשר להגיע לחיסרון לבורא, לחיסרון לרוחניות, לחיסרון האמיתי אם אנחנו לא מחברים את החסרונות שלנו, זו הבעיה. ולא שאני רוצה ואתה רוצה והוא רוצה, ועשרה רוצים. איך אנחנו נעשה ככה שאחד שזה כולנו כולנו, שאחד זה שירצה, כאן זו הבעיה, כאן אנחנו צריכים לעשות מאמצים לחיבור ותפילה כי רק הבורא יכול לחבר בינינו.

שאלה: במצב של שבע שנות רעב, מהי בעצם התמונה של כניסה לעבודה? נניח אני פוגש חבר במהלך היום מהי העבודה בינינו?

זה מה ששאלתי, מה היא העבודה בשבע שנות רעב ובשבע שנות שובע, או להיפך בשבע שנות שובע ואחר כך בשבע שנות רעב, נדבר על זה, אני לא רוצה היום להתחיל. קודם כל למה זה שבע, יש כאן הרבה מאוד. ציירנו היום מצב מסוים, בואו נלעס ונבלע אותו טוב במשך היום, מחר תהיה תמונה אחרת.

שאלה: "ואהבת לרעך כמוך" זה אומר, שכמו שאני רוצה שהחברים בעשירייה יתכללו בנקודת יוסף שבי, כך אני צריך להתכלל בנקודת יוסף שבכל חבר?

כן. זה נכון, אם כי לא לגמרי.

שאלה: החיבור הזה שאליו אנחנו צריכים להגיע, הוא משהו אובייקטיבי שכולנו יכולים להצביע עליו או משהו אינדיבידואלי כלפי כל אחד ואחד?

אנחנו לא יכולים לבדוק את זה, אף אחד לא יכול להשוות את עצמו לאחרים ולראות מה בלב חברו ומה קורה, כל אחד צריך לעבוד בכל הכוח ומה שיקרה בסופו של דבר בא על ידי המאור המחזיר למוטב, כשהוא יגיע וייתן לנו אז נראה איזו תמונה הוא נתן.

אתה בעצם שואל עוד משהו, אתה אומר כך, איך שאני רואה את החברים ואיך שאראה אותם בצורה זו או אחרת, זו התמונה הנכונה או שהאור העליון מגיע אליי ומקרין לי תמונה כזאת ואז אני רואה את מה שהאור העליון רוצה להראות לי, והם נמצאים בצורה אחרת מזה? גם על זה נדבר, יש עוד מה להוסיף.

שאלה: אנחנו לומדים ש"ואהבת לרעך כמוך", הוא לא דבר אינדיבידואלי אלא דבר שחייב להתקיים בקבוצה, בעשירייה כפי שרב"ש כותב. האם מספיק שיושבים פה כמונו כ-500 איש, כ-חמישים קבוצות כאלה, שאם יתחברו ב"ואהבת לרעך כמוך" הם ימשכו את כלל העולם? כי אחרת אין דרך.

זה שאני עובד בצורה נכונה בעשירייה כבר נותן לי את היכולת למשוך את כל העולם, [השאלה] רק האם יש לי לזה חיסרון? אנחנו צריכים לצאת לכל העולם ולהשתדל להפיץ להם, לכל עיגול ועיגול, כל העולם הוא עיגולים ואנחנו היושר, אז לכל עיגול ועיגול להשתדל להפיץ את חכמת החיבור, לא קבלה, חכמת החיבור, כי העולם נמצא בחוסר חיבור ולכן הוא סובל, להסביר להם למה הם סובלים, מחוסר חיבור, ואיך להגיע לחיבור, מאין ברירה, אחרת הולכים לאבדון, אז אנחנו יכולים לעשות את זה. כשאנחנו מפיצים לעולם, אנחנו מגלים עד כמה העולם רוצה או לא רוצה את זה. והעולם לא רוצה, זה ברור, גם אנחנו לא רוצים מכל שכן העולם. ואז אנחנו נכללים מהחיסרון של העולם ומעלים אותו כמ"ן, כחיסרון, כתפילה. ועל ידי זה יש לנו קשר עם העולם ואז האור העליון מגיע אלינו ומתקן אותנו בקשר שלנו עם העולם.

אז כבר יש לנו קשר עם כלים חיצוניים, אמנם קשר חיצון, לא פנימי שלנו, אבל זה כבר נותן לנו אפשרות. דרך החיבור שלנו עם העולם שעשינו בזמן הפצה, מכאנית אפילו, אנחנו קונים כלים חיצוניים, חסרונות חיצוניים ואז אנחנו מעלים מ"ן והאור העליון, דרכנו, פועל עליהם ומסדר להם שם משהו. איך הוא פועל, איך הוא מסדר? אני לא יודע, אני רק יודע שכך זה עובד, כל פעם אחרת. אבל מה קורה לנו מזה? על ידי זה שאנחנו צריכים לטפל בעולם ומקבלים ממנו חיסרון מסוים, אנחנו בינינו מתחברים בצורה מסוימת, גם בהתאם לחיסרון של העולם.

כל מיני צורות חיבור יכולות להיות בנו במקביל, אלו ואלו. כמו שיש במחשב מעַבד, פעם היו כאלה שפעלו רק בפעולה אחת ואחר כך במקביל, היום אני לא יודע איך הם בונים אבל כנראה שה"ג'וקים" האלה עושים הרבה פעולות במקביל, כך אצלנו, אבל משפיע אחד לשני. לכן כמה שנצא החוצה בזה נתעשר פנימה. אנחנו בונים יותר ויותר מערכות, והמערכות המשניות הנוספות האלו דווקא, על ידי החיבור, הן שמעלות אותנו, כי המערכות האלו הן כלים דקבלה שמצטרפים אלינו, כי לנו אין כלים דקבלה, כשאנחנו מגיעים לרוחניות אין לנו כלים דקבלה. גם ההתקשרות בינינו היא לא כלים דקבלה, נראה את זה.

תלמיד: כלומר, בכל מקרה אנחנו פה חייבים, בינינו, להתחבר לעשיריות לפני שיוצאים בכלל להפצה. כי להפצה בודדת אין את היכולת.

זו הכנה. בכל זאת ישנה איזו תועלת, אתה מושך אנשים וגם מעביר להם. אתה לא מכניס לתוך הפעולה הגשמית שלך כוח רוחני אם אתה לא בא מתוך עשירייה. אבל כוח גשמי בכל זאת עובד ופועל.

שאלה: לגבי עשירייה. כשאני בא להתחבר עם העשירייה אני אף פעם לא יודע אם העשירייה רוצה להתחבר, אם באמת כולם רוצים ללכת על זה.

העשירייה מציגה לך את יחס הבורא אליך, כך אתה צריך להגיד, אחרי כל חבר עומד הבורא, והעשירייה היא לא מה שאתה רואה כעשירייה, אלא איך הבורא רוצה להשפיע עליך, קצת בטוב, קצת ברע כביכול, לנענע אותך, לכן הם בעצמם בגמר התיקון. איך הם מציגים את עצמם? "כל הפוסל במומו פוסל", אתה קובע את הפנים שלהם.

תלמיד: הם בגמר התיקון ומציגים לי לפעמים צורה שהם לא רוצים להתחבר איתי, הם לא בעניין.

יופי. זה אתה.

תלמיד: אני קולט שזה אני, מה אני עושה, איך אני פונה אליהם? זה מצב מוזר.

למה מוזר?

תלמיד: כי מצד אחד הם לא רוצים להתחבר איתי, ומצד שני, יש לי נקודה שרוצה להתחבר.

תבוא ותתחנן, אני רוצה להתחבר איתכם, כי אתה פונה מהנקודה שבלב והם מציגים לך את ט' הנקודות האחרות. אתה מתבטל ומבקש.

תלמיד: מבקש מהם שיתחברו איתי?

כן. ואתה מתאר את הבורא שעומד אחריהם, שמנהל אותם.

תלמיד: ומה תפקיד המאור המחזיר למוטב?

תאר את עצמך כמלכות שמתייחסת לט' הראשונות, כי ט' הראשונות הן האור והמלכות מקבלת את האור שבא מ-ט' ראשונות לפי התכונות שלה.

תלמיד: למה צריכה להיות פנייה כזאת לט' ראשונות שיתחברו איתי?

שתלמד איך להתנהג עם הבורא. הבורא הוא ט' ראשונות, הוא לא יכול, אין לו דמות, אין לו כלום. בצורה כזאת הוא בסך הכול כל הזמן מלמד אותך שהכול חוץ ממך זה הבורא, והוא מלמד אותך איך להתייחס אליו. אז אתה צריך לאסוף כל מיני צורות, איך להכיר אותו, להתייחס אליו.

תלמיד: למה הנקודה שבלב נותנת הרגשה שאני רוצה להתחבר, אני עושה הכול בסדר והם לא פועלים, הם לא רוצים את החיבור? אני כל הזמן בתלונה כלפיהם.

זו העתקה ממך. "כל הפוסל במומו פוסל". כנראה שיש בך משהו שכך הם מראים לך מי אתה.

תלמיד: אני באמת לא רוצה להתחבר, זה אני. אני לא רוצה את החיבור הזה.

עכשיו תגלה את זה. איך אתה לא רוצה, למה אתה לא רוצה, באיזו צורה אתה לא רוצה. כשאתה מסתכל עליהם אתה רואה את עצמך. בינתיים אני לא חושב, אני חושב שבכל זאת לפחות בצורה החיצונה החברים מראים שהם כן רוצים להתחבר, אבל זה בינתיים. עד שתגיעו למצב שכל אחד ירצה להרוג את השני, נקווה שנגיע.

(סוף השיעור)