heb_o_rav_rb-dargot-sulam1-340-ke-neged-4-banim_2008-04-11_shiur_bb

מאמר ש"מ

"כנגד ד' בנים דברה תורה"

ספר "דרגות הסולם", חלק א'

שיעור בוקר 11.04.08- אחרי עריכה

""כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצה"ר, כמחז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:)." הרצון של האדם מתפתח בצורה הדרגתית, ועל כך אנחנו לומדים מתחילת הלימוד שלנו בחוכמת הקבלה. כי כל החוכמה מדברת על איך האור ברא את הרצון.

הבורא שיש לו רק רצון להשפיע, לתת, למלא, להַנות, ברא כנגדו רצון לקבל, והוא מפתֵח את הרצון לקבל. כמו בעל בית טוב שמגיע אליו אורח, והוא מטייל איתו קודם בגן שלו. לאחר מכן נותן לו איזה משקה קל, ושיחה קצרה. לאחר מכן לאט לאט הוא מגיש לו דברים מלוחים וחריפים, כדי לעורר בו את התיאבון. וכשהתיאבון כבר ראוי למילוי, הוא מגיש לו מנות, ואז מגיעים למנה העיקרית. כך הרצון שלנו מתפתח על ידי האור, ב"ד' בחינות דאור ישר".

תחילה מתפתח הרצון הקטן, הוא לא מבין ולא מרגיש דבר, כי כך נברא. וזה נקרא "דומם", כי הוא קיים, אבל לא מרגיש שהוא קיים. רואים זאת גם בדוגמאות מהחיים, למשל תינוקות שנולדו לא מרגישים דבר, אפילו שהם קיימים, עד שמתחילים לשמוע, ואחר כך לראות, אחר כך להבין קצת, להבדיל בין צבעים, וכו'. גם אנחנו מתפתחים כך בשכל שלנו. אמנם אנחנו מבוגרים, אבל השכל שלנו מתפתח באותם השלבים. הכל מתפתח ב"ד' בחינות דאור ישר" או ב"הוי"ה". אלה ארבעת השלבים הכללים של התפתחות הרצון, התפתחות הכלי.

במאמר הקצר שלו, בעל הסולם מסביר לנו על התפתחות הרצון. האם רצון כלשהו שיש בנו, כבר ראוי להיות חופשי, להתעלות מעל עצמו, להרגיש את עצמו שהוא נמצא מעל הטבע שנברא בו, כאילו פורח מעל עצמו, מאיך שהאור ברא אותו, ויכול להיות לגמרי לא תלוי בטבע שנולד בו. אלא לקבל חופש מהטבע שלו, להיות משהו אחר. וכמו ציפור לברוח, לפרוח מתוך הקן שלו.

כדי שהאדם ירגיש את עצמו, שהוא נמצא בתוך הרצון ונכלל רק מהרצונות והכוונות דרצון לקבל, שירצה לצאת ממנו ולהתעלות, ולא להיות עבד בתוך הרצון, צריכים לעבור עליו הרבה שלבי התפתחות עד שיגיע למצב שירצה להיות חופשי מהטבע, מעצמו כפי שהיה קודם. בעל הסולם מסביר בדוגמא זו על ארבעת ה"בנים" - "בן" זה נקרא מבין, משיג - איך בארבעת שלבי השגת המצב, אנחנו מתפתחים כדי לצאת ממצרים, מהטבע שלנו, למצב גבוה. מה זה גבוה? לטבע אלוקי. שאנחנו נהיה כמו האלוקים, "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע", ועל ידי כך נגיע רק לטוב.

התורה מדברת כנגד ארבעה בנים, כי התורה היא האור שמפתֵח את הרצון. האור מפתח את הרצון בארבעה שלבים, עד שהרצון נעשָה מוכן, ראוי להיות כאלוקים. "לכן "שאינו יודע לשאול את פתח לו"." זאת אומרת, שישנם מצבים שונים. במצב הקטן ביותר האדם לא יודע מה רוצים ממנו, מאיפה הוא, מה יש לו. הוא כמו תינוק או כמו האדם שברחוב. הוא חי לפי הרצון שלו, אין לו שום נטיות, דחפים, לצאת מהרצון לאיזה כיוון, לעשות איזה צעד לשם כך.

הוא חי. זאת אומרת, עולים בו כל מיני רשימות, פקודות פנימיות, מחשבות, רצונות, ולפי זה הוא מסתובב בעולם כמו פרה על הדשא. זה לא נאמר לגנאי, אלא שהוא מסתובב פה ושם. כך האדם הולך בחיים שלו, זאת אומרת, מבצע את פקודות הרצון. ואם שואלים אותו על החיים, אז הוא לא יודע מה רוצים ממנו, הרי "אלה החיים". ואז כתוב: "את פתח לו". כי הוא צריך להתחיל ממשהו, ולא יכול להיות שיהיה לו מעצמו איזה מן פתחון פה לשאול על משהו.

ולכן במקרה כזה, צריכים לבוא לאדם ועל ידי אמצעים כלשהם לעורר אותו לשאלה, "למה חיים"? "בשביל מה חיים"? "מה יש לך מהחיים"? וכן הלאה. לא מעוררים אותו בצורה ישירה, אלא עלי ידי האורות, על ידי אמצעים שונים מהחיים שלו. בחברה האנושית אנחנו כבר נמצאים בצורה כזאת, האורות פועלים עלינו בצורה כזאת, שאנחנו מתחילים לשאול.

אבל האמת היא שההתפתחות מהמצב של "אינו יודע לשאול" מתחילה להיות מבחוץ. מין התעוררות צדדית. "ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול.

והענין כשיש יצה"ר יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה." האדם מתחיל לחשוב, שיכול להיות שהוא יתקדם על ידי הדברים הפשוטים, "כמה שאני עושה יותר, אני מרוויח יותר ". זה שלב בהתפתחות הרצון לקבל. "לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם".

וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו"." מדובר גם על אנשים המאמינים בשכר ועונש. לא מדובר כאן רק על אנשים חילונים, אלא גם על אנשים דתיים. זאת אומרת אלה שחיים לפי "גירסא דינקותא", שאיך שלימדו אותם כך קיבלו את התורה, או שחזרו בתשובה וחיים לפי שכר ועונש. האנשים הללו חושבים כמו שחושב האדם בעולם הזה, "כמה שאני עושה יותר, אני כנראה ירוויח יותר. ואם אני אתעצל, אז אני ארוויח פחות". הם חושבים שחיי תורה, הם כמו החיים הרגילים. שאם אדם לומד יותר, כנראה שיהיו לו חיים טובים יותר בעולם הזה, כי "ה' ישמור", ובנוסף יהיה לו גם משהו בעולם הבא. כי האדם מאמין שגם אחר כך יהיה לו שכר.

הכל הולך לפי אותה המתכונת, זאת אומרת, שהרצון לקבל שלו, האגואיסטי, הוא המוביל אותו לפעולות האלו. עדיין אין לו ביקורת על שום דבר, אלא כך לימדו אותו, וכך קיבל על עצמו. כמה שמשתדל יותר, מקבל יותר. "אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתו"מ מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה." הוא לא מבין שיש רע, ויש טוב. הוא יודע רק דבר אחד, שנתנו לו את החיים, והוא יכול להצליח בחיים האלו לפי מידת החריצות שלו, המרץ שלו. לפי כמה שהוא עובד יותר, או פזיז יותר.

זאת אומרת, אין פה יצר רע שהאדם צריך כנגדו לעבוד ולתקן את עצמו. הוא לא חושב על עצמו, אלא הוא חושב על מה שמחוצה לו, "אני צריך לרכוש, אני צריך לבנות, אני צריך לעשות, ולפי זה אני מרוויח". המעשים שלו והפעולות שלו לא פונים לתוכו בכדי לשנות משהו, אלא מחוצה לו. העבודה היא מחוצה לו, וגם השכר יבוא מבחוץ. "וא"כ א"א לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות."

אם הוא לא רואה שיש לו טבע רע, ועדיין נמצא רק בשכר ועונש בצורה החיצונית, "נתנו לי הזדמנויות, אני יכול לנצל אותן, ואם אני לא מנצל, אז אני לא מרוויח". אז בצורה כזאת הוא לא פונה לטבע שלו, ומכל שכן לא חושב שיש לו משהו לתקן. הרצון לקבל בצורה כזאת עדיין לא כשיר לתיקון, ולא פונים אליו. אלא צריך להעלות את הרצון, לדרגת התפתחות עוד יותר גבוהה.

"לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס. ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו," (בעל הסולם אמר את המאמר הזה בעל פה. הוא לא כתב אותו, ולכן דילג כאן על חלק גדול.)

אם אדם מתחיל להיות לא מסופק בחיים שלו בשכר ועונש, שרואה עד כמה הוא רוצה להרוויח בחיים שלו, ולפי כל ההיגיון שלו הוא צריך להצליח, ובמקום זאת רואה ההפך, אז יש לו שאלה "מה קורה כאן? למה החיים לא מסודרים כמו הטבע שלי"? הרי הטבע שלו אומר לו כך: "כמה שתשקיע יותר - תרוויח יותר, כמה שתעבוד יותר ותרצה יותר - אתה צריך לקבל יותר".

ואם מסתכלים על כל התהליך שהאנושות עברה, אז רואים שהאנשים כל הזמן חשבו כך, עד ימינו. רק הדור האחרון שקם עכשיו, מתחיל להבין שבנוסחה הזאת "כמה שיותר עובדים, יותר מרוויחים", יש איזו מין תקלה. אם אנחנו מסתכלים לפני עשרים שנה או עשר שנים, וזה תלוי איך אדם מזהה את החיים, אבל נגיד, לפני חמישים שנה, אז כל האנושות חשבה "נעבוד, ואז נרוויח, נצליח, נהנה, יהיו לנו חיים טובים יותר ויותר ללא שום הגבלה, וכך אנחנו נשגשג אל על, רק נעלה ונעלה".

ופתאום, יש תקלה באמצע. כמה שמשקיעים יותר, נשארים פתאום ריקניים, מיואשים ומיובשים מהחיים. זאת אומרת, אותו האגו של האדם שדוחף אותו קדימה, פתאום לא משלם עבור היגיעה, והאדם מתחיל לחשוב מה לעשות? הוא רואה שהחוק האגואיסטי, הנורמאלי, הרגיל, שמטעם השכל והרגש שלו צריך להתקיים, פתאום לא מתקיים בחיים שלו. קורה כאן משהו. יש איזה בלגן בחיים שלו, יש איזה חוסר התאמה בין איך שהוא בנוי, ואיך שהעולם מתנהג. הוא רואה שכמה שהוא משתדל להנות בכל מצב, ומוכן להשקיע, לתת יגיעה, המצב הזה חוזר אליו במכה. האדם משקיע ומשקיע, רוצה להנות, ופתאום בחזרה מקבל ממש בפרצוף, כך שבמקום תענוג יש לו ממש ייאוש.

אז הוא מתחיל לראות, שהטבע שלו הוא לא כל כך טוב, ואולי יש משהו אחר. באיזה צורה להנות? באיזה צורה לחיות, כי אחרת זה בלתי אפשרי בכלל? מה לעשות בחיים, לקחת סמים, תרופות נגד ייאוש? האדם מתחיל כבר להיות מבולבל, ולא יודע מה לעשות עם העולם, עם הטבע שלו. לכן הוא בא ומחפש פתרונות כלשהם. כשמגיע לחפש פתרונות אז אומרים לו: "לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס".

מלמדים אותו שיש איזה מין פתרון, אבל הפתרון הוא הפוך. שבטבע שלו בצורה הישירה הוא לא יכול להגיע להנאה, אבל אפשר להגיע להנאה בצורה עקיפה. מהי הצורה העקיפה? שאם הוא לא ירצה לקבל בכלים הרגילים שלו, אז הוא יוכל לקבל הנאה בכלים האחרים, אפילו ההפוכים ממנו. אם הוא ירגיש שהוא שייך לעולם, ומשפיע לעולם, ושם ירגיש תענוג, אז לא יהיה אכפת לו, כי העיקר הוא להרגיש תענוג. וכך הוא ייהנה, כמו שאמא נהנית.

אנחנו רואים איך אישה נהנית מכך שהיא נותנת תענוג לתינוק שלה. שזה בשבילה תענוג הרבה יותר גדול ממה שהיא בעצמה נהנית. היא נותנת ובזה נהנית, ועוד פעם בא לה לתת, ועוד נהנית, ועוד ועוד. וכך התינוק מוכן לקבל ממנה את התענוגים, והיא ממלאת אותו ובזה מתמלאת. מדוגמאות כאלו אנחנו רואים, שאפשר להנות לא בצורה הישירה, שאני מקבל לתוכי. אלא שאם אני אוהב מישהו אני יכול למלא אותו ומזה להנות. כך לא יהיה איכפת לאדם לאהוב מישהו, לתת לו, כי העיקר הוא להנות.

הגישה הזאת נקראת "לא לשמה", שהאדם מוכן ללכת ולהשפיע לאחרים ולהיות טוב לאחרים. כמו שאנשים מתחילים כבר לחשוב עכשיו. שאנחנו נמצאים בעולם המאיים עלינו, נמצאים בסכנת השמדה, ואם נרגיש את עצמנו אחראים על כל העולם, שכולנו נמצאים בכפר קטן, שכל אחד משפיע על האחרים, ונבין שאנחנו תלויים זה בזה, אז נעשה זה לזה טובה, ונרגיש טוב.

בסופו של דבר המכות שאנחנו עכשיו עוברים מלמדות אותנו, שאולי אין לנו ברירה, ואנחנו צריכים להיות טובים זה לזה. כי העיקר להנות, ולכן נהנה מזה שנשפיע. זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל". יש בזה כבר התקדמות מצד הרצון לקבל, שהוא מתחיל להבין, שגם מהשפעה יכולה להיות קבלה, יכול להיות תענוג. הרצון לקבל קונה בזה התפתחות חדשה. זה כבר לא "שאינו יודע לשאול", ולא "רשע" שהכל רוצה לסדר לעצמו בצורה גסה כדי לשלוט ולנצל. אלא זה כבר התפתחות, כי אני רואה מה שמחוצה לי, אני נכלל מהרצונות שלהם.

כמו למשל בעל בית טוב של מסעדה שרוצה להרוויח. הוא יודע מה הלקוחות שלו רוצים, הוא נותן להם, ובהתאם לזה ודאי שנהנה מהשכר. אבל הוא נכלל מהרצונות שלהם, כי הוא צריך לשרת אותם, הוא מבין שהוא תלוי בהם, וכך מתקדם. זאת אומרת, יש לו כבר הרגשת הזולת. הרגשת הזולת שייכת רק לדרגת האדם. ומתוך שמתחיל להרגיש את הזולת, ומתוך שמתחיל להרגיש עד כמה הוא תלוי בהנאת הזולת, הרצון שלו כבר מתחיל להתפתח לכיוון ש"אם אני עושה טוב לזולת, אני מרוויח". זאת אומרת, יש לו כבר קשר כלשהו לכלים דהשפעה. ודאי עדיין לרווח עצמו, אבל זוהי כבר התקדמות. והשלב הזה הוא בכל זאת שלב מתקדם ברצון לקבל, כי האדם מתחיל להרגיש, שאפילו להשפיע על מנת לקבל לא מביא לו תענוג, ולכן כבר יש לו בעיה, והוא לא יכול לפטור את עצמו.

הוא מתחיל לזהות, שהוא משפיע לזולת, אבל את התענוג שהוא צריך לקבל מזה ולהרגיש, הוא מרגיש בתוך עצמו. ואז יש חתך בין שני סוגי הכלים האלה, הכלים של הזולת שהוא ממלא, והכלים של עצמו שרוצה להנות. ולכן מרגיש, שכאן יש לו בעיה, הוא לא נהנה מהתוצאה, בגלל שהתוצאה היא גם כן בזולת, ולא לו, ולא בו. כי "אם הייתי מרגיש מה שהזולת מרגיש, אז הייתי ממש נהנה ללא הגבלה".

מה זאת אומרת? האמת היא שבעולם שלנו כולנו משפיעים זה לזה. אנחנו עובדים, נמצאים בכל מיני עסקים, בכל מיני קשרי חיים זה עם זה, אבל אנחנו לא מרגישים שאנחנו נותנים זה לזה, כי הכוונות שלנו הן תמיד לקבל. אם היינו נותנים לזולת והיינו מרגישים תענוג בו, היינו נהנים ללא שום הגבלה, ואף פעם לא היינו מתייאשים.

איך מגיעים למצב זה? מתוך זה שאדם משפיע ולא רואה שנהנה, הוא מתחיל להבין שגם התענוג צריך להיות בהרגשת הזולת. זאת אומרת, כאן כבר הוא מגיע להתפתחות, שהוא חייב לצאת מהכלים שלו ולהרגיש בתוך הזולת גם את הפעולה וגם את התוצאה מהפעולה. וזאת כבר "דרגת הבינה". שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו, וכאילו יוצא מתוך הטבע שנולד בו, וכמו איזה רוח רפאים יוצא מתוך הגוף הבשרי שלו, ומתלבש בתוך הזולת. מה זה "מתלבש בתוך הזולת"? רוצה לספוג את החסרונות של הזולת, להכיר אותם, להרגיש אותם, כמו של עצמו, כדי למלא אותם. וזאת צורת החיים הנכונה שיש בטבע הרוחני.

כל החיים של היום דוחפים אותנו לזה. העולם הזה מסביר לנו, שאנחנו נמצאים בקשר הדוק זה עם זה, שאנחנו תלויים זה בזה, שכל אחד יכול להשפיע על כל העולם. יש מחקר שטוען שכל האנשים קשורים זה בזה דרך חמישה אנשים, כמדומני. זאת אומרת, כל הדברים מצביעים על קשר הדדי הדוק. ועוד ילך ויתגלה לנו עד כמה אנחנו קשורים בחבל הטבור זה עם זה, ותלויים בכולם. בעל הסולם מסביר לנו, שאנחנו כמו גלגלי שיניים, שאין תנועה חופשית לאיש, אלא בכל תנועה הוא מזיז את כל האחרים, וכל האחרים קובעים איך הוא יזוז בעצמו.

אם כך, אנחנו כבר מתקדמים למצב בו אנחנו מבינים, שאם אדם יוצא מתוך עצמו כמו רוח רפאים, ומתלבש באחרים, אז הוא מכיר את המערכת אליה הוא קשור, שהיא תלויה בו במאה אחוז והוא תלוי בה במאה אחוז. אם כך "לצאת מעצמי", זה לא שהאדם יוצא מעצמו, אלא הוא פשוט יודע יותר נכון באיזה טבע, באיזה סביבה הוא חי. שהוא קשור במאה אחוז לסביבה הזאת, וכל החיים שלו תלויים אך ורק בקשר הנכון בינו ובין והסביבה.

זו התפתחות שאנחנו צריכים לעבור עכשיו, ואנחנו רואים איך הטבע מחייב אותנו לכך, רוצים או לא רוצים. חוכמת הקבלה עוזרת לנו לפתח את החוש הזה, חוש הזולת, חוש המערכת הכללית של כל הטבע, של "דומם", "צומח", "חי", ולא רק "מדבר". אנחנו קשורים כל כך לכל חלקיה של הסביבה הזאת, שזה לטובתנו. אם נרגיש נכון את העולם שבו אנחנו חיים נוכל לשרוד ולחיות, אחרת אנחנו נמצאים במצב מסוכן.

אומרים, שהגענו למצב, שהעולם שלנו נמצא באיזון הכוחות שלו במצב כל כך עדין, שפצצה אטומית אחת, כמו הפצצה שהאמריקאים זרקו על יפאן, יכולה לגרום לשינוי אקולוגי, לאבק, להתחממות ולהכל. שאנחנו ניכנס אולי לתקופת הקרח, לדברים נוראיים סביב כל כדור הארץ, ולא רק במקום אחד, כי השינויים יהיו דרמטיים מאוד. אם כך, עלינו להבין שהקשר הזה בין כולנו, הוא ממש קריטי.

לכן התפתחות הרצון עכשיו צריכה להיות לקראת התפתחות המערכת הכללית שבה אנחנו נמצאים. וזה כבר השלב השלישי בהתפתחות רצון האדם. זאת אומרת, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", והשלב השלישי הוא השלב בו האדם מתחיל להבין, שהתלות שלו בזולת, ותלות הזולת בו, הם הדדיים לגמרי, וכל אחד מחזיק את מפתח החיים של השני.

רק שהשאלה כאן היא עדינה מאוד מאוד. כי כשאנחנו מתחילים להבין את זה, אנחנו גם מתחילים להבין, שאנחנו לא מסוגלים לצאת מהטבע שלנו. האדם יכול להבין, שהדבר הזה הוא טוב, הוא נכון, שהוא באמת הכרחי, שבלי זה לא נוכל להתקיים, נהרוס את העולם, נהרוג את עצמנו ונגמור עם החיים על פני כדור הארץ בקלות. אבל מה לעשות? וכאן אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים לשלוט על כל שבעת המיליארדים האגואיסטיים, ולא לשלוט בעצמנו, ולא יכולים להגיע לשום הסכם והבנה.

זה כל כך טיפשי, כי אם היינו מסתכלים מבחוץ על כל הציוויליזציה שלנו אז היה לנו ברור, שאין דבר טוב יותר, "בואו נעשה הסכם, ונלך כאנשים מבוגרים, כאנשים חכמים, להנהיג את החיים שלנו בביטחון, בשגשוג, כי אין ברירה הרי כולנו נמצאים באיזה מצב בו המקום סגור". אלא שאנחנו לא מסוגלים לכך. וזה נעשָה כך בכוונה מצד הטבע, כדי שנתעלה באמת מעל הרצון לקבל שלנו. שנרגיש עד כמה אנחנו לא מסוגלים לצאת ממנו, ועד כמה אנחנו מחויבים לצאת מעליו. ו"אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים", אנחנו לא יכולים לקחת את עצמנו ולהוציא בשערות את עצמנו מהביצה הזאת, אלא אנחנו צריכים לכוח העליון.

בשביל מה אנחנו צריכים לכוח עליון, לאיזה גורם זר? גם לפי ההגיון מובן, שאם אנחנו נמצאים בתוך איזה תכונה שהיא נקראת "רצון לקבל", "רצון להנות", אז ברור שאנחנו לא יכולים רק בכוח אחד ששולט בנו, לעשות פעולות כנגדו. אנחנו צריכים את הנקודה להפוך את העולם, כמו שאמר ארכימדס.

אבל בעצם הסיבה לכך נמצאת מלכתחילה בתוך הבריאה, כי אנחנו צריכים לבוא לטבע השני, ולהגיע לפסגת הטבע השני שנקרא "אלהים". אנחנו בתוך הרצון לקבל שלנו צריכים לגלות עד כמה הוא שולט בנו, ועד כמה אנחנו לא מסוגלים לצאת ממנו ללא עזרת אלוהים, שהוא כללות כל כוח הטבע. "הטבע" בגימטריה נקרא "אלהים". אנחנו צריכים להתקשר לכוח הכללי של הטבע, הנמצא מחוצה לרצון לקבל שלנו, לטבע שלנו.

איך האדם יכול לעשות את זה. הרי הוא כולו נמצא בטבע, בבועה של הרצון לקבל? איך הוא יכול להתקשר לכוח אחר מחוצה לו, לכוח זר, לרצון להשפיע, לאלוקים, לטבע הכללי, שלא נמצא בו אלא הוא הפוך ממנו? יש בנו מה שנקרא "נקודה שבלב". ממש חלק קטן, חלקיק מאותו הטבע החיצון, ואז האדם יכול על ידי פעולה מסוימת, שנקראת "לימוד חוכמת הקבלה", בה האדם לומד על הטבע החיצון, לעורר משם השפעה על החלקיק הפנימי שנמצא בו, בתוך הבועה שלו. ההשפעה הזאת נקראת "אור מקיף", המאיר מרחוק.

ואז החלקיק הזה גדל וגדל, והאדם מתחיל מתוכו להבין, אפילו מתוך הבועה שלו. בעזרת החלקיק שנמצא בתוך הבועה שלו, בתוכו, הוא מתחיל להבין על מה מדובר שם, מהו הטבע השני עליו מספרים המקובלים בספרי הקבלה. בצורה כזאת האדם מתחיל לפתח בו מה שנקרא "חוש שישי" או "נשמה". משהו שיש בו תכונה כמו בטבע החיצון, באלוקים. האדם מתחיל להיות כלול משני החלקים, גם מהטבע האלוקי שבו, וגם מהטבע האגואיסטי שבו, ונעשָה בו מאבק. בכך הוא מגיע לשאלה, מה לעשות בין אלו לאלו, בין שתי צורות הטבע הללו.

בכך שהאדם נמצא בקבוצה, לומד על כל המערכת הכללית, לאן הוא קשור מחוצה לו, מחוצה לבועה שלו, הוא מגיע להתפתחות בין הרצון לקבל והרצון להשפיע שבו. ההתפתחות של שני הרצונות האלו, שני הכוחות, שני חלקי הטבע שמדברים בו, מביאה לכך שנעשה בהם מאבק שנקרא "עשר מכות מצרים", שבזה הוא מתחיל להתנתק.

החלק הזה שהיה רק נקודה שבלב, וגדל על ידי לימוד ועל ידי פעולות מסוימות, החלק הזה יוצא החוצה מתוך הבועה, פורץ את הבועה עצמה, ומתחיל לחיות מחוצה לבועה, וזה נקרא "יציאת מצרים". האדם מזדהה עם החלק הזה. ומה שהיה בו קודם, כל הרצון לקבל שלו, עוזב אותו, והוא לא רוצה להשתמש בו כלל. זוהי "יציאת מצרים". אבל ודאי שזה לא מספיק, יש אחר כך התפתחות.

כאשר האדם יוצא מהמצרים, מהקשר עם הרצון לקבל שלו הקודם, מפרעה, ונמצא רק בטבע החדש, הוא מיד מתחיל לקבל "תורה". זאת אומרת, חוקים, הדרכה, איך להשתמש בטבע השני הזה. בטבע הראשון שנולד בו, הוא יודע איך להשתמש בצורה טבעית, כמו תינוק, שהגוף שלו חי בצורה אוטומטית, מלמדים אותו, ומובן מאליו איך הוא מתפתח, כי כל כולו בחומר, והחומר יודע איך להתפתח בעצמו. בטבע החדש, האדם נעשָה בעל הבית על עצמו. עד שהוא לא מגלה פעולה כלשהי, הוא לא גדל. ואז הוא מקבל תוכנה לפיה, כשהוא יוצא מהרצון הקודם שלו ורוצה להיכנס לרצון החדש, אז לרצון החדש הזה, לחיים החדשים האלה, הוא כנקודה בלבד, נקודה חופשית. לכן עליו להתייחס לכל החיים הבאים שלו, כמו הבורא. עליו לקחת את התוכנה החדשה, לראות מי זה הבורא ולבנות את עצמו כמוהו. אבל עליו לעשות זאת בהכרתו, ברצונו. רק אם הוא רוצה, הוא עושה.

זאת אומרת, נותנים עכשיו לאדם, לא להיוולד כמו בעולם הזה, שאבא ואמא עשו אותו והולידו אותו, והוא גדל כחתיכת בשר ללא הבנה איך הוא גדל, ואחר כך מסתדר בעולם הזה ללא ידיעה היכן הוא נמצא. אלא בטבע השני כל צעד ושעל הוא צריך לתכנן, לבנות, ולעשות בעצמו. למשל אם הוא רוצה לבנות יד, רגל, כליות, ריאות, לב, מוח, לחשוב ולרצות דבר מה, אז הוא מתכנן, בונה, ועושה בעצמו. זה נקרא "תורה", זאת אומרת התוכנית לפיה אדם בונה את עצמו, ונולד כאדם חדש לגמרי.

"יציאת מצרים" נקראת "לידה", וממנה והלאה כל הפעולות הן אך ורק לפי מה שהאדם עושה בהכרה, בהבנה. וכך הוא בונה את עצמו, בשלבים רבים, עד שנעשה קומה שלימה. זאת אומרת, מימש את עצמו לגמרי, ואז נעשה באמת כ"אלוקים" לכל דבר. זה נקרא "גמר התיקון". כל נשמה ונשמה צריכה להגיע לבניה עצמית בדמותה, כ"אלוקים". ואז, האדם מגיע להבנה במדרגה הגבוהה ביותר, האחרונה, שהוא באמת מבין את כל התהליך, ואת כל מחשבת הבריאה מלכתחילה. כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", ושתי הקצוות האלה מתחברים בו יחד, והוא באמת נעשה השולט, המרגיש, ה"רואה מסוף העולם עד סופו". זהו ה"בן" האחרון, שנעשה זה שממש מבין.

"לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס. ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו, שאנחנו נולדנו בטבע להנות את עצמנו ולא להנות את הזולת בלי שום תמורה. אז נעשה האדם נצרך לתורה. ואז שייך לומר, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". משא"כ כשאין לו יצה"ר, ז"א שלא ניכרת אצלו בחי' הרצון לקבל, כי רק זה נקרא רע ולא דבר אחר."

אני מרגיש מה שהוא רצה להגיד, אבל אני לא יודע באיזה צורה לבאר. זה היה בטבריה באיזה הזדמנות.

שאלה: אמרנו שצריך להרגיש את מה שהזולת מרגיש, לצאת מעצמנו. השאלה היא האם ברמה המעשית, זה ניתן ליישום על ידי כך שמספר חברים מתארגנים ומתאמנים בצורה מלאכותית, עד שזה נהפך להרגל. והאם מההרגל מגיעים לכך, או שצריך לעשות עוד פעולות?

אני רואה בעולם שלנו הרבה קבוצות שאפשר ללמד אותן איך להתקשר זה עם זה, ויש בזה חוכמה גדולה מאוד. משתמשים בה בצבא, כמו למשל כאשר מארגנים קבוצה שצריכה לחיות בצוותא משך חודשים רבים בתוך צוללת, וכל אחד תלוי באחרים ואחראי על כל האחרים. תתאר לעצמך, שאחד פתאום מתחיל להתרגז על אחרים עד כדי כך, שהוא מוכן שכולם יטבעו יחד איתו. אז הוא מחבל בצוללת, וכולם טובעים. זה קורה בהרבה מקומות, בהרבה מקרים בעולם שלנו, אמנם שאולי זה לא קורה בצורה קריטית כמו בצוללת. לכן אנשים שמרגישים תלות זה בזה, או נמצאים בכאלה דברים, מלמדים אותם איך לעשות זאת.

קבוצת מקובלים נמצאת במצב שונה. כי כאן אנחנו נמצאים לא ברצון האגואיסטי, שבו פועלים למען המטרה האגואיסטית, כי כך "כדאי לנו", ובכך יש גם תמיכה מהצד הפסיכולוגי להגיע לאיזה הישגים. אלא העבודה שלנו, היא הפוכה. ולכן היא באה יחד עם הלימוד, היא באה יחד עם הנפילות, העליות, הירידות, והביקורת על המצבים שלנו. היא באה בתמיכה הדדית כנגד הטבע.

אם מדובר על חברה שיתופית, אז אם היא חברה אגואיסטית, היא יכולה להצליח מאוד בקשר בין אדם לחברו למען המטרה. אבל אם אנחנו מדברים על חברה שיתופית, שרוצה לצאת מהאגו שלה, אז יש כאן בעיה. כי האגו יגדל, הם יראו את עצמם שהם לא יוצאים ממנו, ומה לעשות הלאה? הם יתחילו אולי להעניש אחד את השני או כל אחד בתוך עצמו יתחיל להתרחק מהחברה. זאת אומרת, ישנם כאן תהליכים שהם מאוד לא רגילים לחברה האגואיסטית.

בסופו של דבר הדרך נקראת למעלה מהדעת, "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, שאנחנו חייבים כל הזמן ללבן ולברר את השלבים, ולהבין שכל שלב כלול משני קצוות הפוכים. מצד אחד האגו מוגבר יותר, האגו נעשה אכזרי, והוא מסובב אותנו אפילו ללא יכולת לבקר אותו, ולראות עד כמה הוא משקר ומסובב אותנו. ומצד שני, אנחנו חייבים על פני זה להעלות גדלות המטרה. יש כאן שני דברים הפוכים, שאנחנו הולכים בהם זה כנגד זה.

מה שאין כן בחברה האגואיסטית, שני הדברים האלה עובדים יחד לאותו כיוון. מפני שהם אגואיסטיים, אז כמה שיותר משקיעים יותר מצליחים. והם מצליחים בדרך כלל, כדי לנצל את הזולת, כדי לנצל את העולם. למשל אם נפתח עסק כלשהו כדי לנצל את האחרים לטובתנו, אז אנחנו נאהב זה את זה, נתחלק זה בזה, אתה ואני נהיה ממש חברים, נהיה כאחד. למה? כי יש לנו רווח, אנחנו הולכים כנגד אחרים. וכאן זה ההפך.

שאלה: התכוונתי לחברה שרוצה להגיע לרוחניות, והשאלה היא, האם כחלק מהפעולות שעליה לעשות היא צריכה לעבוד באופן מלאכותי על פעולות שיגרמו לכל חבר להרגיש את השני בצורה מלאכותית בשלב ראשון, עד שזה ייהפך להרגל? האם זה הכרחי לבצע פעולות מהסוג הזה?

בעל הסולם כותב באיגרת: רצוי שכל אחד יקטין את עצמו בפועַל כלפי החברה. אדם צריך לעבוד בשני מישורים כלפי החברה, ש"אני הקטן ביותר, ואני הגדול מכולם", גם בזה וגם בזה יחד. כקטן אני הולך להתבטל כלפי כולם, אני מקבל על עצמי את העבודה לשרת לכולם, אני רוצה לאהוב אותם, אני רוצה שמה שהם רוצים אני ארצה, ורק זה יהיה הרצון שלי, כמו תא בגוף שתפקידו לשרת את הגוף. לכן אני חייב להיות כלול מכל הרצונות של החברים שלי, וזה יהיה הרצון שלי.

הרצון שלי הפנימי, האמיתי, הוא לשרת את כל רצונותיהם. אבל כשאני הולך לשרת אותם, אני משרת אותם בכך שאני רוצה לעשות להם כל טוּב, ולהראות בזה את גדלות המטרה. כלומר אני עושה מתוך גדלות המטרה, שזה חיבור עם הבורא, ואני גם מראה להם שאני עושה את זה מתוך המטרה הסופית שלי. אני לא סתם אוהב אותם.

המטרה הסופית היא לא לעשות מתוך אהבה ללא תנאי, ואהבת הזולת ללא שום חזרה לעצמי. למשל אם בקיבוצים או ברוסיה היו רוצים לעשות דבר כזה, לעבוד ללא שום פנייה לעצמם, אז בכל זאת הבורא היה מכשיל אותם. כי הוא רוצה שהאדם יגיע לדרגתו. הוא שבר את הכלים, לא כדי שהם יאהבו זה את זה, וסתם יתחברו בחזרה. אלא שהם יתחברו בחזרה, כדי לגלות בחיבור שלהם דרגה יותר עליונה שהיא נקראת "אלוקים". לא מדובר על סתם חיבור, החיבור הוא רק האמצעי.

שאלה: האם צריך להרבות בפעולות כאלה מלאכותיות, למשל שקובעים שעה ביום וכל הקבוצה חושבת על החברים?

תנסו כל דבר. אני לא רוצה להגביל אתכם, תראו שחוץ מהמאור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, בעצם שום דבר לא עוזר.

(סוף השיעור)