שיעור בוקר 09.02.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/FKNFY0Q9?activeTab=transcription&mediaType=video

מאמר 15 – משנת 1990

"מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה"

("שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת שמות, עמ' 39)

הזה"ק (פרשת שמות, דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) אומר: "כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים". ומיד ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה, לא נענו בצעקתם".

ויש להבין: אם הוא אומר, שמטרם שנפל השר שלהם, לא נענו בצעקתם, מי היה הגורם שהשר שלהם יפול, בכדי שאח"כ תהיה אפשרות לשמוע את צעקתם. ועוד יש להבין: מדוע אם להשר שלהם יש שררה, אין אפשרות שהם יענו על צעקתם, וכי יש כח להשר שלהם לעכב את תפילות ישראל, וכמו כן יש להבין מה שכתוב (שמות, מפטיר): "וישב משה אל ה', ויאמר, ה' למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתנו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה, כי ביד חזקה ישלחם".

ויש להבין טענת משה, מה שאמר "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". שמשמע, שטענת משה היתה טענה אמיתית. היות שמשמע מתשובתו של ה', שזה נכון, מה שמשה אמר. רק ה' אמר לו: "עתה תראה, אשר אעשה לפרעה". היינו שהוא יראה, מה שה' יעשה לפרעה. ולכאורה היה צריך לכתוב: "אתה תראה", היינו שמשה יראה, היינו "אתה עם אלף". ומדוע כתוב "עתה עם עין", שמשמע, שעכשיו הוא יראה. שמשמע, שלפני זה שהוא בא לפרעה, והוא הרע לעם הזה, לא היה יכול להיות יציאת מצרים, אלא עתה יהיה מקום של יד חזקה ישלחם ויגרשם.

ויש להבין זה, מה דוקא עתה הוא המקום של יציאת מצרים. ויש כאן להבין ב' דברים:

א) מדוע כשהוא בא בשליחות ה', נעשה המצב של עם ישראל יותר גרוע.

ב) מדוע דוקא עתה, היינו אחר שהמצב נעשה יותר גרוע, אז הוא המקום, שיוכל להיות יציאת מצרים.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היתה, שהדעת דקדושה היה בגלות. היינו, שקליפת מצרים היתה שולטת על עם ישראל. שיש לפרש, שענין "עם ישראל" פירושו, שכל העם רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. כידוע, שענין ישראל פירושו ישר-אל, הכל בשביל ה'.

ו"שליטת פרעה" הוא להיפך, היינו לעבוד רק לתועלת עצמו. לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע, בחינה זו היתה בגלות תחת שליטת פרעה מלך מצרים, ש"מצרים" הם אותיות מצר-ים, כידוע ש"צר" פירושו צר מחסדים.

וזהו כמו שאומרים "צר עין". היינו, שהוא יודע רק לקבל ולא לתת כלום. ש"רוחב" נקרא בהרחבה, היינו לתת הרבה. ו"צר" נקרא ההיפך, שלא לתת, שפירושו, שקליפת מצרים היתה, שכל אחד יכול לעשות מעשים רק בכדי לקבל תמורתו. אבל בלי תמורה, היינו רק להשפיע, הוא אינו נותן רשות לעשות שום פעולה. זה נקרא, שמצרים היא בבחינת מיצר לבחינת ישראל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "כל המצר לישראל נעשה ראש". פירוש, מי יכול לשלוט על בחינת "ישראל". רק מי שהוא בבחינת "ראש", והוא שולט, אז הוא מיצר לבחינת ישראל, שלא נותן לעבוד עבור ה', שנקרא "לעסוק בחסד", אלא רק בתועלת עצמו, שזה נקרא "קליפת מצרים".

לכן סדר העבודה הוא כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". והוא מטעם, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל לעצמו. לכן אם רוצים שיעשה משהו, היינו שיצא מהמצב שבו הוא רגיל לעבוד עבור פרנסה שלו.

כלומר, שאומרים לאדם, "עד עכשיו היית יודע, שכל הנאות שלך, שבזה אתה מפרנס את הגוף, שיוכל להתקיים, היו רק מדברים גשמיים, ורק בדברים גשמיים היית מוציא הנאה, שנקרא "פרנסת הגוף". תעסוק בתו"מ, ששם מלובש תענוג יותר גדול. לכן כדאי לך לעסוק בתו"מ, שע"י זה אתה תקבל הנאה יותר גדולה".

בדומה שאומרים לאדם, "תפסיק לעבוד במקום עבודה שאתה רגיל שם לעבוד. ויש כאן בית חרושת, ששם אתה תוכל לקבל משכורת פי עשר". בטח, אם הוא מאמין למה שאומרים לו, הוא יעזוב את מקום עבודה, שהיה רגיל בו לעבוד כל הזמן, והולך לעבוד במקום חדש, מטעם שיקבל תמורה יותר גדולה.

וזה נקרא "שלא לשמה". אבל "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לכן כדאי להתחיל אפילו בשלא לשמה, מטעם שבסופו של דבר הוא יבוא לשמה. וכמו שאומר הרמב"ם "לפיכך כשמלמדין הקטנים, והנשים, וכלל עמי הארץ, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

וכל זה הוא מטעם שהגוף מבין רק שפת האם. היינו, אם, השפה הראשונה שהאם דברה אליו, שהוא שפת הקבלה, היינו רק לעבוד לצורך הרצון לקבל לעצמו, היינו לעשות מעשים רק לתועלת עצמו. ושפת השפעה זהו דבר חדש אצלו. והוא לא מבין אותה, וקשה מאוד ללמוד את השפה הזו. כלומר, בכדי להבין את השפה הזו, צריכים עזרה מלמעלה, שיהיה בידו לתפוס את השפה הזו של רצון להשפיע.

ועל זה אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", להבין את השפה הזו. וזה נקרא "דור הפלגה", שכתוב (בראשית, שביעי) "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". היינו, שניתן להם לעבוד עבודה דהשפעה, שכל אחד יעבוד בשביל רעהו, תיכף נתפרדה החבילה.

כלומר, כמו שכתוב "ויחדלו לבנות העיר". היות בזמן שנאמר להם, שכל אחד יעבוד בשביל רעהו, השפה הזאת לא היתה מוכרת להם, ואף אחד לא רצה לעבוד בשביל רעהו. לכן תיכף "ויחדלו לבנות העיר", היות שאין חומרי דלק לעבוד לטובת הזולת.

לכן כשעם ישראל, שהיו בגלות מצרים, שהיו תחת שליטת פרעה מלך מצר-ים, ורצו לצאת מתחת שליטתו, לא היה ביכולתם. אולם עוד לה היה ברור להם כל כך, מהו הפירוש "לעבוד להשפיע ולא לתועלת עצמו", הגם שרצונם היה לעבוד לתועלת ה', וראו שלא יכולים. אבל היה להם תמיד תירוצים, על מה שלא יכולים לכוון בע"מ להשפיע. ולא הרגישו שהם כל כך רחוקים מה'.

אמנם בזמן שמשה בא לעם ישראל, ודיבר לבחינת פרעה של כל אחד ואחד, היינו להרצון לקבל שיש בלבם. ואמר להם, שהוא רוצה, שבחינת פרעה שלהם לא תשלוט על בחינת ישראל שלהם, אלא שיתן לעבוד לשם שמים ולא תועלת הגוף. כששמע הפרעה של העם, מה שמשה אומר להם, שיעבדו רק לשם שמים, אז הבינו מה זה להשפיע ולא לקבל, תיכף נחלשו מהעבודה. כי הגוף היה מתנגד עם כל כוחו, שלא יעשו שום פעולה של קדושה.

היינו אפילו שלא לשמה נעשה עכשיו קשה להם לעשות, כנ"ל. כי מטרם שבא משה, היה להם כח לעבודה, מטעם שעוד לא ידעו מה זה לשם שמים. אבל בזמן שבא משה, והסביר להם, מה זה להשפיע ולא לקבל כלום, אז התחיל הפרעה של כל אחד ואחד לשאול שאלות:

א) כמו שכתוב, שפרעה שאל "מי ה', אשר אשמע בקולו",

ב) ואח"כ באה שאלת הרשע, ששאל "מה העבודה הזאת לכם".

נמצא, שעם ישראל, לאחר ששמעו מפי משה, שצריכים לעבוד לשם שמים, התחילה אז התנגדות האמיתית של הרע שבאדם. וזה שכתוב "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני, למה הרעתה לעם הזה, ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהגוף הנקרא "פרעה", התחיל להתנגד לעבודה.

נמצא, ששאלת משה היתה בסדר. היינו, שמצד השכל מבינים, באם שמקיימים תו"מ, מה שה' צוה, צריך להיות הסדר, שאם עוסקים על דרך האמת, בודאי העבודה צריכה להיות יותר חזקה, היות שהולכים על דרך האמת.

מה שאם כן שלא לשמה אינו על דרך האמת. לכן כשמשה בא לדבר בשם ה', היתה צריכה העבודה להיות יותר חזקה, היינו להתגבר על הרע מבחינת האמת. אבל מה ראה משה. כתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהעבודה דהתגברות על הרע נעשה יותר קשה. היינו, לא שהם נעשו יותר טובים, כלומר שיהיה לו כח יותר גדול להתגבר על הרע, אלא להיפך, שהרע קיבל כח יותר גדול.

אולם האמת הוא, שמטרם שיודעים מהו לעשות הכל בע"מ להשפיע, אין הרע שבאדם מתגלה כל כך את התנגדותו, היות שנותנים לו מקום אחיזה בעת שעוסקים בתורה ומצות. אבל בו בזמן שהגוף שומע מהו בע"מ להשפיע לה', ולא לקבל כלום לתועלת עצמו, היינו שרוצים לבער את הרע לגמרי, ולא לתת לו שום אחיזה בתו"מ שלו, בטח שמתגבר אז בכל כוחו, ולא נותן מקום לבטלו.

נמצא לפי זה, שלא שנעשה דבר חדש בהרע. כלומר, לא שעתה קיבל את הרע, אלא הרע שהיה בו, לא היה לו מה לעשות, והיה אצלו כמעט יושב בטל. אבל בזמן שהאדם רוצה לתת כל מעשיו לה', ולא לתת להגוף שלו, המכונה "רצון לקבל לעצמו" כלום, אז הוא מתחיל להראות כוחו, ומתנגד להעבירו מהממשלה, שהוא שולט על הגוף.

כמו שכתוב בזה"ק, שהיצר הרע שבאדם נקרא "מלך זקן וכסיל". ואומר, מדוע נקרא "מלך", מטעם שהוא שולט על הגוף. ומדוע נקרא "זקן", מטעם שתיכף מיום הוולדו הוא נמצא באדם. מה שאם כן היצר טוב, בא לאדם לאחר י"ג שנה.

נמצא לפי זה, שכל זמן שהרע אינו מגולה, אין עדיין את מי לבטל. אלא לאחר שנתגלה כל כוחו, אז יכול להיות מקום לבטלו. כי אז כשמבטלו, הוא מבטל אותו לגמרי. מה שאם כן כשהרע אינו מגולה, יכולים לבטל רק חלק ממנו, ואין זה שלימות. כי מלמעלה, שנותנים לאדם, נותנים לו דבר שלם.

כי אחרת אם יתנו לאדם כח, שיהיה בידו לעשות לשם שמים, ואם ישאר באדם חלק רע, מה שעדיין עוד לא מגולה, נמצא, שנשאר באדם חלק רע שאינו מגולה עדיין, ועובד ביחד עם הכוונה דלשם שמים. וזה אינו נקרא שלימות. וזה כמו שאמרו חז"ל (סוכה, מ"ח) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם".

ויש לפרש זה על דרך עבודה, שפירושו, שאם האדם מקיים תו"מ לשם שמים, אלא משתתף חלק מהעבודה גם לצורך הגוף, כלומר שיצמח מזה גם בשביל תועלת עצמו, הוא נעקר מהעולם, היינו מהעולם הרוחני, מטעם שצריך להיות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו כלום.

נמצא, שמטרם שהרע מגולה בצורתו האמיתית, אי אפשר לתת להאדם כח שיבערו, כי עדיין אין לו את שיעורו של הרע, שיתנו לו כח להתגבר, כידוע ש"אין אור בלי כלי", היינו "אין מילוי בלי חסרון".

ובהאמור נבין את תשובתו של ה', שאמר לו, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה. ושאלנו, הלא "אתה" באלף, היה צריך לומר, היינו שמשה יראה מה שה' יעשה לפרעה. ולמה כתוב "עתה" עם עין.

אלא לפי מה שהסברנו, שאי אפשר לתת חצי דבר, אלא שמקודם צריכים לגלות את כל הרע, ואח"כ באה העזרה מלמעלה על דבר שלם. לכן לאחר שמשה אמר "למה הרעותה לעם הזה, והצל לא הצלת", אלא שהרע התגלה בכל כוחו, נמצא, שעכשיו הוא הזמן, שיבוא הישועה מלמעלה. לכן אמר ה' "עתה", היינו עכשיו תראה, שאני אתן להם את העזרה הדרושה. כמו שכתוב "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו". כי רק עתה, היינו עכשיו הגיע הזמן, היות שכבר כל הרע מגולה אצלם.

ובהאמור נבין, מדוע כשמשה בא בשליחות ה', נעשה המצב אצלם יותר גרוע. והטעם, שזה לא נקרא, שהם נעשו יותר גרועים. אלא ע"י זה שמשה נתן להבין, מהו שצריכים לעבוד לשם שמים, כמו שכתוב "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך", היינו שצריכים לעבוד לשם שמים, ובחינת פרעה צריכה לרדת משליטתה, אז היה מקום לגילוי הרע.

נמצא, שעל ידי מה שמשה הסביר להם את ענין לשם שמים, הם התקדמו בעבודה והגיעו לדרגת האמת, לדעת, איך הרע שולט עליהם. מה שאם כן לפני ביאת משה אליהם בשליחות ה', הם עוד לא ראו את האמת, איך שהם רחוקים מה'. נמצא, הגם במעשה הם נעשו יותר גרועים, אולם בבחינת האמת הם התקדמו, שרק עתה יש להם כלים, שה' ימלא אותם עם העזרה שלו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

וגם נבין עכשיו שאלה ב': מדוע דוקא לאחר שהם נעשו יותר גרועים, בא הזמן, שה' יתן את העזרה. וזהו כנ"ל, שרק עכשיו יש להם כלים המוכנים לקבל דבר שלם, כנ"ל. לכן כתוב "עתה תראה" עם עין.

ובענין ששאלנו, במה שזה"ק אומר, שמטרם שנפל השר שלהם לא נשמע צעקתם של ישראל, כמו שכתוב "וימת מלך מצרים. ומיד, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם. ושאלנו:

א) מי גרם שהשר שלהם יפול,

ב) מדוע יש כח להשר שלהם לעכב את תפלתם.

זה יכולים להבין על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, המובא בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף נ"ז) "והענין שבמידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם, ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים. וכל הטרחא של הגואל לא היתה, אלא לגלות להם, שאין כאן כח אחר מעורב, ואני הוא ולא שליח, כי אין שום כח זולתו, שזה היה באמת אור הגאולה".

נמצא, שעיקר הגלות הוא, בזה שחושבים, שיש שר של מצרים. היינו, שניתנה להשר שלהם שררה, והוא מושל על ישראל. ובזמן שהאדם חושב כך, אז השר שלהם מושל. ועם ישראל רוצים לצאת משליטת השר של מצרים. ורואים, שהם מבקשים מה', שיוציא אותם משליטתו, ואין ה' מוציא אותם מהגלות, שהם נמצאים תחת שליטתו, אז הם אומרים, שאין ה' חס ושלום שומע לתפלתם.

והראיה לזה, שאינו שומע בקול צעקתם. היות שהם רואים, שכל פעם הם הולכים אחורה ולא קדימה. היינו, שכל פעם הם רואים, איך שהם יותר רחוקים מעבודה דלהשפיע. היות שהשכל מחייב, שלפי עבודה ויגיעה, שהאדם נותן ומתפלל לה', שיוציא אותו משליטת פרעה.

והוא רואה כל יום להיפך. היינו, שכל יום הוא רואה, שפרעה מושל עליו ביותר כח. היינו שרואה, איך שיש לו יותר קשר עם הרצון לקבל, וכמו כן יותר מרוחק מהרצון דלהשפיע. לכן האדם אומר, שאין ה' חס ושלום אינו שומע תפלה.

וזהו פירושו מה שאומר הזה"ק "כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל". וזה נקרא, שהשר שלהם מעכב תפלות ישראל. כלומר, שעם ישראל אומרים כך, אחרת מדוע ה' לא שומע את צעקתם.

ומה נעשה בסופו של דבר. היינו לאחר שנתגלה להם כל צורת הרע, ולא ברחו מהמערכה באמצע עבודה, אז זכו לראות את האמת, שאין כאן שום שר שלהם, שהיה מעכב את התפלות, אלא ה' בעצמו הוא עשה את כל המעשים, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", כלומר שה' עשה שיראו כל פעם איך שהם מרוחקים מהקדושה, היינו שה' גילה להם את הרע בכדי למען, "שיתי אותותי אלה". שדוקא על ידי שיתגלה כל הרע, אז הקב"ה יכול לתת להם עזרה לדבר שלם.

נמצא לפי זה יהיה הפירוש, כי בזמן שזכו לראות "וימת מלך מצרים", שהזה"ק מכנה זה בשם "נפילת השר שלהם", הידיעה הזו, שהיו חושבים, שיש שר של מצרים, ויש לו שררה, והוא מעכב את צעקתם, שלא ישמע למעלה, הדעה הזו נפלה מעם ישראל.

אלא זכו עכשיו לראות, שלא היה שום שר של מצרים, שהיה מעכב את תפלתן של ישראל, שלא יתקבל. אלא ה' כן שמע תפלתן, וה' הכביד את לבם. היינו, שה' היה רוצה, שתתגלה את צורה האמיתית של הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".

נמצא, שכן שמע את צעקתם. ואם לא היה בחינת אתערותא דלתתא מעם ישראל, שרוצים לצאת משליטת מצרים, היינו שראו, שכל עבודתם היא לטובת הרצון לקבל לעצמו, הנקרא "פרעה מלך מצרים", ובלי ההתעוררות הזו לא היה ה' מגלה להם את צורת הרע.

כי רק לאלה אנשים, שרוצים לצאת משליטת הרע, להם ה' מגלה את צורת הרע. והם חושבים, שנעשים כל פעם יותר גרועים. והאמת הוא, שהשכל מחייב, שבכל דבר שנותנים יגיעה, מתקדמים פחות או יותר, אבל לא ללכת אחורה.

והתירוץ הוא, שלא הולכים אחורה, אלא מתקדמים לצורת האמת, עד כמה שהרע יכול לפעול בהם כנ"ל. ואז, כשיש להם כלי שלם של רע, אז הקב"ה נותן להם את העזרה, שאז כולם רואים, שה' הוא היה שומע תפלה כל הזמן.

ובהאמור יהיה מובן, מה שחשבו, שיש שר של מצרים המעכב את התפלות. ששאלנו, מדוע יש להשר הזה כח לשלוט על תפלות ישראל. והתשובה היא, שהם חשבו כך.

ושאלה הב', מי גרם שהשר שלהם יפול משררה שלו. זה שהיו עובדים כל הזמן, ולא ברחו מהמערכה, עד שהיה מקום לגילוי כל הרע, אז ממילא זכו להאמת. שגם עד כאן לא היה שר משלהם, אלא שהם חשבו כך. נמצא לפי זה, ששני דברים באו בבת אחת, הנקרא בלשון חז"ל "גיטו וידו באים כאחד".

ובהאמור צריכים להתחזקות גדולה, ולא לברוח מהמערכה. אלא להאמין "כי ה' שומע תפלת כל פה". ואין שום כח אחר בעולם, אלא כח אחד, והוא כוחו של הקב"ה. והוא שומע תמיד בכל מה שפונים אליו.

מה זאת אומרת, שמטרם שנפל שר המצרי, לא שמעו את הצעקות של בני ישראל? שהרי צריך אולי להיות ההפך, ששמעו לצעקות, ואז נפל שר המצרי?

העניין הוא, ש"רצונו להיטיב לנבראיו", זו מטרת הבריאה. ולברוא את הנברא ולהביא אותו לדרגה הגבוהה, הטובה ביותר, לנצחיות, לשלימות, להשגת כל המציאות, אפשר רק לפי שהנברא הזה ירגיש זאת בתוך עצמו.

כדי להרגיש שלימות, נצחיות ואת גודל הבורא, צריכים כלי, רצון, שיהיה בדיוק בגודל, בכמות ובאיכות, כנגד הבורא. ושהרצון הזה יהיה רצון מצד הנברא, כך שהנברא ירגיש שהוא מקבל, שהוא משיג, שזה שלו. ומפני שלפני הבריאה הבורא נמצא לבדו, אז יש כאן בעיה לברוא את הרצון לקבל, שירגיש את עצמיותו, שהוא זה שרוצה, ושזה רצון שלו.

לכן נצרכים לכל כך הרבה שלבים בכל הסיבוב שעובר הנברא. רק כדי להגיע לרצון שיהיה עצמאי, מצד הנברא עצמו, בכמות ובאיכות המדוייקות כדי להרגיש את כל הבורא, ולהיות מחוץ לזה באיכות השווה לבורא. כל התוכנית הזאת נקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". כלומר, לא רק לברוא את הרצון, אלא שהרצון יהיה עצמאי. ולא רק למלא אותו, אלא שהרצון הזה ימלא את עצמו, כדי שאז הוא ירגיש שהוא המקבל, שהוא הנהנה. ולא כדי שירגיש שהוא המקבל והנהנה, אלא שהוא הנותן והוא המהַנה לבורא. אז הוא משיג את דרגת הבורא במלואה.

לכן משתלשל הרצון לקבל, כמו שאנחנו לומדים, מארבע בחינות דאור ישר, מקוצו של יוד, מנקודת יש מיש, ונמצא עדיין בשליטת האור, בשליטת הבורא, עד שמגיע לריחוק, שאפשר לשבור אותו. כלומר, להפריד אותו כבר לשני החלקים, לא לפי הרצונות, אלא לפי הכוונות. מוסיפים לרצון לקבל כוונה, ואז מורידים אותו למקום שהוא מרוחק ביותר, שנקרא "העולם הזה".

וכאן, בנקודה הרחוקה ביותר מהאלוקות, נותנים לו כזה ריחוק שהוא לגמרי לא מרגיש את שורש מוצאו – מאיפה הוא, האם הוא בא מאיזה מקום, האם יש מישהו שברא אותו, האם יש מישהו שמשגיח ומקיים אותו. ואז נותנים לרצון לקבל הזה דברים הפוכים, כנגד הרצון שלו, שנקראים "ייסורים", שמתוך הייסורים האלה, ליד הרצון לקבל מתחיל להתפתח, מוח, שכל, שבו הרצון לקבל משיג את מקור הייסורים, את הסיבתיות שלהם.

הייסורים הם בגודל כזה שמתחיל לשאול: "מהו הטעם בחיינו?", ואז מתחיל להתקדם, להכיר מאיפה באים הייסורים. הייסורים האלה הם עדיין ייסורים בהמיים, ייסורים של קיום, חוסר תענוגים אנושיים, תענוגים שאפשר להרגיש אותם בזמן ההסתרה של הבורא. תענוגים בהמיים, כלומר, מה שהגוף דורש, ותענוגים אנושיים, מה שדורש החלק האנושי שבאדם כסף, כבוד, מושכלות.

עד שאדם מתפתח למצב שהרצון שלו מתחיל להתפצל לשניים, שמתחיל לגלות בתוך רצון הזה את המקור שלו. כלומר, הרצון תמיד נמצא רצון ונשאר רצון, אבל הוא מתחיל לגלות ברצון הזה את המקור שלו. אז פעם הוא מגלה תמונת עולם שמסתירה את המקור, את הבורא, ופעם תמונה שהוא כביכול רואה את הבורא מתוך התמונה הזאת. זה שמסתיר את הבורא נקרא "פרעה", וזה שמגלה אותו זה הבורא בעצמו.

ואז הרצון שלו מתחלק, ליצר טוב, ליצר רע, והתקופה שבה הוא מתחיל כבר לברר את הרצון הזה נקראת מ"גיל י"ג שנה ואילך". ומתוך התפצלות והתנגשות שני הגורמים הללו, "פרעה" ו"בורא", בתוכו, מגיע למצב שמרגיש את הגלות. מה נקרא "גלות"? שיש הפְרעה שמסתירה ממנו את המקור של המציאות, את המקור של מה שקורה.

מכאן, מהי הגאולה? הגאולה היא לראות בצורה ברורה ביותר, בכל החושים, שהבורא הוא המקור של כל המציאות, שהוא עושה את הכל, בכל המודעות של האדם. כשזה מתגלה זה נקרא גאולה, "יציאת מצרים". זה נקרא "שנפל מלך מצרים". וכמו שהרב"ש כותב, אז רואים שגם לא היה להם שום מלך, שר מצרי, אלא הבורא הוא זה ששיחק כך כלפי האדם. פעם דרך פרעה, ופעם בהתגלות עצמו, כדי שמתוך ההתנגשות של שני הדברים הללו, יביא את הרצון של האדם, את השכל, המודעות, התפיסה, וההבחנות שבאדם, למצב שהוא באמת יוכל בכל פרט ופרט שיש בבורא, שיש במציאות, לגלות את זה ולהתקשר לזה.

אם לא היו ההתנגשויות האלו בתוך האדם משך כל הזמן שנקרא "גלות מצרים", אז לא היו לו הבחנות לראות באלוקות, לראות בבורא, את כל מה שיש שם. אלא היה רואה מה שנקרא "אור אחד פשוט ממלא כל המציאות". וכך על ידי זה שפרעה נותן לו מכות, והבורא מחייב אותו ללכת לפרעה, וכל פעם הוא נמצא במאבקים, נולדים בו כלים, הבחנות ורגישות, בכמות ובאיכות אחרת בכל פעם, שבסך הכל כשהוא משיג את כל החלקים, התאים, בתוך חוש הרגש הזה, של הבורא, אז הבורא מתגלה.

ויש בעיה בדרך, לבנות את הרצון כך שיהיה מותאם בדיוק, שווה בגודל, הפוך מהבורא, ובנתינה שווה לבורא. מפני שצריכים לברוא אותו בהרגשה שלילית כל פעם, שחסר, חסר, עוד חסר ועוד, עד שהגודל הזה יהיה בגודל של הבורא. יוצא שעד כמה שמתקדמים יותר, מרגישים שלִילה יותר, חושך יותר. זה מה שנקרא "חושך מצרים", ליל יציאת מצרים זה המצב החשוך ביותר, בחצות הלילה.

וכאן, הבעיה היא, שכדי להגיע למצב הזה, אדם חייב לבנות לעצמו סביבה. לכן ב"מאמר החירות" בעל הסולם כותב, שהבחירה היחידה של האדם, היא לבנות סביבה כזאת שכל הזמן תתמוך, כל הזמן תשמור, כל הזמן תעזור לו לעבור את כל הדרך הזאת. שההרגשה, הרגשת שלילת האלוקות, הבלבול שיש לו מההפרעות שהבורא שולח לו, לא יזרקו אותו מהמערכה. מפני שהבעיה שלנו היא בעצם להדביק את קצב ההתפתחות המחוייבת מלמעלה. אני צריך להתפתח. כל העולם, כל האנושות, ואני בתוכה, כלומר, כל אחד מאיתנו, חייב להתפתח לפי התוכנית להביא כל נברא לדרגת הבורא. בין אם רוצים או לא רוצים, המנוע הזה עובד והכל נסחב לקראת המטרה.

אבל אם על ידי הסביבה אני בונה לעצמי מנגנון, שאני יכול להתקדם מהר יותר ממה שהטבע מחייב את כל הבריאה, וכל אחד מאיתנו, אז אני מתקדם כביכול ברצון חופשי שלי, ואז אני מרגיש בכל פעולה, בכל צעד, נעימות. כמו שאני הולך לקראת מה שאני רוצה להשיג. אם אני לא מדביק את קצב ההתפתחות הכללית של המציאות, מפגר אחריו, אז הכוח הזה שמחייב את כל המציאות להתקדם לקראת מטרת הבריאה, פועל עלי באכזריות, ומחייב אותי להתפתח בכל זאת, אבל על ידי ייסורים, על ידי הרבה מכות, ועל ידי מתיחת הזמן, שהזמן מתרחב.

ובמקום שנשיג בכל פעם רצון, מרצון אחד ומרצון שני, כך שהרצון יהיה בסופו של דבר בגודל של הבורא, יוצא שבהשגת המדרגה הבאה של הרצון, אני יכול להיות שקוע בייסורים כמה מאות שנים, כמה גלגולים. וזאת במקום לעשות זאת על ידי חברה – קבוצה, ספרים ורב, הנקראים "סביבה". על ידי הסביבה אני יכול לעשות זאת בתוך כמה שעות, ימים או שבועות.

מה שאין כן, הכוח שאני מקבל מהקבוצה, ככוח שמחייב אותי להתקדם, על ידי כך שאני סופג מהחברים את איך ואיפה הם כבר נמצאים, את הרצון שלהם, על ידי קנאה או כל מיני תכונות הנראות לנו לא טובות, יכול לעבוד. כלומר, אני יכול לקבל את מה שחסר לי, בתוך כמה שעות, במקום להיות עשרות ומאות שנה בצרות עד שאבין, ואגיע ללימוד, לחברה ולהתקדמות כזאת.

יש כאן, כמו שהרב"ש כותב: "לא לברוח מהמערכה". לאדם יש מחוייבות, לדאוג לכך שלא יברח מהמערכה, שיבנה לעצמו את אותה סביבה שתקדם אותו, ותקדם אותו מהר יותר מאותו הכוח הכללי המחייב התקדמות לכולם.

שאלה: איך יכול להיות שקנאה תקדם אותי למטרה אם היא מרחיקה אותי ממנה?

לא רק קנאה מקדמת אותי למטרה. אין בי שום דבר טוב או רע - שאני זה שקובע טוב או רע - שנברא סתם, שלא לצורך השגת המטרה. אנחנו מרגישים את עצמנו כאן איך שמרגישים, אבל לפי מה שאנחנו לומדים, אנחנו באנו לכאן מהמדרגה הגבוהה ביותר. וכל מה שיש בנו עכשיו, אלו אותן תכונות שעל ידי המסכים יהיו כתכונות הטובות ביותר.

כלומר, אין בי עכשיו שום דבר שהוא עצמו רע. הצורה של השימוש שלו לעת עתה, היא רעה, אבל לא התכונה עצמה. לכן אנחנו לא צריכים לתקן שום תכונה של אדם, אנחנו צריכים רק להשתוקק למטרה. ואז בהתאם לכמה שאנחנו משתוקקים, כל התכונות שבנו, אפילו תכונות האופי, שאחר כך נראה שהן נקראות "ספירות", כל החלקי הרצון שלנו, יסייעו לנו.

ולכן, אני לא צריך להסתיר או לדכא שום תכונה שבי, וגם שום רצון שבי, הקבלה לא עומדת על זה. היא אומרת ההיפך, אם אדם מדכא בעצמו משהו, הוא הורג איזה חלק מהנברא שבו. אנחנו צריכים ללכת רק לפי החוק "המאור שבה מחזירו למוטב". שעל ידי הלימוד, על ידי ההתעסקות בכל מיני פעולות שאני עושה בחברה – בעיקר זה בזמן הלימוד כשאני חושב על זה שאני רוצה לתקן את עצמי – אז בא אלי אור מקיף, מתקן אותי, ומושך אותי קדימה, "המאור המחזיר למוטב". זה בעצם כוח התיקון.

אין כוח אחר לתיקון, ואסור לאדם לדמיין שהוא מסוגל לומר על עצמו, איזה מהתכונות שלו הן רעות ואיזה טובות, לומר שתכונות אלה דורשות תיקון כזה ואלה אחר, וילך עכשיו בצורה סלקטיבית לבחור מה לתקן בו ומה לא. אין שטות גדולה יותר מלקבוע שאני מבין בזה משהו.

לכן אני צריך לעבוד רק היכן שיש את נקודת הבחירה החופשית. זאת אומרת, לבנות סביבה שתשפיע אלי. כי אני בכל זאת חייב לקבל מבחוץ כוח שמושך אותי קדימה, "מבחוץ" זה או סביבה או בורא. לבורא, לצערי, אני לא יכול בינתיים להשפיע בצורה כזאת שיעזור לי, כי עדיין אין לי מספיק רצון שהוא יענה, כי הוא עונה רק על הרצון השלם. הסביבה, היא זו שבונה בי את הרצון כך שאחר כך אוכל לפנות אליו. ואז האור שבה מחזירו למוטב.

שאלה: איך אדם יכול, מצד אחד, לסדר אצלו בניית חיסרון, שהוא משתוקק לזה וזה משגע אותו שלא יכול לישון, ומצד שני לומר, "אני מסכים עם ההסתרה, שכך זה צריך להיות"?

שאלה מאד טובה. איך אנחנו בונים חיסרון, מצד אחד, והסכמה לכך שאנחנו נמצאים בו, מצד שני? זה מפני שיש בנו שתי מערכות הנקראות "מוחא" ו"ליבא".

"ליבא" זה נקרא לב, רצון, שהוא רק מרגיש, ואתה לא יכול להגיד לו: אתה מרגיש טוב, בזמן שהוא מרגיש רע, או ההיפך. ו"מוחא", נאמר בצורה פשוטה, נקרא מודעות האדם.

ניקח דוגמה שעוברת על כולם. כואבת לי עכשיו השן, ואני לא יודע מה לעשות. לפי הבהמה שלי, לפי הלב שלי, אני לא רוצה ללכת לרופא, אבל לפי המוח אני בכל זאת הולך לרופא. הרופא מכאיב לי עוד יותר, עושה לי זריקה, מתחיל להוציא לי את העצב, ואז אני עוד משלם לו ומודה לו, כי בסופו של דבר אני מבין, מבין ולא מרגיש, שאחרי כן יהיה לי טוב.

אז אם אנחנו לא נפַתח את שני המנגנונים האלה, מוחא וליבא, אנחנו נהיה סתם בהמה שמרגישה בלבד. מרגישה בתוך הטבע שלה מה לעשות. ואדם, מפני שיש לו מנגנון של מוחא, יכול לקרב את העתיד ולעשות למען העתיד, את מה שלפי ההווה לגמרי לא משתלם. ועד כמה שהוא יכול לראות רחוק יותר אל העתיד, ולקחת אותו בחשבון כהווה, הוא אדם יותר גדול. יש אנשים שעובדים עשרים, שלושים שנה, כדי להשיג משהו, אבל אם משיגים, משיגים משהו גדול. ויש אדם שלא יכול לעבוד אלא במכולת – לתת, לקחת, לתת, לקחת, כך שהשכר הוא מיידי. אמנם אלה פרוטות, אבל הן מיידיות וטוב לו, מה שבטוח בטוח. המוח שלו קטן. לא מסוגל ליותר.

אנחנו דורשים מעצמנו התפתחות מוחא גדולה מאוד. אני צריך להיות מוכן לעבור את כל התהליך של התיקון, ואני כביכול מסכים עליו. לא מן הסתם הבורא אומר: "בוא אל פרעה", אני בעצמי לא מסוגל לעשות זאת, ולא הייתי יכול לרצות דבר כזה. אלא אני יודע שכדאי לי ללכת יחד איתו, ולתקן את עצמי למען מטרה מאוד רחוקה. אפילו שאולי אחרי רק חמש, שבע, או עשר שנים אני מגיע לאלוקות ממש. אבל כדאי לי לעשות את זה, כי אני לא רואה בחיים האלה שום מילוי אחר שכדאי בשבילו לחיות. אם אדם כל הזמן מברר את הנקודה הזאת, אז הוא לא בורח מהמערכה.

שאלה: אדם באמת מסוגל להחזיק ידיעה כזאת בחושך הכי גדול?

אתה שואל, האם אדם מסוגל להתקדם מכל מצב?

שאלה: לא, אני שואל, בחושך הזה, בהרגשה הנוראית הזאת של ירידה שאין כמותה, אדם באמת מסוגל להחזיק בראשו את הידיעה שהחושך הזה ממלא את כולו?

לא בכל המצבים אני מסוגל להחזיק את עצמי בהרגשת נוכחות הבורא, בהרגשת המטרה. ואפשר לומר בעצם, שבאף מצב. כי אנחנו לומדים מתוך הכשלונות. מתוך השלילה אנחנו לומדים את החיוב. כלומר, בכל פעם אני צריך לנסות ולהיכשל, לנסות ולהיכשל. כשאני לא הולך כדי להיכשל, אלא הולך כדי להצליח, אז הכשלון הוא לא כשלון. אלא הכשלון הוא פשוט שמראים לי עוד רצון, ריק, שאחר כך אני מממש אותו. לכן אנו רואים, שהדרך בה אנו הולכים, היא דרך שכוללת שני מיני מצבים, ושני מיני רגשות, הסותרים זה את זה, ואדם נמצא כל הזמן בלחץ בין שניהם.

להחזיק אפשר רק על ידי הסביבה. אני לא מתאר לעצמי אדם, שבאמת מתקדם, ומחזיק לבד. כלומר, יכול להיות שהוא לומד, למשל אתמול התקשר ישראלי אחד מאוסלו, שחי שם כבר שבע-עשרה שנה, ואמר, "אני מאד מודה לכם, אני קורא את האתר שלכם, ונמצא גם כן בפורום העברי". וכו'. הוא לא מתקדם. הוא לא מרגיש שחסרים לו כוחות, אלא לומד, "ברוך השם". הוא לא מרגיש חיסרון, או שנופל ולא מסוגל לצאת מזה, וזה סימן שהוא לא מתקדם. מצב אמיתי הנותן סימן להתקדמות הוא, שאדם נעשה זקוק לכוח חיצון. ובעל הסולם כותב על זה במאות מקומות.

שאלה: כשאדם שרוי במצב כשלהו, מתי הוא משנה מצב, מתי הוא עובר שלב בהרגשה שלו?

מתי אדם עובר משלב לשלב? כלומר, מתי המצב הגיע למימוש והוא עוזב אותו ועובר הלאה? כשאדם מרגיש במצב הזה את כל המרירות והריחוק מהבורא.

ואז המצב הזה מוליד בעצמו את המצב הבא. כמו שאנחנו ירדנו מלמעלה למטה עד העולם הזה, וגם בתוכו עד הדרגה הנמוכה ביותר, עכשיו אנחנו מתחילים בדרך חזרה למעלה, פשוט לעבור על אותם השלבים, והשינוי הוא רק באיזה קצב ובאיזו צורה אני אעבור את השלבים האלה.

בזה בעצם מצויה הבחירה שלי. כל הנתונים נמצאים כבר בנשמה. הכל. כל המדרגות, וכל הנתיב שלי בחזרה, כבר נקבעו מראש. מה שלא נקבע הוא איך אני אתייחס לזה, איך אני אבנה את זה, מרצוני או בעל כורחי, מה שנקרא בדרך תורה או בדרך ייסורים. זה לא שיש שתי דרכים למעלה, אלא "דרך" נקרא היחס שלי לעליה שלי.

לכן ברגע שאני מרגיש את כל המדרגה, עד כמה שאני רחוק מהבורא, עד כמה שאני הפוך ממנו, עד כמה שהדבר הזה הוא שלילי, ורוצה להפוך אותו לחיובי, בזה המדרגה נגמרת. ואז אני עולה למדרגה הבאה, להרגיש את המרירות בצורה עוד יותר גדולה, ושוב, עד כמה שאני הפוך, וכמה שאני רחוק וכן הלאה. מכאן אפשר להבין כמה כוחות נפש צריכים להחזיק בחסרונות כל הזמן.

אבל, אם אני מבין את המטרה, מקבל תמיכה מהקבוצה שכל הזמן עוזרת לי להחזיק במוחא שהמטרה היא כדאית וגדולה, אז הייסורים האלה הם הופכים להיות מתוקים, כי דרכם אני רואה את הבורא. ואז על ידי זה שאני מכניס את הבורא לתמונה, אני ממתיק את התמונה הזאת, ממש הופך אותה. כמו שאנחנו לא יכולים לאכול בלי מלח, כי אנחנו צריכים וחייבת להיות בכל טעם שלנו איזו מין שבירה פנימית, אחרת אני לא ארגיש, כי אני לא מרגיש טוב או רע, אלא אני מרגיש זה לעומת זה.

אם אני רעב מאוד, אז על הגבול בין החיסרון – הרעב, ובין התענוג שיש באוכל – כניסת האוכל, שם אני מרגיש את הטעם. כשאני מכניס את החתיכה הזאת הראשונה, אז בגבול, בפגישה ביניהם, אני מרגיש את הטעם. כך פועלת כל ההרגשה שלנו. לכן אני צריך שיהיה לי, בכל פעם, הכוח לגלות את החיסרון בגבול עם התענוג. זו הרגשה מאוד חדה, לא נעימה, וכאן צריכים סביבה.

שאלה: אתה מדגיש את העבודה עם המוחא שתמשוך את הליבא, ואני יודע שיש כל הזמן דו-שיח ביניהם, בסופו של דבר גם צריך שמוחא וליבא יהיו שווים. אז איך זה מתיישב? כלומר, האם ליבא גם יכולה להשפיע על מוחא?

אני לא רוצה להיכנס כרגע לפירוט. כי מה שאני עכשיו מסביר על מוחא וליבא זה הסבר פשוט, ואני עושה כך בכוונה. בסופו של דבר יש לנו כלי של רצון לקבל שנבנית מעליו או כוונה על מנת לקבל, או כוונה על מנת להשפיע. ואז שני הדברים האלה, מתבטאים אצלנו במוחא וליבא בצורה גשמית, כהעתקה מזה. קשה לי להסביר זאת כך שיהיה מובן ומעניין לכולם.

שאלה: חומר הדלק של האדם לפני מחסום הוא לבוא מתוך ה"לא לשמה" ל"לשמה". האם אחרי מחסום חומר הדלק שלו משתנה, או שהוא עדיין עובד על "לא לשמה"?

אחרי המחסום חומר הדלק של האדם משתנה, הוא יוצא מההסתר הכפול ומההסתר הרגיל שהיו לו לפני המחסום, לגילוי. שוב כמו שאמרתי, מה זו גלות ומה זו גאולה? גאולה זו ההרגשה שהבורא נמצא, משגיח ומסובב את כל המציאות. זה אותו ההבדל, שאם אתה לא מרגיש אותו, נקרא שאתה נמצא בגלות, כמו שעכשיו. אתה יכול לחשוב, לשמוע, אבל בעצם אתה לא מרגיש, ולכן זה לא קובע את החיים שלך.

אתה צריך להתחיל להרגיש בכל החושים שלך, שרק הכוח האחד הזה פועל, לא פרעה, לא בעל הבית שלך, לא ערפאת, לא פרס, לא אשתך, ולא אף אחד. שהכוח הזה קובע ומסובב על ידי כל הדברים אלה את כל המצב שלך. ומסובב גם את מה שקורה איתך בפנים, את חילופי המצבים, הבריאות, והכל. מבפנים ומבחוץ.

זאת כדי שהנקודה שלך, רק אחת בלבד, תכיר את כל השינויים האלו, ותשתכלל מזה. זו התחלת הנפש, נקודה שבלב. אז זה שאתה מגלה שזה רק הוא לבד עושה, מבפנים ומבחוץ את הכל סביבך, זה כמו שכתוב: ששני האורות האלה, הפנימי והחיצון, משפשפים את הכלי, כמו מים, ומזה נבנה הכלי.

שאלה: אבל אנחנו יודעים שגם במצב של הרגשת בורא יש קליפות, כלומר, יש את הרצונות.

גם קליפות, שאתה מרגיש אותן כקליפות, אלה לא כוחות שמכחישים את מציאות הבורא, שהוא לא נמצא כביכול, אלא כוחות שבאמצעותם אתה יכול לשרת את עצמך, את הבורא, או אותם, בצורה שלהם, בעל מנת לקבל. כמו אדם הראשון לפני החטא. זו דוגמה כללית להסביר מהן קליפות, כי קשה בצורה אחרת לתאר מהן.

כלומר, קליפה זה שנדמה לך שאתה יכול כאן ללכת ולהרוויח כביכול בצורת הקדושה, ובעצם זה לא נכון, זו קליפה. קליפה לא יכולה להגיד לך, "חביבי, תקבל וזהו!", אם אתה נמצא ברוחניות, זה מובן שלא אלה הכשלונות, לא מזה אדם מתבלבל.

שאלה: חומר הדלק עד המחסום ברור לי, כי טבע האדם הוא על מנת לקבל, והוא שואל את עצמו מה יצא לי מרוחניות, למה לי ללכת לזה. האם אחרי המחסום, בהרגשת בורא, חומר הדלק שלי הוא עדיין מה יצא לי במדרגה הבאה?

תמיד חומר הדלק שלי הוא "מה יהיה לי". אבל, "מה יהיה לי" לפני מחסום, זה מה יהיה לי, זה פחד לא להרוויח. פחד למות ולא להרוויח, פחד לסבול ולא להרוויח, וכן הלאה. אחרי מחסום, זה גם כן "מה יהיה לי", אבל "מה יהיה לי" בצורה אחרת, איך אני יכול להשפיע לו. וזה נקרא "לשמה".

אבל תמיד דרך הרצון לקבל אנחנו מרגישים ומודדים. אין לנו קנה מידה אחר או על ידי מה לעשות משהו. אם אני לא אהנה אני לא אתן לו, אני נותן לו בעצם את התענוג שלי, את מה שאני נהנה, זה מה שהוא צריך להרגיש ולהנות.

שאלה: אז תמיד כשמדברים על "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" זה במעבר מחסום?

הבדל בין "לא לשמה" ל"לשמה" הוא, האם יש לי כוונה שעל ידי זה שאני נהנה, הוא נהנה, או שאני נהנה וכלפיו אני לא יכול, לא לחשוב, ולא לעשות שום חשבון. זה כל ההבדל. האם אני קושר אותו להנאה שלי, או לא קושר אותו להנאה שלי, פשוט.

אבל זה משנה את העולם סביבנו. עכשיו אנחנו לא יכולים לתאר עד כמה הקשר עם הבורא, בתענוגים שלי, ברצונות שלי, משנה את כל המילוי בכלים שלי, ואז אני מרגיש עולם אחר. שהוא ניצחיות, שלימות והכל. רק הקשר הזה הוא הקובע את העולם שלי.

שאלה: בעמוד 41 בפיסקה הראשונה, אני לא מבין מה הרמב"ם אומר.

בדף מ"א בעל הסולם כותב: "וזה נקרא "שלא לשמה". אבל "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לכן כדאי להתחיל אפילו בשלא לשמה, מטעם שבסופו של דבר הוא יבוא לשמה." אז כדאי, כי ככה מתחילים באמת, "וכמו שאומר הרמב"ם" באיזה צורה מתחילים "שלא לשמה" כדי להגיע ל"לשמה"? "לפיכך, כשמלמדין הקטנים, והנשים, וכלל עמי הארץ, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

זאת אומרת, יש בנו כל מיני הבחנות שנקראות "קטנים", "נשים" ו"עמי ארץ". אם אני מתחיל ללמוד את שיטת ההתקדמות לבורא, אז אפילו שיש לי רק את ההבחנות האלו, הכוחות האלו, התכונות האלו ולא יותר, אני גם כן יכול, מתוכם, להתקדם ולהגיע למצב שאני אתקן אותם ואגיע למטרה, וכולם מתחילים בעצם כך.

אף אחד לא נולד מקובל גדול, אף אחד. יש לכל אחד הכנות אחרות, בהתאם למה שהוא עבר בגלגולים הקודמים, אבל אף אחד לא נולד עם תכונות מוכנות להרגיש אלוקות ולחיות בעולם העליון. אחרת איך יכול להיות? הרי את הרצונות להרגיש רוחניות, אתה צריך לברוא מתוך הייסורים אחד אחד, בתוך עצמך. אתה. אחרת אתה לא תרגיש את החסרונות האלו, ולא תרגיש בהם מילויים. אין ברירה, אלא רק לעבור אחד אחד.

זה לא דבר שאני יכול לקנות מבחוץ על ידי מַשהו אחר, אלא כל אחד ואחד חייב לעבור את כל הדרך, ונותנים לך רק את ההזדמנות, או לעבור את זה בשמחה וקצר. כלומר, לקצר את הדרך. או לעשות את זה במשיכה כזאת, ובייסורים. הכוונה בכך שמשיכה וייסורים עוזרים לך או מונעים ממך, היא שאתה בכל זאת עובר את אותם שלבים, רק שבכל פעם, עד שאתה מקבל שכל בכל שלב ושלב, אתה מקבל מכות, שבכל זאת מחזירות אותך לאותו מצב כמו שקודם.

נניח שעכשיו אני עומד בפני קושיה, "נמאס לי, אני לא רוצה, המטרה רחוקה, יכול להיות שהם צודקים, ואת מה שהם מדברים אני כבר שמעתי כמה חודשים, אבל בקיצור, אני לא מרגיש שאני יכול להישאר כאן, אני הולך הביתה". במשך כמה שנים החיים שלי שוב חוזרים למסלול הרגיל.

מתחילים לקבל מכות ויסורים. בינתיים, אתה לא קושר את המכות והיסורים לאיזו סיבה, "כולם סובלים כך בעולם הזה", ואז כך אתה מסתובב, יכול לגמור את החיים ושוב להיוולד, עד שבכל זאת אתה חוזר לאותה מחשבה שחייבים להינצל, איכשהו, מהחיים. שוב אתה עם אותה שאלה "מהו הטעם בחיינו?", שוב אתה מגיע לקבלה, ושוב אתה נמצא במצב שאתה חייב להשיג תמיכה מהסביבה.

כלומר, אם במצב הקודם, היית פונה לסביבה, ומקבל ממנה תמיכה, רצונות, התפעלות, התרשמות, מרגיש קצת את גדלות המטרה, שומע את זה ממישהו, ואז היית מתקדם, במקום זה אתה הולך לכמה עשרות שנים וחוזר, לאותו המקום, רק שעכשיו אתה יותר מוכן לשמוע את הסביבה. זה מה שמשתנה בסך הכל.

אז כל הלימוד הזה הוא כדי לחסוך לנו את היציאה הזאת לכמה עשרות שנים בכל שלב ושלב, בכל צעד וצעד. שנעבור קדימה, בלי לברוח הצידה. זו כל הבחירה שלנו.

גם את המצב של היום, של האומה, את כל הדברים האלה, אפשר היה לעבור בצורה יפה. תראה מה אנחנו צריכים לעבור, כמה מכות אנחנו צריכים לקבל עד שכללות האומה תבין שכנראה בכל זאת, יש איזה מין כוח מלמעלה. שיש תוכנית מסוימת, שיש עלינו איזה חיוב כלשהו לעשות משהו, שיש לנו איזו משימה. שאנחנו צריכים כנראה לעשות משהו בעולם, שדורשים מאיתנו משהו. לא מן הסתם כולם כאחד שונאים אותנו.

עד שאדם יתחיל עכשיו לשאול את השאלה שלו, תראה כמה מכות צריכים לעבור. וכל אלו הן הבחנות על גבי הבחנות. אפשר היה לעשות זאת בפשטות, כי הכל כתוב, אבל לא מסוגלים. זה ההבדל בין ייסורים לתורה. אנחנו עוד נראה עד כמה שנכנסים כל הזמן לדרך ייסורים.

בעל הסולם כותב בצורה מאוד פשוטה, תעשה את כל הסדר הפוך, כך שלימוד הקבלה יהיה חשוב יותר מכל יתר העסקים של האדם, ועל ידי זה אתה מושך אור עליון, והוא כבר מסדר כאן, את כל המציאות בעולם הזה, לפי האורות, וכולם נכנסים לשלווה, לשקט ולכולם טוב.

רק כתוב שלמשוך אור מלמעלה, אור מקיף, אפשר רק על ידי לימוד הקבלה. נתעסק בזה - נעשה, לא נתעסק - לא. לא הגויים צריכים לעשות את זה, אלא יהודים. היהודים לא עוסקים, אז הגויים שונאים ורוצים להשמיד אותם, כי באמת אין צורך ביהודים אם הם לא עושים זאת. אין בהם צורך בעולם בזה. ברגע שתתחיל לעסוק בקבלה, ודרכך ימשיכו אורות לכל העולם, יהיה ברור, בתת ההכרה, שאתה הכוח החיוני ביותר בעולם. זה דבר כל כך פשוט. אבל כדי ללמוד את זה, אנחנו עוד נראה שצריכים כמה מכות.

(סוף השיעור)