1. 

   כולנו משפחה אחת

כנס "קבלה לעם" העולמי פברואר 2018

כאיש אחד בלב אחד

שיעור 20.02.2018 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור 3

סדנה

איך כולנו יכולים להיות "כאיש אחד בלב אחד"? איך יכול להיות רצון אחד לכולם, אם כל אחד שונה, כל אחד עם רשימו משלו, עם רצון משלו, עם לב משלו? איך אנחנו יכולים לחבר בין הלבבות עד שיהיו כלב אחד? איך אנחנו עושים זאת?

אף אחד לא שווה, אף אחד לא דומה לשני, מי יודע איזה כוונות יש לכולם ואיזה רצונות, ואף אחד לא יודע, אדם לא מכיר את עצמו. איך יכול להיות שהוא הולך עכשיו לסדר את כולם שיהיו בלב אחד, אם אין לנו הרגשה ומדד לזה, עד כמה שאנחנו רחוקים, הפוכים, לאיזה כיוון כל אחד מסובב לעומת האחרים? איך אנחנו מגיעים ללב אחד כולם?

*

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש, כרך א', "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'".

"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת."

(רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'" 1985)

מה שמאחד את כולם הוא שכולם מבינים שאי אפשר להגיע למטרת החיים בלי להגיע בדרך לאהבת הזולת. אהבת הזולת זה הכלי, ובו משיגים כבר את גילוי הבורא שזו מטרת החיים. שאף אחד לא דומה לשני, אף אחד לא שווה לשני, כולם שונים באין ספור נתונים, יש רק דבר אחד, למרות זאת שזה אולי בלתי אפשרי, אולי זה מאוד קשה, יש או אין ברירה, אבל אנחנו מסכימים לעבוד על אהבת הזולת, כי זהו הכלי, "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלי שבו משיגים את מטרת החיים. לא רוצים ללכת על פחות מזה, לא רוצים להחליף את זה עם שום דבר אחר, אלא אנחנו הולכים על אהבת הזולת. עד כמה שזה בלתי אפשרי, עד כמה שהכול תלוי רק בכוח העליון ולא בנו, אנחנו חייבים לעשות את הכול כדי להשיג את זה. ואפילו לא כל כך חשוב לנו אם משיגים או לא. אנחנו שמענו מהמקובלים הגדולים שאם אנחנו עוסקים בזה, אנחנו עושים בזה נחת רוח לבורא, די לנו גם בזה.

סדנה

איך אנחנו מייצבים את המטרה של אהבת הזולת?

*

קריין: קטע מספר 3, מתוך ה"מאור ושמש", פרשת "תצוה".

"כתוב במדרש "אשר קרך בדרך", שהוא לשון קרירות, היינו שכיבה האש אהבתם וקירר אותה, שהיו מתחילה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמל"ק הביאם לידי קרירות, וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חבירו. ועל ידי מה הקרירם, ע"י התנשאות וגאוה, מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חבירו, הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו, ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו, וגדול מאד בעיניו, על ידי כן אוהב את חבירו והוא באחדות עמו. להבדיל אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאוה, אזי ממילא רואה חסרונות של חבירו, ועל ידי כן הוא שונא אותו, לפי שחבירו שפל מאד בעיניו. ועמל"ק, הוא הקריר את ישראל מחמימות והתלהבות שהיה להם מקודם לאהוב זה את זה."

(ר' קלמן הלוי. ספר מאור ושמש. פרשת תצוה)

הדבר העיקרי שעושה הרצון לקבל שלנו שנקרא "עמלק", על מנת לקבל, הוא שעד כמה שהאדם רוצה להתחבר עם אחרים, שאז הוא חייב להרגיש את עצמו פחוּת מהם ומאליו נכנס ככה תחתיהם ונדבק אליהם, הכוח הזר הזה שכל הזמן מתעורר בנו, על מנת לקבל, האגו שלנו, הוא עושה עבודה פשוטה, הוא מעלה את המחשבה שלנו על עצמנו יותר ממה שעל אחרים ואז יוצא שאנחנו גדולים לעומת אחרים ומיד לא יכול להיות שום קשר בינינו.

לכן כל העניין של לאהוב או לא לאהוב, להתקרב או לא, הוא לא מגיע בהתקרבות או התרחקות במרחק, אלא אך ורק עד כמה שאני פחות מאחרים או שאני יותר מאחרים את זה אדם צריך כל הזמן למדוד. אם הוא עושה את כל המאמצים כדי לעשות את עצמו פחות מאחרים, הוא מתקרב אליהם. אם יותר מאחרים, מתרחק מהם. כי לפי זה הוא רואה גם את החסרונות שלו, החסרונות של אחרים, הגדלות שלו או גדלות של אחרים וכן הלאה.

סך הכול העבודה שלנו במרחק הופכת להיות לעבודה שלנו בדעה שלי על עצמי, יותר או פחות, והיא בכלל לא תלויה באחרים, ואני לא צריך למדוד אותם. אני צריך כל הזמן רק למדוד את עצמי, האם אני בכל רגע מרגיש את עצמי יותר שפל ואז אני נעשה בזה מוכן לחיבור עם האחרים.

לא חשוב לי איזה חברה, איזה קבוצה, יותר גדולה, יותר קטנה, לא חשוב מה קורה שם. אני יכול להיכנס לכל קבוצה שבעולם שלנו, זה בכלל לא משנה, משנה רק דבר אחד, האם אני יכול לעשות את עצמי בעיניי, לא כמו שזה באמת, באמת אף אחד לא יודע, אלא שאני עושה את עצמי בעיניי פחות מכל אחד מהם, כמה שהוא בעיניי, כל אחד מחברי הקבוצה. אם עשיתי את זה אני מוכן לחיבור.

סדנה

אני לא בודק התקרבות או התרחקות, אני לא בודק את עצמי כלפי החברים, כי אני לא יכול לראות את זה. אני דווקא עושה דגש על זה שכאן אנחנו, בחכמת הקבלה, לא צריכים שום דבר ממה שבגשמיות. אנחנו לא רואים גם כן את החבר, לא יכולים למדוד אותו, לא יכולים כלום. אני רק מודד את עצמי כל הזמן, כי אין חבר בכלל. אם אנחנו מדברים על תפיסת המציאות, אז אין חברים, יש עולם אין סוף לפני. אני רואה את ההעתקה שלי על האור הלבן, לכן אני לא בודק כלפי אף אחד מבחוץ שום דבר, רק כלפי עצמי. אם אני כל פעם מודד את עצמי יותר ויותר נמוך, אני כלפי עצמי כל פעם, סימן שאני מתקדם ומוכן להיות בקשר עם הזולת כולל הבורא.

*

קריין: מתוך רב"ש, מאמר "בענין חשיבות החברים".

"אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך." ... "וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."

אנחנו יכולים לראות לפי הראייה הפשוטה שלנו, עד כמה שאנחנו צריכים עוד לתקן את עצמנו, עד שלא רואים עולם ממש מתוקן, יפה וכך כולם.

קריין: ציטטה מספר 4 מתוך "כתבי בעל הסולם", אגרת ב'.

"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."

(בעל הסולם. אגרת ב')

האהבה היא תכונה מאוד מיוחדת. אנחנו לא מדברים על האהבה שיש לנו בעולם הזה, כי זה לא אהבה, אלא זה הרצון לקבל שאוהב מה שטוב לו. אהבה נקראת שאני אוהב את השני, שאני מוכן למלאות את הרצונות שלו, כך מודדים את האהבה. הבורא הוא תכונת האהבה, אבל אנחנו לא מבינים אותה, אנחנו מבינים אהבה איך שהיא מתרחשת בתוך הכלים דקבלה שלנו שהם בעל מנת להשפיע.

לכן איך אני יכול לדבר על אהבה? אם אני מרגיש את הרצון של הזולת ורוצה למלאות אותו. כמו שאנחנו לומדים בדוגמה שחבר שלי רוצה כרית או שהוא רוצה כיסא, ויש לי רק כרית אחת וכיסא אחד, אני נותן לו את זה ובעצמי ישן על הרצפה או יושב על הרצפה ושמח ונהנה מזה שאני כך עושה, כי אני בזה עשיתי פעולת אהבה ואז אור האהבה ממלא אותי. כך אנחנו לומדים מה זה נקרא אהבה, לא מהעולם הזה, אלא אהבה אמתית. וכנגד זה יש לנו תמיד שאלה איך אנחנו שומרים על תכונת האהבה וגם כן עולים יותר ויותר למעלה, אז זה על ידי פחד, יראה. שאני כל הזמן מפחד שאהבתי יכולה להעלם או לרדת קצת. זאת אומרת, שמירה על זה שהאהבה לא תיפסק, היא פחד שהיא תיפסק. ולכן אהבה ויראה הם תמיד הולכים יחד.

אם אני משיג איזשהו יחס יפה לעשירייה שלי ואחר כך אני מרגיש שזה נעלם, זה מפני שלא פחדתי שזה יעלם, אם הייתי דואג שהאהבה שלי תמשיך, הייתי קודם כל תמיד מוסיף לאהבה יותר ויותר, כי אהבה זה דבר שאם אתה משאיר אותה בלי טיפול, היא מתחילה לרדת, היא נעלמת. היא כל הזמן חיה מזה שמאכילים אותה, נותנים לה יותר ויותר רגש, מתנות, תשומת לב, שהם כולם בנויים על הפחד לא לרדת מדרגת האהבה.

סדנה

איך אנחנו דואגים בקבוצה, שכשתופסים איזה מצב טוב רוצים לנעול אותו כך שלפחות לא נרד ממנו, אלא כל פעם עוד להוסיף ועוד להוסיף, וכל פעם כשאנחנו מוסיפים, אנחנו נועלים כדי לא לרדת. ושוב פעם מוסיפים, ושוב נועלים כדי לא לרדת? איך אנחנו עושים זאת בקשר שלנו עד שהוא באמת מגיע לקשר של אהבה אמתית?

*

איך אנחנו נותנים דוגמה לחברים כל פעם להוסיף באהבה? כי אם לא מוסיפים, אז יורדים.

*

קריין: ציטטה מספר 6 מתוך "כתבי רב"ש" כרך א', "הכנה לקבלת התורה".

"כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם, ומה שהוא בשכל הנקרא בכח, יכול אח"כ להתפשט בפועל ממש, ולפי זה יכולים לפרש, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", שהוא המחשבה והשכל של האדם, כלומר, שה' הודיע לכל העם, שידעו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולאחר שה' הודיע להם בכח, היינו בראש ההר, אח"כ מה שהיה בכח מתפשט אח"כ בפועל. ומשום זה בא העם לידי הרגשה בפועל, וכולם הרגישו עכשיו את הצורך לתורה, כמ"ש "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ואמרו עכשיו, ע"י הרגשה בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה, היינו אין בחירה, כי ראו אם יקבלו את התורה יהיה להם טוב ועונג, "ואם לאו פה תהא קבורתכם"."

(רב"ש - א'. מאמר 18 "הכנה לקבלת התורה" 1987)

אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב או שמקבלים את שיטת התיקון, מתחברים והולכים קדימה ואז מצליחים, ואם לא, החיים שלנו הם מוות. אם אדם מרגיש שבאמת זה כך, שאם הוא לא מקבל עכשיו את שיטת התיקון הוא מת, אז מקבל. זה נקרא שנמצאים ב"תחתית ההר", וכך מתקדמים.

שהתייצבו בתחתית הר סיני, הר מלשון הרהורים, לאחר שנגלה יצר הרע בפועל, מתוך זה שהם רוצים ורוצים להתחבר ומרגישים שלא יכולים, כי היצר הרע, פרעה, השנאה והדחייה שלנו, האגו מפריע לנו ולא נותן לנו אפשרות, וכל הזמן מקרר אותנו ומבלבל לנו את המוח, מרדים אותנו כך שאנחנו מטושטשים, אז כולם מרגישים שכאן אין ברירה, אלא שחייבים לקבל את הכוח מלמעלה, כוח האור שנקרא תורה. שזקוקים לתורה, לאור המקיף. הם מרגישים בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה ללא בחירה. כי אם הם יקבלו אז יחיו, ואם לא, "כאן יהיה מקום קבורתכם".

סדנה

איך אנחנו מביאים את עצמנו למצב כזה? אף אחד לא ידחוף אותנו, אף אחד לא יעשה לנו את זה. אנחנו צריכים בעצמנו להגיע למצב שלקבל את שיטת התיקון בשבילנו זה החיים. וללא תיקון של אהבה, השפעה לזולת, חיבור לאחרים, אם לא נקבל את התיקון הזה, זה המוות. בואו נחשוב איך להגיע לזה, ו"איש את רעהו יעזרו". תעזרו זו לזו, וזה לזה.

איך מגיעים מהר ככול האפשרי לתחתית הר סיני, לתחתית, שממש אין יותר למטה מזה, שמשם או שעולים על ההר או שנכנסים לקבורה?

*

אולי איזו קבוצה יכולה להביא לנו סיכום של היום, של הסדנה?

תלמיד: מרגישים שכאילו בשלושת השיעורים עברו שלוש שנים מהחיים שלנו. אנחנו לא יכולים להסביר כמה אנחנו מתרגשים מגדלות הבורא, מהחברה פה ומהרב. אנחנו מבקשים מכולם באולם הזה לנצל כל רגע, יש לנו עוד יומיים של הקונגרס, כמו שהאמריקאים אומרים, השמיים הם הגבול.

יופי.

תלמיד: אני מפריס והשנה אני היחידי מהעשירייה שלי שהגיע לכאן וזה מאד קשה. אבל הבחנתי שהעשירייה שלי הרבה יותר גדולה מזה. מסביב לי בשולחן יש פנים חדשות, אני מרגיש אותם כמו אחים שלי וזה רק היום הראשון של הכנס. אני מאמין שבסוף הכנס לא נרגיש שום הבדלים בינינו.

תודה רבה.

תלמיד: אנחנו חושבים שאין לא יום ראשון ולא יום שני, אלא כאן ועכשיו. שכל מה שביררנו במהלך היום יתממש וממש יכנס פנימה וייחתם בעצמות שלנו מרגע זה ואילך. צריך לקבל את זה כמו צורת חיים, כדרך חיים, ואז זה יהיה חשוב יותר מהחיים וזה ייתפס בנו כדרך הנכונה להסתכל על החיים, כדרך הנכונה להסתכל על המציאות.

יופי. תודה.

תלמיד: זו זכות גדולה לדבר כאן בעשירייה שלי ולדבר מתוך המצב שאליו הגענו היום. אנחנו חתמנו ברית, והגענו לרעיון מעניין שנציג אותו עכשיו.

החלטנו לממש את העצה של הרב שצריך כל הזמן להוסיף באהבה, ובמצב האהבה הגבוה הזה שקיים בינינו חתמנו ברית. שמחר יתעוררו שמונה בהמות, יגיעו בדרכים כאלה או אחרות לפה, ובזמן הנסיעה יבעירו את הלבבות שלהם, את אהבת החברים שבהם. ובלי קשר למצב הפנימי שימצא כל אחד מהם, כל אחד ישחק באהבת חברים.

תלמידה: אנחנו התחלנו עם השאלה של מה הטעם בחיים. ועברנו כמה הבחנות עד שהגענו לזה שהחיים שלנו הם מוות אם לא נגיע לתיקון. אנחנו הגענו למסקנה שיש לנו את השיטה, שיש לנו את הרב, שיש לנו את הספרים, שיש לנו את החברים, הכול כדי שיהיה לנו את החיים, והחיים זה התורה.

תודה רבה.

תלמיד: מהבוקר עברנו כמה בירורים. אנחנו יודעים שהדרך היחידה להתחבר לבורא זה דרך חשיבות החברים. חברים מגבירים לנו את הרצון. והעבודה שלנו היא להעלות את החיסרון לבורא כדי שהוא ימלא אותו. כך אנחנו עושים ברית אתו, שכל אחד עושה את החלק שלו. העבודה שלנו היא להעלות את החיסרון והוא ימלא. אנחנו חייבים לראות שאין עוד מלבדו ושהוא שולח לנו את פרעה. אבל פרעה זה קריאה ממנו כדי לגלות אותו, כדי להראות לו שבאמת אנחנו רוצים שהחברים יהיו מלאים. וכך אנחנו נגלה אותו יותר.

תודה רבה.

תלמידה: היו לנו כאן הרבה בירורים. ראינו שאהבה נוצרת מהניסויים האלה. שולחן עם שש חברות מהקבוצה הצעירה, שגם לא היה יציב, הוא אפילו זז. כששאלת את השאלה על השיטפון אנחנו היינו עוד בחוץ, אבל התהליך היה כל כך עמוק שיכולנו לערב את כל העשירייה, ובאמת הצלחנו בכל התהליך הזה להיות בהתכללות ובביטול. כי ההתקדמות שלנו היא ללכת מעל הכול כדי באמת להצליח להנות את הבורא.

תודה רבה.

תלמיד: אנחנו קבוצת צ'כיה וסלובקיה. כל יום שאנחנו לומדים אנחנו משתדלים לממש את מה שהמורה הגדול שלנו אומר לנו. בכל שיעור בוקר אנחנו עושים הכול, ובכל זאת בכל פעם שהמורה שלנו מתחיל לדבר אנחנו מאוד מופתעים מחדש. בכל הפסקה אנחנו מתאספים ואומרים, "ואוו, יש עוד חידוש" זה דבר ראשון. ודבר שני רצינו לחלוק שאנחנו מרגישים ממש כמשפחה עם בני ברוך. תודה לכולכם, חברים.

תלמידה: סיכום היום של הכנס הענק הזה. התחלת את הסדנאות האלה מהקל לכבד, כך הצלחנו לפתח את הסדנאות האלה עם חברות שפגשנו לראשונה בחיינו. ולמרות שהיו מספר שאלות קשות, כל אחת הוסיפה לשנייה, מה שהוביל לחיבור בין כולנו. כשאתה אמרת בהתחלה, כשדיברת לגבי החיים, אנחנו וכל האחרות אומרות, "זה החיים", כי אנחנו חושבות שאנחנו עושות את העבודה הנכונה כדי להידבק בבורא.

תודה לך, תודה רבה.

תלמיד: תודה לבורא ולכל החברים שהכנס הזה יכול להתקיים. אנחנו מקבוצת בולגריה. זו פעם ראשונה שבכנס בישראל באים יותר משלושים חברים מבולגריה, ויותר מחצי מהם פעם ראשונה בכלל בכנס. ובעשירייה שלנו שלושה חברים שאפילו לא היו בקמפוס. אנחנו היינו עדים איך השיטה פשוט עובדת. והחברים האלה התכללו כל כך טוב בכל מה שקורה, ולמרות שהשאלות לא היו קלות, כאילו שהם לומדים אתנו שנים. לחיים.

תלמידה: תודה ענקית לכם על ההזדמנות הזאת ועל השיעור החזק שנתת לא רק לנו, אלא לכל הכלי. נשים מישראל ומרוסיה ישבו יחד בעשירייה. מהשיעורים למדנו שהקבוצה והעשירייה הם כלים מאד חשובים. השאלות היו מאד מורכבות והתשובות היו מאד חזקות, וזה נתן לנו לעלות רמה ועוד יותר להתגבש בינינו. כנראה שהיינו צריכים להגיע לכאן כדי להבין את זה, כדי להתחבר ולהגיע לאחדות.

אני כבר שותק. התהליך כבר ממשיך בעצמו.

תלמיד: תודה לכל החברים של הכלי העולמי. היום הכנסת אותנו לתוך מכונת כביסה, והרגשנו שאנחנו נסחטים כמו לימון. לא חשבנו אף פעם שנוכל להגיע לבירורים כל כך עמוקים. בהתחלה היה קשה להבין את השאלות, אבל אתה הבאת אותנו לתדר הנכון, שאלה אחר שאלה.

ההתרשמות שלנו שעל הר סיני אנחנו לא רוצים לעלות. אנחנו רוצים לשבור אותו, כולנו ביחד. אני רוצה גם להודות ולהציג את החברים של הכלי האיטלקי, נמצאים כאן חמישים ושישה חברים וחברות. וזה מדהים לחוות את החוויות האלה יחד אתכם. לחיים.

תלמידה: אני מרוסטוב און דון, אבל ישבתי בקבוצה של עשיריית ליטא ואני רוצה להתלונן. הן שברו לי את הלב. מהשיעור הקודם יצאתי עם מוכנות מלאה לעמוד ליד הדלת כדי לצאת ממצרים, ככה הרגשתי. אחרי זה החלטתי שאני בכל זאת אשב יותר קרוב לבמה, ושאלתי את החברות פה אם הן דוברות רוסית והן אמרו "כן". ואז הסתבר שזאת קבוצת ליטא, ובכוונה בשבילי הן התחילו לדבר רוסית בסדנה.

אני מרגישה עכשיו פשוט שהלב שלי מתפוצץ. כבר בשאלה השנייה, כששאלת איך להוסיף אהבה, בכיתי וסיפרתי כמה שאני אוהבת אותם, והלב שלי מתפוצץ מעוצמת הרגשות שזורמים דרכי. ואחרי זה הצטרפה עוד חברה שבכלל לא דוברת רוסית, והתחילו לתרגם לה את כל מה שאני אומרת. ואני הבנתי עד כמה אנחנו מוכנים להתגבר על כל הקשיים ולקבל את האתגר הזה, כדי להתחבר.

ואנחנו חייבים לקבל על עצמנו את התורה, ממש חייבים, כי אחרת הלב שלי יתפוצץ. מה לעשות?

שאלה: השיעורים של היום, כל היום הזה אפשר לנו להרגיש אחדות וחיבור. חיבור לא רק בתוך העשירייה שלנו, אלא חיבור עם כולכם. זו זכות גדולה לפנות אליכם ולדבר איתכם, ומאחד אותנו רגש משותף שזה ליהנות לבורא, לצאת ממצרים, להתאחד, ולהעניק את האהבה הזאת. תודה.

שאלה: אנחנו קבוצה מארצות הברית, ישראל, קנדה, ואנגליה. באנו ביחד היום, אנחנו לא הכרנו אחת את השנייה אבל קבלנו את המסר שלך. ולמדנו שאנחנו צריכים להיות שוב כמו אמא עם הילדים, להוסיף כל הזמן אהבה. ולמדנו שעכשיו זה הזמן, שהשמים הם הגבול.

שאלה: הקבוצה שלנו מורכבת מיפנים, הודים, ישראלים, שבדים וכמובן סינים. יש לנו פה אנשים שנמצאים בדרך למעלה מעשר שנים, ואחד שהצטרף לפני כשבועיים. אין לנו מושג מה ההבדלים. ויש לנו בשורות טובות, בזמן הסדנה ראינו חברים שהרבה זמן לא ראינו ופתאום חזרו. למרות שהשאלות בסדנה לפעמים מבלבלות, אבל הגענו למשהו שהסכמנו עליו. כל פעם הזכרנו אחד לשני שאנחנו עושים איזה מאמץ קטן לקראת חיבור. לחיים חברים.

(סוף השיעור)