שיעור בוקר 13.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/iKMKmJXi?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי",

מאמר קעב. "אני ראשון ואני אחרון"

נגמר חג החנוכה. אנחנו ממשיכים ב"שלבי הסולם" לפי הסדר הרגיל שלנו. כרך ד' מתחילים, עמוד א', מישעיהו "אני ראשון ואני אחרון". העניין של ייחודיות הבורא, זה העניין המרכזי. מפני שחוץ מזה לא צריכים לגלות כלום, וחוץ מזה אין כלום, ורק מתוך הייחודיות שלו מגיעות לנו כל ההשפעות ממנו, ורק לייחודיות שלו אנחנו צריכים להתאים את עצמנו. 

כוח אחד שפועל ומפעיל את הכול, כוח אחד שברא וכוח אחד שמביא לתיקון. אין חוץ ממנו. אנחנו לא יכולים לתאר את זה לעצמנו, מפני שבשבילנו כל הבריאה כוללת אורות וכלים, שהם שני דברים מנוגדים. ואז פעם אנחנו מדברים מתוך הכלים, פעם מתוך האורות. 

פעם נראה לנו שאנחנו שולטים במצב לפי מידת ההסתרה, פעם אנחנו מגלים שזה הבורא שהכול עושה לפי מידת הגילוי. ועד גמר התיקון אנחנו נמצאים במבוך, בחוסר התמצאות, ואף פעם לא יודעים בדיוק עם מי הצדק. כמו שכתוב בשושן הבירה, שיש בה מלך, ויש מרדכי, ויש המן, ולא יודעים עם מי הצדק, "העיר שושן נבוכה".

כל העולם זה כל הרצונות של האדם, כל המחשבות שלו, כל מה שיש בו, הכול נמצא בבלבול, באי הבנה. וככל שאדם ראוי לתיקונים, אז אצלו הבלבול הזה הוא מתגבר ויותר מפריע לו. ובן אדם רגיל, אם הוא חי, אם הוא נמצא בכלל בניתוק מההסתרה אפילו, לא מגילוי, כבר לא מדברים על גילוי מניתוק מההסתרה, אז אין לו שום בעיה, הוא לא שואל את עצמו.

אבל את מי שרוצים להביא לייחוד, שייכנס למקום של אחד, לרשות של אחד, את אותו האיש מתחילים לדרבן עם בעיות נגד הייחוד, שירגיש אותן, ושהבעיות האלה יכריחו אותו לחפש באמת פתרון. לכן כתוב, "אני ראשון ואני אחרון". 

גם בהתחלת הבריאה, גם בסוף הבריאה, בהתחלת הפעולה, בסוף הפעולה, חייבים להגיע קודם כל לייחוד בשתי הנקודות הללו. והפעולות שבאמצע, כשעושים תיקונים, וודאי שהן פעולות של עליות וירידות. לפעמים נמצאות ברשות הרבים, לפעמים ברשות היחיד. 

כל "מסכת שבת" דנה בזה. "מקום פטור", "כרמלית", "רשות הרבים", "רשות היחיד", איך מעבירים את עצמנו ממקום למקום. ובשבת אסור, שבת זה כנגד גמר תיקון. אם אדם עדיין לא הגיע לגמר תיקון, אלא נמצא במצב של כאילו גמר תיקון, מעין "עולם הבא" מה שנקרא, שזה נקרא "שבת הרוחנית", נמצא על ידי השפעת הכוחות עליונים, שלא הוא עשה את השבת, אלא הכין את עצמו שיעשו לו מלמעלה, אתערותא דלעילא, אז מביאים אותו גם לתנאים האלו, מרשות הרבים לרשות היחיד, ואסור לו לצאת מגבולות של שבת. 

זאת אומרת, רק ברצונות שלו, בתוך רצונות מסוימים הוא יכול להרגיש את הייחוד ולגלות אותו, וברצונות, במקומות של רשות הרבים, בהם נראה לו שיש חוץ מהבורא עוד כוחות שפועלים, היינו שהוא בעצמו קודם כול, אז אותם המקומות הוא צריך לבודד ולא לשייך אותם למצב של שבת. זה נקרא שלא יוצא מתחום שבת, לא יוצא מהרצונות האלו לרצונות האחרים.

כל העניין של שבת זה במיוחד איך לשמור את עצמנו, אמנם אנחנו לא הגענו לגמר התיקון, במצב כאילו גמר התיקון. זאת אומרת, באותם רצונות שעוד לא תיקנו בצורה השלימה, אותם הרצונות אנחנו רק מקפיאים ולא משתמשים בהם.

וכשמגיעים לגמר התיקון, אז כל הרצונות מגלים את הייחודיות. יש רק שליטת היחיד, רשות היחיד שנמצאים למעלה מכל האיסורים, למעלה מכל ההתרוצצויות הפנימיות בחיפוש ובאיתור של הכוח הפועל היחיד, וכבר הכול נכנס לקו אמצעי אחד בלי שני קווים. קו האמצעי הזה הוא מייחד את שני הקווים. 

זאת אומרת, גם מחשבות בעד ונגד הם שניים, שיסייעו לקו האמצעי, מתחברים אליו ובונים את המצב שנקרא "המתוקן". ואז "אני ראשון ואני אחרון" מתחברים יחד. ולא קשה, ואין לאדם שום שאלה, מי הפועל ואיך פועל. בעל הסולם שואל על זה הרבה ב"הקדמה לספר הזוהר", איך הבורא ברא את הקליפות ועוד מקיים אותן, ולמה הוא ברא את הכול ברע, ואיך מתאים או לא, ואיך הוא מסוגל לבנות את הרע, לברוא את הרע ועוד לקיים אותו? והוא פועל, או לא פועל, אז איפה? כשהוא נסתר אז הוא פועל, או עושה משהו כנגד הייחודיות שלו? וכן הלאה.

השאלות האלה הן שאלות שכולם שואלים. איפה בעל הפעולה? האם גם אנחנו בעלי פעולה לפחות במשהו? עד שמגלים שזה אחד, יחיד ומיוחד, פעל, פועל ויפעל, זה תלוי בתיקונים שלנו, ואי אפשר שהאדם יגיד בזמן שהוא לא מתוקן "כן, קראתי, שמעתי שהבורא פועל בכול, אין מה לעשות".

אלא במידה שלא גילית עדיין ולא תיקנת את הכלים שלך, שבהם אתה מרגיש את הייחודיות שלו, שבאמת הייחודיות שלו פועלת עלייך, אתה צריך לפעול לבד, להשלים את מה שעדיין לא תיקנת בכלים.

לכן "ניתן לרופא רשות לרפאות", "אם אין אני לי, מי לי" וכל המצבים הללו, הם מצבים שבהם אדם צריך לחיות ולפעול עד שהוא משלים את כל המצבים הללו, מחבר אותם, מלקט אותם, ומכניס אותם לרשות היחיד. את כל הרצונות שלו, המחשבות, ההחלטות הוא חייב לחבר לייחוד, ואז הכול מתחבר שוב בטיפת הייחוד, ב"זיווג דלא פסיק" מה שנקרא אצלנו, בכל תכונות הבורא ובכל תכונות הנברא, כשני פרצופים זו"ן דאצילות.

יש הרבה מאמרים על ייחודיות. בחסידות יש מאמרים מאוד יפים על זה. כל אדמו"ר כתב על זה וכדאי לפעמים לקרוא. הבעל שם טוב התחיל במיוחד לברר את הדבר הזה בצורה רגשית קצת. בעל הסולם כתב על זה במכתבים, "אין עוד מלבדו", מכתב מדף כ"ה, מדף ע'. יש הרבה. באינטרנט לפחות ברוסית, אני זוכר שיש חלק שנקרא "ייחודיות הבורא".

זה המיוחד, זה הדבר היחידי שאנחנו צריכים לגלות בסופו של דבר וכל יתר הדברים מתחברים למטרה הזאת לגלות את האחד. ולכן בזמן הלימוד, בזמן שמתעסקים בכל הבעיות בחיים ובכל דבר, אנחנו צריכים לברר עד כמה אנחנו נמצאים ולא נמצאים בלייחד את עצמנו עם הדרך, עם הפעולה שאנחנו נמצאים בה ועם המטרה. 

והמטרה היא הייחודיות שלו. אנחנו לא יכולים לכוון למטרה ש"זה בורא" או "אני רואה את הבורא", ואז אני עושה חישוב או לוקח מצפן ולפי זה אני הולך בזווית מסוימת. לא. רואה את הבורא זה נקרא שאני מתאר לעצמי מצב שאני מייחד את כל מה שקורה לי במחשבות וברצונות שלי וכל הסיבות מסביבי והמצבים, אני מתאר לעצמי איך זה יהיה אם הייתי רואה את זה כדבר אחד, יחיד ומיוחד, ובשבילי המהות הזאת נקראת בורא.

 כלפי זה אני מכוון את עצמי ורואה עד כמה אני עדיין לא נמצא בהחלטה, בהרגשה, בחשיבה כזאת. זה נקרא שאני נמצא במקום אחד והבורא במקום השני ואני רואה באיזה עוד רצונות ומחשבות אני לא מייחד אותו בכל מכל כול. זה נקרא שאני רואה את הדרך בין שתי מהויות, מהות אחת שעדין אין אחד יחיד ומיוחד במצבי הנוכחי, והמהות השנייה שהוא נמצא אחד יחיד ומיוחד בגילוי השלם שנותן לי אפשרות להתחבר עם הייחודיות שלו. זה כל מה שהאדם צריך לתאר.

וגם בזמן הלימוד כשאנחנו מדברים על האור המחזיר למוטב, על התורה ש"לכל בשרו מרפא" אנחנו צריכים להתכוון דווקא לזה, מה אנחנו צריכים שיתרפא בנו? שתתרפא בנו המחלה הזאת שהאישיות שלנו בולטת ומסתירה את הבורא, כאילו שהיא קיימת.

במכתבים, בעמוד ס"ד בעל הסולם מתאר כל הזמן את הדבר הזה. אין חוץ מזה, כל "שמעתי" זה המאמר הראשון, "אין עוד מלבדו" שזה המאמר העיקרי שזה כאילו כתר, וכל היתר הוא רק תוצאה ממנו. כל העבודות, כל הפעולות, כל השיטה קשורה לגילוי הייחוד. מה זה נקרא ששיטת הקבלה היא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה"? מה זה אלוקותו? הכוח והפועל הוא אחד, אחד זה כולל אותנו.

תלמיד: רב"ש כותב שהעולם נברא בעשרה מאמרות כדי להיפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים. ואם העולם היה נברא במאמר אחד, זה לא היה מתקיים? מה זה עשרה מאמרות?

עשרה מאמרות כדי להיפרע מהרשעים ולתת מקום עבודה ושכר לצדיקים. מי שאחרי עשרת המאמרות האלו, רואה את עצמו כמבולבל ומנותק מהבורא, ואין לו כוח ואין לו שום דחף להגיע, לחבר את עשרת המאמרות האלה לבורא, לכתר, שכל מה שקורה זה לגילוי ייחודו, הוא נקרא רשע. 

אחר כך, על ידי המכות, על ידי זה שבעצמו הוא מנסה ומשתדל הוא חוזר בתשובה, אין ברירה, כל אחד הוא כך, הכול ישוב, והופך להיות צדיק. את כל המכות, הכישלונות, הזדונות והשגגות הוא מתחיל לתקן והופך להיות צדיק.

ודאי שאם לא היה רשע הוא לא יכול להיות צדיק. אלה שני מצבים של כל אחד ואחד, השאלה כאן זה הקצב והיחס למה שקורה, אבל וודאי שכל אחד צריך לרדת לעמקות השבירה בכל כלי שיש בו, ולהרגיש אותה בכל המרירות וההופכיות מהבורא, ולהגיע לאיזו החלטה מעצמו, מה הוא היה רוצה? להגיע להחלטה הנכונה ואז לבקש, לקבל כוחות ולתקן את זה. אין ברירה, כל אחד בכל המשקעים שלו חייב כך לעשות. ואז הוא הופך לצדיק ומקבל באותם הכלים התגלות האלוקות שזה נקרא שכר.

תלמיד: ומה הם עשרה מאמרות?

עשרה מאמרות הם עשר ספירות, שהם מלכתחילה מנתקים את המלכות מכתר ככיסויים, ומאפשרים למלכות להתקיים במצב הגרוע ביותר. אבל הם מספקים למלכות כל מיני השפעות שעל ידן היא יכולה להתעורר לתיקונים ובהדרגה להגיע, כי מלכות בעצמה לא יכולה לתכנן את הדרך. אז כל ההשפעות האלה שיורדות מכתר למלכות דרך עשרה המאמרות האלה, בסופו של דבר מביאות למלכות פעם אחר פעם, כקודם ונמשך, בשרשרת, כל מיני סיטואציות, מצבים, שעל ידם מלכות מגיבה כך או כך בהתאם למצב שבו היא נמצאת כלפי המצבים האלה, וכך אדם מתגלגל ומשתפר.

בסופו של דבר הוא מלקט את ההתרשמויות שלו, את ההתפעלויות שלו, לומד מזה. עד שמגיע לרשימות שבכל הבחנה, בכל מצב שעבר, ואיתן הוא מגיע לגמר התיקון. אז הוא מרגיש את גמר התיקון כגמר התיקון, בכל ההבחנות שהיו בו, אף אחת לא תחסר, בכל הכלי שלו. הוא באמת מרגיש איך הבורא היה מנוגד ומנותק ממש מכל המצבים שהיו בו, כי היו תמיד שני מצבים מנוגדים, וכל הזמן רצה להסתיר את הבורא, לסתור אותו, למחוק אותו ולהיפך. במאבק הזה הוא פעל כך שבירר את כל התכונות הפרטיות של הכלי, עד שהוא התחבר לכלי שלם. אז עשרה מאמרות הופכים להיות לעשר ספירות שמגלות את הייחודיות שלו, שדווקא כל ספירה חייבת להיות כגילוי.

אחרי זה מגיעים לטוב ומטיב, השם הכללי של כל הספירות האלה, כל השמות הקדושים. זאת אומרת ההרגשה בכל תכונה, בכל הסתרה, שהופכת להיות לגילוי, עד כמה כל השמות האלה נכנסים ובונים את הייחודיות שזה הוא, טוב ומיטיב. יש פירוט אינסופי של כל מיני הבחנות, טעמים, אבל בסופו של דבר הכול נקלט בטוב ומיטיב. לא צריכים להגיד יותר, זה הגילוי.

מי שיכול גם עכשיו להגיד טוב ומיטיב, הוא מרגיש טוב ומיטיב לפי הכלי הקטן שלו הלא מתוקן. אנחנו מגיעים לטוב ומיטיב אחרי כל השמות, אחרי תיקון כל הכלים, אז אנחנו יודעים מה זה טוב ומיטיב. זה ההבדל בין עובד ה' לבין שלא עובדו.

כל אחד יכול להגיד "בטח, הוא טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו". האם שברת את עצמך על כל מחשבה ועל כל מעשה שהביאו לך, נכשלת בזה, ואחר כך תיקנת את המצב הזה? כי אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה. מצווה זה נקרא שימוש נכון בכל רצון, לייחד אותו לבורא.

תלמיד: כלפי הייחודיות. אני ראשון ואני אחרון, מה יש באמצע?

באמצע זו העבודה שלך. ההתחלה והסוף חתומים. בדרך יש התחלה, אתה לא קובע את ההתחלה, ואתה לא קובע את הסוף. את האמצע, או דרך תורה או דרך ייסורים, אתה בוחר.

תלמיד: אבל בכל מצב ומצב יש התחלה וסוף, אז יש אמצע ביניהם.

גם בכל מצב פרטי יש התחלה וסוף שלא אתה קובע, אלה הרשימות. עכשיו יש לי רשימו כזה, אז אני מתחיל, ואני צריך להגיע לרשימו הבא שגם הוא הוחתם לי מראש, אין בזה שום החלטה שלי. אלא ההחלטה שלי היא באיזו צורה אני עובר מרשימו לרשימו, מדרגה לדרגה.

תלמיד: אם אדם כבר מחפש בכל נקודה ונקודה את הקשר.

אז אתה לא צריך לדאוג להתחלה ולא צריך לדאוג לסוף, אתה צריך לדאוג רק ליחס. אף פעם אל תסתכל ש"אני צריך להיות", זו לא דאגה, אל תדאג למה שאתה צריך להיות בסוף. ואף פעם גם אל תסתכל על היוצרות, מאיפה יצאת ובאילו תכונות, כי זה סתם, זה פשוט "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אין מה להסתכל בעבר, זה אשת לוט. הופכים להיות למלח, לדבר שלא משתנה לעולם.

מה כן? רק היחס שלי למצבים שמשתנים בי, אליהם אני צריך לקבוע את היחס שלי. לא אותם לשנות, אלא את היחס שלי אליהם, לייחד אותם לבורא. נותנים לי מכות, לייחד לבורא. נותנים לי דברים טובים, לייחד לבורא. לא לשנות את הדברים האלה, גם את המכות בעצמן לא לשנות. אם אתה מייחד אותן לבורא הן נמתקות מיד.

הבעיה שלנו היא שאנחנו חושבים ש"אנחנו בעלי הפעולה, אני משנה את המצב". אתה לא צריך לשנות את המצב עצמו, אלא את היחס אליו. זו העבודה שלנו, וזה נקרא ש"הכול בכוונה יתברר", ביחס שלך כלפי הדברים. וזה שאנחנו בעולם שלנו חושבים שאנחנו משהו עושים ומשתדלים כל הזמן לעשות דברים בעולם הזה, מזה באמת אנחנו מגיעים לקלקולים.

מה זאת אומרת לקלקולים? לגילויים בסופו של דבר, עדיין לא הגענו לזה, שמה שאנחנו עושים בכלל לא צריכים לעשות. האדם לא צריך שום דבר לעשות חוץ מלייחד לבורא, חוץ מלייחס את עצמו למה שקורה, לא לפעולה עצמה. את הפעולה עצמה "הוא" עושה, עזוב אותו ועזוב את הפעולה שהוא עושה, תשנה את היחס שלך לנעשה, ואז הכול יסתדר.

לכן כל "הפרוגרס" שלנו, תהליך התפתחות האנושות, הוא גילוי הדרך הרעה שנכנסנו בה. האם לא היינו יותר שמחים לשבת במערות או לחיות בין העצים? האם זה שייך לאושר הפנימי? היום בורחים למצבים כאלו.

תלמיד: לפי מה שאמרת, אדם נמצא כל הזמן בהווה.

כן. אם היינו מטפלים רק ביחס שלנו למה שקורה, אז היינו באמת מייצרים לחיים שלנו רק דברים הנחוצים לחיות, וביתר הדברים היינו נמצאים בלשייך אותנו לייחודיות. בגלל שאנחנו חושבים שאנחנו בעלי פעולה, אז מגיעה כל ההתפתחות הזאת בעולם וגילוי הקלקול הזה, וההתפתחות לא מביאה שום תועלת לאדם, אלא ההפך, וזה מפני שהיא באה מתוך יחס לא נכון למציאות. 

ככל שאנחנו עוזבים את המציאות מלהיכנס בה, מלהשתתף בה, ורק מתייחסים איך אנחנו מקבלים אותה, אז המצב שלנו יותר מתוקן, יותר נכון. עד שאנחנו מגיעים למצב שאין שום שינוי, אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת, הכול לא משתנה. אלא מתי זה יגיע? מתי שאני אתקן את היחס שלי כולו כלפי כל המצבים שיכולים לבוא מהבורא, כדי שאני אקבע את היחס שלי.

תלמיד: לפעמים נמצאים במצב של ניתוק כזה גדול, שגם הייחוד בבורא נעשה ממקום טכני, וגם אין המתקה. האם יש לזה ערך?

הייתי אומר שאנשים מנסים ללכת בדרך הזאת, ובצורה אינסטינקטיבית הם מבינים שזה כך. כל השיטות שהן מעין רוחניות, כמו ההודים ואחרים, גם להם יש נטייה כזאת להתייחס יותר למה שקורה מאשר להיכנס ולהיות פעיל בתוך מה שקורה. זה ההבדל בין מזרח למערב בכללות. 

אבל בדברים האלה השוני הוא שאין מסך, לא בונים את השיטה, כלי שעל ידו אני יכול לייחד. הגישה היא נכונה, אבל אין כלי, ואז נשארים בצורה פסיבית. כאן לא, ההפך, אתה צריך בצורה אקטיבית לשנות את היחס שלך בזה שכל פעם עם המסך אתה נכנס לייחוד, ועם כמה שיותר רצון לקבל. אתה לא מוריד את הרצון ואז נכנס לייחוד בגלל שאתה כמו דומם, לא זז, אלא אתה נכנס לייחוד בגלל שאתה מעל כל הבריאה, ואז גם אתה וכל הבריאה אחריך נכנסים לייחוד.

תלמיד: זה ביטול האני, ביטול הישות כאילו.

ביטול הישות זה אומר בגובה. אתה נמצא בגאווה במאה אחוז, בקנאה במאה אחוז, בשנאה במאה אחוז, ברצונות הגדולים ביותר, לכסף, לכבוד, למושכלות, לתאוות בהמיות, לכול, ובגובה של כל הדברים האלה אתה מייחד אותם לבורא. זה לא שאתה מקטין את כל הדברים האלה ואז אתה כאילו נכלל, כי אז הפכת להיות ברצונך לאותה טיפת זרע. אומנם אתה כן יכול, אבל המת הוא נמצא לגמרי [לא קיים]. ובאמת המגמה הזאת להגיע כמה שיותר להיות לא שייך, לא קיים בוא נגיד, היא לגמרי הפוכה משלנו. זה כל העניין. כביכול יש מין דימוי בין שיטות המזרח לשיטת שלנו.

עביות ומסך, זה דבר שאדם בעצמו לא יכול לגלות. אפילו אם הוא מגלה, אז הוא לא יודע איך בכל זאת לעבוד איתו, לזה צריך באמת שיטה מלמעלה. כי גם אנחנו, כשאנחנו כבר מקבלים את זה, מספרים לנו ואנחנו כן מעוניינים לקלוט את השיטה הזאת, תראה עד כמה אנחנו כל הזמן נתקלים בפיצול פנימי, בין כלי לאור, בין שני החלקים האלה, רצון לקבל עם המסך, ככל שהוא מגיע לרצון להשפיע. והפיצול הזה לא נותן לנו מנוחה, מזה באים כל המצבים האלה. מה שאין כן, אם תשאל איזה הודי, אז הוא יושב לו בישיבת לוטוס וגמרנו, הוא לא צריך שום דבר והוא באמת מאושר. זו טכניקה שבה הוא דיכא את עצמו עד האפס.

תלמיד: בשעה שאדם נמצא בשנאה כזאת גדולה, בתאווה ובתשוקה, בדברים ענקיים, דווקא אז הוא מרגיש את עצמו, את הרצון לקבל של עצמו, אז איך הוא מייחד את זה לבורא?

לא נותנים מלמעלה גילוי לאדם. כל אחד מאיתנו יושב על נשמה, על חלק גדול מאוד ממלכות דאין סוף, אבל מגלים לך רק חלק קטן ממנו שאתה יכול להתמודד איתו ולשייך אותו לייחוד.

מה זה נקרא שבירת הכלים? שבירת הכלים זו שבירת המסך, שבירת הייחוד, שבירת השייכות של הכלי הזה לבורא. פותחים לך רק את אותו חלק מהכלי השבור שאותו אתה יכול כן לייחד. ואז בתוך הכלי הזה נכנס אור, ובתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל, יש לך אור ישר ואור חוזר שהופך להיות לאור פנימי. ואיפה שיש את האור הפנימי הזה, מפה עד הטבור של הפרצוף, שם נמצא הייחוד, שם הבורא והנברא נמצאים יחד בייחוד, בנרנח"י הפנימי הזה, בכל חמישה החלקים שלך. ואיפה שאתה לא מסוגל, זה סוף הפרצוף, אותו אתה עדיין מקפיא, ככל שמגלים לך את סוף הפרצוף.

חוץ מסוף הפרצוף יש לך עוד המון רצונות, כלים, שאתה לא מרגיש אותם בכלל. אבל סוף הפרצוף אלו כלים שעליהם אתה מסוגל לעשות צמצום. אם היו מגלים לך את כל הכלי, אז לא היית יכול לעשות עליו צמצום. כך מגלים לך נגיד עשרה קילו, על עשרה קילו אתה עושה צמצום, ועל שני קילו מתוך עשרה קילו אתה אפילו יכול לעשות ייחוד. 

השיטה היא כמה שיותר להשתמש ברצון לקבל בלייחד אותו לאחד, לבורא. זו הקבלה עצמה.

תלמיד: מהו התהליך הזה של קביעת יחס?

בעל הסולם כותב בדף ס"ד ב"אגרות" מה זה קביעת יחס. זה אומר שאני והבורא והפעולה שאני נמצא בה, המצב שבו אני נמצא, חייבים להיות כאחד. ואז זה נקרא שאני נמצא במצב נכון, בכיוון נכון, וקבעתי את עצמי במצב הנכון. בדף ע' ב"אגרות" הוא כותב על היחס הזה, שיש עולם, שנה, נפש, גם ג' נתונים, ואותם אני צריך לייחד יחד, שגם שנה, גם עולם וגם נפש יהיו כאחד. ואז ההצטברות שלהם בי, אם אני קובע שהם כאחד קשורים לבורא, אז זה סימן שאני גם נכלל בו.

השאלה היא כך. יש לי רצון לקבל, מתי אני יכול להגיד שהרצון לקבל הזה נמצא בדבקות עם הבורא? בעל הסולם כותב בדף ס"ד באגרות, מתי שהרצון בעצמו, היחס שלך אליו, ומה שאתה מתאר לבורא, הם נמצאים יחד. ובדף ע', זה כשאתה אומר על המצב שלך שהוא מחולק לשלושת הפרמטרים האלה עולם, שנה, נפש, ובהם, בשלושתם יחד, אתה מגלה את הבורא, אתה מייחד אותו בתוך שלושתם, וזה נקרא שאתה והוא מתייחדים.

תלמיד: מה זה לייחד?

לייחד, זה אומר שמה שקורה לך בשלושת הנתונים האלו, עולם, שנה, נפש, זה הכול הוא. ואם זה בשלושתם יחד, אז זה נקרא שבאמת נכנסתי אליו, או שהוא בי, או שאנחנו יחד, לא חשוב איך להגיד. למה? כי שלושת הפרמטרים האלה זה לא שהם איכשהו נמצאים, הם נמצאים בתוכי, מזה אני נדבק. 

איך מתחברים שני מטוסים? אתה צריך בדיוק להיכנס, לכן אתה צריך את שלושת הפרמטרים כדי שהם ייכנסו אחד בתוך השני. אותו דבר כאן. אומרים לך שיש לך בתוך הנשמה קבלת המצב הרוחני, ואתה מרגיש אותו כעולם, שנה, נפש. זה אתה מרגיש כך, זה לא שזה קיים מחוצה לך. אם את שלושת הנתונים האלה אתה מייחד עם הבורא, אז אתה ממש מגיע למגע איתו, להתחברות. כך זה בכל מצב, בכל דרגה. זאת אומרת בכל רצון ורצון, עולם, שנה, נפש הם מיוחדים לרצון הזה.

תלמיד: מה זה לייחד עם הבורא?

לייחד עם הבורא זה נקרא שהוא הסיבה לשלושתם.

תלמיד: האם זו פעולה? אני רוצה להבין את התהליך של הדבר הזה. 

קח עולם, קח שנה וקח נפש, ותגיע לזה שעל כל אחד לחוד אתה יכול להגיד שאתה ייחדת את המצב הזה, את הנתון הזה, את הפרמטר הזה עם הבורא, ואחר כך תעשה זאת בשלושתם יחד, וזה ייקרא שבאמת הגעת לייחוד. 

מה זה "נפש"? הוא נותן דוגמה, שאני צריך להגיע לדרגת "כהן הגדול". מה זה נקרא "שנה"? שאני צריך להגיע למצב שהמצב הזה ייקרא "יום הכיפורים", לדרגה כזאת. ומה זה נקרא "עולם"? שכל התנאים הסביבתיים יהיו גם בדרגה הזאת, זה היחס שלי לכל יתר הנשמות, אם אתה רוצה לדעת מה זה. ואז נקרא שאני נמצא בדרגה שנקראת "יום הכיפורים", אני מגלה את הכלי של גמר התיקון.

היתר תלוי כבר בו, אם ייתן לי את זה או לא ייתן לי, כלומר התיקון הוא עליו. ואני מגלה את הכלי כולו, אני מייחד את הכלי כולו לבורא. זה נקרא "כהן גדול" ו"יום הכיפורים", ויש "קודש קודשים". לא סתם הוא נותן שם דוגמה, המצב עצמו כך נקרא.

תלמיד: מה זה בכל מצב שאני מגיע למה שתיארת? אין לי כפתור שאני לוחץ.

ודאי שאין לנו כפתור ואנחנו לא יודעים מה זה, אבל לאט לאט מתגלה לאדם מה זה להיות הכהן הגדול, מה זה נקרא יום הכיפורים, איזה תנאים סביבתיים הם, ומה זה המצב עצמו, בית המקדש, "קודש קודשים". זו כל התשלובת, או האוסף של התנאים הפנימיים שלי והחיצוניים שיש מסביבי. בסופו של דבר זה היחס שלי אליי והיחס שלי למי שנמצא מסביבי, ואיך אני מייחס את עצמי לכל מה שאני מרגיש מסביבי. כי ברגשות, בתפיסה שלי אין לי יותר ממה שאני והעולם שלי, ואם אני יכול לייחד את שניהם יחד לבורא, זה נקרא שאני מגיע לייחוד עימו.

תלמיד: מה זה "לייחד"?

"לייחד" זה אומר שהוא יצר את זה, הוא פועל בזה, והוא הביא את זה למצב כמו שהוא עכשיו. ומי אני? אני גיליתי את הדבר הזה בלבד, את זה היה עליי לעשות, שום דבר חוץ מזה. הכלים לא נשברים והכלים לא מיתקנים, היחס שלי מכל רצון ורצון צריך להיות מאוחד, מחובר עם הבורא. 

הרצון עצמו הוא לא רע ולא טוב. הוא רע אם אני לא מחבר אותו אליו, והוא טוב אם אני מחבר אותו אליו. לכן רצונות אנחנו לא צריכים לכוון, אנחנו צריכים לכוון את היחס שלנו מתוך הרצון, אליו. אני נמצא באיזה רצון מיוחד, נגיד שאני עכשיו הולך להשתמש בקפה, אז אני צריך להגיד ברכה על הקפה. מה זה נקרא ברכה על הקפה? לייחד את מה שיש כאן בקפה, את הכלי שלי ואת התענוג שיתגלה, אליו. זה עניין של פעולה, שמסך ואור חוזר מייחד את הכלי, את המילוי שבו ואת התענוג שבו, עם הנותן.

תלמיד: האם זה נקרא כבר גילוי?

זה נקרא גילוי הייחוד.

תלמיד: ומה עם ההרגשה שלי?

בכלל ההרגשה שלנו זו תוצאה מהפער בין ייחוד לבין בלתי ייחוד. מזה באה ההרגשה שלנו. אני מרגיש רע או טוב רק כתוצאה ממידת הקרבה שלי לבורא. רק את זה אני מרגיש, וזה מתראה בי בכל מיני אופנים. פעם קר לי, פעם אני רעב, פעם כואב לי באיזה מקום, פעם צועקים עליי, פעם אני נכנס למטה חמה אז טוב לי. כל הדברים האלה הם בסופו של דבר כל מיני אופנים בלבושים של קרבה או ריחוק מהבורא. אחרת הכלי לא מרגיש, או שיש יותר אור או פחות אור. 

לכן המאמר הזה "אני ראשון ואני אחרון", כמו "אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" זה כל היסוד של העבודה שלנו וכל העיקרון שעליו נבנה העולם הזה. אנחנו מגלים את העיקרון הזה אפילו בכל מיני חוקים, פיזיקה, כימיה, לא חשוב מה, מתבררים לך שם רק כל מיני אופנים של הייחוד וחוסר ייחוד. במידה שדברים מתחברים או נמשכים אחד לשני או מתרחקים, נדחים אחד מהשני. 

מה זה כל חוקי הטבע? רק זה, בכל מיני רמות. גם במחשבות, בשדות למיניהם, בכל התדרים, בכל הדברים הגשמיים, או חיבור או ריחוק. וזה רק מתוך העיקרון הזה. 

תלמיד: האם העבודה היא להקפיא את הרצונות או בכלל לברר את הרצונות?

בירור הרצונות, אנחנו לא צריכים לברר את הרצון עצמו. רק מתוך הרצון לברר את היחס שלנו לבורא. הרצון עצמו נקרא שהרצון עצמו לא צריך תיקון. תיקון צריכה המחשבה על הרצון, איך אני משתמש ברצון הזה, האם על מנת להשפיע.

תלמיד: האם לפני מחסום אנחנו בכלל לא מסוגלים להשפיע?

לפני המחסום אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. אבל לפני המחסום אנחנו מבררים את המצב באיזו מידה אנחנו נמצאים בריחוק, בחוסר התמצאות, בבלבול. המצבים האלו של הסתרה מביאים אותנו לזדונות ולשגגות, זאת אומרת לעבירות. מה זה עבירות? התרשמויות מאי יכולת לייחד את עצמנו לבורא במאומה. 

ובמידה שאנחנו כן מסוגלים אחרי המחסום לייחד את עצמנו לבורא, אז כבר לפי זה נקבע המצב שלי כצדיק לא גמור או צדיק גמור. כבר מדרגות זה נקרא. מה זה מדרגות? מידת השוואת הצורה, באיזו מידה אני מתייחד עימו, זה נקרא גובה המדרגה. הכול לפי עיקרון אחד. הוא כותב על זה גם ב"הסתכלות פנימית" בתע"ס חלק א'. לכן ייחודיות זה הכול. 

(סוף השיעור)