שיעור בוקר 25.11.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: שמחה בעבודה

שמחה בדרך הרוחנית היא הפוכה מהשמחה, מהזמנים, מהמצבים שלנו בחיים הגשמיים. בחיים הגשמיים שמחה היא תוצאה מהמילוי הגשמי, כמה שאני הייתי משתוקק למשהו גשמי, למלא את עצמי, לקבל, להרוויח, להצליח, ואני משיג, לפי זה יש לי שמחה. עד כמה שהדבר הזה היה בספק, שאני אצליח להשיג, אז יש לי מזה עוד יותר שמחה. אנשים ההולכים למשחקי מזל, לכל מיני דברים, כדי להרגיש יותר מצבים חדים, מצבים מסוכנים. כי בהם דווקא שם יש פער גדול. ויחד עם זה גם קרבה בין ההפסד להצלחה, שמזה מגיעה השמחה, במקרה הצלחה. ובמקרה הפסד, לפחות יש איזה אקשן, הרגשת החיים, הרגשת השינויים.

לגמרי לא כך היא השמחה שמתבהרת בדרך הרוחנית. שמחה בדרך הרוחנית היא תוצאה ממעשים טובים, היא תוצאה מפעולות, היא תוצאה ממצבים שאדם משיג ברוחניות. מה זאת אומרת? שעד כמה שאני משתוקק להרוויח, להצליח על פני כולם באגו הגדול שלי, ללא שום הגבלות, שמושך אותי לכל מיני כיוונים, ומעמיד אותי בניגוד לחברים, ולעולם, ועד כמה שאני למעלה מזה מסוגל להיות הפוך מזה, זה כמו במשחקי מזל, רק הרבה יותר חזק, וזה שני עולמות שנפגשים, מתחככים זה בזה, מזה יוצאת לי השמחה. מתוך זה שאני מסוגל להיות למעלה מהחיכוך הזה, ומשיג כך את המדרגה הרוחנית. המדרגה הרוחנית היא תמיד בנויה על זה שאני מוותר על הכול. זאת אומרת, זה לא שמחה מזה שאני מרגיש ברצון לקבל שלי בכלום, זה לפחות שמחה שיש לי אפס. כי מהאפס הזה מתחילה רוחניות. זאת אומרת, שאני מסתכל בכלי שלי, אין בו כלום. וכאן אני צריך לבדוק, האם אני שמח? אם אני לא שמח, אלא בוכה, אין לי, אין לי, אין לי, למה אין לי, שכך בדרך כלל עדיין אנחנו בוכים, אז זו לא השמחה הרוחנית, וזה לא המצב הרוחני, והדרך הרוחנית. אלא כמו שכתוב, "כסיל יושב בחיבוק ידיים, ואוכל את בשרו".

אלא השמחה הרוחנית היא מתחילה מזה שאחרי הבדיקה של מה שיש לי, אני מגלה שאין לי כלום, ואני משתוקק מאוד שיהיה לי. את כל העולם אני רוצה לבלוע, לפי המצב שלי, לפי המדרגה שלי, לפי האגו שמתגלה, ואני מגלה שאין לי, ואין סיכוי שיהיה לי, ואני לא מוצלח. ואני כך, ללא שום תקווה, ואין לי דרך, אלא פשוט נמצא במבוי סתום. ואני נמצא בו, ומי יודע אם זה בכלל ייגמר פעם, או לא. ואני מפתח שמחה. ממה? מזה שאני לא מסתכל על מה שיש לי בתוך הכלי שלי, אלא שאני משתדל למעלה מזה להיות דבוק בבורא, מאפס, מהצמצום הזה, ומהדבקות למעלה מהצמצום, מתחילה להיות הדרך הרוחנית. לכן השמחה היא מדד, היא סימן שאני נמצא במצב טוב, עם הפָּנים לבורא. יכול להיות שממש באפס, אבל עם הפּנים אליו. ואני בזה מגלה שאין עוד מלבדו, וזה מה שחשוב לי. שאם אני מקבל ממנו, ואין עוד מלבדו, לא חשוב מה שאני מקבל, זה על פני כל הכלים הריקניים שלי. אפשר לדבר על זה הרבה, אנחנו נקרא פסוקים, נקווה שנמצא בהם את המצבים הנכונים הללו.

אבל לשים לב, ששמחה היא פשוט המדד הכי הכי בטוח ונכון. לכן מצווה גדולה להיות בשמחה. ועל ידי הרגשת השמחה, אדם יכול תמיד למדוד, אם הוא נמצא בקדושה, או בסיטרא אחרא. כי בקדושה הוא תמיד בשמחה. כי לא יכול להיות מצב כזה שלא בא מהבורא. ואם זה בא מהבורא, עד כמה שהוא נמצא בגילוי הריקנות שבו, הוא יכול להיות יותר שמח, יותר במסירות נפש. מזה בעצם מתחילה ההתפתחות הרוחנית שלו.

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה... כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה."

(זוהר לעם, ויחי, "ויחי יעקב", 116-117)

סדנה

למה שמחה היא המדד, היא הסימן הבטוח ביותר, שאנחנו נמצאים בקדושה? ואם לא השמחה, בטוח שנמצאים בידי הקליפה, באגו שלנו.

*

ממה בדיוק יש לי שמחה? אם אני נמצא ברוחניות, ממה בדיוק אני מרגיש שמחה?

*

ברוחניות יש לי שמחה אך ורק מזה שאני קשור לבורא, ואז אני לא דורש שום דבר חוץ מנקודת האחיזה בו, הכי קטנה, לא גדלות, ולא כלום. נקודת האחיזה בו, אם יש לי ואני מבטל את הכול משלי, ואני לא דורש שום דבר ממנו, הנקודה הזאת, היא צריכה להביא לי שמחה.

"מי שהוא רואה, שאין לו שמחה, כמו שיש לאנשים אחרים, הסיבה לזה היא, שהוא עומד במדרגה יותר גבוה. לכן הוא צריך לדעת, שה' מסבב לו ההזדמנות, שיתחיל לעסוק בתורה ועבודה. וזה יביא לו השמחה אמיתית, שנקראת שמחה של מצוה."

(רב"ש ג', מהו שמחה)

הבורא מעורר את הרצון לקבל האגואיסטי שלנו. אנחנו מרגישים את עצמנו שאנחנו צריכים יותר ויותר. אנחנו רצים אחרי כל מיני מילויים של העולם הזה ונמצאים בזה כבר מאה, מאתיים שנה, בהתפתחות הגשמית. אחר כך מתייאשים מזה, הרצון לקבל בכל זאת גדל כל הזמן בכמות ובאיכות. אנחנו מתחילים לראות שלא יכולים למלא את עצמנו עם כל החפצים הגשמיים, עם אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ואז אנחנו נמצאים בייאוש גדול עד שמגלים את השאלה, "מה הטעם בחיינו?". כי מגשמיות אין לנו שום דבר, ורוחניות, אנחנו לא יודעים מה זה, בקיצור, אין לי מילוי. אם אין מילוי, "טוב לי מותי מחיי", כי מטרת החיים היא למלא את עצמי.

ואז אנשים נמצאים או בייאוש והולכים לסמים, או שגומרים את החיים שלהם, או שמקבלים תרופות נגד דיכאון, מטשטשים את עצמם. זה מה שקורה. ולכן הסמים נכנסים עכשיו לכל האנושות בצורה רשמית, כי אין מה לעשות. כולם מבינים מה העניין. לא מדברים על זה כל כך, אבל לנו ברור מאיפה זה מגיע.

העניין הוא שכל פעם הרצון לקבל גדל, ויגדל יותר ויותר עד גמר התיקון שאז יתגלה כל הרצון לקבל שבמערכת אדם הראשון. ואנחנו צריכים להבין שאין לנו מנוס, אנחנו תמיד נהיה בהתגברות הרצון לקבל. אם הרצון לקבל מתגלה, מתגלה כשבור, מתגלה כריק, כי זו תוצאה מחטא עץ הדעת, משבירת הנשמה, אז ודאי שאנחנו מגלים את עצמנו שנמצאים בעוול, בסבל, בריקנות, בייאוש, בכל ההרגשות השליליות ההפוכות מהשמחה.

רואים את זה גם על אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, הם לא מגיעים מתוך שמחה ומתוך זה שיש להם חיים טובים, יפים, אלא מגיעים אנשים שמרגישים ריקנות בחיים ולא יכולים למלא את עצמם. אומרים "למלא את נפשם", כי אפילו אם תיתן להם כל מיני מילויים שבעולם הזה, אולי זה יבלבל אותם במקצת, לאיזה זמן מה, אבל בסופו של דבר בכל זאת יישארו ריקניים.

ואז מגיעים למילוי אחר שהוא מילוי למעלה מהריקנות, ואת כל הריקנות הזאת שמתגלה, לא הולכים אפילו למלא. זה לוקח זמן עד שאדם מבין איך הוא מגיע למילוי הרוחני, שזה הכול בלמעלה מהדעת, שדעתו, היינו כל הכלים האלו האגואיסטים הם נשארים ריקים, עליהם הוא עושה צמצום, הוא בכלל לא בא למלא אותם, אלא כל המילוי שלו מגיע מזה שהוא קשור לבורא. לא שמקבל מהבורא, כי כשמקבל ממנו, גם את זה צריך לקבל בעל מנת להשפיע.

אלא את נקודת הדבקות הראשונה שיש לו עם הבורא, רק את הנקודה הזאת הוא דורש שהיא תהיה לו, את זה הוא רוצה. ואז מצד האגו, מלמטה, יתגלה לו מאה טון של הרצון לקבל הריק. מלמעלה, כנגד זה, הבורא יביא לו מאה טון של תענוג כדי למלא את הרצון לקבל הזה. הוא לא רוצה לא זה ולא זה, הוא רוצה רק את נקודת הדבקות למעלה מהרגשת הריקנות ברצון לקבל ולמעלה מהרגשת התענוגים העצומים האלה שיש לו מהבורא. רק בנקודת הדבקות הוא בוחר והיא נותנת לו הרגשת השמחה. זו הרוחניות שלו, בזה בדיוק נמדדת הקומה של האדם.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", שמעתי נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים".

"הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות."

(בעל הסולם, שמעתי נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")

האדם לא יודע מה קרה לו מקודם, בדיוק את הסיבות לכל מה שהוא עבר, הוא לא יודע גם מה שיקרה לו אחר כך. אפילו שמתגלות כל מיני סיבות, הוא לא רוצה לקבל אותן בחשבון. החשוב בשבילו יותר מכל זאת נקודת הדבקות. והוא מאוד מפחד שלנקודת הדבקות הזאת יצטרף או רצון משלו או מילוי מהבורא, כי בנקודת הדבקות הזאת שהוא משיג, שהוא לא תלוי לא בזה ולא בזה, אלא רק בבורא להיות דבוק, בנקודת הדבקות הזאת, הוא מתחיל בזה לבנות את הפרצוף שלו. הפרצוף שלו נבנה על ריקנות ברצון לקבל ועל מילוי שעומד לו מהאור העליון. הוא לא סומך ולא מקבל מזה שום דבר, לא מזה ולא מזה. אלא בונה את נקודת הדבקות ועל פני נקודת הדבקות, בנקודת הדבקות הוא בונה את הקו האמצעי, את הפרצוף של הנשמה. זה מה שחשוב לו.

שאלה (קבוצת ברלין): חברים יקרים, ראשית ברצוני לומר עד כמה אנחנו שמחים, עד כמה אנחנו נרגשים להיות יחד איתכם במשימה המשותפת הזאת, זה באמת אירוע יוצא דופן. תודה רבה רבה, זו הזדמנות של פעם בחיים.

והשאלה שלנו, איך אנחנו מתארגנים או מארגנים את העבודה בעשירייה במיוחד במצבי המעבר האלה של הירידות או כשאין שמחה. איך מתארגנים כדי להגיע לשמחה, איך עושים את זה בצורה פרקטית?

אנחנו עכשיו ראינו מהפסוקים ששמחה היא מגיעה מזה שהאדם מתעלה מעל האגו שלו, מכל החשבונות האגואיסטים. שמצד אחד לא הרצון לקבל הריק שלו צועק לו "תמלא אותי" באוכל, מין משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ומצד שני, הבורא לא מפתה אותו על ידי כל מיני תענוגים עליונים יותר, רוחניים, אלא כל הזמן הוא דואג שתהיה לו נקודה נקייה בדבקות בבורא.

הנקודה הנקייה בדבקות בבורא היא צריכה להתחדש כל רגע, כי כל רגע יש לנו התחדשות הרצון. וכמו שאנחנו לומדים מתע"ס, בכל רגע נוקבא הופכת להיות בתולה, ששוב הרצון לקבל מתחדש מחדש ואנחנו צריכים לקבוע יחס אליו וממנו יחס לבורא. וזה אומר לנו שאנחנו צריכים לעשות שוב ושוב בדיקה חוזרת, רוויזיה על המצב שלנו. ואין שום יכולת לאדם לעשות את הביקורת בדיוק ולדעת האם הוא נמצא במצב הנכון או לא, אם הוא לא בודק את זה כלפי העשירייה שלו.

כמה אתם נמצאים היום בקבוצה? אסור לספור, אבל נדמה לי שנים עשר ועוד אולי אחד או שניים נמצאים על המיקסרים ועוד מכשירים. אתם יכולים להיות בעשירייה קבועה לפחות, יום יום, ולהיות איתנו בהתקדמות וכך אתם בטוח תוכלו להתקדם לא פחות מכל הקבוצות המתקדמות שלנו, קבוצות חזקות כמו מוסקבה, פיטר, קבוצות בדרום אמריקה, ניו יורק וטורונטו. יש לנו גם את קבוצת קייב שמתפתחת מאוד מאוד יפה, ועוד.

לכן אם אנחנו נראה אתכם יום יום לפנינו במסכים ופעם, לפי התור, אתם תיכנסו להיות המובילים כמו הפעם, אין שום ספק שתתקדמו כמו כולם. לא צריכים להיות יותר מכולם וגם לא פחות, אלא בחיבור בינינו אנחנו כולנו נשיג את מה שצריכים. ובהחלט הייתי שמח לראות אתכם כולם יחד.

קריין: קטע מספר 4 מתוך "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", שמעתי מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"אמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו, מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאין כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית.

לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה."

(בעל הסולם, שמעתי מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה)

זאת אומרת, אם יש לי אפשרות להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, להתמודד עימו, ואת זה אפשר רק בעניין אחד, כמו שהוא אומר לנו במאמר "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שרק אם אני מעלה את הבורא בחשיבות יותר ממה שיש לי ברצון לקבל. כמו אמא שדואגת לתינוק יותר מלעצמה. ואז אין לה בעיה איך היא מרגישה, כן טוב, לא כל כך טוב, אלא העיקר איך התינוק מרגיש. כי הוא הכול בשבילה, לפי זה היא מרגישה את עצמה טוב או לא טוב, לפי המצב שלה. זה נקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו".

מתי אני נמצא בשמחה? כשאני גורם לו נחת רוח, לפי זה האדם צריך לבדוק את המצב הרוחני שלו. זאת נקודת הצמצום על מה ששייך לרצון לקבל שלי, ומהנקודה הזאת והלאה אני יכול למדוד את הרצון להשפיע. תמיד לי זה אפס. וכמה שיותר ויותר אני מרגיש גירוי מהרצון לקבל שהוא ריק, אני מרגיש גירוי מהתענוגים שנמצאים לפני, עד כמה שהם מפתים אותי. ואני מודה לבורא שנותן לי את קו שמאל הזה וקו ימין, ובזה אני יכול להתמודד איתם, עם שתי הצורות הללו, ריקנות ומילוי האגואיסטים. ולהתעלות למעלה מזה ולהיות דבוק בשורש עליון, בסיבה עליונה במה שקורה לי.

לכן הסימן לרצון לקבל האגואיסטי, הסימן לסטרא אחרא זה כעס על המצב שאין לי. ועצבות זה סימן מובהק של גלות. ושמחה היא תמיד סימן של גאולה.

סדנה

אז השאלה היא ממה בדיוק השמחה? ממה בדיוק, קונקרטי, במילה אחת כל אחד. ממה בדיוק אני צריך לבדוק אם יש לי שמחה וממה היא, איך אני מהר בודק כל פעם בדיקת בזק. אז אך אנחנו בודקים בבדיקת בזק באיזה מצב אני נמצא?

*

באיזה מקרה אני יכול להיות בחיסרון וגם בשמחה?

*

אתם זוכרים שלמדנו מה הוא המילוי הכי גדול של החיסרון שלנו? השתוקקות. אז אנחנו ממלאים את החיסרון בהשתוקקות בלבד, ומזה יכולים להיות בשמחה.

במילים אחרות זה נקרא מ"ן, שכל הזמן שאני מעלה מ"ן, אני בזה נמצא בשמחה. למה? אני משמח את הבורא אני לא בודק לפי הכלים שלי, אלא לפי כלים שלו. איך הילד יכול לשמח את האימא? אם מבקש ממנה משהו שזה טוב בעיניה ואז היא שמחה.

קריין: קטע מספר חמש מתוך רב"ש ג', "ענין שמחה".

"ענין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בענין אמונה, להאמין בהשם טוב ומטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שה' יתברך משגיח עליו בבחינת טוב ומטיב. ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מדת האמת, שיש באמונה שלו. ובזה יש לפרש מה שמספרים על רבי אלימלך, שהיה אומר, כשיבוא לעולם האמת ויאמרו לו, שיכנס לתוך הגיהנום, אזי הוא יגיד, אם זהו רצון ה' יתברך, אזי הוא יקפוץ. היינו כנ"ל שזה בחינת השגחה הטוב ומטיב, ונמצא שהוא תמיד בשמחה."

(רב"ש ג', ענין שמחה)

שאלה: האם אנחנו באמת יכולים להגיע לשמחה אמיתית, כשעוד לא הגענו לרוחניות?

אם אנחנו לא מגיעים לשמחה, אנחנו לא מגיעים לרוחניות. אני הייתי אומר ככה. כי נקודת הכניסה לרוחניות שאתה מוותר על מה שיש לך בכלים דקבלה, ועל כל התענוגים שיכולים להתגלות בכלים דהשפעה, שאתה מקבל אותם בעל מנת להשפיע, לא בכלים רגילים, אלא רק כדי לשמח או לעשות נחת רוח לבורא. אז יוצא שאתה נמצא במצב כזה שהיא שמחה בלתי פוסקת.

בנקודה הזאת צריכים להתחבר "אין עוד מלבדו" בהרגשה שלנו, בהשגה, ערבות וודאי, כי בלי זה "אין עוד מלבדו", אנחנו לא יכולים לקבוע. והתנאים ההכרחיים הראשונים לייצר את השלד של הקבוצה, של העשירייה, של השכינה. כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו.

שאלה: מה צריך לעשות אם אתה באמת נמצא במצב שאתה מרגיש מת, שאין חשיבות, אין חיבור עם החברים. אני ממש מרגיש מת, מה אני עושה במקרה כזה? איך להגיע למצב שמחה מהמצב הזה?

אנחנו צריכים לזכור שרוחניות מתחילה מצמצום. שצמצום זה נקרא שלא חשוב מה אני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי, זאת אומרת בי, בתוך המוח והלב שלי, אני לא מתייחס לזה. לא מתייחס לזה בכלל. כי את הכול אני שוקל לעומתי, כלפיי, בי. אלא אני צריך לשקול הכול כלפי מה שנמצא מחוצה לי. מחוצה לי זו העשירייה. כל העולם והבורא, אלה דברים שאני שם נמצא באיזו מין פסיכולוגיה ופילוסופיה וכן הלאה. אלה דברים מעורפלים.

מה שאין כן עשירייה זה דבר מאוד מאוד קרוב, שנמצא בצורה ברורה לפניי, וכאן אני צריך בדיוק להבין שזה ניתן לי במיוחד, הבורא שבר את הכלי ובמיוחד נתן לנו את זה כדי שיהיה לנו בדיוק את המדד הנכון איפה אני נמצא. אז אם אני חושב במקום על עצמי על העשירייה. בכל דבר שאני מנתק את עצמי בכוח, בצורה מלאכותית, הכרחית מעצמי, וחושב עליהם, כאילו יש לי ראש רק עליהם, ולעצמי אין, אני לא קיים, ממש כרוח רפאים.

אני קיים רק בשבילם. אז בזה אני כבר מפסיק להרגיש את כל הבעיות, החסרונות, העצבות, הרוגז וכן הלאה. כי בזה אני כבר מתחיל להיות דבוק בקדושה. זה חובה. מיד חייבת להיות הרגשת השמחה. היא עדיין אגואיסטית, כי אני התפטרתי יכול להיות מעצמי, והתחלתי לחשוב על הקבוצה מפני שאני הרגשתי לא טוב, הייתי בעצבות ועכשיו אני בשמחה. אבל גם זה טוב, גם זה נקרא "לא לשמה", אבל לפחות במשהו.

ולכן, צריכים להודות לקבוצה, לחברים ולבורא במיוחד שייצב לי עוגן כזה, את קרש ההצלה או איך להגיד? נו, משהו שאני יכול לתפוס ולהתקדם עימו בים הסוער וכל פעם אני כל רגע מתחיל אז לקבל כל מיני ניתוקים מהמצב הרגוע הזה שהשגתי, שוב ושוב אני נכנס לים של ה"סיטרא אחרא" מה שנקרא, הרצון לקבל שלי, שמושך אותי, "מה יש לך וזה למה", ושוב אני נמצא ברוגז, בעצבות, ושוב אני מדביק את עצמי לקבוצה בכל מיני אופנים.

וכאן אני מתחיל להרגיש איזה עוד צורות אני יכול כאן לגלות, להתקשר לקבוצה, ואז בזה אני מתחיל להבין את האיברים של הנשמה שלי. איך הם מסודרים, איך הם בנויים, איך הם עומדים ממש לשרת אותי. דווקא בתוך המאבק הזה לא להיות בעצבות, אלא להיות בשמחה. יש בזה עוד הרבה מאוד דברים, אבל העיקר זה שהאדם מגלה וודאי בעבודה הפרטית שלו, כמה שנדבר על זה לא יספיק לנו כל החיים לדבר רק על מצוות השמחה, "עבדו את השם בשמחה".

ולכן, איך אני אז בודק את עצמי האם אני נמצא בשמחה הנכונה? לא שמחה שאני ברוך השם, עליתי למעלה מהרגשה לא טובה, ועכשיו אני נמצא בעולמו של הבורא, זה לא עולמו של הבורא. וודאי שאני נמצא קצת בדרך לא לשמה, שאני בנטייה לבורא, אבל עדיין מפני שיש לי רווח משלי, שאני כאן מרוויח מצב רוח טוב. רווח ברור. איך אני עכשיו מתחיל מהמצב הזה של "לא לשמה" להתקדם קצת ל"לשמה"?

אולי אתם תשאלו זה את זה, תמצאו תשובה?

*

איך כשעליתי מדאגה לעצמי לדאגה לקבוצה, ואני שמח, אני שמח אולי מזה שאני עליתי מעל העצבות לשמחה. שזה נקרא "לא לשמה". איך אני עכשיו ממשיך הלאה להתקדם ל"לשמה"?

*

מתקדמים מעל הנקודה הזאת, רק על ידי חיבור בערבות והעלאת מ"ן. זו בעצם התשובה.

שאלה: האם ניתן להיות בשמחה מתמדת או שתמיד חייבת להיות אולי איזו ירידה קצרה ולעלות לשמחה חדשה גבוהה יותר?

ודאי שברוחניות אין דבר קבוע, אם אדם עדיין נמצא בשני רגעים סמוכים באותו מצב, סימן שהוא לא מרגיש את השינוי. אבל מצד הרוחניות השינויים הם תמיד, כי כשנגמרת ההשפעה מהמצב הקודם מיד מתחילה להיות השפעה מהמצב הנוכחי, ואחריו המצב הבא וכן הלאה. למדנו שברוחניות אנחנו נמצאים כל פעם בשינוי המצבים, זה נקרא "גלגל שינוי צורה".

ולכן אם אני מגלה שמחה, מיד אני צריך לגלות אחריה מצב של עצבות, של רוגז, כי אני נופל לתוך רצון לקבל חדש שמתגלה, לדרישה לעצמי, לאחרים, לבורא, ואני צריך מיד לסדר את עצמי דרך הקבוצה, איך נכון להתייחס למצב, לעצמי, לקבוצה ולבורא, וכך כל פעם להתקדם. צריכים לשים לב מה מביאה לי הרגשת הריקנות, מה מביאה לי הרגשת המילוי, ממה אני מרגיש ריק וממה אני מרגיש מלא. יכול להיות שאני מרגיש ריק מזה שאין לי אפשרות לעשות נחת רוח לבורא, והריקנות הזאת היא ממלאה אותי, זה נקרא "ייסורי אהבה", השתוקקות לנאהב. ויכול להיות השמחה שאני מקבל היא שמחה מזה שאני ממלא את עצמי ומתגאה, עוד ועוד.

אז צריכים לשים לב, לא סתם שמחה ולא סתם עצבות או רוגז, אלא אנחנו צריכים טוב להבין את המושג הזה, מאיפה הוא בא ואיך. אבל באמת הרגישות הגדולה לרוחניות היא שבכול רגע אני מרגיש או עצבות או שמחה. והם באים לסירוגין, מתחלפים זה עם זה בהתאם לעבודה שלי, כמה שאני יותר קשור לקבוצה, יש לי אפשרות יותר מהר לפענח את המצב ולעבור מהרגשה להרגשה. והעיקר שאני לא רוצה להיות בתוך הרגשה שלילית או בתוך הרגשה חיובית, אני רוצה להיות למעלה מהם בקביעה לעשות נחת רוח לבורא, ומזה תהיה לי הרגשת השמחה. כי יכולה להיות קליפת ימין ויכולה להיות קליפת שמאל.

אז השמחה שלי צריכה להיות דווקא בקו האמצעי, עד כמה שאני משתוקק לבורא, למעלה מריקנות ולמעלה ממילוי. שגם על וגם על זה אני עושה צמצום, ומתוך שמשתמש בשני הדברים האלה מעל הצמצום, בונה מסך ואור חוזר, ואז השמחה שלי היא בזה שאני באור חוזר הזה נותן מקום לבורא לגלות את עצמו, ואני מגלה את השמחה שאני גורם לו, מזה יש לי שמחה, שאנחנו מתחברים בשמחות שלנו. בשמחה שלי ושמחה שלו.

קריין: קטע מספר 6 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "שמחה הבאה מריקוד"

"בגשמיות רואים שמרימים הרגלים מהארץ, זהו מרמז חיות, שהרגלים מרמזות על בחינת מרגלים, על דרך המרגלים שהלכו לתור הארץ, שהלכו לראות, אם כדאי לתת יגיעה ולזכות לבחינת ארץ דקדושה. ובתוך הדעת יש תמיד דעות הפוכות מהקדושה, אלא רק צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש. לכן כשמרימים את הרגלים מהארץ והולכים למעלה מהדעת, אז יכולה להיות שמחה, הגם שיש בהן עליות וירידות. אמנם אין הפרוץ מרובה על העומד. אלא שהעליות והירידות הולכות בקצב מהיר, לכן אין זמן שהשמחה תסתלק."

(רב"ש ג', שמחה הבאה מריקוד)

אנחנו צריכים לקבל שמחה בכול המצבים. אם אנחנו מייחסים אותם ל"אין עוד מלבדו" אז לא חשוב לי איזה מצב אני מקבל ממנו. לא חשוב. העיקר שזה בא מהבורא, "אין עוד מלבדו" זהו. זאת אומרת, אני לעצמי כבר בטוח לא דורש כלום, חוץ מזה שהשגתי את הנקודה הזאת. וגם הנקודה הזאת שאני השגתי ש"אין עוד מלבדו" בכול מצב ומצב, אני שמח לא בגלל שאז אני רגוע, או שזה בא מהבורא ואז בטח שהוא יסדר לי איזה שכר ועתיד והכול, אלא זה שאני יכול להודות לו על המצב הרע הזה, והמצב הרע אני הופך להיות לטוב.

סדנה

שאלה, איך על ידי "אין עוד מלבדו" אנחנו הופכים את המצב הרע למצב הטוב? אבל בפועל, לא סתם פילוסופיה, המצב הרע איך אני הופך אותו לטוב?

*

קריין: אנחנו ממשיכים עם קטע מספר 7 מתוך כתבי בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", שמעתי ה': "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא"?

"בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל". זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו."

(בעל הסולם, שמעתי ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

אנחנו צריכים למצוא את האפשרות לעבודה קלה, הכי קלה שיכולה להיות, ממש מתאימה לכל אדם בעולם והיא העבודה בעשירייה. אם אנחנו בצורה גשמית באמת משתדלים לבנות את עצמנו עשר כאחד, אנחנו בפועל מתחילים לגלות שם את הכוח הרוחני במרכז החיבור שלנו. ואז הכול קל.

אנחנו העיקר צריכים לפתוח ברז לכוח החיובי שבטבע ודרכו נקבל שפע, כוח, כל מה שצריכים. כל דבר שמתגלה מלמטה או מצד שמאל, הוא מיד יתאזן עם הכוח החיובי מצד ימין. כי דווקא הכוח החיובי מרחוק שמאיר, הוא מעורר בנו את השמאל, את החסרונות, בעיות למיניהן, כדי שאנחנו נתאחד ונגרום לנקודת החיבור שתתגלה ודרך נקודת החיבור יתגלה אותו כוח חיובי שגרם לכוח השלילי, לרצון לקבל שלנו, לגדול.

ואז אנחנו כל הזמן נמצאים בהתאחדות, איחוד, חיבור, ערבות, כאיש אחד בלב אחד, לחפש אותה נקודת החיבור שדרכה אנחנו מצפים למאור המחזיר למוטב והוא עושה את העבודה שלנו. העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'". אנחנו רק צריכים כל פעם לפתוח לו את מרכז הקבוצה שדרכה הוא מאזן את הכוח הרע והכוח הטוב, בונה בנו קו האמצעי, מסדר לנו את הכול.

ממש כמו טיפת זרע, אנחנו לא צריכים לחשוב על כלום. אנחנו חושבים רק איך לפתוח דרך למאור המחזיר למוטב. כל היתר עליו.

לכן העבודה הזאת, אם אנחנו באמת לא קופצים למשהו שלא שייך לנו, אלא עושים בדיוק מה שאנחנו צריכים לבצע בלבד, היא עבודה קלה. "לא אותי קראת יעקב" זאת אומרת אל תתפוס מזוודה שהיא לא שלך. אתה תסתכל טוב טוב מהי העבודה שלך, יחד עם העשירייה, עבודה קלה ממש עם פינצטה, קצת להתקרב זה לזה והכול יסתדר. ופתאום כמו בפוקוס, אתה לא רואה כלום, פתאום אתה מזיז קצת את העדשה והכול ברור. ממש, מאמץ קטן מאוד, העיקר במקום הנכון.

שאלה: מצד אחד, אנחנו שומעים ולומדים, "יגעת מצאת". מצד שני, אין שום יגיעה כלל.

לא, ישנה יגיעה.

תלמיד: אז איפה היגיעה? אני כרגע מבולבל.

מה אני צריך לעשות? אני צריך לפתוח ברז, או לכוון את העדשה שלי לפוקוס, או לפתוח במרכז הקבוצה פתח שהאור העליון בא ומסדר את הכול.

אני עם האגו שלי לא מסוגל לעבוד. אולי אתה חזק, אני לא יודע, נראה שאתה כבר גם בעל ניסיון, זה לא עלינו, לא עלינו, לכן אין אדם צריך לשבת ולאכול, זה "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", כאילו שהוא צריך לתקן את עצמו, זה בלתי אפשרי.

תראה עד כמה אנחנו עובדים לא במקום הנכון. אני צריך, א', להסכים שאין עוד מלבדו, שהמאור המחזיר למוטב מגיע והוא מסדר לי את הכול, זה נקרא "עבודת ה'" ולא עבודה שלי או שלך. ב', אנחנו צריכים רק לפתוח את הדרך לכוח העליון שהוא מסדר את הכול, "ה' יגמור בעדי".

עליי החיסרון לזה. עליי לפתוח לו את הדרך, מחצית השקל, מחצית מגיעה ממנו ואז הכול קל. לכן אם אתה בודק ורואה שהעבודה היא לא בשבילך, סימן שאתה בכלל לא היית במקום הנכון. אתה עדיין לא הבנת מהו התפקיד שלך. התפקיד שלנו זה רק לסדר את הקשר בינינו בצורה כזאת, שהחור נפתח, נפתח הפתח, והאור העליון משפיע עלינו ומסדר אותנו.

כל אחד וכולם יחד בחיבור אחד, מסדר את הקשר בינינו שנקרא "כלי הנשמה", ממלא את הכלי הזה שנקרא "אור הנשמה", קיבלנו מדרגה ראשונה רוחנית. קבלנו כלים, קבלנו אורות והאור הכללי שמתגלה זה גילוי הבורא.

מה לעשות? שום דבר לא להבין. אין להבין, אחר כך כשהאור יעשה את הכול אז מתוך זה אתה תבין. על ידי הרצון להבין אנחנו מושכים את האורות, כמו שהוא כותב באות קנ"ה ב"הקדמה לתע"ס", אבל בעצם העבודה שלנו זה רק לצפות שיבוא המאור המחזיר למוטב.

אבל איפה הוא יבוא? לא על אדם אחד אלא על עשירייה. לא סתם עשרה יושבים, אלא צריכים לשבת כגורן, כמו שאנחנו למדנו מה בדיוק חוקי העשירייה. אם נקיים את זה, ואני מקווה שאנחנו מקיימים, אז כבר פחות או יותר מתקדמים לקיום הנכון. אנחנו מתקדמים לכנס הגדול שלנו, וזו כל העבודה שלנו, להגיע למצב שאנחנו באמת עושים פתיחה למאור המחזיר למוטב.

זאת כל העבודה וכך בכל מצב ומצב, רק לפתוח פתח להאור והאור מסדר את הכול.

שאלה: מי אחראי לשמחה בעשירייה, אני או ט' הראשונות? איך אני יכול לצרף שמחה של כל חבר וחבר בעשירייה לכיוון מרכז הקבוצה?

אנחנו צריכים להיות כולנו שמחים בזה שמגיעים לחיבור, שניתנה לנו הזדמנות שעכשיו אנחנו מבינים יותר. תראה למה הגענו, לאיזו עבודה, לאיזו הבנה, זה כבר נמצא בידינו. אתה לא יכול להגיד שאתה לא מבין איך זה קורה ומה הצעדים שאני צריך לעשות.

אתם שומעים היום יותר מאתמול ואתמול יותר משלשום וכך מיום ליום אנחנו מתקדמים יותר ויותר בלאחוז בידינו את השלבים האלו, במושכות האלו, שאנחנו נוכל לכוון את עצמינו למצב הנכון.

וודאי שתמיד אנחנו מגישים את עצמנו לעבודת ה', אבל בהגשה שלנו, בעבודה שלנו, במ"ן שלנו, אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו ואנחנו מבינים אותה יותר ויותר. אני נמצא במצב שבאמת שמח ומלא תקווה.

תלמיד: אדם שנמצא באיזו שמחה רוחנית, הרי זו מצווה לשמח את החבר, זאת הרגשה פנימית שלו, איך הוא מראה את זה בכדי להדביק?

חייב לשחק כלפי האחרים שהוא מתפוצץ משמחה, מזה שיש עבודה. אתה יכול להגיד, "ממה אתה שמח? אנחנו נמצאים בעשירייה אחת, אם היינו מצליחים בעבודה אז גם אני הייתי שמח". הוא אומר, "אני שמח מזה שאני נמצא בדרך הנכונה. כבר בדרך הנכונה, כשעוד לא הגענו לפעולה הרוחנית האמתית, אני בכל זאת מלא שמחה".

למה? מי עושה נחת רוח לאימא ולאבא יותר? ילד בן שנה או ילד בן 20? ילד בן 20 עושה צרות וילד בן שנה נותן תענוג. זאת אומרת לא חשוב אם הגעת למשהו ממשי או לא, אבל אתה נמצא בדרך, אתה קצת מתחיל ללכת, זאת שמחה גדולה. לכן לעשות נחת רוח לבורא, דווקא אנחנו במאמצים שלנו הקטנים, מצליחים לא מצליחים, בזה עושים נחת רוח הכי גדול.

תלמיד: כשאני למשל אוכל משהו טעים מאוד, ישר נכנס לי לראש, אשתי, הילדים, אני רוצה שגם הם יטעמו. זאת אומרת זה בגשמיות מאוד מובן. ברוחניות, כשאתה מגיע למצב של שמחה מתוך דבקות, אתה רוצה גם לתת לחברים.

זאת האהבה מחייבת.

תלמיד: לדוגמה אתמול, ישבתי פה, תוך כדי שאתה מדבר, חבר מחייך. זה עשה לי ממש אושר.

אם חבר מחייך זה כבר אושר.

תלמיד: או חבר אחר מחייך, נתן לי התרוממות רוח כזאת. זה משהו רוחני או גשמי?

זה כבר רוחני. הכול אצלנו בכל זאת שייך להתקדמות ולכן זה רוחני.

שאלה: המעבר מהאושר של היחיד לאושר הקולקטיבי של העשירייה, איך קורה המעבר הזה? אני יודע שזה בהרגשה, אבל מהי ההרגשה? כולנו מרגישים את אותו הדבר או שאנחנו מרגישים שזה האושר המשותף שלנו, איך זה מרגיש?

אנחנו צריכים להבין שהשמחה והאושר זה הכלי הרוחני, זה לא תוצאה ממעשים טובים בלבד, זה בעצמו הכלי הרוחני. לא יכול להיות, אפילו בעולם שלנו, אני ניגש לאורח ואומר, "אולי תיקח משהו מזה", אני נותן לו כיבוד או שאני מגיע אליו בשמחה שיש לי הזדמנות לתת לו, השמחה נותנת את כל התוספת לאיזו עוגייה או למשהו. לא החפץ עצמו אלא היחס.

ברוחניות זה הכול, אין יותר, לא מקבלים שום דבר, מקבלים יחס. לכן אנחנו צריכים להבין שהשמחה היא אותו היחס שלנו לבורא שבזה אנחנו עושים נחת רוח לו.

אנחנו צריכים לחשוב איך שמחה הופכת להיות כלי, כאילו זה המילוי. זה מילוי, אבל ביחס לבורא כשאנחנו מייחסים לו את זה, זה הכלי. מאיפה יש לי שמחה? ממך, מהמעשים שלך. ואז לפי המדד הזה, לפי השמחה שאני מפתח, דווקא בזה אני נכנס עימו לאיחוד ולדבקות. כששמחה בשמחה נפגשת, ממנו וממני, אז בשמחה הזאת מגיעים לדבקות. כשמשמחים זה את זה.

קריין: קטע מספר 8, מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', "מהו, כי הכבדתי את לבו, בעבודה".

"האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.

וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי."

(כתבי רב"ש, כרך ב', "מהו, כי הכבדתי את לבו, בעבודה")

קריין: קטע מספר 9 מתוך כתבי בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", "שמעתי" א', "אין עוד מלבדו".

"בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו."

(כתבי בעל הסולם, "שמעתי" א', "אין עוד מלבדו")

כאן אנחנו צריכים גם לשים לב, שהשמחה שלנו היא תהיה רק מהמצב הכללי של העשירייה. רק לפי המצב בעשירייה אנחנו בודקים את מצבינו הפרטיים. אין פרטי, אלא אני נמצא בהרגשת הסביבה, זאת אומרת הרגשת העשירייה, ואני כל הזמן, כל הזמן מזדהה עם זה. עד כדי כך שאין לי הרגשה פרטית בשום דבר.

עד כדי כך שמה שרע וטוב לכל החברים בצורה פרטית, כללית, פיסית, נפשית, רוחנית וגשמית, אפילו זה עובר בכל העשירייה ואנחנו כולנו מתחילים להיות משותפים בכל מה שקורה בינינו. עד כדי כך שאני מתחיל להרגיש אותם דרך העור שלי, דרך הגוף, דרך העצמות שלי, עד כדי כך.

וכך אנחנו מתקדמים למצב שהאישיות או הפרטיות שלי נעלמת ובמקומה רק עשירייה. וגם העשירייה, עם החברים ועם הכול, היא הופכת להיות לאיזה שדה רוחני, שזה באמת מורגש בי כשכינה, מקום שצריך להיות מוכן לשרת לגילוי הבורא, שכוח ההשפעה יִשרה בו מהבורא במידה שיש מאיתנו כוח השפעה כלפיו, ואז אנחנו מקבלים אותו והוא ממלא אותנו לפי השתוות הצורה בינינו. כך החיבור בינינו צריך להיות.

לכן העיקר זה כל הזמן כל הזמן לבנות את התשתית הנכונה, את החברה, העשירייה, לאבד את עצמו שם, ולהתחיל להרגיש אותם כולם, האם אנחנו נעשים בזה יותר מותאמים לאור העליון, להבורא שרוצה להתגלות שם. ואז השמחה המשותפת והיגיעה והנטייה וכל הפעולות שלנו הן באות אך ורק מתוך החיבור שלנו, שמאבדים כל אחד את פרטיותו וכך מתקדמים.

שאלה: אמרו לנו איך ומה לעשות כדי לשמח את החברים. מה זה לשמח את הבורא?

לשמח את החברים זה כל עוד שאנחנו לא מתחברים. כשאנחנו באמת מתחברים יחד אין לי מה לשמח אותם, אלא לשמח את כולנו יחד. זאת אומרת, לא אני ולא הוא ולא כל העשירייה הזאת, אלא כולם יחד, כבר אין מושג "לשמח חברים", הוא לא כל כך בולט. אלא כל פעם יש הוספה, כי הרצון לקבל כל הזמן משתנה, ואז העשירייה בכל פעם, אפילו שהיא הופכת להיות אחד, היא שוב מתפרקת לעשרה ושוב בדרגה יותר גבוהה מתחברת, זה ברור.

אבל העשירייה בעצמה, בשביל מה היא עושה את כל הפעולות האלו? כדי להגיע אי פעם למצב שהם יהיו מוכנים להיות כמשענת, ככלי, כשכינה לגילוי השוכן שישכון בהם, הבורא. וזאת העבודה שלנו, אבל אחרי שאנחנו מתחברים. זאת אומרת כל העבודה שלנו היא כדי להגיע למצב שהבורא יתגלה. בזה אנחנו גורמים לו נחת רוח.

אז השמחה שלנו היא אפילו בזה שאנחנו נמצאים בדרך, מכל שכן כשאנחנו מתחילים כבר להתקרב כמו שאנחנו עכשיו נמצאים, או אפילו לגלות אותו, ששם זו התפרצות השמחה בכל הכלים שלנו בצורה הדדית עימו יחד, שם זו השמחה השלמה.

שאלה: מה זה אומר, "גילוי הבורא לנבראיו", האם אני מגלה את זה בי או אני מגלה את זה מחוצה לי?

לא בי ולא מחוצה לי, אני מגלה את זה בעשירייה. עשירייה זה לא מחוצה לי, אני נכלל בה. אני בעצמי, בי, גם לא מגלה שום דבר, כי בי לא קיים, אני מתעלה מעל האני. ואז יוצא שבסך הכול העשירייה הופכת להיות למציאות היחידה שקיימת.

שאלה: לשמח חברים, להיות שמח ביחד עם חברים, אנחנו רואים את זה אחד על השני. אני יכול עכשיו לחייך לחבר, והוא יתחיל לחייך ביחד איתי, אפשר להעביר את זה. יש איזו שמחה בזה שאנחנו מתחברים ביחד, אנחנו מתחילים להרגיש, אלה הרגשות שלנו. אבל לפני רגע אמרת שכאשר אנחנו מתחברים אנחנו עושים נחת רוח לבורא, האם זו שמחה בשבילו?

אנחנו אף פעם לא יכולים להגיד "שמחה בשבילו" בצורה כמו שאנחנו מדברים בעולם הזה כשאנחנו עוד לא מבינים איך הכול בנוי. כשאנחנו מתחילים להשיג את הרוחניות אנחנו מבינים שהכול זה רק כלפי האדם המשיג. אז שמחה בשבילו, אני לא יכול להגיד מה זה בשבילו. מה שאני משיג אני משיג את זה בי, כלפי האדם המשיג זה קורה, בתוך העשירייה שלו.

מה זה הבורא? זה הכלי שאנחנו בנינו, "בוא וראה" בינינו, שזה כלי שבו מתגלה האור, ולפי מידת מילוי האור בתוך הכלי, אני יכול להגיד עד כמה שאני משמח אותו. לא אני בדיוק, אלא העשירייה. כך אנחנו יכולים להגיד. אבל אין כאן "אני" בצורה אישית ואין כאן בורא בצורה שהוא מנותק ממני, אלא זה הכול מתגלה במילוי האור בתוך העשירייה, זאת אומרת שהשוכן מתגלה בשכינה.

ואחר כך אנחנו לומדים איך אנחנו גורמים לקשר שלהם יותר ויותר גבוה, על ידי הגדלת העביות, שורש א' ב' ג' ד', איך שזו"ן עולים לאבא ואימא. קודם לישסו"ת ואחר כך לאבא ואימא, שני המאורות הגדולים, שם יש כבר הרבה מאוד שינויים. אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא, הכול כבר בתוך העשירייה, איך אנחנו נמצאים ביחסים עם הבורא.

ואחר כך אנחנו כבר נכנסים לקבלה מעשית, שבמעשה מגלים לפי המאמצים שלנו בעשירייה את היכולת לגלות את הבורא וכל פעם למדוד איזה נחת רוח אנחנו עושים לו, לפי נרנח"י שהוא מתגלה בנו.

שאלה: למדנו ממך פעמים רבות שאין בורא. מהי שמחה של הבורא?

בורא זה נקרא מה שמתגלה אצלנו "בוא וראה".

קריין: קטע מספר 10 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', אגרת כב'.

"בזמן שעוסק בתורה, אזי צריך להמשיך מאור, ואזי הוא הזמן לשלימות. כי מוכרחים להאמין כמו שאמרו חז"ל "ממתנה נחליאל", שהתורה נקראת בחינת מתנה. היינו, כי את זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת ה' יתברך.

כי יש כמה מיליארדים בעולם, שה' יתברך לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מה' יתברך אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין."

(כתבי רב"ש כרך ב', אגרת כ"ב)

אין מדד יותר מדויק עד כמה שאני נמצא בצורה נכונה בפַנים לבורא מהשמחה. כי כל המדידות שלנו אחר כך, הן הדיוקים בשמחה, ממה היא השמחה. שאני מלא? לא. שאני מצמצם את עצמי? אפילו זה לא. מזה שאני משפיע אליו, במה בדיוק אני נותן לו אפשרות להשפיע לי וכן הלאה. זאת אומרת, כל מיני צורות השמחה שאני נמצא בהן. אבל מאיפה מתחילה השמחה? מצמצום. שאני לא מקבל מדידה של שמחה בתוך הכלי שלי בשום צורה. מזה והלאה מתחילה להיות השמחה הרוחנית ושם זה כבר כלפי העשירייה וכל ההבחנות שעליהן דברנו.

שאלה: איך אנחנו מוצאים את השמחה הזאת בהפצה, שאנשים בחוץ ירגישו אותה?

זה נכון. אם אנחנו רוצים להצליח בהפצה, אנחנו צריכים להפיץ להם שמחה. שמחה, ביטחון, הרגשת המהות שלנו, החיבור שלנו, תמיכה הדדית, אלה בעיקר הרגשות שאנחנו צריכים להראות לאנשים שאנחנו נמצאים איתם במגע כזה חיצוני, רופף, פה ושם. על ידי זה אנחנו בטוח יכולים לעשות הפצה טובה.

כי מה שעובר מאדם לאדם זו התרשמות. כמו שאתם רואים, שאם הם היו אצלנו במעגלים, הם קיבלו איזו שמחה, איזו הרגשה יפה, טובה, אבל זו עדיין לא ההתפעלות השלמה. הם לא הרגישו שהמצב הזה יכול להיות אצלם לתמיד. הם לא הרגישו שהוא יכול לתת להם ביטחון ושבזה הם יכולים ללכת ותמיד לעורר את המצב הזה של שמחה בתוכם, וכך להתקדם בחיים.

זאת אומרת אנחנו צריכים עוד ללמוד איך אנחנו משפיעים, נותנים השראה מאיתנו לקהל החיצון כך שבזה הוא הופך להיות ממש תלוי בנו. ואז יבואו ללמוד כדי לרכוש אותה ההרגשה, שהיא תהיה גם שלהם.

קריין: קטע מס' 11 מתוך כתבי רב"ש כרך א', מאמר "סדר ישיבת התוועדות".

"ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו, גורמו לו חשיבות בגדלות ה', שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטן שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך. כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה."

(רב"ש א', שלבי הסולם, סדר ישיבת התוועדות)

קריין: קטע מס' 12 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', איגרת מ'.

"מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש... אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג... כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו.

(רב"ש ב', אגרת מ')

קריין: קטע מס', 13 מתוך "זוהר לעם", פרשת אחרי מות.

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.

ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה,

עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ."

("הנה מה טוב ומה נעים", אחרי מות, 65-66)

קריין: קטע מס' 14, מתוך כתבי בעל הסולם, איגרת ה'.

"אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות.

[...]אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'. וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"."

(בעל הסולם, אגרת ה')

זאת אומרת צריכים לשמוח בכל המצבים של גילוי הרע והתיקון שלו. ושמחה היא הזדהות עם הבורא, שאדם מבין שהוא נמצא תחת ההשגחה ושהוא מוסר את עצמו. זה המצב המינימלי של השתתפות.

קריין: קטע מס' 15, מתוך כתבי בעל הסולם, איגרת נ"ז.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם, אגרת נ"ז)

אבל אנחנו אפילו לא יכולים להתקדם למצב כזה. כי ברגע שאני מתקדם לשפלות אני מרגיש רע. ואז אני בורח מזה ומתעסק בכל מיני דברים אחרים שבחיים שלי, רק לא להתקרב לגילוי הרע הזה, שפלות, ריקנות שחייבים להתגלות בי. ואני לא נותן להם להתגלות, בצורה אינסטינקטיבית.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? רק על ידי החברה. כשאנחנו עובדים יחד, כל אחד נכלל בכולם, בצורה כזאת אני יכול לגלות את הרע שבי, מפני שהוא הופך להיות לא שלי אלא של כולם. ולכן אני יכול להתקדם למצב שאני באמת ריקן, ויחד עם זה ככל שאני מתקדם לריקנות הזאת, במצבים של הריקנות, אני לא בורח מלגלות את עצמי ריקן יותר ויותר, ואני שמח בזה שאני מגלה את עצמי בצורה יותר ריקנית כל פעם.

בלי עשירייה, בלי התכללות הדדית, זה בלתי אפשרי להגיע למצב שאני אשמח במצב שאין לי כלום ולא יהיה שום דבר לרצון לקבל שלי. זה רק בהתכללות, בערבות ההדדית. לכן זה הכלי המיוחד הרוחני, ולא שזה תנאי, שהבורא עושה תנאי כזה ואתה תעשה כך ואיכשהו, אלא אנחנו צריכים לגלות את הריקנות שלנו בצורה השלמה. אני לא יכול אפילו במילימטר להתקדם, כי ברגע שאני מגלה את עצמי ריק, רע לי ואני בורח בצורה אינסטינקטיבית. אין לי ברירה. אני לא יכול להגיד, "תדקור אותי עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר", אני לא יכול, כי אני לא רואה אז שום פיצוי, אני לא רואה שום דבר, זו עבודה בחושך.

ומתי אנחנו יכולים להתקדם? אך ורק בתנאי שאנחנו מתחברים. ואז מתוך החיבור אני מוציא שמחה. ואפילו יותר גרוע, בערבות הדדית אנחנו מרגישים את עצמנו שאנחנו מתקדמים נכון ולטוב, ואני נמצא בשמחה אפילו שרע לי ויותר רע ויותר רע. כי אנחנו את הרע רואים כמצב שאנחנו נרפאים, מגיעים לרצון הגדול שבו אנחנו נוכל להגיש אותו לבורא כמקום למילוי.

ולכן כמו שבעל הסולם אומר, ש"אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם", איזה מאושר? "אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו". איך יכול להיות? להגיע למצב שאני מיואש אני לא יכול, כל שכן להתקדם למיואש הזה בשמחה. מייאוש קטן לגדול גדול אולי כמה שנים? ומיואש ושמח? אלא אך ורק אם אני עושה את זה בתוך עשירייה.

אבל להיות מיואש ושמח אלה שני המצבים, שתי ההרגשות שחייבים להתגלות במצב אחד, ואז אפשר להפעיל את המ"ן. כי מ"ן זה "מי נוקבין". "נוקבין" זה החיסרון שיש לי, מלכות השחורה, הריקנית, ו"מים" זה מי בינה. את שניהם שאני מחבר, שמחה מתוך הריקנות, אז אני יכול להעלות את המצב הזה לבורא כמידת המסירות שלי, הדבקות שלי. כך מתקדמים.

תלמיד: איך בעשירייה וירטואלית, כשאין את הכוח אפילו ללחוץ על הכפתור של המחשב, לפתוח את המחשב, איך אפשר להיות בטוחים לא לאבד את הדרך, לא להתרחק?

ישנם בעל הסולם ורב"ש, עשירייה ומורה דרך, והמאור המחזיר למוטב. סך הכול בעזרת כל הגורמים האלה אנחנו כן יכולים להגיע למצב האמת.

אני אגיד לכם מה העניין. מי שנמצא בשיעורי בוקר ומשתדל להיות בשיעור בוקר בתוך עשירייה, בטוח שיש לו סיכוי, וסיכוי גדול מאוד. צריך להתכלל בתוך עשירייה לפי התנאים שרב"ש כותב לנו, לפי אותה עבודה שבעל הסולם מציג לנו, לפי מה שאנחנו לומדים בכל שיעור ושיעור, וגם על ידי המורה. זה לא יכול להיות, אם אדם נכלל בזה וממשיך, הוא חייב להרגיש שינוי והתקדמות, גם במוחא וגם בליבא, גם בהבנת הדרך, גם ברגש.

הבעיה היא רק לשים לב שלא תהיה "חכמתו מרובה ממעשיו". זה מאוד חשוב. אני לומד כל יום, אני מבין כל יום יותר כמה אני נמצא בדרך וכמה לא. הדרך היא 125 מדרגות, הדרך היא בתר"ך רצונות, הדרך היא בספירות, בעולמות. הדרך היא בלהשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. מלא חכמות מילא את עצמו, וקבר את עצמו תחת השטויות האלו. למה שטויות? כי זה לא נותן לו התקדמות לרוחניות, זה נקרא "חכם בלילה".

אלא, אם מממש מה שלמד במקצת, אבל מממש את זה בעשירייה, זאת אומרת שכל תשומת הלב שלו היא איך מה שאני מבין אני מממש עכשיו בעשירייה, כך שהמימוש שלי צריך להביא אותי למצב שאני לא יודע מה הלאה לעשות בעשירייה, לכן אני בא לשיעור. ואז בשיעור אני לומד איך הלאה להמשיך את הדבקות שלי, את הכניסה שלי לתוך העשירייה, את ההתכללות שלי שם.

עשיתי את זה במשך היום בכל מיני מחשבות ובכל מיני החשבונות שלי בתוך העשירייה, מה לעשות הלאה? אני שוב בא לשיעור, רק בשביל זה. זאת אומרת, אני בשיעור מקבל הכוונה, דרך, כוח, התרוממות, התעוררות, ומממש את זה בעשירייה כל פעם. וכשאני גומר לממש, סימן שאני כן זקוק שוב לשיעור.

אחרת אם אני בא לשיעור ואני לא פירקתי את עצמי בעשירייה, לא גרמתי לחיבור מהשיעור הקודם, השיעור הנוכחי הוא לא לטובתי. זה כמו אדם שעדיין לא רעב ואוכל למעלה מהתיאבון, הוא מזיק לעצמו. חייב להיות רצון גדול, שאני מגיע בצורה הנכונה לקבוצה כדי לקבל מהם הכוונה, ציור חדש של הקבוצה, ואז אני מממש את זה. רק בצורה כזאת. אנחנו צריכים לבדוק את זה. נקווה שנממש.

שאלה: עברנו יום מאוד קשה. המדינה נשרפת לנו תחת הידיים ויש הרגשה רעה.

ממה ההרגשה רעה?

תלמיד: שאתה רואה שכל המדינה שלך נשרפת.

כנראה שמגיע לה להישרף.

תלמיד: בסדר, אבל אנשים סובלים.

האנשים סובלים, טוב מאוד שסובלים.

תלמיד: אני תושב חיפה לשעבר, ואני רואה שיותר מ30% פונו מבתיהם, איך אתה מסביר את זה, אנחנו עושים פה עבודה וזה לא משפיע?

למדינה באמת מגיע לעלות באש.

תלמיד: מה זה אומר?

ככה, אני אומר שאנחנו לא עושים כנראה את מה שצריך, אלא מה, יש עוד מלבדו משהו? אתה חושב שאלו שמציתים את הבתים שלנו, לא בתים, אלא ערים שלמות, זה הם עושים? זה הבורא עושה דרכם. אלא מה יש להם אפשרות לעשות משהו בעצמם? אתה יורד עליהם, אתה שונא אותם, אתה עד כדי כך קצר ראייה? זה הכול מגיע מלמעלה לפי החשבון שלנו. אם היה איזה עַם שהיה גורם לנו כאלו צרות בלי בורא, אז היית שונא אותו. אבל אם יש בורא, ולבורא יש חשבון רק עם היהודים, רק עם ישראל אז את מי אתה מאשים? יש הוא ויש אתה. אתה יכול רק לבוא לאלו שמציתים ולהגיד "סליחה, אני מצטער שאני גרמתי לכם להצית,לעשות כאלו פעולות. כי אני גרמתי לזה".

תלמיד: במה אנחנו גרמנו לזה? אני רואה שאנחנו באים כל בוקר לשיעור.

לא, אל תגיד לי "כל בוקר", נמצא אפוטרופוס.

תלמיד: אז מה קורה באמת? תסתכל מה קורה בכל העולם, תסתכל על המסכים.

נכון, כל העולם עוד צריך לבוא אלינו עם כאלו דברים, כן, עם דרישה, חכה. נכון. ולמי? ל"בני ברוך". אם אנחנו לא יכולים לעורר את העם, ואנחנו לא יכולים לעורר את הבורא שיעזרו לנו לעורר את העם, זה הכול נמצא בידינו. זה הכול נמצא בידינו, גם אני, איך כותב בעל הסולם שאני צריך לקדש את עצמי, לתקן את עצמי וכן הלאה, אם יש איזו בעיה, זה הכול.

המדינה בוערת כן נכון, בוערת, ראיתי את זה בתחילת השריפה ראיתי שלשום תמונות מהמסוק מעלל זיכרון יעקב, זה היה ממש נורא, מצד הים ראינו את זה, והיום זה כבר בכלל. אבל אני אומר לך מי אשם בזה? היהודים. אם אתה לומד את חכמת הקבלה אז אני צריך להגיד לך משהו אחר? אנחנו צריכים באמת לדאוג שאנחנו נפסיק להיות הגורם הרע היחידי בעולם, כי אין אחר. מה תעשה? מה אתה שואל אותי מה עושים?

עושים מיד, מיד מתחברים, ואז מתוך החיבור הזה אנחנו מתקנים את המצב. אין שום פעולה אחרת כדי לתקן את המצב. שיישרף הכול לא חשוב, אתה יכול לצעוק, אתה יכול להזמין את המטוסים האלו מכל העולם שיכבו לך את השריפה, זה לא יעזור. בפעם הבאה יהיה עוד יותר גרוע. מפעם לפעם יהיה יותר גרוע, כי אתה מפעם לפעם מקבל מין בטחון נוסף שהכול יסתדר. זה מששת הימים, הגאווה הזאת גדלה בעם, אנחנו מצפצפים על כולם, אנחנו בעצמנו וכולי. ומאז אנחנו כל הזמן נמצאים בגאווה, וביחס כזה לכולם.

אנחנו לא מבינים, לא רוצים להבין שהכול תלוי בנו. חכה מה שעוד יהיה, אלא מה לעשות? כבר היינו עדי ראייה למה שקרה לפני שבעים שנה בשואה, ולמה שהיה עוד לפני אלפיים שנה.

תלמיד: "ליל הבדולח".

כן, אז מה אתה רוצה? יש לך הוכחות ואתה שואל אותי? אחרי עשר שנים שאתה לומד מה עושים?

תלמיד: אנחנו לומדים פה על שמחה, איך נשמח במצב כזה?

על זה אתה שואל? מצוין. זה שהבורא אחרי כל האירועים הנוראיים האלו מביא אותנו לדרגת חיבור, זה שווה את הכול. כי אין לנו בעולם שלנו שום דבר ששווה לנקודה אחת בחיבור עם הבורא. נקודת החיבור עמו, זה הכול, טיפת הייחוד, זה מה שאנחנו צריכים. ולכן שיישרף הכל ויישרפו החיים שלנו, אם אנחנו מגיעים לאיחוד, אנחנו כבר בעולם הבא.

תלמיד: ואז לא יהיו שריפות במדינה?

אם אתה נמצא במגע עם הבורא איך יכולה להית שריפה? איך יכול להיות משהו רע? איך יכול להיות שיתגלה משהו רע, באיזה כלי זה יתגלה אם בכלי הזה מתגלה רק הדבקות שלך בבורא והאור ממלא את הכלי? איך יכול להיות שיהיה רע? את הרע אתה בונה בזה שאתה לא מעלה את השמחה, את החיסרון אליו, לא נותן לו מקום להתגלות. הבורא צריך כבר להתגלות בין הנבראים, אנחנו מכינים את המקום? לא, אנחנו מגישים לו מקום כדי שיתגלה? לא, אז במקומו מתגלות לך "גבורות". מה האש הזו? גבורות שמתגלות בעולם.

תלמיד: מה, העבודה שלנו פה לא שווה כלום?

שווה, אבל לא מספקת.

תלמיד: אז מה עוד?

אתה כמו ילד מפגר שהולך לכיתה א' כמה שנים ולא עולה לכיתה ב', אתה רוצה שיתייחסו אליך יפה או טוב? אתה אומר "אני לא עושה כלום? אני הולך לבית ספר", כן אבל אתה בן עשר ועדיין בכיתה א'. חבר'ה צריכים לקחת את זה ברצינות.

אנחנו לא מרגישים שאנחנו אשמים בזה. אנחנו לא מרגישים, זו הבעיה, כי עד שזה לא מגיע אליי ממש, כאילו לא קורה כלום, וזה לא נכון, אסור לי לשכוח את זה. אני זוכר עד כמה רב"ש היה סובל כשהיה מבצע בלבנון, הוא כל רגע רצה לשמוע משהו שאולי קורה. ועכשיו כאן? כאילו בכלל אין מה לעשות. אז לא נשכח שהפתרון לכל השרפות שבעולם, הכל תלוי בנו.

קריין: כתוב ב"מאור ושמש" ש"ידוע, שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים. זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים. וזהו שתתאספו ביחד באהבה ואחווה ורעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינים ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות".

אמן.

(סוף השיעור)