שיעור בוקר 02.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 373. מאמר "חמשה עשר באב"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 373, מאמר "חמשה עשר באב".

בואו נראה למה אין יום כל כך שמח, כל כך יפה לישראל כיום חמישה עשר באב, ויום הכיפורים לידו. זאת אומרת אנחנו לא כל כך רואים את יום כיפור כיום שמחה. נקרא ונראה מה מסביר לנו רב"ש.

חמשה עשר באב

"במשנה (תענית דף כ"ו, ע"ב) "אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (ובדף ל"א) "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם. תנו רבנן, יפייפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים". בעין יעקב מוסיף, "עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון. מכוערות שבהן, מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, היוצאות ומחוללות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים. איזו צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.

ידוע, שמלכות נקראת "בת", בסוד "אבא יסד ברתא". והנה במלכות אנו מבחינים ארבע בחינות הנקראות: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות, המכונות ד' בחינות שבעביות.

בחינה א', שהיא בחינת חכמה, נקראת יופי, כי ידוע בחכמה נקרא בחינת "יפה עינים".

בחינה ב', שהיא בחינת בינה, נקראת אם הבנים, שהיא הולידה את זו"ן. ובינה, תכונתה היא, שהיא רוצה בהשתוות הצורה, להדמות להמשפיע. ומשום זה, המעלה שיש בבינה היא, שאנו מיחסים אותה לכתר, היינו שהיא רוצה להדמות לכתר, שהוא המשפיע.

בחינה ג', שהיא בחינת וז"א, נקראת עשיר, כמו שכתוב "העשיר לא ירבה" (זהר, כי תשא, ובהסולם דף ב' אות ד'). וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד. העשיר לא ירבה, זה הוא עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין, לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא "עשיר".

בחינה ד', שהיא בחינת ומלכות, נקראת עניה ודלה, כמו שכתוב "לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. וזהו כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". שענין אמונה נקרא צדקה, כדרך שנותנים צדקה לעני ולא דורשים שום תמורה. כך הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שלא דורש שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. נמצא, כאילו שאמונה נקרא דל, שדומה לעני, שאינו מחזיר שום דבר עבור הצדקה, שנותנים לו.

ובהאמור נפרש את המשנה של "בנות ישראל יוצאות. ידוע, ימים טובים נקראים, שיש עליות העולמות וגלויים. אי לזאת, יש אז הזמן לגלויים, ואז "בנות ירושלים יוצאות". "יוצאות" היינו מהעלם להגלוי. וכל ספירה וספירה מראה את חשיבותה.

וידוע שיש ד' בחינות דאור ישר, שפרוש, שבמלכות עצמה, היינו בהרצון לקבל, שזה היא מלכות מבחינת אור ישר, שתכונתה מכונה מקבל בעמ"נ לקבל, נבחן שם ארבע בחינות, כמו שכתוב (פתיחה לחכמת הקבלה, דף ו' אות כ') וזה לשונו "ומה שה' בחינות הקבלה שבבחינה ד' נקראות בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה כלי קבלה על הע"ס, הכלולות באור העליון, בסוד "הוא אחד ושמו אחד", וכו', נבחן שם הלבשתה לע"ס ע"פ אותן הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' בחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, וכו'". עד כאן לשונו.

ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים", היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה. והסדר הוא, כי בחינה א', הנקראת חכמה, אומרת "בחור". היינו מי שראוי להיות בחור מעם, אז היא מגלית המעלה שלה, שבה נמצא בחינת היופי. היינו כנ"ל, שחכמה נקראת "יפי עינים", כמו שנאמר "עיני העדה", שהכוונה על חכמי העדה. לכן בחינת חכמה נקראות יפייפיות. ולכן אמרו, ש"אין האשה אלא ליופי". שענין הכלי קבלה באופן כללי, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא כלי לקבל את הטוב והעונג, הוא על אור החכמה. ומשום זה "אשה" הנקראת כלי קבלה, הוא רק על חכמה.

"מיוחסות שבהן מה היו אומרות". ענין "יחוס" פרוש, שיש לו שורש גבוה. למשל שאומרים, הוא נכד מאדם גדול, היינו השורש שלו הוא שורש גבוה מאוד. הנה ספירת הבינה, הנקראת בחינה ב', מראית מעלתה שהיא משתוקקת להשתוות הצורה, שע"י יכולים לבוא ולהדבק בהשורש, שהוא בחינת המאציל והכתר. נמצא, שספירת הבינה מראית, שהיא דבוקה בהשורש. וזה נקרא "יחוס משפחה", היינו שהבנים, שהיא תוליד, תהיה בהטבע שלהם אותה תכונה שיש לה, ממה שיש לה השתוות עם השורש. וזה שכתוב "מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, שאין האשה אלא לבנים".

פרושו, שהכלי קבלה, הנקרא "אשה", צריכים להשתדל שיוליד בנים, היינו שהבנים שיולידו, יהיו בנים חשובים. וזה שנאמר "תנו עיניכם למשפחה", היינו יחוס משפחה. זאת אומרת, שבינה הראה מעלתה, שיש לה דביקות בהשורש, שזה נקרא השתוות הצורה, שהשורש של בינה הוא הכתר, שהוא רצון להטיב ולהשפיע. אי לזאת, מעלתה היא, שהיא מולידה כח השפעה להבנים, שיולידו אח"כ.

"עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון". בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, נקראת בחינת עשיר, משום שיש לו חסדים, הוא נקרא "עשיר, שהוא שמח בחלקו ואינו זקוק לחכמה". אבל יש לו הארת חכמה גם כן. אבל הוא נוטה לחסדים. ומבחינה זו הוא דומה לבינה כנ"ל, שהיא מקור החסדים, הנמשכת מהשורש הכתר, שהיא רוצה להדמות לשורשה. אבל יש לו הארת חכמה.

ובזה"ק (כי תשא, דף ב' ובהסולם אות ד') כתוב שם וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו'. וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו, נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא עשיר. ונאמר לו, שלא ירבה על יוד", שפירושו, שלא ירבה על י', אלא יקח אור דחסדים עם הארת חכמה. עיין שם.

וזה שכתוב "עשירות שבהן", היינו בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, הנקרא אור דחסדים בהארת חכמה, שז"א נקרא עשיר. הספירה הזאת שבמלכות מראית את מעלתה, שיש בה. וזה שכתוב "תנו עיניכם בבעלי ממון".

"והמכוערות שבהם", היינו עצם בחינת מלכות הנקרא בחינה ד' שבד', שעליה היה צמצום, ולכן בחינה זו נקראת דלה ועניה, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "דלה ועניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהב לה בעלה". ידוע, ש"מלכות שמים" צריכים לקבל בבחינת למעלה מהדעת, שזהו נקרא בחינת אמונה, להאמין בה', אף על פי שהגוף בא עם הרבה שאלות וטענות ותביעות. אז צריכים לומר "עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו", אלא לקבל הכל למעלה מטעם ודעת. ולא עוד, שזה צריך להיות בבחינת צדקה, כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

והטעם הוא, כמו כשנותנים צדקה לעני, שאין דורשים מהעני שום תמורה, כי אין להעני מה להחזיר לו, כי אין לו רק מה שנותנים לו. כך צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים, בלי שום תמורה חזרה, אלא "בלתי ה' לבדו", כאילו אין מה להקב"ה להחזירו לאדם תמורת עבודתו בקבלת עול מלכות שמים.

ובאמת, מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזה דוקא. זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה", ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו.

אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקראת "עבודה בלתי חשובה". ונקראת בחינת "מטה בחשיבות". כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.

וזהו על דרך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל על הפסוק, שאמר הקב"ה למשה (שמות, חמישי) "ויאמר אליו ה', מזה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש. וינס משה מפניו". ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה. וזה הוא בחינת מטה בחשיבות. כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר. כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא הנימא. אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה. לכן כלך מדרך הזה. אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל. וצריכים לדעת, כי ענין פרעה ומצריים, הם מרמזים גם לבחינת פרעה ומצריים שיש בלב ישראלי. ויהי לנחש, היינו תיכף כשעוזבים את בחינת אמונה, הנקרא בחינת מטה בחשיבות, נופלים תיכף להקליפות. שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת יכולים לזכות לכל השלימות.

ובהאמור, שעיקר העבודה היא בזמן שאין להאדם שום בסיס של שכל, שתהיה לו היכולת לבנות על יסוד זה. ובבחינת אמונה אין לו שום יסוד בהשכל שלו. ומשום זה, במקום שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדים לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח.

ודוקא אז האדם יכול לראות את האמת, אם יש לו אמונה למעלה מהדעת, שתהיה לו היכולת לומר לגופו, הבא אליו בטענות צודקות לפי השכל. ואומר לו הגוף, האם לא מספיק לך לראות האמת, שאין שום מציאות להתקדם בהדרך שלך, ותגיד לי, אדרבא, כמה ידיעות חסרות לך עוד, בכדי שאתה תשמע בקולי, להרים את הידים, ולומר, עכשיו אני הגעתי לנקודת האמת, שהדרך הזו, שצריכים לעבוד רק לשם שמים, זה לא בשבילי, ובשביל מי כן אני לא יודע, אבל מה אני יודע, שזה לא בשבילי.

והגם שחז"ל אמרו אחרת (סנהדרין, דף ל"ז ע"א) וזה לשונו "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", אבל מה אני אעשה, שאני רואה את המציאות, שאין בידי לקיים את המציאות הזאת, היינו לומר, שאני מוכרח לעשות הכל לשם שמים. ולפיכך עבודה של אמונה נקראת עבודה בלתי חשובה.

ובהאמור נפרש את מה ש"המכוערות היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". הנה בחינה ד' שבמלכות, שהיא נקראת דלה ועניה, כנ"ל, עבודה זו מכוערת אצל אדם, כי אין כאן להסתכל על יופי של רוחניות, ולא על בחינת יחוס משפחה שברוחניות, ולא על ממון שברוחניות.

אלא מה יש כאן, רק דברים שאין הדעת והשכל יכולים לסבול אותם. כדמיון דבר מכוער, שאדם מרחק עצמו, כמו שכתוב (חולין, מ"ד) "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". ומה הם יכולות לומר להבחור הזה, שרוצה להיות בחור מעם "קחו מקחכם לשם שמים". היינו, שאין אנו יכולים להבטיח לכם משהו בתועלת עצמו, אלא אם אתם רוצים להיות בחור מעם, אתם מוכרחים לקבל את מקחכם רק לשם שמים. היינו, אם אתם יכולים להסכים על תנאים אלו, אתם יכולים לקחת אותנו, אחרת אין ממה לדבר.

אולם גם זה לא פשוט, אלא אנחנו רוצים ש"תעטרונו בזהובים". ופירש רש"י, "תעטרונו בזהובים", שלאחר נשואין תתנו לנו תכשיטים ומלבושים נאים. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהגם שהאדם מסכים לקבל על עצמו את המקח לשם שמים. היינו, אפילו שהיא מכוער, ואינו מסתכל על שום דבר, אלא שזהו כמו "כלה כמות שהיא", מכל מקום היא דורשת, שאח"כ ימשיך לה את האור תורה, היינו שישתדל להשיג טעמי תורה וטעמי מצות. כי אחרת היא לא מסכימה, מטעם כי "מאן דלא ידע צוויה דמארי, איך יעביד ליה". וזהו שאמרו "ובלבד שתעטרונו בזהובים". היינו, שהגם בבחינת אמונה הוא למעלה מהדעת, אבל אח"כ צריכים להמשיך את האור תורה.

ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה:

מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד.

מצד הב', צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.

ועל דרך זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, וכו', שאם יפתח אחד מהם או יסתם חד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, וכו'". ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה. וזה פירוש "אם יפתח", אלא צריך להשאר בסתימה. "או יסתם" פירושו, היינו טעמי תורה ומצוות. אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת, וטעמי תורה ומצוות יהיו מגולים".

שאלה: רב"ש לא מסביר בעצם למה ט"ו באב זה יום שמח ומה הקשר ליום הכיפורים. הוא מתאר את סוגי הנשים ואת מי לבחור, אבל למה ט"ו באב זה יום שמח ומה הקשר ליום הכיפורים?

הוא באמת לא מסביר. זה פשוט יום שבו יוצאות בנות ירושלים לכרמים, רוקדות ושרות שם, ונמשכים אליהן בחורים ואז יש ביניהם תחילת קשר.

תלמיד: יש משהו שאנחנו צריכים לעשות, לחשוב ביום הזה? לא בהקשר ליום הגשמי אלא יש בו משהו מיוחד בעבודה הפנימית?

לא, זה לא שייך ליום הגשמי שלנו, זה שייך לתהליך שאנחנו עוברים. עברנו כל מיני ימים מיוחדים ועכשיו זה עוד יום מיוחד שהוא יום שמחה.

תלמיד: ומה החשיבות בסמיכות שלו לט' באב?

אחרי שאנחנו משיגים מה נקרא ט' באב, מה הם כל הרצונות, הכוונות, התכונות שלנו שהם נגד החיבור בינינו להשגת הבורא, אז אנחנו יכולים לחשוב איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, באיזה תנאים, ואיך להשתדל להגיע לתחילת הדבקות.

תלמיד: ומה הקשר לאהבה? רב"ש כביכול לא דיבר פה על אהבה בכלל.

עוד מוקדם. אומנם זה נקרא יום האהבה, אבל ככה זה. איפה ראית שהיום הזה התקבל בישראל כיום האהבה?

תלמיד: גם בישראל וגם בעולם יש יום האהבה, זה יום שבו אנחנו נחמדים זה לזה, גבר נחמד לאשתו.

נעשה קרנבל?

תלמיד: אנחנו כל הזמן מדברים פה על אהבת חברים, על אהבה בינינו, ופתאום יש יום האהבה, אבל כביכול אין פה כלום על אהבת החברים, אין פה כלום על הקשר בינינו.

כן.

תלמיד: אני מנסה למצוא את החיבור אלינו.

אין. גם לא ראיתי אצל המקובלים שהם בכלל חגגו את היום הזה, הם לא עשו בו שום סימנים, לא תפילה מיוחדת, לא לבוש מיוחד, לא סעודה מיוחדת. אני חושב שכל הדברים האלו עוד לפנינו, יבוא היום.

תלמיד: אז לעניינו, לעבודה בינינו, יש לנו משהו לקחת מפה?

לא, רק סימן בעלמא שאנחנו צריכים בכל זאת לראות שצריכים להגיע לזה, ליום האהבה הכללי.

שאלה: בכל זאת, לפי המאמר, מה הקשר בין אהבת חברים בעשירייה ליכולת של האדם בלהיות בלמעלה מהדעת?

הוא לא יכול לצאת ללמעלה מהדעת אם הוא לא נכלל באהבת חברים. אין לו כלי. הוא צריך לצאת מעצמו לכלי אהבה, לכלי השפעה יותר רחב. מאיפה הוא ייקח אותו? רק על ידי חיבור עם החברים.

תלמיד: אנחנו שומעים ולומדים את זה אבל עדיין חסרה לי הבנה איך בזה שאני אוהב את החברים יש לי יכולת לעבוד, להצדיק את הבורא שהוא טוב ומיטיב, שהוא אין עוד מלבדו?

אתה לא יכול להגיע לזה בלי זה. אתה לא יכול. איך להרגיש מה זו אהבה אם אתה לא מתקרב לבורא? זו לא אהבה, זה עדיין כוח אגואיסטי שנותן לך איזה מילוי צדדי פרטי.

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר שרואים שני דברים שהם הפוכים זה מזה. מצד אחד אמונה למעלה מהדעת בלי שום יסוד, וכנגד זה טעמי תורה ומצוות שצריכים להיות מגולים. מה הכוונה טעמי תורה ומצוות שצריכים להיות מגולים?

שבכל הפעולות שהאדם עושה הוא מגלה איך על ידן הוא מתקרב לכל מי שנמצא במציאות, מתחבר עימו, ומקבל בכוח המשותף, לא בכל אחד מהם, אלא בכוח המשותף שביניהם הוא מקבל תוצאות מהתיקון.

תלמיד: אז זה מאוד קשור לעבודה שלנו פה באהבת חברים.

אם אתם עושים את זה, אז זה קשור.

תלמיד: זאת אומרת כן צריך להיות לנו טעם בעבודה פה, במאמצים שלנו לחיבור.

כן.

שאלה: איך מישהו שנברא עם כלי קבלה יכול להסכים לעבוד באמונה למעלה מהדעת?

הוא לא רק מסכים, הוא מתחנן, מבקש שיוכל לעלות לדרגה הזאת לעבוד עם כלים דהשפעה.

שאלה: איך צריך להתייחס לתנאי שנקרא אמונה?

הוא מתחבר לחברים, דרך החיבור שלו עם החברים הוא מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב שלאט לאט מעלה אותו לדרגה אחרת, למציאות אחרת, הוא מתחיל להעריך את הכלים החדשים שלו שעכשיו הוא מתחיל להרגיש שנולדים בו, וכך מתקרב להשפעה.

שאלה: כתוב שימים טובים זה נקרא שיש עליית העולמות. מה הם אותם הזמנים שאנחנו יכולים להגיד עליהם שיש בהם עליית העולמות?

אנחנו לא יודעים מה זה עליית העולמות, אלא אנחנו מרגישים שיש שינוי בהשפעת העולם עלינו, עליי נגיד, ואני משתמש באותו שינוי, זאת אומרת אם מגיע מצב חדש אז אני שמח ומשתמש בו כדי לפנות לבורא ומשתדל לקבוע בינינו יחסים חדשים.

תלמיד: כשאנחנו מגלים שינויים בקשר בינינו לבין החברים אנחנו יכולים לייחס את זה לשינויים שקורים גם בעליון?

על ידי זה שאתם קובעים קשרים חדשים ביניכם בדרגות יותר גבוהות, יותר רוחניות, על ידי זה אתם רוצים להשפיע על היחס שלכם לבורא. זו בעצם העבודה שלנו. ובאותו היחס שקבענו כלפי הבורא אנחנו יכולים להרגיש מהי התגובה שלו, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי", וכך נתקדם.

שאלה: אם הבנתי נכון בט"ו באב נשות ישראל יצאו החוצה, מה זה פותח בשבילנו כהזדמנויות ביום הזה?

רוצים להגיד שבזמנים האלה יש הזדמנות לחיבור של חלק הנוקבא וחלק הזכר שבכלים הרוחניים ולקבוע בזה יחסים חדשים שמהם נולדים פרצופים, זאת אומרת השגות חדשות בעולם הרוחני.

שאלה: בכל הפעולות שהאדם עושה הוא מגלה איך על ידן הוא מתקרב לכל מי שנמצא במציאות, מתחבר עימו ומקבל כוח משותף, ושם התוצאות מהתיקון. איך זה מסתדר עם זה שהאמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, בלי שום יסוד?

אמונה צריכה להיות ללא שום יסוד, זאת אומרת שאין לי בכלים דקבלה שלי שום הוכחה שהאמונה תעזור לי להשיג משהו בכלים דקבלה.

תלמיד: אז איפה משיגים את טעמי התורה והמצוות?

באיזה כלים משיגים את התורה והמצוות?

תלמיד: בכלי קבלה, אין לנו עוד משהו.

לא, בכלים דהשפעה. אני רוצה שיהיו לי כלים, שבכלים האלו אני אגלה תורה ומצוות מדרגה לדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס.

אני רוצה להגיע למצב שאני חי בכוח השפעה ועכשיו אני בודק אם אני מסוגל. אני מתקרב לחברים, לקבוצה ומשתדל להיות קשור איתם בכוחות ההשפעה. כלפי הבורא, אני משתדל להיות יותר קרוב אליו, "אני לדודי ודודי לי", ומרגיש אם יש לי תגובה גם ממנו, בתנאי שאני משתדל להיות כלפיו בכוח השפעה. ואז באותן הנטיות שלי אני מקבל תגובה מהבורא שמסביר לי, האם אני כן אוכל לעשות פעולות כאלה או לא.

שאלה: כשהאדם מקבל תגובות אחרי שהוא עשה את העבודה, איך הוא לא נאחז באיזה טעם או באיזה גילוי כזה או אחר, אלא הוא ממשיך בעבודה למעלה מהדעת ולא מוריד בחשיבות?

הוא מגלה כל מיני דברים, כל מיני תופעות נעימות או בלתי נעימות אבל זה לא עוצר אותו כי הוא יודע שזה בדרך.

תלמיד: אבל איך הוא לא בונה על זה את היסוד? יש עכשיו איזה טעם, יש עכשיו איזו הארה מהעבודה שעשה, איך הוא עדיין מתעלה מעל הדבר הזה וממשיך הלאה?

הוא לא מתעלם, הוא ממשיך עם זה.

תלמיד: מה זה נקרא שהאדם קבע יסוד על האמונה הזאת?

לקבוע יסוד על האמונה זה נקרא שהוא רוצה להתחבר עם החברים בהשפעה הדדית ובכוח ההשפעה הכללי הזה שהוא מרגיש ששורה ביניהם, הם בונים יחד צעדים קדימה.

שאלה: כתוב כאן שהאדם צריך להגיע לביטול כלים דקבלה ואז משיגים כלים דהשפעה, שאז האדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע. האם תמיד בין הכלים דקבלה והכלים דהשפעה יש איזה משחק או שזה משהו שצריך להתייצב בסופו של דבר ונגמרים הכלים דקבלה ועוברים רק לכלים דהשפעה?

זה איך שהאדם קובע.

שאלה: אני מבין שככל שאדם מתקרב לאמונה כך הוא יותר ויותר מתנקה מכל הגיון, ציפייה, איזה משהו הגיוני.

הוא רוצה להיות תלוי בכוח העליון, בכוח ההשפעה, ולא לראות תוצאות בכלים דקבלה.

תלמיד: כאן השאלה, מה אני יכול לעשות יום יום בשינוי הגישה שיביא אותי לניקוי הזה מכל צפייה הגיונית?

הכול תלוי עד כמה אתה תולה את ההצלחה שלך בזה שאתה נמצא בהשפעה. מה זה בשבילך אמונה? אתה לא יודע מהי בדיוק התכונה הזאת, אלא השפעה למישהו שאתה לא חייב לו כאילו, זה ייקרא כוח רוחני, כוח השפעה מצידך.

תלמיד: זו תוצאה ישירה מתוך פעולה שלי או שהתוצאה היא תמיד עקיפה? כלומר, זה יבוא בצורה עקיפה, לא צריך לצפות לזה, זה פשוט יגיע.

לא, אני צריך להימשך לזה, אני צריך להתקרב לזה בכוח.

תלמיד: להימשך לעשות פעולות ללא צפייה לשכר הגיוני?

ודאי, זה בשבילי השכר.

תלמיד: נשתדל.

שאלה: שמעתי עכשיו שצריך להימשך לזה, להתקרב לזה בכוח.

כן.

תלמיד: פה כתוב שיש מצב "שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדים לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח".

כן.

תלמיד: אז מה הוא עושה?

הוא ממשיך.

תלמיד: באיזה כוח הוא ממשיך?

הוא דורש שיהיו לו כוחות.

תלמיד: לבול עץ יש כוח דרישה?

ההרגשה הפנימית היא כבול עץ אבל עם זאת יש לו איזו יכולת לדרוש.

תלמיד: מה לדרוש?

לדרוש שתהיה לו אפשרות להרגיש כוח השפעה, להשיג כוח השפעה.

אני חושב שכל אחד במשהו מרגיש, במשהו לא מרגיש, על מה מדובר. זה טוב.

שאלה: מה זה המצב שאדם מחזיק את המטה, את האמונה, ומה זה המצב שהוא עוזב את המטה וזה הופך לנחש?

ברור לנו עכשיו יותר, שאם אני חוזר לשכל שלי, לרגש שלי בלבד זה נקרא "נחש" ואם אני רוצה ללכת דווקא למעלה מזה, זה נקרא שאני הולך עם מטה, שיש למעלה ומטה בחשיבות ואז אני מתקדם.

תלמיד: היה מצב בהכנה, חבר תיאר שהוא כל הזמן הולך עם חיוך כי הוא חושב על החברים, מיד זה הדביק אותי. באתי לשולחן, חייכתי לחברים, הרגשתי אהבה. רגע לפני זה או רגע אחרי זה אני יכול לשבת פה כאילו אני יושב באוטובוס ליד אנשים זרים, לא מכיר אותם ואפילו לא מתייחס אליהם. מה זה הניתוק המוחלט בין מצב שמאוד מעריך את החברים לבין מצב שאני כאילו לא סופר אותם?

אלה שני מצבים שאתה קובע מתוך היחס שלך הפנימי.

שאלה: האם זה קשור לאמונה, זה קשור אחד לשני?

יש איזה יחס לזה, כן.

שאלה: למה המלכות נקראת "ענייה" במאמר?

ענייה, כי היא לא מסוגלת להבין, להרגיש, להעריך את ההשפעה העליונה עליה.

שאלה: מאוד אהבתי איך הוא תיאר את הדברים בסגנון תע"ס, תשיעי באב זה כאילו יום הדין, שייך למלכות כי היא ענייה, כמו מראה שלא מאירה. ב-ט' ו-ט"ו באב יש שישה ימים והמלכות היא השביעי, נכנסת לזיווג עם בעלה, ויוצא שביום החמש עשרה היא מגיעה לאהבה. האם זה נכון?

מה שאמרת, אמרת. כולם שמעו.

שאלה: לפי כל המאמרים, אנחנו צריכים לעבוד באמונה מעל הדעת וזה ברור. לגבי המושג אמונה, פעם מתארים שאמונה זה טוב ופעם מתארים שהאמונה היא כאילו השכל וצריך ללכת נגדה. מה זה אמונה?

יש אמונה פשוטה, יש אמונה למעלה מהדעת ואנחנו צריכים לראות עם איזו דרגת אמונה אנחנו עובדים.

תלמיד: אנחנו צריכים לעבוד באמונה מעל הדעת. פעם יש מאמרים שמתייחסים לאמונה שזה טוב וצריך לרכוש את האמונה ולפעמים לא. אז מה ההקשרים, למה זה קורה כך?

אנחנו נצטרך עוד לסדר את הדברים, עוד לא הגענו לאסוף את כל הידיעות כדי לעשות מהן סיכום.

שאלה: כתוב שבחינה ג', בחינת זעיר אנפין נקראת בחינת עשיר משום שיש לו חסדים, אז למה אנחנו צריכים להשתוקק לאור החכמה, האם לא מספיק לנו אור החסדים?

זעיר אנפין רק נותן לנו הזדמנות לפתוח את הכלי שיהפוך לכלי מלכות, שיש לה רצון לקבל את כל אור החכמה ולהתמלאות. לכן זעיר אנפין זה לא סוף התפתחות הכלי.

שאלה: מה זה עם ישראל שעליו מדובר במאמר?

עם ישראל זה כל בן אדם בעולם, כמו שבעל הסולם כותב בספרים שלו - לא חשוב צבע, מין, גזע וכן הלאה - חשוב הכיוון שלו לבורא, ישר-אל, ישראל. אם יש לו את הכיוון הזה, אם בוער לו להגיע לבורא, זה נקרא ישראל.

תלמיד: כתוב פה גם נבחר, בחור, שהוא נבחר מהעמים, מה ההבדל בין זה לזה?

"בחור" הכוונה על הכוח שמתעורר באדם, כוח חדש, כוח צעיר שבזכותו האדם יכול לראות את עצמו מתעורר, מתעלה מעל התכונות שלו הקודמות.

תלמיד: למה זה נקרא "בחור מעם", כתוב בחור כנער וגם במובן שהוא רוצה להיות נבחר מהעם?

יש לו יותר כוחות, יותר הבחנות, הוא יכול לדעת מה היא האמת, איך להגיע אליה ואיך רוכשים אותה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתחבר בהשפעה הדדית, בכוח השפעה כללי, על זה בונים צעדים קדימה. איך אנחנו נמצאים בהשפעה הדדית וגם למעלה מהדעת? כי בהדדיות יש איזו תמורה. מה זה להגיע למעלה מהדעת בהדדיות?

צריכים לעבוד יחד במטרה אחת וככל האפשר לחבר את הכוחות שלנו כדי להשיג אותה. בינתיים זה דבר פשוט, הוא לא מתחלק אצלנו לפעולות שונות ומנוגדות שמבלבלות אותנו, אלא רק בצורה כזאת פשוטה.

שאלה: כתוב "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו". מה זה אומר?

יוצאות בכלי לבן זה חסדים.

שאלה: כתוב "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד." מה זה אומר שלא ירבה על יוד?

רק ככל שהם יכולים להחזיק במסך שלהם.

שאלה: איזו תפילה אנחנו צריכים להעלות עבור הכלי העולמי ביום המיוחד הזה?

שכולנו רוצים להיכנס למגע עם הבורא, שהוא יהיה החתן שלנו, ויעלה את כולנו יחד לדרגת החיבור ברצונות שלנו, גברים, נשים, שכולנו נהיה ככלי קבלה שמוכן להיות כולו בהשפעה, ובזה נהיה מתאימים לבורא.

שאלה: מה הם היחסים בין אותו הבחור לבין כל מיני סוגים של נשים, עשירה, חכמה?

אלו ארבע הבחנות שיש לנו במלכות לעומת זעיר אנפין. יש ארבעה סוגי נשים, וכל אחד לפי הטבע שלו נמשך לסוג אחר של כלה.

תלמיד: כל אחד בהתאם לטבע שלו, על מי מדובר?

כל אחד בוחר לפי הטבע שלו.

שאלה: הוא כותב שאם הוא עובד בלקבל, אז יש לו יסוד כל הזמן שמחזק אותו, ועל האמונה אין לו שום יסוד.

נכון.

תלמיד: איך עולים לאמונה אם אין שום יסוד? על מה אתה נשען, עם מה אתה עובד?

אני עובד עם זה שדווקא אין לי שום יסוד, בצורה הפוכה.

תלמיד: מה יש לך?

תפיסה בקבוצה ותפיסה בבורא. הם נותנים לי כוחות, בכוח הזה אני אוחז וזה הופך להיות בשבילי כיסוד, כתשתית שעליה אני עומד. אומנם למי שאין זה נראה לו שאני פורח באוויר, אבל מי שנמצא בזה, אז הוא רואה שאני נמצא עם היסוד הכי חזק.

תלמיד: האם האמונה היא גם יסוד לעבודה, היא מחליפה את היסוד הקודם?

כן, כוח האמונה מחליף לי את הכוח הרגיל של הידיעה, של החשבון.

תלמיד: החלופה הזאת מגיעה ברגע שאתה משיג אמונה.

כן.

תלמיד: אבל הוא כותב שכשאתה בא לאמונה אין לך יסוד לעבודה, להיפך, הוא רק מראה עד כמה כל הזמן הגוף שלך אומר שהעבודה לא בשבילי, ואתה גם בסוף מסכים שזה לא בשבילך וגם אף פעם לא יהיה בשבילך.

כן.

תלמיד: איך אתה עולה לאמונה אם כל הזמן זה הקול שנמצא בך?

אם אני עובר מכלי קבלה לכלי השפעה, אז אין לי שום בעיה לאחוז בכלי השפעה ואני מרגיש בו תשתית בטוחה.

תלמיד: אבל מה זה לעבור מכלי קבלה לכלי השפעה? אני לא לוחץ על כפתור ועברתי בין הכלים.

זה תלוי עד כמה אני דבוק לקבוצה.

תלמיד: אתה דבוק לקבוצה, אבל איך קורה המעבר הזה? איך אתה גורם למעבר הזה?

קודם כל לא אני עושה אלא הבורא עושה לפי הבקשה שלי, הדרישה שלי, והוא מעביר אותי.

תלמיד: איך אתה מגיע לבקשה לבורא כשכל כולך אומר שהעבודה היא לא בשבילך ואין לך כוחות לזה? כמו שהרב"ש כותב לפרטי פרטים. מאיפה מגיעה הבקשה לבורא אם כל כולך משכנע את עצמך שאין שום סיכוי?

למה אני צריך לשכנע את עצמי?

תלמיד: כך הטבע עובד, גם רב"ש כותב.

זה הטבע עובד ואני עובד נגד הטבע עם הקבוצה. הטבע מגיע דרכי, ואם אני מחבר את עצמי עם הקבוצה, אז דרך הקבוצה מגיע אלי כבר פתרון אחר.

תלמיד: מאיפה מגיעה היכולת לבקש מהבורא שהוא יעביר אותך מכלים דקבלה לכלים דהשפעה, אם הטבע שלך כל הזמן מנוגד?

מהתקפה. כולנו בקבוצה מסכמים בינינו שאנחנו חייבים להגיע להתקפה.

תלמיד: מה אנחנו תוקפים?

את עצמנו. את האגו שלנו.

(סוף השיעור)