שיעור בוקר 04.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס מולדובה – שיעור מס' 4: העבודה בהסתרה

היום נקרא ביחד את שיעור מספר 4 שנקרא "עבודה בהסתרה" מהכנס העולמי במולדובה. כמובן שנעבור את השיעור הזה גם בכנס כולנו יחד. עכשיו נמצאת כאן רק כמות קטנה של אנשים שכבר הגיעו לכנס, כמה ימים לפני הכנס, כדי לעזור איכשהו ולהשתתף בהכנות. בואו נתחיל ישר מהנושא הזה, "העבודה בהסתרה".

העניין הוא שיש בכלל שאלה, למה צריכה להיות הסתרה? למה הבורא צריך להסתיר את עצמו מאתנו? למה אנחנו לא מגלים את הכוח העליון הזה, את מערכת הכוחות הזאת שפועלת עלינו? למה אנחנו לא רואים, לא מגלים אותו, את הכוח הזה בעולם שלנו בצורה בלתי אמצעית במצבנו, ועובדים אתו בצורה ברורה, גלויה כמו עם כל יתר כוחות הטבע שנמצאים סביבנו ופועלים עלינו? למה דווקא עם הבורא אין לנו את אותו הדבר? הרי הוא פועל עלינו דרך כל הכוחות.

הבורא מנהל אותנו דרך כל הכוחות, אנחנו גם באיזה אופן פועלים עליו דרך הכוחות שלנו, ויוצא שהמקור של כל מה שמתרחש לא ידוע לנו, לא מובן לנו, נסתר מאתנו. לאיזו מטרה זה נעשה? למה זה צריך להיות ככה?

כדי שדרך כל אותם הכוחות שפועלים עלינו, ודרך כל הכוחות שבעזרתם או דרכם אנחנו יכולים לפעול על הבורא אנחנו נוכל לגלות אותו, אותו אישית. את דעתו, רצונו, כוונתו, היחס שלו אלינו. זה כבר כמו בין אדם לאדם. אני נמצא בקשר עם איזשהו אדם, אני עושה משהו, אומר, פועל, פועל עליו באיזושהי דרך, ודרך כל הפעולות שלי הוא מתחיל להבין איך אני מתייחס אליו, מה אני רוצה ממנו, איך אני מקבל אותו וכן הלאה. אני מרגיש את פעולתו עליו ובהתאם לזה אני בונה בתוכי איזושהי מפה שלו, או צורה שלו, מיהו.

יכולות להיות פעולות דומות מאנשים שונים, אבל בכל מיני קומבינציות שונות, ואני ארכיב צורות אחרות לגמרי. הרי קיימים כאן הרבה מאוד ניואנסים ואפשרויות. ועם הבורא זה הרבה יותר, יותר עשיר, רחב. וכך זה קורה שבצורה כזאת של עבודה הדדית עם הבורא אנחנו מתחילים לגלות אותו.

רק שעם הבורא ההסתרה היא יותר מורכבת. למה? היות ואם איזה חבר נמצא לפני, או לא נמצא לפני, בכל זאת אני יכול לגלות אותו, אני יכול לראות אותו איכשהו, להימצא עימו באיזה יחסים פיזיים שיש לי. ועם הבורא זה יותר מורכב, הוא נסתר, לא מובן, ומשום מה מסתיר את עצמו דרך כל מה שאני מרגיש. כלומר הרצונות שלי, הכוונות שלי, המחשבות שלי, ההרגשות שלי, כל מה שאני עצמי וכל מה שדרך המחשבות והרגשות האלה, איך שאני תופס את עצמי מתוך העולם הסובב, כל זה נוצר בי על ידי הבורא.

ובצורה כזאת למעשה האני לא קיים. יש איזה אני שמרגיש את מה שהבורא עושה איתו וזהו. כלומר, החיבור בינינו, הקשר שלנו עם הבורא הוא מצד אחד רחב מאוד, הכולל בתוכו את כל מה שאני מרגיש, את כל העולם הזה. ומצד שני, הכול נסתר. אני לא רואה למה זה מגיע אלי, מִמה? כלומר, הקשר הוא רב שכבתי, הוא מורכב מהרבה מאוד רבדים של הסתרה. כלומר, מלבד זה שאני תופס את העולם הזה, שהוא איזה מחסום ביני לבין הבורא, גם נסתרת ממני המהות של התמונה הזאת, המשמעות שלה. נסתר ממני מי שם אותה לפני? לשם מה? לאיזה מטרה? וכן הלאה. כלומר, ישנן הרבה מאוד הסתרות כאלה רב שכבתיות. ודרך ההסתרות האלה אנחנו צריכים איכשהו לחדור כדי איכשהו להיאחז בו ולהתחיל לגלות אותו.

תחילת הגילוי היא בזה שהאדם בכוח הרצון מתחיל לתאר לעצמו שכל מה שסביבו זאת התמונה שסביבו יוצר הבורא. כל העולם הזה, התלת מימדי, איך שהוא נראה לי, עם כל האנשים שפועלים בתוכו, עם כל מה שמתרחש, את הכול הבורא מצייר לפני. זה דבר אחד.

דבר שני, זה שאני קיים בתכונות שלי, ברצונות שלי ורוצה באיזו דרך לקלוט, לתפוס את העולם הזה, את האופן שבו אני מתבונן בו, עם כל הנתונים ההתחלתיים שלי, שבעזרתם אני רואה אותו דווקא כפי שאני רואה אותו, מבחין בו כפי שאני מבחין, גם זה ניתן בי, תוכנן בי מבעוד מועד על ידי הבורא.

ולכן התמונה החיצונית של העולם, כל מה שנמצא סביבי, וכל מה שנמצא בתוכי, וכל מה שיוצא בקשר בין התכונות הפנימיות והחיצוניות, בין התכונות הפנימיות שלי וההשפעות החיצוניות האלה שנקרא להן "העולם", כל זה מגיע מהבורא. אז איפה אני עצמי?

אני עצמי לא יותר מאשר המאמץ, היגיעה שלי להחזיק בתמונה הזאת בצורה כזאת שכל מה שמצטייר לפני זה מהבורא, כל מה שנמצא בתוכי, כל התכונות שלי שבעזרתן אני רואה את העולם הזה ואיכשהו מנתח אותו בתוכי, גם זה מגיע מהבורא. והמאמצים שלי, היגיעה, גם היגיעה שלי, כנראה מגיעה מהבורא. הרי מי מעורר אותי לחפש את מקור החיים, מטרת החיים, משמעות החיים, למה כל זה קורה, איך שזה קורה סביבי? גם זה מגיע ממנו. ומה נשאר?

נשאר מרכיב מאוד מעניין של כל זה, המאמץ שלי להיאחז בתמונה הזו, בזה שהתמונה הזאת מגיעה מהבורא. כלומר, עכשיו נגיד התכווננתי על התמונה הזאת, בעוד רגע היא נעלמת ממני לאן שהוא, מתעוותת. או שפתאום אני חושב שאני קיים בפני עצמי והעולם סביבי מסתובב על ידי הבורא שמסובב אותו. או שאני עצמי לא קיים, ואת כל זה, את כל הפרמטרים האלה משנה בי הבורא, והעולם החיצון הוא כאילו קבוע או לא קבוע, אבל הוא איכשהו בפני עצמו.

כלומר, אם אני רוצה לגלות את הבורא, אני צריך להימצא בעבודה של גילוי, בעבודה של הסתרה שהכול ניתן ממנו. והאני [הוא] כתוצאה מהמאמצים שלי לנסות לקלוט את עצמי ואת העולם בצורה נכונה, זה כמו שאתה נניח מוציא איזה אגוז מתוך הקליפה שלו, איכשהו להפריד בין כל מה שלא שייך אליי לבין כל מה שהוא אני, המאמצים והיגיעה שלי. ובמאמצים שלי, ביגיעה הזאת ובנסיונות האלה, אני גם צריך לברר, מה מתוכם הוא שלי ומה כאן נעשה על ידי הבורא, כי אולי כאן נראה לי שזה אני. כמו שכבר למדנו בנושא "אין עוד מלבדו", אפילו אם לאדם היה נדמה אתמול שהוא רצה או לא רצה ללכת בדרך ה', הוא צריך בכל זאת לתקן את עצמו ולהגיד שהבורא נתן לו כזאת אפשרות ולא הוא עצמו. כלומר, אנחנו רואים שהעבודה הזאת בהסתרה כבר מתחילה להיראות לנו כאבחנה מאוד ברורה של איפה אני ואיפה הבורא, והאם אני קיים בכלל ומי זה האני הזה?

אולי מה שתיארתי לעצמי כ"האני" שלי קודם, הגוף הפיזי שלי, זה מובן ואנחנו רואים שזה עניין זמני, והמחשבות והרגשות שלי גם משתנות, למה, מאיפה כל זה, זה גם לא אני, אז יוצא שרק אם אנחנו מבררים מתוך המאמצים שלנו לנסות ליצור בצורה נכונה את התמונה הזאת של התפיסה, של האני ומה שמסביבי, מה שסובב אותי, אז שם אפשר, איפשהו, בתוך כל הניסיונות האלה לקבוע, לאבחן, להרגיש, לממש את כל היחס הזה שלי כלפי עצמי, כלפי העולם, כלפי הבורא, ואולי שם אמצא משהו שהוא שלי.

במובן שה"שלי" הזה לא יהיה איזה פרמטרים בסיסיים, יסודיים של העולם או שלי. כיוון שהכול נתון מראש וכבר מוגדר, קבוע עוד לפניי, אלא במאמצים שלי, איכשהו לבנות את התמונה הזאת של העולם בתוכי, לאבחן, להגדיר את זה, איפשהו שם בתוך זה נמצא האני שלי שאותו אני יכול איכשהו לשייך לעצמי, כתוצאה מהחיפושים שלי, של הבורא, של האמת, של מטרת החיים, וזה למעשה יהיה מה שנקרא "הנשמה" שלי.

אמרתי זאת כהקדמה, אני לא חושב שיש טעם להתעמק בזה עוד יותר כיוון שכאן הנושא מאוד לא פשוט, ניגע בו עוד הרבה פעמים, אבל העבודה בהסתרה מורכבת ממנו, כלומר, כעיקרון, מה מעניין אותי בגילוי של הבורא? מה בעצם נסתר, מאחורי כל המעטפת הזאת, איפה שאני רואה את עצמי כמשהו לא מובן, אפילו לא חשוב מי אני, מה, את העולם אני רואה ככזה, איפה אני צריך למצוא בכל הביטוי הפנימי והחיצוני הזה את האני שלי? כיוון שכנראה רק אז אוכל לפתח אותו, לגדל אותו ולעשות איתו משהו.

בשיעור מס' 4, "עבודה בהסתרה" מתוך כנס הקבלה העולמי במולדובה, סעיף א', "אור בהיר", "אור ישר", "אור חוזר", אומר בעל הסולם,

"בכל יכולתו המציא ית' תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת" של הבורא "היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה "ובורא חושך", מלשון בוא וראה חושך." בורא, אני בורא חושך. בעברית זה בוא וראה, שתי מילים, כלומר ה"בורא" מורכב משתי מילים "בוא" ו"ראה", כלומר תבוא ותראה את החושך, ומתוכו, דרכו, תתחיל דווקא להשיג מי אתה, מה בכלל קיים מלבד הבורא, ומה שקיים מלבד הבורא זה אתה. במילים אחרות, האופן שבו אנחנו תופסים את הבורא בכל הצורות שלו, ההתהויות שלו. "כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו, המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס "כיתרון האור מן החושך", כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך."

(בעל הסולם. ספר אור הבהיר. או"י או"ח)

כלומר, כדי לתת לנו את האפשרות להתקיים ולהשיג את הבורא ואת כל מה שסביבנו, למרות שמה עוד יכול להיות סביבנו? הבורא הרי כעיקרון כולל בתוכו את הכול, הרי אין עוד מלבדו, לכן כדי לתת לנו להשיג ולתפוס אותו, העיקר עבורנו היא דווקא ההרגשה, ההבחנה של החושך, האנליזה שלו, ובצורה כזאת לתפוס אותו.

כל מה שלא הוספנו כאן בהכרח נברר בהמשך, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לעומק של המושגים האלה. בעוד כארבעה סעיפים, נוכל להתחיל לשאול שאלות מכם ומהקבוצות שלנו בעולם ואז נוכל לענות.

סעיף 2, רב"ש, מאמר ו', "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים," כלומר, בכל רגע נתון אנחנו צריכים, אפילו אם אנחנו קשורים לבורא ומרגישים שהכול מגיע ממנו ונעשה על ידו, כל מה שסביבנו, אנשים, לא חשוב מה, דומם, צומח, חי ומדבר, כל מה שאני קולט, תופס, אני תופס את ד' צורות הטבע האלה ברצון שלי המורכב מארבע דרגות, שנקראות "ה-ו-י-ה", י-ה-ו-ה, וכתוצאה אני תופס כמה מגיע מהבורא, בתוכי. בכל מה שקורה איתי אני צריך לקבל על עצמי את מה שנקרא "עול מלכות שמיים", כלומר שזה מגיע בהכרח מהבורא, לא [בנוגע למה] שנמצא סביבי, אלא איך אני תופס, קולט, מרגיש את זה, באיזה אופן זה ממלא אותי, את כל תפיסת המציאות שלי, איך כל זה מתרקם בי כבר לכדי איזו תמונה, איך אני מתייחס לתמונת העולם הזאת שאותה אני קולט, שאותה אני תופס, כל זה מגיע מהבורא עד להרגשה העמוקה ביותר שלי שהכול מגיע מהבורא, כל תמונת העולם הזאת נוצרה על ידו בכוונה כדי שדווקא בצורה כזאת בתוכי אני אוכל לתפוס אותה בצורה כזאת.

לכן, כל רגע אני צריך כאילו לקחת את ההרגשה הזאת, שכל מה שאני מרגיש מגיע מהבורא וכך הוא רוצה שאני ארגיש את זה, ואני דווקא צריך לחדש את זה. "לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, שליטת הבורא, נבחנת לבחינה חדשה, למדרגה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים," שליטת הבורא "ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים." ממלא את ההרגשות האלה שלו, התובנות, הכוחות, הכוונות וכן הלאה על ידי הבורא, שכל זה מגיע מהבורא. כלומר, הלכה למעשה מה הוא מוסיף? הוא מוסיף לתמונה הזאת של תפיסת המציאות שלו, להרגשה, גם את המקור שלה. "נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים." כלומר, שִייך אותה לבורא, מילא את עולמו בשליטת הבורא, שדווקא הבורא נמצא בתוך העולם הזה, בתוך התמונה הזאת. הוא רוצה שהאדם יתפוס את העולם בצורה כזאת, הוא נמצא בתוך העולם הזה, הוא מכיל את ההרגשה הזאת לתוך האדם ורוצה שהאדם דווקא ירגיש כך. כלומר אין כאן בכלל שום דבר שאפשר לשייך אותו לא לבורא. "וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה,"

רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

כלומר, לקח עוד איזו הרגשה שלו, של הימצאותו בעולם ושוב שייך אותה לבורא. והיחס המתמיד הזה לבורא, שמה שאני תופס, חושב, קולט ומרגיש, כל זה זו העבודה שלנו למעשה, ומשם ואילך הכול בתוך זה. אל תוך אותו החלל הריק שהיה בתוכו הוא עכשיו הכיל, החדיר בו את הבורא, כלומר את התפיסה הזאת של המציאות, את המחשבות, הרצונות, את כל ההשפעות עליו, את כל זה הוא משייך לבורא, הבורא בונה בו. אבל האדם צריך כאילו לרומם את הבורא מעל כל התחושות האלה שלו, ההכרה שלו או התפיסות שלו, ויוצא שבצורה כזאת הוא כביכול שם את שליטת הבורא מעליו. יוצא שמכל מצב שבו הוא מפסיק להרגיש שזה מגיע מהבורא הוא מחדש את שליטת הבורא בתוכו, בתוך התפיסה שלו, בתוך ההרגשה, המחשבות, בתוך הכול, ובצורה כזאת כל הזמן מתקן כאלה תמונות חדשות בחייו עד אשר ימלא את כל מה שמתגלה בו כעולם, עד שימלא את זה על ידי המקור, שהוא הבורא.

"עולם" בא מלשון היעלם והסתר, כלומר שהוא נעלם, נסתר, זה מה שאנחנו רואים עכשיו סביבנו, שאנחנו חיים בו, שבעצם מסתיר מאיתנו את המקור, את הבורא. במידה שבה אני מתחיל לשייך את כל מה שקורה לבורא אני מתחיל לבנות בי מערכת חדשה של תפיסה, של בריאה, מערכת חדשה של קליטה ותפיסה של הקיים, של המציאות האמיתית. כלומר דרך כל הצורות האלה העוברות דרכי, אני מתחיל לקלוט, לתפוס ולהרגיש את הקשר רק עם הבורא. וכל יתר הצורות, העולם הזה, אנשים, הכול, לאט לאט נעלמים, היות וכל זה לא קיים. לכן העולם נקרא "נעלם", זאת אומרת, שהוא הולך ונעלם, לא קיים כעיקרון, כך הוא נקרא בעצם, "עולם", מלשון העלמה, הסתרה, כיוון שזאת רק תמונה חיצונית שמאחוריה מסתירה את הבורא.

בצורה כזאת אני בהדרגה מגלה אותו, אבל זה בכל מצב שלי שבו אני מרגיש א' "שהנה לגמרי שכחתי שכל זה מצטייר בי על ידי הבורא", וב', "זה שנזכרתי עכשיו, גם זה מגיע מהבורא". בכך שאני חושב, תופס ומרגיש את זה בצורה מסוימת, מגיב לכל זה, גם לעולם עצמו שנוצר על ידי הבורא ודווקא מצטייר בי על ידו, וגם האופן שבו אני מדמה אותו לעצמי, כל זה, שוב, נוצר בי על ידו. אז איפה האני? כפי שכבר ביררנו בשאלה הקודמת, ה"אני" לא קיים, מלבד המאמצים המסוימים שלי להיאחז, להחזיק, לא את התמונה של כל המתרחש, אלא במקור שלה, המקור של התמונה הזאת, של הבורא עצמו, בתוכי, שהוא הסיבה לכל המתרחש.

"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו," ירידה, כלומר ניתוק. מהמחשבה, מהידיעה, מההרגשה, אולי אפילו שזה נובע מהבורא. זה קורה גם לטובתנו, הרי זה חושך, כשאני מתנתק מהבורא. זה לא חושך של העולם שלנו, שהרע נראה לי כחושך והטוב נראה לי כאור. אני בכלל לא מדבר פה על חושך ואור פיזי. וכשאני עובר לתפיסה רוחנית, כשאני רוצה להשתדל להתקרב לתפיסה הנכונה של מה שנמצא וקיים בתוכי, של מה שמגדיר בי הבורא, אז אני כבר צריך להתחיל לתפוס, לקלוט את החושך ואת האור לא כתחושות טובות או רעות, ברצונות האגואיסטים שלי, או, בין אם ברור לי או לא ברור לי המחשבות האגואיסטיות שלי, בשכל שלי, אלא אני צריך להתחיל לתפוס את החושך ואת האור, כקשר גדול יותר, או קטן יותר עם הבורא. בלי קשר לכמה שזה נעים, ברור, או לא נעים, ולא ברור.

אז אם כך, כאן מתרחש הניתוק של האדם מהבורא, שאפשר לקרוא לו ירידה, והירידות האלה מתרחשות לטובתנו. וכאן אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו, האם אנחנו הולכים בדרך הרוחנית, או לא. אם אני הולך בדרך הרוחנית, אני מתחיל לקלוט את הירידות, להתייחס לירידות, כלומר למצבים שבהם זורקים אותי מהרגשה של רוחניות, מתפיסה של רוחניות, ממחשבות על זה, ממחשבות על הבורא. אני מתחיל לתפוס את זה כשאני מתחיל להכיר בכך שאני נמצא בניתוק מכל זה, מההרגשה וההכרה בכך שכל התמונה של העולם ושלי, היא נוצרת על ידי הבורא. כשאני מכיר בזה, אז בשבילי זה יום, ואילו כשאני לא מכיר בזה, בשבילי זה לילה, חושך.

לכן נאמר שהירידה שהאדם קיבל היא לטובתו. כך אנחנו צריכים לתפוס את זה. כלומר לא להתייחס לעליות ולירידות, כטוב זה עליה, ורע זאת נפילה בתחושות האגואיסטיות שלי. מזה אנחנו צריכים לאט לאט להתרחק ולהתחיל להתייחס לירידה ולעליה בהתאם למטרה כלפי מטרת ההתפתחות שלנו. מה שמוביל למטרה זו עלייה, ומה שמרחיק מהמטרה בהתאמה זאת ירידה.

וצריך להבין אם בכלל יש ירידה. זה שהבורא מרים אותנו, מוריד אותנו, זו העבודה שלו. והעבודה שלנו טמונה בכך שנתייחס, נקלוט נכון את העבודה שלו ונימצא בדביקות מקסימאלית איתו בכל רגע של הזמן, כלומר בכל מצב שלנו. ואז נתחיל להרגיש בשביל מה הוא עושה את זה, כי הרי זו העבודה שלו ולכן היא נקראת "עבודת ה'". ויוצא, שהעבודה שלי היא רק בכך שאחזיק במחשבה שכל זה מגיע מהבורא, נובע ממנו. ויש בזה סיבתיות דגולה, מטרתיות גדולה שבה אני צריך להכיר.

"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות." בכל זאת משהו יש לו, שהוא הרוויח, קיבל משהו מהמצב הרוחני. "וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. (מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות,)" כלומר אם אנחנו נתפוס את עצמנו באיזה מצב אנחנו נמצאים, אז בדרך כלל המצבים האלה הם כאלה שאנחנו מסכימים להם. אנחנו מסכימים לכך שהם יישארו כאלה. אנחנו לא משתדלים לצאת מתוכם, כלומר אנחנו לא משתדלים להכיר בהם שהם מגיעים מהבורא דווקא בשביל שאנחנו נרגיש איזה מצב יכול להיות גבוה יותר רוחנית. לא מבחינת הרגשות שלנו שהם יהיו יותר נעימות, יותר מובנות, כלומר בלב ובשכל.

אם כך לאיזה מצב אני צריך לשאוף? להגדרה גדולה יותר שמה שיש בי מגיע מהבורא. כלומר, אני לא רוצה להחליף או לשנות את המצב עצמו אלא אני רוצה בתוכו להביע, לבדל, להבחין בבורא כבמקור שלו. זה הדבר החשוב שלי. כלומר שיתנו לי כל מצב, טוב או רע, מבולבל או בהיר, אני אפילו לא אעסוק באיזו ביקורת על המצבים האלו, הגדרות כלשהן, זה משנה, אני מיד משתוקק פנימה למקורן, לבורא.

אז האופן שבו אני רוצה לתאר אותו כמקור של המתרחש כעת, של מה שמצטייר בי כעת ברגש ובשכל זה מה שחשוב לי, לא המצב עצמו אלא ההגדרה בבהירות המקסימאלית של המקור שזה נובע מהבורא. וזה בכלל לא הכרחי להגדיר רק את זה, אני צריך גם לקבוע את התכונות שלו. וזה העיקר, כי אם אנחנו אומרים שהבורא הוא טוב ומטיב, אז זה אומר שאני חייב במצבים האלה שלי להרגיש בזה.

אני חייב לכוון את עצמי כך להרגשת הבורא שהרגשות שלי יתפסו ויקלטו את כל העולם, את כל מה שהוא יוצר בתוכי, החל בתמונה הגסה של העולם הזה שאנחנו תופסים לעצמנו בחמשת חושינו, ועד למצבים הפנימיים הרוחניים, עד ליחס של הבורא לזה והיחס שלי אליו דרך המעטפת של העולם הזה. אני צריך לתאר את כל זה לעצמי בתשומת לב גדולה מאוד, כדאגה גדולה של הבורא עלי כדי שאני אתפתח עד למצב שבו אנחנו אתחיל להרגיש אותו. הוא לא נסתר, ההכרה שלי מסתירה, המודעות שלי מסתירה אותו ממני.

אז אם היה נראה לי שבמצב הקודם היה לי מעט שלמות, הייתה לי מעט הבנה או הכרה, אז במצב הבא שלי הוא יהיה להיפך, זה יהיה הגילוי של זה שאני לא מבין כלום, לא יודע כלום, מבולבל, ובכלל לא יודע מה לעשות עם עצמי ולאן לברוח מהתפיסה המסועפת הזאת והמבולבלת שלי, של העולם. אבל, אני חייב להכיר כאן לְמה אני משתוקק, כי בהתאם לאגואיזם שלי אני כמובן רוצה שהכול יהיה ברור בשכל, גלוי ברגש, ושזה יספיק לי כדי שאני אוכל למלא את עצמי באופן מוחלט ברגשות, בתפיסות, בהשגות של איזו תמונה, ודרכה לראות את יוצר התמונה הזו, את בורא העולם. כי העולם זאת התמונה שאני תופס, קולט, והיוצר שלה הוא הבורא שעומד מאחורי התמונה.

"ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו," האדם, "שאין בידו שום כח לעבודה. (ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ".) ורק" אז "האדם יכול להתחזק," בהבנה "שרק הקב"ה יכול לעזור, (מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.)" כי אחרת הוא אבוד. כלומר כשאני מתחיל להבין שכל התמונה הזאת נובעת מהבורא והוא קבע בי רק איזה מיקרו רצון קטנטן לגלות אותו, אז אני רואה שאין לי שום אפשרויות לפעול באף דרך. אלא הרצון הקטן הזה בעצמו זה אני. אלה הכוחות שאני יכול לקשור לרצון הזה. המחשבות, מה שאני יכול לשלוט במחשבות וברצונות ובכוחות שלי באמצעות הרצון ובאופן זה לחקור, את כל זה אני לא יכול לעשות, אין את כל זה בידי.

לכן כדי לכוון האדם נכון, הוא כל הזמן מאבד את הבורא, למרות שהוא מוצא אותו כמקור לתפיסת העולם שלו. אבל בסופו של דבר הבורא נאבד. הניסיונות למצוא אותו לא נושאים פרי ואז האדם נופל. וכאן חשוב מאוד, חשוב במיוחד כאן זו הקבוצה, שכל הזמן יכולה לבוא לעזרתך. ואתה? למרות שאתה נמצא במצב של קשר עם דומים לך, אתה יכול להישען עליהם. אתה נפלת, הם מרוממים, מישהו מהם יורד, אתה מושך אותו מעלה. וכן הלאה. כל אחד מוציא את החבר שלו, שולף אותו מבית האסורים, באגואיזם, בכלא הזה או מהנהר שסוחף אותו שם איפשהו לצד.

לכן "ועל זה נאמר "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש," כלומר אלו אנשים "שהם רואים," שחוץ מהבורא "שאין אחר בעולם, (שיכול לעזור להם)" והם יכולים להיאחז בבורא רק דרך הקבוצה, אחרת הוא לא מתגלה. אז אנשים כאלה "יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה" עצמה במיוחד אם היא מתרחשת בקבוצה "זו היא" בכל פעם "דוקא" המקור, הסיבה ל"עליה." אם לא אני אז החבר שלי, אם לא החבר שלי אז אני וכן הלאה. ובצורה כזאת אנחנו יכולים כל הזמן להתעלות. (היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".)

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה")

אם האדם לבד נפל, עד שהבורא ישלח לו שוב כוחות להתעלות, הוא יכול להימצא חודשים ארוכים במצב הזה. אנחנו יודעים את זה על עצמנו. יש לפעמים ימים ושבועות שהמצב הזה בכלל לא חולף, אני לא יכול לעשות איתו כלום. מנסה מה? למשוך את עצמי בשיער מהביצה הזאת אני לא יכול. אז מה לעשות? וכאן אני יכול לברר האם אני נמצא בקבוצה הנכונה או לא.

אם אני נמצא בסביבה נכונה, בחברה הנכונה אז אני לא צריך להרגיש שאני נמצא בירידה. כיוון שהשילוב הנכון בינינו בקבוצה יכול בכל פעם מחדש להחיות אותנו. באופן קבוע ברגע שנפלתי במשהו, אפילו לא נפלתי, במשהו התגלה בי רצון חדש, ככה זה נקרא, ירידה זה גילוי של רצון חדש, הרי אין בכלל ירידה, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", כלומר רק מעלים אותנו אבל כך זה מורגש בנו, ברגע שמתעורר בנו רצון מקולקל חדש אנחנו מרגישים בזה כאילו זו ירידה.

אז בכל אחד מאיתנו מתגלים רצונות אגואיסטים חדשים ואם אנחנו קשורים נכון בינינו אז אוטומטית הרצונות האגואיסטיים החדשים האלה קשורים בינינו ואנחנו בכל פעם מגיבים עליהם באופן אוטומטי. כלומר אני מרגיש את הרצונות של החבר כשלי, הוא מרגיש את שלי כשלו, ואנחנו כל פעם מחדש מושכים אחד את השני, מושכים אחד את השני ושוב פעם ושוב פעם, וכך אנחנו מתעלים כל הזמן. אנחנו לא מבזבזים חודש או אולי שבוע על כך שאנחנו נמצא בירידה ואז הבורא ברוב חסדו, נו טוב, יוציא אותנו משם.

זה לא קיים. אם אנחנו נמצאים בקבוצה אז אנחנו כל הזמן, כל ירידה חדשה חייבת לקרות לשם גילוי הכלי החדש, הרצון חדש. אבל בכל פעם, בכל אחד מאיתנו הוא מורגש כיתרון גדול, כמציאה גדולה. ולכן גם נאמר שהזקן הולך כפוף ומחפש כאילו הוא איבד משהו, איפה הם אותם הרצונות הנוספים, הכוונות הנוספות שלי שעוד לא תיקנתי? כאלה שאני יכול להעלות מהארץ ולהרים למעלה. ובכך להרים ולהעלות את עצמי. אבל זה רק אם אתה נמצא בקבוצה שאתה יכול לקוות לסמוך עליהם כשאתה יודע בבירור שאתה קשור בהם ובצורה כזו הם תומכים בך ואתה תומך בהם.

יוצא, שהירידה עצמה היא דווקא עלייה "היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי"."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה")

שאלה: אנחנו כל הזמן אומרים שמישהו צריך להחזיק בכוונה הזאת, כלומר אני צריך לשמור על הכוונה, אני מרגיש את הירידות וכן הלאה. אני רואה שיש רצון לקבל ולהשתמש בו ללא כוונה זה כמו בהמה. להשתמש בו ליהנות לעצמי זה רשע, ולמען הבורא זה צדיק. ומי זה שמנסה ליצור את הכוונה הזאת?

זה מה שנקרא "אדם". דווקא המאמצים שלי לקבוע כל הזמן את הבורא כמקור כל המתרחש, זה רק דבר אחד, זה מה שנקרא "אין עוד מלבדו" אבל חוץ מזה הוא גם "טוב ומטיב". בשני הפרמטרים האלה דווקא אני צריך לקבוע את שניהם, וכשאני קובע אותם אז אותה נקודה, נקודת המוצא שמתוכה אני קובע שאין עוד מלבדו ושהוא טוב ומטיב, רק טוב, הנקודה הזאת בתוכי נקראת "האני". והיא נמצאת כבר אוטומטית בדביקות עם הבורא.

תלמיד: אנחנו אומרים שבלי קבוצה אי אפשר לעשות את זה. אני מתחיל לחשוב, "כן זה מגיע ממנו", בצורה ישירה אני עושה חשבון איתו. כמובן שאי אפשר לעשות את זה בלי קבוצה.

אדם אחד יעלו ויורידו אותו הרבה זמן, הוא יתבלבל ויהיה תלוי כך באוויר הרבה זמן, הוא בסופו של דבר ימצא קבוצה. יופיעו בו כאלה מחשבות שהוא חייב קבוצה, יביאו אותו לזה. למה? אנחנו כולנו מהווים תוצאה של הנשמה השבורה. כל אחד מאיתנו הוא חלקיק, הוא שבר מאותה נשמה. אותם השברים אנחנו צריכים לאסוף.

מה מהותה של השבירה? בכך שאור גדול פעל על הרצון והרצון נשבר. והרצון הזה התמלא, התמלאו כל המקומות בין הרצונות השבורים, בין החלקים השבורים האלה, ואז הרצון הזה הפך לרבגוני, רב שכבתי, אגואיסטי. כלומר בין כל חלקיק וחלקיק של הרצון הזה נמצא האגואיזם.

ועכשיו מה עלינו לעשות? במערכת שבה קיים הרצון שלנו או הרצונות של כולנו, ובין כל הרצונות, בין כולנו קיים האגואיזם, כוח כזה שהבורא ברא בכוונה, אנחנו צריכים לעשות כך שעל ידי השפעת הבורא, האגואיזם שממלא את כל המרחקים בינינו, הוא יושב כמו איזה איים קטנים בתוך הים, הים הזה הוא ים אגואיסטי, ואנחנו צריכים שהבורא ישפיע על הים בצורה כזו שהוא יהפוך את היחסים האגואיסטים בינינו לאלטרואיסטים, לקשר, להשפעה, לאהבה. זה נקרא "התיקון שלנו". זו המהות שלו. לכן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בלי הקבוצה. אם אני אעבוד לבד לא תהיה לי שום אפשרות לביצוע העבודה הזו.

הייתה תקופה בהיסטוריה של הקבלה ובכלל בהיסטוריה האנושית, שבה לא היה צריך להיתקן באמצעות עבודה הדדית בקבוצה. אבל מאדם ועד אברהם, זה נתח זמן משמעותי, משהו כמו 3000 שנה נניח, ועוד 3000 שנה, אולי קצת יותר, אז לא צריך היה לעשות את זה. האגואיזם עוד לא התגלה בכזו מידה שצריך היה למשוך את האור העליון בקבוצה כדי להחליף את הכוונה מקבלה להשפעה.

אבל בלי הקבוצה אני לא מתאר לעצמי איך אדם בכלל יכול. יכול אדם טיפה להתנתק מהחומריות, מהגשמיות, אבל להתקדם קדימה, לטפס במעלה הסולם, מה שנקרא, הוא לא יוכל. כי המימוש עצמו, עצם המימוש של כל שיטת התיקון הוא בלהתחבר שוב יחד לנשמה אחת, שנקראת אדם, שדומה לבורא. אדם מלשון להידמות.

תלמיד: אם אפשר לחדד, נאמר אני נוסע בכביש, מישהו חותך אותי, מה אני אמור לעשות עכשיו כדי לקשור את זה לאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב?

אתה צריך לזכור שכל מה שקורה לך, קורה לך רק כתוצאה מפעולות הבורא. ומכאן זו כבר העבודה שלך, אני לא הולך לברר את העבודה הזאת. מכאן ואילך זו העבודה שלך, שום דבר מעבר לזה. אנחנו לומדים את זה כל יום. והקבוצה? הקבוצה היא כדי להזכיר לך את זה, כדי לדבר איתך על זה, לדון. בשביל זה אתה צריך קבוצה. בלי זה, זה לא יהיה. זה הקשר עם הקבוצה שבו אתה יכול להשפיע, שאתה יכול להשפיע עליהם, שהם ישפיעו עליך. אדם בודד יישאר תמיד אגואיסט, חד משמעית. זו לא שאלה, זו קביעה.

תלמיד: הוא חתך אותי, אני קושר את זה לבורא?

אני לא רוצה לברר את השאלות האלה יותר. אנחנו לא יכולים להקדיש תשומת לב לפרטים קטנים כאלה. אם האדם לא נמצא בקבוצה, אם הוא לא נמצא בקשר עם הזולת, בקשר עמוק, בקשר עבודה רוחני עם אחרים, אז מעשית אין טעם, זה חסר תועלת לעבוד איתו. אלא רק אם הוא מתחיל, מחפש לעצמו חברה קטנה כזאת שבה הוא יוכל להתפתח, כחלקיק מתוכה, כמרכיב בה, שיוכל להוסיף את עצמו לסביבה הזאת, רק כך. וכל יתר השיחות הן מיותרות.

אנחנו נמצאים במערכת כוחות. כך המערכת הזו עובדת. כפי שהעולם שלנו תלוי באופן מלא זה בזה, ואנחנו תלויים זה בזה, ואנחנו נעים לעבר אינטגרציה הולכת וגוברת של כל העולם, אותו הדבר גם כאן. אבל אם האגואיזם שלך דוחה אותך מזה אז זה נכון, הוא ימשיך לדחות אותך מזה. הוא ייתן לך דוגמה וכל מיני טענות שאתה יכול להתקדם לבד, זה כן, כמה שתרצה. אבל בסופו של דבר כל זה שגוי ולא יניב שום תוצאה. אז לעסוק במחשבות על זה שהוא חתך אותי ואיך אני מגיב לזה, זה לא.

שאלה: איך ללמוד לעבוד עם ההרגשות האלה של שנאה, אגרסיה? להוציא את זה החוצה אם זה מגיע? זה מגיע מהבורא הרי. איפה ההתגברות בעצם?

גם כאן, אם אתם לא נמצאים בסביבה מסוימת שמשפיעה עליכם, שמתוכה אתם לוקחים דוגמאות, ואת מראה לה את הדוגמה הנכונה שלך, והם מראים לך את הדוגמאות שלהם, גם את לא יכולה להתקדם בלעדי זה. כלומר אם את לבד, את תמיד תפלי, תעלי, וזו לא תהיה תנועה קדימה. אלא זה רק על מנת להכיר בהכרחיות שבהשגת הקשר בצורה כזו.

כעיקרון, תראי מה כותב רב"ש, ובכלל כל יתר המקובלים, שללא עבודה, דווקא עבודה בחיבור בינינו, לא תיתכן שום עבודה רוחנית, והיא גם תתממש רק בקשר גדול יותר בינינו, רק כך.

תלמידה: נגיד בעל ואישה בקבוצה, איך מתמודדים עם התחושות האלה?

אני מבין שאתם לא מסתדרים עם התחושות, עם האמוציות האלה וזה תמיד יהיה כך. תמיד הרע יהיה גדול מן הטוב, כדי שתבקשו על תיקון הרע, אחרת אתם תהיו רגועים.

תלמידה: כלומר, לא מספיק הקשר בקבוצה?

לא, ככל שתשקיעי יותר בקבוצה, כך יהיו יותר מצבים רעים על מנת שתוכלי להתעלות מתוכם. ואת תשמחי בהם, כי הקבוצה תתמוך ותיצור רקע כזה, שזה טוב כשהאגואיזם מגלה את עצמו, אז יש עם מה לפנות לבורא, דרך החברים. וביחס לחברים נאמר מאוד פשוט, החוק פשוט מאוד, הכלל מאוד פשוט, "מאהבת הזולת לאהבת הבורא". כלומר קודם כל צריך לממש את זה בקשר בינינו, ולאחר מכן כבר בקשר עם הבורא.

והקשר עם הבורא מתגלה במרכז הקבוצה, בקשר בין החברים. שם, היכן שהם מרגישים את הקשר ביניהם, את המרכז שלהם, שם יתגלה הקשר שלהם עם הבורא, מתוך המצב הכללי שלהם, מתוך מה שנקרא "מנין". מנין זו עשירייה.

שאלה: אם נגיד אני מצליחה לקשור בין הדברים, זה נקרא שהקבוצה שלי נמצאת בעבודה נכונה?

אם את מרגישה תמיכה מתמדת של הקבוצה, גם במצבים הטובים וגם במצבים הרעים, זה אומר לא שהקבוצה טובה אלא שהקשר עם הקבוצה טוב. הקבוצה יכולה להיות מאוד טובה, אבל הקשר שלך איתה הרי תלוי בך.

תלמידה: אני לא מרגישה אותה כקבוצה אלא ככוח העליון.

לא משנה, אז כך.

תלמידה: ודווקא הקבוצה טובה כאילו.

זה משהו שצריך לברר, נניח שכן. הדבר החשוב ביותר, העיקר, שהקשר עם הבורא אמנם הוא יכול להיות אישי, אבל אז הוא מאוד קטן, מאוד חד צדדי ורק ראשוני בכל מקרה.

שאלה: אם הירידה היא לצורך עלייה, מה זה המצב הזה של התעלות, שמחה, שיש רצון לתת התפעלות לקבוצה, זה אגואיזם?

לא בהכרח. זה יכול להיות גם לא אגואיזם. כל מצב דורש בדיקה. אני לא יכול להגיד שאם עכשיו התעוררה בך התפעלות, זה מהבורא או ממך. כמובן שבסופו של דבר זה מגיע מהבורא, לא יכול להופיע בנו שום רגש, שום מחשבה אם זה לא נובע ממנו. גם המחשבות הרעות ביותר וגם ההרגשות הרעות ביותר וגם הטובות ביותר מגיעות ממנו.

אבל מהי ההשתתפות שלי בזה, זה כבר תלוי במקור הנשמה שלי, המקום שממנו התחילה להתפתח, מהמצב שבו אני נמצא עם הקבוצה שלי וכן הלאה. כלומר, כעיקרון הקשר שלנו עם הקבוצה וההשתוקקות שלנו קדימה היא שקובעת, מכריזה על אותם הצעדים שעלינו לבצע.

תלמידה: רציתי לחדד משהו, כך שמעתי ממך ותגיד לי אם זה באמת כך, שצריך לברר שאין עוד מלבדו, לקבוע את התמונה הזאת. מובן שהכול מגיע ממנו, ואני מבינה שניתן לברר את כל זה רק דרך העשירייה ואיפה שעושים את העבודה דרך העשירייה שם הוא קיים ומה שלא מגיע דרך מרכז העשירייה כאילו הוא לא קיים, הוא נסתר. והעבודה מתקיימת בעשירייה כדי לקבוע שהכול מגיע ממנו.

כן, באמת, אמרת הכול נכון מאוד. הכול נכון.

בכלל, כל הכבוד לכם. למען האמת בנסיעה הזו, היינו גם באירופה לפני זה, בגרמניה ובצ'כיה, כל זה מאוד מעניין. אני ראיתי בקבוצות, וגם עכשיו איתכם כאן, אתמול, שלשום, שאנשים קולטים נכון את השיטה, מתקדמים. שהם מבינים. אני מאוד מופתע מזה, באמת. כלומר, אני לא ציפיתי שהם ינהגו, יביעו את עצמם בצורה כזו. הם מאוד בוגרים, מאוד רציניים, הולכים קדימה, גברים, נשים. אגב הנשים מתגלות כאן כהרבה יותר חזקות מהגברים, בקיצור זאת הפתעה נעימה.

הלאה, סעיף מס' 4 מחומרי כנס מולדובה שיעור מס' 4, מתוך "זוהר לעם", "הקדמת ספר הזוהר", "ליל הכלה", סעיף 138.

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם." כמוהו, לפעול בצורה רעה. על ידי הרע, הכוונה היא שהנברא מרגיש את פעולות הבורא כלא נכונות. כלומר, אם הנברא נמצא במצב שבו הוא יתפוס את פעולות הבורא כלא נכונות, כתוצאה מחוסר ההתפתחות שלו, מצד הנברא, אז באותה מידה הבורא צריך להסתתר. "וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם." הסתרת הבורא היא העונש הגדול ביותר. הרי שניתנת לאדם תחושה של רע, גילוי האגואיזם, ובאותה מידה באופן טבעי, הוא לא יכול להתעלות מעליה, מעל האגואיזם הזה, מעליו, הוא לא יכול להצדיק אותו ולכן מופיעה הסתרה. ולכן באופן זה "הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש." כלומר, אם האדם מרגיש את הכול כטוב זה שכר, ואם מתגלה הרע באמצע הטוב הזה, אז זה עונש. כלומר, אין עונש גדול יותר מאשר העלמות של הבורא מן האופק של כל המתרחש. "כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר." כלומר, אם למרות שיש עכשיו הסתרה והוא מתרחק ממני עד שנעלם, ולפעמים אני מרגיש בזה, ולפעמים אני לא מרגיש בזה אבל אני רוצה להחזיק בו, לאחוז בו וכל הזמן להימצא במצב של קשר עם הבורא, המאמצים האלה שלי, עליהם אני מקבל שכר. "ואם לא יעלה לו להתאמץ," אם אני לא רוצה להשקיע מאמצים, אז אני מקבל עונש. במה? בזה שהבורא נעלם. ההעלמות של הרגשת הבורא, של קיום הבורא, זה נקרא העלמות האמונה, כי אמונה נקראת הרגשת הבורא כמקור המתרחש.

אז במידה שבה אנחנו מתוקנים, שאנחנו משקיעים מאמצים להיות מתוקנים, באותה מידה אנחנו יכולים להחזיק את הבורא בשדה ההרגשה שלנו. ואם אנחנו לא מסוגלים להעלות את השפעתו, כלומר להצדיק את העולם שבו אנחנו קיימים, באותה המידה שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, הבורא נסתר.

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

שוב פעם.

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם." זה לא מתאים, למי שפועל שלם. "וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר." על מאמציו להצדיק את הבורא. "ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש,". על מה העונש? הוא רק על כך שהוא לא השקיע מאמצים להחזיק, לאחוז בבורא כמקור לכל המתרחש.

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

עכשיו תגידו לי, האם קיבלתם את השיעורים האלה, את החומרים האלה בשפה הרוסית? אפשר להוריד אותם? הם נמצאים באתר של "סביבה טובה". אז למה אתם יושבים בלעדיהם? למה הם לא לפניכם? או המודפסים על נייר, בטלפון או באיזו דרך אחרת.

תלמיד: ביקשו מאיתנו לנתק את הטלפונים.

אוקיי. ובכנס מה תעשו? תסתכלו על המסך? אולי תראו, אולי לא, אני אף פעם לא סומך על זה, אף פעם. אני כל הזמן מדפיס, ואז יש לפניי איזה הדפס של הטקסט. צריך שהטקסט יהיה מול העיניים ועדיף שזה לא יהיה בטלפון, מכיוון שאם אתה רוצה להוסיף כאן משהו, לכתוב מעצמך משהו, זה לא כמו במחשב שבו אפשר להוסיף תוך כדי תנועה. זה גם לא הכי נוח, אבל אפשר להוסיף, אבל על נייר אתה יכול לקשקש איזה משהו בשדות מימין ומשמאל, אתה יכול להדפיס ולהשאיר חצי דף ריק כדי שתוכל למלא, להוסיף. כי למידה זה תהליך יצירתי, ואני לא רואה עליכם, על אף אחד מכם, לא על הגברים ולא על הנשים, שאתם באתם ללמוד. תסלחו לי, אבל אתם לא סטודנטים.

וגם בבית כשאתם לומדים, אני לא יודע איך אתם לומדים. כלומר, האם יש לפניכם ספרים? דווקא ספרים, חומרים מודפסים, עט, נייר?

שאלות לגבי סעיף 4.

תלמיד: כשאני למדתי לבד, צפיתי, לא הבנתי כלום. עכשיו כשאתה קורא, כשבשיעורים אנחנו עוברים את כל זה ביחד זה מקורות אחרים לחלוטין.

בטח. לְמה אני קיים? בלי זה באמת לא היית מבין שום דבר. מיליוני אנשים יכולים לקרוא את המקורות האלה ולא יבינו דבר. וחוץ מזה, יש כאן איזה משהו פנימי, רגשי, רוחני שמועבר מהמורה לתלמיד.

תלמיד: אני כאילו תופס אחרת לחלוטין את הקטעים האלה. כשקראתי את זה לבד, ישבתי עם עט, ניסיתי לכל קטע לכתוב איזה שאלות והיה נראה לי שהמקורות האלה בכלל לא ברורים. עכשיו קוראים אותם, הם אחרים לחלוטין.

ובכל זאת, זה הכול לטובה, היות ולמדת להכיר אותם מתוך ההרגשות שלך, מתוך ההשגה שלך, עכשיו אתה רואה עד כמה אפשר להסביר את זה במדרגה הבאה. אני מסביר את זה טיפ טיפה יותר גבוה ממה שאתם, כך לעלות ממש במדרגה אחת. אני מנסה לא לדבר איכשהו בצורה כזאת "חכמה", אלא דווקא ללעוס הכול ולהגיש את זה כמו לרך הנולד.

אבל כמובן שאלו שבכל זאת משקיעים מאמצים, אפילו אם לא מבינים כלום, המאמצים האלה הופכים להיות לאותו הרצון שבו לאחר מכן הוא מקבל את האור, גילוי, הבנה. אז כל זה לא לשווא, זה לא לשווא.

למשל, אני לפני שהייתי מגיע לשיעור אצל הרב"ש, הייתי קורא גם תע"ס וגם מקורות אחרים והיו לי שאלות. אחר כך לא הסתכלתי על השאלות האלה, אבל רשמתי אותן ובדקתי וחפרתי, כדי איכשהו לפתח בי איזה יכולות אנליטיות כדי לתפוס אותו יותר טוב. כלומר, לא להבין אלא להיות מוכן להבין את מה שהוא אומר, זה מה שצריך. ומה שאתה שומע מהמורה בצורה אחרת זה טוב, כך אמור להיות. בעיקרון, כל המדרגות הבאות הופכות להיות יותר ויותר פשוטות. והפשוט ביותר זה האור העליון הפשוט.

שאלה: עוד השלמה לגבי עבודה מול הרע. כשאני מקבלת רע ורגשות של אגרסיה, אני יכולה לסייע לחבר להתעלות או שאני פשוט שותקת ומצדיקה?

את קיבלת ממישהו אגרסיה ואת רוצה להצדיק אותו? מישהו התייחס אליך בצורה אגרסיבית ואת רוצה להצדיק אותו, זה מה שאת שואלת?

תלמידה: ברגע הזה אני מצדיקה, כלומר עובדת על "אין עוד מלבדו"? או האם ברגע הזה אני יכולה איכשהו לעזור לאדם התעלות, שהוא לא יישאר במצב כזה?

זאת שאלה מורכבת. גם כן, גם לא. צריך לברר את זה, אני לא יכול כ לענות על זה בפעם אחת. לפחות לא לענות לו בצורה אגרסיבית, זה בטוח. חוץ מזה, אולי לא באותו הרגע אלא ברגע הבא להראות טוב. הניטרליות פה היא הכרחית. גילוי של הטוב על אותה האגרסיה, זה כבר תלוי במצב שבו אתם נמצאים באותו רגע, איך זה יפעל על אותו האדם. האם אותו האדם יתפוס את זה בצורה נכונה. אולי להיפך, זה יעורר בו עוד יותר אגרסיה.

הוא "נבח" עליך על איזה משהו, ואת מחייכת או רוצה לתת לו נשיקה על זה, הוא יכול להתרגז עליך.

תלמידה: אבל אם אתה רגוע, מחייך, אתה דווקא מרגיש יותר.

כן, בדיוק. בגלל זה צריך לפעול ממש בזהירות, כדי שאותו אדם יתפוס את זה בצורה נכונה. צריך להבין את החבר, צריך להיכנס למצב שלו.

שאלה: כשאדם נמצא במצב טוב, בהרגשה מאוד טובה, הוא שוכח מהבורא. כשהוא נמצא במצב רע, יש כאילו איזה חוק שהוא לא יכול לשייך את זה לבורא. אז איפה אותו מתאם שבאמצעותו יוכל לשייך כל מה שבין המצבים האלה לבורא?

ככלל זאת הקבוצה שעוזרת לו לתפוס כזאת פוזיציה, שבה הוא יכול להתחיל להצדיק את הבורא. או הבורא בעצמו מפעולתו על האדם כאשר הוא מעורר באדם נאמר השתוקקות למשהו לא רוחני, יחד עם זאת נותן לאדם את ההבנה שזה קורה, וזה מגיע מהבורא, [כלומר] שההשתוקקות הזאת היא למשהו שהוא לא רוחני שמגיע מהבורא.

או שאפשר להגיד להיפך, לא להיפך אלא אחרת, שההשתוקקות הזאת למשהו שאינו רוחני, זה ניתן לו כדי שהוא יבין שההשתוקקות הזאת לדבר הלא רוחני מגיעה מהבורא כדי שהוא בכוחות עצמו כאילו יכוון את עצמו בצורה נכונה.

תלמיד: כלומר, הבורא נותן לאדם ליד כל הרגשה את ההזדמנות לפנות אליו תמיד?

תמיד אני לא יכול להגיד, יש גם כזה דבר "הסתר כפול". הסתר רגיל זה כאשר האדם מבין שההסתרה שבה הוא נמצא כרגע מגיעה מהבורא, שישנה סיבה עליונה. והסתר כפול, זה כאשר המקור נעלם, הסיבה נעלמת. הראשון זה הטוב והמיטיב, זה נעלם, ואחר כך בכלל נעלם המקור לכול, הסיבה הראשונית, כבר לא טוב ולא מיטיב ולא כלום בכלל. המצבים האלה הם ככה, עוברים מזה לזה.

אז בואו נתקדם. אתם רואים, זה שיעור טוב, שיעור מס' 4 בכנס. הם כולם רציניים.

אות ה' קטע 5

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת." מה זה אומר? "היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש." ההרגשות שלנו תמיד מגיעות מהבורא בצורה ישירה, הוא רוצה שכך אני ארגיש, הוא רוצה שככה אני אבין. זה מגיע רק ממנו. "ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי," טוב או רע, "כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע." כלומר, להתרומם מעל התחושות הפרטיות או האגואיסטיות שלי, "אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים." לשרת את הבורא, כלומר להצדיק את הכול, להשיג מצב שבו כל מצב עבורי יהיה טוב. "והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי," כלומר אני לא יכול להצדיק אותו בצורה שלמה, אני לא יכול להגיד שאני מרגיש אותו כטוב ומיטיב, אני לא יכול להגיד שאני מרגיש אותו כל הזמן, שהוא מנהל את הכול. ולפעמים נדמה לי כאילו לא את הכול הוא מנהל ובכלל מה שקורה זה נתון בידי הרע, בידי אנשים רעים, כוחות, מחשבות. "והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון," זאת אומרת, אם אני כאילו נדבק בכלים בעליון, בתכונות של הבורא, אם אני משתדל להיכנס אל תוך תכונות הבורא, "היינו מצד העליון," מצד הבורא, "אני שלם בתכלית השלימות,".

כלומר בעיקרון הבורא רואה אותנו במצב שלם, כמו כל דבר אחר. ואת כל מצבי הביניים האלה שאותם אנחנו עוברים עכשיו, הוא רואה כמו שאנחנו מסתכלים על ילד. שבר שם משהו, התלכלך כך וכך, אלה מחלות ילדות. "כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב," כלומר אני מודד כלפי עצמי באיזו מדרגה אני נמצא, גבוהה יותר, נמוכה יותר, האם מגיע לי יותר ממה שאני מקבל כרגע וראוי לי עכשיו. והדבר היחיד שאני רוצה זה "שהבורא נתן לי" ולו במעט, יכולת "להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

זאת אומרת, לא שהשכר יהיה שאני יכול לראות, להרגיש, להתמלא, לחוש, אלא אותה המדרגה שממנה אני אוכל להשפיע ולמלא את האחרים ודרכם את הבורא.

שאלה: על פי אלו עקרונות אני יכול לדעת שאני הולך בדרך אמיתית?

על דרך האמת אני הולך אם בצורה מכאנית אני מקיים את התנאים שנתנו לנו המקובלים. כתבו אותם מקובלים בצורה מאוד ברורה במשך הרבה דורות. התנאים האלה מגיעים מאדם הראשון שהשיג את הבורא ולכן הוא נקרא "אדם", היות והוא היה הראשון שהשיג את הבורא לפי השיטה של השתוות הצורה או להידמות לבורא, לכן הוא היה נקרא "אדם" וממנו הגיעה כל השיטה הזאת של השגת הבורא.

איך אפשר להיות בטוח שאני מתקדם או לא? לא לפי התחושות הפנימיות והמחשבות שלי, אפילו אם הן נראות לי כאמיתיות לחלוטין. אתם יודעים כמה אנשים יש בעולם שחושבים שהם נמצאים ברוחניות, בהשגה, מבינים, מרגישים? זאת לא הוכחה לזה שמישהו נמצא בזה, אלא ההוכחה היא בראש ובראשונה צריכה להתבסס על הממשיות של העולם שלנו.

כלומר, זה הלימוד המתמיד, עדיף בקבוצה, ואם לא אז בהכרח לפחות בקבוצה וירטואלית, זה השיעורים היום יומיים שלנו, כיוון שהם באופן הדרגתי ניתנים לכם. אם אתם מחמיצים, אז אתם מחמיצים, אתם מפסידים, למרות שנראה לי, ש"היום אני הבנתי הכול", ואני כבר כמה שבועות לא הייתי בשיעור. אם לא היית כמה שבועות בשיעור, אפילו אם היום אתה הבנת משהו, אתה לא הבנת הכול, אם אפשר להגיד, והאם בכלל הבנת נכון או לא. לכן, הלימוד השיטתי בקבוצה זה היסוד.

חוץ מזה, יש גם הפצה, יש גם עוד כל מיני כאלה עבודות שעוזרות, שאנחנו צריכים לקיים, אבל בלי זה פשוט אי אפשר. אולי יש לכם אפשרות לכתוב, למלא את האינטרנט בחומרים שלנו, זה משהו שכל אחד יכול. בכל כיוון לזרוק את החומרים שלנו. תנסו, אבל בכל זאת צריכים להיות מקושרים לאנשים שלנו, למרכז ההפצה של החומרים שלנו, כדי שיגידו לכם איך. כי אחרת אם מפיצים בצורה לא נכונה האדם על ידי זה גם יכול להזיק לעצמו.

לכן צריכים להיות מחוברים, וזה גם יקשור אתכם איתנו, עם הקבוצה המרכזית, הגדולה, העולמית, בלי כל זה אי אפשר פשוט. לכן, ישנם אנשים שהם איתנו אבל מתבדלים, וכך מאוד מאריכים את הדרך שלהם על ידי זה. אנחנו רואים שבמידה שבה האנושות מתקדמת, אפילו בקדמה הטכנית, גדל הצורך לעבוד בקולקטיב.

שאלה: מה זה אומר להיכנס לתכונת הבורא אם אני הפוכה לתכונה הזו, איך להיכנס לתכונה הזו?

אם אני יכול לבטל את האגו שלי, משמע במידה הזו אני יכול להיכנס לבורא, אם אני יכול לבטל את האגו שלי, משמע במידה זו אני יכול להתחבר עם החברים. כלומר, במידה שבה אני יכול להתחבר עם החברים, באותה המידה אני יכול להתחבר עם הבורא, וזהו.

סעיף 6, רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש".

 "אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה," כלומר, למה, בשביל מה, לשם מה, מה התועלת, וכן הלאה, לא לדחות אותו בקש," את הפרעה שלנו, כלומר, למה אתה צריך את זה, עזוב אותך, לא. אלא בצורה רצינית צריך לענות על השאלות האלה, "אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע." דווקא עם השאלות האלה.

זאת אומרת, בלי התנגדות של האגו שלנו, שנקרא פרעה, לא ניתן לקיים את העבודה הרוחנית. אי אפשר כל הזמן להיות בקו אחד, או תחת כוח אחד, לא תהיה לנו שום אפשרות להרגיש שום דבר. אם היה אור שקוף לחלוטין, מה היינו רואים?

לכן העיקר מה שהבורא ברא זה את החושך, את האגו. ואנחנו חייבים את האגו הזה. כלומר, אם מתעוררות שאלות, הן נובעות מתוך האגו שלנו שהוא לא מסכים. ודווקא בזה אנחנו צריכים לברר את העניינים בצורה ברורה. כלומר, אנחנו צריכים את השאלות. דווקא בעשרת השאלות אנחנו מתקדמים. אבל צריך לדעת לשאול שאלות. בשביל זה צריך להכיר את החומרים, איך לבנות את המשפט בצורה נכונה, איך לשאול, זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. "

תאספו את כל השאלות ותענו עליהן. אף פעם אל תבטלו שום שאלה בעצמכם. פשוט, יש תמיד אפשרות לענות על השאלות האלה, איכשהו בצורה חלקית ואחר כך בצורה יותר שלימה. ואחרי זה אתם תראו איך הכול מצטרף, שאלה ותשובה ומשלימים זה את זה, ויוצאת איזושהי תמונה שלימה של אור וחושך, וכתוצאה מזה יש תשובה ברורה של הבורא.

שאלה: שמעתי ממך שהסתרה זה תוספת לגילוי, ואם משהו נסתר זה אומר שהוא קיים. איך אפשר להשתמש במסר הזה לאנשים שלומדים אתנו, קודם כל, איך המסר הזה מתייחס אלינו? דבר שני, איך להלביש אותו כדי שיהיה רלוונטי להפצה?

נתחיל מההפצה. הסתרה זה נפלא. היות וכאשר האדם מרגיש שמשהו נסתר ממנו, אז הוא פונה אלינו, אז הוא מחפש בעולם בכלל משהו. כלומר, ההסתרה, היא שמגדירה את המדרגה, קובעת את המדרגה של הנברא. כלב שם ברחוב מחפש איפה למצוא משהו?

האדם, ואנחנו מתכוונים לאדם, האדם שבנו, לא בעל החיים שלנו, שבנו, הבהמה, אלא דרגת האדם שבנו, הוא מחפש את המקור שלו, את המערכת הגבוהה ביותר של החיפוש בנו, המקור שלי, מאיפה אני? למה אני, לשם מה? כלומר, מאיפה אני מגיע ולאן אני שוב צריך לחזור? זה מה שאנחנו שואלים. אלה השאלות שאנחנו בעצם שואלים.

לכן, בחיפוש אחר החושך והאור נמצאת כל ההפצה שלנו, ואת זה אנחנו צריכים לעורר בבני האדם. כלומר, אדם שפונה אלינו, הוא כבר פונה עם איזושהי שאלה או עם איזושהי שאילתא, דרישה, אם לא שאלה לפחות. ואנחנו צריכים על ידי כל הפרסומים שלנו, אנחנו צריכים לעורר בו את השאלות האלה. מה גם, שייתכן ואנחנו מעוררים את זה לא בצורה ישירה כאשר אנחנו שואלים על זה, אלא ככה, באיזושהי צורה אלטרנטיבית, אבל כתוצאה זה יעורר בו, יוליד בו שאלה שאיתה הוא כבר יפנה אלינו, כשאלה שהיא מטרתית, מכוונת למטרת הבריאה וכן הלאה.

זה בכל הנוגע להפצה. וכאן אנחנו דווקא ככה צריכים להיות מכוונים. כלומר, להפיץ את החומרים בצורה כזאת שדווקא בתשובה אליהם תמיד לאדם תתעורר בו השאלה הבאה. כלומר לא שהכול נהיה בו ברור, הכול מתבהר לו ולא שבמאמר אחד תנסה לצייר לו הכול, בצורה כזאת הוא לא יבין כלום, הוא לא יוכל לחבר את הכול יחד, במוזאיקה אחת, בתמונה נכונה.

אלא לעשות ככה שיהיה בכל זאת איזשהו פיתוי, לא גדול, שלנו, איזה מאמר, איזו תגובה, איזה טוויט, תתעורר בו שאלה ואנחנו עונים על השאלה הזאת. אבל בתשובה הזאת כבר תהיה איזשהי התחלה של השאלה הבאה שתתעורר בו, אז התנועה ההדרגתית הזאת, העבודה הזאת עם התלמיד היא כמובן החשובה ביותר. תלמיד צריך לצאת מהשיעור עם שאלות. הוא צריך לקבל תשובות לאיזה שהן שאלות ולאיזה שאלות עוד לא. וכזאת צורה של התקדמות היא הנכונה ביותר. וזה לא פשוט, זאת אומנות.

תלמיד: כמו אייל שכל פעם מסב את ראשו לאחוריו.

נגיד שכן.

שאלה: רב"ש כותב שהמטרה היא להטיב לנבראיו ואנחנו במהלך השיעור כבר עברנו הרבה שלבים שבהם השיעור התחיל מזה שכל מצב, בכל רגע נתון אנחנו צריכים לשייך לאין עוד מלבדו, הטוב והמטיב. וכיוצא מזה אתה מוביל אותנו לזה שזה לא מספיק, כמו שאמרת אתמול בשיעור שבכל רגע צריך לבקש מהבורא חיבור בעשירייה, שרק ככה אפשר להחזיק באין עוד מלבדו.

אחר כך אתה מוביל בהכרח לזה שחבר יקר שלי, זה גם לא מספיק, כיוון שהחיבור שלך עם הבורא הוא לא נותן את התענוג הנצרך אלא הכול ניתן כדי לגלות את הבורא לנבראים.

בשביל מה אתה מספר לי את כל זה? תשאל שאלה.

תלמיד: השאלה היא, אם באיזשהו מקור המקובלים השאירו לנו איזשהו מודל של תפילה? או שהתפילה היא שכל יום אנחנו בונים את זה מחדש בעשירייה?

אז השאלה היא אחרת, אני לא אתן לך יותר לשאול מכיוון שאתה לא מנסח שאלה בצורה של שאלה בת משפט אחד, אלא אתה בונה לי פה סיפור. זה לא טוב.

השאלה היא כזאת, האם יש תפילה ברורה, מוגדרת, סטנדרטית, פנייה אל הבורא, זה מה שנקרא "תפילה", שאיתה אנחנו צריכים לפנות ואז אנחנו בונים דווקא עם הבקשה הסטנדרטית הזאת, יכולים לעורר בבורא רצון להגיב, לענות לנו.

תפילות כאלה הורכבו על ידנו, הורכבו על ידי אנשי הכנסת הגדולה. זה היה עוד לפני חורבן הבית, כמה מאות לפני הספירה. והם ידעו מראש, אותה קבוצת אנשים שנקראים "עם ישראל", יפלו מדרגתם הרוחנית, הם הרכיבו תפילה.

לפני כן לא היה כזה דבר. לא היו לא תפילות ולא שום דבר אלא כל אדם ידע. הוא נמצא בכזאת דרגה והתחנך ברמה כזאת כבר מלכתחילה, שהוא ידע איך לפנות אל הבורא. לא היו בעיות.אלא כמו שילד יודע איך לפנות לאימא, אינסטינקטיבית. כשנפלנו מדרגת ההשגה של הבורא, אז הפסקנו לדעת איך לפנות. ואז למצב כזה שהופיע עם חורבן הבית, נגיד עד שנת 70 לספירה ולאחר מכן גם באו גלויות מהמצב הרוחני, מהרגשת הבורא. אז לאירוע כזה, למצב כזה, חכמי הכנסת הגדולה הרכיבו את סידור תפילה. הסידור הזה קיים עד היום הזה, נקרא סידור. "סידור" בעברית זה מהמילה "סדר", סדר פנייה לבורא בהתאם למצבים שמהם פונים.

כמובן שהסדר הזה הוא פורמאלי גרידא, כלומר אנחנו בלי קשר למצבים של האדם, ממליצים לאדם לפנות בבוקר, בצהריים ובערב עם מבנה מסוים של מילים, של פנייה. ואצלנו זה קורה אחרת, אנחנו משתדלים בשונה מכל האנשים שנפלו מאותה הדרגה, אנחנו משתדלים בעצמנו לצאת לקשר עם הבורא, ולכן אנחנו יכולים כמובן להשתמש בסידור התפילה, אבל אלה לא יהיו המילים שלנו, אלה לא יהיו התפילות שלנו, אלה לא יהיו הרצונות שלנו, ואנחנו צריכים וחייבים, שאלה יהיו רצונות שלנו, אחרת זה לא יעבוד. זה העניין.

אז תפילה זה טוב, אבל כשהיא נובעת מהלב ולא מתוך ספר. למרות שגם לפעמים מועיל להשוות את עצמך למה שכתוב בספר. יש תפילות שנכתבו על ידי דוד המלך, זה "תהילים" מה שנקרא תהילים, של דוד המלך. אלה תפילות גדולות שבאמצעותן פנה המלך אל הבורא ומתוכן אנחנו יכולים לראות באיזו דרגה רוחנית הוא היה. יש גם תיאור אחר, בדמות "משלי", שכתב המלך שלמה.

מהרבה מקובלים שחיו בזמנים ובתקופות שונות, הם השאירו לנו כאלה תפילות. אבל שוב, העניין הוא לא בהם, אלא העניין הוא בכך שבכלל האם אני תואם לתפילות האלה, זו בעיה. לכן אפשר לקרוא אותן, אבל צריך להשתדל שלכל אחד מאיתנו יהיו תפילות משלו, כלומר ביטויים שאנחנו בונים בפנייה אל הבורא, שאנחנו אוספים אל תוכם את כל התחושות שלנו. התוצאה של כל התחושות שלנו, כל הבירורים שלנו, כל המצבים שלנו, זה מה שנקרא תפילה.

תלמיד: אתה אמרת שהאדם צריך להיות בעבודה רוחנית רצינית, בקשר רציני זה עם זה. אפשר להסביר כל מילה, מה זה אומר רציני, מה זה אומר עבודה, מה זה אומר קשר רוחני זה עם זה?

רציני, זה שהאדם צריך להימצא בקשר רציני עם חבריו בעשירייה. רציני, כיוון שהוא משקיע בזה את כל הרצונות שלו, מצרף לזה את כל רצונותיו, מחשיב את זה לדבר העיקרי. עבודה, כיוון שהוא מסכים לעבוד עם הרצונות, עם החסרונות שלו, עם ההשתוקקויות שלו וכן הלאה, ורוחני, מכיוון שכל זה נעשה רק לשם השגת המדרגה הבאה, תכונת ההשפעה. זה הכול.

אפשר לבטא את זה בעוד כמה מילים. את מה שאני אומר, אני לא עומד על כך שאלו איזה שהם ביטויים ממוסדים, כך זה נוצר, כחלק מההוראה שלי.

קטע מס' 7 בכנס מולדובה.,בעל הסולם. אגרת ה

"אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם," מהמקום שבו הם נסתרים "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות."

(בעל הסולם, אגרת ה)

כלומר, הם ישר יהפכו מאיזה הפרעות חיות למתות, להפרעות מתות. אז מה כותב לנו בעל הסולם באגרת ה'? שאני מאוד שמח, מאושר מכל הקלקולים, מכל הבעיות, מכל התכונות הנוראיות שלי שמתגלות בי. ובכל יום מתגלות עוד ועוד תכונות חדשות, או שמתגלות תכונות ישנות אבל בצורתן היותר ויותר מכוערת. זה אומר שאני נע קדימה. אני לא בוכה על כך שמתגלות לי תכונות חדשות ונוראיות יותר, אלא אני דווקא שמח בהן, מכיוון שאם תכונות חדשות נוראיות יותר מתגלות בי זה אומר שאני גדל, גובה, מתפתח.

הן כולן נמצאות בי מלכתחילה עוד מעת שבירת הנשמה, והן מתגלות כיוון שהגיע הזמן, כיוון שאני ראוי. אני ראוי לכך שהם יתגלו, זה אומר שאני יכול לתקן אותם. ולכן גם נאמר שאם רק תביט בהם, תביט הכוונה תמשוך עליהם אור עליון, אז הם מיד יהפכו לגל של עצמות. כלומר לא יהיה בהם כוח, יאבדו כל כוח חיים.

ולכן כל הקלקולים שלנו שמתגלים, גם אם ברגעים הראשונים אנחנו מאוד נבהלים מהם, אנחנו כל כך לא רוצים שהם יתגלו, אבל בסופו של דבר זה טוב, בסופו של דבר אנחנו מתקדמים בצורה הזו. רק עדיף שנתייחס בצורה בריאה למה שמתגלה בנו, שכל זה נובע מהבורא.

אם יש קבוצה, אם יש סביבה, אם יש סביבנו אווירה שהמחשבות האלה שורות סביבנו, שכל התנועה שלנו מתרחשת באמצעות גילוי של אגואיזם חדש בכל פעם, גדול יותר ויותר בכל פעם, אז אם הוא מתגלה בי אני לא מתייאש ולא נופל אלא להיפך, אני בשמחה, בשמחה מקבל את הגילויים האלה. כאן אפשר לגלות באיזה מצב נמצא האדם.

אבל כעיקרון עוברים כמה שלבים. קודם כול בהתחלה כשהוא נבהל, הוא ממש מבקש לברוח לאנשהו מזה, ממש לסגור את העיניים, לא להרגיש את ההפרעות האלה. לאחר מכן הוא מתחיל לתפוס אותן כדבר נתון שזה מה שצריך להיות. לאחר מכן הוא מתחיל לתפוס אותן כהכרחיות לשם התקדמות. ובסופו של דבר הוא מתחיל לקבל אותן כמתנה כשהבורא מגלה לו את הרע האמיתי שלו, שהוא, הבורא יצר בו באדם.

ואז כמובן שטוב לאדם מזה, הבורא עובד יחד איתו, הבורא מעורר בו את התכונות השליליות האלה. את כולן, ממש את כולן, תכונות שליליות לחלוטין, כאלה שמהן זה ממש הופך אותו מבפנים, אז אתה יותר גרוע מבהמה, יותר גרוע מבעל חיים, יותר גרוע ממי שזה לא יהיה, אבל כך זה באמת.

וזה נוצר על ידי הבורא, כדי שאתה תוכל לפנות מתוך זה אליו ולבקש תיקון. כלומר אני יצרתי, בראתי מה שנקרא, כמו שכתוב, בראתי את היצר הרע, ונתתי את האור לשם תיקונו. ואתה נמצא באמצע בין שתי התכונות האלה, בין החושך לבין האור מתקיים, ורק תבקש שיתגלה הרע ואתה על הרע הזה תמשוך אור. ושוב רע, ושוב אתה מושך אור, וכך תתקדם ימין שמאל, שמאל ימין, רגל שמאל, רגל ימין.

שאלה: איך לעבוד נכון? כי שמעתי גם אתמול שלא צריך לתת לרע להתפתח, והיום אמרת שיש ד' דרגות כאלה, יש איזו עבודה שאני צריכה לעשות כדי לעבור דרך כל הדרגות האלה?

הם יבואו בכם באופן אוטומטי כל פעם בצורה חדשה. לא תוכלו לגשת אליהם עם הראש, כי בכל פעם כשמתגלה הרע הזה אתם שקועים ברגש, ברגשות, וכל המחשבות נעלמות, נעתקות מכם. שום הגיון בריא לא יעזור לכם, הרגש משתלט עליכם ולכן הכול תלוי רק בסביבה שבה אתם נמצאים.

תבינו, שברגע שאנחנו עוברים ממדרגה למדרגה כשמתגלה הרע, אנחנו לא במצבנו הטבעי, אנחנו נשלטים מלמעלה. והדבר היחיד שיכול לעזור לנו זאת הסביבה שלנו שאותה אתם יוצרים מראש, כדי שהיא תשמש לכם כאיזה בלם, איזה מסנן, כאיזה בולם, שבולם כל מיני ויברציות או מכות ומסייע לכם, נותן תמיכה וכן הלאה. זו העשירייה שבה אתם עובדים.

אם העשירייה הזאת לא קיימת, אז הדרך שלכם תהיה מאוד קטנה, מאוד לא ארוכת טווח ומאוד מוגבלת מבחינת ההצלחה. תתקדמו בכל זאת, מכיוון שאתם קיימים הרי בתוך הכלי הענק שלנו, הכלי העולמי, אבל בכול זאת זה לא זה. אז קחו את זה בחשבון.

ההשתתפות בעשירייה, לנשים עשירייה וירטואלית מספיקה, לגברים זה לא בדיוק מספיק. אבל השתתפות רצינית בעשירייה וירטואלית ובמיוחד בהפצה, היא מהווה הכרח. בימינו התנאים האלו הופכים לעיקריים, לחשובים ביותר.

תראו מה אנחנו עושים בישראל, חוץ ממה שאנחנו עושים בכל העולם. אתם חושבים שמעניין אותי לנסוע לגרמניה, לצ'כיה, להיות פה וכן הלאה, בכל מקום, אני צריך את זה? אתם יודעים כמה כוחות, זמן, כל זה גוזל? בשביל מה? כדי שתהיה לי השמחה לפגוש בכם? זה כמובן טוב, אבל..

בקיצור, צריך להפיץ. הבורא מצפה לתיקון כל הכלי, של כל הכלי. ורק במידה שבה אתם תשתוקקו להשפיע לאחרים, למשוך את האחרים, רק באותה מידה תוכלו לומר שאתם עובדים בהשפעה. וכל היתר חוץ מהפצה, כל יתר הפעולות שלכם הן בכל זאת בסופו של דבר פעולות אגואיסטיות, איך שלא תסובבו את זה.

לכן תראו מה עושה הקבוצה המרכזית שלנו בפתח תקווה. תראו באיזו הפצה הם עוסקים, כל יום, כל ערב, מאות אנשים יוצאים להפצה. רק כדי לספר לעם על כך שהוא חייב להיות באיחוד, בחיבור. מה זה בחיבור? בשביל העם חיבור זה שיהיה יותר טוב, שיהיה יותר ביטחון, שיהיה יותר נעים וכן הלאה, בשבילנו חיבור זה שאנחנו מקרבים אל הבורא את החלקים השבורים. במידת החיבור המכני מאיר עליהם אור עליון, וכך עוזר להם להתחבר עוד יותר.

אנחנו לא מסבירים את זה לעם, כיוון שלהם זה לא משנה, נשמה, חיבור, מה שאכפת להם זה שזה מבטיח להם את העתיד הטוב שלהם, זה הכול. וזה מה שצריך לספר לעולם. העולם זקוק כל כך לחיבור, העולם הגלובלי הוא לחלוטין מפורד, שבור, מקוטב, זה מצב נוראי, כך ששימו לב.

אני רק יכול להגיד לכם דבר אחד, אתם עדיין לא מעריכים את זה מספיק, אבל נפילות, עליות, הזמן שכל אחת מהן לוקחת, זה תלוי רק באינטנסיביות של היציאה שלנו אל האור, כלומר אל הציבור הרחב.

יש כאן עוד כמה קטעים טובים, אנחנו נשאיר את זה, בכנס אנחנו נצטרך לעבור אותם איכשהו.

(סוף השיעור)