שיעור הקבלה היומי29 мар 2017
שיעור בוקר 29.03.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: הכנה לפסח - 1
קריין: אנחנו נמצאים בשיעור "הכנה לפסח", אנחנו נקרא מתוך כתבי מקובלים בנושא.
המאמר נקרא "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה". זאת אומרת, אלו שמשתוקקים להשתוות הצורה עם הבורא, לגילוי הבורא, לדבקות בבורא, שנקראים ישר א-ל, ישראל, איך הם מגיעים למצב שעם הרצון שלהם, ארץ זה רצון, הם כן מגיעים לדבקות בבורא על ידי תיקון הרצון. זה כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. אז מי שמשתוקק לזה, איך הוא מגיע, מממש את ההשתוקקות הפנימית שלו שהבורא נתן לו כמתנה גדולה ואיך האדם מממש, בואו נראה.
קריין: "כתבי רב"ש" ב', עמוד 1401.
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה
"הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".
ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.
זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:
א. מטעם רשעת הגוים.
ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.
אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.
אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.
ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".
ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.
וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.
והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.
וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".
ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".
נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:
א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.
ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.
אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".
אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".
ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.
ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.
ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.
ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".
וענין רע מתפרש בב' אופנים:
א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.
ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.
וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.
ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.
וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.
לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.
וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.
אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.
כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל."
"ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.
וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".
הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.
לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.
וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.
כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.
היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.
נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.
ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.
וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ."
שאלה: רב"ש כותב פה שירידה זה נקרא "תאונת דרכים"," ויותר מאוחר הוא אומר, "אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל."
כן, כי אפשר להימנע עד כמה שאפשר מהפתאומיות בירידות. אלא כל פעם, אם אדם דואג להעלות את חשיבות המטרה, חשיבות הבורא, חשיבות העבודה, אם כל פעם הוא הולך בכוח החברה, בכוח הלימוד, לחיבור, אז הוא מקדים תרופה למכה. ולכן אין לו תאונה. כשפתאום בא הרצון לקבל ומתגלה שוב מחדש יותר ויותר, הוא מתקדם על ידי זה שהוא בעצמו מקדם את עצמו. כאן ההבדל בין בעיתו לאחישנה.
אם הוא כל הזמן דואג איך להגדיל את גדלות הבורא בעיניו, אז אין שום בעיה, הוא נמצא במאמץ והוא קובע בעצם את הקצב. לא זקוק לירידות פתאומיות שבאות לו, אלא כל פעם הוא על ידי המאמצים שלו מגלה שנמצא כבר בירידה.
זה כמו זקן שמחפש את החסרונות, את מה שנאבד לו. מה הוא מחפש? איך אני עכשיו את המצב הנוכחי אפרש כירידה? אבל הרגיש אותו לפני רגע כעליה וכבר מתכופף ובודק, איך אני אחשב אותו כירידה לעומת גדלות הבורא שאני רוצה להשיג יותר? ואז על ידי החברה, על ידי הקבוצה, על ידי הדבקות, על ידי המאור המחזיר למוטב הוא מחפש איך הוא יכול לעלות להערכת העבודה, הבורא וכולי יותר כך שהמצב הנוכחי יראה לו כבר כירידה. הוא לא זקוק לירידות, קובע בעצמו את קצב ההתקדמות.
שאלה: מהי הנחיצות ל"ירושת הארץ" ואיך אנחנו מעוררים את הנחיצות הזאת, מהי נקודת האחיזה ההתחלתית?
הארץ זה נקרא רצון שהבורא ברא. והרצון הזה הוא מגיע לנו בצורה המקולקלת כהכנה הנכונה, שאנחנו נשתתף בתיקון שלו. על ידי תיקון הרצון ההדרגתי, אנחנו רוכשים רגש ושכל חדשים שהכרחיים להרגשת הבורא, לדבקות בבורא. זה נקרא "ירושת הארץ", ירושת הרצון שהוא בכוונה על מנת להשפיע. מקבלים מלכתחילה רצון בהמי וכשמתחילים להתקדם, אז מקבלים רצון שנקרא יצר הרע ואמצעים כדי לדרוש כוחות להפוך אותו ליצר הטוב. כך אנחנו מתקדמים.
כל העבודה שלנו ב"ירושת הארץ" היא איך לרכוש את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. כי מלכתחילה אין לנו כלום. רצון לקבל יש לנו רק בדרגת בהמה כדי שנשרת אותו בצורה הרגילה ביותר. ואחר כך כשמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, בקבוצה, בכל האמצעים, אז מתחילים כנגד זה לראות שאנחנו נמצאים בעל מנת לקבל ואז יש לנו תמיד מה לתקן.
שאלה: האם אפשר להגיד שזמן עלייה זה מחשבה על הזולת וזמן ירידה שאני חושב לתועלת עצמי?
כן. זה כך אם האדם מפרש נכון את ההבחנות הרוחניות, הערכים הרוחניים. אז נכון.
תלמיד: אז פה אומרים לנו שבזמן שאתה בעלייה, אתה צריך לזכור שהיית עבד בארץ מצרים. אז אני מפסיק לחשוב על הזולת?
לא, כי אתה בודק, תמיד אנחנו בודקים את על מנת להשפיע לעומת על מנת לקבל כשני קווים.
שאלה: כתוב "היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב." ולפני זה, "כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי," איך עושים שיכאב?
אני לא יודע מה זה נקרא "יכאב" אצלך.
שאלה: מה זה ייסורים?
מתי אני מרגיש ייסורים, כלפי מה אני מרגיש ייסורים. זה כל העניין, שבכל הייסורים אנחנו צריכים לדאוג שיהיו ייסורים איכותיים. אם המטרה שלנו זה להיות בדבקות בינינו, שרק בקשר בינינו שאנחנו מתקשרים יותר ויותר בקשר בינינו, אנחנו מכינים מקום לגילוי הבורא. אז הייסורים צריכים להיות מזה שאנחנו לא נמצאים בקשר, בזה שאין לנו עדיין את הקרבה ההדדית הנכונה, תלוי איך לפרש את זה, כי רק לפי זה אנחנו בונים את הכלי.
בהתאם לעד כמה שהחברה עובדת על זה ורוצה שתהיה לה הבחנה נכונה, כאב מזה שלא נמצאת בהשפעה הדדית ומתוך זה גם כלפי הבורא, מתוך המאמצים האלה מגיע מאור המחזיר למוטב, וכן נותן לחברה כאלו הבחנות.
שאלה: רב"ש אומר "שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצרים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה"." מה זאת אומרת, ותעל שוועתם אל א-לוהים?
אני לא מדבר על האדם, אני מדבר על הקבוצה, כי כלפי האדם אין מה לדבר, זה הכול לא פועל ברוחניות. היחיד הוא לא נחשב. אם הקבוצה רוצה להגיע להשפעה הדדית והיא מרגישה שלא מסוגלת, היא הולכת כל פעם להתקפה יותר ויותר ובכל זאת רואה שהיא לא מצליחה אלא ההיפך, הפער ביניהם יותר גדול, הריחוק, חשיבות המטרה יורדת וכולי, אז מתוך זה הם לא עוזבים את המאמצים, אלא המאמצים הגדולים מביאים אותם לתפילה. כי הם מבינים שלא מסוגלים לבד וטוב שלא מסוגלים לבד, כי הם זקוקים לעזרה מלמעלה. ובאמת שאין להם כוחות ואפילו תפילה לא מסוגלים לתת, גם תפילה הם מקבלים מלמעלה וגם את החסרונות לתפילה כביכול הבורא הוא המסדר, את התפילה בלב ובפה של האדם וכך הם צועקים, אז יש להם מתוך זה את החיסרון הנכון, תפילה זה חיסרון, גילוי החיסרון ולפי זה מקבלים תשובה. זאת אומרת אנחנו הכול מקבלים מלמעלה, כל העניין הוא איך אנחנו בהתאם לזה מארגנים את עצמנו לעכל את כול ההשפעות מלמעלה.
תלמיד: אתה אומר שהרבה בורחים לנו וזה כתוב גם בקטע שאומר "שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה."
כן, ככה רואים.
שאלה: איך אנחנו יכולים לא לברוח מזה?
ככל שהולכים קדימה, רואים שהולכים אחורה, כי רואים, מזהים את עצמם שיותר רחוקים מהרוחניות, שזו הדרך ההפוכה. לכן כתוב, ישרים דרכי ה' הצדיקים ילכו בה והרשעים יכשלו בה. אנשים שהעיקר בשבילם זה התוצאה, אין להם מה לעשות, הם הולכים, חוזרים לחיים הרגילים.
אנשים שמבינים שהעיקר בשבילם זה רק להשפיע וחוץ מהאפשרות להשפיע הם לא מחפשים שום דבר, הם דווקא שמחים בזה שמראים להם עד כמה שאין להם כלום מהעבודה הזאת. כי כבר יש להם בזה שכר, מהו שכר? הבורא מראה לי עד כמה שאני לא מרוויח כלום, עד כמה זה טוב שהוא מראה לי ככה אז אני מרגיש שממש טוב לי, הוא עוזר לי, בזה הוא מגן על האגו שלי, על הרצון לקבל שלי שלא יפגע בי, הוא מעלה אותו בצורה איטית, הדרגתית שאני אוכל להתמודד עימו ולחשוב רק על מנת להשפיע.
שאלה: איך להגיע למצב שתמיד נהיה בחיפוש אחר זה שתמיד נתקדם, במה תלוי קצב ההתקדמות?
ההתקדמות שלנו היא תלויה אך ורק בעד כמה שאנחנו מתחברים. מידת החיבור בינינו היא מידת הכלי שאנחנו מכינים לגילוי הבורא בנו. ולכן הכול תלוי בחיבור, כל הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות לזה, אין לי יותר מה בעצם להוסיף. מתקדמים לזה רק בזה שמחשיבים את פעולת ההשפעה ולא מחפשים איזו הצדקה במה שאנחנו פועלים.
אני עובד בצורה כזאת, זה נקרא כמו "שור לעול וחמור למשא" כאילו שור וחמור הם כאלו בהמות שאין בהן שום דבר, לא חכמים, ולא עדינים, אלא מה יש בהם? לעול ולמשא, זהו. בלבד. אם יש לי עול ויש לי משא, אני שמח, כי הרוחניות היא המציאות שקיימת בכוח ההשפעה ולא בכוח הקבלה, כמו שהעולם הזה ואנחנו כאן.
ולכן אני שרוצה להיכנס לעולם הרוחני, אני חייב בכל הכוח, בכל ההזדמנויות להשתדל להתקרב לכוח ההשפעה, ללא חשבון לעצמי. ואם אני לא מסוגל, יש מאור המחזיר למוטב שיעזור לי. ואם אני לא מסוגל ישנה הקבוצה שתעזור לי, ועוד לימוד וכן הלאה. וסך הכול מה שאני צריך זה להשיג את תכונת ההשפעה. כניסה לעולם העליון זה בתכונת ההשפעה שאדם משיג מכל הפעולות שנקראות תורה.
שאלה: מה זה אומר לכוון את עצמי למאור המחזיר למוטב, ומהו המאור הזה?
המאור המחזיר למוטב זה אור שמאיר כאור המקיף סביבנו. אנחנו נמצאים בתוך האור, אור אין סוף. אבל מאור האין סוף יש הרבה מאוד פעולות של אותו האור. אנחנו רוצים לקדם את עצמנו בכוונה על מנת להשפיע על פני הרצון לקבל שהאור הזה מגלה בנו. נניח האור גילה בי רצון לקבל מסוים ואני רוצה לקבל, ליהנות, להרגיש, להבין, לחשוב וכן הלאה. ויחד עם זה אני נמצא בקבוצה ואני לומד, ואני שומע שכל רצון ורצון שמתעורר בי אני יכול להפוך אותו לעל מנת להשפיע.
אז אני צריך לעשות איזה פעולות גשמיות ופעולות רוחניות. פעולות גשמיות שאני משתדל להיות בקשר עם החברה בלימוד, בהפצה, בכל מיני דברים. ופעולות רוחניות שאני משתדל דרך הקבוצה להגיע למאמץ המשותף שלנו כלפי המאור המחזיר למוטב. זה נקרא תפילה, תפילת רבים. אי אפשר לבקש על עצמו אלא רק עבור הרבים.
אם אני רוצה להגיע להשפעה אז יש לפני כבר מערכת מוכנה לזה. אם להשפיע אז אני מבקש על החברים שיהיה להם כוח להשפיע. ואני, האני מבקש עבורם. אז תפילה עבור רבים נקרא "תפילת רבים". התפילה הזאת עוזרת. אם אני מבקש שיהיה כוח בקבוצה, כוח השפעה, זאת התפילה שתמיד מקבלת מענה מלמעלה.
ואז האני שקיים באותה המערכת, גם זוכה להתכלל איתם יחד. חוץ מאני כל החברים שלי עושים אותה הפעולה, תפילה עבור רבים וכך אנחנו יחד פועלים וזה קושר אותנו יחד. המאור המחזיר למוטב מתחיל לקשור אותנו בצורה הנכונה עד כדי שאנחנו נתחיל לגלות את המאור הזה ככלי הרוחני, השפעה הדדית. בתוך ההשפעה ההדדית הזאת, לפי מידת ההשפעה ההדדית, מתגלה כבר מה שנקרא הבורא. זה גילוי הבורא בתוך הנברא. זה בעצם יישום של חכמת הקבלה. זה גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.
שאלה: מה מביא למצב של "ויזעקו בני ישראל מן העבודה"1? האם אומות העולם מביאים למצב הזה או שהבורא עצמו מביא למצב הזה?
"ויזעקו בני ישראל מהעבודה" זה תלוי מהמאמץ שיש לאדם להתקדם ועד כמה בהתאם לזה מגלה שהוא לא מסוגל לבד, ואז צועקים ומקבלים עזרא מלמעלה לפי הצעקה, וכך מתקדמים ומשיגים את המדרגה הבאה דלהפשיע. לפי המדרגה שמשיגים, מתחילים שוב לגלות עד כמה נמצאים במקום השפעה שהשיגו, בקבלה. ושוב צועקים ושוב מקבלים עזרה. וכך כל פעם.
זאת אומרת, הדרך מאוד פשוטה היא. מתוך הדחף שנקרא הנקודה שבלב מגיעים לקבוצה, מסדרים את הקבוצה, עשירייה, ועובדים בה בלימוד, בהפצה, בכל האמצעים כדי להתחבר יותר, להזמין מאור המחזיר למוטב, המאור משפיע. בהתחלה הוא דוחף אותנו לחיבור, מסדר אותנו. אנחנו מתחילים להבין ולהרגיש איך יותר להתחבר, זה מהשפעת המאור.
אף פעם אדם לא נעשה יותר חכם פתאום או יותר רגיש פתאום לכל מיני הבחנות. זה הכול מהשפעת המאור. ואחר כך כשנמשכים לזה רואים עד כמה לא מצליחים. בהתאם לזה ישנה עבודה בתפילה, בצעקה, בבקשה, במאמץ בינינו. הכול בעצם צריך להיות מכוון כלפי החיבור בקבוצה כי שם אנחנו בונים מקום לגילוי הבורא. אין לנו שום פעולה אחרת או מטרה שצריכה להתגלות במקום אחר חוץ מבמרכז הקבוצה.
שאלה: מה זה אומר לבקש כוח להאמין?
כוח אמונה זה נקרא כוח השפעה.
שאלה: איזו עזרה שולח הבורא לישראל כאשר הם מעלים זעקה לבורא?
תלוי מה הם מבקשים, מה הם צועקים. בהתאם לזה יכולים לקבל מה שמבקשים או נגד מה שמבקשים. אם מה שהם מבקשים עדיין לא מגיע לעוצמת הצעקה הנכונה כדי לתת עליה תשובה, אז הם מקבלים הכבדה. ומתחילים לצעוק יותר עד שהצעקה מגיעה ל"ויאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז הם מקבלים תשובה.
שאלה: מה משמעות צמד המילים "מלאכת הקודש" של בני ישראל במצרים?
בני ישראל שנמצאים באלו שרוצים להתקדם בעבודה דלהפשיע, הם מתוך הצרות, מתוך הבעיות שלא יכולים להשיג את המטרה, דווקא מבינים שזו העבודה שלהם, ומבררים מזה כל מיני הבחנות שמהן הם בונים את הכלי הרוחני. מתחילים להצדיק את הייסורים והבעיות שבלעדיהם אי אפשר לבנות חסרון נכון. הם מתחלים להבין שהכול בא מלמעלה, מהבורא בלבד ו"אין עוד מלבדו"2 ואין גורמים אחרים. אמנם שדרכיהם מגיעות כל מיני הפרעות וכך הם יותר ויותר מבררים את הכלי לגילוי "אין עוד מלבדו".
שאלה: לא הבנתי את המשפט הזה, וגם קצת קשה לי לקבל אותו, כתוב "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". למה אני צריך ארבע מאות שנה?
"ארבע מאות שנה" זה נקרא מידה שלמה, כי משמים לא נותנים לחצי או לרבע או לחלק מהכלי, צריכה להיות מידה שלמה. כי המילוי צריך להתגלות בצורה שלמה כדי שאתה תרגיש את המילוי הזה. ולכן כמו שכתוב, חצי דבר מהשמיים לא נותנים, "גמירי משמיא פלגא לא יהבינך".
ולכן העבודה של האור על הכלי, שכל הזמן צריכים לקדם את הכלי למצב שהוא באמת יגיע לרצון הנכון, לכוונה הנכונה. הרצון הנכון, שתהייה לו מידה שלמה, כוונה נכונה, שיהייה לו כיוון הנכון לרצון הזה. נניח שהרצון צריך להיות 100 קילו, החיסרון, זאת אומרת שאני מוכן לקבל 100 קילו, אבל זה לא מספיק, אני צריך לדעת גם בשביל מה ולמה ולשם מה וכן הלאה.
נניח שאני רוצה לאכול, שמים לפני קילו לחם. לא, אלא זה צריך להיות מגוון עם כל מיני דברים, עם כל מיני תוספות ותבלינים, וכן הלאה. ועד שזה לא יהיה מתאים בדיוק למה שהאור העליון הולך לבצע בי, שהחיסרון שלי הוא יהיה קודם לגילוי האור, אבל בדיוק מותאם לו, זה לא יקרה. כי הכלי צריך להיות קודם לאור. אני הולך לגלות, זה נקרא "לגלות את האור".
תלמיד: אבל למה צריך כל כך הרבה גלגולים, ללכת לחזור, ללכת לחזור, בשביל לעשות? מה קורה, מה מבחינה טכנית?
כי האור הוא מאוד מורכב והבורא רוצה להביא אותנו לגילוי שלו, של הטבע שלו, של הפעולות שלו, של ההבחנות שבו וכן הלאה. וזה דורש מהכלי הרבה פעולות כדי להיות מורכב מספיק מכל ההבחנות, כדי לגלות את הבורא.
כשאני מזמין אותך לסעודה, אני רוצה שתבוא ותהנה מכל ההבחנות שיש בסעודה שלי. ואם אני רוצה לתת לך משהו עם אלף טעמים, ואתה בא ורוצה ליהנות רק מעשב, כמו חמור, אז מה אפשר לעשות? לא, הסעודה היא השגת הבורא. כדי להשיג את הבורא אנחנו צריכים הרבה מאוד הבחנות בתוך הכלי. זה סך הכול כמו בעולם שלנו, אתה יכול להגיד למה הבורא לא ברא כלי פשוט, שיש לו רצון אחד וטעם אחד? באמת זה טעם אחד ורצון אחד אבל כדי להגיע לזה אנחנו צריכים הרבה מאוד טעמים, וסוגי רצונות וכוונות. וזה הכול כדי להגיע לאחד.
ולמה זה? כי ההבדל בין האור לכלי שהוא בונה את הצורות האלו, זה לא הרצון מלמעלה מלכתחילה. יש לנו אור, צורת ההשפעה, יש לנו כלי צורת הקבלה, וכשהם מתחילים להיות זה כנגד זה, והאור משפיע על הכלי כדי להפוך את הכלי שיהיה בדיוק מותאם לכל מה שיש באור, אז באור יש רק רצון להשפיע. כלום חוץ מזה. ובכלי יש רק רצון לקבל, חוץ מזה שום דבר. אבל כשהם מתחילים לעבוד יחד כדי שהכלי, הרצון לקבל, יתחיל לקבל את כל ההבחנות שיש ברצון להשפיע, וחוץ מזה להבין את הרצון להשפיע. וחוץ מזה להידמות לרצון להשפיע, בפעולות לקבל להידמות לרצון להשפיע. אז יוצא שיש כל כך הרבה הבחנות.
וזה שאתה יכול להגיד שהבורא כל יכול, אבל זה מה שקרה לנו לפי ה-ו-י-ה הראשונה. כשהיא מתפתחת לפעולות שהרצון לקבל באמת בונה את עצמו כדי להרגיש את ההשפעה ולהיות כהמשפיע, אז תראה מה שקורה. שאותה ה-ו-י-ה ראשונה, ד' בחינות דאור ישר, איך שהן מתפתחות בכל העולמות, בכל ההבחנות, מדרגות למטה, שבירות, כל מיני בעיות, ומלמטה למעלה מתחיל הרצון לקבל הזה להתאים את עצמו לאור, להידמות לאור.
זה לא שמישהו רצה או לא רצה, אלא הטבע של ההשפעה והטבע של הקבלה הם כל כך שונים שתי צורות הטבע האלו, שזה מה שנבנה ביניהם. ואף אחד לא עשה את זה בכוונה, אלא הטבע של האור, והטבע שהפוך מהאור, מזה כל המערכת נעשתה והיא שמביאה את ההופכיות להתאמה.
שאלה: מה זה "ירושת הארץ"?
"ירושת הארץ", זה כשאנחנו באמת רוכשים רצון שנקרא ארץ ישראל. ארץ, זה נקרא ארץ ישראל, זה לא סתם רצון. ארץ ישראל, זאת אומרת, רצון שהוא כולו בעל מנת להשפיע, מכוון ישר לבורא, ישראל. אז ארץ ישראל, ירושת הארץ, זאת אומרת, במקום הארץ של אומות העולם מה שנקרא, ארץ של שבעת העמים, שמלכתחילה הרצון שלנו כך, אנחנו מתקנים אותו עד שיהיה כולו מכוון בעל מנת להשפיע לבורא. זה נקרא "ירושת הארץ", שקבלנו את הרצון לקבל על מנת לקבל שנקרא מצרים, וממנו עוברים לרצון לקבל על מנת להשפיע שנקרא ארץ ישראל, או האַרץ.
שאלה: מהן 400 השנים האלה, מה הן מייצגות?
ארבע דרגות שבתוך הרצון לקבל של המלכות, שהיא צריכה כולה להתגלות מול האור ולהרגיש, לגלות את עצמה, כי היא כולה רצון לקבל על מנת לקבל. ארבע דרגות, זה ברור.
שאלה: האם אני בעצמי יכול לבחור מה לעשות למען השפעה בעשירייה, או שעדיף שהעשירייה היא זאת שתגיד לי מה עלי לעשות?
גם כך וגם כך. באמת, אנחנו בשביל זה צריכים לדבר, אנחנו גם יודעים בזמן הלימוד, בזמן הסדנאות, אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים פחות או יותר. ולכן אין לנו כל כך צורך לברר עוד דברים. אנחנו עכשיו למדנו מאמר של רב"ש, אם אנחנו עכשיו מבררים אותו וכבר מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים פחות או יותר, מרגישים את זה, ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע, כבר אנחנו צריכים עכשיו לחשוב איך אנחנו מממשים את המאמר, זה הכול.
זאת אומרת, איך אנחנו מגלים כל אחד תפילת רבים, כדי להרגיש את הקבוצה כרצון אחד. רצון טוב, רצון רע, לא חשוב, רצון אחד, זה כבר אמת. ואז נקדם את הרצון הזה מצורת מצרים לצורת ארץ ישראל. שההבדל ביניהן זאת רק הכוונה, על מנת לקבל שזה "מצרים", או על מנת להשפיע שזה "ארץ ישראל", זה הכול, תיקון הרצון.
קריין: רב"ש ב', עמוד 1535, אגרת ס"ו.
אגרת ס"ו
"שלום וכל טוב סלה לידידי היקר ...
בפסחים (קטז, ב): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכו'. וכן אנו אומרים בהגדה של פסח: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" וכו'.
להבין את הענין מה מלמד אותנו מה שהיו לפני כן, יש לנו לפרש זה על דרך המוסר. שהאדם צריך לדעת בזמן שהוא עוסק בענין יציאת האדם מגלות מצרים (שאנחנו רואים שכל המצוות תלויות בענין זה, כי בכל הדברים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים", שהכוונה שאי אפשר לקיים מצוה בשלמות מטרם שהאדם יוצא מגלות מצרים. הגם שבאופן כללי אנחנו כבר יצאנו ממצרים אבל באופן פרטי כל אדם מוכרח לצאת מהגלות הזו). שאי אפשר לצאת מגלות מצרים מטרם שנכנסים בגלות. שרק אז שייך לומר שיוצאים מהגלות.
ולזה מספר לנו בעל ההגדה שאנחנו צריכין לדעת שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, היינו שהיו בגלות תחת שליטת עובדי עבודה זרה - ורק אז קירב הקב"ה את אבותינו. מה שאם כן אם לא היו מרגישים שהם מונחים תחת שליטת עובדי עבודה זרה לא שייך לומר שהקב"ה קירב אותם. שרק בזמן שהאדם מרוחק מהקב"ה שייך לומר שהקב"ה מקרב אותו. כי תמיד צריך להיות ההעדר קודם להויה, שענין העדר הוא הכלי, וההויה הוא האור הממלא את ההעדר והחושך.
ולכן עלינו לדעת שאנחנו צריכין להכין את עצמנו בהכנה דרבה, היינו שהאדם יבדוק את עצמו בשבע חקירות ובשבע בדיקות לראות את מצבו האמיתי איך האמונה שלו בהקב"ה, אם יש לו אמונה שלמה, היינו שהיא על דרך האמת, או שזה אצלו באופן סתמי, היינו שהיא רק בבחינת "מצות אנשים מלומדה", שענינו הוא שהוא רק מטעם ההרגל ולא מטעם קניינו עצמו.
וכמו כן אם המדות שלו הם בסדר, שהכוונה האם הוא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", או חס ושלום להיפך, היינו שכל מה שהוא עושה הוא רק על כוונה להנות את עצמו. וכמו שדרשו חז"ל על פסוק: "וחסד לאומים חטאת - כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין" ואין הם מסוגלים לעשות שום דבר לשם שמים.
ואם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה.
וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.
וזה שאומר התנא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", שהכוונה היא שבזמן שהאדם רוצה להתחיל בעבודת הקב"ה הוא צריך להתחיל בגנות, היינו איך שאנחנו מונחים תחת שליטה של עובדי עבודה זרה, ואח"כ יכולים לבוא למדרגת "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", וזהו: ומסיים בשבח.
וסדר העבודה הוא בשני אופנים: היינו בבחינת אמונה בה', וכמו כן במידות, היינו שכל עשיותיו יהיו לשם שמים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "תנו רבנן, כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמר ליה ר' אלעזר בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר ליה ר' חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים וכו'. דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו'. מאי ללא אלקי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה".
והמאמר הזה קשה להולמו. ויש לפרש כנ"ל, היות שעיקר מה שהאדם צריך לעשות בעולם הוא שיהיו כל מעשיו לשם שמים, והיות שהאדם נברא במדה של להנות אך לעצמו עד שאי אפשר לו לעשות שום מעשה אם הוא לא רואה שתצמח מזה טובה בשבילו - אם כן איך אפשר שתהיה יכולת ביד האדם לעבוד לשם שמים?
אלא שנתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחברו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו, ועל ידי זה הוא יבוא למדריגה יותר גדולה שתהיה לו יכולת לעבוד גם לשם שמים. אחרת אפילו שהאדם עוסק בתורה ומצוות אי אפשר לו לעסוק לשם הקב"ה. נמצא לפי זה, אם הוא עוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים, נמצא שאי אפשר לו לעסוק לשם שמים, משום שחסרה לו הסגולה של אהבת זולתו.
נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם היתה לו באמת הרגשת אלקות בטח שהיה עוסק לשם שמים - אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז היתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כח לעשות תורה ומצוות לשם שמים.
נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אח"כ לעבוד עם אלו המדות לשם שמים.
כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המדות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בענין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".
וה' יעזור לנו שנזכה לצאת מהגלות ולזכות לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן."
שאלה: כתוב במאמר, " דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו'. מאי ללא אלקי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה". אז מה צריך לעשות חוץ מזה?
אני לא יודע איך לפרש לך את זה.
תלמיד: מה זה נקרא "לעסוק בתורה בלבד"?
אני לא יודע, תחשוב.
תלמיד: זה מה שהוא כותב.
בסדר, זה מה שהוא כותב, תשאל אותו. מה אתה רוצה ממני? אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת.
תלמיד: אז למה אנחנו קוראים את המאמר הזה?
תתפלל ותקבל תשובה.
תלמיד: אז מה זה "לעסוק בתורה"?
אני לא יודע, אתה רוצה לשאול משהו, תשאל. רק לא על כל דבר אתה צריך לשאול אותי.
תלמיד: אז את מי אשאל?
יש מי שיענה לך על כל שאלה, אם אתה תשאל נכון, זה הכוח העליון. משם כל הקושיות וכל התשובות, זהו. כנראה שאפשר לעסוק בתורה וזה עדיין נקרא "לא עבודה", ו"לא לשם תיקון", אלא רק בתורה. יש בכל זאת, אתה יודע, תורה אפשר לשנות ולסובב אותה איך שרוצים, אתה רואה מה שעשו מהתורה? זהו. אז יש גם צורה כזאת, תורה לשם שמים, לא לשם שמים, המאור שבתורה וכן הלאה, וכדי לקיים תורה ומצוות, יש ויש הרבה דברים. תורה זה המאור המחזיר למוטב, כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". אז "תורה תבלין" זה משהו אחר, יש כנראה תורה ולא תבלין.
כל אדם ואדם משיג את ההבחנות האלו לפי כמה שהוא מתקדם. ואם מספרים לו דברים מראש שהוא עדיין לא יכול לגלות לבד, אז זה נקרא "בוסר", ואז זה מזיק לו. לכן לא הכול צריכים להסביר. מה תסביר? לילד קטן אתה יכול להסביר משהו ששייך לאדם גדול? הוא לא מסוגל לתפוס את זה, זה יסבך לו את הכול. אלא התפיסה צריכה להיות בהתאם לכלים. אז זה באמת יהיה בהדדיות, בהרמוניה.
לכן תקרא כמה פעמים, תרצה, תבקש. אתה זוכר איך שכתוב בזוהר על רבי חייא שהתפלל ארבעים יום, כשרצה לראות את רבי שמעון, לא גילו לו. התפלל שוב וצם ארבעים יום, ואז קיבל משהו. כך אתה, אז נתראה בעוד ארבעים יום, לך תצום.
(סוף השיעור)