שיעור בוקר 22.09.23- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 21,

מאמר: "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב"

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 21, מאמר "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב".

איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב

תשמ"ד - מאמר ח'

1984 - מאמר 8

"שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שמזככת את הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס, או אילו שעשה בעמ"נ לקבל פרס, גם כן מזככת את הלב.

תשובה: בהקדמה לספר הזהר (אות מ"ד) כתוב שם וזה לשונו "כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כוונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה. כי מצות אינן צריכות כוונה, ואפילו המעשים בלי כוונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה".

הרי אנו רואים, שגם עשיית תורה ומצות, אפילו שלא לשמה, מטהרת את הלב. האם הדרך לקיים תורה ומצות שלא על מנת לקבל פרס, היא ליחידי סגולה בלבד, או שנתנו אפשרות לכלל כולו, שילכו על דרך זה, היינו לקיים הכל בעל מנת שלא לקבל פרס, שע"י זה יזכו לדביקות ה'.

תשובה: הגם שהרצון לקבל אך לעצמו יצא והיה במחשבת הבריאה, אבל על ידי זה שנתן תיקון, שהנשמות יתקנו אותו בעמ"נ להשפיע, היינו על דרך קיום התורה ומצות, שזה יהפוך לנו את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. וזה ניתן לכל הכלל כולו, בלי יוצא מהכלל. כי לכולם ניתנה הסגולה הזאת, ולאו דוקא ליחידי סגולה.

אלא היות שזהו ענין בחירה, לכן יש מתקדמים יותר, ויש שמתקדמים לאט, אבל כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י"ג, י"ד), "אבל בסופו של דבר כולם יבואו לשלימות הסופי, כמו שכתוב, כי לא ידח ממנו נידח".

אבל יחד עם זה, כשמתחילים ללמד לקיים תורה ומצות, מתחילים בשלא לשמה. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל, אז הוא לא מבין שום דבר, אם זה לא יביא לו תועלת עצמו, והוא אף פעם לא ירצה להתחיל בקיום תורה ומצות.

וזהו כמו שאמר הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק עשירי) "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה". הרי אנו רואים מדברי הרמב"ם, שכולם צריכים לבוא לשמה, אלא ההבחן הוא בזמן.

שאלה: אם אדם רואה ומרגיש, שהוא הולך על דרך, ההולך לבוא לשמה, אם הוא צריך להשתדל גם להשפיע על השני, שגם השני יעלה על המסילה הנכונה, או לא.

תשובה: זהו ענין כללי. כמו איש דתי המסתכל על אדם חילוני, אם יודע בעצמו, שהוא יכול להחזירו למוטב, אז מוטל עליו החוב להחזירו למוטב מטעם מצות "הוכח תוכיח את עמיתך". כמו כן כאן אפשר לומר גם כן, שכדאי הוא להגיד לחבירו על ענין שיש ללכת על דרך יותר נכונה, אם כוונתו הוא רק מטעם מצוה כנ"ל. אבל יש הרבה פעמים, מה שאדם מטיף מוסר להשני, הוא רק מטעם שליטה ולא מטעם מצות "הוכח תוכיח את עמיתך".

והמתבאר לעיל, היינו שכל אחד רוצה, שהשני ילך על דרך האמת, הוליד לנו מחלוקת בין הדתיים לחילוניים, וכמו כן בין ליטאים לחסידים, וכמו כן בין חסידים לחסידים. שכל אחד חושב שהצדק עמו, וכל אחד רוצה לשכנע את השני שילך בדרך הישר."

שאלה: כתוב "כי מצות אינן צריכות כוונה, ואפילו המעשים בלי כוונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו". מדבר אחד אני מרוצה, כתוב אל תעשה כוונה, עצם העובדה שאתה בא לכנס עצמו לא אומר שצריך לעשות אפילו כוונה.

בלי הכוונה הרצויה.

תלמיד: מה זה כוונה רצויה?

על מנת להשפיע נחת רוח.

תלמיד: כלומר אם כבר דיברנו על הכנס, אנחנו נבוא לכנס כולם מכל העולם ולפי מה שהוא כותב פה, לא צריך כוונה מסוימת אלא מספיק שאתה מתחבר עם חברים, אז הוא אומר מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו אפילו שלא עושים שום כוונה.

כן.

תלמיד: יש הרבה שהתחילו ללמוד לא מזמן, הם באים אחרי חצי שנה, שנה שלמדו בכל העולם, ויש אנשים שלמדו פה 20-30 שנה, איך הם מתכללים?

כולם כך נכללים. זה תמיד ככה בכל דור ודור נכללים כאלו וכאלו ואין שום בעיה.

תלמיד: אז זאת אומרת לא צריך לעשות שום כוונה, באים, מתכללים ומתחברים?

כן.

תלמיד: כתוב "הרי אנו רואים מדברי הרמב"ם, שכולם צריכים לבוא לשמה, אלא ההבחן הוא בזמן.", איך אתה מסביר את המשפט הזה?

ככה זה, כל אחד לפי שלו, ככל שמבין, ככל שמרגיש, ככל שיש לו הכנה מתוך המבנה של הנשמה.

תלמיד: זאת אומרת, כל אחד מגיע בזמן שלו, תקרא לזה גמר תיקון או שתקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל בגדול לא כולם זוכים בבת אחת באותו דבר?

לא, לא.

שאלה: מה הזהירות שבה אנחנו צריכים להיות במשפט של "הוכח תוכיח"?

יש משפט שאומר שאם אתה בטוח שאתה צודק במשהו והשני אתה רואה אותו שהוא נמצא בספקות, אז אתה צריך לספר לו על היסוד של הביטחון שלך ויכול להיות שזה יעזור לו.

תלמיד: הוא כותב שלפעמים האדם מטיף מוסר לשני מטעם שליטה, איך אנחנו יכולים להיזהר שאנחנו רוצים להשפיע לחברים לעשות את זה דווקא מטעם הטוב ולא מטעם השליטה?

צריכים להיזהר. שמעת ממני כאלו דברים?

תלמיד: לא, אני שואל עצה כדי לדעת אם הכוונה שלי נקייה כשאני נגיד פונה לחבר.

רק לתת דוגמה. וכמה הוא מקבל מתוך אותה הדוגמה, שיקבל וכמה לא אז לא, זה מה שאני ממליץ.

שאלה: החברים יתחילו להגיע עוד לפני הכנס והכנס יתחיל כביכול לפני, אבל יש לנו כנס בפירוש היומיים האלה ומסביב. צריכה להיות איזה הפרדה פנימית בעבודה בין עד לפני היומיים האלה, וכניסה ממש?

אני חושב שאנחנו נלמד, אנחנו נדבר על כל מיני דברים כאלה שהם חשובים לאלו שבאו לכנס פיזית, וגם לפני הכנס שתהיה להם עבודה והכנה וגם בזמן ואחרי זה.

תלמיד: הרי כל יום בשיעור בוקר אנחנו כל הזמן עובדים, אבל ביום לפני הכנס כשאני הולך לישון וקם למחרת, אני צריך להיות שונה במשהו, צריך לסובב איזה סוויץ' פנימי, עכשיו מתחיל הכנס?

למתוח את הקפיץ אתה כבר צריך להתחיל מהיום כדי שאז זה יעבוד.

תלמיד: אם זה כבר מהיום, אז מה זה ספציפית היומיים של הכנס?

דבר עם החברים כי אתם עושים, אתם מתכננים, אתם מבצעים את העבודה, דבר איתם ותחליטו.

תלמיד: אנחנו עובדים, רק פשוט העבודה בכנס והעבודה לפני הכנס צריכה להיות שונה במשהו כאילו?

לא, מרגע שאתם מתחילים לחשוב על זה ולהתקדם לזה, זה כבר נקרא כנס.

(סוף השיעור)