שיעור בוקר 21.12.2025 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 23.12.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/4GquW4Mc?activeTab=downloads&mediaType=video

חג החנוכה - 2

קריין: פסקה שנייה מלמעלה בטור א' בעמוד 1245 אמצע הטור "ובזמן שיש לאדם הרגשת גדלות ה'".

"הנה אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל."

אבל הם רוצים לעשות בתוך הדעת, לא שרק אין להם אפשרות. זאת אומרת, הם רוצים לעשות בתוך הדעת. זה מתחיל להיות מזה שלא יכולים אולי, אבל נלחמים על להיות בתוך הדעת.

"והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. שפירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'.

ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה.

נמצא, גדלותו של אדם, שהוא זוכה להרגשת גדלות ה', בא דוקא ע"י זה, שהאדם משפיל עצמו, היינו שמשפיל את הדעת שלו. ואז הוא יכול לזכות לגדלות ה', הנקרא "דעת דקדושה".

ובזה יש לפרש מה שכתוב ("ויתן לך" למוצאי שבת) "אמר רבי יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו, וכו'". בטח יש בזה פירוש יותר פשוט. אולם כשאנו מדברים בדרך העבודה, יש להבין מה שכתוב, שאנו מוצאים את ענותנותו של הקב"ה, שהוא ענו. ויש להבין, מה שייך לומר אצל הבורא מידת ענוות. כי משמע, שפלות. ואיך שייך לומר אצל הבורא מדה זו. ובדרך כלל כתוב "ה' מלך גאות לבש".

ויש לפרש, שהכוונה היא על האדם. כלומר, כל מקום שאדם זוכה לגדלותו יתברך, להשיג משהו מגדלות ה', "שם אתה מוצא את ענותנותו" של אדם. שלפי גדלות ה', שהאדם זוכה, בשיעור כזה האדם רואה את שפלותו.

זאת אומרת, שדוקא בזמן שהאדם הולך למעלה מהדעת, אז באה לו הדעת, ורוצה להפריע לו. ומתחיל להתוכח עמו. והאדם רואה אז, שאין לו מה להשיב. אז האדם רואה את הרע שיש בו, שהוא צריך להתחזקות יתירה, שיהא בידו של אדם להנצל מהדעת של יצר הרע, הנקרא בחינת "יונים". ורואה אז, לפי הרע שמגולה אצלו, שאין עוד כל כך שפל כמוהו, מטעם שהרע מגולה אצלו יותר משאר אנשים. כנ"ל, כפי הטוב שהאדם עושה, אם האדם הולך בדרך האמת, שהוא רוצה לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

נמצא, בזמן שהאדם זוכה לגדלות ה' אפילו משהו, האדם אינו יודע מדוע עזר לו ה' יותר משאר אנשים. כי הוא מרגיש, שהוא יותר גרוע מכל אנשים שבעולם. ואומר לעצמו, בטח אם שאר אנשים היו יודעים את דרך האמת, כפי שהוא מבין, בטח היו הם אנשי מעלה ולא כמוהו. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש קצת גדלות ה', הוא בא לידי שפלות, מזה שה' עזר לשפל כמוהו. וזה שכתוב "בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו".

לכן בזמן שהאדם אומר לה' "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים" (תפלת נעילה), שפירוש, בזמן שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, שזה נקרא "נותן יד להתפייסות, וימינך פשוטה לקבל שבים". היינו, שהאדם אומר לה', אני מרגיש את מצבי, איך שאני נמצא במצב של רשע ופושע יותר מכל העולם. וזה באה לו מסיבה שמלמעלה גילו לו את הרע, כנ"ל, שאין מגלים לאדם רע יותר מכפי טוב הנמצא בו.

כמו שפרשנו את מה שאמרו חז"ל "רשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, וצדיקים כהר גבוה". ולכאורה היה הדבר צריך להיות להיפך. הרשעים, שלא יכולים להתגבר על יצר הרע, אז הם צריכים לומר, שהיצר הרע כהר גבוה. מה שאין כן הצדיקים, שכן היה להם כח התגברות, היה צריך להיות היצר הרע בעיניהם כחוט השערה.

והתשובה היא כנ"ל, שאין מראים לאדם את הרע שבו, אלא לפי ערך הטוב שנמצא בו. מטעם, כדי שיהא הטוב ורע מאוזן. לכן צדיקים, שיש להם הרבה עליות וירידות, כל הירידות הן מצד היצר הרע. לכן מהרבה ירידות נעשה "הר גבוה". ומילת "הר" יש לפרש הרהורים. זאת אומרת, מכל הרהור, שהאדם מהרהר אחרי מדתו של הקב"ה, שאינו מאמין בהשגחתו יתברך, שהוא טוב ומטיב, זה נקרא "הרהור רע".

לכן אצל צדיקים היצר הרע הוא נעשה הר גבוה. מה שאין כן אצל רשעים, שאין להם עליות וירידות, מטעם שאי אפשר לקבל ירידה מטרם שהאדם עולה, כמו שבארנו בענין חלום יעקב, שכתוב "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", שהיה צריך לומר מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים".

אלא בבחינת עבודה, כל אנשים באו לעולם הזה בתור לקיים שליחות של הבורא. ו"מלאך נקרא שליח". לכן מקודם צריך לעלות בדרגת עבודה, שמרגישים קצת התקרבות ה'. ואח"כ אפשר להיות ירידות. לכן רשעים, שאין להם עליות, ממילא אין להם ירידות. ובאמת למה אין הם עולים. זהו מטעם, שהיצר הרע מפריע להם לעלות. לכן הם נשארים בהיצר הרע שאינו אלא כחוט השערה.

לכן צדיקים, שיש להם הצורה אמיתית של הרע, לכן בזמן שה' עוזר להם, הם מרגישים את שפלותם, שהבורא קירב אותם. וזה נקרא כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון". שפירוש, שהאדם אומר, בזמן שהייתי נמצא באשפה, ונהנתי ממה שכל בעלי חי לוקחים את מזונותיהם, היינו מאשפה. וזה שכתוב "במקום גדלותו של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו".

אולם יש לפרש זה, כנ"ל, שאין להאדם לומר עתה, שכבר זכיתי לבחינת גדלות ה', כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, היות שכבר יש לי על מה לבנות את העבודה שלי, על בסיס שזכיתי עכשיו לגדלות ה'.

אלא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות זהיר, בזמן שהוא זוכה לאיזו התקרבות מצד ה'. שאל יאמר, שעתה הוא יודע, שכדאי לעבוד עבודת הקודש, בגלל שהוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. אלא האדם צריך לומר, עתה אני רואה, שכדאי לעבוד למעלה מהדעת, כי דוקא ע"י זה שאני רוצה ללכת למעלה מהדעת, ה' נותן לי קצת התקרבות אליו.

לכן הוא מקבל ההתקרבות הזו בתור סימן, שהוא הולך בדרך האמת. לכן הוא מקבל עתה, שמהיום והלאה לא ירצה לקבל שום עבודה בתוך הדעת, אלא הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין הוא לוקח התקרבות ה' בתור בסיס, שעל זה הוא אומר, שכדאי להיות עובד ה', היות שיש לי כבר בסיס. אלא להיפך, שמהיום והלאה הוא יעבוד רק למעלה מהדעת.

וזה שכתוב "במקום גדלות של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו". כלומר, במקום גדלותו, היינו במקום שהאדם משיג קצת גדלות ה', שם אתה צריך למצוא את ענותנותו. כלומר, ששם במקום שהאדם מוצא את גדלותו של הקדוש ברוך הוא, האדם צריך למצוא את ענותנותו של האדם, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, הנקראת "שפלות", "ענוה".

היות שבחינת אמונה היא בחינה שהיא למטה מחשיבות. לכן אמונה נקראת בחינת "מטה". זאת אומרת, שבזמן שהאדם מוצא גדלות ה', האדם צריך לחפש ולמצוא מקום לעבוד בבחינת אמונה, ולא בבחינת מה שהוא מצא מקום גדלות ה'.

היות שהאדם צריך לומר, זה שזכה קצת למצוא מקום לגדלות ה', הוא מטעם, שהלך מקודם בבחינת אמונה, שנקראת בחינת "מטה", בחינת "שפלות". לכן הוא ממשיך ללכת בדרך הזו, שהיא אמונה למעלה מהדעת. היות שהוא רואה, שדרך זו היא דרך אמת, והוכחה לזה שדוקא ע"י הכנה זו ה' מקרב אותו אליו.

וזה שכתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה. אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה.

והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת."

סדנה

מה זה נקרא "כניעה ללא תנאי"?

*

מה זה קבלה למעלה מהדעת, קבלה בתוך הדעת, קבלה למטה מהדעת? מה זה קבלה למעלה, בתוך ולמטה מהדעת? לא השפעה, אלא קבלה.

.

*

מה ההבדל בין קבלה למעלה מהדעת, לבין השפעה למעלה מהדעת. בין קבלה בתוך הדעת לבין השפעה בתוך הדעת. בין קבלה למטה מהדעת לבין השפעה למטה מהדעת?

*

המכבים שהיו נלחמים, הם ידעו שבית המקדש עומד להישרף, וכל עם ישראל עומד לצאת לגלות לכל הכיוונים, והם נלחמו למעלה מהדעת על זה שזה לא יקרה. אמנם שהיו יודעים, שזה על בטוח בעתיד חייב לקרות. אנחנו באים מכיוון שלנו שהכל מחורב, וצריכים לבנות את הכלים דהשפעה כנגד כלים דקבלה, יוונים כנגד מכבים, יהודים. במה אנחנו עובדים למעלה מהדעת, מה העבודה למעלה מהדעת שלנו?

אצלם ברור מה קורה. אני יודע שכן, זה לא יחזיק. שכן, לפי תכנית הבריאה כך זה יקרה, ואני בכל זאת חייב לעמוד ועד הסוף אלה החיים שלי. כך הם נלחמו. איך אנחנו נלחמים, איפה למעלה מהדעת שלנו? תנסו למעלה מהדעת, ממרכז העשירייה.

*

האם אנחנו בונים דעת בתוך הקבוצה, כדי שלכל אחד יהיה אפשרות ללכת למעלה מדעתו עם דעת הקבוצה?

ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא "שאין לי שכל", "אין לי דעת", אז איך אני הולך? אני הולך עם משהו שיותר גבוה ממני. "גבוה" בבחינה רוחנית, זה נקרא "יותר מחובר", מִדרגה שיש שם חיבור יתר ממני, שזו דרגת הקבוצה. האם אנחנו בונים שכל ודעת בקבוצה, כדי ללכת עם זה, לעומת השכל והדעת הפרטי שלי?

עד שלא נבנה לא נלך. איך אנחנו בונים את זה?

*

זאת אומרת, כדי לבנות דעת בתוך הקבוצה, אנחנו צריכים כנראה מאור המחזיר למוטב שיחבר את הנקודות שלנו שהם שייכים לקשר בינינו, שרק אותם אנחנו יכולים לחבר בינינו, ואז יהיה לנו על ידי המאור המחזיר למוטב דעת הקבוצה. מה שיתבאר לי נניח תוך זה שאני מחובר עם אחרים בנקודות שבלב, זה יהיה דעת הקבוצה. וכל אחד אז יכול להתכלל בתוך דעת הקבוצה, וזה נקרא ש"הוא הולך למעלה מדעתו". למה? בתנאי שהאור העליון בונה את הדעת.

האם אפשר ללכת למעלה מדעת הקבוצה? אם יש דעת, תמיד אפשר ללכת למעלה מהדעת כנראה? איך עושים זאת? איך הולכים למעלה מהדעת של הקבוצה?

*

קריין: 1538, כתבי רב"ש כרך ב'. נשארים באותו ספר 1538 אגרת ס"ח.

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

אני שולח לך ולכל משפחתך ברכת מזל טוב, יהי רצון שיהיה אצל משפחתך נחת ושלום ובריאות. וכמו שמשפחתך נתגדלה כעת כן יתגדלו אצלך כל המעשים שאתה עוסק בהם הן בגשמיות והן ברוחניות ותראה בהם הצלחה וברכה.

הנה אנו רואים שחז"ל תקנו לפרסם את הנס על שני ניסים שנעשו לכלל ישראל, שהם חנוכה ופורים. בחנוכה על ידי הדלקת הנרות ובפורים על ידי קריאת מגילה. ויש להבין למה בחנוכה צריכים להראות את הנרות בחוץ שכולם יראו, וכן הזמן של הדלקת הנרות הוא "עד שתכלה רגל מן השוק", שהוא מטעם שאנשים בחוץ יראו, מה שאין כן בפורים. עוד יש להבין למה בחנוכה שאלו חז"ל "מאי חנוכה", מה שאין כן בפורים.

אלא שיש להבחין בין הנס שהיה על רוחניות לנס שהוא על גשמיות. וענין נס בכלל מהו? אלא שזה ידוע שכל דבר שהוא בטבע אינו נקרא נס אלא מה שהוא למעלה מהטבע זה נקרא נס. וענין טבע הוא מה שהאדם יכול לעשות בעצמו, שזה נקרא בדרך הטבע, מה שאם כן אם אין בידי אדם לעשותו זה כבר נקרא למעלה מהטבע. למשל, כשחס ושלום יש למישהו חולה בביתו וכל הרופאים כבר ייאשו אותו, שאמרו שאין הם יכולים לעזור לחולה, אז יהודי מאמין אומר להקב"ה: רבונו של עולם, עכשיו אין מי שיוכל לעזור לי רק אתה. לכן הוא מבקש מהקב"ה: עשה לי נס ורפא את החולה שלי. ואז כשהחולה נתרפא נקרא זה נס מן השמים.

ובזה נבין את ענין נס של רוחניות. הנה כשהאדם נולד תיכף מתחבר אליו היצה"ר, כמו שכתוב: "לפתח חטאת רובץ". והיצר טוב בא לי"ג שנה. והנה חז"ל אמרו: "אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו", משום שיצדיקו את הראשון בריבו. אם כן לפי זה כשיצר הרע בא בטענותיו לאדם, בטח שמוכרח לשמוע לו, ואח"כ כשבא היצר הטוב אז דבריו אינם נשמעים, כנ"ל. נמצא שהיצר הטוב הוא בגלות וכל השליטה על הגוף יש ליצר הרע. וזה נבחן שהרוחניות היא בגלות תחת הגשמיות.

ואין יכולת בידי אדם לצאת מגלות זו, ורק הקב"ה יכול להוציאו, כמו שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", מזה אנו רואים שרק הקב"ה יכול לעזור. לכן נקרא זה נס.

והנה בחנוכה אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" וכו'. הרי שהגלות היתה רק על רוחניות, שהיוונים רצו לשלוט על עם ישראל עם הפילוסופיה שלהם.

וזה שאנו אומרים: "יונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומת מגדלי" וכו'. שענין חומת אומר האר"י הקדוש שהוא אותיות תחום. היינו שלעם ישראל יש תחום עד כמה שמותר לחשוב, היינו שהאדם צריך להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב - אע"פ שאין אנו מבינים את זה.

ובזמן שיש לאדם תחום הזה, אז יש לו חומת שהשונאים לא יוכלו להכנס אליו, שזו היא שמירה מפני מחשבות זרות. ומשום זה מכונה האמונה בשם חומה. והיוונים פרצו את החומה הזו. ונעשה נס שהקב"ה עזר להם, כנ"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

נמצא, שחנוכה היה נס רוחני, וברוחניות צריכים לשאול מה, אחרת לא מרגישים את הנס, לכן אמרו "מאי חנוכה", בכדי שכל אחד ישאל את ענין הנס של רוחניות. היינו, בכדי שידע מקודם את ענין גלות רוחנית, ואחר כך יכול לזכות לגאולה הרוחנית.

ומשום זה צריכים לפרסם זאת ברבים, כדי לתת התענינות לכל אחד ואחד, אחרת אין מרגישים לא את הגלות ולא את הגאולה. כי ענין גלות הוא ענין של הרגשה. למשל, מי שרואה את חברו שנוסע במכונית בשבת, והוא ניגש אליו ושואלו: שמע ידידי, אתה מתחרט על זה שאתה נוסע בשבת? הלא חז"ל אמרו: "רשעים מלאים חרטות"?! בטח שהוא יצחק ממנו. ואם כן מה הפירוש שחז"ל אמרו שרשעים מלאים חרטות?

אלא, אנו מוכרחים לומר שמי שהוא מרגיש שהוא רשע הוא מתחרט, אבל מי שאינו מרגיש אין הוא מתחרט. לכן האדם הזה שנוסע בשבת ואינו מתחרט, בטח שהוא לא מרגיש שהוא רשע, כיון שהוא לא מאמין בקב"ה, לכן אין הוא מחזיק את עצמו לרשע בזה שהוא נוסע בשבת.

היוצא מזה, כי אי אפשר להיות שהאדם יהיה בגלות הרוחנית אם הוא לא מרגיש את זה. לכן צריכים לשאול "מאי חנוכה", בכדי שהאדם יתחיל לתת דין וחשבון לעצמו. מה שאין כן פורים שהיה גאולת הגשמיות, לכן לא צריכים לשאול "מאי", כי גלות גשמית כל אחד יודע ומרגיש, לכן כשמפרסמין את הנס כולם יודעים.

לכן בחנוכה אנו אומרים "הנרות הללו וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם", משום שהנס היה רק על רוחניות. מה שאם כן בפורים "משתה ושמחה" כתיב, מטעם שהנס היה על הגופות.

וה' יעזור לנו שנזכה לגאולה ברוחניות ובגשמיות אמן."

שאלה: מה ההבדל בין חומה נגיד שהיא לא לרצות לקבל בתוך הדעת, לבין חומה שהיא כאילו ללכת בהשפעה, באמונה למעלה מהדעת? או איך מגיעים מזה לזה?

שאלה: יש לא לרצות לקבל בתוך הדעת.

זה בסדר גמור.

שאלה: כן. אבל זה לא נקרא, "ללכת באמונה למעלה מהדעת".

בתוך הדעת זה בתוך הדעת, אז מה אתה אומר למעלה?

אם אתה אומר שבתוך הדעת לרצות. בתוך הדעת לא לרצות, בתוך הדעת. זה בתוך הדעת, זהו. זה לפי החלטה שלי.

שאלה: לא, אבל התנגדות לקבל בתוך הדעת, על זה אני מתכוון.

שאני מתנגד שיהיה משהו בתוך הדעת.

אני מתנגד בתוך הדעת שלי, כשאני מתנגד?

שאלה: זה מה שאני שואל.

אני לא יכול לענות. תן לי שאלה ברורה.

תלמיד: האם יכול להיות קשר בין עבודה שהיא בהתנגדות, אפילו של לשנוא בתוך הדעת, לבין עבודה שהיא בלמעלה מהדעת, האם יש איזה קשר, איזה מעַבר?

אתה שואל, מה הקשר בין עבודה בתוך הדעת לא חשוב מאיזה סוגים, לבין עבודה למעלה מהדעת לא חשוב מאיזה סוגים?

תלמיד: כן.

שהדעת הזה באה מהבורא. מה שבתוך הטבע שלי, זה נקרא "בתוך הדעת". לא חשוב על מה אני מחליט, השפעה, קבלה, לא חשוב מה בכלל, זה בתוך הדעת. גשמיות. אם אני מקבל טבע אחר, שזה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, מה שאני אעשה לפי הטבע השני, זה יקרא "למעלה מהדעת", למעלה מדעתי הקודמת.

תלמיד: בתוך הדעת עשיתי איזו מחשבה, חשבון, ואמרתי אני הולך למעלה זה.

איך אתה יכול ללכת למעלה מזה, אם עשית בזה עכשיו חשבון?

תלמיד: אני מבין שכל חשבון שאני עושה בדעת שלי, זו דעת שלי. אני אומר, אני זורק את זה, אני הולך לקבוצה, ומה שהקבוצה תגיד לי, זה יהיה מעל הדעת שלי.

אז זה שאתה הולך עכשיו לקבוצה, זו לא דעתך?

תלמיד: לא.

אז של מי?

תלמיד: של החברים, של הקבוצה.

אבל אתה קיבלת את זה?

תלמיד: כן, זה הפך להיות הדעת שלי?

ודאי.

תלמיד: אז מה השלב הבא?

אין שלב הבא, תמיד אתה עושה כך. אתה מקבל דעות מכל הכיוונים, אם אתה קולט אותן והופך אותן לשלך, אז זה שלך. אני חשבתי לשכב על הספה ואמרתי לא, אני עכשיו קם והולך לקבוצה. אז עשית את זה למעלה מהדעת? דעתך השתנתה.

תלמיד: אז שוב, יש דעת קבוצתית.

גם זה הופך להיות דעתך. אפילו הקבוצה שמשפיעה עליך זו דעתך. אפילו אם באים אליך ומשכנעים אותך ואתה מסכים להשתכנע, אתה רק לא כל כך רוצה, כן רוצה, מכל מיני סיבות, זו דעתך. כשאתה פועל זו דעתך.

תלמיד: בכל פעם שאני משיג משהו זה הופך להיות דעתי וזה כבר בתוך הכלים שלי?

כן.

תלמיד: כל דבר שמעל הכלים שלי זה מעל הדעת שלי. האם זה מסתיים מתישהו, ואם כן אז איך?

אז אתה שואל, מה זה נקרא "לעשות למעלה מדעתי", אם בכל פעם שאני מקבל איזו דעת חדשה זו תהיה דעתי, אז אף פעם אני לא אעשה למעלה מדעתי.

תלמיד: יש עצה שכן, כך?

אם האור העליון פועל עלינו הוא נותן לנו עוד דעת, הוא נותן לנו להבין, להרגיש מה בדיוק אנחנו רוצים בתוך דעתנו, ומה צריך להיות לפי דעת הבורא, לפי דעתו, ואז אני יכול לעשות או לפי דעתי או לפי דעתו. וכשאני מקבל לפי דעתו, זה נקרא שאני הולך "למעלה מדעתי". למה? כי כל דעתי, מה שהיה ויש, ויהיה, זה תמיד קבלה, רווח, שכר, ותמיד כשאני מקבל את דעת הבורא זה יהיה השפעה, ובכלים דקבלה זה יהיה מורגש כהפסד. ככה זה.

נרגיש בלקבל מהבורא את דעתו וזה לא מבטל את דעתי, זה פשוט מגיע בכלי חדש, זה לא באותו סגנון כמו שהיה קודם. כי כל החשבונות שאתה יכול לתת לי כדוגמה, כל החשבונות האלה הם בכלים שלי, רווח, מה כאן וכאן, זה הכול קבלה. אבל מה שמביא הבורא, זה לא בכלים שלי, זה בכלים של בינה.

אלה שני סוגי דעת, כי כל מה שאני יכול להרגיש ולעשות עם זה חשבון, במה אני מקבל, כמה אני נותן, במה אני מוותר, במה אני מרוויח וכן הלאה, לא חשוב מה, אפילו הרווח לא חשוב בזה, זו דעתי. אז דעת הקבוצה במקום דעתי, דעת העבודה, דעת האישה, דעת המנהל, לא חשוב מה, תמיד אנחנו עושים חשבונות, אני עושה את כל זה ברצון לקבל. וכשמגיע מאור, הוא נותן לי אפשרות לעשות חשבון למעלה מהדעת, כאילו זה בכלים שונים, חדשים שלא היו לי קודם. אני לא מקבל בחשבון בכלל את עצמי. חשוב לי או זולת או בורא, זה למעלה מהדעת.

תלמיד: כשהמקובלים כתבו, הבורא רצה כך או כך, זאת אומרת שהם השיגו את רצון הבורא, הם כבר גילו ממש את הרצונות והדעת של בורא?

כן, ודאי, לכן כך הם כותבים. זה מובא ב"שמעתי" "ענין השגה רוחנית" או בעוד כל מיני מאמרים כאלה.

שאלה: הרב"ש כותב כאן, "היינו שלעם ישראל יש תחום עד כמה שמותר לחשוב". כעשירייה בעבודה, איפה עוצר התחום שבו אנחנו חושבים ביחד, וממנו והלאה אנחנו הולכים באמונה?

אנחנו הולכים בתוך הדעת כל הזמן. רק במקרים שמקבלים מלמעלה השפעת המאור המחזיר למוטב, הוא מעלה אותנו לדרגת הבינה כי זה הטבע שלו, ואז אנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: כשאדם מבטל את עצמו, הוא מבטל את עצמו בתוך הדעת, ואחר כך את העבודה שלו הוא עושה מעל הדעת, נכון? האם כל פעם שבן אדם מבטל את עצמו, הוא מבטל את עצמו בתוך הדעת?

לא. אם אני מבטל את עצמי בתוך הדעת, אני מקבל דעת יותר גדולה שביטלה את הדעת הקודמת. איך אני יכול לבטל את דעתי?

תלמיד: נניח שאני מגיע לקבוצה בפעם הראשונה, האם אני יכול לעשות משהו מעל הדעת שלי, כשאני מבטל את עצמי?

כן, ודאי. בקבוצה אומרים, אם אתה רוצה להיות אצלנו, אתה צריך לבוא בשלוש בלילה. אבל אני בשלוש בלילה רואה את החלום השני שלי בלבד, איך אני אבוא? ואיפה הסדרה השלישית, אני גם מפסיד. תסתכל על הפרצוף שלך אתה תראה שאני צודק. ומה עושים? אז אתה אומר, אני הולך למעלה מהדעת, אני מוותר על החלום. ומה קורה הלאה? וויתרת? וויתרת. הגעת? הגעת. אתה הולך למעלה מהדעת? אתה הולך לפי דעת הקבוצה, זה לא נקרא שאתה "הולך למעלה מהדעת", זה נקרא "המחליף פרה בחמור". במה שטוב לך אתה עושה, אתה עושה חשבון.

ואין דבר אחר, אפילו שחס ושלום נותנים לי מכות, אז אין לי ברירה, נותנים מכות, אז אני מחליף את דעתי. מה אני אעשה, אני בסך הכול רצון לקבל. עכשיו יבואו אלי, יעשו איתי מה שהם רוצים כי אני רצון לקבל, הם יכולים לעשות ממני הכול. זה לא יאומן מה אפשר לעשות מאדם. מה זה אדם? רצון לקבל. מרצון לקבל, אם אתה יודע איך להשפיע עליו, אתה יכול לעשות ממנו הכול. זאת אומרת אין לך שום אפשרות לצאת מדעתך, תמיד אתה תעשה את מה שהרצון לקבל שלך מחייב אותך.

תלמיד: זאת אומרת לפי מה שאני מבין, אפילו אם בן אדם מגיע בפעם הראשונה לקבוצה והוא מתבטל, הוא עושה את זה עקב דברים שמביאים אותו לזה?

ודאי, אלא איך בכל זאת אנחנו מגיעים לרוחניות?

תלמיד: המאור המחזיר למוטב.

לא מאור המחזיר למוטב. הנקודה שבלב. אם לא הייתה שבירה ונקודה שבלב בכל אחד, אף אחד לא היה משתוקק. מפני שיש לנו נקודה שבלב שהבורא כך השתיל, עכשיו הוא יודע לעבוד על זה, עליה הוא עובד. ועל ידי האור שמאיר, הוא כבר עושה מאיתנו מה שבא לו, לא בתוך הרצון, על הרצון האור פועל, ועל הנקודה שבלב הוא פועל. ואז אתה נמצא כל הזמן בהתפתחות, בהתרוצצות וכן הלאה. עכשיו השאלה, אם אני עושה את הפעולות מהנקודה שבלב על ידי המאור המחזיר למוטב, למה זה נקרא "למעלה מהדעת"? כי אני עושה את זה בגלל שהאור מחייב, בתוך הנקודה שבלב, ולכן זה נקרא לפי דעתו של הבורא ולא לפי דעתו של האדם. ככה זה קורה.

שאלה: כשהמאור פועל, הוא מבטא את עצמו דרך הקבוצה, אז מה ההבדל? איך המאור פועל?

מה זה חשוב, דרך הקבוצה או לא. הוא לא פועל דרך הקבוצה, הוא פועל דרך החיבור, כי וויתרתם על משהו והתחברתם, ודרך הוויתור הזה הוא פועל. הוויתור הזה הוא כבר וויתור רוחני.

תלמיד: אתה אומר שאני פועל לפי מה שהמאור מחייב אותי, דרך המאור שבחיבור. ואם אני פועל דרך הקבוצה, אז אני "מחליף פרה בחמור". זה לא אומר שאני פועל מעל הדעת.

לא דרך הקבוצה. כשאני קיבלתי דעת הקבוצה לבוא בשלוש בלילה ללמוד, זה נקרא "מחליף פרה בחמור". כי אני מקבל מה שהם אמרו לי.

תלמיד: לא ברור מה ההבדל אם אני פועל על ידי המאור שפועל בקבוצה, או על ידי הקבוצה.

כי המאור פועל דרך החיבור. קודם אנחנו מבקשים מהמאור שיחבר את הנקודות שבלב שלנו. דרך הנקודות שבלב הוא משפיע עלינו כל הזמן. זה במאמצים כל פעם, ואז אנחנו הולכים לפי הנקודה הזאת המשותפת בינינו. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כי זה השפעה הדדית, כל אחד וויתר על האגו שלו כדי להתחבר למרכז הקבוצה, כל אחד הביא למרכז הקבוצה את הנקודה שבלב שלו, אנחנו התפללנו יחד, זאת אומרת פנינו למאור המחזיר למוטב, הוא ייצב בינינו מהנקודות שבלב את מרכז הקבוצה, עכשיו משם אנחנו יכולים כולם ללכת הלאה.

מה זה "כולם"? אין לנו כבר כולם. הנקודה הזאת באמצע, מרכז הקבוצה, זה כבר אנחנו, ואנחנו פועלים לפי האור שהוא עושה. אנחנו רוצים רק את זה. מעלים מ"ן, מקבלים מ"ד, מעלים מ"ן, מקבלים מ"ד. רק בזה עובדים, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת". זאת אומרת לא לפי האגו שלנו, שיש לי עשירייה, אלא לפי הנקודות שבלב שהתחברו.

שאלה: מה זה וויתור, על מה מוותרים?

מוותרים על הגיון. על ההיגיון הבריא, הגשמי, היפה, שצריכים לעבוד, להרוויח, על זה מוותרים.

תלמיד: ואם נניח בדעתי להעיר את החברים כי הם נראים לי רדומים, זה משהו שכן מוותרים עליו למשל?

כל מה שאתה עושה, ולא המאור עושה, זה נקרא "בתוך הדעת". זהו. אין על מה לדבר.

תלמיד: כלומר כשהמאור עובר דרכי, אז אני מבין שהמאור עושה את זה?

אני לא יודע מה זה המאור עובר דרכי. המאור דרכי לא יכול לעבור, רק דרך מרכז הקבוצה ששם מחוברים כולם יחד.

תלמיד: הפעולה שאנחנו עושים כשאנחנו מחוברים, אנחנו יודעים שאנחנו עושים את זה שאנחנו מחוברים?

כן ולא. בהתחלה לא, אחר כך כן.

תלמיד: אז פשוט לדפוק על הנקודה הזו של איך אנחנו עושים את הפעולות ביחד בחיבור?

נניח שכן.

תלמיד: אז איפה הוויתור פה, אני לא מצליח להבין.

כן. תנסה לעשות את זה ותראה. מה זאת אומרת? לחבר את כל הנקודות יחד למרות האגו של כל אחד, ורק לדאוג לנקודות האלה ולחיות בהן. זה כלום? איפה הוויתור?

תלמיד: יש פעולות בחיים החומריים, הגשמיים שלנו שאנחנו צריכים לוותר עליהן?

לא. זה לא נקרא וויתור רוחני, גשמי וודאי שכן. זה ברור.