שיעור הקבלה היומי15 אוג׳ 2026(בוקר)
שיעור בנושא "התכללות" (מוקלט מתאריך 11.11.2016)
15 אוג׳ 2026
שיעור בוקר 15.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 11.11.2016
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/c/5wRQaYQy?media=&mediaType=video
קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: התכללות (חלק 1)
התכללות זאת תכונה מאוד מיוחדת, מאוד גבוהה, שמתפתחת בתוך הרצון לקבל אחרי הרבה תיקונים. אנחנו לומדים שמלכתחילה אחרי השבירה, יש בינינו ריחוק בין הרצונות, כי הם התרחקו זה מזה לפי אי השתוות הצורה, ונמצאים במרחב רוחני. זאת אומרת, בשדה שכל אחד, עד כמה שהוא מנוגד לחבר, נמצא במרחק ממנו. ואחר כך, כשמתחילים לעבוד על ההתקרבות, חיבור, תיקון שאנחנו צריכים לבצע, אז בתיקון הזה ישנם כמה שלבים.
קודם כל בהתקרבות זה לזה, שהמרחק יצטמצם ונוכל לשבת יחד. ועד כמה שסובלים מזה, יכולים להתגבר על זה. ואם מתחילים כבר להרגיש את הדחייה, זה כבר טוב. כבר מתחילים לגלות את המצב האמיתי, ועל זה צריכים להתחיל להרכיב את הקשרים, כוחות החיבור כנגד כוחות הפירוד, ועד שמתחילים לגעת זה בזה.
וגם בנגיעה אנחנו יכולים להרגיש התנגדות עוד יותר גדולה, כמו אגוזים בשק, ומבינים עד כמה זה לא פשוט, כל שכן, כשאנחנו עובדים על זה, כל העבודה הזאת היא רק כדי לעורר המאור המחזיר למוטב. כי אנחנו לא יכולים לעבוד בעצמינו על הרצון שלנו, כל אחד על שלו, וביחד לעבוד על הרצונות שלנו, כי זו המהות שלנו, כל הישות שלנו, זה הרצון האגואיסטי, זאת אומרת, דחייה אינסטינקטיבית זה מזה. וכשאנחנו עובדים על להתקרב, עד שנוגעים זה בזה, עד שכמו שאומר רב"ש, מתחילים בשחיקת הלבבות שיתחממו, ויתחילו להיות יותר חמים, שיהיה אפשר להיכנס דרך קיר הלב ללב, אז יש לנו התכללות. זה הנושא שלנו.
וההתכללות הזאת ברוחניות כבר מגיעה למצבים שאנחנו נכללים בתכונות, ברצונות, בכל מה שיש לחברו, כל אחד רוכש, ואז כל אחד בסופו של דבר, צריך להתכלל עם כל העולם. ועד שמגיעים לחיבור השלם שכל אחד כלול מכולם, ובכלל, כולם הופכים להיות כאחד. המצבים האלה כבר נקראים "דבקות" בינינו. ובמידה שבינינו אנחנו עושים את זה, אנחנו מתחילים לגלות את הכוח הכללי שלמעלה מנרנח"י שממלא אותנו, שהוא נקרא "הבורא".
לכן התכללות, זה מעבר מאוד מיוחד בתיקון הרצון לקבל שלנו. מזה שאנחנו עדיין יכולים להתקרב זה לזה אולי, אפילו בנגיעה זה בזה, אבל התכללות זה ממש שאני נכלל מכל מה שיש לחבר, והוא ממני, וכך אנחנו הופכים להיות, לאט לאט כך, כמו נכללים זה מזה, נכסים יותר ויותר, ויותר, זה לתוך שטח זה, ויש בינינו שטח משותף. ומה שנולד מהשטח המשותף שלנו, זה נקרא "תוצאה".
כמו שאנחנו לומדים מכל חלקי הטבע שקיימים דברים כאלה, במיוחד בקשרים בין זכר לנקבה שנכללים זה מזה. ובמיוחד כאן, זו עבודת הזכר. לכן אנחנו רואים, שגם בעבודה שלנו, בעולם שלנו, העבודה הרוחנית היא במיוחד שייכת לגברים. לנשים בהרבה פחות, מספיק להן להיות בחפץ חסד. והגברים, לא. ומלכתחילה גם הכרומוזומים Y , X האלה נכללים כדי שתהיה לנו התכללות עם כולם. וההכנה הזאת, ודאי קיימת גם בצורה רוחנית. יש על זה הרבה מה לדבר, אבל בואו אולי נתקדם לקטעים שלנו, ומתוכם אולי נראה.
אבל שוב, ציירתי התכללות כשלב המתקדם בתיקון הכלים, שזה בינתיים להתעלות מעל עצמו, להתקרב לחברים, להיות במרחק יותר קצר ואחר כך לגעת זה בזה, ועד שמתחילים להתכלל. זאת אומרת, להיכנס זה לתוך זה, לספוג את החסרונות של החבר, כדי לעזור לו ולמלא אותו. כמו שכתוב, "איש את רעהו יעזורו"1, זה לא רק בצורה גשמית, אלא דווקא בצורה הרוחנית. זאת אומרת, ההתכללות היא ממש מצב המתקדם מצד אחד, מצד שני, אנחנו בכל זאת צריכים להתחיל אותו מלכתחילה, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה"2. ואפילו כשאנחנו מתקדמים במצבים בינתיים, איך להתקרב רק זה לזה, כל שלב נכלל מכל השלבים, אפילו אם אנחנו לא מודעים לזה. ולכן, כדאי לנו ללמוד, אפילו בשלב ההתחלתי שלנו, מה זו התכללות.
קריין: קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא התכללות. קטע מספר אחד מתוך בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה".
" ועיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתיחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכל יכול וכללם יחד."
(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)
כשאנחנו עוסקים במדע העולם הזה, בללמוד, בלחקור, לברר, בכל דבר שאנחנו רוצים להתקדם, מאיזה חלקיק אלמנטרי פשוט, זה התכללות שבדברים, בתכונות, איך מזה לומדים את זה, כלל ופרט, פרט וכלל, וכן הלאה, זה לפי כול כללי ההשכלה, גם הגשמית, וגם הרוחנית. ולכן ההתכללות בזה היא דבר הכרחי. כל החכמות, כל המדע, הכול בא מתוך התכללות, מתוך זה שלא חשוב אם אני לומד משהו, כבר אני נכלל מזה שאני לומד, אני בונה בי, בתוכי, תבנית של מה שאני לומד וכך אני נכלל מהדברים. ככל שאדם מקבל יותר ויותר תבניות מבחוץ, ולפי איך שהוא יכול לשלב אותן יחד בתוכו, כך הוא יותר מכיר את העולם ויכול לעבוד עימו.
לכן בעל הסולם אומר "עיקר הפלא שבחכמה זו", זאת אומרת בחכמת הקבלה, "היא התכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים, על ידה," על ידי התכללות "ומתכללים ומשתלבים ומתייחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכול יכול וכללם יחד."
ודווקא מתוך ההתכנסות הזאת זה בזה, שכל אחד נכלל מהאחרים, אנחנו בזה מתקנים את השבירה, חטא עץ הדעת, עד שנעשים אחד.
ועוד יותר מזה, אם לא ההתכללות, לא היינו יכולים להשיג את הנרנח"י, פי תר"ך פעמים ממה שאנחנו צריכים להשיג. כי כל התועלת מהשבירה היא שהחלקים נפרדים ומתערבבים בזמן השבירה, ואחר כך עוד נכללים זה מזה בזמן שמתקנים את עצמם, ואז יש לנו התכללות שלמה, כל אחד בכולם, שבזה דווקא אנחנו משיגים מושג אחד, שזה הבורא.
קריין: קטע מספר שניים מתוך אגרת י"ז של בעל הסולם.
"כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שע"כ נקראת היחידה בשם "כתר", לרמז על מספר "תר"ך".
והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.
אבל קוב"ה ה"ס אור א"ס המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שז"ס שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזא"ז.
המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש."
(כתבי בעל הסולם, אגרת י"ז)
כל זה מושג רק על ידי התכללות, כי בינתיים אנחנו לא יכולים אולי להבין. מי זה היה האדם הראשון? מבנה, רצון לקבל שהיה מלא באור העליון בבחינת חסדים, נשמה, לא יותר. הוא היה קטן, זאת אומרת קטנות, גלגלתא ועיניים. לא פועלים בו כלים דקבלה, היה "מהול" מה שנקרא ולא הייתה לו שום אפשרות בכלל לדעת מיהו ומהו. שום דבר, כמו בחלום, כך אנחנו אומרים על מצב הקטנות, ללא שום השגה מי אני, מה אני, זאת אומרת קיום ממש בחוסר הכרה מעצמו, מהמצב, מהעולם, מהבורא. חטא עץ הדעת זה שהוא צירף לעצמו כלים דקבלה, אח"פ, כמו שכתוב "משך בעורלתו", ולכן כשהצטרפו כלים דקבלה הוא נשבר, כי לא היה מסך על כלים דקבלה, לקבל על מנת להשפיע, לעבוד עם אור חכמה על מנת להשפיע. מזה הוא נשבר. נשברו גם כלים דהשפעה, כי הם התכללו עם כלים דקבלה כשנכללו יחד כל אחד מכולם.
זאת התוצאה מהשבירה. אבל זה מה שיפה וטוב, כי עכשיו יצטרך לתקן כל פרט ופרט, ובתיקון הפרט הוא מתקן בעצם את ההתכללות שלו בכל יתר הפרטים. זאת אומרת, אי אפשר לגעת באף גרגר של רצון לקבל, במשהו הקטן ביותר, אלא אם אתה מתקן יחד עימו, וזה כבר ברור מאליו שכך צריך להיות, אלא אם אתה מתקן את כל ההתכללות שלך בכל הבריאה.
אנחנו לא מודעים לזה, אבל זה בעצם מה שאנחנו עושים. לכן החוקים האלה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, היינו שכל דבר כלול מעשר ועשר מעשר, ועשר מעשר בהתכללות, ושהבריאה כולה שלמה וגם כל חלק וחלק שלה שלם. האמת גם שאי אפשר לחלק אותה לחלקים אלא רק כלפינו זה כך, זה כדי שאנחנו נתפוס בינתיים לפי תפיסתנו המוגבלת, לכן אנחנו מדברים כך, אבל בעצם הכול זה עולם אחד גדול, אינטגרלי, רק שהמוח שלנו בינתיים לא יכול לעכל. גם אין לנו שפה לדבר על השלמות הזאת, זה מימד אחר, זה חתך אחר של המציאות.
לכן יוצא לנו שאנחנו צריכים לקיים עכשיו את המצווה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". הכלל הזה מתקיים אם אנחנו מקיימים תר"ך מצוות, היינו מתקנים תר"ך רצונות, כי בכל רצון יש התכללות של כל הרצונות וכך אנחנו מגיעים לזה שמקיימים. זאת אומרת כשאנחנו מתקנים תר"ך רצונות בעבודתם על מנת להשפיע, הרצונות האלה מתגלים לנו כנכללים זה מזה, ואז האור שאנחנו מקבלים בכל הרצונות האלה הוא כבר נרנח"י. לא נר"ן כמו שהיה באדם הראשון לפני השבירה, אלא נרנח"י. כללות האור הזה זה הבורא. כך אנחנו משיגים את הכול. שוב, כל הדברים באים מההתכללות.
סדנה
שאלתי הראשונה, איך אנחנו מממשים למעשה את ההתכללות בעשירייה, כי עשירייה היא בעצם יחידה שלמה, ואם אני מתקן אותה אז אני בעצם לא צריך לתקן כלום. למה? בגלל אותה התכללות שקיימת בטבע מלכתחילה. אם כך, איך על ידי זה שאני מתקן את העשירייה, אני מתקן על ידי ההתכללות את כל המציאות?
*
קריין: קטע מספר חמש, מתוך בעל הסולם, " ששים רבוא נשמות".
"אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר.
ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר, ... כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל"
(בעל הסולם, "ששים רבוא נשמות")
שאלה: אם נסתכל על האבולוציה של החומר, מאז המפץ הגדול, אז אנחנו רואים כל הזמן התכללות ברמה יותר ויותר גבוהה, החומר מתקבץ במבנים יותר מסובכים. אם נדבר נניח על הדומם, אז נוצרו חלקיקים אלמנטריים, אחר כך אטומים, מולקולות, זאת כנראה התכללות. אחר כך זה מגיע לשלב קריטי וכשנוצר תא חי, אז ההתכללות בפנים היא כנראה התכללות מסוג אחר.
היא ברמה אחרת.
תלמיד: מה השוני בעצם בהתכללות הזאת?
מתוך ההתכללות שלהם הם רכשו כוח התפתחות פנימי משלהם, זאת אומרת יש להם קשר עם האור. וודאי שהאור עושה הכול. גם את החלקיקים האלמנטריים האלה, האלקטרונים, הפרוטונים וכולי, עד שהם מתחברים ביניהם לכל מיני חומרים, גם זה על ידי האור. האור מחזיק אותם יחד, שום דבר חוץ מזה. אבל על ידי כניסת האור לתוך החומר הדומם, החומר הדומם מתחיל לקבל התכללות מיוחדת בכל החלקים שלו ובזה הוא נקרא צומח. זאת אומרת יש לו התכללות בכל החלקים האלה ועם האור יחד בצורה כזאת, שהחומר עצמו יכול לעשות כביכול פעולות כמו האור, במשהו. לכן הוא יכול להתפתח, להוליד ולמות, זאת אומרת התפשטות האור והסתלקות האור בתוך החומר. אבל בסופו של דבר זה בכול זאת אותם חלקים, זה אטומים והחלקים שמהם האטומים נכללים, כי הם בנויים, ורק מידת האור שבתוך החלקים האלה קובעת איזה סוג קשר יש ביניהם.
אחר כך החי, החי זה אותו דבר, רק שדרגת האור שפועלת בתוך החלקים ונותנת לחלקים האלה צורות התקשרות היא יותר גבוהה. מה זאת אומרת יותר גבוהה? נוכחות האור בתוך החלקים האלמנטריים מזמינה בהם חיסרון בצורה יותר גבוהה. הם מרגישים את עצמם מחוברים על ידי האור, על ידי איזה כוח ולכוח הזה הם נמשכים, במילים אחרות הם נמשכים למילוי, וכדי להשיג את המילוי הם חייבים תנועה, הם חייבים התרבות, הם כבר חייבים חיים בצורה אחרת מהצומח.
מה ההבדל בין אדם לחי, כי לפי הגוף זה אותו דבר? אלא לפי אותו אור המחזיר למוטב שנמצא בו, או ממלא אותו, או מברר אותו אבל בצורה עוד יותר גדולה. לכן אותם חלקים, כל אותם חלקים אלמנטריים מתחברים לצורות יותר מורכבות ודורשים התקשרות עם האור בדרגה חדשה.
זה מה שקורה בזמנינו. האנושות עוברת עכשיו מצורת החי לצורת המדבר כי היא רוצה להידמות לבורא. אלו שלבים שבהם מרגישים שצריכים במשהו להשתנות, אבל זה האור שמזמין את הכול, האור מנענע את הכלים.
שאלה: בזמנו אמרת שהגורם לשינוי היה שחלקים בתוך תא חי, נניח היו מוכנים לבטל את עצמם ולהתחבר, על בסיס הביטול, למען קיום החי החדש, נוצר דבר שלם, חדש.
זה נקרא התפתחות בדרך בעיתו. האור שמאיר מחייב אותם לביטול עצמם. כל חלק חייב לבטל את עצמו כדי להתחבר עם האחרים. ואז האור צריך להביא חיסרון, ומאין ברירה החלקים אז מתחברים כדי להשלים את החיסרון, לבטל אותו לפחות. זה נקרא שהאור דוחף אותם להתפתחות קדימה.
תלמיד: עשירייה מספר אחת ממוסקבה היא העשירייה התורנית היום, והם הרימו את השאלות. מוסקבה בבקשה.
שאלה: אנחנו עשירייה תורנית, והשאלה שלנו, מצד אחד על ידי ההתכללות אנחנו מגיעים לשלמות, כלומר יש איזו תחושה של הבורא. כמו שאמרת, שיש 620 מדרגות נרנח"י. מצד שני בהתכללות אנחנו נכללים בחסרונות אחד של השני. האם שני המצבים הללו קיימים יחד או אחד אחרי השני?
שניהם קיימים יחד, ודאי. אפילו שאני משלים את החסרונות, החסרונות נשארים. והמילוי שלהם גם נשאר. אי אפשר אור בלי כלי, וכלי בלי אור. אבל דווקא על ידי התכללות אני רוכש את החסרונות של הזולת, על ידי זה אני מגיע למשהו. על ידי זה אני סוף סוף מתחיל לקנות חיסרון. כי כל החיסרון שיש לי מלכתחילה, עכשיו נניח, כשעוד לא התחלתי להתכלל עם אף אחד, אני נמצא בחיסרון של בהמה, דרגת חי. מתי מתחיל להיות אדם, הדומה לבורא? כאשר אני נכלל עם הזולת, וזה לא יכול להיות פחות מעשירייה. זה עניין שצריכים לבוא לבית הכנסת, חייבים להיות מיד עשרה, לא תשעה, ולא אחד עשר.
ואם אני נכלל עם האחרים, קונה מהם חיסרון, ועובד על החיסרון הזה, אז החיסרון שאני קונה, זאת אומרת לא החיסרון שלי, הוא נקרא אדם. אני חוזר למערכת של אדם הראשון, שהיא מחוצה לי, ממנה נפלתי על ידי השבירה. לכן מי שלא נכלל עם הזולת הוא לא אדם, הוא עדיין "כולם כבהמות נדמו". לכן כל האנושות עדיין נמצאת בדרגת בהמה, דרגת חי. זה לא לגנאי, אלא זה אומר על חוסר התכללות. אנחנו, כשמתעסקים בעשיריות, זה התקדמות לדרגת האדם. זה ודאי עדיין לא בפועל, אבל כבר יש בנו משהו מהעניין הזה.
רק בצורה כזאת שאנחנו רוצים להיות יחד, ומשתדלים ככה להשתפשף זה בזה, רק בצורה כזאת אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. מתחיל להיות בנו חיסרון, אפילו שלא רוצים להיות יחד, או כן רוצים להיות יחד, זה לא חשוב, או בעד, או נגד. אלא כבר אנחנו מעוררים את המאור, מנענעים אותו. אבל אם אנחנו לא נוגעים אחד בשני, כל אחד שְמור מרחק, אין לנו שום קשר למאור המחזיר למוטב, הוא לא פועל. זה הבדל גדול בין דרגת החי, לדרגת האדם.
שאלה: ואני חשבתי שרק על ידי סופרים וספרים אפשר להתקדם רוחנית, ולאו דווקא על ידי זה שכל אחד מציג את האגו שלו.
לא מציג את האגו, למה?
תלמיד: כי בקבוצות, כל אחד מדבר מתוך האגו שלו.
אני לא יודע מה זה ספרים וסופרים.
תלמיד: זה מה שאומרים לי, כך אני יכול להתקדם רוחנית.
להתקדם ברוחניות אני יכול רק על ידי תיקון הרצון שלי, זה הטבע שלי. על הרצון שלי משפיע המאור המחזיר למוטב. שזה נקרא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". עכשיו השאלה, איך אני מעמיד את המאור המחזיר למוטב מול הרצון האגואיסטי שלי, מול יצר הרע? "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". מתי אני מגלה את היצר הרע?
תלמיד: על ידי שאני מתחבר עם החבר שלי, ואני מגלה שאני לא יכול להתחבר איתו.
בסדר, מה הבעיה? אתה צריך להשתדל להתחבר עם החבר, ויחד עם זה ללמוד משהו מהספרים שמדברים על החיבור, שזה ספרי הקבלה דווקא. ואז אתה בזה מזמין את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אנחנו לומדים כל הזמן, שאני צריך להשתמש בסופרים וספרים שהם כבר עברו את התהליך, אני צריך להתחבר אל מה שאתה לימדת אותנו.
נכון, אז על מה אנחנו קוראים עכשיו, נניח?
תלמיד: לא יודע.
מה אתה עכשיו שמעת, מה קראנו?
תלמיד: אני שמעתי שאתה אומר "תתחברו עם הספר".
אנחנו קראנו קטע מבעל הסולם, "ששים רבוא נשמות". לפני זה גם מבעל הסולם, יש כאן רמח"ל, יש כאן "קול הטור" מהגר"א, הרב קוק, קטעים מכל הדברים. אחר כך, "מאור ושמש". "פרי הארץ", שזה הרב מנדל מוויטבסק. ו"ליקוטי הלכות", "חושן משפט". "ליקוטי תפילות". קטעים מ"זוהר". מה אתה רוצה עוד, מאיפה להביא לך? מ"זוהר" יש לך מלא קטעים. "דגל מחנה אפרים", זו ממש חסידות גבוהה.
מה חסר לך, גמרא? גמרא מדברת גם על זה, אבל הם עדיין לא יכולים שם לחפש, הם עוד לא מוכנים לזה. אבל צריכים להשתדל, זה מאוד חשוב, שם יש כאלה דברים. אפילו חפש ב"פרקי אבות", בכאלו דברים.
שאלה: מה התחושה שבעל הסולם כותב עליה "שאדם מרגיש שנשמתו שורה בכל כלל ישראל,"?
איך אפשר להעביר תחושה למי שאין תחושה? יש לנו אומות העולם, זה נקרא אדם שנמצא ברצון לקבל שלו בכלל. אחר כך זה מי שבא ללמוד קבלה, לא חשוב מי ומה, לפי צבע ומין ולאום, שום דבר, כמו שעם ישראל הגיע מכל בבל לאברהם, אחר כך יש גוי, זה אדם שמרגיש שהוא גוי, שהוא נמצא ברצון לקבל ממש האגואיסטי. אחר כך הוא מרגיש, על ידי הלימוד, שהוא רוצה להיות גר. ממשיך ללמוד, אחר כך הוא מתחיל כבר להיכנס למצב שהוא נקרא יהודי, מהמילה ייחוד, מתחיל כבר להתייחד עם האחרים וכתוצאה מזה עם הבורא. אז יש לנו שלבים כאלה בהתפתחות לכל אדם ואדם בעולם.
מה מרגישים בחיבור? בחיבור מרגישים כוח הייחוד שזה הבורא או הטבע או א-להים, לא חשוב איך לקרוא לזה, כוח הייחוד שכולל את נרנח"י.
קריין: קטע מספר 6, מתוך הגר"א, "קול התור".
"על דרך הפשט: התכללות - היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל, אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרת אחרים. וגם בתוכחה זה לזה, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה."
(הגר"א, "קול התור", פרק ה', חלק א' - שבעת תקוני צפנת פענח)
זאת אומרת, לא מספיק שאני משתוקק להתחבר עם אחרים, זה לא יעזור לי, אני לא אוכל לבד, אלא אני חייב איתי יחד עוד תשעה חברים. רק בצורת "איש את רעהו, יעזרו"3, שאנחנו מתחילים להתחבר, וכל אחד עוזר לכולם בתוך העשירייה, אך ורק בתנאי הזה אנחנו יכולים להצליח ולהגיע לזה שכל אחד יתכלל מכולם. ואז, כל אחד שנכלל מעשרה, ועשרה שנכללים מעשרה, הם מגיעים למושג של "אחד", ומקבלים כבר בזה את אור הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בהתאם לזה.
לא יכולים להגיע להתכללות, אלא אם כן עוזרים זה לזה בצורה הדדית. לא מספיק לי שאני לוקח איזו קבוצה ואני עובד עליה, אם הם לא נכללים ולא עושים אותה עבודה כמוני. אלא חייבים להיות ממש בצורה הדדית, בהשפעה הדדית, בהכנה, בדחף, בדחייה ובכל הפעולות, העיקר שזה יהיה ממש הדדי, זה מה שחשוב בהתכללות. אין דבר כזה שאחד עובד ואחרים לא מגיבים, האחד הזה הוא לא יקבל כלום, אם לא תהיה תגובה מצד האחרים. זו בעיה גדולה.
אבל אין התכללות אלא בעשירייה. כמו שהגר"א אומר, כשבאים לבית הכנסת, כולם חייבים להיות בבת אחת. מה זה באים לבית הכנסת? באים לעשות בית של חיבור, כינוס, בית כינוס, על זה חייבים לעבוד יחד בצורה הדדית. התכללות לא יכולה להיות שאחד נכנס לתוך השני, אלא בצורה הדדית זה לזה.
שאלה: אנחנו באמת מרגישים שהמצב הזה של ההתכללות הוא מצב מאוד גבוה ומיוחד, בכל זאת, קשה לנו ממש להרגיש אותו. מה כל כך מיוחד בדבר הזה שנקרא התכללות, וגם איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, כמו שעכשיו הסברת, איך אני יכול לגרום לחברים שלי להתקרב יותר לדבר הזה?
דוגמה, התעוררות ומשחק, למשוך אותם לזה. אבל דוגמה ומשחק זה העיקר.
שאלה: רציתי לדעת מה ההבדל בין ההתכללות שהייתה בדרגת הדומם בין האטומים, לבין ההתכללות שאנחנו רוצים להשיג, שהיא לכיוון דרגת האדם?
מה ההבדל בין זה שאתה רוצה לאכול לבין זה שאתה רוצה לדעת משהו? יש חיסרון כאן וחיסרון שם. אלא סוג החיסרון, סוג הכלים שנפעלים, סוג המילוי שממלא את הכלים. סוג ההתכללות הוא אחר, או שאני רוצה להתכלל עם מישהו כדי ללמוד ממנו, למשל בטלוויזיה יש כל הזמן תכניות בישול, אז אתה נכלל עם מישהו שמבשל משהו, או שאתה שומע נניח שיעור בקבלה, זו התכללות וזו התכללות. אי אפשר להסביר במילוי איזה סוג מילוי, זה לפי החיסרון.
תלמיד: בעצם זה אותו התהליך, זה הכול על אותו קו רציף?
כן, ודאי. יש לנו רצון ואור, רק שניהם פועלים בכל מיני אופנים. אין יותר שום דבר בבריאה.
תלמיד: בתור חברים שלומדים את חכמת הקבלה ועובדים בתוך העשירייה, מה אנחנו בעצם יכולים להוסיף כדי לקחת את זה למקום שהוא לא בעיתו, אלא יותר אחישנה?
יפה שאלת. אנחנו רוצים בעצמנו לקבוע את קצב ההתפתחות שלנו, או יותר נכון, אנחנו רוצים להתפתח בצורה כזאת שהיא עושה נחת רוח לבורא. זאת אומרת, לא אכפת לי לקבל, להשפיע, להיות מלא, להיות ריק, איזה פעולות לעשות, כן או לא. אני רוצה לנעול את עצמי, זו צורה מתקדמת, אני רוצה לנעול את עצמי על הבורא, ובהתכללות להיות עמו ברמה הגבוהה ביותר. הוא כולו בלעשות לי נחת רוח, ואני כולי בלעשות נחת רוח לו. כי כל הבריאה היא כדי להיטיב לנבראיו, אז אני רוצה להגיע לזה שאני מיטיב לו, בגל כזה אני רוצה לעבוד עמו. אז להיות בהתכללות עם אותה מחשבת הבריאה.
שאלה: מה הם המאמצים שלי בהתכללות עם החברים, מה קונקרטית צריך לעשות?
ההתכללות עם החברים מתבטאת בזה שאני לומד במה אני יכול להיות עם החבר כאחד, מהקל לכבד, ומתחיל להתקרב אליו בדעות, בכוונות, ברצונות ובמטרות. לא שאני מבטל את עצמי כלפיו, שאני כביכול מוחק את הרצונות, הכוונות והדעות שלי, לא, אלא אני מקבל מעלי, כשאני מצמצם את עצמי, את הדעות שלו. אני בונה בי כביכול עוד פרצוף מתוך החבר, ובצורה כזאת אני נכלל בו או ממנו.
במידה שאני בונה את זה אני חייב את התגובה שלו, אני חייב השתתפות עמו, כמו שדברנו קודם שלא יכול להיות אחד ללא השני, לכן אנחנו צריכים הדדיות מלכתחילה. כך אנחנו לומדים. כל אחד כביכול בונה בתוכו דמות של החבר, אז כל אחד כך נכלל מאחרים. רק ממה אני נכלל, מה זו דמות של החבר? אלה לא סתם כוונות, רצונות, הרגלים שלו וטעמים שלו, אלא את הנטיות שלו לחיבור ודרך החיבור לבורא, זה מה שאני רוצה לקבל ממנו ולהתכלל ממנו.
אז אני מגלה שחוץ מהנקודה שבלב אין לי כלום, וכל מה שאני קונה שזה יהיה הפרצוף הרוחני שלי, אני קונה דווקא מתשעת החברים האלה ואני נקודת המלכות. ואין לי יותר חוץ מלבטל את עצמי ולקנות מהם את הביטויים שלהם, הרצונות שלהם, הנטיות שלהם, ואני ממש רעב לזה. למה? אתה יכול להגיד, "אתה כך תקבל אולי כל מיני דברים שאין בהם שום צורך". לא. אם אני במאמץ שלי רוצה לקלוט מיהו החבר, עד כמה יש לו נטיות לבורא, ואני רוצה את ההשתוקקות שלו לזה, זו בעצם הנשמה שלי.
הנשמה שלי נמצאת מחוצה לי, בלבבות של החברים. אלה ט' הראשונות לעומת נקודת המלכות שלי. וט' הראשונות הן בעצם כל המהות של האור, של הבורא, שאני יכול להתחבר, אני בהן מגלה את הקשר שלי עם הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות", בט' ראשונות שאני מתחבר, "לאהבת ה'", שנמצא בתוכם. ההתכללות היא ממש משהו מאוד מאוד מיוחד, היא האמצעי שרק לזה בעצם הייתה השבירה כדי לאפשר לנו התכללות, כי בלי זה לא יכולה להיות בנו היווצרות הכלי הרוחני.
שאלה: אמרת שהתכללות זאת תכונה מאוד מיוחדת שמתפתחת בתוך הרצון לקבל אחרי הרבה תיקונים. עושה רושם שההתכללות היא כבר מצב יותר מתקדם, כי אמרת שיש תיקונים לפני זה.
אנחנו נמצאים לפני התכללות. עכשיו כשאנחנו נמצאים בעבודה אנחנו עוד לפני ההתכללות, עוד לא התחלנו לנגוע זה בזה ממש. כשמתחילים לנגוע מתחילים לריב, אתם עדיין לא נמצאים בזה. אני רואה, אחד יושב ומחבק את השני, יושבים בנוח. ההתכללות מתחילה ממשהו כמו אצל תלמידי רבי שמעון, בעלי הזוהר, הם כבר רצו לשרוף זה את זה. אז לפחות משהו.
תלמיד: איך אני יכול, מצד אחד, לרצות לשרוף את החבר, ומצד שני אני אמור להתבטל כלפיו, ישנה פה איזו סתירה?
ישנה עבודה ודאי. אבל מלכתחילה על פני מה אתה תעבוד כדי להתבטל? חייב להיות רצון הפוך.
שאלה: אמרת שצריך לנגוע זה בזה. למה הכוונה?
לנגוע זה בזה זה נקרא שהחבר מפריע לך לחיות. לפחות להרגיש שאתה רוצה להגיד לו "תזוז, תתרחק ממני, תעזבו אותי". אנשים כבר מרגישים את זה, ודאי, או ישנם כאלה שמרגישים את זה מהטבע שלהם, ישנם כאלה שהם לא כאלה אוהבי חברה, חברמנים.
שאלה: אחרי כל הסבב שעשינו עם כל העשיריות והגענו לסבב האחרון שזו באמת ההתכללות שמסכמת את כל התיקונים, איך אנחנו יוצאים מפה לדרך חדשה, למדרגה חדשה? והאם העשירייה עצמה כשאנחנו מגיעים לאחד, יכולה להכליל את כל גדולי הדור פה, את כל החבורה?
קודם כל אנחנו צריכים להרגיש חיסרון בהתכללות. כי אתה שמעת מה שהחבר אמר, יש לי ספרים קדושים, יש לי חיסרון שהבורא נתן לי, אני לומד לפי הספרים וזה מספיק. ובאמת מכמה מקומות זה נשמע שזה מספיק. אבל אחר כך אנחנו לומדים, שכתוב גם בכל מיני מקומות במקורות שיש כאן פסוקים על התכללות, שאנחנו צריכים חברה.
צריכים להשתדל לבצע מה שכתוב עד שאנחנו מקבלים חיסרון. בעצם צריכים עוד פעם ועוד פעם להניע את המכונה הזאת עד שהיא תעבוד מעצמה. ועד שהמאור המחזיר למוטב הוא ישפיע עלינו כך שאני תמיד ארגיש את העשירייה שלי שהיא המקום שבו הכול מתבצע. ולא שאני נמצא עם הספרים, או שאני נמצא באיזו פעולה, אפילו שאני הולך ללמד איזו קבוצה בקמפוס, אני תמיד צריך להרגיש שאני בתוך העשירייה. זה בעצם הכול.
זה שאדם יוצא בבוקר להרוויח כסף, אז הוא יוצא מהמשפחה, את המשפחה כאילו הוא סוחב בפנים. הוא יודע שהוא צריך להביא כסף הביתה כדי שיהיה מה לאכול. אין מה לעשות. אז החיסרון הזה נמצא בו, הוא נכלל מהמשפחה וכך הולך לעבודה. כך אנחנו צריכים בכל דבר בחיים ליחס למטרת הבריאה, כי בשביל זה אנחנו קיימים ונמצאים כאן בעולם הזה, והביצוע הוא בעשירייה. זו חובה. התבנית הזאת חייבת להיות אצלנו גם בראש וגם בלב. ודאי בעיקר בלב.
שאלה: האם אנחנו צריכים קודם להתכלל ואז למשוך את המאור המחזיר למוטב, או קודם למשוך את המאור המחזיר למוטב, שהוא יביא אותנו להתכללות?
זה לא כל כך חשוב למתחילים, העיקר שיהיו קשורים זה לזה. הנושא הבא שלנו שאנחנו נלמד מחר זה המאור המחזיר למוטב. הוא באמת הנושא החשוב ביותר, כי כל הצורות שאנחנו רוצים לבצע, הן יכולות להתבצע רק על ידי אותו המאור המחזיר למוטב שנקרא, "תורה". אז נקווה שיתברר לנו יותר נכון, איך אנחנו סוגרים את המעגל הזה. החסרונות, ההתכללויות, כל העבודה שלנו שאנחנו עושים, ועם המאור יחד.
קריין: קטע מספר שבע.
"אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים לשתול עצמו בכנסת ישראל בכל לבו, בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים. "
)הראי"ה קוק, תלחש לי סוד ההויה)
זאת אומרת, מי שהוא נמצא ישראל ישר א-ל, רוצה להגיע למטרה הזאת, שכולנו נכללים יחד, אז צריך שיסכים בהתחלה, אפילו כך הוא אומר, "לשתול את עצמו בכנסת ישראל". זאת אומרת, באלו האנשים שרוצים להתכנס, "כנסת", כונס, שנכללים יחד, רוצים להתכלל יחד, ואיך? "בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים." כל מה שרק אפשר. ואז מתוך זה מגיעים לחיבור. בצורה כזאת בלבד מגיעים למטרה.
זאת אומרת, מהן המדרגות הרוחניות? מדרגות רוחניות זה אותו חיבור בעשירייה שמתחברים עוד יותר ועוד יותר בכל הרצונות השבורים שמתגלים, אנחנו מעליהם עוד יותר ועוד יותר מתחברים, עד שמגיעים לאחד על פני כל הרצונות. זה נקרא, "גמר התיקון".
ואז מאה עשרים וחמש מדרגות כך אנחנו עולים, ורוכשים נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, עד שמגיעים לפסגה של כל הדברים האלה. כל הרצונות מחוברים בכולם, ומתגלה האור הכללי שנקרא, "א-לוהות", "בורא", "אור העליון". זה סך הכול. לכן, הכול מתממש בתוך העשירייה, והכול על ידי התכללות, ועל ידי המאור המחזיר למוטב.
קריין: קטע מספר שמונה.
"...ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך, שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.
על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.
והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'."
(רב"ש א', לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך)
הוא גם כן מדבר על התכללות, שבלי זה לא יכולים להגיע לאהבת ה', כי היא מתבררת לפי הכלים שנכללים זה מזה. בכלל, כל הרוחניות זה לא רצון אחד, ולא רצון שני, אלא בכמה שנכללים הרצונות זה מזה, לפי זה עצמת הכלי הרוחני. רצון אחד לא קיים ברוחניות. שניים, גם כן לא. אם אחד נכנס לתוך שני, הסגמנט הזה המשותף ביניהם, השטח המשותף, של רצון אחד ורצון שני בשטח המשותף ביניהם זה הכלי הרוחני.
כי בזה הם היו צריכים לבטל את עצמם, ולבטל את עצמם עוד יותר במידה שנכללים, זאת אומרת מעדיפים להיות בהתכללות במקום רצונות כל אחד של עצמו. ואז לכן, בשטח הזה זה נקרא, "על כל פשעים תכסה אהבה". כשאני נכלל בשני, מהשני, במקום להיות בי, זה נקרא "אהבה". ואז בצורה כזאת, בשטח המשותף, יכול להופיע כוח העליון, גילוי הבורא.
שאלה: דיברת על הנושא הזה שכאנחנו רוצים להתחבר, אז מתחיל הכאסח הזה בינינו. האם זה דווקא המקום שצריכים לנסות להתחבר עם החבר עוד יותר?
איפה המקום?
תלמיד: אמרת שמתחילים רגשות שליליים כל פעם שאנחנו מנסים להתחבר.
כן, דווקא. איפה שמתחילים רגשות שליליים שם אנחנו חייבים להתחבר, שם אנחנו צריכים לעבוד ולא לברוח מזה. אבל לעבוד כדי להתחבר. ובאיזו צורה? למעלה מכל ההתנגשויות. לא לתקן את ההתנגשות, אף התנגשות, בעולם שלנו כאילו אנחנו שוכחים מה שהיה, והכול בסדר. לא, זה שקר שבעוד רגע מתחיל כבר להתפוצץ. אנחנו מבררים את הקשר בינינו יותר ויותר, על ידי הקשר בינינו אנחנו מבררים למטה ממנו את כל ההפרעות, את כל הניגודים שיש בינינו, ואנחנו לומדים זה מתוך זה, ואז יש לנו בהתנגשות זה בזה עביות, ובחיבור מעל ההתנגשות קשיות המסך. כך אנחנו בונים את עצמנו.
שאלה: אמרת לתת דוגמה אישית, ואם החבר לא מגיב לדוגמה אישית, האם זה אומר שהדוגמה אישית לא טובה או שיש להמתין לתגובה ממנו?
אתה תמשיך לשחק בכל מיני צורות, החבר הוא נראה לך כך כלפי הכלים שלך המקולקלים. הכלים שלך יתוקנו על ידי זה שאתה רוצה להשפיע עליו ואז אתה תראה שהוא פתאום יותר טוב. או יותר גרוע, זה תלוי איך אתה צריך להיות. הרי אין כאן חבר, יש כאן הדגמת הפנימיות שלך. לכן כל אחד צריך להבין, שזה שאני הולך להתחבר עם החברים, אלה לא חברים, אני הולך לחבר לעצמי חלקי הנשמה שלי. אלה לא מילים יפות, אלא זה באמת כך. ואם אני רואה שחבר נעשה רע או פתאום נעשה טוב, זה לא שהוא רע או טוב, אלא כך אני צריך לראות אותו כדי לתקן את עצמי, "כל הפוסל במומו פוסל".
תלמיד: עשיתי את הדוגמה האישית, עשיתי את כל הפעולות והתכללתי. איך אני שומר על זה, מה המאמץ שצריך כדי לשמור על זה?
לא צריכים לשמור על שום דבר, רק להמשיך קדימה כאילו לא היה כלום קודם. לא לשמור שום דבר, בשביל מה?
שאלה: ההתכללות, זה משהו שבא מתוך העשירייה או שזו פעולה ממני? ומה חייבת להיות המטרה והתוצאה בהתכללות?
התכללות גשמית באה מתוך זה שאני מתבטל כלפי האחר, נניח אמא כלפי התינוק בצורה טבעית שמתבטלת. אבל הביטול הרוחני הוא יכול להיות אך ורק בצורה הדדית, לכן אנחנו חייבים בכל זאת לעורר את לב החברים לחיבור.
שאלה: הוא כותב פה "על ידי כוח גדול מוצאים אהבת הזולת", מה זה הכוח הגדול הזה?
המאור המחזיר למוטב.
קריין: אנחנו בקטע מספר 10 מתוך ספר "מאור ושמש".
"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא (שבכל עשרה השכינה שורה), ובודאי אם יש יותר מעשרה, בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו, וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם, ונמצא עמהם, ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל."
(ספר "מאור ושמש", פרשת ויחי)
כן, עיקר האסיפה הוא בכל זאת כחיבור. אנחנו לא יכולים לראות כל פעם חידושים גדולים בפסוקים האלה, אלא כל אחד לפי הסגנון שלו כך מברר מאיזו זווית אחרת מהשני. אבל העיקר כמו שהוא אומר כאן, למצוא את הבורא. מתי אנחנו יכולים להגיד שהגענו להתכללות הנכונה? כשבהתכללות התכונות בינינו, בהתכללות, כי בתכונות שלי אני לא יכול למצוא שום דבר, אלא אם אני נכלל עם עוד תשעה בעשירייה, רק בהתכללות התכונות שהן הופכות להיות לספירות אז שם אני מגלה את אור העליון הנמצא שם ופועל בהם, וזה נקרא "גילוי הבורא לנברא".
מי הוא הנברא? הנברא זה לא אני, הנברא זו ההתכללות של הנטיות, הרצונות, התכונות שלנו שאנחנו בנינו בזה, אָרגנו את הכלי המיוחד הזה מרצונות, תשוקות, כוונות, בהפרעה ובחיבור יחד הכול. אז יוצא לנו מקום לגילוי הבורא, והוא תמיד עשר ולא פחות ותמיד נרנח"י אפילו דנפש דנפש.
קריין: קטע מספר 18 מתוך "זוהר לעם", פרשת נשוא.
"כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.
אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.
כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.
ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.
וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.
בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה."
(זוהר לעם, נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)
סדנה
מה זה נקרא שצריכים לראות רק קבוצה שלמה הכוללת עשרה, ואם ישנה קבוצה שכוללת עשרה והיא עובדת על עצמה יכולים לחבר אליה כבר את כל העולם, לא חשוב אם זה עשרות, לא עשרות, מיליארדים, לא חשוב מי ומה. למה העיקר להיות בהתחלה עשירייה ואחריה כבר לצרף את כל מה שיהיה?
*
קריין: קטע מספר 12 מתוך ספר "פרי הארץ".
"כל ישראל ערבים זה בזה, פירוש, שמעורבים אורותיהם וחיותיהם איש באחיו, ומחמת זה מצוים ועומדים אנחנו בני ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ממש."
(ספר "פרי הארץ" - מכתב לג)
כמו שאנחנו לומדים עכשיו אין לנו יותר מהתכללות, מתיקון הכלים, וצורות שונות של התכללות הן יכולות להיקרא "חברות", "ערבות", "ביטול", "התכללות" עצמה, ועוד ועוד כל מיני כאלו דברים, כי התכללות אומרת על חיבור הדדי. הוא אומר, "כל ישראל ערבים". מה אתם חושבים, מה ההבדל בין חיבור סתם, וערבות, והתכללות, ודבקות, ואהבה, כל מיני כאלו צורות חיבור שאנחנו בסך הכול אומרים עליהן "התכללות". מה ההבדל ביניהן? דברו על זה, כך לראות איזה מצבים אנחנו חייבים לעבור, לראות את עצמנו בהם.
*
קריין: קטע מספר 13 מתוך רב"ש ג', אתם נצבים היום - (א').
"אתם נצבים היום כלכם". מלמד שכינסם... להכניסם בברית (רש"י). "כלכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות. מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כלכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כלכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכלכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד."
(רב"ש ג', אתם נצבים היום – (א'))
זאת אומרת, כל עוד לא נכללים כולם יחד "אתם נצבים היום כלכם", אז לא מקבלים מאור המחזיר למוטב בצורה כזאת שזה כבר הופך להיות תורה, האור שמתקן את הכלים שלנו, את ההתכללות שלנו, ומביא אותנו לגילוי הבורא. זאת אומרת, חייבת להיות התכללות ממש של כולם בכולם, להכניס אותם בברית. מבחינת ההתכללות מה זה נקרא לעשות ברית, להגיע לברית? מה זה נקרא ברית בהתכללות בינינו?
*
זאת אומרת, זה שאנחנו קובעים שאותה מידת ההתכללות שהשגנו היא תישאר בנו ואנחנו שומרים עליה, בוודאי בעזרת המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "ברית". זאת אומרת, אנחנו עכשיו לומדים עד כמה שכל המצבים, המדרגות, הכול נכלל בעניין ההתכללות, במושג ה"התכללות".
קריין: קטע מספר 14 מתוך "ליקוטי הלכות", חשן משפט.
"אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות... צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד.
ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
("ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג - ל)
וזה כתוב ב"ליקוטי הלכות". זאת אומרת אם אנחנו רוצים להבין איך התורה מתייחסת לכל הדברים האלה, אנחנו רואים פתאום שני דברים. יש שמדובר במעשה, כאילו במעשה הגשמי, למרות שאנחנו לומדים שאין שום מעשים גשמיים אלא הכול מדובר על הרצונות שבלב, כמו שאומר האבן עזרא. והתורה כולה היא מדברת על זה שכל המצוות זה תיקון הרצונות, ואת כולם אפשר לתקן רק על ידי המאור המחזיר למוטב, אך ורק בקשר בין העשרה שיושבים יחד, שהוא לפחות בגובה "הערבות" והולך ומתקדם ומגיע ל"התכללות" עד ה"אהבה".
שאלה: אנחנו יותר ויותר מרגישים שהצעד הראשון כלפי הקשר זה ביטול, בזה שאנחנו מעלים את החשיבות של החבר שמולנו.
הצעד הראשון זה לשבת עשרה. זה קודם כל, כמו שהוא אומר, לא יכול להיות פחות, לא יכול להיות יותר, עשר. ומה הלאה?
תלמיד: זאת השאלה, מה זה ההתכללות, מה זה השלב הבא? על מה אנחנו עובדים אחרי שכבר התיישבנו?
התכללות יכולה להיות אך ורק בתנאי שישנה מטרה משותפת, אז אנחנו צריכים לדבר על המטרה ולהגדיל אותה בעינינו. במידה שהמטרה היא חשובה והיא ממש מאירה לנו, במידה הזאת אנחנו מוכנים להרכין את עצמנו כלפיה ולהתחיל לעבוד על התכללות, שבלעדיה, בלי התכללות, אנחנו לא יכולים להשיג את המטרה היקרה.
שוב, העיקר לעבוד על להשיג את המטרה, מטרת החיים. על ידי מה אנחנו משיגים אותה? על ידי התכללות. התכללות כוללת בתוכה את כל השלבים שכבר דיברנו עליהם, ערבות, ברית, שכל אחד פחות מאחרים, כל אחד יותר מהחברים, כמו שהרב"ש כותב על כל חוקי החברה, ועד שאנחנו מגיעים למצב שמתחילים באמת בפועל להרגיש איך אנחנו נכללים זה עם זה. מחר נלמד על המאור המחזיר למוטב, עד כמה שאנחנו צריכים כל הזמן לכוון הכול לעומתו, כי הוא עושה את התיקונים, אנחנו רק עושים הכנות, מצידנו זה מחצית השקל, וממנו המחצית השנייה, וכך מתקדמים. הכול זה בתוך קבוצה.
שאלה: שאלה לגבי סיפור גן עדן, שאלה על הרצון. הבנתי שהאישה, חוה מייצגת את חוסר ההסתפקות במה שיש, את הרצון לעוד, והנחש הוא יצר הרע. איך שאני מרגיש את זה הרצון לעוד והרצון להשתפר הוא לא דבר רע לכשעצמו. אם היא הייתה מגיעה לזה בעצמה, לא מתוך הדחף שלו אלא הולכת לעץ הדעת ועושה מה שעושה, האם אם זה היה עובד?
אני לא יודע ולא מעוניין לענות על שאלות שהן לא שייכות להתכללות ממש. אני מצטער ואני רואה בזה דוגמה רעה לאחרים. טוב ללמוד ממה שאמרת כדוגמה רעה, אנחנו שואלים רק על הנושא ודואגים שכולם ידעו את הנושא ולא מה שנראה לי יותר טוב. בואו נתרגל לזה.
תלמיד: ברשותך היינו רוצים לכלול בשיעור חלק מיוחד מהכלי העולמי שלנו, זאת קבוצה מאוד מיוחדת שבמשך כל היומיים האלה היתה איתנו יחד בהכנה לשיעור, הלבבות של החברים האלה בוערים והם רוצים להשקיע את המאמץ שלהם ולהתכלל כדי שנוכל להשיג את מטרת הבריאה. הקבוצה המיוחדת הזו היא קבוצת תל אביב, אנחנו נשמח שהם יגידו כמה מילים.
כל הכבוד מוסקבה.
תלמיד: אנחנו רוצים להודות על ההזדמנות הזאת שקיבלנו ביחד עם עשירייה 1 ממוסקבה, עם קבוצת סן פרנסיסקו, עם עשירייה 27 מפתח תקווה, וכמובן קייב. אנחנו מהבוקר בקשר בין כל הקבוצות דרך וואטסאפ, דרך שיחות זום, מנסים לברר בינינו מה זה התכללות, איך אנחנו יכולים לגרום לחברה להיות סביב הנושא הזה, להתחבר סביב הנושא הזה. הדבר החדש הזה של העשירייה התורנית שמחברת בין קבוצות פשוט פוצץ לנו את הלב, אני והחברים בחיים לא הרגשנו כך. זה ממש הרגיש לנו כאילו אנחנו בכנס ושאנחנו מארגנים את הכנס והאחריות עלינו.
אתמול משעה 19:00 עד 21:00 הייתה בבית קבלה לעם תל אביב ישיבת חברים עולמית ששודרה דרך זום ו"סביבה טובה", ואנחנו ממש לא רוצים לעזוב את ההרגשה הזאת של החיבור, של הדאגה הזאת שספגנו מכל העשיריות בעולם. אנחנו חושבים שהתרגיל הזה שמתפתח לכל הקבוצות הוא ממש יוצר איזה חיבור חדש בכלי, יוצר לנו בירורים חדשים, יוצר לנו התרגשות חדשה, התלהבות. ואנחנו רוצים להגיד המון המון תודה לכל הכלי, לכל הקבוצות, לך הרב, שיצא לנו להיות חלק בתרגיל המיוחד הזה. לחיים!
סדנה
מה זה נקרא ערבות מצד ההתכללות? לאיזה סוג התכללות אני קורא "ערבות"?
אנחנו דיברנו על זה שיש חבר אחד וחבר שני, ויש ביניהם משהו משותף (ראו שרטוט מס' 1). במשותף הזה יש לחבר הראשון מהחבר השני, ולחבר השני מהחבר הראשון, כל זה נמצא במשהו המשותף. זאת אומרת, אם אני מגיע להתכללות עם החבר, במה אני נכלל? אני נכלל עם הרצונות שלו שנמצאים במשהו המשותף. אני בא לשם ואני ממלא את הרצונות שם במקום את עצמי. נניח שהחבר לא יכול לעבוד עם הרצונות האלו, ואני עובד איתם. זה נקרא "ערבות". וגם החבר בא למשהו המשותף ועוזב את הרצונות שלו ועם כל היכולת שלו ממלא את הרצונות שלי שנמצאים במשהו המשותף. ואז אנחנו מגיעים למצב שאני עובד עימו והוא עובד איתי ברצון המשותף הזה, וזה נקרא "ערבות". איזה סוג התכללות זה בינינו? דברו על זה.
בעצם אני חייב להתכלל מהרצונות האלה שלו ולהיות במקומו בתפקיד הזה, והוא צריך להיות בהתכללות עם הרצונות שלי ולהיות במקום עצמו בתפקיד במקומי. מה זה נותן, איזה סוג התכללות זה, מה זה מביא, איזה הבחן חדש? זה כלי חדש, שדווקא בתוך הכלי הזה, אם אנחנו מדברים על התגלות הבורא, הבורא מתגלה דווקא כאן, רק בשטח הזה הוא מתגלה. אני במקום החבר, החבר במקומי ואנחנו יחד כך. איזה כלי מורכב חייב להיות שדווקא כך מתגלה הבורא? הוא ממלא את כל המציאות, אבל אנחנו לא מגלים אותו אלא רק עם החוש הזה, רק עם הכלי הזה מגלים.
שרטוט מס' 1
(סוף השיעור)