heb_o_rav_bs-kabbala-ve-filosofia_2009-12-04_lesson_bb

מאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה"

("כתבי בעל הסולם", עמ' 33)

(פרקים: מהו רוחניות? / הפילוסופיה מעצמותו)

שיעור 1

שיעור בוקר 04.12.09 אחרי עריכה

מהו רוחניות?

"הנה עמל גדול פיזרה הפילוסופיה, כדי להוכיח, איך הגשמיות היא יליד הרוחני. ואיך הנפש מולידה את הגוף. ואחר כל אלה, אין דבריהם מתקבלים על הלב, ולא כלום. ועיקר טעותם היה בתפיסת הרוחניות, שקבעו שהולידה והוציאה את הגשמיות, שזהו ודאי בדותא.

כי כל אב צריך שיהיה לו איזה דמיון אל התולדה שלו, אשר היחס הזה הוא האורח והשביל שתולדתו נמשכת דרך שם. וכן כל פועל צריך שיהיה לו איזה יחס אל הפעולה שלו, אשר יבוא עמו במגע דרך שם. וכיון שאתה אומר שהרוחניות משוללת מכל המקרים שבגשמיות, אם-כן אין לו שום שביל, ואיזה יחס שהרוחני יוכל לבוא עמו במגע, להניעהו באפס מה.

אולם הבנתה של מלה "רוחניות" אינה שייכת לפילוסופיה כלל. כי איך ידונו על דבר שלא ראו ולא חשו אותו מעולם, ועל מה אדניהם הוטבעו?

אלא אם יש איזה הגדרה להבדיל ולחלק, בין רוחני לגשמי, אין זה שייך רק לאלה שהשיגו פעם דבר רוחני וחשו אותו, שהמה הם המקובלים האמיתיים, ולפיכך לחכמת הקבלה אנו צריכים."

אם נשאל כל אחד ואחד בעולם, מהו העולם הזה, מהו העולם הבא, מה זאת רוחניות, מהי גשמיות, ומה זאת נשמה. מן הסתם יהיו אלפי דעות, אך שום דעה לא תהיה מוגדרת, רצינית, בטוחה, ומדודה. וזה קורה מפני שמדברים על משהו שהוא נסתר מאיתנו, משהו שהאנושות כל הזמן מחפשת, ובודאי שהיא עדיין לא יכולה להצביע על משהו ברור.

המשהו הזה לא שייך למדע ואיננו יכולים לגלות אותו, מפני שהוא לא נכנס ולא ניתפס בחושים שלנו. גם לדת הוא לא שייך, מפני שבדת אין מטרה כזאת ואין כלים לגלות אותו. ואילו הפילוסופיה רוצה שנגלה בשכל האנושי שלנו את המשהו הזה שנמצא למעלה מהטבע שלנו, שלא ניתן לעשות זאת. אבל הם כאילו רוצים שבמאמץ של השכל שלנו, הבנוי על הרצון לקבל שלנו, נצליח לגלות משהו ששייך לרצון להשפיע. אך לרצון להשפיע יש שכֶל אחר, חשבונות אחרים, תכונות אחרות והכל אחר.

לכן, בעל הסולם רוצה להראות לנו שכל המאמצים שאנשים בעולם הזה עושים במטרה לגלות רוחניות, אם הם עושים זאת בצורה כזאת שהם בעצמם לא משתנים, אז זה בלתי אפשרי לגלות.

אנחנו מגלים את המציאות ברצון שלנו, בחושים שלנו, בתכונות שלנו, ומה שמתגלה נקרא "מדע". אנחנו יכולים למדוד, לבדוק, להעביר לשני, כי זה נושא למחקר, מפני שכך אנחנו מרגישים, כך מודדים, ומה שלא נכנס לחושים שלנו אנחנו לא יודעים. יהיה מי שיאמר ש"יש עוד מימדים", מאיפה הוא יודע? מה שאומר שאם אין לנו חוש לזה, אז החשיבה שלנו היא לא ריאלית, לא מציאותית.

בעל הסולם אומר שלחוכמת הקבלה אנחנו צריכים, כי זוהי שיטה שעוזרת לנו לעבוד עם הרצון לקבל שלנו בצורה הפוכה, במקום בקבלה בהשפעה, במקום בקליטה בנתינה. וכמו שאנחנו קולטים את הדברים בהווה, וביכולתנו למדוד ולבדוק אותם, ומזה יש לנו מדע. כך אנחנו יכולים לשנות את הקליטה שלנו בהשפעה ולא בקבלה.

זאת גם קליטה, כי בקליטה הזאת אנחנו מרגישים בתוכנו את מה שנמצא מסביבנו, אבל ביחס אחר לסביבה. ואז יוצא שיש לנו עוד שיטה אחרת להרגיש את המציאות. השיטה הזאת נקראת שיטת קבלה, כי בה אנחנו קולטים קבלה. אנחנו עושים זאת, ואז ביכולתנו לבדוק, למדוד, ולהעביר את הדברים האלה מאיש לרעהו.

אם המציאות הזאת לא נכנסת לחושים שלנו אז זה לא נקרא "מדע", ולכן אסור לדבר על זה, כי אלה הם סתם דמיונות שרק יכולים לבלבל את האנשים.

שאלה: בימי אריסטו הפילוסופיה תרמה להתפתחות המדע. אפשר להגיד שאריסטו העביר רעיונות פילוסופים לתחילת המדע. אבל אנחנו רואים שהיום הפילוסופיה בכלל לא תורמת למדע.

מבלבלת.

שאלה: מדוע זה קורה?

אז הפילוסופים היו קרובים למקובלים ולמדו מהם הרבה. כמו שהם בעצמם כותבים. בעל הסולם כותב שכל השידוך הזה, הקשר הזה, התחיל בימי הנביאים. ואצל נביאים, כמו שאצלנו היום, היו כאלה מקומות הפתוחים לכולם, שאליהם האדם היה יכול לבוא ולשמוע, לבוא וללמוד.

כי אז כ"עם ישראל" היינו במצב של השגה רוחנית, של הרגשה הרוחנית, ולא דחינו מאיתנו אנשים זרים. כמו שאנחנו עושים גם היום. ואז כל מיני אנשים מאומות העולם הגיעו. הם הגיעו גם לבית המקדש, היו שם חלקים לנשים, לאומות העולם, ולכל הלימודים האלה. החוכמה הזאת לא הייתה יכולה להיות נסתרת, כי היה מובן וידוע שיש חוכמה מיוחדת לישראל ואותה לא יכולים להסתיר, כי היא נחלת האומה. האנשים חיו כך וחשבו שהם חייבים את הדברים האלה.

יצא שאנשים מאומות העולם הגיעו למקובלים, שבעצמם היו ברמת הנביאים, ולמדו אצלם. ולאחר שהם עזבו, הם הפכו להיות הפילוסופים הראשונים. ולכן הם מאוד תרמו למדע ולתחילת היחס הנכון לטבע.

מה שכן במשך הזמן נעשה ריחוק, במיוחד אחרי חורבן בית המקדש, כשעם ישראל הפסיק להיות מחובר לרוחניות ונפל לגשמיות. אז באמת נעשה קרע וחוסר קשר בין "ישראל" שנפל ואומות העולם, לבין "ישראל" שנפל לעולם הרוחני. והם הפסיקו להבין אותו, לחקור אותו, לחוות אותו.

ואז קרה שכל חוכמת ישראל נעלמה מהעולם, ובמקומה נעשתה דת – יהדות. ובאומות העולם במקום הגישה הנכונה, המדע, שהיה קשור לחוכמת הקבלה ולמקורות עליונים, הייתה נפילה הכל התייבש והפך לפילוסופיה. לדוגמא, הם התחילו לכתוב שהנשמה תלויה בנשימותיו של האדם.

אם נקרא את מה שכותבים אריסטו ואחרים, נראה איך מהגובה שבו הם היו וכתבו, יש פתאום מין ירידה, זה קרה מאין ברירה. נסתכל על תלמידי רבי עקיבא שהיו אנשים גדולים, וגם נראה מה קרה בעם ישראל לאחר מאה שנה, לאחר הירידה. נראה שבמקום בני אדם הם נעשו בהמות. זה קרה כי הם התנתקו מההרגשה הרוחנית, וכבר לא היה להם מאיפה להזין את עצמם בצורה אמיתית.

לכן לאחר הירידה זה מה שקרה גם עם הפילוסופיה. לאחר התדרדרות הדורות, הם הכניסו יותר ויותר שכֶל כדי לכסות על חוסר ההכרה, על חוסר הגילוי. ומזה נעשו פלפולים רבים, ודעת חיבור קצרה.

נראה שכיום הפילוסופיה היא שטח למי שרוצה רק להתפלפל, ולכל מי שרוצה להגיד את כל מה שבא לו לראש, הכל מקובל. בזה ניתן לראות עד כמה שהם נמצאים בניתוק מהמציאות, ועד כמה שכולם עוסקים בפלפולים על פלפולים, לכן ה"פילוסופיה" הפכה למילת גנאי, למשהו שמנותק מהמציאות.

תלמיד: בעל הסולם כותב על זה בכתבי בעל הסולם, במאמר "תכונתה של חכמת הנסתר בכללה": "חכמי הקבלה צופים על התיאולוגיה הפילוסופית, וקובלים על כי גנבו את הקליפה העליונה מחכמתם, שאותה רכשו אפלטון וקודמיו היונים, בעוסקם הרבה עם תלמידי הנביאים שבישראל, וגנבו נקודות יסודיות מחכמת ישראל, והתעטפו בטלית שאינה שלהם, ועד היום הזה ישבה התאולוגיה הפילוסופית על כסא מלכות של הקבלה, וירשה את גבירתה...

הקבלה לא תוכל להוכיח טבעה ואמיתותה, ולא תועיל לה כל מיני התגלויות שיהיה די לעולם להכירה, בטרם תתברר אפסותה וכזבנותה של התיאולוגיה הפילוסופית, שירשה את כסאה.

ועל כן, לא היתה עוד תשועה לישראל כבעת שהתגלתה הפסיכולוגיה המטריאליסטית והכתה על קדקודה של התיאולוגיה הפילוסופית מכה ניצחת".

יש מחשבות רבות מאוד במשפט הארוך הזה. אבל באמת מה זה אומר שהם גנבו, הם הרי למדו אצל הנביאים ואצל תלמידי הנביאים. אלא שכשהם נפלו אז אותה הנפילה הפכה להיות מעין גניבה, כאילו לתוך הרצון האגואיסטי. אבל המקובלים היו מקבלים אותם.

היו כאלה נטיות נוספות רבות במשך ההיסטוריה, הרמח"ל בתקופתו בימי הביניים היה מלמד פילוסופים, גם אבולעפיה. המקובלים היו מלמדים פילוסופים מאומות העולם, בתקווה להעלות אותם לרמה אחרת. אך באותם הימים זה לא הצליח.

אבל כיום אנחנו כבר אחרי כל הפילוסופיה. אמנם באקדמיה, חוכמת הקבלה נכנסת עדיין כחלק מהפילוסופיה. לדוגמא, הדוקטורט שלי בחוכמת הקבלה, נעשה בפקולטה לפילוסופיה. גם התלמידים שלנו שלומדים חוכמת הקבלה באוניברסיטה, לומדים זאת בפקולטה לפילוסופיה. מה לעשות.

אבל בסופו של דבר זה מתחיל להיבדל, ואני חושב שאנחנו עושים בזה עבודה כזאת, שברור לנו איפה הפילוסופיה ואיפה הקבלה. והאמת שההבדל נמצא במעשה. פשוט מאוד. כי הפילוסופיה היא כלל לא מעשית, אלא רק פלפולים שלא משנים את האדם וגם לא את המציאות. ואילו חוכמת הקבלה מרוכזת כולה במה שהאדם יעשה מהרגע הראשון. וזה ההבדל שבשנים הקודמות בזמן הגלות, בזמן הניתוק, זה לא היה. ובדורנו שבו אנחנו חוזרים למימוש חוכמת הקבלה, ברור לנו מהי פילוסופיה, ומהי קבלה. שחכמת הקבלה היא בעצם המעשה, ואילו הפילוסופיה היא הפלפול.

הפילוסופיה מעצמותו

"והנה בעצמותו יתברך, אשר הפילוסופיה אוהבת כל כך לעסוק בו, ולהוכיח את כל חוקי השלילה הנוהגים בו. אין הקבלה עוסקת בו כלל. כי איך אפשר להגדיר מה, בדבר שאי אפשר לבוא לכלל תפיסה והשגה. כי הגדרת השלילה, אין ערכה פחותה כלל, מהגדרת הקיום, כי אם תראה איזה מהות מרחוק, ותכיר בו כל חלקי השלילה. דהיינו, כל מה שאיננו - הרי זה נחשב גם-כן לראיה והכרה במדת מה, כי אם הוא רחוק אמיתי מהעין אין ניכר בו אפילו השלילה.

למשל: אם רואים מרחוק איזה תמונה שחורה, ומכירים בה עכ"פ שאינה אדם, ואינה צפור. הלא זה לראיה נחשבת, כי אם היתה רחוקה יותר, לא היו יכולים להחליט שאינה אדם.

ומזה כל אפסותם וכל בלבוליהם כי הפילוסופיה, אוהבת להתגאות שהמה מבינים בעצמותו יתברך, כל בחינת השלילה. משא"כ, חכמי הקבלה שמים יד לפה במקום הזה. ואפילו שם פשוט, אינם נותנים לו, כי כל מה שלא נשיג לא נוכל להגדירו בשם ומלה. כי המלה מראה, תחילת השגת של מה.

אולם מהארתו יתברך במציאות, המה מדברים ומבחינים הרבה מאד. דהיינו, בכל אותם ההארות שזכו בהם בהשגה ממש, לא פחות מהשגה מוחשית."

חוכמת הקבלה דיברה תמיד על המציאות, על איך אנחנו בודקים, איך אנחנו רואים, איך אנחנו מרגישים, איך אנחנו יכולים אולי אחרת להתייחס למציאות, אבל גם בצורה ריאלית, במדידות, בהרגשות, באבחנות, ובהבנות.

ואז או שהאדם מקבל, סופג את המציאות, מרגיש ומודד אותה שאלה הם החיים שלי, שזה "אני". או שהאדם מקבל זאת בהשפעה, שיש לו כלים מיוחדים שבהם הוא מרגיש את הזולת כמו שהוא נמצא בו. אבל ממש נמצא בו. מודד, מרגיש, קולט אותו, ומחבר אותו כך אליו. יש לאדם כאלה אפשרויות. אבל זהו מדע. זאת חוכמה. וזה מה שמבדיל בין הפילוסופיה - מדע, ובין חוכמת הקבלה.

לחוכמת הקבלה יש בעיה אחרת, כיוון שאיננו מסוגלים להסביר למדענים שחוכמת הקבלה היא מדע, רק צריכים קודם לרכוש את חוש הזולת. כמו שאני מודד ובודק את כל מה שנכנס לחוש שלי, ואז זה המדע שלי. כי "כל מה שלא נשיג לא נוכל להגדירו בשם ומילה". הכל מתוך ההרגשה שלי, מתוך זה שאני מודד את ההרגשות שלי. וכלום מחוץ לזה.

החומר שלי הוא רצון לקבל, ואז אני מודד אותו. ותמיד זה כך. מה שאנחנו רואים מהעולם, זה כל מה שאנחנו מרגישים, אם אני לא מרגיש, אז אין לי מה למדוד, אז אני לא יודע אם זה קיים או לא קיים. אלא מתוך זה שאני מרגיש כל מיני צורות, אני יכול דמיין מכל צורות ההרגשה שאני מרגיש, עוד כל מיני צורות שהן בכל זאת באות ממה שאני מרגיש. אני לעולם לא יכול לדמיין משהו שאין לו קשר עם מה שהרגשתי פעם.

תנסו לצייר איזו חיה שקיימת באיזה כוכב. היא תמיד תיראה כמו משהו שאנחנו מכירים מתוך החיים שלנו. זנב, ראש, רגליים, ידיים, גוף, משהו חייב להיות. איננו יכולים לדמיין משהו שלגמרי לא קיים בחושים שלנו. אנחנו פועלים אך ורק מתוך החושים. אנחנו מוגבלים בזה. לכן מזה יש לנו את כל החוכמה שלנו, את כל המדע, אך היא מוגבלת בתוך החושים. היום מגלים שביחס שלנו לְמה שאנחנו מרגישים, אנחנו משנים את תוצאות המדע.

מה שאין כן הפילוסופיה, היא בונה את עצמה על דברים מופשטים. ולכן בעל הסולם לא מתעצל לכתוב על זה, מפני שאנחנו בחוכמת הקבלה מאוד רוצים להתרחק מכל דבר מופשט. כי לאנשים שמגיעים לחוכמת הקבלה, יש בעיה, הם חייבים להרגיש, הם חייבים להבין שהם באים לכאן כדי לשנות את תפיסת העולם שלהם, בפרקטיקה, בדברים ברורים. וכמו שהאדם תופס את העולם הזה, האדם חייב לרכוש עוד כלים כדי לתפוס את העולם הרוחני. העולם הרוחני חייב להיות נתפס באדם לא בדמיון, ולא במשהו שנדמה לו, אלא בהרבה יותר ממה שהוא מרגיש עכשיו את העולם הזה.

והיחס צריך להיות פרגמאטי, פרקטי, כמו שאני ממש חש ברגע זה, איפה אני נמצא ומה קורה לי, ויותר מזה. כי יכול להיות שאני נמצא עכשיו בחלום ובעוד כמה דקות אתעורר. ואילו בהשגת הרוחניות אין דבר כזה. ברוחניות גם לאחר שהאדם תופס, יש לו עדיין ביקורת מאיפה הוא תופס.

לכן בעל סולם לא מדבר על פילוסופיה, ולא איכפת לו מהפילוסופיה הזאת. הוא רואה שהיא כבר אחרי הסוף שלה. רק מי שרוצה לקבל דיפלומה, הולך ללמוד את הפילוסופיה הזאת, כדי שיהיה לו איזה דוקטור בפילוסופיה. אבל בעל הסולם רק רוצה להסביר לנו שהגענו לחוכמת הקבלה כדי ללמוד משהו מעשי מאוד. לא צורה מופשטת, ולא מהות - אלוקות, זאת אומרת העצְמות. ומפני שהדברים האלה לא נתפסים בחושים שלנו, לכן הם גם לא באים למדידה ולא באים כמדע, וחוכמת הקבלה לא מטפלת בהם, כמו בכל מדע.

שאלה: מה אני משיב לפילוסוף הפנימי, ואיך אני שם יד על הפה? אני שומע "אין מלבדו"? מה אני עושה?

בעל הסולם מדבר על מקובלים שהמקבלים לא מדברים על זה אף מילה, כי לא משיגים. אנחנו משיגים כבחינה ד' האחרונה. אנחנו בבחינה ד'.

שרטוט מספר 1.

יש אור שמתפשט ומגיע לבחינה ד', אך עד שהוא מגיע לבחינה ד' דרך כל שאר הבחינות, האדם לא יודע עליו כלום. האדם יודע רק מזה שהוא נכנס לבחינה ד', לתוך החושים שלו.

מה קורה לפני זה, האדם לא יודע. מאיפה, לא יודע. מיהו שנותן לו, לא יודע. מיהו שמזמין בו את כל הרגשות האלה, הוא לא יודע כלום. האדם קולט את המציאות בתוכו, כי העולם הוא בפְנים. מה שמבחוץ האדם לא יודע. מבחוץ, האדם יכול להגיד שרק האור העליון המופשט. מה זה, האדם לא יודע. בשבילנו אלה הן סתם מילים.

האדם חוקר רק את מה שנמצא בתוך החושים שלו, העולם שלו שבו הוא נמצא, וזה תמיד יהיה כך. ומה עם היתר העליונים, אני לא יודע. איך האדם יכול לדעת זאת, הרי האלוקות היא מעלינו. כדי לדעת זאת עליו להידמות לזה, לפי מה שהוא מבין.

שרטוט מספר 2.

שהאדם יעשה פעולות בתוכו, בדיוק כמו הפעולות שמרגיש שהן באות אליו מלמעלה, הוא יעשה זאת ואז הוא ירגיש בפְנים, בתוכו, את העולם הרוחני. זה הכל. האדם לעולם לא יכול לצאת מהרצון לקבל שלו, כי זהו הרצון האחרון. זאת בחינה ד', היא הרצון.

זה שיש משהו שבַּנה את הבחינה ד', אנחנו לומדים מתוך בחינה ד' עצמה. האדם לעולם לא יכול להוציא מעצמו, מהגוף שלו, משהו החוצה. אם האדם מוציא משהו החוצה, זה בכל זאת ה"אני". נניח שהיד יוצאת החוצה, העין יוצאת החוצה, אז היא נשארת כקולט, כחוש.

ומה שבאמת בחוץ מחוץ לחוש, האדם לא יודע. החוש הזה מוגבל לראות כך וכך גלים בצורה כזאת וכזאת, גמרנו. מעבר לזה האדם לא יודע. האדם יכול לבנות מכשירים שמרחיבים לו את החוש שלו, ולא יותר מזה. הם לעולם לא יתפסו יותר ממה שהאדם בחוש שלו בנוי.

ולכן אין לאדם ברירה או שהוא בעולם שלנו מקבל זאת בקליטה פשוטה, שזה מדע, שאלה הם החיים הרגילים שלו, שהכל רגיל. או שהוא משתדל להכיר זאת אחרת, בדחייה, כמו שזה בא אליו ומשפיע אליו, והאדם רוצה להידמות למשפיע. אז או שהאדם סגור בתוך העולם הזה, קולט בצורה ישירה, או שהוא משתדל להיות כמשפיע, איך שאני מבין אותו בכלים שלו, שזה נקרא "העולם הרוחני".

שרטוט מספר 3.

אבל גם את זה האדם משיג בתוכו, ומתוך המחקר שלו, מתוך המדידות, ובתוך הרצון שלו הברור. ואילו הפילוסופים מדברים על מה שקורה מחוץ לעצמו. מאיפה אתם יודעים זאת? אין לכם שום גישה לזה, שום מדידה, כלום, אלא סתם כך אתם חושבים. זה לגמרי לא מקובל, ואף שנוא על חוכמת הקבלה לדבר דברים כאלה, כי לאחר מכן, האדם לא יודע איפה האמת ואיפה השקר, ומתחיל להביא אותן לחיים שלו כעובדות, ומתוך זה הוא מקלקל את עצמו.

ניתן לראות אלו שטויות הפילוסופיה עשתה, כשהיא מנותקת מהחומר. בעל הסולם נותן לנו דוגמא איך ברוסיה ניסו לעשות את "אהבת הזולת". הם הרגו אחרי המהפכה הבולשביקית, ארבעים מליון אנשים, כי חשבו שיש בכוחו של האדם לעשות זאת. זה שהם חשבו שאהבה הזולת הוא הדבר אפשרי, בא מהפילוסופיה. מדבר שלגמרי מנותק מהמציאות.

שאלה: האם בעיקרון היצר הרע משתמש בפילוסופיה?

בודאי. העיקר שזה מנותק מהמציאות, מהחומר, מהרצון לקבל?

שאלה: מה ההבדל בין בושה לרצון לקבל?

הרצון לקבל זה החומר שלנו, הוא נמצא בנו ופועל בנו בצורה אינסטינקטיבית. אני רוצה לקבל, אני רוצה ליהנות, אני רוצה להרגיש את עצמי, אני רוצה להרגיש נוח וטוב, תענוגים. זה הרצון לקבל שלנו.

כשהאדם מתחיל להרגיש את הנותן, נותנים לו הרגשה שהבורא אוהב אותו. וכנגד זה האדם מתחיל להרגיש את עצמו שהוא המקבל, שהוא לא רוצה, שהוא לא אוהב אותו, וכן הלאה. אז הפער בין הנותן למקבל מביא להרגשת הבושה. זאת אומרת שהאדם צריך להיות מפותח. לדומם לצומח ולחי אין הרגשת הבושה, יש רק הרגשת הקשר לנותן. החיות מרגישות את מי שנותן להם, הן אוהבות אותו. אותו הדבר עם בני האדם, התינוק מרגיש את האמא שלו, הוא אוהב אותה, כי הוא מרגיש שהוא מקבל ממנה הכל, זה הכל.

אנחנו מדברים על תפיסה אחרת, על כך שמתחילים להרגיש שמקבלים משהו מלמעלה, אבל לא שאנחנו תלויים בו כך סתם, ובגלל זה אנחנו אוהבים. כי אם היינו אוהבים את הבורא מפני שהוא נותן לנו הכל, אז היינו כמו חיות כלפיו. כך מתייחסים לבורא אפילו מבלי להרגיש האנשים הדתיים, מכל סוגי הדת. הוא נותן, אני מקבל, אז אני אוהב אותו. אז אני נמצא תחתיו. אז אני מודה לו ומתפלל שייתן לי יותר וכולי.

בחוכמת הקבלה אנחנו מפתחים יחס אחר. אני רוצה להגיע לבושה, אני רוצה להגיע לדעת מי הוא, מה הוא, למה הוא עושה זאת, כדי להשתנות, להיות דומה לו ולהשפיע לו בחזרה. זאת גישה אחרת לגמרי. זאת לא הגישה של המשתמש, אלא הגישה של הרוצה להידמות. בזה מתעסקת חוכמת הקבלה.

הגישה הזאת מגיעה לאדם שיש לו מבפנים דחף לזה, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה. אם יש לו דחף להיות רק בקשר ולהרוויח מהקשר הזה, אז הוא הולך לדת. ואם אין לו לא לזה ולא לזה, אז הוא מנותק מהמקור העליון, ומה לו ולזה, ואז הוא נמצא בעולם הזה כחילוני. זה הכל. כך אנחנו מתחלקים כלפי האלוקות.

שאלה: האם עיקר השוני בין הפילוסופיה לבין הקבלה היא זה שהפילוסופיה דנה בהיבט השכלתני והקבלה מדברת על הלב והשכל, המוח והלב. והאם בגלל התפתחותו של האדם ובכלל, יש גם התפכחות שנובעת משכלתנות, שהאדם לא יכול להציל את עצמו רק מתוך השגת המטרות שהוצבו על ידי הפילוסופיה?

יש כאן דברים רבים, ובודאי שלא אוכל להקיף את כולם. אגיד רק דבר אחד. בכמה שאנחנו מתקדמים יותר, אנחנו מאמינים יותר במדע. זה גם מין אמונה. ואנחנו יותר פרקטים, יותר פרגמאטיים, הרצון שלנו יותר מתפתח ודורש תוצאות. אנחנו נמצאים ברצון לקבל גדול, שלא יכול לחכות, שלא יכול להאמין, ולא יכול להתמלאות ממשהו שהוא לא מעשי.

לכן הפילוסופיה יורדת. היא לא מוכיחה את עצמה. מתוך ההיסטוריה ניתן לראות שהיינו בצרות גדולות, בהפיכות ומלחמות למינן, בגלל הפילוסופיות האלה. הפילוסופים דיי בלבלו את החיים שלנו. ולכן מצד השלילה אנחנו נדחים מכל הדמיונות האלה, מכל הפלפולים שקיימים ונמצאים גם בדת, ומכל הדברים. ודורשים דברים מעשיים יותר.

ולפיכך במקום הפילוסופיה בא המדע, ובמקום הפילוסופיה באה הפסיכולוגיה המטריאליסטית. הפסיכולוגיה המטריאליסטית ממלאה לנו את המקום הזה של הפילוסופיה, כי היא אומרת את הדברים תכליתית, ולא מתפלפלת גבוהה כמו שפילוסופיה שמתפלפלת על העולמות, ועל כל מה שבהם הם לא מבינים. לא חשוב איזה נושא נגיד, יהיה להם מה לומר עליו, כי לא חסרות להם פנטזיות.

הפסיכולוגיה המטריאליסטית מדברת על האדם הפשוט רק מתוך הניסיון. היא מדברת על איך שהאדם מתנהג, על איך שהוא נמצא במצבים שלו, ואיך אנחנו יכולים לעזור לו. בקיצור, היא מדברת מצד הפרקטיקה הברורה, הקלינית, ולכן משתמשים בה.

וזאת הסיבה שאנחנו הולכים לפסיכולוגים, אבל לא לפילוסופים שבהם, כי יש ביניהם כאלה שעניין זה עדין לא ברור להם. אבל אם זוהי פסיכולוגיה מטריאליסטית שמתבססת על החומר, על הבדיקות, אז אנחנו יכולים להאמין לה כמו לכל תחום במדע.

ומה שקורה הוא שבימינו הפילוסופיה, כמו שאומר לנו פרופסור בפיסיקה, נמצאת באיזה מקום אי שם. ובמקום החלק הנפשי של האדם, אנחנו מדברים על פסיכולוגיה, שהיא מאוד פרקטית ועניינית. אך עם זאת שהיא פרקטית היא בכל זאת לא נותנת לאדם תשובה על מה הם החיים, בשביל מה חיים, מה קיים מעבר לחיים, לפני שאנחנו נולדים, ולאחר שאנחנו מתים, וכולי.

אז האנשים בכל זאת מתחילים לגלות את חוכמת הקבלה, ואם השאלה שלהם היא באמת שאלה רצינית, זאת אומרת שהם דורשים את הידיעה, לא כמו שפעם הם היו מסתפקים בדת או בפילוסופיות למיניהן, שלא נתנו לאדם השגה ברורה, אלא קצת ליטוף. אז היום הם מגיעים לחוכמת הקבלה.

אז יש לנו מדע, יש לנו פסיכולוגיה מטריאליסטית, ויש חוכמת הקבלה. ושלושתם נמצאים במחקר החומרי, המטריאליסטי, ולכן כולם פועלים כמדע. לפי העיקרון "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

הפילוסופיות, הדתות והאמונות למיניהן, הן אט לאט כאילו מתרחקות מהאדם, כי האדם לא יכול להיות איתן בקשר.

ממה שנשאר מהפילוסופיה כבר לא יישאר כלום. מהאמונות והדתות יישארו המנהגים, שהם החלק התרבותי של האנושות שלא שייך למשהו גבוה, אלא כך האבא שלי היה, אז כך גם אני. הדת תהיה שייכת לתרבות האומה, כי כך, בצורה כזאת, אנחנו רגילים מבית אמא. זה מה שיישאר מהדת. ואת כל היתר ייקחו המדע, הפסיכולוגיה המטריאליסטית והקבלה.

אנחנו נמצאים במצב הזה, במעבר הזה, ואני תקווה שנראה ממש בחוש איך שזה קורה. כי בסופו של דבר, האדם עם הרצון לקבל הגדול שלו, לא יכול להסתפק בשום דבר שהוא לא מורגש, שהוא לא ברור, שהוא לא כעובדה קיימת לפניו.

שאלה: בהקשר לרצון להשפיע, אפשר להיות ברצון להשפיע ברמה הגשמית, ביחס שלי לסביבה, איך אני עובד, במה אני מאמין, ובצורה הזאת להשפיע. במקצוע שלי אני מטפל, אז אופי הטיפול שלי הוא רצון להשפיע. ויש את הרצון להשפיע לכיוון הבורא שאותו אני עדיין לא כל כך מבין, אז כשאתה אומר "רצון להשפיע" האם אתה מתכוון ברמה הגשמית, או ברמה הגבוהה יותר?

כשמתחילים ללמוד חכמת הקבלה, לומדים שמתוך הלימוד מגיע לנו דרך השכל, ובדרכים סמויות יותר, כל מיני השפעות עלינו. אנחנו לא יודעים, אבל מרגישים שפתאום אנחנו משתנים. והשינוי הוא שינוי פנימי, לא בשכֶל אלא בהרגשה, ואז אט לאט מתחילים להבין ולעכל, שפתאום אנחנו משתנים.

זה קורה כתוצאה מהלימוד, כתוצאה מהשתתפות במשהו שקורה כאן בקבוצה. לא כאן בחדר, אלא בקבוצה העולמית, כמו שאתה רואה יושבים איתנו יחד אנשים רבים נוספים. בטורונטו נגיד שלושים איש, ואחרי המסכים יש לך עוד אנשים רבים, ולא חשוב איפה יושבים, כי השדה הוא שדה אחד בינינו.

אנחנו צריכים לצפות לשינויים מהלימוד, שזה נקרא "המאור המחזיר למוטב". מקובלים מספרים לנו על העולם, על מציאות שאנחנו לא מרגישים אותה, אבל בקשר שיש לנו עם החומר, עם הדפים האלו, אנחנו לא יודעים, אבל בעצם אנחנו מתקשרים למקור פנימי יותר, נסתר. כי אנחנו לומדים לפי המקורות האמיתיים.

זה לא שאיזה פילוסוף כתב. כי את זה כתב בעל ההשגה כשהוא היה בשני העולמות. ואנחנו דרך הלימוד הנכון, דרך הכתב שלו, מתחילים להרגיש. גם אתה תרגיש זאת מהר, תרגיש שקורים בך כל מיני שינויים.

אחרי השינויים האלה, תתחיל להבין אותם אט לאט, ואז לאחר זמן מה תתחיל להכיר שאין בך שום כוח השפעה, כלום. בניגוד למה שנראה לך עכשיו, כשאתה מטפל שם באנשים ורוצה להשפיע להם טוב, שאתה בכלל טוב וחושב טוב על האנושות, זה סך הכל האגו שלך שמוצא לעצמו בצורה כזאת אפשרות ליהנות, אפשרות למלאות את עצמו. וזאת תהיה הרגשה ממש ברורה, ממש בתוך העצמות, שלכל אחד שאתה פונה, וכל דבר שאתה עושה, אתה עושה זאת אך ורק כדי למלאות את עצמך.

יחד עם זה, תתחיל להרגיש שהדבר הזה הוא לא כל כך טוב. למה הוא לא כל כך טוב? מה יש יותר טוב מלקבל מילוי מלא, שלם. אני לא רוצה בזה להזיק לזולת. אני מתחיל להרגיש שזה רע אך ורק בגלל שזה מגביל אותי. אם אני משפיע, אני פותח לעצמי עוד עולם. אם אני מקבל אני נמצא בעולם הזה. גם איזו מין התקדמות, אני רוצה יותר לגלות, רוצה יותר להרגיש, אז אני מוכן להשפיע, רק תגידו לי איך.

ועל ידי המאור המחזיר למוטב, תתחיל להרגיש שבאמת יש מישהו, המשפיע. אתה עוד לא מכיר אותו, אך הוא נמצא בצורה כזאת שגורם להרגיש שיש מישהו שמשפיע, שיש מישהו שממלא את החלל סביבך, ואתה רוצה להרגיש אותו, רוצה להידמות לו, רוצה להיות כמוהו, רוצה להיות בחיבור עימו. ושעל ידי אותה פעולת ההשפעה, זה אפשרי.

זאת אומרת, האדם אט לאט מקבל שינויים, וכל השינויים הם על ידי מה שנקרא ה"מאור המחזיר למוטב". זאת אומרת, על ידי כוח עליון מסוים שמשפיע עליו בזמן הלימוד. הכוח הזה פועל במיוחד בלימוד "ספר הזוהר", אמנם לפני "ספר הזוהר" אנחנו צריכים ללמוד הרבה מאוד כדי להכין את עצמנו נכון, במאמרים, באיגרות, ב"פתיחה לחכמת הקבלה" כמו שלמדנו היום. וגם בקשר החברתי.

כי "ספר הזוהר" נכתב על ידי החברה, על ידי חיבור בין הנשמות. וגם אנחנו צריכים לרצות להתחבר בנשמות בינינו, ובזה נוכל להזמין אלינו מ"ספר הזוהר" את "המאור המחזיר למוטב".

אבל כל זה אפשרי אך ורק על ידי מאור הזה, שום דבר אחר לא יעזור לאדם, לא פעולות, לא קפיצות, לא שעות לימוד, ולא כלום, אם הוא לא יזמין על ידי הלימוד את "המאור המחזיר למוטב".

אז האומנות כאן, היא איך האדם מזמין את המאור הזה. האומנות הזאת תלויה בהכנה, איך ניגשים ללימוד, איך האדם ניגש יחד עם הקבוצה, עם הכוונות שלו, עם ההכנות שלו.

שאלה: דיברנו על דבקות ודחייה של תענוג,

כן.

שאלה: אנחנו מחזירים זאת בחזרה. איך שאני מבין בורא עולם נותן לנו מתנות רבות שאנחנו רוצים לקבל. ניסיתי להוריד את מה שאמרת לדברים גשמים. אם אני מקבל מתנה מבורא עולם את היכולת להיכנס לזוגיות, או לטפל באנשים ואני דוחה אותה אז.

אנחנו נלמד את כל המניפולציות האלה, זה לגמרי לא כמו שאתה תחשוב.

שאלה: שאלה על הכרחיות. אנחנו לומדים שעלינו לספק לגוף רק מה שהכרחי לו.

אתה לא מוגבל, אתה לא צריך להגיד, אני צריך אלפיים קלוריות. אני צריך לישון שש שעות, שמונה שעות וכולי, לא.

ההכרחיות מספקים לגוף בזה שאנחנו משתדלים להעלות את הרוחניות בעיניי כדבר החשוב ביותר, כי היא נצחיות, שלימות, זה הכל בעצם. לעומת הבהמיות שלי שבזה אני מתקיים כבהמה. עם כל הכוחות שלי, עם כל הרצונות שלי, עם כל העיניים שלי למטרה רוחנית, אז מובן מאליו שמה שאנחנו משאירים לגשמיות נקרא "הכרחיות". אנחנו לא מודדים שם כמה קלוריות אנחנו נותנים לגוף, כמה שעות שינה וכן הלאה..

שאלה: זאת אומרת שאין עניין שיש לפני עוגת שוקולד שבא לי לטרוף אותה.

חס ושלום. תטרוף אותה, לגמרי, אין הגבלה, אין כפיה ברוחניות, אין כפיה.

שאלה: אם כך למה הכוונה בכל מה שכתוב על זה בכל הספרים, וכל הדיו שנשפך על זה?

הכוונה היא שאתה צריך להשתוקק למטרה, וההשתוקקות למטרה תיבנה את היחס הנכון שלך לכל יתר הדברים, מאליו.

תלמיד: אני בכלל לא אתעסק באכילה?

תתעסק כמה שאתה רוצה.

תלמיד: לא, זאת אומרת, שאין שם שום קשר למסך?

לא, אל תגביל את עצמך, אסור, אל תהיה נזיר. זה לגמרי אסור, ההיפך. חוכמת הקבלה אומרת תיכנס ללימוד, תיכנס לאלוקות, תרגיש לקראת מה אתה הולך, כל זה יקבע מאליו את היחס שלך לעולם. תתרחק מזה, תגביל את עצמך בזה. אתה לא תגביל, אתה פשוט לא תרצה יותר, כך בצורה רגילה, זה יהיה טבעי. כך אנחנו צריכים להתנהג. לכן תתחתן, החבר שלך רוצה להתחתן שיתחתן,. תאכל עוגות ותעשה הכל. רק שאתה תשתנה בצורה טבעית.

שאלה: מה לגבי עבודת המידות, שמדובר עליהן כל כך הרבה בספרים?

אין מידות. הכל זה האור המחזיר למוטב, שום דבר חוץ מזה. אם אתה רוצה בעצמך לעשות משהו, זאת כפיה. בזה אתה רק הורס את הרצון הטבעי שלך, תישאר פשוט כמוך. ותשאיר הכל למאור.

ובזאת נסיים. אז שוב אין הגבלות, אין כלום חוץ מלימוד, תבואו ונקווה שהאור ישנה אותנו לטובה, ומהר.

(סוף השיעור)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined12 - 19 июля 2022שיעור 617 июля 2022 г.

12 - 19 июля 2022

שיעור 617 июля 2022 г.

בעל הסולם. סוד העיבור - לידה

טועןתיכף מגיע

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
12 - 19 июля 2022
שיעור 617 июля 2022 г.

טוען
תיכף מגיע

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם