כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"
קישינב 6-8.09.2019
אוספים את כל המצבים לבורא
שיעור 7
שיעור 08.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
הכנס הבינלאומי "קבלה לעם" במולדובה, שיעור מס' 7, "אוספים את כל המצבים לבורא".
בעל הסולם:
"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."
(בעל הסולם. תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')
אנחנו קיימים במחשבת הבורא שמחזיקה, מחזקת, מבצעת הכול באופן מוחלט. אנחנו בתוך המחשבה הזאת, וכל המחשבות שלנו, הרצונות שלנו והפעולות שלנו לכאורה זה מה שהמחשבה הזאת מבצעת, הנקראת "מחשבת הבריאה".
ולנו, נשאר משהו? בכלל, או רק לשמוע על זה שאנחנו נמצאים בתוך המחשבה הזאת וכולנו זורמים בה. אנחנו צריכים לגלות את המצב הזה. אנחנו נמצאים בו, אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר באופן עצמאי, לא להחליט, לא לחשוב, לא לפעול, לא לחשוב לקראת העתיד על משהו, לא לברר באמת את העבר, כלום.
יש רק דבר אחד, מחשבה, מחשבת הבריאה, ואנחנו נמצאים בה. זאת אומרת, כל מה שנדרש מאיתנו זה להסיר כל מה שמפריע לנו להרגיש שאנחנו נמצאים בתוך המחשבה הזאת ושחוץ ממנה אין שום דבר.
"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."
סדנה
כלומר, הדבר היחיד שאנחנו צריכים זה להסיר את עצמנו. ואת זה אפשר לעשות רק בעזרת הסביבה, שאתה נותן לסביבה הנכונה לשלוט עליך. אז כל המאמצים שלנו צריכים להיות כאלה בשביל לבטל את עצמנו, לבטל, להיעלם מול הסביבה, ואז אנחנו לאט לאט ניכנס למה שנקרא "מחשבת הבריאה" ולא יהיה שום דבר חוץ ממנה.
נדבר על זה בינינו חמש דקות בלהשלים אחד את השני, לא לפי התור, כל אחד יזרוק משהו.
*
נאמר על ידי המלך דוד שהיה מקובל גדול, כתב את ספר "תהילים", שנחשב בכל העולם. הוא כתב כך:
""אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכל ישוב לשורשו, כי "אין מקום פנוי ממנו"," כלומר אנחנו, עלינו לגלות את זה שאין עוד מלבדו, "אלא ההבדל הוא, ב"הוה" ו"יהיה"," כלומר מתי זה יקרה. וזה הכול תלוי בהשגה שלנו, היום או מחר. "כי הזוכה לחבר ב' העולמות," הנסתר והגלוי, "הוא מגלה ב"הוה" מלבושו ב"ה," מה זה מלבושו? שכל מה שמתרחש, "שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה."
(בעל הסולם. "אחור וקדם צרתני")
אז איך עלינו להשתדל לתמוך אחד בשני בכיוון שכל מה שמתגלה לנו בעולם הזה, בחיים שלנו, זה לא יותר מגילוי הבורא, ממה שצריך לגילוי הבורא. או שזה הפרעות או שזה עזרה, לא משנה איך אנחנו מפרשים את זה, אבל העיקר שכל זה נחוץ ונחוץ אך ורק לגילוי הבורא.
ואם אנחנו נתייחס ככה לכל מה שקורה לנו בעולם שלנו, לא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאים, או כמו החבר שלנו או החברים האחרים שלנו שגם נמצאים במצבים שאנחנו מייחלים להם הבראה, שיפור מצבם, אם אנחנו נתפוס וגם נעזור להם לתפוס ולקבל כל מצב ככזה שמניע אותנו לבורא, אז אנחנו באמת נראה שאין שום דבר אחר, רק מחשבה אחת פועלת, רק היא מקדמת אותנו למטרה. ואם כך אנחנו מקבלים אותה בכל ביטוי שלנו בנו, מחוצה לנו, מסביבנו, אז אנחנו מאוד מהר נגלה את האמת הזאת.
מה זאת אומרת "אחור וקדם צרתני". מקדם אתה מושך, מאחור אתה דוחף, מסית וכן הלאה. בואו נדבר על המצבים האלה שאנחנו עוברים.
תעזרו אחד לשני ותדברו באופן מעורבב.
*
התגובה הכי נכונה שלנו לכל התהוות או התגלות מלבד האור זה השתוקקות למרכז העשירייה, רק שם אנחנו יכולים למצוא את התשובה הנכונה, את הכוח, את הפעולות הנכונות, הכול במרכז העשירייה.
לכן אנחנו צריכים להבין, כתוב בזוהר:
"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."
(זוהר לעם. פרשת תצווה, 86)
במה? בלהסכים לקבל ולהעריך בצורה נכונה את יתרון האור מתוך החושך ולהבין שהחושך זה רק הצד האחורי של האור, אחרת אנחנו לא היינו מרגישים את האור. לכן צריך לברך על החושך כמו על האור.
מה אתם חושבים, איך אנחנו צריכים עכשיו להתייחס לכל המצבים שלנו? איך אנחנו יכולים להודות על החושך ולהלל, לשבח את האור? לא יכול להיות האחד בלי השני.
*
אם אני לא מחובר עם הקבוצה אז נפילה, חושך, אני מרגיש כרע. אם אני מחובר עם הקבוצה, האור המקיף משפיע עלי, זה המצב העתידי שלי, ואת המצב הפנימי שלי, של החושך, הריקנות, המצב האמיתי, אותו אני מעריך כבר כלפי המצב העתידי כלפי האור המקיף.
לכן החושך הזה לא מפיל אותי, אני מברך אותו. זה נקרא "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כלומר באותה מידה שאני עם הקבוצה, יש לנו את האור המקיף, אני אז לא מרגיש את הנפילות שלי כנפילות אלא כחלק הכרחי של המדרגה הבאה. וכאן אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו, האם אני נמצא בקשר עם הקבוצה או לא.
"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו." שמפריד בינו לבין הבורא. ואל יחשוב שעכשיו נוצר המרחק הזה, בשום אופן לא. המרחק הזה תמיד היה קיים, רק שעכשיו זה מתחיל להתגלות לי. "וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך. יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות."
(בעל הסולם. שמעתי. קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")
לכן מלכתחילה צריך לקבל את התנאי הזה, שאנחנו בצורה המקסימאלית, הקיצונית ביותר מרוחקים מהבורא וכל מצב חדש שלנו, לא חשוב איזה, בגודל המקסימאלי שלו נראה לנו כל הזמן יותר ויותר רחוק. כיוון שאני מגלה את המצב האמיתי שלי ואחרי זה אני מתקן אותו, רגל שמאל, רגל ימין, וכן הלאה וכן הלאה.
וכאן אנחנו רואים שרק הסביבה יכולה לעזור לאדם להחזיק ולא ליפול מהדרך. כיוון שאיך הוא יכול לשכנע את עצמו בזה שעכשיו הוא מרגיש את עצמו יותר גרוע והאמת, שזה יותר קרוב לבורא. כל הפנימיות שלו אומרת שהוא מרוחק יותר, גרוע יותר, מקלל את עצמו, דן את עצמו. והאמת, שפשוט התגלה לו ככה מה שהיה שם כבר טמון קודם, רק שעכשיו הוא רואה את זה. והוא ראה את זה כדי לתקן את זה. ולתקן את זה רק בכדי להתקרב לקבוצה ולהתחבר עימהם כנגד כל החשבונות האחרים שלו.
כך שאנחנו חייבים שיהיה לנו את ההרגל הזה ללכת בקו של התרחקות. אתם מתארים לעצמכם, אם אנחנו הופכים להיות למומחים יותר גדולים בדרך שלנו, אז כל מכשול הכי קטן בדרך ייראה לנו כגדול. לקטנים אנחנו לא שמים לב, אנחנו אפילו לא רואים אותם, נראה לנו שזה אפילו לא קיים. אבל בהמשך נראה שכל סטייה הכי קטנה, כל שינוי הכי קטן ייראה לי כהר גבוה, כמכשול ענק.
זה ההבדל בין מומחה לבין אדם פשוט. כלומר, במידה שבה אנחנו נתקרב לבורא, כך אנחנו נידחה יותר זה מזה, נשנא זה את זה יותר ויותר, כמו התלמידים של רבי שמעון. לא נרצה להתקרב, אנחנו נרשיע את העשירייה. אנחנו נאמין במה שאנחנו מרגישים ורואים. הרי מה, אני יכול להיות עם האנשים האלה? לפני כן הם היו אחרים, עכשיו הם כאלה, אני צריך לברוח מהם. וכן הלאה. רק בעזרה הדדית, רק בתמיכה הדדית, רק בערבות הדדית, רק זה יכול להציל אותנו.
תיזָכרו כמה חברים היו לנו איתנו בדרך שקפצו מהעגלה שלנו. חבל. כמובן שהם יחזרו, אבל אנחנו צריכים לחשוב איך בכל פעם, על כל צעד ושעל ליצור כזאת עשירייה, כזה כלי, שאף אחד לא ייפול ממנו.
סעיף 5:
"האדם צריך לתת תשומת לב ולהאמין שה' מטפל עמו ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך". כלומר, האדם בכל מה שהוא מרגיש, בכל המחשבות שלו, בשכל ובלב, כל הזמן לבדוק האם הוא מסכים עם זה שזה הבורא, שבצורה כזאת מכוון אותו אליו. זה שהוא מכוון אותו אליו אין על זה בכלל שום שאלות, אבל זה שהוא מכוון אותו אליו דרך כל המקרים, עוסק בצורה נכונה בהתפתחות שלו.
כלומר, אני מסכים עם מה שהבורא עושה לי, הוא מפיל אותי, מוריד אותי, זורק אותי למטה, זורק אותי למעלה, לצדדים, זורק אותי לכל כיוון אפשרי. אני צוחק, פתאום אני בוכה, פתאום אני שמח, פתאום אני עצוב, האם אני מבין שאני צריך לעבור את המצבים האלה, אבל בעיקר להישאר בקשר, להישאר דבוק בבורא שהכול מגיע ממנו, שאין עוד מלבדו. "במקרה כזה הוא צריך לשמוח על זה שהבורא משגיח עליו ונותן לו גם כן ירידות. כלומר האדם צריך להאמין עד כמה הוא צריך להבין שהבורא גם נותן לו עליות רוחניות. חוץ מזה האדם צריך להאמין שגם את הירידות נותן לו הבורא בגלל שהוא רוצה לקרב אותו. לכן כל עשייה ועשייה שיש לו בה אפשרות לעשות, הוא צריך לעשות את זה כאילו הוא היה נמצא במצב עליה."
כעקרון אין ירידות, זה רק הגילוי של המדרגה הבאה הבלתי שלמה עדיין ולאחר מכן התיקון שלה. גילוי של המדרגה הבלתי שלמה שנוצרה עוד לפנינו, כתוצאה משבירתו של אדם. ואנחנו כל הזמן מתקנים. מתקנים את היחס שלנו. לא נדרש מאיתנו שום דבר אחר, אנחנו לא צריכים לעשות כלום מלבד להסכים עם הבורא, להצדיק את הבורא. והצדקה, האדם שמצדיק את הבורא נקרא "צדיק" כיון שהוא מצדיק את הבורא. זאת כל העבודה שלנו. ולכן אנחנו בהכרח צריכים סביבה כי בלעדיה לא נוכל להצדיק ולו פעולה אחת של הבורא, לא בהרגשה שלנו ולא בשכל.
"לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה זה נקרא "אתערותא דלתתא" וכל פעולה שהוא עושה הוא מאמין שכך הוא רצונו של ה' מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה. היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש שה' קרב אותו."
(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)
אנחנו הצלחנו כאן במשהו להתקרב בינינו, ויחד עם הבורא שפתאום מתגלה בתוכנו, בחיבור בינינו. בואו נרגיש הודיה על זה שהוא עשה לנו את זה וגם נתן לנו להרגיש ולהבין שבצורה כזאת אנחנו קרובים יותר אליו.
סדנה
איך אנחנו לא מאבדים את האמונה. "אמונה" נקראת ההכרה בזה שאנחנו נמצאים בטיפול קבוע. שהבורא כל הזמן דואג לנו. איך לא להתנתק מהעובדה שאנחנו נמצאים בעבודה מתמדת, שבה הבורא כל הזמן עובד עלינו, שבה הבורא כל הזמן דואג לנו בכל המצבים ואז אנחנו נהיה בהתקרבות מתמדת איתו. תנו זה לזה המלצות, איך אנחנו בכל זאת יכולים לעשות את זה?
עכשיו מסתיים הכנס, כל אחד נוסע לביתו, שוב אתם חוזרים כל אחד לשוקת השבורה שלו, לעולם שלנו בקיצור. איך אנחנו יכולים לעשות כך שהעולם שלנו רק יעזור לנו בכל מצב ומצב שלו להרגיש את הבורא יותר ויותר קרוב, שהוא נמצא בתוך כל זה. תייעצו זה לזה.
*
"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'."
(בעל הסולם. שמעתי. א'. "אין עוד מלבדו")
באיזה אופן אנחנו מאלצים את כל החברים שלנו לחשוב רק כך. עשיריות. איך אנחנו יכולים לכוון את החברים שלנו בצורה כזאת שהם יבינו שאין עוד מלבדו. ושיחיו רק בזה, שיחשבו רק על זה, שאפילו לרגע לא תקפוץ להם המחשבה שיש איזה מקור אחר, פעולה, משהו, כל דבר?
*
"דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל. רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק," אז בשביל מה לחיות "אלו אנשים לא" מתרחקים ממטרה רוחנית. "והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו," מה שכתוב על המצריים, עבדות מצריים מתוך שהות בתוך האגו. "כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה'," ש"אז הם זכו ליציאת מצרים," כלומר משליטת האגו, משליטת הרצון לקבל.
(רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)
אז זאת בעיה. בעקרון שאדם מתחיל לדבר על זה שהאחרים כנראה מסוגלים והוא לא מסוגל, כי הם היו יותר מוצלחים, יותר חזקים, יותר חכמים, והוא יש לו גורל שכזה יותר כבד, טיפש, אגואיסט וכן הלאה, זה לגמרי לא נכון. לגמרי לא. לכל אחד באופן מדויק ניתן לו בהתאם לאגו שלו ואפשרויות שלו להתגבר עליו. כל הבעיה היא רק להבין שזה נעשה דרך הקבוצה. וגם פה, לכולם יש סיכויים זהים, אפשרויות, הזדמנויות זהות. פשוט צריך לשמוע, להקשיב לזה ולא יותר מזה.
"אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול."1 ומקדם את האדם. "וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה," שהאדם נופל רק כדי לברר עוד ניצוצות דקדושה, החלקים השבורים של הכלי הזה. אז "רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה" כמו זקן שהולך ומחפש מה אבד לו. כלומר להשתדל להתעלות מעל המצב שלנו, מתוך כל מצב שלנו. לא להסתפק בזה שזו עליה, וזה איזה מצב ביניים אלא כל הזמן לקבל כל מצב כהזמנה להתעלות הבאה, עליה הבאה. ושכל הזמן תהיינה רק עליות. זה אפשרי.
אם אנחנו כבר מראש רואים את המצבים שלנו כעוד לא מושלם ואיך אנחנו יכולים להעריך אותו כלא מושלם? שוב פעם, רק אם אתה בתוך הקבוצה ומהקבוצה אתה יכול לקבל אור מקיף מה שנקרא, מה שסובב אותך. אתה רואה שאתה עוד לא לגמרי בתוכם, לא לגמרי איתם, לא לגמרי בדבקות איתם ואז יש לך אפשרות לבקש. כי הקבוצה היא סך הכול מציגה לך את הכלי הבא שלך, את המדרגה הבאה שלך כל פעם. לכן האדם לא יכול להגיד שנתנו לי כזאת עליה שממנה אין כבר לאן להתקדם. כזה דבר אין וגם לא יכול להיות אף פעם עד לגמר התיקון. אחרי זה אני כבר לא יודע מה קורה, ממש בסוף. אבל תמיד כשאתה נמצא בתוך סביבה, יש לך אפשרות להוסיף לחיבור איתם עוד ועוד מאמצים.
זוהי הארת השחר, כשאני בכל מצב שלי מעביר את הדגש מעצמי לקבוצה ומשתדל עוד יותר להתכלל בה ואז אני רואה שכל הזמן יש לי את האפשרות הזאת, יש לי עוד אפשרות להוסיף משהו לכלי הזה. אני יכול להתקדם כל הזמן וזה אומר שאני מעורר השחר, כי אני אף פעם לא אקבל מלמעלה הכבדות, דחיות אלא אני בעצמי תמיד אשאף לזה, אשתוקק לזה בתוך הקבוצה לחיבור.
ואז אני בעצמי אנהל את כל המצבים שלי, לגמרי אנהל את כולם וזו ההתקדמות האופטימאלית ביותר.
סדנה
בואו נדבר בינינו, בתוך העשיריות. איך אני כל הזמן יכול להתקדם לא בנפילות, לא בעליות אלא שכל הזמן תהיה לי רק בעיה אחת, ההתקדמות למטרה. והמטרה היא שהקבוצה מאוחדת בעיני לגמרי, במאה אחוז ובתוכה היא מלאה בבורא.
*
שאלה: לפני הכנס אמרת לנו שהכנס הזה יהיה מלא לחלוטין באור מקיף ורבים מאיתנו, אלה שישקיעו מספיק מאמץ ויהיו מוכנים, יוכלו להרגיש את האור הזה כפנימי.
אמרתי.
תלמיד: נכון, ואנחנו מרגישים שיש אור מקיף. אולי אנחנו מרגישים אותו אפילו כפנימי, אבל לא ממש מבינים מה זה אומר. ההרגשה של האור כפנימי, זו ההרגשה שאין עוד מלבדו?
כן. לגמרי כך. כלומר זה מגיע אלינו לאיזה חלקיק שנייה אולי ועוזב, בא ועוזב כי אין לנו כלי, כי אנחנו לא עד כדי כך קשורים בינינו בשביל לעכב אותו, והוא זקוק להשתוות. צריך להיות בסיס, איזו תחתית שעליה האור הזה יתגלה בהשוואת הצורה. והחיבור שלנו בינינו, החיבורים האלו הם אגואיסטים, אפילו בדרגה המינימאלית ביותר. את שאר הדרגות לא סופרים, כמו עם ילד קטן, אתה מתחשב רק במה שהוא מסוגל לבצע, זה מה שאתה דורש ממנו, ולא יותר. כך גם אנחנו, נדרש מאיתנו חיבור מינימאלי בשביל שהאור יתגלה ממש בנו.
אז יש איזה משהו, אבל מה שכולנו עכשיו מתפעלים ממנו, ורבים מאיתנו לא מסוגלים להחזיק בפנים את השמחה או את הדמעות, זה מצביע על חוסר השלמות של הכלי שלנו. שהוא מלא, גדוש, וזה אומר שאנחנו לא מסוגלים לספוג אותו, אין מסך.
זה אומר שאנחנו נמשיך לעבוד הלאה. אני רוצה רק דבר אחד מהכנס הזה, שאתם תבינו שהעשירייה עובדת, ובלעדיה לא יכולה להיות שום תנועה רוחנית.
שאלה: בהתחלה כל יום למדתי את חכמת הקבלה ופתאום משהו זרק אותי לשלושה חודשים מהשיטה, הרצון נשאר אבל אני פוחדת בכלל לעוף, מה אפשר לעשות?
או שתזחלי חזרה לתוך העשירייה או הקבוצה שיש לך, או שתיזרקי עוד יותר.
שאלה: איך אני יכולה בצורה נכונה לבקש מהקבוצה להוציא אותי מתוך האגו, אם הבקשה שלי כך או אחרת אגואיסטית?
זה לא חשוב, אנחנו כולנו כאלה. אנחנו מבקשים מהבורא ומהקבוצה לעזור לנו בצורה אגואיסטית, שתוציא אותנו מהאגו. למה? כי שם מחוצה לו, יהיה לי יותר טוב, יותר טוב אגואיסטי, בינתיים. ואחר כך לאט לאט האור משפיע ומתקן אותנו ופתאום אנחנו רוצים מצבים אחרים לא אגואיסטים.
שאלה: איך אני יכולה לעבוד בצורה נכונה על חיבור, ברגעים שאני פיזית לא יכולה להיות בכנס?
אפשר לעבוד על חיבור בכל מצב. יש לנו אנשים שנמצאים במצב מאוד מבודד מקבוצה, מהכנס ועדיין אנחנו מרגישים אותם איתנו. אז זו לא בעיה, מצד שני לכנס הבא צריך להתכונן מראש כולנו יחד. אנחנו מקווים שעוד שנה אולי נתראה שוב, אולי פה, אולי ליד מוסקבה, לא משנה, איפה שתהיה אפשרות, ולזה צריך להתכונן מראש.
שאלה: אמרת ששבע מצוות אפשר ללמוד מגנב, מה עם החוק השמיני, או העצה השמינית? אנחנו רוצים לקחת את הדבר הגדול ביותר שקיים בעולם הזה, אנחנו יכולים להוסיף?
עוד מצווה? כלומר מה עוד אפשר להמציא, חוץ ממה שהבורא מציע לנו?
תלמיד: חוץ מהשבע האלה שאפשר ללמוד מגנב, הרי אתה מכיר אותן.
מכיר.
תלמיד: יש משהו שמיני, אנחנו יכולים להמציא?
אתה תקבל הכול אם תהיה מוכן לוותר על כל זה, זו המצווה הכי גדולה של העבד, מה שהוא גנב היום הוא מוכר בגרושים.
תלמיד: זה מתוך השבע, אבל השמינית אני חושב שאולי היא לא לכולם, אבל איזשהו חלק צריך לקחת על עצמו את האומץ הזה ולעשות את זה. אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו, אין לנו מה להפסיד.
איזה אומץ? על מה אתה מדבר?
תלמיד: אומץ בכל זאת להתמסר לחברים, ויהי מה, בכלל.
זו מצוות הגנבים, שהוא מסור לחברים שלו.
תלמיד: אז על זה אני מדבר.
יקירי, כולנו מסכימים איתך, תהיה גנב טוב והכול יהיה בסדר
שאלה: בשיעור אמרת "תסכימי ותצדיקי את הבורא בכל מצב". בשכל אני מבינה, אבל איך להצדיק את הבורא ברגש?
אי אפשר, אלא אם כן הקבוצה עוזרת. אי אפשר. הקבוצה צריכה לעזור לך בזה, ואת יכולה לבוא לקבוצה ולדרוש ממנה שיעזרו לך. זה מאוד חשוב. הבורא בכוונה נותן לך את זה, בשום פנים ואופן לא לזלזל בתנאים כאלה, לא לדחות אותם, זו קריאה של הבורא. הוא רוצה למשוך אותך בכך שנותן לך מצבים כאלה ואת מרגישה שאת לא מצדיקה אותו, אבל יש לך קבוצה, תתקרבי לקבוצה, תגלי את הבורא בקשר איתם והכול יסתדר.
שאלה: כשאני בא לכנס בישראל, אני ישן על מזרונים, על הרצפה, בקושי ישן ויש לי כזה כוח, כזה מרץ לחיבור. וכאן ישנתי טוב, באתי, הזמינו לי מונית ואני יושב, ולא קורה כלום. כלומר האם בהכרח צריכים כל הזמן להשקיע מאמצים, ללכת בגשם, בברקים, ורק אז אפשר לנענע את הבהמה שלך?
בגדול זה תלוי במצב האדם. תבוא אלינו לארץ, נזרוק לך איזה מזרון על הרצפה.
שאלה: איך לשמור את ההשתוקקות לחיבור עם החברות לשם התיקון ולא לתת לאגו לרמות אותך, כדי לקבל תענוג מהחיבור?
אם אני נלחם לבד עם האגו שלי, אז מראש הפסדתי במלחמה. רק אם אני פונה לחברים, כדי לנצח את האגו שלי, אז אני עוזר להם, הם עוזרים לי. כך הכול בנוי שאנחנו בהכרח ננצח, כי בחיבור שלנו יהיה נוכח הכוח העליון. לכן ההצלחה שלנו מובטחת.
שאלה: להיות ערב לחבר, משמע להשתוקק להשיג איתו כזה קשר שבו מרגישים אותו כחלק שלי כאילו הוא זה אני?
כן. נכון לגמרי.
שאלה: אמרת בשיעור האחרון שאנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו. אני הרגשתי את זה כאני האגואיסט, הרצון ליהנות, ואין שום דבר מלבד זה, אני עושה הכול לשם עצמי. והכוח הזה שהבורא נתן לי, יש רצון שהמצב הזה לא יעלם, להימצא בזה עד המדרגה הבאה, עד השדה הבא של המדרגה הגדולה.
השאלה היא, אם הבורא נתן לי את הרצון הזה ואני צריך לממש אותו, אני רק יוצא מכאן ומתרחק עד הסוף, עד כמה שניתן מכולם, מהכול, ונדמה לי שזה נכון, שככה זה צריך להיות, כיוון שבזה אני מגלה בעצמי דווקא ביתר מהירות, עוד יותר רצון להנות.
למה אתה צריך את זה?
תלמיד: כיוון שככל שאני מגלה בעצמי יותר את הרצון הזה, ככה אני מגיע לדרישה שוב לפנות לבורא.
לא, אין חוק כזה. שהבורא יתגלה זה עניינו. הוא בורא חושך ואחרי זה נותן אור. זה לא עניינך. עניינך רק להשתוקק לקשר איתו דרך הקבוצה. רק כלפי האור.
תלמיד: ואיך אפשר להשתוקק דרך הקבוצה לקשר איתו?
יחד עם החברים ליצור כזאת תכונה הדדית של השפעה ביניכם שתהיה דומה לבורא, ואז הבורא יתגלה בקשר ביניכם.
תלמיד: אז להשתמש ברצון לקבל ככוח?
נכון. בלי זה אי אפשר.
תלמיד: אז במה מסתכם הכוח של הרצון הזה?
של הרצון לקבל?
תלמיד: כן.
אני משתמש ברצון לקבל שלי בשביל לעבוד כנגדו על קשר עם האחרים. בלעדיו אני לא מסוגל.
תלמיד: יוצא שאני כאילו צריך לתת לחברים כדי שהם ידרכו עלי?
טוב, שידרכו קצת.
שאלה: מה זה אומר להזמין את הבורא לעשירייה? זה להחזיק אותו במחשבות? או איך לראות את הנוכחות שלו?
זה להשתדל להתחבר ביניכם בשביל ליצור ביניכם, בעשירייה את התכונה שלו. והוא יתגלה. זו ההזמנה.
שאלה: שאלה לגבי הגאווה. כאשר אנחנו עובדים בעשירייה, בקבוצה, אנחנו מתחילים לעבור כל מיני שלבים עד שמגיעים לבושה, ומתוך זה מגיעים לבושה רוחנית אמיתית. איך לעזור זה לזה לא להיתקע בבושה הזאת כדי להתקדם כמה שיותר מהר? איך אפשר להגיע לקבל בלי להרגיש בושה?
זה כשאתה כל הזמן תראה מולך את החיבור הנכון ביניכם, ואז לא תיתקע על כל מיני שטויות ילדותיות.
שאלה: איך אפשר לגלות את הבורא בקבוצה אם לאדם אין את החיישן הזה?
אין לנו שום חיישנים. אין לנו שום חושים כלפי הבורא. יש לי חוש רק כלפי מה שאני, איך שנבראתי, וכלפי הבורא יכול להיווצר לי חוש רק אם אני מטפח, מגדל אותו מתוך יחס אל החברים.
שאלה: אנחנו מדברים הרבה על עליות וירידות, כל הזמן אנחנו חווים אותן. הולכים בחושך לקבוצה, באור לקבוצה. איך לא להישרף בעבודה הרוחנית? איך לשמור על הכוונה הנכונה בלימוד?
אם אתה עובד עם מורים ומדריכים נכונים, אתה לא תישרף. את זה אני יכול להגיד. אני לא יודע באיזו קבוצה אתה.
תלמיד: מאק מוסקבה.
יש שם קבוצה כזאת שאתה יכול להישען עליה בשקט. כל השאר תלוי רק בך. וחוץ מזה, אני חושב שאתם לוקחים מהכנס הרגשות כלפי מה אתם משתוקקים, אז נצליח.
שאלה: אומרים שהכול תלוי ברצון האישה. אם האישה תרצה להינשא, הגבר האהוב לא יוכל לעמוד בפני הרצון שלה. איך אנחנו כולנו, גם הכלי הנשי וגם הכלי של הגברים נרצה להפוך לכלה של הבורא, שהבורא יתחתן עם כולנו?
בשביל זה כולנו צריכים ללמוד את העורמה הנשית. איך שאישה מסוגלת לסובב את הגבר, ככה לגשת לבורא. מצד אחד מה שאנחנו יוצרים זה כלה של הבורא, מלכות. מצד שני אנחנו מזמינים אלינו את הבורא ככלה. אנחנו צריכים לעבוד גם ככה וגם ככה, גם דרך עביות וגם דרך המסך. אני לא יודע איך עוד לבטא את זה. בעבודה הזאת גברים ונשים שווים, אין פה במיוחד איזו תכונה נשית או גברית, אנחנו כולנו הופכים פה פשוט לרצון.
שאלה: לפני הכנס באחד השיעורים אמרת, שהכנס הזה יהיה כמו הכנה לכנס הבא בבולגריה. ולפני השיעור חבר אמר שהכנס הזה היה מאוד חזק, כנס של עבודה. רצינו לשאול איזה כיוון אתה יכול לתת לנו, לאירופאים שיכינו את הכנס הזה, למה אנחנו צריכים עכשיו להשתוקק, למה להתכוון?
קשה לי להגיד, אני מרגיש את הכלי הדובר רוסית כי אני גדלתי מתוכו. אני בכל זאת כמעט שלושים שנה, עשרים ושמונה, חייתי ברוסיה. אין לי כזו הרגשה הדדית עם אירופה, כי קודם כל באירופה אין הנהגה אחת. באירופה אין קבוצות כאלה רציניות שאפשר לעבוד איתן. הם לא כותבים לי ולי אין למי לכתוב. יש לי עוד כנס קטן אחד, פרטי מה שנקרא, באיטליה. אז אירופה בקיצור היא בברקזיט, כל אירופה. אז אני לא יודע מה לעשות, בואו נחשוב ביחד איזה כנס זה צריך להיות.
עד שהכנס הזה יסתיים, אני לא רוצה לחשוב על שום דבר מעבר לזה. הוא יסתיים, החל ממחר אני מוכן לדון על כל דבר. קחו כמה חברים שלנו וכמה משלכם וניצור איזו קבוצת עבודה ונתכונן ברצינות לכנס. אני מקווה שזה באמת יהיה כנס אירופאי. שאירופה תקנא במה שהתרחש כאן ותשתוקק, במיוחד מאחר שאירופה כל כך זקוקה לזה. אז תקנאו בכנס הזה, איך שאנשים התאספו, איך שהם רצו, עד כמה הם היו מוכנים להקריב בזמן, כוח, אמצעים גשמיים בשביל לבקר כאן. אני מוכן החל ממחר.
שאלה: אני מאוד עייפה.
את נוסעת אחרי בכל הכנסים.
תלמידה: לפעמים זה הכוח היחיד שיש לי, זה רק מתוך ייאוש. אני עושה כל מה שאתה אומר לי, ולא חשוב עד כמה שזה גורם לי להיראות מוזרה. אבל אני ממש מייחלת למות, אני ממש רוצה שזה ייגמר, לא יודעת מה עוד לעשות.
לבקש את הבורא, אין לאדם שום דבר, אין למי לפנות, רק לו בלבדו. אבל להשתדל רק עם בקשה אחת ויחידה, שאת מבקשת התקרבות אליו. לא יודעת כלום מעבר לזה, לא רוצה שום דבר חוץ מזה, אני פשוט רוצה להיות קרובה אליך. השאלה הזאת כבר הייתה אצלך, את כבר שאלת אותי את זה, נראה לי שזה היה בניו ג'רסי.
תלמידה: נכון. השאלה שלי היא, למה הוא ממשיך להרחיק אותי מהיכולת להיות מחוברת לקבוצה שלי?
יש לה רצון טוב מאוד וחזק, אבל הוא עדיין לא מעוצב נכון. ולכן היא נזרקת כך, מכיוון לכיוון. אני לא יודע מה לייעץ לה, והאמת פשוט סבלנות, סבלנות. לתת לאור, לבורא לעבוד עליך, עוד יום ועוד יום. אני בעסק הזה כבר ארבעים וארבע שנים, ושום דבר חוץ מסבלנות לא עזר לי, אין לאן לברוח.
שאלה: למדנו על החשיבות של החושך לשם גילוי הבורא. אנחנו חווינו פה הרבה מאוד מצבים. מה המוטיב העיקרי, או איך להתנהג בגילוי, איך לשמור את זה כדי שלא נחיה מכנס לכנס?
כאן אני השתדלתי להוכיח לכם שאם אתם מתחברים אתם מתקרבים לבורא. את זה אתם צריכים לזכור, תצרבו את זה על הלב שלכם, שרק בקירוב בינינו אנחנו מתקרבים אל הבורא. כי בתוך ההתקרבות בינינו מלכתחילה הבורא נמצא. אם יש את זה, אז יהיה בסדר.
תלמיד: גם בגילוי וגם בהסתרה?
בכל מקום, תמיד.
שאלה: יש לי רצון מאוד חזק לתמוך בצורה נכונה בבעלי, רצון שהוא יגיע לגבהים, אבל בעלי הוא כזה חזק, כזה עצמאי, הכול מתבטא בו בצורה כזאת של אני ובעצמי. יש לי הרבה מאוד שאלות איך לתמוך בצורה נכונה בבעל, אולי לקרוא על זה משהו?
לא צריך לקרוא על זה שום דבר, כל זה לא נחוץ בכלל. לבעלך יש קבוצה?
תלמידה: יש לו עשירייה ועשירייה מאוד חזקה.
הוא לא צריך שום אישה, לא צריך, הוא צריך רק עשירייה. אל תיכנסי לתוך העבודה הרוחנית שלו, ותמצאי לך עשירייה משלך. יש לך?
תלמידה: ואיך לדאוג לו בבית?
לשים צלחת מולו, אולי למזוג לו איזו כוסית אפילו, ולא לתת לראות טלוויזיה.
תראו כמה הגברים פה תומכים בכן. האמת, לא צריך להידחף, באמת, אני אומר ברצינות לכל הנשים. שהגבר ירגיש שאת תומכת בו, קצת, אבל לא נכנסת בתוכו. אל תעברו לצד שלו, רק מצדכן קצת תמיכה. לכבס, לגהץ, לתת לאכול וזהו. ולגבי הטלוויזיה, לגבי כל העניינים האלה, תראו לו שיש עיסוקים יותר רציניים מזה, זה כן, אבל לא להיכנס לתוך הקבלה שלו.
שאלה: בזמן הסדנאות נוצר רצון שלא היה קיים לגילוי הבורא. זה לא משהו חד פעמי, זה לשנייה ונעלם. ואחרי זה, האם אני יכול לדרוש את זה, או שאיכשהו צריך להימנע מזה?
רק אם הוא בתוך הקבוצה. אם זה לא בתוך העשירייה זה אגו.
תלמיד: זה קרה בעשירייה.
אז דרך העשירייה תנסה שוב פעם להחזיר את הרצון הזה אליך, אבל דרך העשירייה.
תלמיד: אתמול דיברנו על ערבות בעשירייה, ובערב מיד הבורא העמיד אותנו במבחן. ישבנו שם ככה בינינו עשינו קצת "לחיים", ואחד החברים אמר "אנחנו עכשיו יושבים כולנו יחד אבל הרי זאת הבעיה שלנו, של העשירייה, וזוהי הרי חכמת הקבלה", ומיד הגיעה שמחה. האם יש קשר בין מה שהוא אמר לבין כך שהבורא החליט לבדוק אותו?
אני לא יודע על כל העניינים האלה, אני יודע רק דבר אחד, כל מה שאתם קושרים לבורא, שאין עוד מלבדו, שהוא עושה את זה, זה מביא תמיד לפתרון הנכון ולאיזו אנחה, לשמחה.
שאלה: אנחנו מתחילים להבין עכשיו בצורה נכונה כנראה שהדרך שלנו לרוחניות עוברת דרך יגיעה, דרך המאמצים לבקש, המאמצים להתגבר על עצמך ולעשות משהו לשם החבר, דרך המאמץ להתבטל. לפי האינטנסיביות של המאמץ אנחנו יכולים לבדוק האם הכיוון של הווקטור שלנו נכון, יותר יגיעה, הכיוון יותר נכון. רציתי לשאול, איפה עכשיו המאמץ הגדול ביותר שלך?
בזה שאתם לא תשכחו שהבורא נמצא בתוך העשירייה.
תלמיד: תודה רבה על זה שאתה איתנו.
שאלה: הערבות זאת אחריות, אבל האחריות הזאת זו ממש זכות מאוד גדולה, זה לא נטל. איך אנחנו יכולים להיות ראויים לזכות הזאת להיות ערב, אני הרי רוצה להיות זה שהופך להיות כמו הבורא?
זו צריכה להיות החלטה משותפת של כל הקבוצה, אדם אחד לא יכול לנסח אותה או לקבל אותה או לממש אותה, כיוון שאני לא יכול להיות ערב לאף אחד וגם לא לעצמי, זו באמת צריכה להיות החלטה משותפת. צריך להתקדם לזה, לדון בזה ולדבר ולדבר, עד שזה ישקע בהכרה, יובן שזה נחוץ לקפיצה רוחנית.
תלמיד: כלומר כל הקבוצה צריכה לבקש ממני להפוך להיות לה ערב?
האמת שהערב זה הבורא, ואנחנו יוצרים תנאים בשביל שהוא יהיה ערב שלנו.
שאלה: בדרך שלנו אנחנו צריכים לעבור רגעים של שנאה. אם לא מתגלה השנאה האם זה סימן לזה שאנחנו לא מתקדמים?
אנחנו לא צריכים לצפות לשום הרגשות שליליות, אם הם אינן אז אינן. אנחנו צריכים להתקדם רק כלפי מרכז הקבוצה ושם באופן עיקש לחפש את הבורא, זה הכול. כל העבודה שלנו היא מאוד פשוטה, אחרי שהבורא הביא אותנו לקבוצה כמו שכותב בעל הסולם במאמר הערבות, הבורא מביא את האדם לקבוצה, שם את ידו על הדרך הנכונה ואומר "בחר לך", וזהו, לא יותר.
ועכשיו אתם צריכים רק בתוך הקבוצה לחזק את השפעת הסביבה עלינו עד כדי כך שאנחנו נשיג את הבורא באמצע הקבוצה. וזהו, אין יותר מזה כלום. אין. אנחנו נראה שהעולם סביבנו לא קיים, זה באמת עולם דמיוני, מדומה, רק העשירייה ובתוך העשירייה הבורא. אני רוצה שעם המחשבה הזאת, עם האמת הזאת, אתם תצאו מכאן.
שאלה: שאלה לגבי דוגמה בקבוצה וקנאה, איך זה עובד. כיוון שאני רואה שאפילו אם אתה רוצה להראות דוגמה טובה כאילו לא מקיימים את זה, לא הולכים בעקבות זה. איזו דוגמה צריך לתת ומה צריכה להיות הדוגמה כך שבאמת יקבלו את זה?
דרך קנאה.
תלמיד: זה לא עובד.
לא עובדת הקנאה?
תלמיד: לא מקנאים.
אז כנראה שאתה עובד איתם לא נכון, צריך לעורר קנאה. לא יכול להיות שקנאה לא תעבוד, צריך רק לדעת במה האדם הזה יכול לקנא, במה לא, ממי, ממה, ושלא יהיה מסוגל לברוח מתחושת הקנאה. הוא יכול להגיד לעצמו "זה לא חשוב, ההוא מתחיל ולא מבין כלום, וההוא ותיק לומד כבר 30 שנה, מה אני יכול לעשות". צריך לעשות כך שהאדם פשוט יקנא ולא משנה איזו קנאה, לבנה או שחורה, אבל רק ככה.
שאלה: יש בקשה ויש דרישה לחברים בעשירייה. עניין הבקשה פחות או יותר ברור, אבל מה צריכה להיות הדרישה כדי בראש ובראשונה לא להזיק? מתי צריכה להיות דרישה, מתי בקשה?
אם אני דורש מהעשירייה שהם יתחברו ובאופן כזה אני אוכל להתכלל בהם ולקבל דרכם את השפעת הבורא, כל הדרישות האלה הן אגואיסטיות, וזה עובד. זה עובד, תנסו. אנחנו כאן לא יוצאים מתוך הגבולות של כל מיני רצונות אגואיסטיים שלנו אבל זה עובד ואנחנו רואים.
אז תדרוש מהעשירייה חיבור אגואיסטי, לא משנה מה, רק שבתוכה תוכל להתקיים בכזה אופן שתוכל לשכוח מעצמך בשביל שתרגיש במקומך עשירייה. וזהו, לא צריך כלום מעבר לזה, באותה מידה תתחיל להרגיש בה את הבורא וכן הלאה. אם תגלה את הכלי, כל השאר כבר יתקדם.
תלמיד: והבקשה עצמה, איך בצורה נכונה לנסח אותה כדי שזו תהיה בקשה?
אתה הרגשת כאן איזה משהו כלפי החיבור? אז לזה תשתוקק, זאת הבקשה שלך. ולנסח אתה לא תהיה מסוגל עוד הרבה זמן, ואחרי זה אולי יהיו לך ניסוחים כבר לא בצורה רגשית אלא בצורה של עביות, מסך ואור חוזר וכן הלאה. אלו כבר ניסוחים שונים, מכריעים, פיזיים, פיזיו טכניים.
שאלה: בעשירייה הגענו למצב כזה של חיבור עד כדי כך שבמדרגה מסוימת מופיע פחד שכל אחד מאיתנו יאבד את האינדיבידואליות, הייחודיות שלו. הלכה למעשה ממש כך.
כן.
תלמיד: איך בנקודה הקריטית הזאת לקפוץ אחד לקראת השני ולא לפחד לאבד את האינדיבידואליות שלנו?
זה עובר בעצמו, אני לא יכול לייעץ לך שום דבר. אתה תראה שהפחד הזה ניתן לך בכוונה בשביל שאתה תראה כמה האגו שלך יקר לך, כמה אתה מחזיק, תסלח לי, בנזלת הזאת.
שאלה: נתת עצה לנשים איך לעבוד עם הגבר, עם הבעל. עכשיו תן עצה לבעל איך לעבוד עם האישה.
הבעל צריך לחשוב קודם כל על הבורא, אחרי זה על הקבוצה ואחרי זה על אשתו. אני לא צוחק. אבל אחרי הבורא והקבוצה, האישה. זה לא מספק אותך?
תלמידה: דווקא מספק, הכול בסדר.
שאלה: האם מספיק שאני אתבטל בפני הקבוצה, או שכל הקבוצה צריכה להתבטל יחד כלפי הבורא?
אני יכול לקבל מהקבוצה דוגמה של ביטול. אני צריך לקבל דוגמה כזאת מהקבוצה וכשאני מבטל את עצמי כלפיה, אז לא משנה לי באיזה מצב הקבוצה נמצאת, הכי חשוב שאני אבין שאני צריך לבטל את עצמי, ומזל שיש קבוצה שכלפיה אני מסוגל לעשות את זה. והם, לא משנה באיזה מצב הם נמצאים, העיקר שאני את עצמי מבטל.
שאלה: כמה פעמים שמעתי שהערב העיקרי הוא הבורא עצמו. וחשוב לנו להבין, האם אנחנו מבינים בצורה נכונה או לא. כשאנחנו כורתים ברית, אנחנו כורתים את הברית הזאת בינינו לפניו, בהביננו שהוא עומד מאחורי כל אחד מאתנו. וכאשר מישהו בקבוצה נופל ואנחנו משתדלים לתת לו חבל ולא יוצא מזה שום דבר, אז אנחנו פונים אליו.
אתה נמצא יחד אתנו בהסכם הזה ולכן אנחנו מבקשים ממך לקיים את החלק שלך בהסכם. אנחנו עשינו הכול כדי לעזור לו לעלות, אבל אין לנו כוחות לזה. אבל אתה? אתה חלק מההסכם בינינו ועכשיו אנחנו מבקשים ממך להוציא אותו. זה נכון או לא?
לא. למה אתם לא פונים לבורא מיד? אתם חושבים שאתם מסוגלים?
תלמיד: אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לממש את מחצית השקל שלנו. להגיע לזה, לאותו הגבול שבו אנחנו לא יכולים ואז לבקש ממנו.
בעיקרון זה נכון, אבל עדיף אם אתם על ההתחלה תהיו בכזה מצב שאתם מבינים שאף אחד חוץ מהבורא לא יכול לעזור.
תלמיד: הצורה עצמה של ההסכם שזה לא ייראה כמו איזו פעולה דתית כזאת. איך אנחנו יכולים לכרות כזאת ברית כדי שאנחנו נרגיש שהוא גם משתתף בתוך ההסכם הזה?
אתם צריכים לעשות הסכם שלא הוא משתתף, אלא הוא הקובע את ההסכם הזה, את כל הערבות הזאת הוא זה שמחזיק. כי הוא מחזיק את המערכת הזאת.
מה זאת אומרת ערבות? כשכל אחד בתוך המערכת הזאת, הסגורה, סגורה לגמרי, כל אחד הוא ערב לאחרים. כי אם הוא לא מבצע את שלו, את ייעודו, הכול ייפול. אז אנחנו לא צריכים לבדוק, אנחנו צריכים מיד לקחת את הבורא ככוח, כוח שפועל בנו.
עניין אחר שאנחנו יכולים, לפנות אליו ולהגיד לו, נכון, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את רשת הכוחות הזאת, תעשה כך שאנחנו נבין איפה צריך לעשות את זה, תכוון, תעזור, תן כוחות, תן הבנה של מה עלינו לעשות, תנהיג, תשלוט. בשבילו זאת שמחה גדולה.
שאלה: אתמול דברנו על זה שהבורא שם אותנו בתוך החושך. לפעמים החושך עובר מהר ולפעמים החושך נמשך הרבה זמן. במה תלוי כמה זמן ימשך החושך?
זה תלוי באינטנסיביות של ההתכללות שלכם בקבוצה. הבורא הוא לא קובע את הזמן, אלא את הזמן אתם קובעים.
תלמיד: אבל בכל זאת, כשבקבוצה או בכנס, שם מאוד קל לזכור שאין עוד מלבדו. בחיי היום יום הגשמיים.
אנחנו עשינו כל מה שאפשר כדי שיהיה לכם ליווי רוחני נכון לידכם. באינטרנט, תמיד אנחנו נמצאים בכל מקום, בין אם זה שיעור בוקר, שיעור ערב, קליפים למיניהם, טוויטרים, מה שאתם רוצים, אי אפשר יותר מזה. מה עוד? הרי אנחנו לא יכולים בכוח להיכנס בתוכך.
תלמיד: אני על המחשבה האחת הזאת שמאפשרת להתחבר עם הקבוצה.
אם אתה תהיה מחובר אתנו דרך כזאת אוזנייה קטנה, זהו, יותר מזה לא צריך כלום, אין שום בעיות. אתה תשמע, לא חשוב איפה בשירים, בשיעור, בכל דבר, אתה תשמע את מה שאתה צריך.
את זה אתה מחויב לעשות.
למה אתם חושבים שהתפתחה כל צורת הקשר הזאת, שיש לכל אחד את הטלפון שלו ואת המחשב שלו, בכלל את כל יתר הדברים האלה? זה רק כדי שהאנושות תוכל להתחבר לתוך המערכת הזאת, שנקראת "אדם".
ועכשיו היא עדיין נמצאת בכאלה חיפושים אגואיסטיים, אבל בעיקרון הכול מתפתח רק לשם זה. אתם תראו, הכול יתחיל לאט לאט לדעוך ולהיעלם ותישמר רק המערכת עם הגישה הזאת וכולנו צריכים להיות מחוברים דרך זה.
שאלה: אתמול דברת על בית המקדש השלישי. בית המקדש השלישי זו עשירייה שעושה הכול מתוך השפעה ואהבה עבור כולם?
כן.
תלמידה: איך אנחנו ממשיכים לעשות את זה בלי שיש לנו מרכז?
אין לכם מרכז? כעיקרון אפשר לעשות את זה בצורה וירטואלית, לא בהכרח שיהיה לכם מרכז פיזי. אבל תכינו את הכנס ואחר כך נחליט מה לעשות. עד שניפגש שם.
שאלה: אני מבין שהבורא זה חוק של השפעה הדדית. חכמת הקבלה היא מלמדת איך להיות בקשר עם הבורא, איך לפעול איתו. והבורא עצמו, הוא לומד איך לעבוד אתנו?
אם הבורא הוא רשת הכוחות שמנהלת אותנו, שמלכתחילה נאמר עליו שהוא הראשון והוא האחרון. כלומר בו אין שום החלטות, לא מתרחשות בו שום החלטות, הוא לא מרגיש מאתנו שום השפעה, בכלל, כלום, כיוון שהכול כבר נתון מראש. השאלה היא רק, עד כמה אתה בהרגשה שלך קולט אותו בצורה נכונה.
שאלה: העשירייה שלנו נמצאת יחד אתנו עכשיו כאן במקביל, משתתפת בכל דבר במקביל שם. והשאלה מחברה, אני מרגישה אחראית לשאול, איך להתנהג כאשר את מגיעה להבנה שפשוט את לוקה בכול, פשוט לא ראויה לכלום?
את מבינה מתוך זה איך צריך להתנהג? צריך להגיע להבנה, להכרה, שזה מגיע מהבורא ולהודות לו על הגילוי הזה. שדווקא עכשיו, סוף סוף את מבינה מי את. טוב מאוד. כיוצא מהמצב הזה אפשר להתקדם.
זה לא יאפשר לך להישאר במקום. לכן המצבים הגרועים ביותר שלנו למעשה הם הכי פרודוקטיביים.
שאלה: איך מגיע התיקון או אור התיקון מהבעל? הרבה פעמים אני שומעת אחרי הכנסים, יש לי כזה מילוי, כל כך הרבה אור, אין לאן לתת וזה נורא כואב, ככה אומר הבעל.
אין לו עשירייה?
תלמידה: יש לו עשירייה.
אז מה זאת אומרת אין לו למי לתת? בעשירייה, הכול שם.
תלמיד: תודה רבה, כיוון שיש לי כבר הרגשה כזאת שאני לא לכיוון.
את לא אשמה בכלום, את לא אמורה לקבל, את לא חייבת לקבל ממנו שום דבר. הקשר בינך לבין הבעל אין לזה שום קשר לעשירייה. כל מה שיש בו זה שלך ומה שיש בך, זה שלו. והאִינְטֶרֶפֶרֶנְציָה של השדות האלה שלכם, השדה שלך והשדה של בעלך, על זה אנחנו כבר נדבר בכנסים הבאים שלנו.
אבל אל תשכחי לתת לו לאכול ולכבות את הטלוויזיה.
תלמיד: 150 בוגרי מאק חברים חדשים מקבלים תעודות גמר לימודים.
אני שמח מאוד שאנחנו כשהתחלנו עם המאק הזה לא ידענו איך הכול יתממש. בסופו של דבר חבר שלנו הצליח להחדיר את הרעיון שלו ובאמת, עוד הרבה חברים הרימו את זה ואני מאוד שמח שיש עכשיו ממש קבוצות בשפות שונות, בערים שונות, בארצות שונות קבוצות, ואני מקווה שככה נעביר דרך המכונה הזאת את כל האנשים על פני כדור הארץ.
אז תתכוננו להיות מורים. תודה רבה לכם על הכול. והתלמידים, אתם ממש השמחה שלי.
(סוף השיעור)
-
"אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אדלו אבד ממני, אני מחפש", היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שדוד המלך אמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי." (רב"ש - ב'. אגרת ע"ז)↩