שיעור בוקר 07.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/RVfz3BLm?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ענין יראה ושמחה"

"... לבחינת אמונה שלימה מטרם שתיקן את הרצון לקבל שלו. כמו שאומר (הקדמת ספר הזהר, דף קל"ח, בהסולם אות קל"ח) וזו לשונו "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

ומכאן אנו רואים את נחיצות תיקון של ענין השפעה, שלא לבד שאין מציאות לקבל את הטוב והעונג שהוכן בעדינו, אלא שיש כאן דבר המרחיק אותנו מאמונתו יתברך, שזה יותר רע מהכל.

ועכשיו נוכל להבין מהו ענין של יראה, ששאלנו, וכי הקב"ה צריך שאנחנו נירא מלפניו. ולפי מה שהסברנו, שענין יראה הוא כמו שכתוב בהסולם, שהאדם מתירא אילו הוא לא יוכל להתגבר ולקבל בעמ"נ להשפיע כמו שצריך להיות, אלא יקבל בעמ"נ לקבל, שזה גורם לו פירוד לאו דוקא מהטוב ועונג שלא יכול לקבל, אלא הוא מתירא שלא יבוא חס ושלום לידי כפירה באמונתו יתברך. נמצא, שהוא יכול לבוא לידי הס"א ממש.

וזה פירוש "והאלקים עשה שיראו מלפניו", שע"י יראה זו יהיה תיקון גדול בשניים:

א. שתהיה להם אמונה בה',

ב. שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת להם.

נמצא, מה שהבורא רוצה שיראה מלפניו, זה הוא בשביל שיהיו לנו כלים לקבל את הטוב והעונג, שעל ידי זה תהיה לנו אמונה בו יתברך, כנ"ל בהסולם (דף קל"ח) "שיראה הוא שמירה שלא נתרחק מאמונתו יתברך חס ושלום".

ומזה נבין מה שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה", שפירושו, שהוא רוצה לתת לנו כל טוב, אלא דבר שהמעכב הוא השינוי צורה, שאין האור יכול להתלבש בכלי דקבלה. לכן כשהאדם מתירא ונזהר, שתמיד תהיה כונתו בעמ"נ להשפיע, אז הבורא יכול לתת לו את השפעתו יתברך, ושיהיה בשלימות, היינו בלי שום אי נעימות, המכונה "נהמא דכסופא".

ובזה מובן מה ששאלנו, איך יראה יכולה להיות "יראה סיבה לשמחה". ובהנ"ל הוא פשוט, שעל ידי זה שתהיה לו יראה, היינו שיהא נזהר להשתמש תמיד בכלים דהשפעה, אז הבורא יכול כבר לתת לו את הטוב והעונג, כי יש לו כלים דהשפעה. ובטח שאז תהיה לו שמחה מהשפע שקיבל בעמ"נ להשפיע. נמצא שהיראה הוא גורם לשמחה. ואם אין לו היראה כנ"ל, הוא מרוחק מכל."

שמענו מאמר משלבי הסולם כרך א', "ענין יראה ושמחה".

אלה דברים מנוגדים יראה ושמחה, איך הם יכולים להיות יחד? היוצא, כמו שכתוב ב"הקדמה לספר הזוהר", שהמצווה הראשונה שיש לנו, התיקון הראשון שיש לנו, נקרא "יראה". יש "פקודי אורייתא", פקודות התורה, פקודות המאור, פקודות התיקונים. בדרך שבה אנחנו עולים מהעולם הזה לגמר התיקון, הדרך הזאת מתחלקת לתיקונים, והתיקון הראשון שאדם צריך להשיג הוא יראה.

ואז ה"זוהר" שואל על יראה, איך אפשר. כי אם הבורא הוא טוב ומיטיב ומושלם ונמצא למעלה מכל החשבונות לעצמו, אז מה זה נקרא שאדם צריך לירא מלפניו? זה דבר שנהוג בעולם הזה שמשיגים בכוח האגרוף, לכן כביכול לא מתאים לבורא השלם בתכלית השלמות שיהיה משהו שנקרא "יראה מלפניו". איך יכול להיות דבר כזה, זה מתאים לעולם הזה.

אחר כך ה"זוהר" מסביר שיש יראה שנקראת "יראה דעולם הזה", שאז אדם מפחד מעונש בעולם הזה, עונש על עצמו, על המשפחה שלו. אחר כך הוא מפחד מעונש שיהיה לו בעולם הבא, זה כבר יותר גבוה, אבל בכל זאת זה עונש. ואחר כך, כשהוא מתקן את הכלים שלו לכלים דהשפעה, רוכש מסך, הוא מפסיק לפחד בכלל מהבורא, כי רואה שהכול "טוב ומיטיב". הבורא נפתח, והאדם רואה שגם אז כשפחד, זה לא מפני שהבורא נמצא ויכול להעניש, אלא מפני שבכלים שלו הלא מתוקנים הוא פחד שיקבל עונש.

והאמת היא שאין מושג כמו "עונש" מלמעלה. הניתוק מהבורא זה העונש, אין יותר מזה. אם כך, אז האדם מגיע ליראה אחרת, יראה מהשפעה, פחד מכך שהוא לא יוכל להשפיע. והיראה שהוא לא יוכל להשפיע, היא בעצם התיקון שנותן לו לבנות כלים דהשפעה מהנשמה שלו, ואז הוא מקבל בהתגלות הזאת של היראה מילוי שנקרא "אהבה". האהבה היא כבר תוצאה מהיראה. ככל שהוא מפחד שאולי לא יוכל להשפיע, כך בהתאמה האור העליון ממלא אותו ומביא לו את הרגשת האהבה, ההתאמה, השוואת הצורה, חיבור ודבקות עם הבורא.

לכן עניין היראה הוא פשוט תיקון. אנחנו מלכתחילה בנויים מהרצון לקבל, והוא חייב להיות בעל מנת להשפיע, אחרת לא נרגיש את התענוג. לכן התיקון הוא כלים דהשפעה או מה שנקרא "יראת ה'". מה זאת אומרת שהתיקון צריך להיות יראה, כלים דהשפעה? אם נקבל תענוג ברצון לקבל, אז התענוג יבטל מיד את הרצון לקבל. כפי שאנחנו מכירים, כשמתחילים לאכול ועוד רעבים, מרגישים טעם ותענוגים מהאוכל, אבל ככל שאוכלים, אפילו אם הדברים יותר טעימים, בכל זאת התענוג פוחת, ומדברים עוד יותר טובים לא מרגישים את תוספת התענוג שהרגשנו בביס הראשון. זה מפני שכשהתענוג נכנס, הוא ממלא את הרצון לקבל ובמידה זו מבטל את החיסרון. לכן אי אפשר להיות מלא, ליהנות במאה אחוז, וגם להרגיש תענוגים. ברגע שהכלי מגיע לרוויה, הוא מפסיק להרגיש בכלל שיש בו מילוי.

אנחנו מרגישים את זה כשרצים אחרי קניה של משהו, אנחנו כל כך משתוקקים, חולמים על זה שנה, שנתיים, וכשמגיעים לזה, תוך שבוע גמרנו, כבר אין בזה טעם, הכול רגיל. אנחנו חושבים שזה נעשה רגיל, אבל אין עניין של זמן, אלא פשוט התענוג מילא את הכלי, והחיסרון, הרעב, התיאבון, אבד. על מנת שיהיה תענוג לא מקרי, זמני, רגעי, אלא ממש נצחי, אנחנו צריכים שהתענוג יגדל עם המילוי, ולא ילך ויפחת בכלל במאומה, אלא להיפך, ככל שיש יותר מילוי, כך שיהיה עוד יותר תענוג, ושהם ממש יעזרו זה לזה עוד יותר להגדיל כל אחד את האחר.

מה לעשות? יש פטנט. העצה היא לעשות מהכלים שלנו כלים דהשפעה. כלומר אם הכוונה שנוסיף לרצון לקבל תהיה בעל מנת להשפיע, אז הכלי יקבל מעמד למעלה מהזמן, למעלה מהמקום. אפילו אם המקום, החיסרון שלו, הבטן, הקיבה, יתמלאו, אבל אם הכוונה היא על מנת להשפיע, אז ככל שאני מתמלא, כך אני יותר נותן, ואז יש לי מזה עוד יותר תיאבון לתת. ו"למעלה מהזמן" נקרא, שככל שאני יותר אתמלא, כך החיסרון, התיאבון, הרעב שלי, לא ילך ויקטן אלא יגדל, כי אני אוכל לתת יותר.

לכן, חוץ מהרצון לקבל חייבים להוסיף את עניין הכוונה. כי הכוונה עושה מהרצון לקבל דבר נצחי שלא מתבטל כלפי האור שממלא אותו, אלא הוא דווקא הופך להיות נצחי כמו האור, אם הוא מצטייד בכוונה על מנת להשפיע. זה כל העניין של חכמת הקבלה, איך לקבל. אם אדם לומד את זה בצורה נכונה, אז הוא מתחיל לקבל תענוגים בלתי פוסקים, הולך מחיל לחיל, במדרגות. הוא רוכש עוד יותר חיסרון, עוד יותר מתקן אותו בכוונה על מנת להשפיע, ועוד יותר ממלא אותו. רוכש עוד יותר חיסרון, עוד יותר כוונה על מנת להשפיע, ועוד יותר ממלא אותו. וכך מתקדם, עד לרוויה בלתי מוגבלת שנקראת "גמר התיקון".

גמר התיקון לא נקרא שגמר ויש נפח קבוע לכלי. אם יש נפח קבוע לכלי, אז הוא יפסיק ליהנות אפילו בעל מנת להשפיע. אם זו השפעה קבועה היא מתבטלת, לא יכולה להיות השפעה קבועה, אלא השפעה חייבת כל הזמן לגדול, אחרת זו לא השפעה. לכן האדם מגיע פשוט למצב שנקרא "אין סוף". אין סוף פירושו שיש לו עכשיו יכולת בלי שום הגבלה להגדיל כל הזמן את הכלים שלו עם הכוונות ועם המילוי.

ואז מגיעים לעניין היראה האמתית. זו יראה מ"האם אני אוכל להשפיע". ככל שאקח יותר חסרונות נוספים, האם אוכל לתקן את זה, להתקין על זה מסך על מנת להשפיע ועל ידו לקבל על מנת להשפיע. זה כל עניין היראה, היראה האמתית. ואז כתוצאה הוא מקבל מילוי מלמעלה, את אור התורה, וכשאור התורה ממלא את היראה, אז יחד נוצרת הרגשה שנקראת "שמחת תורה", שמחה. כשאומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה" זו הכוונה, מפני שאז אדם שמגיע למצב שתיקן את הכלים, מקבל מילוי, את האור העליון שנקרא "תורה", ומגיע לשמחה.

תלמיד: יראה למעשה זה מצב של גדלות הכלי, זה בעצם חושך, זה מה שאנחנו אומרים?

יראה זה תיקון על הכלי דרצון לקבל, שכוונתו תהיה על מנת להשפיע. יראה זה יחס לנותן, אז יש יחס לנותן שאולי לא ייתן לי, ויש יחס לנותן, אולי אני לא אתן לו. זה נקרא "יראה אגואיסטית", יראה בהמית, במישור דעולם הזה, אולי הוא לא ייתן לי בחיים שלי עכשיו כל מיני דברים שאני זקוק להם. אנשים רצים למקובלים לקנות איזה שטויות כאלה, ברכות, קמעות. ואחר כך מגיעים ליראה האמיתית. היחס האמיתי לבורא - לא שייתן לי, אלא אולי אני אוכל לתת לו.

תלמיד: אז אני לא יכול להסתכל על יראה ושמחה כמו התגלות הכלי והמילוי שלו בשלבים?

"יראה" זה נקרא תיקון הכלי, "שמחה" זה נקרא מילוי הכלי.

תלמיד: למה כל כך קשה לנו, גם כמו במקרה הזה של יראה וגם בעוד דברים, לקבל את הפירוש הנכון של המילים, זאת אומרת, למה בדרך כלל הפירוש שלנו ממש רחוק?

הפירוש שלנו ליראה ושמחה נובע מתוך התכונות הטבעיות שלנו, שאיתן נולדנו. אנחנו נולדים בתכונות דרצון לקבל, זאת אומרת, כל המחשבות, הכוונות, הרצונות, התשוקות שלנו, הם איך למלא את עצמנו, זו הצורה הראשונה, הקטנה ביותר ברצון לקבל. הרצון לקבל האמיתי, מה שיש בכל אחד ואחד מאיתנו, הוא הרבה יותר גדול מזה שאנחנו עכשיו מרגישים. הוא הוקטן במיוחד עד לדרגה המינימאלית, שנקראת "העולם הזה", כדי שאנחנו נשתדל בכוחותינו להתקין עליו מסך, כוונה על מנת להשפיע.

ברגע שאנחנו מסוגלים להתקין על הרצון הקטן הזה מסך על מנת להשפיע נותנים לנו רצונות יותר גדולים. אז כל פעם שאנחנו נעלה ממדרגה למדרגה, אנחנו בכל זאת נהיה בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל. אחר כך נכיר בו כרע, ואחר כך נרצה לתקן אותו בעל מנת להשפיע. נבקש מלמעלה כוח, נתקין עליו כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך נקבל מילוי. אין דרך אחרת.

אתה יכול לשאול כך, למה לא נולדנו יחד עם רצון לקבל, שיהיה, מה לעשות, אבל ביחד עם כוונה על מנת להשפיע? למה אנחנו צריכים בעצמנו לחפש מה זה כוונה על מנת להשפיע ולחפש איך לקנות אותה, איך להתקין אותה על הרצון לקבל?

למה אנחנו בעצמנו צריכים לעשות את זה? העניין הוא פשוט, הכוונה הזאת לא יכולה לבוא מלמעלה, מפני שמדובר ביחס שלך כלפי הנותן, אחרת זה לא יהיה על מנת להשפיע, זאת אומרת, אחרת לא יהיה יחס שלך אליו, השפעה, זה חייב לבוא ממך ממש.

לכן סתם רצונות ליהנות, נותנים לך, ונותנים חוץ מזה גם כוונה הפוכה, ואתה משתמש ברצונות שלך על מנת למלא את עצמך. אלו לא רצונות ניטראליים, סתם ליהנות, אלא ההיפך, במינוס כביכול, אליך, אתה צריך לנטרל אותם, וקודם כל לא להשתמש בהם בכלל, לא לי ולא לו, ואחר כך להפוך את אותם לעל מנת להשפיע.

התיקון, שאני מנטרל את הרצונות שלי ומגיע למצב שאני לא רוצה להשתמש בהם בכלל, זה נקרא "תיקון הצמצום", או "תיקון חפץ חסד", ואחר כך מעבר לזה, אני מתחיל כבר לעבוד עם ההשפעה ממש אליו. אלה שלבי התיקון.

ואם לא הייתי בעצמי עושה את זה, אז זה לא היה נקרא השפעה, לא הייתי מרגיש אז אותו תענוג שאני יכול להרגיש בעל מנת להשפיע, פשוט היה נשאר לי אותו התענוג הקטן ביותר, שנקרא "נר דקיק", שיש לי רק בעולם הזה, שאותו אפשר לקבל בעל מנת לקבל.

אין לנו ברירה, יוצא לנו שכשאנחנו נמצאים במצב ההתחלתי שלנו, הטבעי, איך שנולדנו, אנחנו יכולים ליהנות רק מסכום התענוג הקטן ביותר כאן, בעולם הזה, זה נקרא במישור דעולם הזה, שכל פעם אתה מגיע לתענוג והוא נעלם, מגיע והוא נעלם, אבל קצת אתה תופס ממנו, בזמן שאתה ככה, עושק אותו.

אלו סך הכול התענוגים שיכולים להיות ברצון לקבל לפני שהוא נעלם, כי כל פעם כשאתה לוקח, אז אין יותר ברירה, אם אני רוצה ליהנות יותר ממה שאני מסוגל ליהנות בעולם הזה. ותראה ככל שהאנושות מתקדמת, עד כמה היא מתפתחת, ועד כמה יש רצון לקבל יותר גדול מדור לדור, ועד כמה אנחנו מביאים לרצון לקבל כל מיני תענוגים, תראה איזה סוגי אוכל היו לפני מאה שנה והיום, כנס לסופר תראה, או לאיזה דברים אנושות מגיעה, איזה שכלולים אנחנו עושים רק כדי לשרת את עצמנו, את הרצון לקבל שלנו, ובכל זאת הוא לא נהנה. קח בן אדם לפני מאה או מאתיים שנה ותשווה להיום, היום מיואשים יותר מאשר קודם.

זאת אומרת, זה לא עוזר שהרצון לקבל גדל, ומהתענוגים שאנחנו רוצים להכניס בו, שאנחנו מייצרים אותם ככל האפשר, התוצאה היא שלילית. כי ברצון לקבל בעצמו, ככל שיש לך יותר רצונות לכל מיני מאכלים, לכל מיני תענוגים, והיום אנשים מתרוצצים בעולם לחפש תענוגים בכל מדינה, באינטרנט, בטלוויזיה, בכל מיני דברים - תראה מה קורה. והאדם לא נהנה, זאת אומרת, אפילו הפוך, אנחנו מגלים בזה עוד יותר ריקנות. מזה קורית התוצאה שמשתמשים בסמים וכדומה.

בסופו של דבר מה צריכים לגלות? כל האנושות חייבת לגלות שצורת הקבלה, צורת ההנאה הזאת, שאנחנו רוצים בצורה פשוטה, ישירה, למלא את עצמנו, היא שיטה פסולה, היא לא תיתן לנו תענוג. בסופו של דבר האנושות צריכה להגיע למצב של חוסר אונים בכלל, טוטלי. אדם יאכל את הדברים הטובים ביותר וירגיש את זה ממש כמו עשב. הוא יתלבש לפי אופנה שתשתנה יום יום, לא חשוב, הוא לא ירגיש בזה שום תענוג. הוא יחליף במשך חיים, כמו שהיום מחליפים בכמה משפחות, אישה אחת, שנייה, שלישית, חמישית, עשירית, לא חשוב, ולא יסבול אף אחת.

בקיצור, אתה פשוט לא תמצא אף לבוש שדרכו אתה תוכל לקבל תענוג. והרצונות שאנחנו רוצים אותם, הם באים מבפנים, ואנחנו עוד מפתחים אותם על ידי קניית התענוגים האלה יותר ויותר, ואין כלום. וזה תהליך ממש, הוא לא סתם מתפתח לאט לאט, הוא אקספוננציאלי כזה, מתפתח מהר מאוד, ותוך כמה שנים האנושות תגיע למצב שהיא לא תמצא את עצמה. ועוד יותר, לא תמצא את עצמה בכלל, עם השאלה איך ללכת הלאה. אם קודם היו מוחות, היו פילוסופים ופוליטיקאים גדולים שהייתה להם איזו תכנית, הכרה, לפחות כך הם חשבו, ודאי שהם לא ידעו, אבל לפחות חשבו איך להמשיך, אז היום, אף פוליטיקאי, אף כלכלן, לא יודע איך להמשיך, ומה עליו לעשות.

אנחנו מגיעים ובאמת נמצאים במצב שאת הכיוון איך למלאות את עצמנו, איך להנהיג את עצמנו, אנחנו לא יודעים. וזו הצורה האמיתית של הרצון לקבל, כלי קבלה שבצורה ישירה לא יכול למלאות את עצמו. מזה כבר תהיה הכרת הרע, ויבוא התיקון העולם. אין ברירה. בסך הכול המקובלים מגדירים את הרצון לקבל, שאני יכול ליהנות ממנו טיפה, ואחרי שאני מכניס את הביס הראשון התענוג נעלם. הרצון הזה נקרא נר דקיק. כי סך הכול כלפי העולם העליון, כלפי התענוג העליון, הוא רק ניצוץ קטן מאוד שנפל לעולם הזה, ומחייב אותנו.

תלמיד: אנחנו כל פעם מדברים על מנת להשפיע, איך לדמיין את זה?

איך אנחנו יכולים לדמיין מה זה השפעה? יש לך קבוצה, וכשאתה נמצא בקבוצה אומרים לך שאהבת החברים מביאה אותך לאהבת ה', שההשפעה לחברים מביאה להשפעת לה'. למה? כשאתה משתדל לקיים ביניהם את אותו מנהג כמו שאתה נמצא באמת בתוך הנשמות בגמר התיקון, אז אתה מושך משם, מהעולם העליון אור מקיף אליך.

בגלל שבעולם העליון כל הנשמות כלולות יחד, נמצאות יחד, מחוברות יחד, אם אתה בעולם הזה משתדל לקיים את אותו החוק, אותו המצב, עם הגופים, עם האידאה, עם היחס, עם הקשר, עם המטרה ללכת יחד אפילו בקבוצה קטנה, אז באותה קבוצה אתה יוצר את אותו מצב שבו כביכול נמצאות הנשמות בגמר התיקון, בדרגה הרוחנית.

ואז בהתאם, לכמה שאתה משתדל לעשות את זה, משם נמשך אור מקיף שבא ומתקן את הכלים. לכן הקשר בין החברים בקבוצה משפיע על ההתקדמות הרוחנית שלהם. ומכאן, מהדוגמה הזאת, ממה שאתה עושה בעולם הזה, אתה לאט לאט מתחיל להרגיש מה זה נקרא חיבור רוחני.

ודאי שאף פעם הבן אדם לא יידע מה הצורה העליונה, כי אם אתה נמצא באיזו דרגה, איך אתה יכול לראות מצב מסוים של התיקון הפנימי, אפילו עכשיו כמו שאתה נמצא, אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מצב הבא, ובשבילך זה תמיד יהיה ממש גילוי, משהו חדש ופתאומי.

איך אם כך אדם יכול להשתוקק למשהו למעלה ממנו? העליון, זאת אומרת הדרגה היותר עליונה, הפרצוף העליון מה שנקרא, מראה לאדם קצת מצורת ההשפעה. ממש איך הצורה מתקיימת בדרגה יותר עליונה.

ומראים לך את זה בשני שלבים. פעם אחת העליון מראה לך קצת מהאור שנמצא בו, מהתענוג שנמצא בו, ואז אתה רוצה את זה, אתה משתוקק לזה, אתה מרגיש טוב, וזה נקרא אצלנו עלייה. אבל לא נכון לפרש את זה כעלייה, כי מה אתה עשית? אתה לא עלית, אלא העליון נתן לך קצת חיות מהדרגה היותר עליונה.

אחרי שהוא נתן לך קצת ההארה, כי אצלו זה אור, ואצלך זו הארה כי אתה בכל זאת לא מסוגל לקלוט בכלים שלך יותר. אז אחרי שהוא קצת מאיר לך, הוא נותן לך ירידה, הוא נותן לך להרגיש קצת מהכלים שלו, מה הם הכלים שלו? הכלים שלו דעל מנת להשפיע, בהם אתה מרגיש חושך, "לתת, ככה לתת, ככה לא לחשוב על עצמי?" ואז משתי ההתרשמויות האלו מהעליון, יש לך את שני הקצוות. מה האור שיש בו, נגיד שיש בו, זה לא ממש מה שיש בו, ומה זה הכלי שיש בו. ואז אתה יודע עד כמה אתה אוהב את האור, ועד כמה אתה לא אוהב את הכלי הזה.

משני הקצוות האלו על ידי הלימוד, על ידי המאמץ, היגיעה, בסופו של דבר כבר יש לך סדרת פעולות שאתה מבצע, ומגיע לכך שהוא מגיע לעליון. וכשהוא מגיע לעליון, ומממש את המצב הזה אז שוב, העליון פותח לו יותר, גם את ראיית המילוי שיש בו, וגם את ראיית הכלי שיש בו. ושני קצוות האלו שוב נותנים לאדם את הרגשת שני הקצוות שיש בעליון, ואז לאט לאט הוא איכשהו משתדל להשיג אותם, וכך עולה.

לכן כל הדרך שלנו נכללת מהרגשת המילוי שיש בעליון, העליות, ומירידות, מהרגשת הכלים שיש לעליון. והיגיעה בין זה לזה, כי אנחנו בכל זאת באמת רוצים לקנות את זה, כמה שרוצים, וכמה שלא רוצים.

תלמיד: גם בתקופת ההכנה יש תהליך דומה?

תמיד מסבירים את זה על הדוגמה של שבת. אדם מקבל מצב מיוחד, "מעין עולם הבא" זאת אומרת, מדרגה קצת יותר עליונה ממה שהוא נמצא, זה כבר מעין עולם הבא. הוא מקבל את ההארה הקטנה הזאת מגמר התיקון, ואז אחרי שהיא נעלמת, כששבת נגמרת והוא נכנס לששת ימי המעשה, הוא משתדל לשמור לא על ידי העליון, כי העליון נעלם, ההארה נעלמה, אלא על ידי כוחותיו עצמו, הוא משתדל לשמור את ההארה הזאת, כאילו להגיע אליה בששת ימי המעשה. שהם יהיו בכלים שלו, ממש על ידי המאמצים שלו.

במידה שהוא עשה את זה, ביצע את זה, זה נקרא שהגיע לדרגה הבאה, שוב שבת מאירה לו, ושוב אחרי שבת וששת ימי המעשה, הוא משתדל בכלים שלו להגיע לשמירת אותה הארה. לכן זה נקרא שצדיק נמצא בבחינת שבת כל הזמן. הוא עושה תיקונים, בזה הוא מצדיק את הבורא, ולכן הוא נקרא צדיק, הוא עושה תיקונים באמצע השבוע כמו שהיו לו בשבת הקודמת.

תלמיד: אלו הכלים של העליון?

העליון נותן לנו כלים, העליון נותן לנו אורות, והעליון נותן לנו כוחות שאנחנו נעשה מסך, כדי שבכלים המתוקנים על ידי המסך יכנסו האורות. הכול נותן העליון, בנו תלוי רק להבחין בכל הדברים האלה, להרגיש אותם, לבקש ממנו, לרצות אותם. זאת אומרת לא שאנחנו מבצעים את הפעולה, אלא אנחנו כמו ילדים קטנים, צריכים להבין, ולדרוש, לטעום ולהבחין, כל עבודת הבירור, מה שנקרא תפילה.

תלמיד: אנחנו חיים אבל התופעה שאנחנו יכולים לתת היא מוגבלת בזמן, ואיפה המקום שאתה נמצא לעומת שאר החברה מבחינה היררכית?

כשאנחנו מדברים על השפעה, אנחנו לא מדברים על כך שאני הולך עכשיו להשפיע, להיכנס לאיזשהו בית חולים או לאיזה מקום נידח שיש שם אנשים מסכנים ואתחיל להשפיע להם.

אנחנו צריכים להשפיע בעולם הזה לא מפני שהבורא עשה את העולם הזה רע ועשה כל כך הרבה אנשים מסכנים, ובכלל בלגן כזה בכל העולם. אני לא צריך כך להתייחס לעולם. אני צריך להתייחס לעולם הזה, כשאני צריך לפתח בתוך העולם הזה את היחס שלי אליו, לבורא, והעולם הזה הוא האמצעי. כי אם אני מתייחס סתם ככה לאנשים כדי לתקן את החיים שלהם, זו עבודה סוציאלית, ואני לא אומר שזה טוב או רע, אבל זו התייחסות ודאי לא מטרתית מבחינת המציאות האמיתית. הבורא עשה את הדברים האלה בכוונה, ואנחנו צריכים להשתמש בהם כדי להגיע אליו כי רק כשאני מתוך זה משתוקק אליו, הדברים האלה יכולים להיתקן.

אנחנו חושבים שבמעשים שלנו כלפי הזולת אנחנו יכולים במשהו לגרום לזולת טוב, אבל אף פעם זה לא ייצא ואנחנו רואים עד כמה זה לא מועיל. בזה אתה עוד יותר מקלקל את הזולת, ורואים שהדברים האלה לא עושים שום דבר, וגם עונשים לא עושים.

כשאתה מכניס אדם לבית סוהר הוא יוצא פושע כפול וכך גם כשאתה עושה לו דברים טובים וממלא לו את המקרר והכיס, גם מזה אתה מקלקל אותו ולא מתקן אותו, והחיים שלו לא נעשים מזה טובים יותר. ואפילו אם הוא מרוויח בפייס אף פעם אין מזה אדם מאושר, למרות שכולם רוצים את זה.

זאת אומרת, התיקון שלנו כלפי ההשפעה הוא צריך להיות לא סתם לזולת, אלא אם אנחנו נתקן את היחס שלנו לבורא, אז לזולת יהיה יותר טוב, כי באמת מה שיש לכל העולם מושפע מהבורא, זה יורד ממנו, ואם אתה רוצה לשנות את המצב בעולם הזה, אתה צריך לשנות מה שמגיע מהבורא, ואת זה אפשר לעשות רק אם אתה תשפיע לבורא יותר טוב, והוא לא יצטרך לעשות את העולם הזה ליותר רע.

ואיך להגיע לזה? על ידי החברה הקטנה שלך, שאתה משפיע לחברים שלך והם משפיעים עליך, ואתם עושים קבוצה כמו שנמצאת בגמר התיקון בדרגה הרוחנית ואתם מחוברים בנשמות, ומשתדלים בחיבור במשימה הרוחנית לעלות למצב הזה, על ידי זה אתם מזמינים אור מקיף לעולם הזה, ובזה אתם כביכול מחייבים את הבורא לתת לעולם הזה יותר הארה. או שאתה מושך את האור המקיף, או מהבורא הוא בא בצורה אחרת, אלטרנטיבית מה שנקרא.

אבל רק בפעולה כזאת, שאתה משתוקק להגיע למטרת הבריאה, אתה בזה מנטרל את היחס הכביכול שלילי שלו לעולם, כי אז הוא לא צריך לעורר את העולם לתיקון על ידי ייסורים.

פשוט מאוד, אף פעם לא ביחס ישיר באותו מישור, כמו למשל שאני אתרוצץ בין האנושות ורק אשפיע לכל האנשים בלי קשר לאלוהות, זה לא יעזור, אלא חייבים ללכת ולעשות את זה אבל בכוונה שבזה אתה רוצה להגיע להשפעה לבורא.

"ואהבת לרעך כמוך" זה חייב להיות רק בקשר לתיקון. בעל הסולם במאמר "הדור האחרון" כותב, שלכן רוסיה נפלה, ממש קרסה, מפני שהם לקחו את האידיאל להשפיע לזולת וניתקו אותו מהבורא. גם הקיבוצים טעו אותו הדבר וכל שאר החברות שניתקו מהאלוהות, מהמטרה, ואז ההשפעה לזולת הפכה להיות כביכול לדבר בפני עצמו וזה גרם להם הרס כזה שאי אפשר לקום ממנו ואי אפשר להקים אותו בחזרה ולא יכולים לעשות שום דבר. כמה שמשתדלים, אם בכוח הצבא כמו ברוסיה, או בכסף כמו שהמדינה נתנה מיליארדים לקיבוצים, שום דבר לא עוזר. זאת אומרת השפעה לזולת בניתוק מהשפעה לבורא, בניתוק ממטרת הבריאה, אם זה לא מטרתי, הוא גורם הפוך, הוא גורם הרס לעולם.

בסופו של דבר, המשטר הקומוניסטי הרג יותר אנשים ואזרחי מדינה טובים מאשר כל משטר אחר שהיה אי פעם. כמדומני, ארבעים מיליון משך שבעים שנה, ואני חושב שהרבה יותר, כי זה לפי הרשימות שלהם. האידיאל הזה היה כל כך יפה שאפילו מחוץ לרוסיה היו כאלה שהאמינו בזה וגם עד היום תשמע מהמפאיניקים שלנו באיזה בלופ הם נמצאים.

זאת אומרת, צריכים להבין שכל דבר בעולם, כל דבר בחיי האדם, אם לא מתחשבים בבורא כך קורה. אלינו לא מתייחסים כל כך ברצינות, אבל בסופו של דבר, גמר התיקון, כל מחשבה וכל מעשה וכל נשימה, אם היא לא קשורה למטרת הבריאה, היא פסולה, אין לה קיום. זה עניין של מוות. ואם אדם מגיע למצב שכל הדברים שלו מחוברים לגמר התיקון, אין דבר שיגרום לו איזה הפסק ואז הוא חי חיים נצחיים - וללמוד איך לעשות את זה, זה נקרא חכמת הקבלה.

תלמיד: כשאדם בא בתפילה לבורא, מה הוא צריך להגיד, מה הבעיה שלו או איזה תרופה הוא מבקש מהבורא שייתן לו?

אתה שואל אותי דברים טבעיים, מאיפה אדם מתחיל. וכמו שאנחנו רואים בשאלה "מה טעם בחיינו?", התשובה היא "טעמו וראו כי טוב ה'", ובין זה לזה יש לך החכמה איך להגיע משאלה לתשובה.

תלמיד: אם יש לי בעיה בריאותית, אני יכול לבוא לרוקח ולהגיד לו שיש לי בעיה כזאת וכזאת והוא יכין לי תרופה, ויכול להיות שהוא לא יכול לתת לי תרופה, ואני יכול לבוא ולהגיד לו תן לי את הכדור הזה, זה מה שיעזור לי. עם איזו דרישה נכונה אני בא לבורא, האם רק לנסות לברר מה הבעיה, או שאני צריך לברר לעצמי מה הפתרון, ולבוא ולהגיד לו תביא לי את זה?

אתה שואל כך, עד כמה אני צריך להיות מעורב בתיקון שלי, או האם עליי סתם לבקש, "תן לי גמר תיקון". או לבוא אליו ולהגיד, "עשית לי, אבל זה לא בסדר וזה לא בסדר, וכאן אתה לא כל כך, ותראה מה זה", בקיצור להראות לו כמו אדם קפדן על כל פרט ופרט. ואחר כך אולי זה לא מספיק, אלא "כאן תחליף לי כך, וכאן תעשה לי כך, את זה תסובב ככה ואת זה תסובב ככה". אולי עוד יותר מזה, אחרי שאני מתקן את המכונה הזאת, אני בודק איך היא צריכה להיות, ואני יודע מה מצב התפקוד המושלם שלה, אז אני אומר לו "יופי, עשית עבודה טובה, זה נקרא עבודת ה' בטח, אתה צריך לעשות. עשית, יופי".

זה נקרא באיזה יחס אני צריך להתייחס למציאות. מציאות זה מה שאני מרגיש, זה נקרא אני ועולמי ואולי בורא, כי בינתיים הוא נסתר, אחר כך מתגלה הכוח העליון, אבל יש את שלושת הדברים, אני והוא והיחס בינינו דרך העולם. זאת אומרת איכשהו הוא מביא לי את כול המציאות הסביבתית, הפנימית שלי, ואז דרך זה אני מתקשר אליו. יוצא שאדם בסופו של דבר, מה הוא באמת צריך? באיזו מידה הוא צריך להכיר, להבין, לחקור, לדרוש, לבקש? מאיפה הוא יודע? אנחנו יודעים את זה ממה שמספרים לנו מקובלים, אבל אחר כך זה מתגלה לנו בהחלט.

המצב שאדם צריך להגיע אליו, בעל הסולם אומר שזה נקוב בשם דבקות. דבקות ברוחניות זו ההתאמה המלאה ביני ובינו. מה זה נקרא התאמה מלאה ביני לבינו? שאני צריך לדעת את כל התכונות שלו, הרצונות שלו, התשוקות שלו, בקיצור דברים טובים ורעים כלפיי, עד העמקות האחרונה ממש. להכיר אותם, את הסיבות שלהם והתוצאות מזה, מה הוא רוצה, איך ומה. זה נקרא בקבלה ידיעת ט' ראשונות. ט' ספירות ראשונות זה יחס הבורא למלכות. מתוך זה אני לומד את עצמי. כי אם הוא רוצה כך ממני, אז הוא בנה בי מתוך זה תכונות שיכולות לתת תשובה, תגובה, על מה שהוא מצפה ממני, על מה שהוא מביא לי. הוא מביא לי תענוג בתה, והוא רוצה שאני אהנה מהתה, אז על ידי התענוג הזה הוא ברא בי את הכלי שרוצה את התה.

מתוך זה שאני מתחיל להכיר אותו, אני בעצם מתחיל להכיר את עצמי, ומתחיל להכיר את הפער ביני ובינו - ככל שיש לו השפעות, כנגד זה יש לי חסרונות. איך לעשות התאמה ביניהם? אם הייתי מכיר את כל ההשפעות שלו ואת כל החסרונות שלי, אז הייתי רואה שההשפעות שלו מגיעות וממש מוכנות למלאות את כל הרצונות שלי. כנגד כל תענוג יש את הכלי שלו. אבל הבעיה היא, כמו שדיברנו קודם, שכלים צריכים להיות מתוקנים על מנת להשפיע, אחרת אני לא אקבל מהם תענוג. זה דבר אחד. ודבר שני, אם אני אקבל בצורה ישירה את התענוגים האלה, אז אני לא אהיה דומה לו, אני לא אגיע לדבקות.

אני נגיד יכול לקבל את התענוגים האלה בתוך הרצון לקבל. ראשית כל, אני לא נהנה מהרצון לקבל, כי התענוג מיד מכבה את הרצון ואז אין לי כלום. שנית כל, אני גם לא דומה לבורא בפעולה הזאת. אם אני קונה מסך, מתקין מסך על הרצון לקבל שלי, חוץ מזה שאני נהנה בצורה בלתי מוגבלת לא בכמות ולא בזמן, אני עוד קונה דבר מיוחד כאן, אני דומה לו, מתאים את עצמי אליו, שזה נקרא דבקות, אנחנו מתחילים להיות דומים. זאת אומרת, אני קונה לא רק תענוג ממנו, אלא אני קונה גם את המעמד שלו, להיות כמוהו עם כל היוצא מזה, שאני לא יכול אפילו להסביר. יש בזה גם סתרי תורה, יש בזה הרבה דברים. יוצא שתיקון המסך הוא דבר שמאפשר לי להיות לא בדרגת הנברא אלא בדרגת הבורא.

בכל העבודה הזאת, מה אני צריך לעשות. העבודה הזאת נקראת "עבודת ה'". למה לא עבודה שלי, שלך, שלו? מפני שבאמת, כמו שאנחנו לומדים, כל מה שמספרים לנו מקובלים שכבר הגיעו לקבלה הנכונה של התענוגים האלו, אז הפעולות על הכלים, בירורים, תיקונים, מילויים, את הכול אפשר לעשות רק על ידי האורות. זאת אומרת הבורא בעצם, האור העליון הזה, הוא יכול לעשות תיקונים ומילויים על הכלים. אז איפה האני?

בעל הסולם מסביר לנו במאמר החירות, שמכל הפעולות שיש לנו בעולם הזה ובעולם הרוחני, יש לנו רק פעולה אחת חופשית שבה אנחנו קובעים את עצמיותנו, שאני עשיתי, מהי? דבר פשוט, שאני ארצה שהוא יעשה, יבצע איזו פעולה. כלומר אני צריך להכיר את עצמי, נגיד במצב הנוכחי, עד כמה אני הפוך ממנו, עד כמה אני צריך את התיקון, ולבקש ממנו לעשות את הפעולה, להיות נוכח בפעולה, כביכול לדעת אותה בכל הפרטים, אבל את הפעולה הוא עושה, האור עושה את הפעולה.

תכלס, אצלנו בעולם הזה כאן זה מתבטא בזה שאני צריך לרצות. אני בעצמי איך שאני בנוי, אני רוצה. אבל אומרים שזה לא מספיק, כי אתה רוצה לפי המצב הנוכחי, אתה צריך לרצות קצת יותר, שהוא יתקן אותך, שהוא ימלא אותך, זה לא לפי המצב הזה, זה מצב כבר יותר עליון. איך להיות במצב שלי ולרצות קצת עוד יותר למעלה, אם הרצון הזה לא נמצא בי? אותו אני קונה מהחברה.

מפני שאנחנו כלולים באין סוף, בגמר התיקון, יחד כנשמה אחת, לכן אם אני עושה כאן איזו התאמה למצב ההוא בין החברים, אז יוצא לי שאני עושה כאן תנאים שמאפשרים לי לקנות מאחרים תכונות או רצון נוסף שיש לי שם. כי ממה נכלל העולם העליון המתוקן? מזה שכל נשמה ביטלה את עצמה והנשמות התחברו יחד, ומהתחברות יחד יש מילוי אין סופי בכל נשמה ונשמה. כל נשמה מקבלת את המילויים שנמצאים ביתר 599,999 אלף נשמות. סך הכול יש לנו 600,000 נשמות.

אם אני עושה בעולם הזה פעולה כזאת, אז זה מספיק לי כדי לקנות רצון נוסף. לכן בעל הסולם כותב במאמר "החרות", שכל פעם שמחפש ומוצא חברה שיש בה רצון יותר טוב, יותר גדול, יותר חזק לרוחניות, וקונה את הרצון הזה על ידי התחברות, על ידי זה שרוצה להתחבר עם החברים, אז זה נותן לו את אותו דחף למעלה, שבזה הוא מחייב את הבורא לעשות פעולה, פעולת בירור, תיקון ומילוי.

לכן תכלס לעצמנו, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לבורא לפני שאנחנו עושים את התנאים שנקראים "חברה". לכן מקובלים, גם רבי שמעון בזוהר, גם בעל הסולם, וגם כל המקובלים באמצע, כתבו כל כך הרבה על עניין החברה.

תלמיד: מה זה ההבדל בכלים?

מה זה ההבדל בכלים? יש לי נשמה, הנשמה הזאת נמצאת באיזשהו מקום שנקרא "גמר התיקון", שם יש שישים אלף נשמות שמתחלקות עוד ועוד. ניקח מהן נשמה פרטית שנמצאת עכשיו בתוך הלב שלי. "לב" זה כל הרצונות האחרים שלי, הבהמיים או האנושיים בעולם הזה, ו"הנקודה שבלב" היא אותו רצון שעל ידי העולמות התכסה במאה עשרים וחמישה כיסויים ואותו אני מרגיש בדרגה התחתונה ביותר כתשוקה לרוחניות. אני לא יודע מה זו רוחניות, כי הדרגה האחרונה שנקראת "מחסום" מסתירה לי לגמרי את כל את כל מה שיש מעליה.

בכל מצב ומצב שאני עולה, מה זה נקרא "שאני עולה"? הרצון שלי צריך לגדול במדרגות שעליתי. כי מה נקרא "עלייה", מה זה נקרא "שעליתי" נניח למדרגה הראשונה הרוחנית? זה נקרא שהורדתי מעצמי, פשטתי מעלי כיסוי אחד ויש לי עכשיו רק מאה עשרים וארבעה כיסויים. הרצון שלי נעשה יותר גדול והאור שהוא מקבל הוא יותר גדול. בדרגה מתחת למחסום אני מקבל רק "נר דקיק", ומעל המחסום אני כבר מקבל "אור הנפש" בדרגה הרוחנית. ההבדל ביניהם הוא הבדל עצום.

אחר כך אני עולה למדרגה יותר עליונה. יש לי עכשיו מאה עשרים ושלושה כיסויים. עוד כיסוי אחד ביטלתי. מה זאת אומרת, "ביטלתי"? על ידי המסך הפכתי את הכיסוי לגלוי. הפכתי את כוח ההתנגדות לכוח השפעה, ובהתאם לזה האור שאני מקבל הוא כבר "אור הרוח" וכן הלאה. זאת אומרת, בכל מדרגה ומדרגה יש לי כלי יותר גדול ובהתאם לזה מסך יותר גדול ואור יותר גדול. המסך בדרגת אור הנפש הוא עביות דשורש, ומעליו בדרגת אור הרוח המסך הוא דעביות א' בהתאם לזה. כך אנחנו מודדים בחכמת הקבלה.

תלמיד: ומבחינתו האור עד כדי כך גדול שהוא כבר באמת נמצא עם יתר הנשמות?

על ידי מה אני עושה את זה בסופו של דבר? על ידי זה שאני מתחבר עם כל יתר הנשמות יותר ויותר עד שאני מגיע לנקודה שביטלתי את עצמיותי, את האני שלי כלפי כל יתר הנשמות, זה נקרא שאני נמצא איתן כאחד ללא שום הבדל, זה נקרא שהתייחדתי עם הבורא. למה עם הבורא? האור הפנימי שממלא את כל הכלי הזה במצב שכל הנשמות הפרטיות מתוקנות ודבוקות לנשמה אחת, האור הזה נקרא "בורא".

גם כשאני מחובר עם כולם וזה נעשה "האני" או שזה נקרא "אדם הראשון", אני אף פעם לא יכול להרגיש מה זה מבחוץ. מבחוץ זה עצמותו כמו שאנחנו אומרים, ומה שממלא את כל הנשמה בפנים, נקרא "בורא".

תלמיד: כלי קולקטיבי כזה.

כלי קולקטיבי, אבל הוא אפילו לא קולקטיבי, לא מרגישים שהוא קולקטיבי. מרגישים שהוא אחד.

תלמיד: אם הבורא רוצה לגרום לנברא תענוג ויש בעצם התרחקות מהאור הזה, איך אפשר להסביר מאיפה יש לו כוחות לפי מה שכתוב בספרי התורה?

קודם כל ספרי התורה נקראים "ספרי קודש", מפני שכולם מדברים על העולם הרוחני. רוחניות שנבדלת מהמסך ומעלה ואנחנו לא מרגישים אותה, דבר הנבדל, המיוחד, הוא נקרא "קודש", "קדוש". זה הפירוש של המילה עצמה, קדוש, מקודש, נבדל.

כל הספרים הקדושים מתארים לנו רק את העולם הרוחני. התורה לא מספרת לנו על העולם הזה, היא לא מספרת איך להיות טובים לבני אדם, היא מספרת לנו בעצם איך להיות טובים לבורא. בזה שאנחנו רוצים להיות דומים לו, אנחנו מתקנים את הטבע שלנו, ואז ודאי שנהיה טובים יותר למטה.

תלמיד: איך בתורה בכל מיני לשונות, מתארים לנו את העליות האלו?

אתה שואל איך בתורה בכל מיני לשונות, מתארים לנו את העליות האלו? התורה מספרת שני דברים. העליות שלנו למעלה הן עליות בשני קווים, קו ימין וקו שמאל, בקו ימין אלה תכונות הבורא, ט' ראשונות שמגיעות אלי, כוחות דהשפעה, ומקו שמאל מגיע אלי הרצון לקבל, ואני נמצא באמצע ומתקן את עצמי. בתורה כל הזמן כתוב שאם לא תעשו יהיה כך וכך, ואם כן תעשו יהיה כך וכך, ואם קוראים בספרי הנביאים, זה ממש אוי ואבוי. בצורה כזאת מתארים לנו מה קורה בכל מדרגה ומדרגה, שאם תעשה כך אז יהיה כך, ואם תעשה כך אז יהיה כך. זאת אומרת, בצורה כזאת מסבירים לך על מבנה המדרגות ולא שהם כל הזמן צועקים כמו אמא על הילד.

תלמיד: יש גם סיפורים שממש מתארים את זה.

הסיפורים האלו מתארים לך בשפה מדוברת על התנאים בדרגות העליונות, את זה הם בסך הכול מסבירים. לכן כל הספרים האלה מתאימים רק לאלו שבאמת נמצאים בעולם העליון, כי בעולם שלנו אין מה לעשות, בעולם שלנו מה שתעשה הוא תוצאה ממה שקורה למעלה. כשאנחנו אומרים שנחרב בית המקדש, מסבירים לנו אפילו סתם כך בתורה, ששבירת בית המקדש, חורבן בית המקדש קרה מפני שנפלו מהדרגה הרוחנית ואז נכנסו האויבים, ואנחנו בעצמנו גרמנו לירידה מהדרגה הרוחנית.

מאה שנה או שבעים שנה לפני שנחרב בית המקדש, ניבאו שהוא יחרב. למה? כי הדרגה הרוחנית הייתה כזאת שראו מה יקרה. כמו שגם היום אנחנו רואים את ההידרדרות ולא יכולים לעשות שום דבר, אפילו מדברים על סוף המדינה.

זאת אומרת, הכול תלוי במצב הפנימי שלנו ואז זה קורה בצורה פיזית. אותו הדבר נאמר בתורה. אף פעם לא מדובר על מה שאתה צריך לעשות בידיים, ברגליים או באבנים, אלא כל העולם שלנו הוא עולם התוצאות. אם תעשה במדרגות הרוחניות תיקונים כאלו וכאלו, יסתדר כנגד זה בעולם הזה הכול.

העולם הזה חייב לעלות עד לדרגה האחרונה, והאדם צריך להיות עם הלב שלו, לא רק עם הנקודה שבלב במצב של גמר התיקון. זאת אומרת, הוא צריך להעלות את כל הרצונות שלו, הבהמיים ביותר, גם לדרגה העליונה. כמו שמקובלים אומרים, שהאדם חייב להגיע בחייו בעולם הזה למצב של גמר התיקון.

תלמיד: מה ההבדל בין הסולם לבין הבורא?

ההבדל בין הסולם ובין הבורא, שהסולם הוא מידות התאמת הנברא לבורא. מה נקרא שאני נמצא בדרגה 123? שההבדל בין התכונות שלו לבין התכונות שלי הוא 123 מדרגות. מה נקרא שאני נמצא במדרגה הגבוהה ביותר? שאין הבדל, אפס. אז ברוחניות, בסולם הרוחני, יש 125 מדרגות, שהם חמישה עולמות, חמישה פרצופים בכל עולם, וחמש ספירות בכל פרצוף. איך אנחנו סופרים? האמת שאפשר לחלק את זה להרבה יותר.

אנחנו מחלקים לפי הצורך. יש חמישה עולמות, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אבל בעצם רק את עולמות בי"ע אנחנו מחלקים ל-6000 שנה, ל-6000 מדרגות ליתר דיוק, אבל בסך הכול זה כך. יש 125 מדרגות, שכל מדרגה יוצרת אור גדול יותר, זאת אומרת יוצרת יותר אור עליי. נניח שאני כנשמה נמצא באיזו מדרגה, אז כל המדרגות שמעליי מקטינות לי את אור אין סוף שנמצא מעליהן ומגיע אליי. וכשאני רוצה לעלות במדרגה, אני צריך לבטל את המסך המסתיר ולהפוך אותו למסך המקבל. לעבור מהסתרה לגילוי, זה לעבור מתורת הנסתר למה שנקרא תורת הנגלה.

אצל מקובלים זה אחרת. העמך חושב שהוא לומד את תורת הנגלה, ואילו קבלה היא תורת הנסתר. הגאון מווילנה כתב כך, ובאמת אנחנו חושבים שאנחנו עוברים מתורת הנסתר, מהמדרגה העליונה הנסתרת, לתורת הנגלה שאנחנו מגלים אותה, וכך מגיעים כל פעם לנגלה.

תלמיד: אם עברתי את המחסום, אז אין כבר ביני לבינו כלום, אני בדבקות.

אם עברת מחסום זה נקרא שנכנסת למדרגה הרוחנית התחתונה ביותר, ויש בינך לבינו 125 מדרגות, שהם 125 מסכים המסתירים אותך ממנו, זאת אומרת אתה צריך לתקן את עצמך 125 פעמים, לתקן את כל התכונות שלך.

"האני" נקרא כלי שכלול מרמ"ח מצוות או חלקים, רצונות שבהם אני יכול לעשות תיקון, זה כנגד גלגלתא ועיניים. ושס"ה, בהם אני לא יכול לעשות תיקונים, אלו מצוות "לא תעשה", שהם אח"פ. בסך הכול זה הכלי הרוחני, עשר ספירות. אז בכל מדרגה ומדרגה אני צריך לעבור על כל הרצונות שלי, גם למעלה מהחזה וגם למטה מהחזה, שהחזה הוא המפריד בין גלגלתא ועיניים לאח"פ, ואני צריך לתקן אותם, לבדוק אותם. וכשכל המכלול שלהם יהיה בצורה מתוקנת, אז זה נקרא שאני עשיתי תיקון ורכשתי מסך, ואני זוכה למילוי חדש, שזה נקרא שאני עולה למדרגה חדשה. במדרגה החדשה שוב יש לי רצונות חדשים של רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ושוב היחס אליהם שונה מקודם.

כל אחד ואחד חייב להגיע פעם אחת למדרגה העליונה. אתה צריך להתחיל את החיים שלך במדרגה התחתונה ביותר ולהגיע במשך החיים למדרגה הגדולה ביותר. מה עם כל הגלגולים הקודמים? בכל הגלגולים הקודמים אפילו שהיית באיזו מדרגה רוחנית וכבר הגעת אבל לא עד הסוף, נעצרת באיזה מקום באמצע הדרך הרוחנית, זה יסייע לך לעשות את כל הדרך כביכול בחיים הבאים. אבל כל עוד לא תגיע בגלגול אחד מהדרגה התחתונה עד הדרגה העליונה, תצטרך להתגלגל שוב.

תלמיד: נניח האר"י ובעל הסולם הגיעו לדרגה עליונה, אבל יש הבדל בינם לבין הבורא.

כשאדם מגיע למדרגה האחרונה שנקראת "גמר התיקון", מה זה גמר התיקון? כל הרצונות שלו שהבורא ברא, שהאור ברא על ידי ההשפעה שלו, כלומר כנגד כל השפעת האור יש רצון המתאים בדיוק לאור, אם כל הרצון הזה מתוקן בעל מנת להשפיע, אז בפעולה שלו הוא בדיוק כמו האור שרוצה למלאות אותו. זאת אומרת, הכלי הופך להיות בדיוק לפי התוצאה, לפי הפעולה, כמו האור. ואז לפי התוצאה הזאת אין שום הבדל בין נברא לבורא.

אתה רוצה להגיד, "אבל תכלס, זה בורא וזה נברא", נכון. החומר של הנברא, הרצון לקבל נשאר, אבל הוא קיבל צורה כמו הבורא. לכן אנחנו אומרים, השוואת הצורה. ההבדל ביניהם נשאר, אבל ההבדל הוא רק בנקודה ההתחלתית שהבורא הוא יש מיש, והנברא הוא יש מאין. אבל חוץ מהנקודה הזאת שהבורא ברא את הנברא, כל היתר שיש בנברא, הנברא בעצמו בונה מעצמו את דמות הבורא.

אם כך, אנחנו לא מתחשבים בנקודה הבסיסית הזאת עצמה, אלא בכל מה שיש מעליה שהנברא בנה, ולכן אנחנו אומרים שהוא נמצא בדבקות בבורא ואין הבדל, הוא זוכה למעמד של הבורא, כל מה שיש בעליון, לא שהוא מקבל ממנו, אלא הוא זוכה למחשבות, לרצונות. אנחנו לא יכולים לתאר מה זו דרגה לא רק מעל האנושי כשנמצאים ברוחניות, אלא דרגה מעל הנברא.

הדרגות האלו שאדם הולך כבר להכיר את הבורא נקראות "סודות התורה". על זה לא כתוב באף מקום, לא יכול להיות שיכתבו. יש ספרים אחרים איך להגיע למצב הזה, הם נמצאים בכל חנות, אתה יכול ללכת, לקנות ולקרוא. זה נקרא "טעמי תורה" ומותר לקרוא אותם, וההפך, חייבים לקרוא ולתקן את עצמנו. אבל הדברים שמסבירים מה הנברא משיג כשהוא כבר מגיע להשוואה לבורא נקראים "סודות התורה", אלה מחשבות של הבורא עצמו, ועל זה לא כתוב באף מקום. באמת כל אחד ואחד חייב להתרחק מהם ככל האפשר ולכסות, ולכן אין באף מקום על זה שום דבר. לכן אל תפחד לקרוא ספרים.

תלמיד: האם מרגישים את הנצחיות בסוף הדרך?

נצחיות מרגישים מהמדרגה הראשונה של הרוחניות, אז כבר מרגישים חלק מגמר התיקון. למה? הדרגה ה-125 שנמצאת למטה, היא פשוט אותו גמר תיקון שמוקטן פי 125. את מה שיש בגמר התיקון אתה מרגיש רק אחרי הרבה מאוד מסכים, אבל כבר יש לך מין ידיעה מה זה. אתה מרגיש את כל הפרטים אבל בצורה מעורפלת, ובכל זאת אתה נמצא בהרגשה הזאת, ואז אתה מתחיל להזדהות עם הנשמה במקום להזדהות עם הגוף. אלה כבר חיים אחרים, ואפילו חיים ומוות אדם מקבל בצורה אחרת לגמרי. כשהוא מזדהה עם הנשמה, הוא כבר מרגיש נצחיות, במשהו לפחות.

(סוף השיעור)