שיעור בוקר 05.01.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 267, "סדר ישיבת התועדות"

קראנו מאמר "סדר ישיבת התוועדות" מ"שלבי הסולם", כרך ה', חלק שנקרא, מאמרים שנכתבו על "תלמוד בבלי", "ברכות".

"סדר" זה מה שיש לנו בהתחלה, על מה עובדים באמצע, ומה צריכה להיות התוצאה. העבודה שלנו כולה נקראת "סעודה". סעודה של הקדוש ברוך הוא, סעודה שצדיקים נהנים בה, סעודת עורו של לוויתן, יש הרבה כינויים לזה. גם בתורה אנחנו רואים כל הזמן או מלחמות או סעודות. ההתקשרות בין בני אדם, ההתקשרות בין אדם לבורא, קבלה על מנת להשפיע, קשר בין שניים נקרא "סעודה", קבלה אחד מהשני.

העבודה שלנו מתחילה להיות מזה שאנחנו נהנים מקבלה, אלו הכלים שלנו. אמנם קיבלנו איזה דחף פנימי מהנקודה שבלב ומחפשים משהו, אבל המרחק עוד גדול והדרך רחוקה מלהבין שההנאה מקבלה היא הנאה שאין לה שום מימוש. הכלים דקבלה הם מלכתחילה נסתמו, יש עליהם צמצום א', הם לא יכולים אף פעם להתמלאות, חוץ מנר דקיק שיכול להאיר בהם רק לרגע קט.

כשאדם מתחיל להבין שהוא צריך להיות קצת בהבנת הדרך, אז הוא צריך להכין את עצמו לקבל דעה אחרת ממה שיש לו. דעה אחרת הוא יכול לקבל רק מהסביבה, מהחברה. תלוי איזו דעה הוא רוצה לקבל. אם דעה שהיא קרובה לבורא, אז זו דעה שהפוכה לו, לכן הוא צריך למצוא חברה, שהחברה הזאת באיזו צורה תשנה אותו. בעצמו הוא לא מסוגל להשתנות, הוא חייב שהחברה תשנה אותו.

כשמגיע אחרי כל המחשבות האלו למצב שהוא כבר מבין שהוא צריך חברה, אז הוא מכין את עצמו - מה הוא צריך להשפיע לחברה, ומה החברה צריכה להשפיע לו או עליו. זה נקרא "הכנה להתוועדות", בלי זה אי אפשר. ההרגשה שהוא רוצה משהו, ובירור שהרצון שלו הוא למשהו שנמצא מחוץ לעולם הזה, לרוחניות, כוחות ודחף לזה אפשר לקבל רק מבחוץ, מעצמו אי אפשר. "מעצמו" זה נקרא מהבורא, זאת אומרת ללכת בדרך ייסורים. אם ללכת בעצמו בקצב שהוא מוסיף והולך, זה נקרא על ידי החברה, על ידי הסביבה. מזה הוא מגיע להרגשת נחיצות החברה ומכין את עצמו להתוועדות. מה זה להתוועדות? לקשר עם האנשים הסובבים אותו שנמצאים בדעה הנכונה, שהוא יכול לחזק אותם בדעה הזאת ולקבל מהם התחזקות.

ודאי שמכל ההכנה הזאת מובן לנו איזו התוועדות צריכה להיות, מה צריכים שם לדבר. התוועדות היא לאו דווקא שהתכנסנו פעם בשבוע יחד, התוועדות היא בכלל כל הקשר בינינו במשך כל הזמן שאנחנו נמצאים יחד ואפילו לא יחד, זה לא חשוב. התוועדות צריכה להיות על נושא שבח החברה שנותנת שבח לבורא.

למה שבח? אני נמצא ברצון לקבל ונהנה ממה שאני מקבל, שום דבר חוץ מזה לא אכפת לי, ואני שומע שאני צריך לבוא למצב שהוא ההפך מהמצב שלי. הכלים שלי לא משתנים, הם דורשים תענוג, והתענוג שהם מקבלים זה חומר דלק בשבילם, חוץ ממילוי זה גם חומר דלק. אם אני אדע שאני הולך לקראת קבלת התענוג, אז לזה יש לי חומר דלק, יש לי אנרגיה, מרץ להתקדם, יש לי אפשרות להזיז את עצמי. אם אני לא רואה לפניי שום אפשרות לקבל, למלאות את עצמי, אז אני לא יכול לעשות שום תנועה. לכן כדי לספק לעצמנו חומר דלק, אנחנו צריכים להחליף את התענוג, מהנאה מקבלה להנאה מהשפעה. בעל הסולם כותב במאמר "מתן תורה", שזה עניין פסיכולוגי, אפשר לעשות את זה במישור שלנו.

החברה צריכה לספק לי ידיעה, שבח על זה שהיא גדולה, שהמטרה שלה גדולה, שהפעולות האלו של השפעה אלו פעולות מיוחדות, רוחניות, נעלות, ושכדאי לי בשביל זה להתחבר עם החברים, אחרת אני לא אקנה את המידה הזאת, ושהבורא גדול. מה זאת אומרת שהוא גדול? הוא לא גדול בזה שהוא שולט על הכול בשליטה, בדיקטטורה שלו, אלא גדול במידות שלו. מידת הבורא שהיא "להיטיב", "טוב ומיטיב", היא גדולה. כל אחד יכול לתת לבורא כל מיני ציונים, ולראות אותו בכל מיני אופנים. "גדלות הבורא" נקראת גדלות מידת "טוב ומיטיב", גדלות מידת ההשפעה, שאני ארצה להידמות אליו.

בזה החברה מעמידה את עצמה נגד העולם הסובב. ומכאן ודאי שהיא צריכה להוציא את כל המסקנות, איך היא צריכה להיות מאורגנת, בנויה, שהעולם לא ישפיע עליה ויקלקל את הדעה הזאת, ושהיא תוכל להשפיע בצורה המועילה ביותר לחבריה את גדלות ושבח המטרה, הבורא, התכונה דלהשפיע, שזה יספק לכל אחד חומר דלק.

כשאדם כבר מקבל מהחברה גדלות הבורא, אז מתחיל להתייצב בו מצב חדש שנקרא "לא לשמה". הוא רוצה להשפיע לבורא יחד עם זה שחושב איך יהיה לו מזה רווח לעצמו. הוא נמצא בשתי המטרות הללו יחד, לכן זה עדיין נקרא לא לשמה, אבל בכל זאת יש בתמונה שלו כבר השפעה לבורא, נטייה לזה. לזה צריכים חומר דלק גדול דלהשפיע.

החברה צריכה לספק לאדם הרבה חשיבות הבורא וחשיבות ההשפעה כדי שייוצר בו המצב הזה לא לשמה, ואז כשהוא כבר מתייגע בלא לשמה יותר ויותר, שכל המחשבות שלו וכל הרצונות שלו הם לבורא, שאליו הוא משתוקק וממנו הוא רוצה ליהנות, יש פה גם נתינה, גם קבלה מההשתוקקות הזאת, מגיע למידה המכסימלית שמילא את שאתו בהשתוקקות הזאת. כמו שרב"ש כותב בדף ע' באגרות, אז בזה מגיע לשלב שכבר "יגעתי ומצאתי". ואז נותנים לו מלמעלה אור המתקן את הכלי, שנכנס לדרגה הראשונה הרוחנית, עובר את המחסום ומגיע ל-לשמה, והכוונה הקטנה ביותר שלו כבר כולה נטייה לשם שמיים, לבורא.

יוצא לנו מכאן, שכל התהליך הזה הוא תלוי עד כמה אנחנו נקבל את חשיבות החברה, עד כמה היא תהיה משובחת בעינינו מפני שזה מקור הכוח. עד כמה החברים יהיו חשובים לי בזה שהם ממש התומכים שלי ובלעדיהם אני כמו חולה אנוש, לא יכול לקום לחיים. ובזה תלויים כל החיים שלי עד כדי כך, כמו שהוא מתאר לנו. כשמישהו לא נותן לחברה את ההשקעה שלו אז כביכול הוא קודר חור בחברה, בספינה, ולא חשוב, אפילו אם יש שם אלפי אנשים, אבל אחד עשה חור, הספינה מתחילה לטבוע בים. ים זה נקרא "אור החכמה", והספינה זה כביכול "המסך", ההתנגדות, שאנחנו יכולים בצורה כזאת להיות בים, אפילו להינצל ואפילו ללכת למטרה. ואם מישהו עושה חור, אז כבר ודאי שכל היחס שלנו לאור החכמה, למסך משתנה.

מכאן מוצאים את כל החוקים של החברה והתנהגות בין החברים והתנהגות בין החברה לעולם החיצון, עד כמה אנחנו צריכים להיות מוגנים נגדו, ממש מבודדים ממנו, בבחינת ההשפעה ממנו. מקורבים מבחינת להשפיע אליו ולתרום לו כל טוב כפי שאנחנו מבינים שזה טוב, ולא לקבל דעות זרות שהן כנגד הדרך שלנו ולהגדיל את הבורא ולהשתוות אליו.

תלמיד: מה אני ברמה שלי יכול להתחיל לעשות כהשפעה?

זה מה שכותב לי התלמיד מפריז, הוא שואל, "בקבוצת המתחילים איך אנחנו יכולים להגדיל חשיבות של רוחניות?".

תלמיד: מה אתה יכול לעשות, איזה פעולות ממש?

תחשוב. קודם כל צריכים לחשוב איזה פעולות אני יכול לעשות, בשביל מה ואיפה ועם מי. תחשוב על כל השאלות שמתעוררות בהתאם לזה ותתחיל לברר אותן. ואם אתה לא יכול או לא יודע, או אם אתה כן יכול וכן יודע, לא חשוב, תתחיל לברר אותן מהתחלת השאלה, בלי שאתה כבר יודע או לא יודע, תתחיל לדון בזה עם החברים. זה כבר נושא.

ממה להתחיל? הוא אומר, להתחיל מזה שאנחנו צריכים על ידי התוועדות להגיע לשבח החברה. מה זה שבח החברה או שבח הבורא? איזו תכונה אתה הולך לשבח בחברה, זה יכול להיות חברת פושעים, אז מה בדיוק אתה הולך לשבח? אתה הולך לשבח אותו מקור הכוח שמספק לנו חומר דלק להגיע למטרת הבריאה. זה יש בחברה, ולגנראטור הזה אני מתפלל כי בו אני תלוי. ייתן לי הזנה, יהיה לי כוח להמשיך בדרך. לא ייתן, לא יהיה לי.

אז אני משבח את זה שיש בחברה, יש בדבר שנמצא לידי שאני נמצא בו, ממש כוחות להגיע למטרה, כי הבורא ממש נתן בעולם הזה "ספק כוח". הוא בעצמו נסתר ונתן לי כאן ספק כוח להגיע אליו, וממנו אני יכול לשאוב כוחות.

תלמיד: תמיד החבר הוא כמו התגלמות הבורא בשבילי, תמיד זה יהיה ככה?

היחס בין חברים בנוי מכל מיני אופנים. יש בזה הרבה אופנים.

תלמיד: איך לקשור את מה שאתה אומר עכשיו על כל המאמר הזה, עם המפעל שלנו?

המפעל שלנו, המסגרת שלנו, היא לא מסגרת שבה אנחנו עובדים. היא לאו דווקא קשורה במבנה שלה לפי קבוצת חברים. המפעל זה מפעל. אנחנו בנינו את המפעל שלנו ליצירת החומר והפצת חומר הקבלה כדי שקודם כל זה יהיה כבסיס לכל יתר ההתקשרות שלנו. שבזה אנחנו רוצים או לא רוצים, לא חשוב באיזו דרגה אנחנו נמצאים, אנחנו בכל זאת מחויבים לבוא ולבצע כל מיני דברים. זה כמו שעון, כמו לוח, יש סדר עבודה על הקיר שמחייב אותי לבוא ולעבוד. זאת פשוט מסגרת. איך אני אחיה את המסגרת, במה אני אמלא אותה בפנים? זו כבר העבודה הפנימית הרוחנית שלנו. המפעל עצמו הוא רק מסגרת להכניס בה רוחניות.

תלמיד: איפה פה החברים?

אם אתה מתייחס לכל אלו שאתה עובד איתם כמו לעובדים, וגם אתה עובד, אז זה סתם חברת עובדים, ואם אתה מתחיל להתייחס אליהם מעל זה, לפי ההתפתחות שלך, ולפי הנחיצות שלך, אז המפעל כבר הופך להיות לפי הדרישה שלך, לפי ההסתכלות שלך, הופך להיות לקבוצת חברים שמתקדמת למטרה. ואז גם העבודה שלך תומכת ועוזרת בזה שגם העבודה שלך היא באותו כיוון, ואז גם אתה ממלא את העבודה שלך ברוחניות.

זאת כבר העבודה שלך, זה כבר תלוי בך, אבל יש לך כבר מסגרת, הכלי נמצא. הצינורות, היחסים, הם נמצאים, רק לחיות אותם, להכניס בהם רוח חיים - זה מה שאתה צריך. אבל זה לפחות קיים. יש גוף וחסר לו רוח חיים.

תלמיד: איך להתייחס למעבר הזה?

המעבר הוא ברצון שלך, ביחס שלך. אם יש לך מסגרת שהיא נקראת מפעל שהוא עובד ביצירת חומר הקבלה והפצת חומר הקבלה, אז עכשיו יש שאלה בשביל מה אני עושה, למה אני עושה, מה המטרה שלי, מה המטרה של חברה, מה הם עושים, מה הם רוצים ממני ואני מהם וכן הלאה. אם תשאל, אז היחס שלך לכל מה שאתה עושה ומה שכולם עושים יהיה יחס מטרתי. ואם לא תשאל, אז אתה מתקדם בכל זאת למשל בצורת דומם דקבלה דקדושה.

בכל זאת אתה נמצא בהתקדמות כי אתה עושה, רק חסרה לך כוונה. אז אחרי המעשים נמשכות הכוונות.

גם אדם שואל בשביל מה הוא עושה. ואם אתה רוצה או לא, אתה נמצא כאן בקשר עם אנשים אחרים ואולי בכל זאת למישהו באה לראש איזו שאלה "בשביל מה אני חי", ו"מה התועלת מזה שאני נמצא כאן". ואז יש את התחלפות המחשבות ומעבירים אחד לשני בלי לדבר, בגלל שקשורים יחד באותו מעשה אז כבר יש מין השתתפות באותם הזרמים.

זאת אומרת, רוצים או לא רוצים, מי שנמצא בפנים הוא איכשהו מתקדם, ואיכשהו אפילו אם עצלן ביותר, מגיעות לו השאלות והוא לא יושב בשקט. רק ודאי שלא מזרז את הזמן. אלא רק מי שהולך ממש כנגד המסר הזה, זה נקרא שקודח חור, אותו ממש צריכים לסלק. אתם זוכרים היה כאן איזה בחור שאמר, "מה זו החברה הזאת, מה זה?" פתאום התפרץ לו דבר כזה שהוא לא מסוגל לשאת את זה, "אני לא רוצה את זה". לפני כן לא הייתה לו המחשבה הזאת, לפני זה לא התעורר בו בכלל העניין הזה. פתאום היה מעורב איתנו בכל מיני דברים, ופתאום נעשה לו ברור שזה בכלל לגמרי נגדו, ואז ממש לא יכול היה להחזיק את עצמו, התפרץ. בירור יפה מאוד. אני לא אומר עליו כלום, בירר והלך. זאת הייתה דוגמה מאוד בולטת.

תלמיד: בחיצוניות מספיקה הצורה הזאת שבמפעל, לא צריך לשנות שום דבר.

לא, את המפעל צריכים לשנות כך שהצורה שלו תהיה דומה לצורה הרוחנית. אז העבודה במפעל תקדם אותנו מהר יותר לשאלות, לבעיות ולעניינים רוחניים, יחד עם זה שנעשה דברים גשמיים.

במפעל אנחנו עושים בדומם, מה זה בדומם? דומם זה נקרא בלי קשר, בלי כוונה. בלי כוונה נקרא דומם, עם כוונה יש לנו כבר או צומח או חי או מדבר, זה כבר חי באיזושהי צורה. אז אפילו בלי כוונה, בלי קשר לבורא, בלי יחס אליו, אומנם בכל זאת זה יחס, אבל לא הכרתי נגיד, אנחנו צריכים לקבוע במפעל כל מיני חוקים שהם יהיו כמה שיותר קרובים לרוחניות. הסדר שלנו, היחסים, העבודה, הדרישה, הנתינה, כל הדברים שיהיו כמה שיותר קרובים. אתה לא יכול לדרוש מהשני שיחשוב על מטרת הבריאה, שיהיה בכוונות, שיתפלל, אתה לא יכול לדרוש דברים כאלה. חוץ מזה, הכול שייך למסגרת החברה, למסגרת המפעל.

תלמיד: איך אפשר לדעת שבסירה שלנו יש חור, ומי קודח?

איך אפשר לדעת את זה, זו באמת בעיה, אנחנו לא יודעים. יכול להיות שאני בעצמי קודח חור ואני לא מודע לזה. יכול להיות שאני כן יודע, אבל אני אולי לא יכול לעצור את עצמי, ואני צריך להזעיק את החברים שיעצרו אותי כי אני לא רוצה להזיק, אבל אני כן מזיק. יכול להיות שאני לא רואה והחברים צריכים לראות את זה, אבל גם הם מתנצלים או לא מאורגנים לראות, ואחר כך הם רואים איך צריכים לטפל בזה. יש פה הרבה דברים. חור נקרא, שאם אנחנו צריכים לדבר בשבח התוועדות החברה והבורא, אז מי שעושה כנגד זה ומחליש בזה את החברה וכל אחד מאיתנו, הוא קודח חור. יש מזה כבר תוצאות. בכל מיני אופנים אפשר לקדוח חור.

במה אנחנו רואים את השבח? במה אנחנו רואים את הגדלות? בזה שאני מסתכל על אחרים איך הם באים, איך הם לומדים, איך הם עובדים, איך הם ממש בוערים, ואני צריך לראות אם זה ככה באמת. כי אם מישהו בקושי בא פעם בשבוע, מזלזל, ומחליש אותי בזה שבא, עושה לי טובה שהוא בא ומשתתף יחד איתי בשיעור, אז הוא קודח חור. אם מישהו בא, אבל הוא בא כדי ליהנות מהחברה ולמלאות את האגואיזם שלו כאן, במקום לתרום ולהראות עד כמה הוא משתתף, הוא גם קודח חור. כל דבר שמפריע לי להתפעל מגדלות החברה שמביאה לי גדלות הבורא, זה נקרא קודח חור. אותו צריכים לתקן, אותה התופעה או אותו בן אדם. כמו שהרב'ה אמר, קלות ראש הורסת את הכול. לכן קודם כל לפי זה לבדוק.

תלמיד: האם יש מקום לחברה הווירטואלית, לקבוצה הווירטואלית, ועד כמה זה ריאלי, ממשי ואפקטיבי?

אמת, קבוצה ווירטואלית שבה מתחברים כמה חברים ביניהם, יכולה להיות יותר אפקטיבית לפעמים מקבוצה לא וירטואלית שפועלת בשטח אחד. כי בקבוצה הווירטואלית הם מתקשרים אחד עם השני לרצונות ללא גופים, ומתחברים ביניהם בדעה ובמשימה כבר מופשטת יחסית. לכן הקשר הזה יכול להיות הרבה יותר מהיר, יותר חזק. וודאי שחסרות לקשר הזה הפרעות שיש בחברה הרגילה, כי אין שם את העבודה דרך הגוף של כל אחד ואחד, אבל זה יבוא. העיקר להתחיל בעבודה הזאת בקבוצה הווירטואלית. ומה שתצטרכו לקבל כהפרעות כדי להגדיל את הרצון, כדי להתגבר על כל הפרעה והפרעה וללכת קדימה, את זה תקבלו.

אין שום מניעה לאדם שנמצא לבד להתקשר עם אנשים אחרים כמוהו, ולהיות איתם ממש בקבוצה שיכולה כן להצליח בעבודה. אנחנו היום מתקדמים למצב, שאפילו שלא נמצאים קרוב אחד לשני, אנחנו יכולים לעבוד יחד בהכנה, בהפצת החומר, ובהחלט לעזור אחד לשני בשבח ובחיזוק, בשבח החברה שלנו והבורא, ובחיזוק הדדי. הקשר שאפשר היום לפתח דרך קווי תקשורת, דרך הרצון הפנימי שלנו בביטוי תקשורתי כזה, הוא מאפשר ממש לקבוצות הווירטואליות להתפתח ללא שום הגבלה.

אם אני רואה את החבר שלי כאן לפניי ואני איתו יחד בשיעור, או אני רואה אותו על המסך ואני מרגיש שהוא יחד איתי בשיעור, כמו שעכשיו יש כאן חברים ממינסוטה, מפריז, מאודסה, אנשים מכל העולם, אם אני מכיר אותם, אם אנחנו מתחלפים בינינו כמו בסירה אחת, סוחבים אותו נושא שלנו ואת עצמנו לקראת הבורא, אז אני לא חושב שיש כאן איזו מין מניעה. ובאמת, הדבר הזה יכול להתקיים לא פחות מקבוצה לא וירטואלית.

תלמיד: איך אדם יכול להביא את עצמו למצב מקסימלי של התפעלות, להתפעל ממה שקורה מסביבו?

איך אדם יכול להביא את עצמו להתפעל בצורה מקסימלית מהסביבה? הוא לא יכול. אם הסביבה תשפיע עליו כך שהוא ירצה להתפעל בצורה מקסימלית מהסביבה, אז הוא יתפעל.

תלמיד: איך פורצים את המעגל הזה?

איך פורצים מעגל? תתחיל אתה, פשוט מאוד. עכשיו אתה שואל, אז תתחיל. תתחיל להשפיע לחברה, שהיא תרצה להשפיע על כל אחד ואחד שיתפעל בצורה מקסימלית מהחברה, כדי להגיע להשתוות הצורה והתקרבות לבורא.

תלמיד: האם יש תחבולות שאפשר לעשות?

תחבולות? מה שאתה רוצה. תקנה להם מתנות, תחייב אותם בכל מיני דברים, תדבר איתם על זה, עם כל אחד ואחד ועם כולם יחד. תתחיל. זו בחירה חופשית, בבקשה תעשה. אתה לא יודע מה לעשות? לא חשוב, תעשה מה שאתה לא יודע. זו הבחירה החופשית היחידה. במידה שיהיה לך שבח לעניין הזה, לרוחניות מהחברה, רק במידה הזאת תוכל להתקדם לבורא. חומר דלק אחר לא יהיה לך, לא יהיה.

כתוב, "או חברותא או מיתותא". יש מסביבך עוד אנשים שרוצים גם אותו דבר, תתחיל לדבר איתם. תתחילו לארגן חברה, לא מפעל, אלא יחסים בתוך המפעל כך שבצינורות הקשר ביניכם, כמו פועלים במפעל, תזרום רוח חיים. גם בעולם שלנו במפעל כך רוצים לעשות בעלי בתים. הם רוצים שהפועל, חוץ מזה שהוא עובד לשם כסף, שהוא ירצה לעבוד, שהוא ירצה להשקיע את עצמו, שהוא יתייחס בצורה אנושית לעבודה, שהוא ירצה שזה יצא יותר ממה שמתוכנן. כל אחד ואחד כך. עושים תחרויות, נותנים כל מיני פרסים, כל מיני דברים. הרב'ה כותב על זה, בעל הסולם כותב על זה, שצריכים לשבח את האנשים האלה שהם מראים לנו דוגמה.

תלמיד: האם לא יוצא כך שיש קשר חזק בתוך המחלקה בענייני עבודה?

כן. ודאי שהעבודה במחלקה, נניח במחלקת וידיאו, אינטרנט, ציור, מטבח, העבודה יחד נותנת תנאים להתקשרות כזאת, אבל בהחלט זה לא חובה, זה לא חייב להיות. זה כן תנאי, שיותר קל אולי להתחיל עם זה ולדבר, אבל לאו דווקא. אלו עניינים כאילו עסקיים בעבודה, ורוחניות זה משהו אחר.

לי לא נראה שזה כך. אני לא ממש נמצא בזה, אבל אני חושב שלא. זה לא חשוב, בכל זאת יש הרבה אפשרויות. או להשפיע דרך המחלקה, או להשפיע דרך ההנהלה הכללית, או בכלל בישיבת חברים שכבר אין הנהלה ואין ראשים, אין כלום, אלא חברים, כולם שווים. יש רק מישהו שמארגן את הישיבה הנוכחית, כל פעם מישהו אחר לשם הסדר, אבל כולם שווים. ואז אתה יכול ללא מחלקות, ללא מפעל, ללא כלום, כבר להתחיל לעבוד על כולם.

יכול להיות כמו שאתה אומר, בזה שאני עובד באיזו מחלקה ומשקיע שם את כל הזמן, אז אני די מוגבל ביכולת לעבוד בצורה אחרת, בצורה רוחנית עם אחרים. ההוא נמצא שם, לא יודע איפה, באיזה זמנים ומה. נכון, אבל אתה לא יכול להחזיק קהל של מאה איש כל הזמן בשדה הראייה או להתחבר. אני לא יכול להיות מחובר עם מישהו מפני שהיום אני מרגיש אליו איזו קרבה נפשית וקל לי איתו ומחר זה לא יהיה כך. בכל זאת יש לנו איזה בסיס דומם שהוא מחזיק את המבנה.

זאת אומרת, המבנה של הקבוצה הרוחנית לא צריך להיות דומה דווקא למבנה המפעל. מבנה המפעל הוא מבנה לפי המקצוע. יש לי אותו מקצוע כמו לעוד עשרה אנשים, אז אנחנו מתאחדים לאיזו מחלקה אחת. אבל אני בעצמי אולי קשור יותר לאנשים אחרים, על אף שזה מין קושי שאני רחוק מהם לפי הביצוע, לפי הזמן.

תלמיד: אמרת שכל דבר שמפריע להתחבר בחברה זה נקרא שעושה חור. אני אביא דוגמה, אם אדם ישן בשיעור בעיניי זה פסול, אבל מצד שני אני צריך לתאר לעצמי ולהגיד, אני יודע שהוא עבד בלילה. אז מה זה חור? האם אני קובע מה זה חור?

כן, אדם שנמצא בשיעור וישן לא נותן את חלקו בהתרוממות, ודאי. בזמן השיעור אנחנו צריכים להתכוון לזה שעל ידי הלימוד משפיע עלינו אור מקיף, המאור המחזיר למוטב, זמן השיעור הוא הזמן העיקרי שבו אנחנו צריכים לדרוש את המאור הזה. ומי שלא מרגיש את עצמו מחויב בזה ולא מרגיש שהוא חולה, לא מרגיש שהוא מפריע, מזיק בזה לחברה. אז יש פה שני דברים שצריכים קודם לעבוד עליהם, לא בזמן השיעור עצמו. בזמן השיעור לא יעזור לי אם אני כל הזמן אתן לו מכה והוא יתעורר ושוב יירדם, ושוב יתעורר ושוב יירדם. אלו כבר עינויים שאתה עושה לחבר.

ומה מזה שהוא יתעורר? אז הוא יישב ככה עם חצי עין פתוחה בגללך, ומה? צריכים לעבוד על התרוממות, התעוררות הלב עוד לפני זה. כמו שאמרתי בעניין החברה, שאדם צריך קודם לראות שהוא נמצא רק בקבלה, והמטרה צריכה להיות אחרת, והבורא נמצא בתכונה אחרת. ולהגיע לזה אין לו חומר דלק, ולזה הוא צריך חברה, ומזה הוא מתחיל לשבח את החברה. אם תהיה לו חברה כזאת שתיתן לו כוח ורצון ומחשבות אחרות ובכלל תחליף לו את כל הפנימיות, אז הוא כבר יתייחס אחרת לחברה, שהיא ממש הרופא שמציל אותו.

אבל בלי הכרת הרע הוא אף פעם לא יזדקק לחברה. אותו דבר לשיעור, צריכים לעבוד קודם על החיסרון, וזה לא חיסרון אם הוא סתם מתעורר. לכן אם מישהו ישן זה לא כל כך מפריע לי. אין לו חיסרון, עכשיו אין לי מה לעשות. מזה שאני אתן לו מכה אז הוא יפתח את העין אבל לא יפתח את הלב.

תלמיד: אולי בצורה חיצונית אפשר.

לא, בשיעור כבר מאוחר לדבר על זה, בשיעור זה מאוחר. לפעמים אפשר ככה לעורר, אבל בצורה שיטתית זה לא יעבוד, אין כפייה ברוחניות, זה אונס, זה לא מצד הקדושה. אתה צריך לעבוד כדי לגרום קודם חיסרון לאדם, נניח חמש דקות לפני השיעור תשבו יחד, או חמש דקות בתוך השיעור תשבו יחד ותדברו על זה, על החשיבות. או באיזו צורה אחרת, תשירו יחד או תקפצו, לא יודע מה, תרקדו, לא חשוב מה תעשו. אבל קודם אתה צריך לעורר חיסרון, שהפעולה שלך לא תהיה פעולה גשמית חיצונית. אתה לא יכול להזמין אור מקיף בזה שהחבר יפתח עין, הוא צריך לפתוח ממש רצון. אז אם מתייחסים בצורה כזאת לתפקיד, גם זה לא טוב. אבל זה שאתה רוצה לעורר אותם, על ידי מקל לאושר, זה לא עובד. צריכים שירצה.

תלמיד: האם הוא עושה בזה חור או לא?

זה לא חור. זה שהוא ישן בזמן השיעור זה לא כל כך חור, כי גם כשיתעורר הוא לא יכול לעשות כלום, אין לו רצון. הוא לא מוסיף להתלהבות, להתרוממות שלך, לתפילה שלך, אם הוא ישן או לא ישן, זו אותה השקעה כלפי מעלה, אין כלום, אפס. אז הוא יישב עם עיניים פתוחות, בסדר.

תלמיד: גם כשהוא יושב, יכול להיות שהוא סתם יושב, מאיפה אני יודע?

נכון, אתה צודק, חוץ מדבר אחד, שאתה חושב שבזמן השיעור עוד אפשר לעשות משהו. כשהולכים לקרב, גמרנו, אין מה לעשות. במלחמה אין מה לעשות, לא עובדים. הייתי במערכות כאלו, מתחיל המבצע, אין לך מה לעשות, הכנת מטוסים, הכנת הכול, אתה יושב ומחכה, מה שיהיה יהיה. כל ההכנה היא לפני זה, בזמן המלחמה כבר אין מה לעשות, מה שיש יש.

חבר אומר שהם ביחד שומעים את השיעור שלנו מווילנה, ויש להם היום כנס, בערך חמישים איש מתאספים היום בווילנה בשעות הצהריים. בבוקר תגיע קבוצה חדשה ממינסק. מגיעים כולם לווילנה מכל הארצות הבלטיות, גם מבלרוס ומעוד מקומות, ויהיה שם כנס גדול, של חמישים איש, אני חושב שאפילו יהיו יותר. באמת שיצליחו, זה הכנס הראשון במדינות האלו.

תלמיד: מה לעשות אם אדם רק שומע שיעורים באינטרנט ונמצא פעם בשבוע ב"בני ברוך"?

כלומר, יש לו כבר קשר איתם ווירטואלי וגם וויזואלי, גם גופני. אין בעיה. הוא יכול למצוא את עצמו בקלות כאן, כמו שאני בא פעם ביום, הוא בא פעם בשבוע. אם זה מה שהוא מסוגל לעשות זה נחשב שהוא כאילו נמצא כל הזמן.

תלמיד: מה לעשות אם לחבר לא מתחשק לבוא לשיעור ויש לו כל מיני תירוצים לא לבוא?

מה לעשות? קודם כל צריך לעבוד על החשיבות. זה שהוא לא רוצה לבוא לשיעור, זה מפני שזה לא חשוב לו. כתוב בגמרא שאדם שבאה לו מחשבה כזאת שלא חשוב לו צריך לקרוא "שמע ישראל", צריך ללכת לבית הקברות, צריך לחשוב על יום המיתה, מדובר ברוחניות ולא בגשמיות. אבל גם בגשמיות זה יכול לעזור, לפי הגמרא זה עוזר.

אבל צריך לעבוד קודם על החיסרון. אם הוא לא רוצה לבוא לשיעור, אל תוציא אותו בכוח מהמיטה כי אתה יכול לעורר בו שנאה. יש בזה גבול, צריך לעבוד על הרצון, החברה יכולה להשפיע. אם לא, צריך באמת לחשוב למה החברה לא מסוגלת לפרסם לחבריה את המוצר שלה, שזה הבורא, חשיבות הבורא.

תלמיד: מה צריך לעשות אדם שנדמה לו שהחברים מזלזלים בו, מנסים להקטין אותו? הוא כביכול לא מקבל חומר דלק מהחברים.

לא, זה משהו אחר. מה צריך לעשות לאדם אם נראה לו שהחברים מזלזלים בו. האם משום כך הוא לא מקבל חומר דלק מהחברים? הוא מקבל חומר דלק רק מזה שמנפחים אותו באוויר?

תלמיד: צריך להבין מה המטרה שלו.

זה שהחברים מזלזלים בו, אז ההפך, יש לו הסתרה וכך הוא מרגיש שהם מזלזלים בו. הרי מה שהם באמת הוא לא יכול להגיד אבל הוא מרגיש שכך הם מתייחסים אליו, זאת אומרת הוא צריך להבין שזו הסתרה, שהם מתייחסים אליו כך כאילו בכוונה, או שמהשמים נותנים לו לראות את זה בכוונה כדי שיתחיל ללכת למעלה מהדעת, להתקשר אליהם ולבדוק אותם בצורה אחרת, שזה בהחלט לא כמו שנראה לו לעין.

מה אכפת לנו איך הם באמת מתייחסים? הרי גם הם לא יודעים איך הם מתייחסים. אכפת לי איך אני מגיב על איך שנראה לי שהם מתייחסים. זה החשוב. זה נקרא שאני מתקן את הכלים שלי. אז אני צריך לקבל כל דבר שבא אליי כהזדמנות לתקן ולעלות אליו. אז מה זה חשוב? נכון, אני לא מסתדר לפעמים, אני נופל לרוגז, אני נופל לייאוש, אני לא מיד נזכר ויכול להתמודד עם המחשבה הזאת אפילו שאני נזכר שזה בא מלמעלה. אני לא יכול להתמודד עם זה כי בכל זאת ההתפעלות הגופנית היא יותר מהידיעה, אבל איך שלא יהיה אני צריך בסופו של דבר לקבץ כוחות וידיעות ויחס כזה שמה שבא בא, אין מה לעשות, ועכשיו עליי לקבל כל דבר כהזדמנות לעלייה.

בשביל מה זה בא אליי, כדי שאני אתחיל לרדת ולעשות איתם חשבונות? אני לא מבין, מה זה עוזר לי? זה עוזר לי כדי שאני אשפר את היחס לבורא. אם אין עוד מלבדו, איזה חברים ועל מה יש לדבר? הבורא בינינו. מה שכן, לעתיד, אני הולך ומשפר את המצב הזה. למה אני משפר אותו? אני משפיע לחברה כדי שהחברה תתייחס עוד יותר טוב לכל אחד ואחד. לא שאני לא רוצה שיתייחסו אליי כך או אחרת, לא, אלא אני רוצה שהרמה הכללית של החברה תהיה עוד יותר גבוהה. זה כבר משהו אחר, בלי שום קשר למה שהיה לי. מה שהיה לי פשוט נתן לי הזדמנות להיזכר ולפנות אליהם בדרישה כזאת.

תלמיד:...

הרב"ש בדף מ' כותב, "אם כן, הוא צריך" זאת אומרת האדם צריך "מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כְּמְטַחְוֵי קשת." למה בחרתי בחברה זו ולא בחברה אחרת? אתה בוחר את החברה, אתה לא בוחר את הרב. אני אומר לך ברצינות, כי הרב נותן לך את הכיוון הכללי, אבל כוח ותמיכה וחומר דלק אתה מקבל רק מהחברה. אז לפי זה אתה צריך לבחור את החברה.

פעם שאלתי את הרב'ה, האם אני נמצא במקום הנכון? אצל הרב נכון? בחברה הנכונה? הוא ענה לי, "אתה צודק במאה אחוז. השאלות שלך לגיטימיות, אתה ממש שואל נכון, לך תבדוק". אני שואל אותו "לאן אני אלך?" והוא אמר "לך לכל מקום, אני לא יודע לאן. תשמע בכל מיני מקומות ותבדוק אם זה בשבילך או לא".

הוא ככה דחף אותי לזה והלכתי לכמה מקומות וסיפרתי לו אחר כך עליהם. אז הכרתי את גינסבורג באיזו קבוצה בחולון ועוד כאלה. מה זאת אומרת, שהאדם צריך לראות מה שיש לחברה? אני צריך לדעת בשביל מה אני מתחבר, עם מי אני מתחבר ומה זה נותן לי? אם אני רוצה להיות אומן במשהו והם עוסקים בפיזיקה, האם אני יכול להתחבר אליהם? אני צריך לדעת אם חשיבות המטרה שלהם זו הדרך שאני רוצה בה או זו המטרה שלהם.

אתה יכול להיכנס לחברת "גרינפיס" או ל"תנו לחיות לחיות" או לכל מיני חברות כאלה. תיכנס לשם ותתחיל לקבל את החשיבות שלהם. הם מדברים רק על זה, הם חושבים שזה הדבר הכי חשוב שבלעדיו העולם יתדרדר, והם מצילים את העולם ורוצים רק לטובת האנושות. יש להם פרוספקטים יפים ומערך הפצה, האם אתה בוחר בחברה כזאת או לא? אתה צריך מלכתחילה לדעת לאיפה אתה נכנס.

יכול להיות שאחרי שתיכנס לחברה כזאת הם ישטפו לך את המוח ותישאר כך עד סוף החיים במחשבה שאין בית טוב לכלב ותצטרך לדאוג לזה. תכתוב לממשלה למה הכלבים שלנו חיים בצורה לא טובה, וכבר לא תוכל לשנות את עצמך, הם יכפו עליך את דעתם וזהו. אנחנו נמצאים כל הזמן בכל מיני מחשבות שהן לא שלנו. אז ודאי שאנחנו צריכים בכל פעם לעשות את מה שכותב רב"ש במאמר "בחירה חופשית", "לכן הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה, בסביבה יותר טובה בזה הוא מממש את הבחירה החופשית שלו".

מה זאת אומרת "בוחר כל פעם"? שאני משנה, אם החברה נמצאת בכללות באותו כיוון, אז עכשיו אני צריך רק עוד יותר לגרום לכך שהכיוון הזה יהיה חד וישר בלי שום סטיות. שכל המרץ ייכנס בו, שכולם יתנו את המקסימום. כי אני נמצא באותה סירה עם כולם, או שהיא תסתובב ככה בים ואיכשהו אולי מתישהו תגיע, או שאני אמות בספינה הזאת לפני שנגיע לאותו מקום שאנחנו צריכים. לכן אני צריך לראות את זה ולדאוג לזה. כולם צריכים להיות דרוכים בהתאם לזה.

הוא לא סתם מתאר את הספינה, יש הרבה דוגמאות מהתורה על הספינה. "ים" זה נקרא "ים חכמה", שכולם מאבדים את עצמם בתוכו וטובעים בזה. וכל החוקים האלה כדי להגיע למצב הנכון, למטרה הנכונה, הם רק בתנאי שאנחנו באמת נתפקד כמו שצריך.

(סוף השיעור)