שיעור בוקר 09.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 831. מאמר "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 831, מאמר "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה".

"חז"ל אמרו (מגילה ו' ע"ב) וזה לשונם "ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין". ויש להבין, מהו ענין של "תאמין". וכי מדברים כאן באנשים שאומרים שקר. הלא כאן מדברים מאנשים שעוסקים בתורה, ובטח שהם אנשים כשרים. מדוע יש לחשוב שהם משקרים. אם כן, מהו הענין שאומר "תאמין" או "לא תאמין".

ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת מהו יגיעה. וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, כי יגיעה נקרא, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים שהם נגד הטבע. כלומר, היות שאנו נולדנו עם רצון לקבל לעצמו, ומסיבת שתהיה בחינת דביקות והשתוות הצורה, כי דוקא ע"י זה יש מציאות שיקבלו טוב ועונג, ולא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכים לעשות הכל בעל מנת להשפיע. אחרת אנו נמצאים בחלל פנוי ריקן מאור, שזה נקרא "העלם והסתר", שלא מרגישים שום קדושה בעת שעוסקים באהבה עצמית.

לכן בעת שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נגד הטבע, זה נקרא "יגיעה", מטעם שהגוף מתנגד לזה. היות שכל תנועה, שהגוף לא רואה שזה יהיה לתועלת עצמו, הוא מתנגד בכל תוקף. וצריכים כוחות גדולים להתגבר עליו. וכאן מתחילה עיקר העבודה, שעליה אמרו "יגעתי" או "לא יגעתי".

ועל זה שאלנו, איך שייך לומר, שאם יבואו אנשים ויאמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". הלא מדברים מאנשים שכבר זכו לבחינת "מצאתי". ובודאי אנשים אלו הם אנשים כשרים. ולא שייך לומר, שהם חס ושלום משקרים. אם כן מה שייך לומר "אל תאמין" להם, כאילו הם משקרים חס ושלום. אלא האמת הוא, שהם כן נתנו יגיעה. אם כן מדוע הם אומרים שלא נתנו יגיעה, שאומרים "לא יגעתי ומצאתי".

והתשובה היא כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, אז הגוף מתחיל להתנגד. והאדם מתחיל לעשות את הסגולות של תו"מ, בכדי שיהיה לו כח להתגבר על הרע שבו. והסיוע מה שהוא צריך לקבל מתו"מ, הוא רואה את ההיפך. שמה שחשב, שכל פעם הוא ילך צעד קדימה, וירגיש שלא כדאי לעבוד בשביל אהבה עצמית, והוא חושב, שכבר הגיע הזמן, שהרע יהיה נכנע אליו, והוא מאמין, שבטח הרגשה זו נתנו לו מלמעלה, ובטח שמהיום ואילך כבר לא יהיה לו שום חיבור עם הרע.

ופתאום הוא רואה, שהוא נמצא שוב בתכלית השפלות. שהוא משוקע באהבה עצמית, ושוב מרגיש ההסתר וההעלם מהמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. והגם שהוא מאמין, שבכדי לזכות לזה צריכים מקודם לזכות לאהבת ה', והוא רואה רק איך שהוא אוהב את עצמו, ובנוגע להיבטל לה' ולומר, שאין שום רשות אחר בעולם, אלא הכל שייך להבורא, והתחתון לא עולה בשם, על זה אין האדם מסוגל להשלים.

לכן, בעת שבאה לו מחשבה של ביטול לה', הגוף עומד נגדו, ונותן לו להבין, איך אתה רוצה לבטל את עצמך לה', ושלא תהיה לך שום מציאות בפני עצמך, אלא שאין רק רשות היחיד של הבורא, ואין אתה רוצה לעלות בשם. הלא זה נגד הטבע, היות שהאדם, שכל זמן שהוא חי, הוא רוצה להתקיים ולהרגיש את ישותו. ואיך אומרים לו, שהוא צריך להיבטל לה', ולאבד את ישותו.

ואז אומר הגוף, שהוא לא מסכים לזה. וזה נקרא בחינת "גלות". היינו, ש"אומות העולם" שבאדם שולטים על בחינת "ישראל" שבו. כידוע ש"ישראל" פירושו ישר-אל. כלומר, שהאדם אינו רוצה להיות מציאות בפני עצמו, אלא הוא רוצה להיבטל ישר לאל. וכמו שהיה בגלות מצרים, שהמצרים היו שולטים על עם ישראל, ולא יכלו לצאת משליטתם, אלא כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". זאת אומרת, שאין מציאות שהאדם בעצמו יהיה לו הכח להתגבר ולצאת משליטת הגוף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא יכול לגאול אותם מהגלות הזה.

ועתה מתעוררת השאלה, אם האדם שהשקיע הרבה יגיעה, ועבר עליו מצבים של הרבה עליות והרבה ירידות, והרבה פעמים היה שהגיע לבחינת יאוש, כלומר שהוא בא לידי החלטה, שענין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" זה אינו בשבילו, אלא זה שייך לאנשים בעלי כשרונות יוצא מהכלל ולבעלי כח, שהם אמיצי לב.

אבל הוא עצמו אינו מסוגל להגיע לזה. וכבר החליט, שהוא צריך לעזוב את המערכה הזו. ולאחר כן שוב קבל התעוררות מלמעלה, עד כדי כך, שכבר שכח על מה שהחליט קודם המצב של עכשיו. ואמר, שעכשיו אני רואה, שאני כבר על הסוס, שגם אני יכול להגיע לידי מצב של השפעה ולצאת מאהבה עצמית. פתאום עוד הפעם הוא ירד ממדרגתו.

וגם כן נוהג ענין השכחה. כלומר, שהוא כבר שכח מה שאמר לפני זה, שהוא כן מסוגל להגיע לעבודה דלהשפיע. ולא עלה על דעתו, שיהיה עוד זמן, שיפול ממדרגתו. אלא היה בטוח, שעכשיו הוא יתקדם קדימה, ועכשיו הוא רואה, שזהו לא כמו שחשב, ומחשבות ומצבים כאלו הם אצלו בלי סוף.

ובהאמור יוצא, בזמן שהקב"ה בעצמו עוזרו, ומוציאו מן הגלות, הוא לא יודע מה להגיד, אלא הוא רואה, שמצד אחד, כל היגיעות שנתן, לא עשו שום פרי. אלא שהוא רואה בתוך הדעת, שאם הקב"ה לא היה עוזרו, הוא כבר היה עוזב את המערכה. כי הרבה פעמים היו לו מחשבות כאלה. אם כן, אין הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא הוא רואה, שעם היגיעה לא הרויח כלום. וזה שזכה לבחינת "מצאתי", היה רק מצד ישועת ה'. ולכן הוא בא ואומר "לא יגעתי ומצאתי". כלומר, שהיגיעה שנתן, היא לא מעלה ולא מורידה.

עתה נבין את השאלה, איך אנו חושדים בו, שהוא אומר שקר. ובהנ"ל הוא פשוט. הוא אומר מה שהוא רואה. והוא רואה, שכל היגיעה שלו לא עזרה לו כלום. לכן הוא טוען טענת אמת "לא יגעתי". כלומר, לענין השגת המטרה הוא לא עשה כלום. היינו, שמכל היגיעה שנתן, הוא נשאר במצב השפלות עוד יותר משפלות שהיה מרגיש בתחילת עבודה. היות בזמן שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה חושב, שיש לו קצת רע, ובודאי יהיה לו כח להתגבר עליו, ויהא בידו לעבוד בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו.

ומה הרויח מהעבודה ויגיעה שהשקיע. שהגיע לתכלית השפלות, שאין כמוהו. אם כן איך הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא היגיעה גרמה לו שישיג יותר רע, ולא שימצא את הקדושה, ויכנס בתוך הקדושה. אם כן הוא יודע, שטוען טענת אמת. היינו, שהיגיעה כלום לא שוה. אם כן בטח שהיגיעה אינה סיבה להשגת המציאה. לכן הוא אומר "לא יגעתי ומצאתי". ואינו אומר שקר לפי ראות עיניו.

ועתה יש לשאול, מדוע הם אומרים "אל תאמין". הלא הוא אומר אמת. אם כן מה אנו מוצאים בדבריו, דבר שאינו אמת, שבשביל סיבה זו אמרו חז"ל "אל תאמין".

אלא הענין הוא, שיש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר, "אי אפשר להיות מילוי בלי חסרון". לכן כשהאדם נותן יגיעה, ומשקיע כוחות בכדי להגיע להיות משפיע לה', כל כמה שהשקיע כוחות, מתעורר אצלו יותר החסרון להמילוי. זאת אומרת, לפי שיעור שהוא מתייגע עצמו להגיע לדרגת להשפיע, הוא רואה, שהוא רחוק מזה.

ומי נותן לו להבין, שהוא רחוק מלהיות משפיע. זוהי העבודה בעצמה. וזה דומה לאדם שתפס גנב, והגנב רוצה לברוח ממנו. לכן אם האדם מחזיק את הגנב, ואין הגנב מראה הרבה התנגדות, אין האדם צריך לתת הרבה כוחות להחזיק את הגנב. ואם הגנב מתחיל להראות התנגדות יותר גדולה, אז גם האדם צריך לתת יותר כוחות, בכדי שהגנב לא יברח מתחת ידו. ואם הגנב מראה כוחות יותר גדולים מכפי שיש להאדם, והוא רואה, שעוד מעט הוא יברח ממנו, האדם מתחיל לצעוק לעזרה, וצועק "הצילו".

נמצא, מתי האדם צועק לעזרה, דוקא במקום שאין האדם יכול להציל את עצמו בכוחות עצמו, אז הוא מתחיל לצעוק "הצילו". מה שאין כן אם הגנב הוא ילד קטן, והאדם תפס אותו בידו, אין זה מדרך העולם, שיצעק "הצילו ותעזרו לי, שהילד הגנב לא יברח ממנו, כי אין לי כח להחזיק אותו, היות שהוא רוצה לברוח ממני".

שבטח כולם יצחקו ממנו, משום שאין מדרך העולם לבקש עזרה במקום, שהאדם בעצמו יכול לעשות את הדבר בלי שום עזרה מצד מישהו. וזהו מטעם, שסדר העולם הוא, ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן, היות שאין לו צורך וחסרון לעזרה, לכן כשמבקש עזרה בלי צורך, כולם צוחקים ממנו, משום שאין זה בסדר תיקון הבריאה.

ומזה נובע, בזמן שהאדם לא נצרך לבריות, ושיש לו פרנסה, והוא מבקש עזרה ותמיכה שיעזרו לו לפרנסתו, מי שרואה הוא צוחק ממנו, אף על פי שהוא עומד ומבקש עזרה. ואנו רואים, שבשיעור שהוא עומד ומתחנן, שירחמו עליו, האנשים שמכירים אותו, שהוא לא בעל חסרון, צוחקים ממנו ולא נותנים לו כלום.

ובהאמור נבין, מדוע כשהוא אומר "לא יגעתי ומצאתי", אמרו חז"ל "אל תאמין". וכפי שהסברנו, הוא טוען טענת אמת, כנ"ל. אלא כמו שהסברנו, ש"לא נותנים מילוי בלי חסרון". ולכן האדם מוכרח לעבוד ולהשקיע יגיעה, ולעשות כל הסגולות, בכדי שיבוא לדרגת, שכל מעשיך יהיו לשם שמים. וכפי היגיעה שהכניס בעבודה, בשיעור הזה הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז, כשיש לו כלי, היינו צורך שה' יעזור לו, היינו שהוא לא רואה שום עצה, שיהיו לו האפשרות להגיע לדרגת השפעה, אז הוא הזמן, שהוא מקבל עזרה מלמעלה.

ולפי זה יוצא ששניהם אמת, הוא מוכרח לומר "לא יגעתי". כלומר, שאין היגיעה שלו שוה משהו, כי הוא רואה, שלא הרויח מהיגיעה שנתן, אלא להיפך. זאת אומרת, שעל ידי היגיעה שנתן, הוא בא לידי הכרה, שהיגיעה לא שוה כלום. כלומר, שלא יכולים לקנות עם היגיעה שום דבר. וזה הוא רואה בתוך הדעת. ולא שייך כאן להאמין למעלה מהדעת, שהיגיעה לא עזר לו, רק ה' עזר לו. היות הוא רואה זה בעין.

ואז שייך לומר "לא יגעתי ומצאתי". לכן הוא אומר לכל, שהיגיעה כלום לא שוה. והוא אומר אמת לפי דעתו. ועליו אמרו חז"ל "אל תאמין שלא יגע". וזהו מטעם, ש"אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן צריכים את היגיעה, שזה מרבה לו חסרון, כל פעם שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו, עד שמקבל חסרון אמיתי, שהקב"ה יודע מהו השלמת חסרון, שיהא ראוי למילוי. ואז הקב"ה נותן לו המילוי.

נמצא לפי זה, אם אין האדם נותן יגיעה, אין מקום שהקב"ה יתן לו מילוי. הרי אנו רואים, שהיגיעה כן יש לה ערך, עד כדי כך, שבלי יגיעה אין מקום למציאה, כנ"ל "כי אין מילוי בלי חסרון". לכן אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". אלא מוכרח להיות יגיעה, שזה נותן לנו הצורך לישועת ה'.

לכן כשהאדם בא ואומר "יגעתי ולא מצאתי", אמרו "אל תאמין". כלומר, אם באמת האדם התייגע, וקבל צורך, שה' יתן לו המילוי, בטח הקב"ה היה נותן לו המילוי. אלא בטח שלא התייגע כל צרכו, שיהא מספיק לקבל מילוי. ומתי הוא הצורך בשלימות. זה ה' יודע. לכן מוטל על האדם להרבות ביגיעה, ולא לברוח מהמערכה, עד שה' יעזור לו.

ובזה יובן את השאלה ששאלנו, לאיזה כוחות האדם נצרך, בכדי שיוכל להגיע להדרגה "שכל מעשיך יהיו לשם שמים". האם האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, ובעל רצון תקיף, ואמיץ לב, וכדומה, כלומר שצריכים, שיהיה בעל כח גדול בכל הדברים, שנמצאים בין אנשים, שהם נקראים "מרים מעם". היות שכתוב "יגעתי ומצאתי, תאמין". אם כן משמע, שצריכים לכוחות גדולים.

ועל זה אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". כלומר, שלא צריכים כוחות גדולים, ולא כשרונות גדולים, אלא רק רצון לבד, שיהא לו רצון להידבק בה'. אז ה' מקרב אותו בלי שום יגיעה וכוחות גדולים, כנ"ל, שהאדם, שזכה לבחינת "מציאה", הוא אומר "לא יגעתי". שהוא רואה, שכל היגיעה לא עולה בשם, שיהיה באדם כוחות הכי גדולים בעולם כולו, לא יעזור לו.

כי בכדי להגיע לדביקות ה' ולצאת משליטת האהבה עצמית, רק הבורא יכול להוציא אותו משליטת הכלי קבלה של האדם. כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים". ושום כוחות שבאדם לא יעזור לזה.

ובזה יש לפרש את מה שכתוב (שיר "מעוז צור ישועתי") "יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי, וטימאו כל השמנים". היות שענין היגיעה אנו צריכים, בכדי לגלות את החסרון שבנו, ורק אח"כ יש מקום למלאות את החסרון, לכן, בכדי לדעת בדיוק מה שחסר לנו, זה יכולים לראות דוקא בזמן, שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, כלומר לעשות את "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שזה נקרא בחינת "חשמונאים", שתפקידם היה להוציא את הקדושה משליטת הקליפות, הנקראים "יוונים".

ודוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, "היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ.

מה שאין כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, מתגלה כל פעם ביותר תוקף, ודוקא רוצה לפרוץ את "חומת מגדלי", שהאמונה היא "החומה", שכל הגדלות תלוי בשיעור האמונה, שיש להאדם בה'. כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד לפי מה שמשער בלביה. שענין אמונה בה', כל אחד ואחד יש לו שיעור אחר באמונת ה'". וכמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נבין "מתי נפרצו חומות מגדלי", כלומר שראו שאין להם אמונה, זאת אומרת, שלא יכולים ללכת למעלה מהדעת. דוקא בזמן שרצו לכנס בהעבודה שהוא כולו להשפיע לה', אז "היוונים נקבצו עלי", והתחילו לבוא מחשבות של "היוונים", שלא נתנו ללכת, אלא רק מה שהשכל מחייב, אם כדאי לעשות.

מה שאין כן מה שהוא נגד השכל, הם עומדים בתוקף ולא נותנים לזוז אף משהו. ואז מתחילה היגיעה. היינו דוקא בזמן שמתחילים ללכת בעבודה דלהשפיע, שרק אז רואים, שאין האדם יכול לעשות משהו נגד הטבע שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו.

לכן כשהקב"ה עשה להם נס, היינו שהוא עזר להם, אז כולם ראו, שכל העבודה לא עשה להם כלום, כלומר שכל עבודה היתה בחינם, כי לא היו יכולים לכבוש אותם, כמו שכתוב ("ועל הניסים") "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".

היינו, שמדרך הטבע והשכל, אין שום מציאות, שיכלו לנצח. היות ששם היו חלשים ומעטים. אם כן הם ראו בתוך הדעת, שה' עזר להם. וזה בא ללמדנו, שכשה' עוזר, לא שייך לומר, שדוקא לאדם גיבור הוא יכול לעזור. מה שאין כן לאדם חלש, אינו יכול לעזור לו.

ובהאמור אנו יכולים לראות, איזה כוחות גדולים ומידות טובות צריכים להמצא בהאדם, שה' יעזור לו, שיוכל להתקרב אליו יתברך. ועל דרך עבודה יש לפרש "מסרת גבורים ביד חלשים". היינו, המחשבות החזקות והרצוניות החזקות של היוונים שבאדם, ביד ישראל שבאדם, שהם חלשים במחשבות, שהם אינם בעלי כשרונות.

ושיהיו בעלי רצון חזק, שיוכלו להתגבר על הרצונות של אומות העולם שבאדם, זה אין להם. ומכל מקום אתה מסרת הגבורים האלו ביד חלשים. וזה נקרא "נס", היות שאין זה בידי אדם מצד הטבע, שיוכל להתגבר עליהם.

וזה בא ללמדנו, שאין האדם יכול לומר, שהוא לא מוכשר להיות עובד ה' בעל מנת להשפיע. כי הוא רואה, שאין לו כל התנאים, שיהיה מוכשר לזה. לכן מראים לנו, שאין האדם מוכשר להתגבר על הטבע, אפילו שהאדם יהיה גבור שבגבורים. אלא ה' הוא הנותן את העזרה, כנ"ל שאמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". זאת אומרת, שהמציאה, היינו למצוא את הכלים דהשפעה, זה נותן הקב"ה.

וזהו כמו שכתוב (תהילים ל"ג) "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח, הנה עין ה' אל יראיו, המייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם". שפירושו "הנה עין ה'", כלומר שה' מסתכל לאלו אנשים "המייחלים לחסדו", כלומר, שמצפים שהקב"ה יתן להם מידת החסד, שפירושו, שיתן להם את הכלים דהשפעה."

שאלה: איזה כוחות יגיעה יש באדם להילחם נגד היוונים שמתעוררים בו?

הבורא.

תלמיד: איזה בורא יש בו?

תפילה לבורא. כמו שהיוונים מגיעים מהבורא והבורא מסדר אותם שהם ילחצו על האדם, ואז האדם מרגיש שהוא חייב עזרה, כי בעצמו הוא לא מסוגל לצאת משליטת היוונים, כך הבורא מסדר כוחות והאדם יכול לפנות ולבקש עזרה.

תלמיד: אז כשמתעוררים באדם יוונים באותה מידה מתעוררים באדם כוחות נגדיים?

לא באותה מידה, במידה שאדם מבקש.

תלמיד: ובכוח לבקש יש מידה מספקת של בקשה כנגד יוונים?

כן.

תלמיד: מה תפקיד היגיעה?

תפקיד היגיעה להיות מסוגל לקבל עזרה מלמעלה.

תלמיד: ומהו החיסרון האמיתי שעליו האדם מקבל מילוי?

על אותו חיסרון אמיתי שהאדם מגלה, הוא מקבל מילוי.

תלמיד: מהו בדיוק אותו חיסרון אמיתי שעליו הוא מקבל מילוי?

הוא רוצה שיהיה לו כוח להתחבר עם החברים כדי להשפיע נחת רוח לבורא, ולכן הוא מוכן לקבל מהבורא את מה שהבורא רוצה לתת לו.

תלמיד: כל מילוי נקרא נס?

כאן זה מילוי על יציאה ממצרים, זה הנס.

תלמיד: מה אדם עונה לטענה שמתעוררת בו, שהוא לא מסוגל, אין לו כוח, הוא לא זכה לכישרונות כאלה ולאומץ לב כזה וליכולות כאלה? יש אנשים מוצלחים, הם מסוגלים ואני לא?

הכי טוב שתהיה באדם הרגשה כזאת, כך שעכשיו הוא מבין שאם הוא לא יפנה לבורא אז הוא יישאר כך.

תלמיד: ופעם אחרי פעם כשהוא רואה שהוא לא מצליח, מה כן מחזיק אותו להמשיך בזה?

כי כנראה שעדיין לא ביקש כמו שצריך.

תלמיד: כי כנראה שאין לו את הכישרונות האלה ואין לו את היכולת הזאת?

זה נקרא "יגעתי ומצאתי", זאת אומרת, אני צריך להתייגע בבקשה, בתפילה, כדי שהבורא ייתן לי כוח. אין לי כאן עסק עם עוד מישהו אלא רק עם כוח עליון.

צריך רק לתאר לעצמנו את המצב הנכון. אני עומד מול הבורא, הוא סידר לי את המצב, אני צריך לפנות אליו ולבקש ממנו עזרה להתגבר על המצב. לאן תברח? מאותו מקום שמוליד אותך, שמחנך אותך כל החיים שלך, מאותו מקום אתה מקבל עכשיו הכבדת הלב, מאותו מקום באים אליך כל היוונים שלך, אז תפנה לאותו מקום ותבקש. תבקש עזרה ובטוח תקבל, כי רק לזה הכול מסודר.

שאלה: יוצא שעל שני המצבים שאומרים "אל תאמין", לא הייתה מספיק יגיעה?

כן.

תלמיד: ועל זה רב"ש כותב שהכול תלוי בשיעור האמונה.

כן.

תלמיד: מה היחס בין אמונה ליגיעה?

אני נמצא במצב שאני מרגיש שאין בי שום כוחות, ואני צריך לקבל עזרה מהבורא, ואז אני פונה אליו ומבקש. אם אני מקבל עזרה, מה טוב, אני מתקדם קצת. אם אני עדיין לא מקבל עזרה, סימן שהבקשה שלי היא בקשה לא מספקת.

תלמיד: ואז הוא אומר שזה תלוי בשיעור האמונה, איך להגדיל את שיעור האמונה כדי להתייגע מספיק, מה הקשר בין שני הדברים האלה?

אני צריך על ידי העשירייה, על ידי הקבוצה, על ידי הלימוד שיש לנו, להגיע להרגשה, להבנה, שאם אני אתן יגיעה מספקת להשפיע דרך הכלים שלי נחת רוח לבורא, אז אני אקבל ממנו תיקון בכלים האלה ועזרה.

תלמיד: אבל הוא מתאר כאן מצב שהוא מתייגע וזה לא מספיק.

אז הוא לא מתקן מספיק.

תלמיד: אז מה לעשות, איפה יש את התוספת?

צריכים לחפש עוד מקום ליגיעה. אבל אין כאן משהו אחר, או שאנחנו מגיעים למצב שמקבלים עזרה מלמעלה או שלא. אם לא, עדיין לא נתנו יגיעה מספקת. אם כן, אז מוסיפים יגיעה לחיסרון שלנו, ומקבלים כלי נכון, מספיק כדי להתגבר על המצב ולהתקרב לבורא. כל הבעיה היא ביגיעה, "יגעתי ומצאתי, תאמין".

שאלה: במצב הזה שרב"ש מתאר, "לא יגעתי ומצאתי", האדם כביכול כבר מצא, אז למה הוא לא רואה את הקשר ליגיעה?

נראה לו שהוא מצא.

תלמיד: זה לא נקרא שהוא מצא?

אני לא יודע, אדם אולי חושב שזו מציאה, אבל חז"ל אמרו שלא, "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין", על האדם לא להאמין שהוא מקבל עכשיו תגובה מהבורא.

תלמיד: אז מה ההנחיה או תיאור המצב פה?

הוא חייב להמשיך כדי להתקרב עוד יותר לבורא, להבין מה בדיוק הפער בינו לבורא, איך לקבל מהבורא עזרה כדי לעבור את המרחק הזה שבינו לבורא.

תלמיד: זאת אומרת שאם הוא לא רואה את היגיעה כולה עד הסוף ואת המציאה שהיא תוצאה מזה שהבורא באמת עוזר לו, אז זה לא נחשב השגה?

לא.

שאלה: בסוף המאמר רב"ש כותב שעל האדם להגיע להצלת נפשו ואז הוא מקבל את ההצלה. האם האדם מגיע למצב כזה שהוא מבין שגם הנפש, הנשמה שלו, לא שייכת לו, אלא היא שייכת למערכת?

לאט לאט הוא משיג את זה.

תלמיד: כלומר אם אני חושב שהנשמה שייכת לי אז אני דורש את ההצלה עבורי, למען עצמי, ואם אני מבקש את הצלת הנשמה שלי ששייכת לבורא, למערכת הכללית אז זה אחרת?

כן.

שאלה: מה מקום היגיעה? על מה אנחנו צריכים להתייגע?

אנחנו צריכים להתייגע בלשייך הכול לבורא שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם, שאין עוד מלבדו, ואנחנו חייבים את כול השינויים שבנו, שאנחנו עושים בכלים שלנו, לייחס אליו.

תלמיד: גם לפי מה שכתוב וגם לפי מה שרואים, ברגע שמתחילים ביגיעה מהסוג שעכשיו תיארת, הגוף מתנגד, והוא מתנגד בצורה כזו שאתה אפילו לא שם לב שהוא מתנגד והוא מעיף אותך למקום אחר. איך יוצאים מזה? כי אני בעצם צריך לבקש עזרה מהבורא בזמן שאני בכלל לא רוצה שהוא יעזור לי.

אני נמצא פה באיזו בועה. אני אמור להתייגע בזה שאני מבקש ממנו עזרה, שיעזור לי לשייך הכול אליו, אבל בעצם אני לא רוצה את זה. זה המצב שלא יגעתי, אני לא באמת רוצה את זה. אני יכול לעמוד פה ולספר כמה אני רוצה את זה, אבל בפנים הלב מתנגד לכך בצורה שבכלל אין לי סיכוי להתמודד מול הטבע.

אז מה?

תלמיד: איך אי פעם אדם שנמצא ברצון לקבל יכול להגיע למצב של יגעתי, באמת להשפיע?

את זה יתנו לך מלמעלה, בתנאי שאתה לא יוצא מהשביל וכל הזמן מתקדם בו למרות כל הקושיות וההיגיון.

תלמיד: המצב שנקרא "יגעתי", גם הוא מצב שהבורא נותן לאדם.

ודאי.

תלמיד: אדם בעצמו לא באמת יכול להגיע למצב כזה ש"יגעתי"?

בוודאי שלא.

תלמיד: בוודאי שלא מה?

בוודאי שאדם לא יכול לבצע פעולות כאלה, אלא רק הבורא נותן לו את כוח היגיעה, את הדחף ליגיעה.

שאלה: אם אני עובר מצב כלשהו ואומר לעצמי "הבורא שלח לי את זה, אין עוד מלבדו", זו נקראת יגיעה?

יגיעה נקראת מאמץ נגד הדברים שהבורא מעמיד לפניך, נגד הבעיות, הכישלונות, המצבים, שאתה מרגיש בדרך.

שאלה: אם אני חושב שהתייגעתי אבל אני לא מרגיש שוויתרתי, סתם עשיתי איזו עבודה אבל לא היה כרוך בה וויתור, האם זה נחשב ליגיעה?

זו לא עבודה ולא יגיעה. את כל העבודה והיגיעה אנחנו מודדים כנגד כוחות, על ידי כוחות ההתנגדות. זה עניין העביות, היגיעה.

שאלה: איך אנחנו מחברים בין יגיעה לסגולות התורה, כדי שהיגיעה שלנו תהיה בכיוון הנכון?

על ידי זה שאני עובד בתורה, מקרב את עצמי עוד ועוד לעל מנת להשפיע, למה שהתורה דורשת, בזה אני מתקרב לבורא.

תלמיד: בימים אלה של נס החנוכה, על מה אנחנו צריכים לשים דגש בהתקרבות לתורה?

אנחנו יכולים לחשוב יותר על נס חנוכה, אבל אני לא חושב שדווקא זה עוזר לנו. אנחנו לא משייכים זמנים רוחניים, מצבים רוחניים, לזמנים גשמיים.

שאלה: הוא מסכם את המאמר שבסוף הבורא נותן לאדם כלי השפעה. אבל לאורך כל הדרך יש תהליך, הכול תלוי עד כמה יש לך אמונה, עד כמה אתה בלמעלה מהדעת, ואז הבורא יכול באמת לעזור לך ולתת לך את הכלים האלה נגד כל מה שקם עליך. מהי בדיוק האמונה? מה זה בדיוק ה"למעלה מהדעת"?

למעלה מהדעת זו עבודה בכוח הטבע ההפוך ממה שיש לנו. זה יחס בהשפעה, באהבה, בתכונות שאין בנו.

תלמיד: האם הם נקראים "כלים דהשפעה", או שעדיין הם לא הכלים?

הם נקראים "כלים דהשפעה", כלים קדושים. אלו כבר כוחות הבינה ואחר כך כוחות הכתר.

תלמיד: היכולת להיות באמונה, האם זה משהו שהוא בידי האדם, משהו שהבורא נותן לו?

ודאי שאת זה נותן הבורא. אין באדם מלכתחילה שום תכונות אמונה.

תלמיד: מה הם התומכים להיות באמונה? כי נראה שמצד האדם יש רק דברים שמתנגדים לאמונה.

נכון.

תלמיד: אז מה כן תומך באמונה?

קודם כל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", ש"המאור שבה מחזירו למוטב". כך אנחנו עובדים. אנחנו רוצים להתקרב איש אל לרעהו, במיוחד בעשיריות, כדי להזמין מלמעלה את האור העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב", והוא משפיע עלינו ובהדרגה מקרב אותנו לעל מנת להשפיע, לבורא, לכוח ההשפעה. וכשאנחנו מתקרבים פחות או יותר יחד בעשירייה לכוח העליון, לבורא, אז אנחנו מתחילים להרגיש שהבורא אתנו, ואנחנו יכולים יותר ויותר בעוצמתנו למשוך אותו לתיקון שלנו.

תלמיד: כשהוא כותב שהאמונה היא החומה נגד היוונים שקמים עליו, מהי החומה הזאת, חומה מפני מה?

אנחנו צריכים להגיע לחיבור. על ידי המאמצים שלנו אנחנו מתקרבים לחיבור בינינו, ודורשים שמהחיבור בינינו נקבל את המאור המחזיר למוטב. והמאור הזה מעלה אותנו לדרגות השפעה.

תלמיד: מהו התומך שלנו כדי שנוכל להתחזק באמונה, שתהיה לנו אמונה ולא ניפול?

רק בקשתנו לבורא שיעזור לנו להיות יחד. במידה שאנחנו מתקרבים איש לרעהו, מבקשים, במידה הזו אנחנו כבר מקבלים מהבורא עזרה, את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: ומצד הטבע הכול מתנגד לזה, בצורה טבעית באדם הכול הפוך, אין בנו משהו שרוצה אמונה.

ודאי שלא.

תלמיד: איך אנחנו מביאים צורך אמיתי לאמונה אם אין בנו שום דבר שרוצה את זה?

אנחנו רוצים לקבל מהבורא כוח שיקרב בינינו, שעל ידי הכוח שנקבל מהחיבור בינינו נוכל לגלות את הבורא.

שאלה: בעולם הזה, מתוך חסרונות שהיו לאנשים במשך הדורות, יש לנו את כל השפע הזה כמו טלפון, חשמל ועוד. אם הייתי צריך להגיע לחסרונות האלה לבד, אז אולי אלפי שנים הייתי צריך למצוא חיסרון בתוכי. ומהמאמר אני מבין שכל היגיעה היא למצוא חיסרון, שהאדם יקבל חיסרון וצורך. אני מרגיש שלבד אצטרך לאלפי שנים כדי להגיע לכזה חיסרון. האם אין איזו שיטה ברוחניות?

אבל תראה בין כמה אנשים אתה נמצא שכולם כאן מחפשים חסרון לרוחניות.

תלמיד: בעולם הזה בצורה טבעית אני מרגיש שאני מקבל את מה שאחרים יגעו ואני גם נהנה מזה. פה ברוחניות, איך אני עושה את זה?

זה שאתה רוצה להתחבר עם החברים ולהיות איתם בלב אחד, בראש אחד, בזה אתה מושך אליך את כל הכלים שלהם.

תלמיד: האם אני צריך במשהו להרגיש את מה שחסר לכל חבר כדי לצרף את זה אלי, או שהחיסרון שלי מספיק?

לא, אתה צריך להצטייד בחסרון שלהם.

תלמיד: אנחנו עכשיו עושים יומן בעשירייה ואנחנו שומעים מכל חבר במה הוא מצליח, במה הוא לא מצליח. איך אנחנו אוספים את זה ועם זה פונים? האם יש איזו שיטה, או איזו צורה?

כך לא. תקראו מאמרים. אף פעם לא ראיתי שאנחנו צריכים לעשות את זה.

תלמיד: נתת לנו עצה כזאת, שכל חבר ירשום ביומן של העשירייה אילו דברים מפריעים לו לחיבור, על מה הוא לא מצליח להתגבר, והתחלנו לשתף קצת בתוך היומן. הרגשנו במה כל חבר קצת נתקע באיזה קיר. האם הגישה הזאת לנסות להתכלל בצורה כזאת מהחסרונות של החברים בעשירייה, יכולה לתת לנו פריצה לחיסרון גדול יותר, האם זו גישה נכונה?

יכול להיות, אבל בגישה שאתם רוצים להתכלל זה בזה כדי לעזור זה לזה.

שאלה: המצב הזה של "יגעתי ומצאתי, אל תאמין", כביכול שהאדם בתוכו לא קושר בין היגיעה לבין המציאה, האם זה חלק מחויב בתהליך בדרך?

כן.

תלמיד: עד מתי?

עד שמתגלה מה שצריך להגיע.

תלמיד: כלומר, עד שהוא מגיע לחיסרון סופי, לכלי שלם.

כן.

תלמיד: הוא רואה שהוא התייגע בתוך הדעת אבל הוא לא קושר את זה למציאה. האם זה הפער בין בתוך הדעת לבין למעלה מהדעת, כלומר צריך להגיע פה ללמעלה מהדעת?

לא, זה יהיה אצלו כבר בתוך הדעת.

שאלה: מה היחס בין השפעה לבין התנגדות בעשירייה?

השפעה והתנגדות למה?

תלמיד: החברה נותנת הרבה הזדמנויות לחיבור. מצד אחד אני רואה שיש התנגדות ומצד אחר יש הזדמנות לחיבור, ששם אני רואה את ההשפעה, זה הסמן שלי. מה היחס ביניהם?

תמשיכו ונראה, אני לא יודע מה להגיד.

שאלה: הבורא נותן את הכבדת הלב לאדם, ואז האדם מתחיל לחפש בתוכו את החיסרון, את התפילה האמיתית לבורא כדי שיעזור לו.

נניח שכך.

תלמיד: במצב כזה שהבורא מוריד את האדם והאדם מגיע בסוף לתפילה, לבקשה לעזרה, לדרישה מהבורא והבורא עוזר, נותן לו את הכוח ומחייה אותו בחזרה. הוא מבין בתוך הדעת שעכשיו הבורא עזר לו, רק הבורא עזר לו. אז למה רב"ש מתאר את זה כשקר? כי את הכבדת הלב הבורא נותן, הוא נותן לאדם גם להגיע לייאוש מכוחותיו עצמו, עד שהוא מבקש עזרה והוא מקבל אותה, הכול הבורא עושה. כביכול אין פה יגיעה, אני בסך הכול גיליתי את השפלות שלי כלפי ההשפעה, גיליתי שאני לא מסוגל להיות בדבר הזה, ואז אני מגלה שיש לי צורך לעזרה מהבורא כי רק הבורא יכול לעשות, אז למה זה שקר?

נראה. עדיין הבירור עצמו הוא שקר.

שאלה: כתוב, "לכן כשמבקש עזרה בלי צורך כולם צוחקים". האם תפילה שהיא לא בשביל הצורך מחלישה את התפילה עבור החברים?

ודאי, התפילה נחלשת אם אין לה מספיק צורך.

שאלה: מה היא יגיעה איכותית בעשירייה שבה אנחנו צריכים להתרכז כדי שלא נתפזר, אלא שהיא תהיה כמו קרן לייזר?

שאני עובד על קירוב בין החברים.

תלמידה: האם זה כל מה שצריך כרגע?

זה כל מה שצריך. ובהתקרבות הזאת אני מגלה את התשובה של הבורא.

שאלה: המרחק בינינו לבין הבורא, האם זה כוח האמונה?

נניח שכך.

שאלה: באיזו דרגה נדע שהנשמה שלנו שולטת על הגוף?

בדרגת החכמה. זה עוד רחוק.

שאלה: מה אני יכולה לעשות כדי להגדיל את כוח האמונה בתוכי?

רק להיות יותר קשורה לחברות.

שאלה: הוא נותן דוגמה עם גנב שאתה תופס גנב חלש וגנב חזק. אם יש מצב שהוא קשה מאוד להתמודד איתו אז מרגישים צורך לפנות לבורא, ואם זה מצב שנראה שאין בעיה אני יכול להסתדר לבד, אז אני לא פונה לבורא.

כן.

שאלה: איך מגיעים לצורך לפנות לבורא גם במצבים שנראה שהם פשוטים שאני יכול לעשות אותם לבד?

אדם מגיע לזה לאט לאט כשהוא מבין שאין לו כוח לכלום.

תלמיד: איך הוא מגיע לזה? הוא רואה את התוצאות של הפעולות? אם הוא רואה שבפעולות החיצוניות מצליחות לו הפעולות הפשוטות, אז איך בכל זאת הוא יכול להגיע לזה?

אם הוא עובד יחד עם כול החברה שלו, עם העשירייה, אז הוא רואה שאין לו כוח.

שאלה: אז ככול שאדם מתקדם הוא יראה שגם בפעולות פשוטות הוא לא מצליח לעשות, אין לו כוחות לבצע לבד?

כן. מהות הפעולות תהיה יותר גדולה.

שאלה: לחזק אין צורך לשאול, אז מה זה להיות חלש בעבודה?

חלש בעבודה הוא סה"כ חלש ברצון.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שבמידה מסוימת ההתפתחות הזאת של הגנב היא זו שמפתחת בנו את הצורך לדאוג לפנות לבורא?

כן.

שאלה: העזרה הזאת מהבורא האם היא מגיעה כפי שכתוב "כמתנה" או בכל זאת כתוצאה מעבודה, מהיגיעה שלנו שאני עבדתי ואני קיבלתי תוצאה?

יש כאן ענין שהבורא שולח מילוי, תיקון, אבל אנחנו צריכים לקבל את זה כמתנה מהבורא, בסך הכול הוא עושה הכול, ועל ידי זה אנחנו מתקרבים אליו.

תלמיד: לדוגמה, יש לנו כאן חבר שלא מצליח להתעורר בשיעור, איזה מצב שמגיע אליו מלמעלה, אתה מנסה לעורר אותו הוא משתדל, הוא בעצמו מנסה לבקש מהבורא אבל לא מצליח. מה צריך לקרות כתוצאה מזה? אנחנו צריכים להרגיש איזה כוח שהוא כן מצליח בסוף?

כן.

תלמיד: כלומר אנחנו בכל זאת צריכים לגלות משהו מעלינו?

אתם צריכים לבקש כל הזמן יחד איתו.

שאלה: בעשירייה שלנו בסוף כל התאספות אנחנו מתפללים ביחד. האם לא יותר טוב לעבוד בינינו על חיבור ולהתייגע ולהתחבר וכך נחכה לחיסרון אמיתי שממנו תבוא התפילה?

תלמיד: בסוף כל מפגש עשירייה אנחנו עושים תפילה בעשירייה.

כן.

תלמיד: האם במקום זה לא עדיף שאנחנו נתאמץ בחיבור ומתוך החיבור יבוא חיסרון שממנו תבוא תפילה?

תנסו ונראה, קשה לי לענות תנסו ונראה.

שאלה: אם הבורא לא ייתן לנו חיסרון יהיה לנו קשה מאוד לתת יגיעה, אז איך אפשר לבקש מהבורא לתת לנו עוד יותר רצון?

יחד כולנו נבקש שיהיה לנו רצון יותר חזק לחיבור בינינו, למטרת החיים אליו, לבורא עצמו, נבקש את זה.

תלמיד: אז מה שיעזור לנו זו התמדה? זה הזמן עצמו?

ודאי, ודאי שהתמדה.

שאלה: איך לנצח את העצלות ולרצות לעשות מאמצים למען החברים, למען הבורא, יש לנו בעיה כזאת?

אנחנו חייבים לדרוש מהבורא כוחות לעבוד עבור החברים ועבור הבורא עצמו. עבור החברים שאנחנו רוצים כולנו להתחבר, ועבור הבורא שמהחיבור שלנו אנחנו כולנו יכולים להשפיע לו.

תלמיד: מה אני יכול לבדוק?

אני חייב לבדוק את שני המצבים האלה האם אני קרוב אליהם או לא ולבקש, לבכות, לפני הבורא שייתן לי חיסרון לזה.

שאלה: אם הבורא נותן את היגיעה לאדם מה המצב לפני שהאדם מקבל את היגיעה מהבורא?

לפני היגיעה האדם מקבל כל מיני תנאים לעבודה. ואז הוא רואה שיותר ויותר הוא לא מתאים אליהם. ואז הוא בוכה, מרים את הידיים, לא יודע מה לעשות. וכך הוא מתקרב לבורא שיעזור לו. כמו ילד קטן. אבל בעשירייה אנחנו יכולים לזרז את המצבים האלו, ולדרוש יחד מהבורא שיגלה לנו את המצב האמיתי.

שאלה: מה הוא הסימן מהבורא על ההבדל בין ההתרשלות בכמות היגיעה, לבין ההתרשלות באיכות היגיעה?

קשה לנו להבדיל ולומר שזה קורה, שאנחנו לא נתנו מספיק יגיעה בכמות או באיכות. עדיין אין לנו לכך מספיק ניסיון, רצון, אין מה לעשות, זה יבוא אחר כך.

שאלה: לגבי להאמין או לא, אני לא יודע על מה כאן מדובר בעולם הרוחני. כיוון שבמצבים האלה של אמונה, אני לא יודע איך להחשיב את זה. אם יש לי?

ואם תתחבר עם החברים?

תלמיד: כן, כשאני מתחבר עם חברים, מגיע המצב הזה?

לא חשוב, אתה כל הזמן תהיה מחובר איתם.

תלמיד: כלומר מאמצים בחיבור עם חברים. זה הנכון?

כן.

שאלה: מה אפשר ללמוד מהמשל של הגנב הילד, שהאדם הוא צועק בלי צורך. מה אפשר ללמוד מזה לעבודה שלנו?

שאם אנחנו כמו ילדים צועקים, אז הבורא לא שם לב עליהם. מצרף רק דברים הרציניים שאנחנו משתוקקים להתקרב זה אל זה.

תלמיד: אז מה סדר העבודה, לפני שצועקים, מה צריך לעשות?

לתת יגיעה, זה תמיד. זאת אומרת, לתת יגיעה בחיבור אפשרי, בכל רגע ורגע שאפשר.

תלמיד: מהעבודה בעשירייה עולה שאלה עקרונית. אנחנו אומרים כל הזמן שאנחנו צריכים להתפלל, וצריכים לפנות לבורא. אבל איך אנחנו יכולים לפנות לפני שעשינו את כל מה שבכוחנו, ונתנו יגיעה. בדברים שבכוחנו לעשות, להיפגש, לעזור, להתעניין, לדאוג בצורה פשוטה ופיזית לחברים. אז אם לא עשינו את היגיעה הזו, על מה אנחנו פונים?

אתם פונים שיהיה לכם כוח, כוח רצון למטרה.

תלמיד: אבל אם יש דברים שפשוט עוד לא עשינו?

זה סימן של חוסר הרצון.

תלמיד: אז מה הצעד הנכון מכאן?

להתפלל.

תלמיד: זו בדיוק השאלה, אמרת שצריך להתפלל, אבל למה להתפלל אם עוד לא נתתי את כל היגיעה?

מי אמר שאתה חייב לתת יגיעה, אולי אתה לא חייב לתת יגיעה. התפילה בעצמה זו יגיעה.

תלמיד: מה זאת אומרת, שהתפילה היא היגיעה?

שאני מתייגע כדי לחבר את הפּנייה לבורא, ולקבל ממנו כוחות.

תלמיד: איפה בדיוק עובר הגבול, והאם יש פה סדר מסוים? כי מצד אחד, אמרנו שאי אפשר לפנות בלי שעשינו יגיעה לחיבור. ומצד שני, אנחנו אומרים שלא יכול להיות לנו בעצם חיבור, אם אנחנו לא מתפללים. אז צריך לפנות מההתחלה, או לפנות אחרי שנתנו יגיעה?

אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בכל המצבים שנמצאים לפנינו בכל מה שאפשר. ויחד עם התפילה, להצליח בכל המצבים האלו, זה הכול.

תלמיד: נניח שאין לנו מפגשי עשירייה, שחברים לא מגיעים למפגשים במהלך היום, ואנחנו אומרים, צריכים להתפלל. ואז יש טענה שאומרת, שלא צריך להתפלל, אלא קודם צריך להתארגן ולהיפגש.

אבל אתם לא יכולים להתחבר, ולהתפלל. צריך אפילו על זה לתת תפילה כמה שאפשר.

תלמיד: לתת תפילה שתהיה אפשרות לעשות את הפעולות הפיזיות?

כן.

תלמיד: כי זו גם תוצאה מהרצון?

כן.

תלמיד: ואז זו תהיה תפילה אמיתית, לא כמו ילד שצועק "תעזרו לי"?

אמיתית, כי זה המצב.

תלמיד: כי גם את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות?

נכון.

שאלה: לגבי החבר ששאל איך זה מסתדר כשלא מרגישים שנתנו יגיעה, הוא באמת מרגיש כך, מבחינתו זו האמת. אבל רב"ש אומר שזה באמת שקר, שהוא כן נתן יגיעה. ואז הוא שאל איך שני הדברים מסתדרים, וענית לו אחר כך. זה בסדר אם אני אגיד על זה משהו?

כן, אבל אנחנו לא מבינים איך בדיוק לשקול את היגיעה.

תלמיד: בדיוק.

אני קם לפנות בוקר, הרבה לפני הזמן שאני רגיל, בא לכאן, ואולי בדרך לא כל כך קצרה, זאת יגיעה.

תלמיד: בדיוק, נניח איזה גיבור, או לוחם, וכשמדברים איתו ושואלים אותו איך היה? הוא עונה, לא עשיתי שום דבר, עשיתי מה שכל אחד היה עושה. סך הכול רציתי שכולם יהיו בסדר. הוא באמת מרגיש שהוא לא עשה כלום, אבל אנחנו רואים איך בתוך התופת הוא חילץ, פרץ, נכנס, והציל אנשים. אנחנו רואים שהוא גיבור שבאמת נתן יגיעה. ושזה לא נכון שהוא אומר שהוא לא נתן יגיעה. אבל הוא באמת לא חושב שהוא נתן יגיעה. הוא פשוט עשה את מה שמבחינתו כל אחד אחר היה עושה. הוא עשה מה שכולם היו אמורים לעשות. זה יחס דומה פחות או יותר?

נגיד שכן.

שאלה: "יגעתי ומצאתי תאמין". העבודה שלנו לבנות את הכלי, היגיעה שלנו, היא בתוך הדעת. ואת הכלי הרוחני שלנו, אנו מוציאים למעלה מהדעת?

אני לא יודע מה זה להוציא כלים למעלה מהדעת, אנחנו צריכים לעבוד כמו שכתוב. מה זה ייתן לך שאני אגיד לך כן?

תלמיד: פשוט "יגעתי ומצאתי תאמין", זו אמונה למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: אז בסופו של דבר ב"יגעתי ומצאתי", מוצאים את האמונה?

כן.

שאלה: מה יותר נכון לבקש, תן לי כוח, תן לחברים כוח, או תן לנו כוח?

יותר נכון לבקש, תן לנו כוח.

שאלה: כשלוקחים את הדרך ברצינות ורוצים להתחיל לעבוד רק למען החברים והבורא, מתעוררות המון מחשבות והרגשות. כאילו האדם מתחיל להרגיש שכאילו אני צריך לבקש בשביל עצמי, והמצב הזה כאילו דווקא מרחיק, מנתק מאין עוד מלבדו. ונראה כאילו שזה חוזר על עצמו, וזה קשה. איך ניצלים מזה, איך לוקחים את החלטה הזאת, וממשיכים איתה הלאה?

כל יום מתחילים מחדש. אני קם לפנות בוקר, רוחץ את עצמי, מתלבש, שותה את כוס הקפה שלי, והולך ללמוד. ואז אני כל הזמן חושב, איך אני מגיע לרצון חדש, ומממש אותו.

שאלה: מה זה להגיע לרצון חדש?

רצון חדש יותר גבוה מאתמול, תביעה יותר עמוקה מאתמול.

תלמיד: יותר מכוון לפעולה למען הבורא?

כן.

שאלה: לגבי אמונה למעלה מהדעת. לפי מה שהבנתי מהסבר שלך, הכלי האמיתי זה חיסרון לאמונה למעלה מהדעת, את זה אנחנו צריכים להשיג. האם לחיסרון הזה יש גם דרגות, או מרכיבים?

כן, ודאי.

תלמיד: זה כולל גם אמונה ברבו, ואמונת חכמים?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כל המכלול שקשור לאמונה שאנחנו לא יכולים להצדיק, זו הדרך להגיע לכלי הזה, לחיסרון האמיתי שמגלים בסוף?

כן.

שאלה: כולנו עכשיו מרוכזים בשיעור, ובמאמר, יחד עם זה מאתמול כולנו חושבים, ומתפללים על בן של חברים שלנו שנמצא בסכנת חיים.

כן.

תלמיד: איך מחזיקים את שני החסרונות האלה ביחד, איך עושים סדר בדברים?

כך צריך להיות אצלנו כל הזמן, כן, מחזיקים את זה באחרית הראש, וכל הזמן לחשוב שזה ישפיע לטובתו, ויעזור לו לצאת מסכנת החיים.

וגם כל מה שאנחנו לומדים, אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב שאנו רוצים שכל הזכייה הזאת, כל התוצאה, תעבור לזכותו. נקווה שזה ישמור עליו, שישמור על כל החיילים שלנו, על הבנים שלנו, ועל כל עם ישראל. הכול תלוי במחשבה שלנו, ובדאגה שבלב שלנו.

(סוף השיעור)