שיעור פסח 30.03.28 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חג פסח
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, עמוד 242, מאמר רב"ש "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה". המאמר נמצא גם בכתבי רב"ש כרך ב' עמוד 1291.
אנחנו ממשיכים כרגיל בסדרת השיעורים שלנו לכבוד חג הפסח. ודאי שצריכים עוד יותר מהרגיל להשתדל להיות יחד כי אורות הפסח מסוגלים להכשיר אותנו לכל מצב שנהיה באמת ראויים ליציאת מצרים.
קריין: מאמר "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה".
הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, שהאדם צריך להדמות לשושנה העליונה, ולמה דוקא בזמן שהאדם הוא בין החוחים, אז האדם נבחן לבחינת יותר מובחר ומשובח משאר אנשים, כמו שכתוב, "שלכן ירדו ע' נפש למצרים, בכדי שהם יהיו יותר מובחרים".
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מדוע מלכות נקראת, שושנה. זהו מסיבת שאין האדם יכול לקבל עול מלכות שמים, אלא ע"י התגברות על הרצון לקבל שבו, היות שהוא בא ושואל להאדם, בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ושואל, "מה העבודה הזאת לכם". כלומר, מה יהיה לכם בזה שאתם רוצים לעבוד לתועלת ה'.
וכמו שכתוב בהגדה של פסח, התשובה, "הקהה את שיניו", שפירושו, שאין להתווכח עמו, אלא "הקהה את שניו", שצריכים ללכת עמו בכח להתגבר עליו. זאת אומרת, בזמן שהוא בא עם שאלותיו (וצריכים לזכור, שהוא בא עם שאלות האלו, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז יש מקום לשאול, מדוע. מה שאין כן אם האדם עובד בעל מנת לקבל שכר, אין להרשיע הזה מה לשאול), אין להשיב, ולחשוב תירוצים לתת לו. אלא האדם צריך לדעת, שחבל על הזמן שהוא רוצה למצוא תשובות על שאלותיו, אלא כשהוא בא ושואל, תיכף האדם צריך ללכת עמו בכח, ולהתגבר עליו עם כח, ולא בוויכוחים.
והיות שכל פעם, אפילו לאחר שהאדם כבר התגבר עליו, מכל מקום הוא לא מתפעל מזה, אלא כל פעם שהאדם רוצה לעשות משהו לתועלת ה', תיכף הוא בא עם שאלותיו. לכן יש כאן הרבה פעמים, "הקהה את שיניו". על שם זה נקראת המלכות בשם, שושנה. כלומר כשהאדם רצה לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקראת, בחינת אמונה, הוא מוכרח לעבור תהליך של הרבה, הקהה שיניו, לכן נקראת המלכות, שושנה. ואמר, שזה הפירוש, "למנצח על שושנים", כלומר שענין הנצחון בא דוקא ע"י שושנים, כנ"ל.
ובהאמור נוכל לפרש, מהו הפירוש, "כשושנה בין החוחים". ולמה דוקא כשהיא בין החוחים היא משובחת משאר שושנים. אלא צריכים לדעת, מהו ענין חוחים, בעבודה. כי בגשמיות החוחים דוקרים את השושנה, ובעבודה מהו מרמז. יהיה הפירוש, שבזמן שהרשע בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, עם השאלות האלו הוא דוקר את מחשבתו ולבו של האדם, וגורם להאדם יסורים, כמו חוחים שדוקרים בגשמיות, כך השאלות דוקרים להאדם.
וסובל יסורים, שהשאלות האלו מרחיקים אותו מעבודה. כי לא תמיד האדם מסוגל להתגבר על שאלותיו. והאדם מתחיל לראות איך שהוא מתחיל לרדת מהקדושה, כי בדרך כלל השאלות האלו באות בזמן עליה, היינו בזמן שהאדם מבין שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע.
ופתאום הוא בא עם שאלותיו, והאדם מוכרח להתגבר עליו. ואז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, היות שהוא רואה, שמצד עצמו אינו הוא מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהוא תמיד זקוק לרחמי שמים. וכמו שכתוב בזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, היא בחינת נשמה". שכל פעם הוא מקבל, שזה נקרא, העזרה מה שהוא מקבל מלמעלה, שהוא אור הנותן כח לאדם להתגבר על הרע שבו, שעל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו".
ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כשושנה בין החוחים". ושושנה המעלית ריח ומובחרת מכל שאר שושנים בעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים. היינו כנ"ל, כיון שהיא נמצאת בין החוחים, שהם דוקרים אותה, הכוונה, בחינת מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא, שושנה.
ואז בא הרשע עם שאלותיו של, מה העבודה הזאת לכם, ודוקרים את בחינת מלכות שמים שיש לו בלב. וצריך כל פעם להתגבר, ולהתפלל, ולבקש עזרה, שע"י זה השושנה מעלית ריח, שענין ריח, הוא כמו שכתוב, "והריחו ביראת ה', שהיא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, שאין להם חוחים שידקרו אותם, השושנים האלו לא כל כך מובחרים כמו השושנה בין החוחים".
ומה בא זה ללמדינו. שאל יתפעל האדם מזה שכל פעם בא לו הרשע, ושואל שאלת, מה העבודה הזאת לכם, ואינו יכול להתגבר עליו, אין זה כמו שהאדם חושב לפעמים, שהמחשבות האלו באות לו מטעם שהוא לא מוכשר לעבודת ה'. אלא להיפך, זה שהרשע בא אליו תמיד, הוא מטעם שרוצים מלמעלה לתת לו עזרה, בכדי שישיג בחינת קדושה עליונה, לכן נותנים לו את ההפרעות האלו, בכדי שיהיה לו מקום חסרון לבקש עזרה.
לכן בזמן שהאדם רואה שאין הוא ראוי מצד הטבע, שיוכל לעבוד בעל מנת להשפיע, אז מוטלת עליו העבודה, שירבה בתפלה לה', שיתן לו עזרה מלמעלה, שכן יהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע.
מה שאין כן סתם שושנה, היינו שאר אנשים שמקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל שכר, הגם שזהו גם כן בחינת שושנה, היינו שגם לעסוק בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, אין הגוף מסכים, וצריך גם כן לעבודה ויגיעה, כי צריכים להאמין בשכר ועונש, שגם על זה הגוף מתנגד, ומכל מקום היות שאין זה נגד הטבע, היות שעבודתו היא לתועלת עצמו, אין השושנה שבלבו הנקראת, מלכות שמים, מרגישה שיש חוחים שדוקרים אותה.
לכן הגם, שהשלא לשמה, הוא דבר חשוב, אולם זה נקראת, שושנה סתם, מטעם שאינה מקבלת דקירות מן החוחים. לכן אין לו צורך להתפלל לה', שיתן לו עזרה להתגבר, וממילא הוא לא ממשיך בחינת קדושה מלמעלה, שע"י זה הוא יקבל עזרה מלמעלה, לכן נקרא, סתם שושנה.
מה שאין כן, שושנה בין החוחים, היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, מטעם שהדקירות, היינו היסורים ממה שמקבל מהרשע, זה גורם שכל פעם הוא מקבל כח חדש מלמעלה, שע"י זה מתגדלת נשמתו. לכן היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם.
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להיות זהיר, שאל יאמר בזמן שהוא רואה שהרשע בא אליו תמיד עם השאלות, הנקראים, חוחים, ודוקרים השושנה שבלבו, שאל יאמר, שזהו סימן שאין הוא ראוי לעבודה זו דלהשפיע, משום שזהו לא בשבילו, היות שהוא רואה שאין כח בידו להתגבר על הרע.
אלא שהאדם צריך להאמין, שלכל אדם יש לו הכח לעבוד ולהגיע לידי דביקות ה', כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שלפי הטוב שיש בו, כך הוא כוחו של הרע. אחרת איך האדם יכול להכריע את הרע, כיון שהרע היא יותר מהטוב. אלא צריכים להאמין בחז"ל שאמרו כך, וזהו בדיוק בכדי שיהיה באדם כח להכריע לכף זכות, לכן לעולם, בכל מצב שהוא, אין להרע יותר כח מהטוב שיש בו. לכן אמרו, "עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".
ולפי זה יש לפרש מה שכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". שיש להבין זה, מהו מרמז לנו ענין זה בעבודה. אלא כנ"ל, שיש לדעת זה ניתן לנו את הבחירה, כמו שכתוב, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".
ידוע שענין בחירה, היא שיש להאדם להכריע מהו יותר טוב בשבילו. וזה שייך לומר ששניהם שוים, ואינו יודע מה לבחור, אז ניתן לו הצווי, שיש לעשות ענין של בחירה, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לראות חציו חייב וחציו זכאי, אז שייך לומר ענין בחירה.
ולפי זה יש לומר, שמי שרואה שלא הלך לו בעבודה, ורוצה לברוח מן המערכה, מסיבת שהוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לשם שמים, מטעם שהוא נולד במדות רעות יותר משאר אנשים, וגם הוא רואה, שהוא חלש אופי, לכן אין כח בידו להתגבר על הרע שבו, על זה בא הכתוב ללמדנו, שאין לאדם יותר כח בהרע שבו, אלא לפי ערך הטוב.
כלומר אם האדם רואה שהוא חלש אופי, או שיש לו מדות רעות יותר מהשני, עליו לדעת שאין יותר כח בהרע שבו מבחינת הטוב שבו, ולעולם הם שוים, חציו על חציו, כנ"ל. לכן אם הוא רואה שיש לאדם מדות יותר טובות מכפי שיש לו, אל יאמר, שהשני הוא יותר קל לו לעבוד ממנו, לכן השני עובד. אלא האדם צריך לדעת, שלכל אדם יש רע לפי ערך הטוב שיש לו. לכן אם להשני יש מדות יותר טובות, יש לו לעומת זה להשני, גם כח רע יותר בהרע שבו. וזה כנ"ל, שלעולם הרע והטוב הם שקולים בכוחות.
ולזה אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". שיש לפרש, העשיר, היינו אפילו שהוא עשיר בדעת ובמידות טובות, לא ירבה לתת יותר ממחצית השקל, כי, מחצית, נקרא, חסרון, שזה נותנים תרומה לה', שה' ימלא את חסרונו כנ"ל, "כי תפלה עושה מחצה", שאין לומר שהוא נותן יותר כוחות ממחצה, בזה שיש לו מדות טובות, אלא בדיוק מחצה, מטעם כנ"ל, היות שיש לו נגד הטוב שבו, רע יותר מאדם אחר. נמצא, שתמיד אין האדם נותן יותר ממחצית.
וכמו כן, "והדל לא ימעיט", שאין הדל, היינו מי שהוא עני בדעת ובמדות טובות, והוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, וה' עוזר לו, גם כן אל יאמר שהוא נותן פחות כוחות מאדם אחר, היות שהוא רואה שהוא עני בדעת. אם כן, כשהקב"ה עוזר לו, ומקרב אותו אליו, אל יאמר, שהוא נתן פחות ממחצית כוחות של עבודה בכדי להתגבר על הרע שבו. אלא גם כן נתן מחצית, מטעם שבהרע שבו לא היה כח כל כך גדול, שנאמר, שהמילוי היה יותר מהחסרון של כוחות שבהרע.
אלא כנ"ל, שתמיד הוא, "מחצה על מחצה", וזה שכתוב, "והדל לא ימעיט ממחצית השקל". כלומר שתמיד הטוב והרע הם שקולים. לכן אין לאדם לומר, שהוא אינו מסוגל לעבודה זו, היות שהוא צריך לתת יותר כוחות מאחרים, אלא תמיד אין האדם נותן יותר ממחצית השקל.
וזה שכתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המילוי. ומהו המילוי. תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.
נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.
ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה'". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים.
לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות, כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח, ד"ה "כי חוק"), "צריכים לתת תודה לה', במה שזיכה אותו להתקרב אליו". וזה כמו שכתוב (תהילים ס"ח, ל"ג), "ממלכות הארץ שירו לאלקים, זמרו אדני סלה לרוכב בשמי שמי קדם, הן יתן בקולו, קול עז".
שיש לפרש, "ממלכות הארץ" היינו אלו אנשים שזכו לבחינת אמונה, הנקרא, מלכות, ובחינת ארץ. "שירו לאלקים", שהם יתנו שירה עבור זה שהבורא זיכה אותם עם בחינת אמונה. וכמו כן מלכות נקראת בשם, אדני. וזה שכתוב, "זמרו אדני סלה, לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו, קול עז".
ויש להבין זה, בשביל מה הם צריכים לתת שיר ותודה לה'. וכי הבורא צריך לבשר ודם, שיתנו לו תודה. והתשובה היא, כי הנבראים צריכים לדעת, כל מה שבידם הוא שהבורא נתן להם, בכדי שעל ידי זה יגיעו לאהבת ה'. שע"י אהבת ה' הם יהיו תמיד בדביקות ה'. כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "כי אז הנבראים משיגים אותו כפועל טוב". ואם לא מרגישים אותו כפועל טוב, אז הם מוכרחים להיות תחת שליטה של כפירה חס ושלום, מטעם כי חוק הוא זה, "שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם".
וזה שכתוב, "הן יתן בקולו קול עז". היינו שהנבראים צריכים לתת שיר ותודה, עבור זה שה' נתן להם לשמוע את קול ה'. היינו בזה שהם מרגישים שה' נתן להם את בחינת המלכות, שנקראת, אמונה בקביעות, שע"י זה שהם ירגישו שזה בא מכח ה', זה מוסיף להם אהבת ה', שזה שכתוב, "הן יתן בקולו". ומה הוא יתן בקולו. תשובה, "קול עז". ופירש הרד"ק, יתן על האויבים בקולו, שהוא קול עז. וידוע שבעבודה נקראים, אויבים, הרצון לקבל, שמתעורר כל פעם לקבל בעל מנת לקבל, הם האויבים של האדם, מטעם שהם המפריעים לאדם לקבל את הטוב ועונג.
לכן צריך האדם להאמין, זה שהאדם זכה לבחינת אמונה בה', זה בא מצד ה'. וע"י זה זכה שקול ה' הוא המכניע את האויבים. כלומר שהרצון לקבל נכנע, ובמקומו בא הרצון להשפיע, ויש לו עתה רצון לעבוד לשם שמים. זה בא מקול ה', כמו שכתוב, "קול ה' בכח" (תהילים כ"ט), שיש לפרש, שקול ה' נותן כח באדם להכניע את האויבים.
וזה שכתוב (שם), "תנו עז לאלקים". ופירש הרד"ק וזה לשונו, "תנו עז" - בדברים. תנו לו העוז, כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם.
שיש לפרש דבריו, בדברים, היינו אמרו שכל חוזק הכח הוא ה' לבדו עשה זאת. זאת אומרת, זה שאתם רואים, שהאויבים שלכם, היינו הרצון לקבל שנכנע לפניכם, זה לא כוחו של אדם, אלא כוח וחוזק של ה' לבדו. וזה שאומר הרד"ק, "כי עזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם".
וזה שכתוב, "על ישראל גאותו ועוזו בשחקים". וכמו שאומר הרד"ק, "גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל, כי נלחם בעבורם באויבים, בגאוה ועוז". וזה שאומר הזה"ק, "כיון שרצה הקב"ה להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבושו החוחים, ולא נחשבו לכלום". היינו כנ"ל, שבכח ה' עשה זאת, היינו שהכניע את כל האויבים. היינו זה שהרצון לקבל נכנע, ועתה הרצון להשפיע הוא השולט באדם, זהו, "על ישראל גאותו", כנ"ל.
היינו גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל. כלומר זה שהרצון להשפיע שולט, אין זה בא מכוחו של אדם, אלא מכח ה'. זאת אומרת, שניכר שבא מה', בזה היות שעזרתו יתברך בא על ידי שזוכה כל פעם לאור יותר גדול, כנ"ל, שעזרתו יתברך, אומר הזה"ק, הוא בבחינת, נשמה חדשה. אם כן, ניכר עכשיו שזה בא מאת ה'.
ושיש לפרש, מהי הסיבה שאין האדם יכול להגיע להשיג את הכלים דהשפעה מכח עצמו.
והתשובה היא, שאם האדם בעצמו היה יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, האדם היה מסתפק במועט, והיה מרגיש עצמו לאדם השלם, והיה נשאר עם קטנותו, היות שאין לו צורך ללכת קדימה, מטעם שבאמת הוא עושה הכל לשם שמים.
ויש כלל, שאין אור בלי כלי, היינו צורך. מה שאין כן כשהאדם בעצמו אינו יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, ומוכרח לבקש מה' שיעזור לו, אז האדם זקוק לעזרתו יתברך. וע"י זה הוא הולך ומקבל כל פעם עזרה חדשה מה'. וכל עזרתה היא חלק מנשמתו, שע"י זה הוא יזכה לקבל את הנרנח"י שבשורש נשמתו.
והאדם צריך להיות זהיר, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא תנאי, שזה נקרא, כניעה ללא תנאי. כלומר שאין לאדם לומר, אם ה' יתן לי טעם בתורה ותפלה, אז אני יכול לעבוד עבודת הקודש, אחרת אין אני מסוגל להיות עובד ה'.
וזהו כמו שכתוב בזהר, (תרומה דף רל"ב, ובהסולם אות תש"י), וזה לשונו, ולמדנו שזהו שכתוב "סלו לרוכב בערבות, והם נצח הוד, שהן ירכין, אינן עושות פירות, הכל הוא כמו הסוד של ערבות שבלולב".
וידוע שערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בהושענות), "בערבי נחל לשעשעך". היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין."
שאלה: רב"ש כותב "שלכל אדם יש רע לפי ערך הטוב שיש לו". מה זה אומר?
זה אומר שלא יכול להיות רע אלא לפי הטוב שאדם משיג קודם, ולכן נותנים לו עכשיו הכבדת הלב, אחרת איך יוכל להתגבר? צריך להיות לו יסוד של הטוב כדי שיוכל להתגבר על הרע. לא סתם מכשילים את האדם, רוצים שיתקדם. אף אחד לא מקבל איזה כוח הפרעה שזה ממש עוצר אותו, מפריע, זורק מהמצב אלא רק כדי שיתעלה יותר, יעלה עוד מדרגה, עוד מדרגה. תמיד שמאל ימין, שמאל, ימין.
שאלה: למה אדם נותן מחצית השקל ואחרי זה, זה צריך להתמלא לשקל? הרי אנחנו אומרים שעצם העבודה היא השכר.
חצי נותן הבורא.
תלמיד: כן, אבל עצם העבודה היא השכר, אז למה חצי שקל זה לא השלמות?
לא. בזה שאני מקבל עכשיו הכבדת הלב ואת זה נותן לי הבורא, עכשיו אני צריך לתת את היגיעה שלי. ככה זה.
תלמיד: אז מה הקשר בין היגיעה הנוספת שלי למחצית השקל השנייה? מחצית השקל זה יגיעה שלי.
ומחצית הבורא.
תלמיד: בזה שהוא נותן כוח השפעה?
בזה שנותן הפרעה ואחר כך אני נותן יגיעה ותפילה, והוא נותן כוח השפעה. הבורא נותן את כוח הרע והבורא נותן את כוח הטוב, רק באמצע אני צריך לתת תפילה, והתפילה שלי, ההשתתפות שלי, זה נקרא "מחצית".
תלמיד: אבל אז העבודה אף פעם לא נגמרת?
נגמרת. אומרים שיש "גמר תיקון". ואם לא נגמרת אתה סובל מזה?
תלמיד: לא.
דווקא ההיפך.
תלמיד: זה מה שהתכוונתי
אם העבודה היא השכר, אז שלא תגמר. תירוץ יש לכל דבר.
תלמיד: יש אפשרות כל הזמן לעבודה.
כן. כשאדם מסכים לאין סוף ביגיעה שלו, פתאום רואה שזה נגמר. מצטער, מתוך הצער הזה מגיע גמר התיקון, זה הכלי לסיום.
שאלה: מה זה הטוב הזה שיש באדם שעליו מתגלה הרע?
הטוב שקיבל מהבורא, כוח ההשפעה, על פני התפילות הקודמות שלו, היגיעה הקודמת שלו.
תלמיד: הוא אומר שבמידה שיש לאדם טוב באותה מידה דווקא מתגלה הרע. הטוב הזה זה אולי זה אור המחזיר למוטב שהוא כל הזמן נמשך אליו?
אני הולך לפי מה שכתוב, כמה שאדם השיג טוב אפשר להוסיף לו עכשיו רע כדי שהוא יוכל להתגבר עליו לטוב יותר גדול.
תלמיד: מה זה הטוב במעשה?
כוח השפעה, כוח התנגדות לרע, לאגו שלו, כוח התמדה שהוא רוכש בקשר עם הקבוצה, על ידי סידור הסביבה.
שאלה: רב"ש מתאר פה שתי צורות עבודה, אחת זה שהוא קורא לה "שושנה" סתם, שאדם רוצה להשפיע ולא מקבל מזה אילו דקירות או ייסורים, ואין לו צורך בתפילה.
כי הוא לא מתקדם, לא בעל העבודה.
תלמיד: הוא אומר שזה "לא לשמה" פה.
כן, "לא לשמה".
תלמיד: והעבודה השנייה היא "שושנה בן החוחים" הוא כותב שהיא "מובחרת מכל שאר השושנים" מטעם שהוא מקבל ייסורים מתוך כך שלא מצליח להשפיע.
כן.
תלמיד: איך רצון לקבל יכול להרגיש כאב מזה שהוא לא מצליח להשפיע?
הרצון לקבל לא מרגיש כאב בזה.
תלמיד: אז איפה מורגשים ייסורים מזה שאדם לא מצליח להשפיע?
אין עדיין. אם אין איזה רצון להשפיע אפילו הכי קטן שאדם קיבל מלמעלה, אין לו איפה להרגיש ייסורים מחוסר רצון להשפיע.
תלמיד: אז זו כבר עבודה בהשפעה, מה שהוא כותב "כשושנה בין החוחים"?
שושנה בין החוחים זה כבר עבודה בלהשפיע.
תלמיד: אני מנסה להבין איפה קורה ההיפוך הזה, איפה פתאום אפשר להרגיש יחס להשפעה. מתי אדם מתחיל להרגיש יחס להשפעה.
מתי שמוכן להיות "בין החוחים".
שאלה: אבל "חוחים" זה ייסורים, כאב, דקירות.
כן. שיהיו דקירות, העיקר שאני אהיה בעבודה.
תלמיד: דקירות לא חסרות אבל זה בתוך הרצון לקבל?
לא, זה לא הדקירות שעליהן מדובר כאן. אלה דקירות מזה שאין לך מה שאתה רוצה, דקירות באגו שלך.
תלמיד: אז איך בתוך האגו מרגישים דקירות?
בתוך האגו לא יכולים להרגיש דקירות, רק אגואיסטיות, שאין לי מה שאני רוצה.
תלמיד: איך אני יכול בתוך האגו להרגיש דקירות מתוך זה שלא מצליח להשפיע?
אדם מקבל איזה רצון להשפיע קטן שבו הוא מתחיל להרגיש ייסורים שאין לו רצון להשפיע.
תלמיד: מאיפה הוא מקבל את הרצון הזה?
ודאי שמלמעלה.
שאלה: איך זה מגיע, מאיפה זה מגיע?
מגיע מלמעלה. מה זה "איך זה מגיע?"? מגיע מלמעלה. אתה לא מבין מאיפה, אבל זה מגיע ואדם מתחיל להרגיש שיש לו ייסורים מזה שאין לו חיבור, מזה שאין לו אהבת הבריות, מזה שהוא לא מסוגל, לא רוצה להתחבר, להשתתף בחיבור.
שאלה: זה תהליך שבו נבנה כזה יחס באדם או שזה בא פתאום?
תהליך.
שאלה: כאשר אומרים "מטעם כי חוק הוא זה, "שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם".", מה הכוונה במילה "גלוי", והאם זה אומר שלא בגלוי הנברא יכול לקבל רע מיתברך?
לא בגלוי אנחנו לא מקבלים כל הזמן. ההכוונה שאנחנו מקבלים מגיעה ודאי מהבורא רק אנחנו לא מזהים את זה, אנחנו מקבלים כל הזמן, אלא כתוב, אין אדם מזיז אצבעו למטה אם אין לו [צורך]. לא מכוונים לו "מלאך מלמעלה"1. מלאך זה נקרא "כוח הבורא שפועל על האדם".
שאלה: כתוב "תיכף האדם צריך ללכת עמו בכח, ולהתגבר עליו עם כח, ולא בוויכוחים.", והשאלה היא מה פירוש "להתגבר עליו בכח והרי בכל מקרה אין כוח לאדם להתגבר אלא רק בתפילה ובבקשה מהקדוש ברוך הוא"?
אז זה גם נקרא בכוח, שיחייב את הבורא.
שאלה: להתגבר בכוח, הכוונה להתגבר על יצר הרע?
כן.
שאלה: כשהוא אומר "הקהה את שיניו"?
כן.
שאלה: אבל אני לא מסוגל, אני צריך להעלות תפילה לבורא, אני עצמי לא מסוגל להתגבר.
אז תעשה את זה ככה, מה הבעיה?
שאלה: "זה", הכוונה בכוח?
כן.
שאלה: בכוח שלי מול הרצון?
אם אין לך כוחות, אז איזה כוח יכול להתמודד ולתקן את היצר הרע? רק הכוח העליון, תפנה אליו.
שאלה: אבל זה היה ברור מלכתחילה.
אם זה ברור אז למה אתה לא פונה, למה הגעת למצב שאתה עומד עכשיו כמו תינוק ובוכה? כל העבודה שלנו זה לפנות, אין יותר, ותראה עד כמה שזה קשה.
תלמיד: כן, זה באמת קשה.
כל העבודה שלנו להסתדר, להיות יחד, להתחבר, אולי פה ושם לעשות כל מיני פעולות, כנסים, סעודות, סדנאות, כל הדברים האלה, למה? כדי בסופו של דבר להגיע לתפילה. אנחנו לא משיגים רוחניות, אנחנו לא מקבלים שום דבר, לא פועלים בשום דבר, אלא רק מלמעלה. אז למה אי אפשר באופן ישיר, בשביל מה אני צריך את כל זה? מפני שבלי זה אני לא אפנה.
שאלה: אז הכוונה היא שהזמן הטוב ביותר הוא למעשה פסח? בפסח אפשר כביכול לבוא בתפילה משותפת?
פסח זה זמן הכי קרוב לנו לתיקונים. אין חגים יותר קרובים למתחילים מפסח. מעבר מגשמיות לרוחניות.
תלמיד: אנחנו נכנסים עכשיו לפסח ומניסיון יודעים שבגלל התכללות עם הכלל, יש מין כבדות כזאת, מין ענן כזה.
למה אני צריך להיות בענן ובחיבור עם הכלל? איזה כלל? עם מה שקורה בחוץ? בשביל מה לנו את זה, למה אתה מזכיר לנו?
תלמיד: כדי להתכונן, כדי לא ליפול. כדי לא להתעורר אחרי זה.
תתנתק וזהו.
שאלה: מה זה אומר?
שאין לי שום השפעה על הכלל, והכלל לא משפיע עלי. זהו. יש לי חברה, ובתוך החברה הזאת אני רוצה להגיע לגילוי, ליציאה מהגלות, לגאולה. זהו. מה חשוב לי הכלל? זה ממש לא צריך להדאיג אותי. אני עכשיו ישבתי ובמשך שעתיים, שלוש, לא יודע כמה טוויטרים כתבתי, וגמרתי, התפטרתי מזה. עכשיו אני לא עם הכלל. שם חשבתי איך אני בכל זאת מעביר איזה מסר, וגם, מצדי החוצה, אף פעם לא מהחוץ פנימה.
לא, לא כדאי לחשוב על זה. לא כדאי שהם יהיו בכלל בראש שלנו, בהרגשה שלנו. אין, אנחנו יחידים בעולם. אנחנו ככה, באיזו חללית. וזהו.
שאלה: אז נשכח מהכלל. אם אנחנו עכשיו יושבים, ואנחנו עוד נשב הרבה שעות ונלמד ונהיה ביחד, ופתאום מרגישים איזו כבדות, מרגישים איזה מין ענן כזה. לא יודע למה אפילו, לא אכפת לי למה. איך אנחנו נקבל את זה?
איך מקבלים את הכבדות הזאת? עכשיו קראנו מאמר שלם. והקריין כנראה שרק קרא את זה מפומא לגריא, זאת אומרת מהפה ולחוץ, אבל לא מהלב פנימה. כתוב שכאשר יש לאדם טוב, אפשר להוסיף לו את הרע. לכן ודאי יתגלה שרע. נו אז מה? אדרבא, נכבד את הרע כטוב. כי גם על רגל שמאל אנחנו צריכים לדרוך כדי לעלות לימין, וכך עולים במדרגות.
תלמיד: אבל מה עושים?
אנחנו נחזיק אותך, אל תפחד. אנחנו הולכים יחד ואין שום בעיה. כשהולכים יחד יכולים לעלות בסך הכול בצורה בלתי פוסקת. כי כל אחד ואחד נמצא בעליות, בירידות, באמצע ביניהם והם בסך הכל עולים, כולם באינטגרל הזה הכללי עולים. אין שום בעיה.
שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו לא מביאים שום דבר מבחוץ. אבל אנחנו מביאים חיסורן מבחוץ, כי כשאנחנו יוצאים להפצה אנחנו מביאים משהו.
תשכח מזה עכשיו. איזה חיסרון יש לי כלפי חוץ? יש להם חיסרון, נדמה לי שדיברנו על זה הבוקר, על החיסרון הגשמי, חיסרון לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, חיסרון בהמי, גופני. אז כל העולם עוסק בזה, כלפי הדברים האלה, ובכל ששת הרצונות האלו הבסיסיים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, יש לכל העולם עליות וירידות.
לנו יש רצון אחר, שזה חיסרון לדבקות בינינו, ודרך זה לדבקות בבורא. זה החיסרון הכללי שלנו. ואז כלפי החיסרון הזה אנחנו צריכים לראות את עצמנו, מוצלחים או לא מוצלחים, ולא אכפת לנו אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.
אנחנו בודקים את הרוחניות שלך לפי כמות העוף שאכלת בסעודה אחרונה? לא. מובן שלא כלפי זה אנחנו יכולים להגיד. לכן אני אומר, שבכל הערכים הגופניים, שזה אוכל, מין, משפחה, הגופניים, שיש גם לחיות, שגוף החי דורש את זה, והלאה, כסף, כבוד, מושכלות, זה האנושיות, ובהם לא אכפת לנו איפה אנחנו נמצאים.
העיקר זה איך אנחנו נמצאים בדרך לדבקות בינינו והבורא, וכמה שהם יסתובבו ההבחנות הללו, יהיה מה שיהיה, אם אתה מכוון לבורא, תן להם להתגלגל, יהיו לך בעיות בהן, כל מיני הכבדות הלב בכל מיני דברים, הבורא יודע לעשות כאן תרגילים גדולים מאוד עם אדם. אבל זה על מנת שאנחנו נכוון אליו יותר ויותר.
זה גם נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". הוא מביא לך פשעים כדי שתפתח אהבה אליו.
תלמיד: מה זו תפילה נכונה? מה זו בכלל תפילה?
תפילה זה נקרא "גילוי החיסרון".
תלמיד: איך אני מגלה תפילה לאין עוד מלבדו? בכוונה? במלמול מילים? במה?
לתאר שאין כוח אחר בעולם, בכלל, גם בי, גם לי. גם מה שאני חושב עכשיו, מה שאני מרגיש עכשיו, היינו במוח ובלב, גם זה הוא מכניס בי. ומה לעשות? מה שנשאר לי זו נקודת האקספרט, המומחה, שאני נמצא בבירור. רק מהנקודה הזאת שנקראת "הנקודה שבלב", אמצע דתפארת, משם אני רוצה לחבר את כל היתר אליו. זה הכול.
תלמיד: איפה אני מכניס פה את החברים?
החברים הם הכלי שדרכו אתה פונה לבורא. פשוט מאוד. כמו שאין לי עין לראות משהו, אז אני צריך חוש שנקרא "עין". אין לי אוזן לשמוע, אני צריך חוש כזה שנקרא "שמיעה". איך אני מסדר את היחס שלי לבורא? אני צריך חוש שנקרא חיבור, עשר ספירות, אותו אני משיג על ידי חיבור בקבוצה.
תלמיד: ואם אני לא מרגיש מה זה עשר ספירות?
זה עשרה חברים. אין לך עם מה לגשת אליו. יש קול, אתה לא שומע. יש איזו צורה, אתה לא רואה. יש איזה ריח ניחוח, אתה לא מריח. יש לך חמישה חושים רוחניים שאתה צריך לייצב בך חמישה חושים אליהם. יש לך חמש תופעות רוחניות, נרנח"י, אין לך כלי להרגיש אותם לכן אתה לא מרגיש את העולם הרוחני. הוא נמצא כאן, אבל אין לי כלים. אנחנו צריכים לפתח את הכלים האלו, יש לך קבוצה. אין סיכוי ללא קבוצה.
שאלה: מה אנחנו יכולים להוציא משבוע פסח הזה?
מה שתרצו כך תוציאו. אני חושב שהגענו למצב שבהחלט יש מה להוציא. יש מה לעשות. יש מה להשיג. רק צריכים קצת יותר להיות במאמץ לכיוון הנכון. המאמץ באמת לא בעיה, הבעיה היא שהוא יהיה נכון. יכול להיות שאתה צריך לתת מאמץ של עשרה גרם, ואתה מפעיל עשרה קילו. אלא הבעיה היא שאתה צריך לתת עשרה גרם במקום הנכון.
שאלה: המקום הנכון לעשרה גרם האלה זה תמיד בחיבור, או שיש עוד פרטים?
ודאי שיש פרטים, אבל תמיד בחיבור. מתחילת הדרך ועד סוף הדרך, זה רק חיבור. כי זו פעולה לתיקון הכלי השבור של האדם הראשון ואין יותר פעולות. פשוט מאוד. כל כך פשוט שכבר אין מה לעשות. חייבים לחבר את האנשים לרצון אחד, סך הכול. כל חכמת הקבלה, כל תיקון העולם, כל המציאות, כל הבעיות והצרות שהאנושות סובלת, הכול זה רק תיקון החיבור.
שאלה: למה אות מ' בפסח הוחלפה באות ה', משמע מלכות דנוקבא עיניים ירדה למלכות דפה בראש דא"ק?
אני לא יודע למה אתה קושר את זה לפסח, אין לי מושג בזה.
תלמיד: הזוהר הקדוש אומר שכל האנושות זו משפחה אחת, וכל האנשים הם איש אחד, והאיש הזה הוא אני. אם האיש הזה הוא אני, מי זה הזולת?
הוא גם בך. כמו שאתה מתאר לעצמך את כל העולם.
תלמיד: הזולת זה לא הבורא?
אמרתי לך. צריכים לתקן את הקשר בין בני האדם שנראים, כל תכונות האדם מחוצה לו, כזרים. למה? כדי לפתח את חוש ההשפעה.
שאלה: אמרנו שאנחנו צריכים להגדיל את החיבור, וזה צריך להיות אחד כנגד השני, כי צריך להגדיל את החיבור כנגד משהו. ואתה רואה שכל מה שעשית, חשבת, הכול זה היה לשון הרע ואתה צריך לעלות מעל זה. מה עושים?
אנחנו לא מתייחסים לרגע שכבר עבר. מה שהיה היה ואני צריך לייחס את כל הדברים האלה לבורא, הכול. כי אין עוד מלבדו. אני חושב רק על מה שאני צריך לעשות עכשיו במצב הנוכחי, בלבד. זאת התשובה.
לי לא אכפת מה שהיה, מי שהיה צודק, מי שהיה לא צודק, הבורא אשם בכל דבר. אני צריך לדעת רק דבר אחד, בכל רגע הוא נותן לי תנאים חדשים, "ויהיו בעיניך כחדשים". שאני צריך בכל רגע לחשוב, לבדוק מה עכשיו עלי לעשות כדי להוסיף לחיבור. זה הכול.
תלמיד: כנגד מה הבדיקה?
כנגד השאלות, כנגד התנאים שעכשיו אני מרגיש ולא אלה שהיו לפני רגע. בכל מה שקשור לעבר אסור לי להאשים אף אחד, זה הכול הבורא משחק איתי. וגם עכשיו הוא משחק איתי, אבל כלפי מה שקורה עכשיו, איך שהוא מייצב לי עכשיו את העולם שלי, אני ועולמי, את זה אני צריך לסדר. תחשוב על זה יום יומיים ואחר כך נדבר, אין לי מה להוסיף. דיברנו על זה עשרות שעות.
שאלה: המהות הפנימית שנקראת "חיבור", איך לדלות אותה? האם אתה יכול לתת לנו איזה כיוון איך לעשות את זה?
רק מתוך היחסים שלי עם החברים, שאני מחטט בהם, שאני מבקר אותם, שאני משתדל לסובב אותם לכל מיני כיוונים כדי לייצב אותם כמה שאפשר יותר לחיבור אחיד, שאני תחת כולם, שאני למעלה מכולם, ושכולנו שווים וחושבים רק על החיבור, ובחיבור ההומוגני הזה השווה לגמרי מכל הבחינות, אנחנו רוצים לגלות את הבורא, אז אנחנו מגלים אותו. זה הכיול של החיבור שלנו, ואין מה לחשוב על שום דבר אחר אלא רק על הכלי הזה.
שאלה: נכון למצב שקיים היום כאן ובכל הכלי העולמי, איך בצורה נכונה ליישם את כל זה?
אני אמרתי, אתם רוצים שאני אחזור שוב על אותו משפט? תעשו את זה וזהו. מה זה "בכל הכלי"? אני לא מבין אתכם, איפה אתם מתבלבלים? אני צריך לפעול כך שכל האנשים שנמצאים בנטייה לבורא הם יבינו שהנטייה הזאת חייבת להתממש על ידי חיבור בין כולם, בינינו, ואז אני מגיע למצב שאני כל הזמן פועל בקבוצה כדי איכשהו לסייע לחיבור בינינו, בצורה אחידה.
ברגע שאנחנו מתאחדים בינינו בצורה שווה, או בכמה שאנחנו מסוגלים להתאחד בצורה שווה, אנחנו מזמינים בזה את המאור המחזיר למוטב, הוא לוחץ עלינו וכך מתקדמים. אתם שוכחים על העיקר והולכים לכל מיני כיוונים אחרים. אני מבין שכך יצר הרע פועל, אבל אין שום פעולה ושיטה אחרת. מי שמחזיק בשיטה הזאת מתקדם, ובדרך הזאת ממיליונים מגיעים לאלפים, מאלפים למאות, וממאות אולי לכמה עשרות והם נכנסים לרוחניות. ככה זה.
למה? כי לא רוצים להחזיק בעיקרון הזה של חיבור, שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. הכלי שבו מגלים את הבורא הוא חיבור בינינו. מצד אחד הוא צריך להיות מאד מגוון, שכולם שונים, וכולם, מצד שני, שווים.
שאלה: מה זה "תשוב ו' לגבי ה'"?
כוח ההשפעה שזה נקרא "ו'", הוא מתקרב ומתאחד עם כוח הקבלה שנקרא "ה'". יותר מזה אני לא רוצה לדבר, זו סתם למדנות.
תלמיד: קודם אמרת לשכוח ממה שבחוץ ומהעולם, וגם לשכוח את מה שהיה בעבר ולהתמקד בחיבור.
כן.
תלמיד: אבל אני רואה שדווקא בתקופות שהיינו מאוד פעילים בהפצה, הצורך שלי בחיבור היה חזק יותר.
בסדר, אז לקחת מהם חסרונות, זה נתן לך דחף. בסדר, אבל זה רק תמריץ חיצון.
תלמיד: אז מה המקום של ההפצה היום?
אנחנו מקבלים משם חסרונות, ודאי שזה מעורר אותנו, אבל לא הייתי אומר שזה אותו הכוח שייקח אותנו לרוחניות. הוא יחמם אותנו קצת בדרך, אבל אנחנו צריכים להתקדם בחיבור בינינו מפני שרוצים לתת לבורא מקום להתגלות, כדי לתת לו בזה נחת רוח. על זה צריכים להתפלל, שיהיה לנו כזה חיסרון.
קריין: אנחנו פותחים בעמוד 309, בספר פסח. זוהר לעם, פרשת שמות, "משא מצרים". המאמר נמצא בזוהר לעם, כרך ד', עמוד 35, פיסקה 89.
משא מצרים
.89" משא מצרים, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים, ונעו אלילי מצרים מפניו. כל המלכים שבעולם, וכל העמים שבעולם, אינם חשובים כלום לפני הקב"ה. ובמצרים, אע"פ שכל אלו הגבורות, והיד הרוממה שגילה הקב"ה במצרים, כתוב, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. בכל העמים שבעולם, לא היה כן, אלא שהקב"ה גזר גזרה והיא נעשית. ולמה במצרים הוא עצמו בא לעשות שְׁפָטים בהם?
.90 אלא משום שהמלך היה בא להוציא את המטרוניתא, שהייתה שם, והיה בא משום כבודה של המטרוניתא, השכינה, שירדה עימהם בגלות. ועל זה שהיה רוצה הקב"ה בכבודה, בא אליה להקים אותה, ולתת לה יד לזקוף אותה, כמו שעתיד הקב"ה לעשות בסוף גלות אדום.
.91 א"כ, שבשביל המטרוניתא היה בא הקב"ה למצרים, הרי בגלות בבל המטרוניתא הייתה שם, למה לא היה כך? החטא גרם, כי נטלו נשים נוכריות, והכניסו ברית הקדוש ברשות אחר, ומשום זה נאבדו מהם הניסים והאותות, שהיה ראוי לעשות להם. מה שלא היה כן בגלות מצרים, שכולם היו שבטי יה. בני ישראל באו לגלות, ובני ישראל יצאו מהגלות בלי חטא.
.92 בגלות אדום רוצה הקב"ה להתכבד בעולם, ולבוא בעצמו להקים את המטרוניתא ולנער אותה מהעפר שלה. אוי למי שיהיה שם לפניו, בשעה שיאמר, התנערי מעפר קומי, שבי ירושלים הִתפתחי מוֹסְרֵי צווארךְ. מיהו המלך והעם, שיקום לפניו?
.93 ונעו אלילי מצרים מפניו. אלילי מצרים, אינו כתוב על האבנים והעצים, שעשו מהם אלילים, אלא על כל אלו מדרגות הממונים העליונים, ועל עבודות התחתונים אליהם. הם נעים ונענשים. ובכל מקום שגלו ישראל, הקב"ה מבקש אותם ומתקבלים מאלו העמים.
.94 כתוב, כה אמר ה', מצרים ירד עַמי בראשונה לגור שם, ואַשוּר באפס עשָׁקוֹ. זוהי תרעומת, שהתרעם הקב"ה על אשור, ואמר, ראו מה עשה לי אשור. שהרי מצרים, שעשיתי בהם כל אלו הדינים, ועַמי ירד שם לגור ביניהם, והמצרים קיבלו אותם ביניהם, ונתנו להם מיטב הארץ, ארץ גושן, ואע"פ שעינו אותם בגלות, לא הסירו הארץ מהם, כמ"ש, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל, לא היה ברד.
ומיטב ארץ מצרים הייתה, כמ"ש, במיטב הארץ, בארץ רעמסס, שהייתה בגושן. ועוד שלא החסירו מהם כלום, כמ"ש, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. הרי שלא גזלו את המקנה שלהם. ועכ"ז נידונו בכמה דינים.
.95 אבל אשור באפס עשקו. שהשליך אותם בארץ שבסוף העולם, ולקח את הארץ שלהם. וכמו שהמצרים, שעשו כל אלו טובות לישראל, נידונו בכל אלו הדינים, אשור ואדום ושאר העמים, המצֵרים להם והורגים אותם ולוקחים את כספיהם, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה ירצה לכבד את שמו עליהם, כמ"ש, והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי. במצרים היה זה במלך אחד, ובגאולה השלמה העתידה, יהיה זה בכל המלכים שבעולם."
וַיָקָם מלך חדש
.157" בכל יום עושה הקב"ה מלאכים שליחים לעולם, כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות. עשה, לא כתוב, אלא, עושה, לשון הווה. משום שבכל יום ויום עושה. ובעת ההיא התמנה מלאך ממונה אחד על מצרים, כמ"ש, וַיָקָם מלך חדש. חדש ודאי, הוא הממונה, שהקב"ה עשה אותו עתה.
.158 אשר לא ידע את יוסף. כי הממונה ממקום הפירוד היה, כמ"ש, ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים. והראשון מהפירוד ההוא היה נהר מצרים. כמ"ש, ושם האחד פישון, שהוא נהר מצרים. ומשום זה לא ידע את יוסף, המקום שכל הייחוד שורה בו. כי יוסף, יסוד, צדיק, שכל ייחודי זו"ן נעשים עימו. והפירוד לא ירצה לדעת את הייחוד."
וילך איש מבית לוי
.180" כתוב, וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי. זהו גבריאל, כמ"ש, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה. מבית לוי, כנ"י, מלכות, הבאה מצד השמאל, כי גבריאל הוא מצד השמאל. וייקח את בת לוי, הנשמה.
.181 בשעה שנולד גופו של צדיק בעוה"ז, קורא הקב"ה לגבריאל, שלוקח הנשמה ההיא אשר בגן, המלכות, ומוריד אותה לגופו של הצדיק שנולד בעוה"ז. וגבריאל מופקד עליה ושומר אותה.
.182 הלוא אותו המלאך הממונה על רוחות הצדיקים, שמו לילה, ואיך נאמר שהוא גבריאל? ודאי שמו לילה, משום שבא מצד שמאל, וכל הבא מצד שמאל נקרא לילה. אבל שמו בעצם הוא גבריאל.
.183 וילך איש, זה עמרם. וייקח את בת לוי, זוהי יוכבד. ובת קול ירדה ואמרה לעמרם, שיזדווג בה, כי הזמן קרוב לגאולת ישראל ע"י הבן שייוולד מהם.
.184 והקב"ה עזר לו, שהשכינה שרתה על מיטתם, והכוונה שלהם בדבקותם יחד הייתה בשכינה. וע"כ לא הוסרה השכינה מאותו הבן שהולידו, לקיים את הכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים. שהאדם המקדש עצמו מלמטה, הקב"ה מקדש אותו מלמעלה. כמו שכוונתם הייתה בדבקות השכינה, כן התדבקה השכינה באותו המעשה ממש שעשו.
.185 אשריהם הצדיקים, שרצונם הוא בדבקות הקב"ה תמיד. וכמו שהם דבקים בו תמיד, כן הוא דבוק בהם, ואינו עוזב אותם לעולם. אוי לרשעים, שרצונם ודבקותם מתרחקים מהקב"ה. ולא די להם שמתרחקים ממנו, אלא עוד מתדבקים בצד הטומאה. עמרם שהתדבק בהקב"ה, יצא ממנו משה, שהקב"ה לא סר ממנו לעולם, והשכינה התדבקה בו תמיד. אשרי חלקו.
.186 ותהר האישה ותלד בן ותֵרא אותו כי טוב הוא. שנולד מהול. כי הברית נקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. וצדיק הוא הברית.
.187 אור השכינה שהאיר בו, ראתה. שבשעה שנולד, התמלא כל הבית אור, שכתוב, ותרא אותו כי טוב הוא. וכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. וכמו שהטוב ההוא סובב על אור, כן הטוב שכאן סובב על אור. ועל זה כתוב, כי טוב הוא. והכול היה בו, שהיה בו אור השכינה, וכן שנולד מהול."
שאלה: מה לדרוש קודם, השפעה או חיבור? מה יותר חשוב, השפעה או חיבור? לְמה להשתוקק יותר?
למה להשתוקק, להשפעה או לחיבור? חיבור זה הכלי, השפעה זאת הפעולה. אנחנו לא יכולים להשפיע אלא רק בזה שאנחנו מתחברים. פעולת החיבור זאת פעולה ההשפעה.
אין לנו למי להשפיע, אין לנו במה להשפיע, אלא על ידי חיבור בינינו כבר אנחנו עושים פעולת ההשפעה. זו שאלה טובה, כל פעולת ההשפעה שלנו היא עד כמה שאנחנו מתחברים.
תזכרו דבר אחד, זה כמו שאימא מבקשת מהילדים שלה, "תעשו לי טובה, אל תריבו. תתחברו, תהיו ילדים טובים". על ידי זה שהם מתחברים הם עושים לה השפעה. לכן פעולת החיבור זאת השפעה.
תלמיד: בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות":
"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."
שאלה: מה זה אומר שבפסח כל אחד צריך לדאוג לכשרות שלו?
בפסח במיוחד כל אחד צריך לדאוג לכשרות שלו שזה נקרא "שמירה מהחמץ". "חמץ" זה נקרא יצר הרע בהתגלותו בצורה הברורה. אז אנחנו צריכים לבער אותו מכל דבר, שלא יישאר באף רצון אפילו החלק הקטן ביותר מהכוונה על מנת לקבל.
תלמיד: זאת אומרת, כל הזמן באות מחשבות אגואיסטיות, וצריך כל הזמן להתנתק מהאגו?
כן. להתנתק מכוונה על מנת לקבל, מכוונה לעצמו. לכוון את הכול רק לצורך החיבור של הקבוצה.
תלמיד: וכל מה שאנחנו עושים מסמל לנו ניתוק מהכוונה הזאת?
לא הבנתי.
תלמיד: איך לעשות את זה. אני מחפש איך להגיע למטרה?
אנחנו צריכים רק לדאוג כל הזמן איך אנחנו מתחברים. לא לברר אולי כך, אולי כך, על ידי מה, זה פלוס, זה מינוס. לא. אלא איך מתחברים, כל הזמן לחשוב על טוב, כל הזמן לחשוב על החיבור. לא איפה יש לנו עוד חוסר חיבור, אלא רק חיבור.
אם אתה שואל איפה אנחנו צריכים לחפש את החמץ, אנחנו לא מחפשים את החמץ ולא יכולים לראות את החמץ, אלא את החמץ מוצאים לאור הנר. מתי? מתי שמשתוקקים לטוב, מתגלה הרע. וכשמחפשים את הרע אף פעם לא מוצאים אותו, חושבים שהכול טוב.
קריין: 188 בעמוד 312 בספר פסח, "ותצפנהו שלושה ירחים".
וַתִצְפְּנֵהוּ שלושה ירחים
.188" וַתִצְפְּנֵהוּ שלושה ירחים. רומז, שלא הוכרה מעלת משה בזוהר העליון עד שלושה ירחים. כי אז ניתנה התורה על ידו, והשכינה התגלתה ושרתה עליו לעיני כל. כמ"ש, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה'. וכתוב, ולא יָכלה עוד הַצפינוֹ. כי עד אותה שעה לא נודע דיבורו עם הקב"ה. ואז כתוב, משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
.189 ותיקח לו תיבת גוֹמֶא. רומז על הארון, שלוחות הברית באו בתוכו. תיבת גומא, ארון הברית. וַתַחְמְרָה בחֵמר ובזפת, כי הארון היה מחופֶה מבפנים ומבחוץ. זו התורה, שהחמיר אותה הקב"ה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.
.190 ותָשֶׂם בה את הילד. הוא ישראל, כמ"ש, כי נער ישראל ואוהבהו. ותשם בסוּף, שלא היה חיוב לעשות את מצוות התורה עד סוף, שבאו ישראל לארץ, לסוף ארבעים שנה. על שפת היאור, ע"פ הדיבור של המורים תורה וחוקה לישראל. ששפת היא כמו שפה ודיבור, והיאור, הוא לשון מורה.
.191 וילך איש. זהו הקב"ה, שכתוב בו, ה' איש מלחמה. מבית לוי, זהו הקב"ה שהלך מהמקום ששׁם חכמה עליונה, אבא עילאה, ואותו הנהר, אמא עילאה, מתחברים יחד ואינם נפרדים לעולם. שהלך ממקום היסוד דאו"א עילאין, מבית לוי, מלשון לווייתן, יסוד. שהִשְׁרה הלווייתן לשמחה בעולם, שהוא השכינה, כמ"ש, לווייתן זה יצרת לשחק בו. וייקח את בת לוי, זהו הקב"ה, המקום שאור הלבנה מאיר, השכינה.
.192 ותהר האישה. כלומר השכינה, כמ"ש, לזאת ייקָרא אישה. וזא"ת, שֵׁם השכינה. בתחילה הייתה בת לוי, יסוד דאו"א, הנקרא לווייתן. וכך זה ודאי, כי או"א בנו את הנוקבא. הייתכן שבתחילה היא בת לוי, ועתה אישה? כך זה ודאי, אישה מטרם שנישאת נקראת בת פלוני, ע"ש אבא ואמא שלה. ואחר שנישאת נקראת אישה על שמה עצמה. בת, אישה וכלה מדרגה אחת היא, השכינה.
.193 ותצפנהו שלושה ירחים. אלו הם שלושה ירחים, תמוז אב וטבת, שאין בהם גילוי השכינה, מחמת הדינים הקשים השורים בעולם. שמטרם שירד משה לעולם, היה נמצא למעלה עם השכינה, וע"כ התחברה עימו השכינה מיום שנולד. מכאן הרוחות של הצדיקים נמצאים למעלה בגן עדן, מטרם שירדו לעולם.
.194 מהו, ותיקח לו תיבת גומא? שציפתה אותו בסימנים, שיהיה נשמר מאלו דגי הים השטים בים הגדול, הקליפות והמזיקים. כמ"ש, שָׁם רֶמשׂ ואין מספר. והיא ציפתה אותו, להיות נשמר מהם ע"י ציפוי כבוד של שני צבעים, לבן ושחור.
החֵמר לבן ימין, והזפת שחור שמאל, המעורב במלכות דמדה"ד, שאז נהפך האדום שבו לשחור. והניחה את משה, קו אמצעי, ביניהם, שיהיה נודע עימהם, בדעת, קו אמצעי, כי עתיד לעלות ביניהם בזמן אחר, לקבל התורה.
.195 ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. בת פרעה באה מצד שמאל של דין הקשה, לרחוץ על היאור. על היאור הוא בדיוק, ולא על הים. כי הים רומז על המלכות דקדושה, אבל היאור הוא דין הקשה שמצד שמאל, שהמצרים עשו אותו לעבודה זרה שלהם. וכיוון שבת פרעה רחצה שם, נמצאת גם היא מדין הקשה ההוא.
.196 הרי כתוב, ומַטְך אשר הכית בו את היאור. ומשה לא היכה אלא את הים. ולמה הכתוב גם קורא לו יאור? אלא יאור, הוא שהיכה אהרון ע"י משה, והשווה הכתוב כמו שהוא עצמו עשה זה.
.197 כמ"ש, ויימלא שבעת ימים אחרי הַכּוֹת ה' את היאור. אע"פ שאהרון היכה אותו. אלא על שבא מצד הקב"ה, קרא לו הכתוב, אחרי הכות ה'. כן אח"כ קרא לו ע"ש משה, משום שאהרון עשה על פיו.
ונערותיה הולכות על יד היאור, הם שאר המחנות הבאים מצד ההוא של היאור.
.198 ותפתח ותִראהו את הילד. כתוב, ותראהו. הלוא, ותרא, היה צריך לומר? אין דבר בתורה, שאין בו סודות עליונים ומכובדים. אלא שהרושם של המלך והמלכה, ת"ת ומלכות, ו' ה', נמצא בו. וע"כ כתוב ותראהו, עם אותיות ה' ו' יתרות. ומיד, שראתה את זה, כתוב, ותחמול עליו. עד כאן מדבר הכתוב למעלה בעולמות עליונים, מכאן והלאה מדבר למטה, חוץ מהכתוב הזה."
תלמיד: היום בערב כל המשפחות שלנו מצטרפות אלינו. אני מתרגש כי הילדים שלי עם החתנים גם מצטרפים לערב החג.
יפה.
תלמיד: הייתי רוצה לשאול אותך איך אנחנו מקבלים אותם? איך נהיה איתם כך שנחמם את הלב שלהם, שירגישו שאנחנו תומכים בהם ואוהבים אותם.
אנחנו צריכים במשך הערב לדבר בצורה ברורה. לא בצורה קצרה, ברמזים, אין לנו צורך, אנחנו יכולים לקרוא כאן את ההגדה ולהסביר אותה ברמה שלנו, אלא שם אנחנו צריכים לעשות את זה לנשים, לילדים, לאורחים שלנו, בצורה קלה יפה.
איך עושים את זה? אני לא יודע בדיוק, אני בספק שאני מסוגל. תחשבו איך, ושיהיו הרבה שירים.
תלמיד: ולא להכריח אותם לאכול מרור.
כן, לא להכריח אותם לאכול מרור.
תלמידים: חזרת.
כן, בדרך כלל זה חזרת. גם לא להתגאות בזה, "תראו כמה שאני לוקח". זה ברור שאין פה במה להתגאות. לא על זה צריכה להיות התגברות.
שירים, יחס יפה, שמח, זה מסמל גאולה. לחשוב עליהם, לכבד אותם, נשים וילדים. בקיצור, שיהיה נעים, זה קודם כל. כמה ששומעים שומעים, כמה שלא שומעים לא צריך לשמוע, העיקר שישתתפו כך בצורה חיה ובקלות.
תלמיד: אני מאוד מתרגש לקראת ערב החג הזה.
אתה תחשוב שיהיה להם טוב. אתה הבאת אותם, תטפל בהם וזהו. אפילו אל תחשוב על החברים בכלום.
רב"ש מסכן היה צריך לערוך סדר פסח אולי לשמונים, מאה איש. היה לו בלגן גדול, הוא היה סובל מזה מאוד. למחרת אני אכלתי אצלו, הוא הזמין אותי, ישבנו יחד, אכלנו, הנכד הקטן שלו היה משרת אותנו, והוא סיפר לי עד כמה שחייב לעשות, מה לעשות. זו הגשמיות, זה יציאת מצרים, זה הסיפור, הילדים שואלים מה נשתנה, ככה זה, צריכים לעבור. למרות שעד שהוא נתן לכמה נכדים לשאול, והיו לו אולי מאה נכדים, אני לא יודע כמה, אני לא חושב שהוא ידע איך קוראים בשמם, עד כדי כך, כך בהתאם לזה למחרת הוא היה ממש סחוט. זה היה נמשך ונמשך עד אחת, שתיים בלילה, והוא רגיל בשעות האלה כבר לישון, והיה איש מבוגר.
לכן אני אומר לך, אתה תטפל בהם שהם יצאו ברכוש גדול, כאילו שהגיעו לגאולה. ואתה תשרת.
שאלה: רציתי לשאול בעקבות השיעור ולקראת החג. בשעה הראשונה של השיעור שמענו אותך אומר אולי ארבע או חמש פעמים בתשובות לשאלות של החברים, "אנחנו מדברים על זה כבר עשרות פעמים", או משהו כמו "אני אומר ואתם לא שומעים", אני לא זוכר את המילים המדויקות. ורציתי לשאול אם יש משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו במיוחד בחג הזה כדי שלא נחמיץ את ההזדמנות שוב.
כן, חיבור. אין יותר. זו מילה מיוחדת, זה צופן של כל התיקון דאדם הראשון. לזה הבורא מצפה כדי להתגלות בזה. זה הכול.
תלמיד: חלק מאיתנו לא יוכלו להיות יחד עם החברים הערב.
אז מה, לא נורא, שום דבר לא יקרה.
תלמיד: איך לא להרגיש שאני מתאבל על זה שאני לא נמצא עם החברים, אלא דווקא להיפך?
אל תתייחס לחיצוניות, זה חיצוניות, אתה בלב ונפש איתנו. ביום שישי כמו שהיום לפני 37 שנה, היינו עם רב"ש אצל רופא בבילינסון, והרופא אמר, מיד להיכנס לטיפול. ביום ראשון היה חג השבועות, בחג השבועות כולם באים, כל החסידים, כל התלמידים, והרופא אומר, "לא". הרופא היה גרוזיני, אז הוא אומר לי ברוסית בשקט, "הוא חייב להיכנס לטיפול מיד", וכך רמז שזה יכול להיות סרטן. אחר כך התגלה שלא, אבל זה היה בספק גדול מאוד. הוא התייעץ עם כל מיני אנשים, אני ממש עשיתי שם עבודה גדולה בשקט. אנחנו היינו 30 יום בבית חולים. הרופא אמר, רב"ש נכנס. אם הרופא אומר, אין ספק, זהו, "ניתן לרופא רשות לרפאות". קודם בורא, אחר כך רופא. ולא שלא אכפת לו, אלא הוא לא נמצא בחג הזה, יעשו בלעדיו.
כך אתה, יש דברים שאנחנו חייבים לעשות אותם בכל מיני צורות אחרות. שום דבר לא קורה, אתה לא מפסיד מזה. עוד יותר, הבורא מסדר לך בכוונה גלות, שתרגיש קצת גלות. יפה. הם חושבים שהם כבר בגאולה, זה סתם, ולך הוא נותן הרגשת הגלות.
תלמיד: אני כבר מצטער שאני עושה את ערב פסח עם המשפחה, הייתי צריך לעשות אותו פה ולוותר על כל הרעיון.
לא, זה טוב לנו וטוב להם.
תלמיד: זו פשוט ההרגשה שלי.
טוב מאוד.
תלמיד: לגבי להחזיק את הגדול מהחבר, קטן מהחבר ושווה לחבר, ודווקא בצורה ההומוגנית הזאת למשוך את המאור.
מה אני יכול לעשות אם הבורא הביא לי חברים כאלו. אני לא בחרתי בהם, אני רק צריך לקבל אותם מפני שהוא הביא לי אותם, וכנראה שהם בדיוק אותן התכונות שאני צריך לחבר אותן לתכונתי, למלכות, כט' הראשונות. שהם יותר גדולים ממני, יותר מכובדים ממני, צריך להשתחוות כלפיהם, לקבל אותם, ועל ידי זה להגיע לכלי השלם.
תלמיד: ואיך יחד עם זה להיות יותר גדול מהם?
אני גדול מהם בזה שאני אומר שהם תלויים בי ולכן אני משקיע את עצמי בהם. זה נקרא "גדול". "גדול" בזה שאני הולך לשרת אותם, שהם בלעדיי לא יוכלו להגיע לשום דבר.
תלמיד: זאת אומרת, השלמות שלהם תלויה בי?
השלמות שלהם תלויה בי, ודאי. השלמות שלי תלויה בהם, כמו ששלמות הבורא תלויה בי.
תלמיד: ומה זה השוויון?
השוויון זה, שבסופו של דבר כשאנחנו פועלים כך, בצורה עגולה בקבוצה, אנחנו צריכים לדאוג לשוויון.
תלמיד: השלמות של הבורא תלויה בי?
ודאי, איך הוא יתגלה אם אני לא אגלה אותו? מה זה נקרא "לעשות נחת רוח לו"? נחת הרוח שלו תלויה בי.
תלמיד: רב"ש כותב במאמר, שאדם צריך להתגבר בתפילה, האם בהתגברות הזאת, יש חלק שבו אני צריך לעשות איזו פעולה ויש חלק שהבורא צריך לעשות? כתוב שאדם צריך לתת את חצי השקל שלו, אז קודם כל אני צריך להתאמץ בחיבור, ואם כך איפה אני מכניס את הבורא? אתה מבין את הבלבול שלי?
אתה תאכל אותו לבד ואולי ייצא לך משהו. תלעס את המרור.
שאלה: למה בעל הסולם כותב שחגים יותר חשובים מפעולות מצוות? חגים זה מכאניקה, המצוות הן אהבת הזולת. למה יותר חשוב חג מפעולת מצווה?
מנהגי ישראל חשובים יותר. כן, כי מנהגי ישראל הם כאילו אבני דרך שאנחנו צריכים לעבור כדי לקבוע את המדרגות שלנו, והמצוות הן הדברים הפרטיים בזה. כן, "מנהג ישראל קודש הוא".
שאלה: יש לי בלבול קטן. איך אפשר לדבר על השפעה מתוך מילים שבהגדרתן אתה מדבר מתוך תכונת קבלה? למשל כשאתה אומר "גדול", אז זה אמור להיות גדול מתוך האגו. אולי בהשפעה זה צריך להיות משהו יותר עדין, יותר זך, אבל כשאתה אומר "יותר גדול" אז לא ברור לי.
גם קבלה, גם השפעה, הכול זה ביצוע בתוך הרצון. לכן אנחנו מתייחסים לשניהם באותה מידה, גרמים, קילוגרמים, לא חשוב במה, אנחנו מודדים גם את זה וגם את זה. כי הרצון הוא שמבצע גם את פעולת הקבלה וגם את פעולת ההשפעה.
תלמיד: ביחס למה ניתן למדוד את ההשפעה?
ביחס לרצון. אותו רצון לקבל, כלפיו מודדים את ההשפעה וכלפיו גם מודדים את הקבלה.
תלמיד: זה רצון שהיה כבר או ביחס לרצון חדש?
בסדר, אנחנו צריכים להשוות, אז אנחנו משווים את זה בצורה כזאת. מה עוד לעשות.
תלמיד: ביררנו שכל ההשוואה הזאת לא עובדת.
חברים, אני לא יכול לדבר איתכם על דברים שאתם לא נמצאים בהם. איך אפשר לדבר על זה? אי אפשר לדבר על דברים שהם נעלמים, שהם סתם מלים ריקות. נבוא, נראה, נרגיש, אז נוכל לשוחח. "טעמו וראו כי טוב ה'"2.
תלמיד: היום בביעור חמץ שמעתי אותך אומר שכל אחד צריך לרצות שהחמץ שלו יישרף.
כן.
תלמיד: ואם שמעתי נכון, אמרת שאתה מרגיש שלא כולם כל כך רוצים בזה, שהוא יישרף.
כי הם לא גילו עדיין את הכרת הרע בחמץ, אני לא מרגיש שהאגו שלי הוא האויב שלי, אני מרגיש שעל ידו אני נהנה מהחיים, מה אני אעשה. ואם אני נהנה מהחיים אני לא רוצה להתפטר ממנו, להיבדל ממנו. אם הייתי רואה שהוא כסרטן בפנים, שהוא עושה לי את כל החיים מוות וממש אני סובל יום יום וכל רגע ומתקרב למות ודווקא בגללו, אז הייתי עוקר אותו בסכין ממש, מוציא אותו מתוך הגוף שלי.
תלמיד: והכרת הרע הזו קורית רק מתוך העבודה דווקא לכיוון החיבור, לא לכיוון הגילוי.
לכיוון החיבור על ידי המאור המחזיר למוטב שמראה לך איפה אתה ולמה אתה לא יכול להתחבר.
שאלה: אם אני רוצה לשרוף את החמץ מזה שהוא גורם לי סבל, אז מה ההשפעה פה?
ה"חמץ" זה נקרא כוונה על מנת לקבל. לא רצון, אלא כוונה על מנת לקבל, אותה אתה רוצה לשרוף כדי להשתמש באותו רצון בעל מנת להשפיע. זה נקרא "תחיית המתים".
תלמיד: אבל אם ה' גורם לי לעשות את הפעולה הזאת כי אני מרגיש שאני סובל.
על מה?
תלמיד: על מה שאמרת קודם, שהחמץ הוא בבחינת "טוב לי מותי מחיי", אני מעדיף לשרוף אותו.
למה, למה אתה רוצה לשרוף אותו? מי ייהנה מזה שאתה שורף?
תלמיד: באגו שלי אני שומע שאני שורף אותו כי לי זה רע.
כן, יכול להיות דבר כזה, אם לא יהיה לך רע איך תשרוף? שריפה היא מוות סופי שלא נשאר ממנו כלום, כי עפר כבר לא מחייה שום דבר. אם אתה שורף משהו, גמרנו, זה ביעור מהעולם. אז למה? מה רע לך בזה?
תלמיד: השאלה הזו לא מבוררת אצלי עדיין.
טוב מאוד, אז לפחות לא מבוררת, אתה לא יודע בשביל מה להתפטר מהכוונה על מנת לקבל, למה אני צריך להפסיק ליהנות לעצמי. כי כנראה כנגד זה אני צריך להרגיש שאני בזה מונע נתינה דרך הקבוצה לבורא. קבוצה, זה לא נראה לי משהו חשוב מאוד שאני כל הזמן אדאג לו יותר מאשר לעצמי. ובורא זה עוד יותר, אני בכלל לא מרגיש אותו. ולכן לשרוף את מה שאני נהנה ממנו עכשיו בינתיים, אני לא מסוגל.
(סוף השיעור)