שיעור בוקר 22.06.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 1497. אגרת מ'

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש כרך ב' עמוד 1497 את איגרת מ'.

אגרת מ'

ב"ה יום ל"א למב"י פה מנשסתר

לכבוד התלמידים שיחיו

הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.

הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו. כידוע שכללות האדם מתחלקת לשני אופנים: למציאות ולקיום המציאות. מציאות נקרא זה שהאדם מרגיש את עצמו לבחינת חסרון ולבחינת רצון לקבל תענוג. וקיום המציאות הוא התענוג וההנאה מה שהוא מקבל, שבזה ניזון הגוף ויכול להתקיים, אחרת הוא מוכרח לאבד את עצמותו ולהיות נעדר מהעולם. שזה ענין: "אשר ברא אלקים", היינו את המציאות. "לעשות", היינו קיום המציאות.

וקיום המציאות מתחלק לג' אופנים: א' הכרחיות, שבלעדיו תתבטל המציאות. היינו שמוכרח לאכול לכל הפחות פעם ביום לחם יבש וכוס מים, ולישון כמה שעות על ספסל בלא הפשטת מלבושיו, וגם לא בבית רק בחוץ, היינו ברחוב או בשדה, ובזמן הגשמים בכדי שלא ירטב ויתקרר יכנס ללון בתוך איזה מערה, וגם מלבושיו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי. וזה מספיק לו, משום שאינו רוצה רק לקיום המציאות ולא יותר.

ב' היינו כמנהג בעלי בתים הרגילים החשובים, שיש לו בית ורהיטים וכלי בית ומלבושי כבוד וכדומה.

ג' שיש לו תשוקה וחשק להתדמות לעשירים, שיש להם הרבה בתים ומשרתים ורהיטים נאים וכלים נאים. והגם שהוא לא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים בזה, שכל תקותו היא רק להגיע לחיות חיי מותרות ונותן כח ומרץ ויגיעה רבה אך ורק להגיע לדרגת עשירים.

ויש בחינה ד' הנוהגת בכל שלשת הבחינות הנ"ל: היינו שאם הרויח לצורך היום כבר אינו דואג דאגת מחר, אלא כל יום נחשב אצלו שזה כל שנות חייו, כמו שבעים שנה. וכמו שטבע האדם לדאוג עבור שנות חייו של שבעים שנה שיהיו כל צורכי קיומו, אבל לאחר פטירתו אינו דואג, כמו כן אצלו יום נחשב לכל שנות חייו וחושב שיותר לא יחיה. ואם הוא קם לתחיה גם למחרת, דומה עליו כמו שבא לעולם בדרך גלגול ויש עליו לתקן מה שקלקל בגלגול ראשון, היינו שאם לוה ממישהו כסף, נמצא שעשה חוב, אזי למחרת - היינו בגלגול שני - משלם לו, שנחשב לזכות. ובעיקר כל החובות שהוא עשה למישהו או מישהו עשה לו חובות הוא מתקן הכל בגלגול שני. וכמו כן למחרתיים נחשב לגלגול שלישי וכן הלאה.

ועכשיו נבאר את ענין הנ"ל. היינו, שעל ידי אהבה מוכן האדם לתת ויתורים. ויש לפעמים שיש לאדם אהבת ה' - שמוכן לוותר על בחינה ג', היינו על חיי מותרות, מסיבת שהוא רוצה לתת חלק זמן ומרץ בכדי לתת איזה מתנות לה' שעל ידי זה יקנה אהבת ה' (כנ"ל באהבת חברים). היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש שבכדי לקנות אהבת ה' הוא מוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה ב', היינו על חיי בעלי בתים החשובים, ולחיות רק על הכרחיות בלבד.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש את מדת גודלה של אהבת ה', שמוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה א', היינו על חיים של הכרחיות, אע"פ שעל ידי זה תתבטל מציאותו אם לא יתן לגוף את מזונותיו הזקוקים לו.

ויש לפעמים שהאדם מוכן לוותר על מציאותו ממש, היינו שהוא רוצה לתת את הגוף שלו שעל ידי זה יתקדש שם שמים ברבים אם תהיה לו ההזדמנות להוציא את זה לפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו".

ובזה נבין את מאמר חז"ל: "ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך". והיינו כנ"ל: מדרגה ראשונה של האהבה היא על קיום המציאות, היינו מזונותיו של הגוף, שהוא על ידי רכוש וקנינים, היינו ויתורים על ג' בחינות הנ"ל בקיום המציאות. מדרגה שניה היא "בכל נפשך", היינו ויתור על מציאותו ממש.

וזה יכולים לקיים על ידי יצר הטוב, היינו על ידי הכפיה, שנותן לגוף להבין שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ומשפיעים לה', מזה שמהנה ומשפיע לעצמו. אבל בלי הנאה ותענוג אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי האדם המצער את עצמו אנו מוכרחים לומר שיש לו תמורת זה איזה תענוג, או שמרגיש את התענוג בשעת מעשה, או שמקוה - היות ויסורין ממרקין אזי יזכה לאחר זה לתענוג נפלא תמורת היסורים; שישיג את התענוג בעולם הזה, או שיש לו תענוג בזה שמאמין שיקבל הנאה בעולם הבא. היינו, שיש לו תענוג מבחינת אור פנימי, או מבחינת אור מקיף, היינו מבחינת העתיד.

אבל אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג. רק יש הרבה בחינות בלשמה, היינו בבחינת השפעה: (האדם צריך לדעת) "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמקבל תענוג בזה שהוא משפיע לה'. ו"משפיע על מנת לקבל", היינו שמשפיע לה' ועל ידי זה יקבל דבר אחר, לא חשוב מה שיש, עולם הזה או עולם הבא או השגות או מדרגות גבוהות.

אלא האדם צריך להיות "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמזה שמשפיע לה' יהיה לו התענוג הנפלא, כמו שהוא באמת לזוכים לזה. וצריך לשפוך שיחו לפניו ית' שיתן לו את ההרגשה הזו לאהוב את ה' מחמת גדלותו ית'.

ואם עדיין לא זכה, צריך להאמין ולכוף את גופו שזה תענוג נפלא וחשיבות גדולה, ולאהוב את ה' מחמת חשיבותו ורוממותו ית'. אבל דבר אחד צריכים לדעת: בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום דבר בשלמותו.

ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'.

אקצר מכתבי מפני קדושת השבת. ואני חושב ש... יהיה לו היכולת לקבל תירוצים על שני מכתבים שקבלתי ממנו, ונהנתי מאד ממכתביו. ואני מתפלא על ... שהוא היה רגיל לכתוב לי מכתבים וזה זמן רב שלא קבלתי ממנו מכתב, נא להודיעני משלום בריאותו. וגם ל... מגיע תודה רבה עבור מכתביו שאני מקבל לסרוגין ממנו, וגם ל... עבור המברק. כנראה ש... לא יודע את כתובתי.

ידידכם

ברוך שלום באאמו"ר

מוהרי"ל זצ"ל אשלג

שאלה: רב"ש כותב בתחילת האיגרת "כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים." איך להרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה, איך להגיע להרגשה כזאת?

זה תלוי בסוג הקשר ביניכם. האם אתה מכיר את היחס שלו אליך בזמנים הטובים ביניכם ובזמנים לא כל כך טובים, ואתה רואה שבאמת היחס שלו, הוא תמיד יוצא לכיוון הטוב, זה חובה שיקרה.

תלמיד: צריך לחפש את ההרגשה הזו, שהחבר כל הזמן רוצה בטובתי, בכל מצב שאני עובר?

אחרת אתה לא תדע אף פעם מה היחס האמיתי שלו אליך.

שאלה: כתוב "לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו," איך לדעת מה מתוק לחיך חברו?

לבקש שהבורא יגלה לך.

תלמיד: שהבורא.

כן, שהבורא יגלה לך מהו הטעם של חברך בהתאם למה שאתה עשית לו.

תלמיד: הוא ממש נותן דוגמה על דברים שבשבילי הם מה בכך, אבל לחברו הם מאוד מאוד חשובים.

כן, נכון.

תלמיד: אז אני צריך לדעת מזה.

כן.

תלמיד: לבקש מהבורא, לא מהחבר.

לא, החבר לא נמצא אולי בבירורים כאלה, ואסור לך לבלבל אותו עם בירורים שלך.

תלמיד: זאת אומרת זו עבודה פנימית.

כן.

תלמיד: לבקש מהבורא לדעת מה טוב לחבר ואז לבקש מהבורא שימלא את החבר עם מה שהוא צריך או שזה אותה בקשה?

נגיד שככה זה. להמשיך.

שאלה: איך לתת לחבר מתנה לא בתור צדקה אלא מאהבה?

גם את זה האדם צריך לבדוק לעצמו ולעטוף את הנתינה שלו כמתנה ולא כצדקה. זאת אומרת, לעטוף אותה באהבה.

תלמיד: הוא כותב, "רק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו," איך להגיע למצב של הדדיות כזו, שגם אני נותן מתנה לחבר כמתנה ולא צדקה וגם שהוא נותן לי? איך הדואליות הזו מגיעה?

קודם כל זאת לא בדיוק דואליות, דואליות זה משהו אחר. כאן אתה רוצה שהחבר שלך ירגיש את המתנה שלך, את הנתינה שלך כמתנה יקרה, כמו שאתה רוצה שהוא ירגיש כך, ומה הלאה?

תלמיד: אז הוא כותב, "רק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה", מה זה אומר?

ששניהם מתכוונים למתנה, כן.

תלמיד: אז זה לא עניין של דואליות? או שאולי אני מפספס פה.

לא, זה בסדר, זאת אומרת שהשני שנותן עכשיו מתנה לחבר, הוא מרגיש שהוא נותן מתנה ומרגיש מהחבר שהחבר מקבל את זה כמתנה, והיחס של החבר אליו, למי שנותן המתנה, זה היחס כמו שצריך להיות ממקבל המתנה, וגם כמו שרוצה לענות על המתנה.

תלמיד:  אפשר לתת מתנה בלי עזרת הבורא?

לא.

תלמיד:  אז המתנה האמיתית היא בקשה מהבורא עבור החיסרון של החבר?

המתנה האמיתית היא מתנה לחבר, שהבורא יצטרף לזה.

תלמיד: אפשר להגיד שכל המהלך הזה הוא בעצם מתנה לבורא, כי אם מעלים רצון של חבר, חיסרון של חבר לבורא, אז הבורא נהנה מזה שיש לו עכשיו את מי למלא.

כן, נכון.

תלמיד: בוא נרד לבסיס, איך אתה בכלל מגיע להרגשה שיש לך חברים שאתה צריך לתת להם?

חבר מהמילה חיבור, ואנחנו צריכים להשתדל לראות בסביבה שלנו, סביבה של חברים. וזה תלוי איך אני מתייחס אליהם. קודם כל זה תלוי בי. לא קורה לך שלפעמים אתה נמצא ב"כאסח" עם מישהו ואחר כך פתאום זה עובר ואתם נעשים קרובים, אחר כך זה אולי שוב מתקלקל?

תלמיד: אני לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה אומר "זה פתאום הסתדר", מה זה פתאום הסתדר? יש אינטרסים, יש רצונות שונים ואז אפשר להגיע לאיזה פשרות, הסכמות, אולי אם אתה מדבר על זה?

כן, בסדר.

תלמיד: אבל ההרגשה הזאת של חברים, אין חברים, לא יודע למה אתה מתכוון בזה פשוט?

אני מתכוון שיש אנשים שאני מסתכל עליהם בעין טובה ורוצה שהם יתקרבו אלי, ואני אליהם יותר קרוב, ונרגיש זה את זה יותר פנימי, כל אחד בשלו וכך אנחנו נהיה יותר קרובים, עד שנתחבק יחד ונרגיש שאין בינינו שום דבר חוץ מהקשר הזה בינינו שבו אנחנו נרגיש את הבורא שמחבק אותנו ורוצה שככה אנחנו נמשיך.

תלמיד:  אני לא איתך.

לא יודע מה זה לא איתי, אז עם מי אתה?

תלמיד: כשאתה קורא את הספר הזה אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לך חברים, שאתה יודע על מה מדברים. שהמונחים שלנו הם אותו דבר, אבל זה לא ככה במציאות, לא כל אחד עכשיו מתייחס כמו שאתה אומר, גם אם אתה נותן יחס, אתה דואג ואכפת לך, אתה משתדל כלפי מישהו אחר, אבל זה לא אומר שזה אוטומטית חוזר אליך?

לא, אבל אם בכל זאת אני רוצה כך להרגיש, אני לאט לאט מתקרב להרגיש.

תלמיד: יש לך אנשים כאלה שאתה אוהב אותם בלי מחיצות, בלי כל הקשקושים?

לא.

תלמיד: אין לך אנשים כאלה?

לא, אין. אבל אם אני עושה חשבון, אם אני רוצה להתייחס אליהם כך, אז אני משתדל ומשקיע כוחות, ואז אני מגלה את קרבתם אלי. אחרת לא יהיה קשר, היצר הרע תמיד ימחק את הקשר בינינו.

תלמיד: זה נכון שתמיד זה נמחק.

כן. זה כדי שאני אחדש את הקשר הטוב הזה בינינו יום יום.

תלמיד: אבל לא תמיד יש לך שותפים כאלה כמו שאתה מתאר, שמתגלה יצר הרע ואז הם באים אתך לתקן בטוב. כל מי שאתה רואה בעין הבשר הזאת, הוא שועל, נוכל או רמאי, בוגד או שקרן.

אני מסתכל לא על החברים אלא עלי, שכך אני רואה אותם. כך אני רואה אותם שהם כאלו, שהם רעים, גנבים, זו ההסתכלות שלי, לא ההסתכלות שלהם. כאן מדובר איך אני אקבע שכל החברים שלי בקבוצה טובים, איך אני אעשה את זה. אז הוא אומר כך, אל תסתכל עליהם, אל תעשה להם חשבון, שהוא עשה תמיד טוב לכולם והוא עשה תמיד רע לכולם, ההוא רמאי וההוא גנב, אלא אתה חייב להביא אותם בהרגשה שלך, בידיעה הפנימית שלך, לכך שהם כולם טובים, לא חשוב מי.

תלמיד: על בסיס מה אתה אומר את זה?

על בסיס מה שאני רוצה. אני מתחיל מזה שאני קובע שכולם טובים. למה? כי לכולם יש קשר עם הבורא, ואם אני מתייחס אליהם כמו דרך זכוכית, אז אני רואה מאחוריהם את הבורא. ואם אדם מתנהג אלי לא בדיוק כמו הבורא, אז הזכוכית הזאת היא מלוכלכת.

תלמיד: אתה יכול להגיד את זה על כל דבר.

על כל דבר, נכון, כי זה תלוי בי.

תלמיד: אבל יש סוגי אנשים, לא עם כולם היחס שווה.

אני לא רוצה לקבוע, חוץ מדבר אחד, שהעולם, לפחות העולם שלי, מאתים וחמישים התלמידים האלה, כולם אנשים שקשורים לבורא וכולם טובים. כך אני רוצה לקבל, אני לא בודק אותם, אני מקבל אותם כך.

תלמיד: לפי איך שאתה מדבר, אז אין ערך למילה, להתנהגות, הכול יכול להיות ועל הכול תגיד שזה הבורא.

כלפי מה שאני קבעתי, זו אמת. מאין תיקח אמת אחרת? אם תסתכל, אז כולם גנבים, פושעים, שקרנים וכן הלאה, זה נכון.

תלמיד: כל החיים הם כך, אין אמת בכלום, אין משמעות לשום דבר בעולם.

נכון מאוד, אבל אתה יכול גם להעלות אותם בעיניך ולהגיד, "אני מקבל אותם כטובים. למה? כי כולם בני אדם שהבורא ברא. ולכן אני רוצה לראות בהם רק שהבורא נמצא בהם, שהוא מנהל אותם, מלווה אותם, את זה בלבד אני רוצה לראות בהם". למה אני לא יכול את זה לעשות?

תלמיד: כי החיים מלמדים אותך אחרת, אנשים הם לא טובים.

החיים, איך שאני רוצה כך אני אסובב אותם.

תלמיד: אז אני אספר לך סיפור קטן. גדלתי במושב, במושב הזה הכרתי מישהי שנאנסה המון פעמים. היא רצתה להתפרסם, הבמאי, המפיק אנס אותה בכוח, ילדים מהאזור שלי גם כן. יש מהם ששילמו ויש שלא שילמו עד היום. האם אלה אנשים טובים בעיניך, כאלה שצריכים לחיות היום? יש אנשים הרבה יותר גרועים, זו דוגמה עדינה. גם זה הבורא וכולם צדיקים?

אני יכול להגיד לך שיכול להיות שחלק מהאנשים הבורא קרוב אליהם יותר, ואז הם מרגישים שצריכים לשלם לך, וחלק מהם לא מרגישים ששייכים אליך וחייבים לך משהו.

תלמיד: יצר לב האדם רע מנעוריו, ומה שאתה אומר לי לא תופס. אתה אומר לי לראות את כולם כטובים, אבל זה לא עובד ככה, אתה יוצא החוצה עם העיניים האלה, זה לא עובד בצורה כזו. מה זה תראה את כולם כטובים כי הבורא עומד מאחוריהם? הבורא גם שם בהם את כל החוליים, הרצונות המעוותים. אחרי שאתה יוצא מהדלת הזאת, עולם כמנהגו נוהג.

אני לא רוצה להרגיש הבדל בין שאני יוצא מהדלת ונמצא בגרמניה או באוסטריה, לבין שאני נכנס מכאן לדלת אחרת ורואה שם את כולם רק צדיקים גמורים. אני לא רוצה כך להרגיש, אני לא רוצה כך לראות, אני לא רוצה לראות את האנשים ביצר הרע שלי, לא רוצה לשפוט אותם בצורה כזאת, אני רוצה לשפוט אותם כאילו הם ממש יצאו מהבורא, נקיים, זכים. כך אני רוצה לראות אותם.

איך אני אחזיק את עצמי בצורה כזאת שאראה את כל העולם כגן עדן, שכולם נמצאים באהבה? זה תלוי בי, אבל אני רוצה לראות אותם כך. ואז, אם אני אעלה לדרגה כזאת שבאמת אראה אותם כך, זה נקרא שהגעתי לעולם הבא. ואז אסתכל על המציאות הזאת, ודאי שראיתי אותם כולם בצורה רעה, כי אני ראיתי אותם בצורה רעה ולא מישהו אחר. וכך אני מסדר את עצמי בתוך העולם, לא חשוב איזה עולם, לעולם אין שום צורה, אתה נותן לו צורה.

שאלה: למדנו שעל ידי חוסר התיקון, על ידי היצר הרע, אני יכולה לעשות נזק לאחרים. האם הראייה הלא מתוקנת שלי שהיא דרך האגו שלי, היא בעצם הנזק שאני גורמת לאחרים?

כעיקרון זה תלוי באיזו דרגה אנחנו נמצאים, אנחנו והחברה שלנו. כך שצריך לתקן גם את עצמנו כמה שיותר מהר.

תלמידה: האם כשאני מסתכלת על חברים בעיניים אחרות, זה התיקון? איך אני משפיעה על כל המערכת כשאני מסתכלת?

את לא יכולה להגיד עליהם שום דבר, לא משנה באיזו צורה את רואה אותם. שום דבר את לא יכולה להגיד עליהם.

תלמידה: מה החשיבות לראות בעיניים טובות?

לתקן את עצמך.

תלמידה: למדנו שאנחנו יכולים לבקש צדקה מהעליון, לא לבקש מתנות. אם אנחנו מקבלים מחברים מתנה, האם זה טוב או לא לקבל אותה כצדקה?

זה לא טוב. זה בכלל לא טוב שאת מכלילה את מה ששמעת שם ומנסה למשוך את זה לכאן, אסור כך לעשות.

שאלה: איך לסדר בצורה נכונה את היחסים, את הקשר בין תלמיד, מורה ובורא?

התלמיד צריך ללמוד איך לראות את היחס הזה. ככל שהמורה שלו יהיה יחד עם הבורא וככל שהוא צריך לתקן את עצמו, בהתאם לזה הוא יתקרב לאמת.

שאלה: מהי הפעולה הכי יעילה בחיבור בעשירייה כדי לעורר אהבה בין החברות וכלפי הבורא?

להתקרב לכולם, להתקרב לאחרים.

תלמידה: יש חברות בעשירייה שאוהבות בצורה מאוד מסורה, והאוהב הוא תמיד גדול יותר, ובדרך כלל זה מעורר יותר אהבה. איך נכון לקבל את האהבה מהחברות? איך לאהוב אותן חזרה ועדיין להרגיש קטנה, או שצריכה להיות הרגשה של שוויון באהבה?

תחושה של שוויון.

שאלה: באגרת כתוב שכאשר שתי אבנים מתחככות, אז יוצאים ניצוצות. מה זה אומר, האם כשאנחנו נוגעים אחד באחר בלבבות אלו בעצם ההתנגדויות בינינו?

כן, יוצאות כל הסתירות, כל חוסר ההתאמה בינינו.

תלמידה: מאיפה יוצא החום במצב הזה?

החום מופיע כאשר למרות כל הניגודים האלה אנחנו רוצים בכל זאת להתחבר בינינו. מכאן נובע גם חוק פיזי.

תלמידה: החום הזה, האם הבורא נותן אותו?

את זה הבורא מכניס דווקא מתוך הניגודים שיש בינינו, ואנחנו רוצים למחוק אותם בינינו.

שאלה: איך האדם מקבל את היכולת להשפיע לבורא?

מהבורא, מלמעלה, דרך חברים הוא מקבל את זה. פשוט מאוד.

שאלה: הוא כותב שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' וגם היצר הרע יסכים להשפיע לו יתברך. האם כשגם היצר הרע יסכים להשפיע לו יתברך, הכוונה היא לקיום המציאות?

כן.

תלמידה: וזו תוצאה בלבד. לנו אין את היכולת לממש את קיום המציאות, או שכן?

אין, הכול עושה הבורא.

(סוף השיעור)