שיעור בוקר 07.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.11.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/LFrBYuuL?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב',

פרק א', עמ' ל"ט, אות ט'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', פרק א', עמוד ל"ט, אות ט' קטנה מתייחסת ל"בלתי דבוק".

פירוש אור פנימי לאות ג'

"ט) כלומר, שכל האור שיש בעגולים אינו אלא ממה שמקבלים מהקו, שהארתו היא בחינת הארה חדשה, שאין בו אלא ג' בחינות כנ"ל, ולפיכך הריהו משונה מן אור א"ס הסובב בבחינת אור עגול (עי' ח"א פ"ב אות ג'), וז"ש הרב שהוא "בלתי דבוק" באור א"ס, כלומר שאין צורתו של אור עגול של הכתר דעגולים, שוה לאור שבא"ס, כי השואת הצורה היא הדביקות שברוחניים (עי' לוח התשובות ח"א אות י"ב ועי' או"פ ח"א פ"ב אות א' ד"ה ומהאמור). וסובב, פירושו גורם מסבב."

שוב.

קריין: שוב, אות ט' קטנה.

"שהוא "בלתי דבוק" באור א"ס," העיגול הראשון הזה בלתי דבוק עם האין סוף. מה זאת אומרת? הוא רוצה להגיד כך, יש לנו עיגול אין סוף, ויש לנו העיגול השני, וביניהם יש צינור, קו (ראו שרטוט מס' 1). צינור זה כלי וקו זה כלי פלוס אור, אז בא מהאור הסובב אור, ונכנס בפנים, בתוך הקו, ומגיע לעיגול השני, שהוא עיגול ריק. איך הוא נקרא?

תלמיד: חלל הפנוי.

לא. וכשהוא מלא איך הוא נקרא?

תלמיד: גלגל.

"עיגול" זה כלי, ו"גלגל" זה עיגול ואור, או כלי ואור, לא חשוב.

אז הוא שואל, במה העיגול הזה נמצא לא דבוק, כי יש הפרש ביניהם, עם האין סוף?

"ט) כלומר, שכל האור שיש בעגולים אינו אלא ממה שמקבלים מהקו, שהארתו היא בחינת הארה חדשה, שאין בו אלא ג' בחינות כנ"ל, ולפיכך הריהו משונה מן אור א"ס הסובב בבחינת אור עגול (עי' ח"א פ"ב אות ג'), וז"ש הרב שהוא "בלתי דבוק" באור א"ס, כלומר שאין צורתו של אור עגול של הכתר דעגולים, שוה לאור שבא"ס," כי הוא כבר אור הכתר, הוא כבר מוגבל. צורתו הוא כעגול, אבל התכונה שלו, העוצמה שלו היא לא של אור האין סוף.

האור מקבל את תכונות הכלי. אם הוא עבר דרך הצינור, אפילו שאחר כך נכנס לתוך הכלי העגול, הוא בכל זאת שומר על הצורה הקודמת שעבר אותה.

אתם יודעים איך? יש ים כנרת ובתוך ים הכנרת יש את הירדן, ואלו שתי צורות של מים שלא מתערבבים זה בזה. אתם יודעים את זה, גם בים יש כאלה דברים, נגיד Gulf Stream, כל מיני כאלה זרמים, שהם לא מתערבבים. יכול להיות שוני במים, מים שונים מאוד, בטבע, באיכות, בהכול.

כי האור עבר דרך הצינור, זה היה "כתר", אבל הוא עבר אותו, הוא קיבל ממנו התרשמות, הוא כבר לא יכול בעיגול לחזור לאותה צורה קודמת. הוא מקבל כלפי הכלי הנוכחי צורת אין סוף, אבל זה אין סוף ועיגול ללא הגבלות, בשווה וכן הלאה כלפי הכלי דחכמה. והוא כבר לא יכול להיות באותה צורה כמו שקודם, יש בו כבר רושם מיושר, והרושם הזה נשאר, הוא כבר לא יכול להיפטר מזה.

וכך זה עד הדרגה האחרונה שברוחניות דרך כל העולמות מאין סוף עד המחסום. והמעניין הוא, שבעלייה ממטה למעלה, במידה שאדם תופס איזשהו כלי באיזו דרגה רוחנית, אז יש לעומת הכלי הזה הרגשת האין סוף, יש לו הרגשת העיגולים, לאיזה עיגולים הוא משתווה. זאת אומרת, איזו מידת אין סוף הוא כבר השיג.

אז אני לא יכול להשיג מידת אין סוף בכלי דיושר, בכלי דיושר זו העבודה שלי. בכמה אני משתווה לבורא, את זה אני מרגיש בכלים דעגולים. זאת אומרת, עד כמה אני חוזר לאין סוף במידות, מידות, מידות של התקרבות זה על ידי העבודה ביושר, אבל ההשגה היא, ההרגשה היא בעיגולים.

שרטוט מס' 1

תלמיד: זה יהיה נכון לחשוב שהצינור זה מסך ולא כלי?

צינור זה מסך, הכלי זה מסך.

תלמיד: אבל מסך זה חלק מהכלי.

לא, זה לא חלק. מסך זה הכלי. אחרי צמצום א' כלי זה מסך ואור חוזר. העביות זה לא כלי. כלי זה נקרא לפי מה אתה מקבל, מאבחן את הדברים, הכול זה מסך, מידת ההשפעה.

קריין: אות י' קטנה מתייחסת "שאם יתדבק בו".

"י) כלומר, אם היתה הארתו ג"כ בכל ד' הבחינות כמו אור א"ס, שאז היתה צורתו שוה ודבוקה בא"ס, וא"כ היה מתבטל בא"ס ובלתי ניכר לגמרי."

לכן לא יכול להיות ששני העיגולים האלו יהיו שווים, יש הפרש ביניהם במידת המדרגה דיושר. אז כל מדרגה ומדרגה דיושר היא מביאה את הנברא מעיגול לעיגול. מעיגול יותר מצומצם, קטן, לעיגול יותר גדול, יותר גדול, כי בעיגולים, ככל שהעיגול יותר גדול, הוא יותר עליון.

תלמיד: באות ט' בשורה "בחינת", הוא אתה אומר "שאין בו אלא ג' בחינות".

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שזה גם עניין איכותי.

לא, כי הכתר כבר היה, הוא כבר השתמש. כמו שיש לנו בע"ב לעומת גלגלתא.

תלמיד: זה לא שלא משתמשים בבחינה ד', שהמסך הוא מעל בחינה ד', לא לזה הוא מתכוון?

כתוב, "שיש בעגולים אינו אלא ממה שמקבלים מהקו, שהארתו היא בחינת הארה חדשה, שאין בו אלא ג' בחינות".

תלמיד: אחרי זה באות י' הוא אומר "כלומר, אם היתה הארתו ג"כ בכל ד' הבחינות כמו אור א"ס".

אני לא תופס את השאלה שלך.

תלמיד: האם הוא מדבר פה על זה שבקו אין שימוש בבחינה ד' בעצם? הוא רוכב על בחינה ד'.

גם בזה, זה גם נכון, שהקו עושה מסך על בחינה ד', ומדבר על ג' בחינות. אבל לא ג' בחינות וד', כמו שאנחנו סופרים את זה, אלא הכוונה בג' בחינות וד', שג' בחינות זה השפעה וד' זה קבלה. אלו סימנים, זה לא שאז בבחינה ג' אני יכול להשתמש כרגיל, וזו בשבילי השפעה.

זה סימן. אם אנחנו מדברים שאפשר לעבוד רק בג' בחינות ולא בבחינה ד', זה סימן בלבד שמשתמשים בכלים דהשפעה. כי בכל העביות, מה שלא יהיה, אסור לך להשתמש בעל מנת לקבל. זה סמל בלבד. אז כך אנחנו מדברים על ג' בחינות ובחינה ד', אבל לא שבג' בחינות אין לקבל.

תלמיד: אני לא הבנתי את ההבחנה בין צינור לקו. צינור זה כשהכלי ריקני מהאור?

כן, צינור זה ריק, קו זה מלא. שוב, אלו שמות בלבד. אלו אותם הכלים, זאת אומרת רצון לקבל, מסך עם אור חוזר. אבל אנחנו רוצים לדעת במה אנחנו משתווים עם אין סוף. האין סוף התרוקן, עכשיו אנחנו נמצאים בכלים של האין סוף שהם נשלטים על ידי המסך ואור חוזר.

יש לי מסך מסוים, נגיד איזושהי מידה, לא חשוב מה, שמונים. עשיתי איזו פעולה במסך הזה, אז עכשיו השאלה, בכמה אני חוזר לאין סוף? אז אומרים, כנגד כל פעולה שבקו יש לך הבחנות, הרגשה מאין סוף, איפה אתה נמצא, באיזה עיגול, כי סך הכול האין סוף זה עיגולים עיגולים שביניהם קו שמקשר אותם.

קריין: אות כ' קטנה מתייחסת "וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל,"

"כ) האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל, נקרא בשם אור ישר, והאור הזה מתקשר בנאצל, על ידי מלבוש של אור חוזר העולה מהמסך ולמעלה בכח זווג דהכאה, שענינו יתבאר להלן ונקרא בשם "התקשרות", משום שאור חוזר זה העולה מהמסך דבחי"ד מהקו הישר הוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול. באופן, שבמקום שהאו"ח אינו מלביש את האור העליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה שנקרא אור חוזר. ויתבאר עוד להלן. וזה דומה להבדיל, לנר של חלב, שאע"פ שעיקר כח ההארה נמשך ממידת החלב שבו, עכ"ז אין האור מתקשר בחלב אלא בפתילה, ובמקום שנגמרת הפתילה מתכבה הנר, אע"פ שנשאר עוד שם חלב מרובה."

יש נר, ואז יש עביות, הפתילה היא המסך, ובזכות זה יש לנו אור. הכלי עצמו זה רצון לקבל ומעליו זה רצון להשפיע או הכוונה. ואז נעשה באמת כלי, האור החוזר זה הכלי שבו מתלבש כבר האור הישר (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס' 2

קריין: אות ל' קטנה מתייחסת "על ידי הקו ההוא הנ"ל, אשר דרך בו,".

"ל) והטעם הוא, מפני שאין מסך בעגולים שיעלה או"ח, וזולתו אין התקשרות לנאצל עם האור העליון, כנ"ל בדיבור הסמוך (עי' לעיל אות ה'). ונתבאר שם שהכלי של הקו מכונה בשם צנור, והוא שפל הרבה מהכלים העגולים שנגלו עם צמצום א' בטרם ביאת הקו, ע"ש הטעם. וע"כ משמיענו הרב, שאע"פ שהכלים דעגולים גבוהים בהרבה מן הקו, מכל מקום אינם מקבלים על ידי עצמם שום אור, ואת כל האור שבהם המה מוכרחים לקבל, על ידי הקו הזה השפל מהם הרבה, מהטעם האמור."

יש לנו כלים שהם עיגולים, עולם אין סוף, כמו שאנחנו לומדים שנעשה בד' בחינות דאור ישר. ד' הבחינות האלו הם עיגולים, אומנם אנחנו מציירים אותם כמו כלי, אבל הנכון לצייר אותם כמו עיגולים. כי אין בהם עדיין מעלה ומטה, גדול וקטן, אלא הכול בא על ידי האור, ואיך שהוא בורא את הרצון, כך הרצון נעשה. לכן אם אין הבחנות מצד הרצון, אז הכול עיגול. שורש, א', ב', ג', ד' בחינות דאור ישר הם כאלה (ראו שרטוט מס' 2).

אבל אחר כך, כשזה מגיע לצמצום א' והאור מסתלק, אז בתוך כל אותם העיגולים יש עכשיו עולמות, ויש קו אין סוף שבו אנחנו עובדים עם מסך ואור חוזר כדי למלא את כל העיגולים האלו, עד שנחזור למצב אין סוף כמו שזה מצד הבורא. כלומר מצד הנברא זה על ידי הקו. צריך לעשות פעולות ממש בכל רצון ורצון, בכל קבוצת הרצונות, בהתחברותם, בהתכללותם, ולמלא כל רצון ורצון עגול על ידי הקו, ושיתמלא כמו שהוא עגול, במלואו, ואז זה גמר התיקון הכללי. המסך של הנברא יהיה בדיוק כמו אותו רצון להשפיע מצד הבורא. את זה אנחנו חייבים לעשות ממטה למעלה.

כל מה שנעשה ממעלה למטה זה המסך המסתיר שנותן לנו הבחנות באיזו צורה, באיזו הדרגתיות בזה אחר זה אנחנו יכולים לתקן את הכלים, להתקין עליהם מסך, למלא על ידי המסך עיגולים אלו או אלו, וכך הולכים וממלאים את האין סוף. כדי להכין לנו את המערכת הזאת כדי שנמלא אותה בהדרגתיות, יש ירידת העולמות מאין סוף עד העולם הזה. את המערכת הזאת שהתרוקנה לאט לאט ומוכנה לנו, אנחנו מתחילים למלאות. אז הכינו לנו את זה עכשיו ואת זה אחר כך, זה בקומבינציה עם זה, וכך בכל מיני כאלה שלבים. כשאנחנו ממלאים אותם, אז אנחנו ממלאים יושר דעשיה וליד זה עיגולי דעשיה, יושר דיצירה וליד זה עיגולי יצירה, כך יוצא שיושר ממלא את העיגולים.

טעות שבדרך כלל ישנה. אין פעמיים, לחוד כלים דעגולים ולחוד כלים דיושר, כאילו נעשה קופי מאותו עולם אין סוף ויש פעמיים, שזה אין סוף ואלו הכלים שלך. אותם הכלים שבאין סוף שהם העיגולים, אצלנו עכשיו הם במידת היושר. אז מה אני ממלא? אם אני לוקח מאין סוף כלי וממלא אותו על ידי היושר, האם כבר חסר אותו כלי בצורת העיגול? לא, זה אותו כלי, רק אנחנו מדברים באיזו צורה אני ממלא אותו.

לכן אני אומר, מילאתי על ידי צינור כלי עגול, וכך עד שכל הכלים יהיו צינורות העיגולים. תכל'ס אותו הכלי העגול דאין סוף יהיה ממולא כולו על ידי המסכים, על ידי הצינורות, אבל בצורה שהוא עגול, שאין הבחן ואין כלום, כולם שווים, כולם מחוברים, כולם מלאים, שזו צורת עיגול, ואילו צורת המילוי היא צינור.

לכן יש פה תמיד מין דואליות לגבי מה הם הכלים. כלפי הנברא, הכלים שהבורא ברא, הנברא לוקח אותם ככלים דיושר, אבל מצד הבורא אנחנו נמצאים בעיגולים, הכול שווה, כולם שווים לפניו. אלא לענייננו, עד שגומרים את התיקון יש מעלה, מטה, גדול, קטן, חכם, טיפש, את כל ההבחנות, אחר כך הן נעלמות.

קריין: אנחנו באות ד', בעמוד ל"ט, אות ד' דברי האר"י.

אות ד'

אור א"ס מקיף ומשפיע אל העגול מרחוק

"מ והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו, כי גם הוא בבחינת עגול נ סביב עליו, ורחוק ממנו, כנ"ל. כי הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד, כי אם היה האור נמשך להם דרך גם כל סביבותיהם, ס היו הנאצלים, בבחינת המאציל עצמו, בלתי ע גבול וקצבה."

תלמיד: החלק הראשון מובן, החלק השני לא.

יש עיגול ראשון שהוא אין סוף ויש עיגול שני, ואומרים שמהראשון לשני יש צינור. העיגול השני מתמלא רק על ידי איזו קצבה שנכנסת לצינור, וכמה שנכנס זה לפי הצינור שיכול להיות צינור דק, יותר עבה, כשהצינור הזה הוא מידת המסך.

אם אין מסך, אז הצינור נסגר ואין קשר בין מאציל לנאצל. אם יש לפחות מסך קטן ביותר, אז כבר יש איזו דליפה מצינור קטן מאוד. ככל שהמסך יותר גדול, כך יש יותר קשר בין המאציל לנאצל. אם המסך הוא אינסופי וכולו נפתח, אז אין הבדל בין המאציל לנאצל, האור בשניהם שווה. מי הקובע? הנברא קובע איזה קשר יהיה בינו למאציל (ראו שרטוט מס' 3).

הצינור הדק הוא כל ט' הראשונות בסופו של דבר, זה מה שנקרא "קבלה על ידי ט' ראשונות". וכל היתר, הסיבה שאנחנו לא מסוגלים להרחיב את הצינור, זה בגלל ל"ב האבן, כמה הוא גדול. כמו שהוא אומר, שהצינור הדק עובר דרך כל העיגולים מהאור הסובב עד הסיום, עד העולם הזה, עד נקודת דעולם הזה. כך עובר הצינור הדק הזה. וכל יתר הכלים שנשארים מגולים ולא יכולים לתקן אותם, זה ל"ב האבן שיתוקן רק בגמר התיקון, עד כדי כך ל"ב האבן הוא עצום.

עלינו בעצם לתקן רק מה שניתן לנו, רק את ט' ראשונות, כלומר רק ביסוד, אחרי ברית מילה, פריעה, עטיפת דמה, כל התיקונים שאנחנו לא עובדים עם מלכות אלא עם יסוד, שמלכות עולה ליסוד, ורק בהשפעה וקצת בהתכללות בכלים דקבלה. לכן כל הקשר בין העולמות, בין העיגולים שבאין סוף, מה שאנחנו יכולים וחייבים לעשות, זה בסך הכול צינור דק. אבל זה מספיק לנברא, אין לו יותר כוח למשהו חוץ מזה.

שרטוט מס' 3

קריין: אנחנו קוראים אות מ' קטנה שמתייחסת ל"והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו", בעמוד ל"ט. אות מ' קטנה, אור פנימי, טור ב'.

פירוש אור פנימי לאות ד'

"מ) בכל ספירה אנו מבחינים ב' מיני אורות, שהם נקראים: אור פנימי, ואור מקיף, כי האור המתלבש בתוך הספירה בתוכה, נקרא בשם: אור פנימי, והאור שאינו יכול להתלבש בפנימיותה, מחמת הגבול שישנו שם, נבחן שנשאר בשורש שלה, ומקבלת ממנו הארה מרחוק, הנקראת בשם "אור מקיף". ומשמיענו הרב שאף על פי שהעיגולים רחוקים מא"ס, כלומר ששינוי הצורה שביניהם גדול מאד, עם כל זה המה מקבלים בחינת הארה ממנו מרחוק, שנקרא אור מקיף, המאיר בב' בחינות, בבחינת כלל ובבחינת פרט. "וסובב" מורה על או"מ הכללים, "ומקיף" מורה על או"מ הפרטים."

יש אור כללי שסובב על הכול שנקרא המאציל, אור אין סוף, יש אורות פרטיים שסובבים על הכלים, ויש אור פנימי ואור מקיף. אותו אור שהיה בתוך המסך והמסך הבדיל אותו, באור המקיף הזה כבר יש הבחנות מהמסך. הוא קיים סביב הכלי מפני שהכלי מרגיש בו, מבחין בו הכול ולא רוצה לקבל אותו, כלומר הוא קיים כנגד הכלים הפנימיים. בקיצור יש הבחנות בין מקיף, פנימי וסובב.

תלמיד: הוא אומר שהאור החוזר הוא ההתקשרות של המאציל לנאצל. מה קורה אחרי צמצום א' כשאין אור חוזר?

שום דבר לא קורה, יש חלל פנוי. בצמצום א' הכול הסתלק. צמצום א' נקרא שאני נמצא באור אין סוף ונמצא בשלמות, חוץ מזה שהרגשתי בושה. הבושה הזאת מבטלת לי את כל היופי, את כל התענוג שיש כאן. כתוצאה מהבושה, כל מה שיש אני מרגיש שלא שווה לי כלום, זה חושך, אני לא רוצה את כל זה. אני יכול להמשיך לקבל ולהרגיש בושה, אבל הבושה היא כל כך גדולה שאני לא מסוגל לקבל, החושך עדיף לי מכל התענוג האינסופי, עד כדי כך הבושה היא דבר חזק.

בעל הבית, כשהוא מופיע ליד שולחן מלא תענוגים, הוא כל כך מתראה לי הנותן כנגד התענוגים האלה, כך שאני לא צריך כלום. אני מוכן לגווע מרעב רק לא להרגיש אותו בתור הנותן. כל טעם וטעם שאני עכשיו לוקח מהשולחן, הנוכחות שלו וההרגשה שהוא הנותן ואני המקבל, שהוא אוהב אותי ואני לא יכול לתת על זה תגובה נכונה, עד כדי כך זה מקלקל לי את כל הקבלה, שאני מסתלק מזה בעל כורחי. עדיין אין שם שום בחירה ושום כלום, יש לך עובדה שהיא המצב עצמו, וכתוצאה מזה צמצום.

מה יש אחרי הצמצום? אחרי הצמצום אני לא מרגיש את התענוגים האלה שנמצאים לעומתי, אני גם לא מרגיש את בעל הבית בתור נותן התענוגים. יש כבר בעל בית שהכין בשבילי תענוגים ורוצה שאני אקבל אותם, ויש לי יכולת לקבל אותם בהתאם לזה שאני מחזיר אותם לבעל הבית. אחרי הצמצום כבר יש לי אפשרות לחשוב על השתוות הצורה.

תלמיד: הרי אני מצמצם לא בגלל שאני לא רוצה אלא מתוך רגש הבושה, איך אני בכל זאת בחשיכה הזאת מסמן לו?

זו לא חשיכה ממש, אלא הבורא נשאר, התענוגים נשארים, וזה לוחץ עליך, אלא החשיכה בשבילך היא שאתה מקבל. זו לא חשיכה שאתה נמצא כמו שעכשיו בניתוק, בחוסר הכרה.

תלמיד: בכל זאת אין לי דרך לאור חוזר.

למה אין? יש את בעל הבית, יש את מה שהוא הכין לך, אתה נמצא בדירה שלו, יושב ליד שולחן מלא תענוגים, הוא נמצא לידך, אז בבקשה, תתחיל לעבוד. הוא נתן לך תנאי, תתבייש מזה שאתה מקבל. הוא מראה לך איך לעשות.

אתה דוחה עד שבעל הבית מפציר בך, ואתה מתחיל להבין שאתה יכול לקבל את זה, אבל שזה יהיה לטובתו. איפה הטריגר הזה? בך, זה תלוי איך אתה תתייחס לתענוגים. כי גם בושה זו הרגשה פנימית שלך. אתה צריך בפנים לסדר את עצמך כך שקבלת התענוגים תיראה לך כהשפעה. הכול בתוך האדם, לא עושים חשבון עם הבורא, הבורא הוא גם בפנים, הדמות הזאת.

תלמיד: האם הבושה היא גם איזה אופן שאני מושך אור?

בושה אלו הבחנות במעמד הנותן והמקבל.

תלמיד: מה הקשר, אם יש כזה, בין עוצמת הבושה לכוח המסך?

קשר ישיר. הבושה מתגלה במידת התפתחות הכלים, ולפי מידת התפתחות ועוצמת הכלים - עוצמה והתפתחות זה אותו דבר, כי ברוחניות יש לנו התפתחות איכותית ולא כמותית - אז במידת התפתחות הכלי, הוא יכול להזמין על עצמו את פעולת האור שמביאה לו מסך.

תלמיד: האם נכון להגיד שיש יחס ישר בין גודל הבושה לכוח המסך?

כן, וודאי. הוא משתמש במסך. מסך זו הבחנה שבלעדיה אני לא יודע מה לעשות. איך אני אדע מה הפער בינינו שאותו עליי להשלים?

תלמיד: האם מסך הוא הבחנה או בושה זו הבחנה?

בושה זו הבחנה שעוזרת לי לבנות מסך במידה ובצורה של הבושה - במה בדיוק אני מתבייש ממנו, שהוא כך ואני אחרת. הבושה היא לא כמו אצלנו. הבושה כאן היא בין שני עולמות, בין שתי הבחנות, המשפיע והמקבל. אצלנו אין דבר כזה משפיע ומקבל, הבושה אצלי זו שמירה על האני.

יוצא, שבלי הרגשת הבושה חסר הנתון העיקרי, מה אני כאן יכול לעשות. בלי הרגשת הבושה אני לא יכול לבנות מעצמי אדם, דומה לבורא. לכן אומרים שבהמה לא מסמיקה, והאדם שמסמיק בעולם שלנו הוא מזה שתפסו אותו ולא מזה שהוא המקבל.

תלמיד: אור סובב ואור מקיף, אני מבין שיש משהו שהוא פרטי שלי, משהו שמאיר רק לי ויש משהו יותר גדול. אבל אם יש לי הבחנה כבר במשהו יותר גדול, אז הוא אצלי, הוא שלי כאילו. אז למה חשוב לעשות את ההבחנה הזאת בין המקיף לסובב?

סובב ומקיף, יש עוד הרבה הבחנות בזה. בחלק ד' בעל הסולם כותב על 15 סוגי אורות. באורות המקיפים יש כל כך הרבה וגם בפנימיים. הייתי אומר כך, האור הסובב הוא זה שפועל כביכול מאחורי הקלעים, הוא סובב אותך ומכין אותך לפעולה הבאה, נותן לך כל מיני הבחנות, מעורר אותך. המקיף הוא כבר היה בקשר עם המסך שלך אבל לא נמצא בכלים שלך, כי לא יכולת לקבל אותו.

בא אור ואתה דוחף אותו, דוחה אותו. אחר כך אתה מלביש אותו במשהו וכנגד זה מקבל. קיבלת חלק מהאור הישר שהגיע וזה אור פנימי. חלק ממנו שלא יכולת להלביש הוא קיים כאור מקיף. זה אור שהיה במסך והמסך דחה אותו, הוא ידע שהוא מלביש חלק וחלק הוא לא יכול להלביש, הוא היה איתו בקשר. אתה מריח את כול המנות האלו ואתה יודע שאת זה לא כדאי לי וזה כדאי, אתה מבחין בהן את הכול. זה ההבדל בין האור המקיף והאור הסובב שהוא אור שקיים ממדרגה לפניך, שהיא מסובבת אותך, מכינה אותך להמשך. כל מה שאתה עושה כאן זו הפעולה הנוכחית, כולל האור המקיף הזה. והפעולה מהדרגה הבאה שמפעילה את הכול זה נקרא "הסובב".

תלמיד: אני מרגיש את זה ולא מודע לזה?

אני לא יודע איך להגיד מרגיש. מרגיש בכלים דעיגולים. אין לך כלים פנימיים להרגיש אותו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהרשימות שלנו הן שרשרת הדחיות של האורות בהשתלשלות מלמעלה למטה?

כן, בטח. יופי.

תלמיד: אין דבר כזה אור סובב, יש אור סובב לכל מדרגה.

כן, נכון. בגמר תיקון הכול אור פנימי.

תלמיד: זה שהכלי מרגיש את הבושה, עושה מסך וצמצום, האם מתוך האגו הוא עושה את זה?

לא, אין מתוך האגו. אנחנו מדברים על הרגשה אלוהית, ומסך אי אפשר לעשות מתוך האגו. מסך עושים רק כדי להשפיע לבורא. מה זה "מתוך האגו"?

תלמיד: בשביל מה צריך לפני זה את הבושה כדי לעשות צמצום?

כי בושה זו הבחנה של מה שחסר לי. בחינה ד' התמלאה כולה באור אין סוף. אור אין סוף ממלא את כול הכלים, מצד הבורא הכול גמור ומושלם. הוא ברא את הרצון, הביא את הרצון להכרת עצמו. הרצון הזה, הנברא הזה מרגיש את הבורא, מרגיש עד כמה הוא "טוב ומיטיב", מרגיש עד כמה הוא רוצה לאהוב ולתת, עד כמה הוא בפועל נותן ואוהב. מצד הבורא אין לנברא שום טענות. "נתתי לנברא את כול מה שרציתי. בראתי בו מאה קילו רצון לקבל, נתתי לו מאה קילו תענוג, ויחד עם זה נתתי לו הרגשה שאני אוהב אותו ושאני כולי בשבילו". אין יותר מה לתת מצד הבורא. זה המצב שנקרא "אין סוף".

מה עכשיו קורה? מתוך זה שמצד אחד בא מהבורא תענוג, ומצד שני הכרת הבורא, נותן התענוג, הנברא מתחיל להרגיש לא רק תענוג, אלא שהוא מקבל אותו ממישהו שאוהב אותו, שנותן, שדואג. הקליטה של הדואג, הנותן והאוהב בתוך הרצון, מביאה את הרצון להחלטה, אני המקבל, הוא הנותן, הוא האוהב, אני מקבל את האהבה, הוא המשפיע, אני המקבל, הוא הגדול, הראשון, השלם, ואני ההפך. זה שאני ההפך ממנו, גם זה לא נורא, אז אני ההפך, הוא ברא אותי בצורה כזאת. אבל ההפך ממנו, שהוא הכול נותן לי ואני המקבל ממנו ולא נותן לו, כאן יש בעיה שהנברא חייב להשלים את ההבחנה הזאת - "אני לא כמוהו. אני חייב להחזיר לו". ומזה בא הצמצום.

(סוף השיעור)