שיעור בוקר 09.03.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 291. מאמר "אשה כי תזריע"

קריין: שלום, אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 291, מאמר "אישה כי תזריע".

"הזה"ק (תזריע דף ג' ובהסולם אות ט') שואל, למדנו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. רבי אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואם כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.

ומפרש שם בהסולם וזה לשונו, כי ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה. אמר רבי אחא, וילדה זכר, וכי כיון שמזרעת יולדת, הלא בהריון תלוי הדבר. והכתוב הזה היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. אמר רבי יוסי, אשה מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה אלא הולד שלה אם יהיה זכר", עד כאן לשונו.

ויש להבין את כל הענין הנ"ל, וכי מה נותנת לנו הידיעה הזאת "אשה מזרעת תחילה". וגם מה שאומר לנו, שגדלות ה' הוא, שיודע להבחין בין טפת זכר לטפת הנקבה. וכי זה הוא גדלות יתברך, שמזה אדם יקבל התפעלות, וע"י זה הוא יקבל על עצמו להיות עבד ה'. וכמו כן יש להבין מה שרבי אחא שואל, אשה כי תזריע ותהר. זכר, היה צריך לומר. ומתרץ רבי יוסי, אשה מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה אלא אם הולד שלה יהיה זכר. היינו שהיא דואגת, שהולד שלה יהיה זכר. ומה נותנת לנו הידיעה הזאת מה שיש בפיה של האשה, ומה יהיה שנדע את הדאגה הזאת של האשה, מה שהיא דואגת שהוולד שלה יהיה זכר.

ולהבין כל זה נבאר מה שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" (דף קכ"ט אות נ"ז) וזה לשונו "כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה שלא תהיה בה שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון, והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי"ד שיהיה על מנת להשפיע, שבזה משוה צורת הקבלה להשפעה גמורה. ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור בלי שנוי צורה כלל, כי לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינת העליונות שלמעלה מבחי"ד, כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה, כי הבחי"ד הצריכה להיות לשורש גופו של האדם, היתה כולה, בבחינת חלל פנוי וריקן בלי אור, להיותה נמצאת בהפכיות הצורה מאור העליון, שנבחנת משום זה לבחינת פרודא ומיתה. ואם היה נברא האדם ממנה, לא היה יכול לתקן מעשיו כלל, כי לא היה בו שום נצוצין של השפעה".

ובכדי לתקן זה היה ענין של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי מבחינת מדת הדין אין העולם יכול להתקיים כנ"ל, כמו שכתוב (באות נ"ח) וזה לשונו "וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות להאדם הצריך להבראות מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, שע"י השתתפות הזו נעשתה גם הבחי"ד, שהיא מדת הדין, כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה, שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר יוכל לעשות מעשים טובים עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו, שתהיה כולה על מנת להשפיע, שע"י זה יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם".

וענין "שיתוף מדה"ר בדין", הסולם מפרש (תזריע אות צ"ה דף ל"א) וזה לשונו, "כבר ידעת, שיש ב' נקודות במלכות, אחת היא נקודת המלכות דצמצום א', שלא נמתקה בבינה, שהיא מדת הרחמים, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כח המסך והצמצום רוכב עליה. ונקודה הב' היא נקודת המלכות שנמתקה במדת הרחמים, שהיא בינה. וכל האורות שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודה הב'. ולפיכך נקודה הא' היא גנוזה בתוכה, ורק נקודה הב' היא גלויה ושולטת בה, ועל כן היא ראויה לקבל אורות העליונים. ומטעם זה המלכות נקראת "עץ הדעת טוב ורע", כי אם האדם זוכה, הרי טוב, שנקודה א' גנוזה ורק נקודה ב' שולטת, ואז יש במלכות כל טוב והתחתון מקבל ממנה. אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כח בנחש לגלות נקודה הא' במלכות, שלא נשתתפה בבינה, אז היא רע".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק בענין "אשה כי תזריע וילדה זכר", ששאלנו, מה בא זה ללמדנו, באם "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ולפי דברי הזה"ק הנ"ל, יוצא שיש באדם שני כוחות:

א. "דמדת הדין", שהוא בחינת "נקבה", המכונה מלכות",

ב. "דמדת הרחמים", שהוא בחינת "זכר", שהוא כח זכר, היינו בחינת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "מהו רחום אף אתה רחום".

ואלו שני כוחות שולטים באדם, אלא פעם מדת הדין בגנוזה ומדת הרחמים שולטת, ופעם מדת הרחמים בגנוזה ומדת הדין שולטת. ויש לדעת שענין "זריעה" הוא דומה כמי שזורע למשל חיטים בקרקע והחיטים נרקבים, אז מתחילים לצמוח חיטים טובים למאכל. וגם משתדלים להרבות זבל באדמה, שע"י זה יהיו החיטים שיצמחו אח"כ חיטים יפים למאכל.

ובזה נוכל לבאר את המאמר הנ"ל "אשה כי תזריע". היינו אם האדם רוצה להכנס בדרך עבודה להגיע לדביקות ה', ורוצה להנות "ממאכלי אדם" ולא "ממאכלי בהמיות", סדר העבודה שלו צריך להיות, שיזרע את "בחינת האשה" שלו, הנקרא "בחינת רצון לקבל". זאת אומרת, שהוא צריך לזרוק את הכלי קבלה שלו בתוך הארץ, ולהשתדל שהקבלה עצמית תרקב בעפר. ועד כמה שהוא מרבה זבל, היינו שמשתדל להבין ולהרגיש שאהבה עצמית תהיה מאוסה בעיניו כמו זבל, וכל כמה שהוא משתדל לראות את השפלות של בחינת אהבה עצמית, והוא רוצה שתרקב את אהבה עצמית שלו, זה נקרא "אשה כי תזריע", היינו את בחינת הנקבה שבו, שהוא כלי קבלה, את זה הוא קובר בקרקע, היינו שהוא רוצה שאהבה עצמית שלו תרקב, אז "וילדה זכר", היינו כלים דהשפעה, שע"י זה שהוא משתדל שהכלי קבלה יתבטלו אצלו, היינו אהבה עצמית, אז הוא זוכה לכלי השפעה.

וזה דומה שלוקח חיטים וקברן בקרקע שירקבו. וע"י זה יהיו לו אח"כ חיטים "למאכל אדם". שענין "מאכל" נקרא מזה שנהנים. זאת אומרת, במקום שטרם שנכנס לעבודה על דרך האמת היה נהנה רק ממה שנכנס בכלים דאהבה עצמית, (מזה) הוא נהנה עכשיו מדברים שנכנסים בכלים דהשפעה, שזה נקרא "מאכל אדם" ולא "מאכל בהמה", שנקרא תענוגי בהמיות. וזה נקרא "זכה, מדת הדין נגנזה", היינו הרצון לקבל נגנז ואינו שולט, ורק הרצון להשפיע, שנקרא "מדת הרחמים", הוא השולט.

וענין "זכה" יהיה פירושו, שרוצה להיות זך, שענינו להשפיע. ו"עב" נקרא רצון לקבל. ומשום שהוא רוצה להגיע למדת הרחמים, הוא זוכה שהכלי קבלה נעלמו, היינו שאינם שולטים. אלא מדת הרחמים, הנקרא "השפעה" ו"בחינת זכר" היא השולטת. וזה נקרא "וילדה זכר", שהוולד הנולד ע"י "זריעת האשה", היינו ע"י קבורת הרצון לקבל באדמה, היינו שהוא רוצה להיות לקבל כל הנאות שלו בכלים דהשפעה, כנ"ל.

מה שאין כן אם "איש מזריע תחילה", שתחילת עבודתו הוא, שכלים דהשפעה ממה שהוא נכלל מתוך שורש התיקון כנ"ל, שע"י שיתוף מדת הרחמים בדין, הוא חושק לקבור את הכלים דהשפעה, הנקרא "זכר", אז "וילדה נקבה", שפירוש שמתגלה אז מדת הדין שבו, והיא השולטת, ומדת הרחמים, הנקרא "בחינת זכר" נעלמת, ואין לו שום כח לעשות משהו עם כלים דהשפעה.

שאז כל המאכלים שלו הוא מאכל של בהמיות, שהוא מונח רק באהבה עצמית, כדוגמת הבהמות. זאת אומרת, אם הוא זורע באדמה את הכלים דקבלה, הנקרא "נקבה", אז יוצא מזה "מאכל אדם", היינו כוחות להשפיע. ואם הוא קובר באדמה את כוחות דהשפעה, אז "וילדה נקבה", שאז כל מאכלו הוא רק בכלים דקבלה, שזה נקרא "וילדה נקבה". ובזה נבין מה שרבי יוסי השיב לשאלת רבי אחא, ש"הקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה". ושאלנו, מה בא זה ללמדנו.

הנה חז"ל אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ואומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". נמצא לפי זה, בזמן שהאשה מזרעת תחילה, שפירושו שתחילת עבודתו היא "לזרוע", היינו "לקבור באדמה את בחינת האשה שלו", שהיא הרצון לקבל לעצמו, שכל מחשבתו הוא רק איך להפטר מאהבה עצמית, ואת זה הוא מבקש מה', אז הקב"ה מבחין בהטפה, אם היא של זכר, היינו שהוא רוצה שה' יתן כלים דהשפעה, ואז הקב"ה נותן לו "נשמה של זכר", היינו שנותן לו כח מלמעלה, הנקרא "נשמתא קדישא", ובזה הוא יכול להיות משפיע, אם הקב"ה רואה, שכוונתו בהעבודה של תו"מ היא בכדי לטהר את עצמו, כי הוא רוצה לצאת מטומאת אהבה עצמית, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר.

ואם הקב"ה מבחין בהטפה שהיא של נקבה, היינו "איש מזריע תחילה", שתחילת עבודתו הוא בכדי להרחיב את הכלי קבלה שלו, שמה שהוא נכלל מבחינת שורשו, שנקרא "שיתוף דמדת הרחמים בדין", ע"י מעשיו שהוא עושה כוונתו היא רק בכדי לקבל שכר יותר גבוה, וכמו שכתוב בזה"ק "דצווחין ככלבא ואמרין, הב לן עותרא עלמא הדין, והב לן עותרא דעלמא דאתי" [צועקים ככלבה ואומרים, תן לנו שכר של העולם הזה, ותן לנו שכר מעולם הבא].

נמצא שכל מגמתו היתה רק בכדי להרחיב את הקנינים השייכים לאהבה עצמית. נמצא שע"י הזריעה, זאת אומרת, שהוא קובר את ההתכללות שיש בו מבחינת רחמים, וגורם שהמדת הרחמים, שהיא "בחינת כח השפעה", תהיה בגניזו [בגניזה], שזה נקרא "זריעה", שמעלים ומכניס את החטה בתוך האדמה, והחטה נגנזת בתוך האדמה, שזה מרמז לנו, שכח השפעה נגנז וכח הקבלה מגולה, שזה נקרא "וילדה נקבה".

נמצא, שמה שאמר רבי יוסי, שהקב"ה מבחין אם היא טפת זכר או נקבה, זה בא ללמדנו, שאין לאדם לומר, אני עוסק כל כך הרבה זמן בתורה ומצות, ואני שומר הכל "קלה כבחמורה", ואין אני רואה שהקב"ה יתן לי עזרה מלמעלה, שתהיה לי אפשרות לעלות במדרגות הקודש. ושואל, איפה הסיוע של מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

על זה בא רבי יוסי ואומר, שהקב"ה מבחין על הטפה מה הוא. אם זכר, אם אתה רוצה בעבודה דלהשפיע, או בעבודה דנקבה, היינו שכל עבודתך היא בכדי לקבל שכר, הנקרא "משפיע", אבל הוא בעל מנת לקבל. לכן אין לו לומר, שהקב"ה אינו שומע תפלתו. אלא הקב"ה שומע ויודע על מה הוא מתפלל. היינו, שבכלל הוא לא רוצה לקבור בארץ את אהבה עצמית שלו, אם כן איך הקב"ה יכול לתת מה שהוא לא רוצה.

וידוע ש"אין אור בלי כלי". כי "כלי" נקרא חסרון ו"אור" נקרא מילוי החסרון. ואם אין לו להאדם חסרון, שירגיש מה שאין לו רצון להשפיע, זהו עיקר שפלותו של אדם, שבעבורו הוא מרוחק מהקדושה, ואין הוא מסוגל לזכות לדביקות ה', זה נקרא שאין לו כלי לקבל מילוי. ומשום זה אומר רבי יוסי, שהקב"ה מבחין איזו טפה היא, היינו מה שאדם רוצה שהקב"ה יתן שם איזו נשמה, היינו אור המלובש בכלי דהשפעה, היינו שנותן לו אור, שיהיה לו כח דהשפעה, או כח דקבלה. לכן אין לו שום טענות להבורא, כי הוא נותן להאדם מה שאדם רוצה.

וזה הוא על דרך שאמרו חז"ל "הכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". שפירושו, שבזה שהקב"ה נותן לו נשמה של זכר, היינו אור, שיהיה לו כח להשפיע, בזה מתראה עדותו של הקב"ה, "שמעיד שלא ישוב לכסלו", מטעם שהקב"ה נתן לו את הנשמה, בזה הוא בטוח שמהיום והלאה הוא לא יעבוד בשביל אהבה עצמית, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.

וזהו כנ"ל בדברי הזה"ק, שהבא לטהר מסייעין אותו. וזהו מה שאמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה. ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה. וזה נקרא, שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד. אולם איך האדם יכול להגיע, שיהיה לו רצון לקבור את אהבה עצמית שלו, שאנו מכנים זה בשם "כלי", והקב"ה יתן לו אור בתוך הכלי זו, היינו הנשמה של זכר, בכלי שבא ע"י קבירת הרצון לקבל, הנקרא בחינת "אשה כי תזריע", כנ"ל.

כי מאוד קשה להאדם, לאחר שהאדם נברא שיהא מדת הדין בגלוי ומדת הרחמים היא בגניזו [בגניזה]. כי תחילת בריאת האדם היא בבחינת "עייר פרא אדם יולד". ומדת הרחמים שבו היא אצלו בבחינת נקודה שחורה, שאינה מאירה. משום זה אין לו שום צורך וחסרון שיוליד לו מחשבה, שהוא זקוק לכלים דהשפעה. אלא שכל דאגתו היא איך למלאות כל מה שאהבה עצמית דורשת. ובאם הקב"ה יעזור לו, שיהיה לו כל המילוי של הרצון לקבל, הוא ירגיש שהוא איש המאושר בעולם, ומה חסר לו עוד.

נמצא לפי זה, מי הוא שיכול להגיד לו, שחסר לו חסרון, הנקרא רצון להשפיע. ודבר חדש הוא שומע, שאומרים לו, שחסר לו חסרון. זאת אומרת, ששם "כלי", הנקרא חסרון, יהיה עכשיו מה שחסר לו, היינו שחסר לו חסרון, והמילוי יהיה שיקבל את החסרון. נמצא לפי זה, ששם "כלי" "ואור" יהיה הכל על חסרון.

ובכדי להבין את זה נקדים מה שאמרו חז"ל, "שתפלה נקרא עבודה שבלב". ומדוע נקראת "תפלה" "עבודה שבלב", הלא אין תפלה אלא בפה. ויש לפרש, ש"תפלה" נקראת חסרון, שהאדם רוצה שימלאו לו את מבוקשו, היינו שישיג חסרון בזה, שאין לו צורך שירצה להשפיע, אלא כל רצונו הוא באהבה עצמית. אבל איך אדם יכול לדרוש את דבר שאין לו בזה שום צורך, הגם שהוא שומע שאומרים לו, שרק זה חסר לו, אבל אם הוא לא מרגיש, מה עליו לעשות, שירגיש שחסר לו.

על זה נתנו לנו חז"ל עצה, הנקראת "תפלה", שהיא "עבודה שבלב". פירוש, האדם אומר בפה, שחסר לו רצון להשפיע, והלב אומר לו, שחסר לו רק למלאות את כל מה שאהבה עצמית דורשת, ולא לחשוב על חסרונות אלא על מילויים. ומשום זה יש לו עבודה גדולה עם הלב שלו, שירצה לבקש חסרון כזה, שהוא נגד כל הרצון לקבל, שזהו כל עצמותו של הנברא. ופעם הלב גובר ופעם הפה גובר. נמצא, שאז אין פיו ולבו שוים, כי צריכים לדעת שסוף כל סוף דוקא הלב הוא השולט באדם ולא הפה.

לכן אמרו, שהאדם צריך לעבוד עם הלב שלו, שיסכים לבקש חסרון, היינו שהקב"ה ימלא חסרונו, זאת אומרת שכאן נקרא המילוי בשם "חסרון". וזה פירוש "המקום ימלא חסרונו", שפירושו שהחסרון נקרא מילוי.

ובהאמור נבין, שהעצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בשם אדמו"ר מפורסוב זצ"ל, על המאמר שאמר רבי שמעון, "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס", שפירושו של "כיס" הוא כלי, שמכניסים שם כסף, ש"כיס" נקרא חסרון, ו"כסף" נקרא מילוי החסרון. נמצא, שאם אין להאדם כיס היינו חסרון, זהו עוד יותר גרוע משאין לו מילוי, כי זה נקרא שהוא "מחוסר הכרה". היוצא מזה, שבמקום שאין להאדם הרגש חסרון, בזה שאין לו כלי של רצון להשפיע, הוא צריך ביותר לזרז את עצמו. ובמה, בתפלה, שהיא האמצעי בין הכלי להאור, היינו בין חסרון לחסרון ובין המילוי, שהוא כבר מרגיש את החסרון, שאינו יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ועכשיו נבאר את מה ששאלנו על תירוצו של רבי יוסי על קושייתו של רבי אחא, למה כתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר", הלא בהריון תליא מילתא [הדבר תלוי], והיה צריך לומר "אשה כי תזריע ותהר זכר". ורבי יוסי השיב "שהאשה מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה אלא אם הולד שלה יהיה זכר". ושאלנו, מה זה בא ללמדינו, מה שאשה מדברת.

ובהאמור, לפי מה שביארנו הענין על סדר העבודה, אז צריכים לפרש "אשה כי תזריע" הכוונה על האדם שקובר את אהבה עצמית באדמה, על מנת שיצמח מזה בחינת זכר, זאת אומרת שיזכה לרצון להשפיע. נמצא לפי זה, תיכף משהתחיל בעבודה שיגיע להשיג רצון להשפיע, שזה נקרא "אשה כי תזריע", תיכף מתחילת עבודה בכוון זה, מתחיל כבר להגיד "הלואי שאני אלד זכר".

היינו, שהגם שצריכים לעבור תהליך של למאוס באהבה עצמית ולהרגיש את שיעור הרע, הנמצא בתוך האהבה עצמית. זאת אומרת שלא מספיק בזה שמחליט שלא ללכת על המסלול שהוא רגיל בו, והוא רוצה לשנות ולצאת מהרגילות, אבל צריך להיות מגולה לפניו את שיעור ההזקות (הנזק), מה שהאהבה עצמית גורמת לו, כי רק בזה שהוא רואה מה שמפסיד, אז הוא יכול להיות בטוח שלא יתחרט באמצע.

וזה דומה בערך הדין שנוהג בגר שבא להתגייר (יבמות מ"ז ע"א) וזה לשונו, "תנו רבנן, גר שבא להתגייר, בזמן הזה אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורים באין עליהם (ופירש רש"י סחופים, שפלים, וכפויין, כמו סחופי כסא כפית הכלי). אם אומר, יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד". וסמ"ג (מחבר "ספר מצוות גדול") כתב, "הטעם הוא כדי שלא יאמר לאחר מכאן, אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר", (יורה דעה סימן רס"ח).

כי זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו. שכל מה שקבל מהסביבה, שעמהם היה מתגדל והם חינכו אותו עם דעותיהם ומחשבותיהם, היה הכל על בסיס של אהבה עצמית, ותמיד היה חושב לקבל שליטה על אחרים, ובמקום שהיה נדמה לו ששם הוא ימצא מקום לשליטתו, היה מבין שכדאי לתת יגיעה, היות שזה מביא הנאה להרצון לקבל, והרבים היו מסייעים לו, שזה נקרא, שהוא קבל כח להשאיפות שלו מכח הרבים, היינו שהוא היה רואה, שכולם הולכים על דרך הזה, וממילא הגוף היה יודע, שכדאי לתת יגיעה כדי לרכוש מקום שליטה או כבוד או כסף, הכל היה מכוון על קו אחד, הנקרא רצון למלאות את הכלי שלו, שהוא נקרא אהבה עצמית.

מה שאין כן עכשיו, שבא להתגייר, היינו לצאת מאהבה עצמית, נמצא שבמקום שהיה חושב איך לשלוט על אחרים, אומרים לו שהוא צריך עכשיו לעשות את כל המאמצים שיש בידו איך לשלוט על עצמו, ועל אחרים אסור לשלוט. ובמקום שכל יום עשה חשבון נפש, כמה שהרויח באותו יום שהכניס את זה בתיק של אהבה עצמית, אומרים לו שעכשיו הוא צריך לעשות חשבון בכל יום, כמה הוא הרויח רוחים שיכול להכניס אותם בתיק של אהבה הזולת.

ולפי זה יש לפרש מה שאומרים לגר הבא להתגייר, שהרמז בזה הוא, שאדם שהיה עד עכשיו כמו גוי, על דרך שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", היינו כידוע מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו". שפירושו שיש בכל אדם התכללות מ"ע' אומות" שהם כנגד "ז' מדות", שכל אחת כלולה מעשר, לכן הם נקראים "שבעים אומות". ובחינת "ישראל שבו" היא בגלות תחת שליטת הגויים.

לכן כשהאדם בא לקבל עליו (עול) מלכות שמים ולצאת מהגלות, שהוא נכנע מפניהם, ועד עכשיו הוא היה שומע בקולם, היינו מה שהם דורשים ממנו הוא היה מוכרח למלאות את רצונם, והיה חושב שכך צריך להיות, אבל נתעוררה בו הנקודה שבלב ובא עכשיו לעבוד עבור הקב"ה. אומרים לו, עד עכשיו הגויים לא היו משפילים את בחינת ישראל שבך, נמצא שעוד לא היתה לך התנגדות מצד הגוף שלך, אבל עתה בו בעת שאתה רוצה להיות "ישראל", ובזמן הזה היינו שעוד לא הגיע לצאת משליטתם, אז הם יבזו את "ישראל" שבך, כי הגוף לא יתן לך לעבוד בעמ"נ להשפיע, לכן חשוב קודם אם אתה רוצה לקבל עליך עבודה גדולה.

אבל אח"כ גם אומות העולם נכנעים, היינו הגוף. אולם מטרם גמר עבודתו הוא מוכרח לעבור ירחי לידה. ומשום זה אין מודיעים לאדם את המשמעות האמיתית של בטול אהבה עצמית, אלא זה הוא מוכרח לקבל הידיעות האלו לאט לאט, שזה נקרא "ירחי לידה". זאת אומרת, הגם שאומרים "אשה כי תזריע וילדה זכר", אבל האמת הוא כדברי רבי אחא, שלא כמו שאנשים חושבים, שתיכף שמזריעים, היינו תיכף כשמחליט לקבור את הרצון לקבל אז תיכף "וילדה זכר", אלא בהריון תליא מילתא [הדבר תלוי], פירוש שהגם שהוא הסכים לקבור את הרצון לקבל, אבל עוד לא יודע אפילו מהו הפירוש אמיתי של בטול אהבה עצמית.

אלא שענין ידיעה אמיתית של טיבו של הרצון לקבל, אין האדם יכול להרגיש בפעם אחד, מטעם שענין הרצון לקבל צריכים להכשיר ולהכין, שיהא כח בידו לוותר על תענוג אמיתי, שהוא תענוג נצחי. אם אין לו תרגילים, שהיה מרגיל את עצמו בכל פעם באהבה עצמית יותר גדולה, היינו בזמן שאדם מתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, אז מן השמים נותנים לו כל פעם יותר תענוג אפילו בדברים גשמיים, בכדי שירגיל את עצמו לוויתורים לתענוגים שלא לקבל אותם אלא בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור מובן לנו מה שאמרו חז"ל "שרשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, ולצדיקים להר גבוה". ושאלנו, וכי יש הבדל במציאות. אלא כנ"ל, היות שרוצים להכין את האדם שתהיה לו היכולת לקבל את התענוגים הנצחיים בעמ"נ להשפיע, ומשום זה נותנים לו כל פעם יותר תענוג בכל דבר, כדי שזה יהיה בבחינת תרגילים, איך ללמוד שיהיה באופן, שהוא משתמש בכלי קבלה שלו, הנקרא "רצון לקבל", ומכל מקום תהיה לו היכולת לקבל אותו בעל מנת להשפיע, אחרת הוא מוותר על תענוג גדול כזה.

נמצא לפי זה, שהוא מוכרח לעבור תשעה ירחי לידה, שע"י זה הוא קונה כל פעם כח, הנקרא "רצון להשפיע". שאם הוא רואה שיש איזה דבר שמפריע להרצון דלהשפיע, יש בכוחו לדחות את הדבר, ואז נקרא "וילדה זכר". היינו לאחר שכבר עבר עליו את התהליך של "ירחי לידה", ולא באמצע עבודה, היינו שתיכף שנכנס בעבודה, תיכף הוא רוצה לראות את כח השפעה שהשיג, אחרת הוא ברוגז וטוען, הלא כבר התחלתי בעבודת הזריעה ואיפה הפירות מה שאני צריך להשיג. על זה מתרץ רבי יוסי, שהאשה תיכף משנתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה אלא הולד שלה אם יהיה זכר, שהתירוץ הוא, הגם שעוד לא ילדה אבל אין לה סבלנות לחכות אלא תיכף רוצה ללדת."

שאלה: זאת פעם ראשונה שיש הרגשה שקוראים מאמר כזה ארוך וכביכול אתה שומע אותו לא באוזניים שלך, אלא באוזניים של כלי משותף כלשהו, כי אחרת אין אפשרות להכיל את כל התהליך שמתאר פה רב"ש, זאת רק התרשמות, מה זה המצב הזה?

זה טוב. זאת התרשמות טובה.

שאלה: ההתרשמות היא, מה היינו עושים בלי רב"ש שמגלה לנו את החוקים של המציאות הרוחנית וממש הודיה שהבורא סידר כזה מורה שפותח. נדמה שעד עכשיו אי אפשר היה להבין את כל הרוחניות, להבין משהו לגבי הדרך האמיתית איך שהוא מגלה את זה, כביכול הוא מגלה יותר מדי, ממש, אי אפשר ללעוס יותר את הבירור שהאדם צריך, מה חסר לו, מה העבודה וזה פשוט פלא שאפשר ככה לברר. וזה גם מעלה שאלה אם יש עוד מה לברר מעבר למה שהוא כותב פה בצורה כל כך פשוטה?

כן.

שאלה: ממה שאני מתרשם מהמאמר, החשיבות הגדולה היא לאתר באיזה מצב האדם נמצא, בכוונה על מנת לקבל או בכוונה על מנת להשפיע. אנחנו רואים שבחברה אנחנו עושים הרבה מאוד מעשים ומשבחים אותם מעשים, אומרים דוגמאות או שהעשיריות מספרות התרשמויות, ואז יש שני צדדים. אחד, זה אלה שמקשיבים למה שהחברים אומרים ומקבלים מזה התפעלות וכוח, שתיים, אלה שבצעו את התהליך.

אלה שביצעו את התהליך, כל עוד לא הגיעו להשגה רוחנית, מה בשבילם התוצאה הטובה מהתהליך? גדלות ושמחה וזה שהם עשו כביכול פעולת השפעה או הגדלת החיסרון שבעצם מתחוור להם ש"הנה, כל מה שעשינו זה מתוך הרצון לקבל ויש לנו על מה להמשיך לעבוד"?

אז מי מהם יותר מתקדם?

תלמיד: אני מדבר על אלה שעושים את התהליך, לא אלה שרואים את מה שסיפרו להם, אלה שרואים מה שסיפרו להם זה בסדר, זה חלק מהעבודה שלנו בחברה לעשות גדלות וכל זה, זה בסדר. אני מדבר על אלה שביצעו, "עשיתי פעולת הפצה נהדרת, מרגיש בשמים, האם התוצאה הטובה היא שאני פתאום מתעורר והתברר לי שכול מה עשיתי היה בעל מנת לקבל" או אני מרגיש שאני כבר בעולמות רוחניים למרות שאני לא שם, מי היותר מתקדם?

תנו לנו תשובה.

תלמיד: כנראה שגילוי האמת זה יותר מתקדם, שכל מעשיי הם רק על מנת לקבל?

כן.

תלמיד: נראה לי שזה תלוי במצב של האדם בדרך, אם הוא במצב שהוא יכול להכניס את הבירור שיקדם אותו או שזה יהרוג אותו עוד יותר ויקבור אותו באדמה ויצא לגמרי.

כן.

תלמיד: זה בדיוק העניין שמעלה רב"ש כאן, האם הזריע זרע של נקבה או של זכר. מהי הכוונה שהייתה אחרי כל מעשה, אם זה נעשה בכוונה כדי כן להרחיב את הכלים של הנקבה אז הוא מגלה את הרע, זאת אומרת את החיסרון, הוא רואה שבמצב שהוא הגיע אליו הוא לא השיג שום דבר, אז זה גילוי הרע. זאת אומרת, זה מביא אותו למצב של חיפוש הלאה, לשנות את הכוונה של כל מעשיו שהוא עושה, אז זה העניין של מה שהוא שאל, בסופו של דבר על ידי מעשים מה הוא השיג, איזה כלי?

כן.

תלמיד: אני חושב שחייבים להיות בשני המצבים, בהתחלה לשמוח, להודות, אפילו שהוא יודע שזה בעל מנת לקבל שניתנה לו הזדמנות לעשות בכלל, לעסוק בכלל בהשפעה, קודם כל להודות, ואחר כך את כל הבירור, מה הייתה הכוונה ולגלות מה זה, אבל זה לא סותר את מה שאנחנו לומדים עליו.

כן. לפי חוקי האדיבות.

תלמיד: לפי המאמר גם בהמשך לשאלה של החבר, בעצם אנחנו צריכים לקחת כל רגע בחיים ולרתום אותו להשגת חיסרון שאין לנו, כי אין את החיסרון הזה וצריך שיהיה חיסרון כזה, ונראה לי שכל המאמר הוא בעצם סביב איך לזרוע וכל הפירוט. אז זאת השאלה, איך משתמשים בכל מה שקורה לנו בחיים, אם זה בזמן בשיעור, בזמן העבודה בעשירייה, בכלל כל הזמן, רק בשביל זה שיהיה לנו חיסרון שאין לנו, חיסרון השפעה.

כן. מתחילים מהדבר ההפוך, שרוצים רק לקבל ולאט לאט מגיעים לזה שפחות ופחות רוצים לקבל ועוד ועוד יש נחיצות להגיע להשפעה, וזה בעצם ירחי לידה.

תלמיד: הוא מתאר פה שיש רגע של החלטה שאדם מחליט לקבור את הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: ואז הוא החליט, ואחר כך התחילו דווקא להגדיל לו את התענוגים הגשמיים, זה לא קרה מייד, אז את ההחלטה הזאת צריך לקבל כל פעם מחדש? זה לא איזו החלטה ש"החלטתי פעם וזהו".

לא לא.

תלמיד: צריך כל פעם לחדש את ההחלטה הזאת?

כן.

תלמיד: אז אולי על זה צריכה להיות השאלה, איך מחדשים את ההחלטה הזאת כל פעם מחדש.

אולי.

שאלה: יש לי בלבול שקשור למאמר, מול מאמר של בעל הסולם שבו הוא כותב שמהות הדברים אינה משתנה, כלומר מחיטה לא יכול לגדול שום דבר מלבד חיטה, אולי רק בכמות, אבל הרב"ש כותב שהמהות עצמה משתנה. אני מבין שיש פה משמעות עמוקה שלא ניתן לתפוס אותה, אבל בהסתכלות שטחית נראה שהם סותרים זה את זה. תוכל להבהיר?

לא. כי הכול הולך לפי החיסרון שמתגלה. כאן השאלה, איך החיסרון של האדם עובר את כל שלבי ההתפתחות ומגיע מרצון לקבל לרצון להשפיע, מקצה אל קצה בצורה הדרגתית.

שאלה: בתהליך הזה יש נקודה קריטית, שאדם צריך להסכים לקבור את הרצון לקבל, אבל עוד לא יודע בדיוק מהו הפירוש האמיתי של ביטול אהבה עצמית. איך מקבלים החלטה לזוז, לוותר על הטבע שלי כשאני לא יודע בכלל לקראת מה אני הולך?

נכון. לכן התהליך הזה הוא תהליך הדרגתי. פותחים לאדם קצת, הוא ממשיך, פותחים עוד, הוא ממשיך, פותחים עוד וכך זה קורה.

תלמיד: אפשר לעשות צעדים ראשונים בדרך הזאת של ביטול אהבה עצמית, אבל מהסיבות הלא נכונות, אלא מטעם גאווה, מטעם כבוד, זה לא הסיבות הנכונות?

כן. ודאי שמתחילים בלא לשמה מה שנקרא.

תלמיד: אבל עדיין כל יום לאדם יש ספק בגלל שהוא לא יודע איך נראה המצב הבא של להיות עם כלים דהשפעה, אין לא מושג.

אבל הוא מוסיף.

תלמיד: אבל תמיד יש ספק שהולך בדרך, זה הולך ביחד עם הפעולות, עושה פעילות ויש ספק ליד זה, כי הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך.

כן. אז מה?

תלמיד: אם הוא יקבל מלמעלה איזו תשובה ויקבל תמונה איך זה נראה להיות בהשפעה, זה יקלקל לו את הדרך.

לכן הכול נעשה בהדרגה.

שאלה: האדם הוא רצון לקבל, הוא נמצא בסביבה של משפיעים ואומר, אני רוצה להגיע כמו כולם להשפעה ואז הוא מתחיל ללכת בדרך ומחליט שהוא מנסה להשפיע, והרב"ש מסביר לנו פה, שאז מגדילים לו את הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: בתהליך ההגדלה של הרצון לקבל, אם האדם נדבק לסביבה שלו מספיק חזק, אז הוא עדיין ממשיך לרצות להשפיע. היה לו רצון להשפיע ופתאום נהיה לו רצון קצת יותר גדול להשפיע. האם כשאין לי כלום, אבל אני רוצה להשפיע, זה נקרא כלי דהשפעה? או שיש עוד משהו שנקרא בסוף הכלי דהשפעה שאליו אנחנו צריכים להגיע?

בסדר, שמענו.

שאלה: יש לי בעיה איפה אני שם את התענוג. כי אני מונע מתוך תענוג, בסעודות, עם החברים. איפה אני שם את התענוג הזה בכדי להיות בכיוון הנכון?

זאת אומרת, האם אני בוחר איפה יהיה התענוג?

תלמיד: הלוואי ואוכל לדעת לבחור איפה יהיה התענוג.

כן.

תלמיד: אבל כשאני בתוך התענוג, יש איזו דילמה, האם זה בתוך הרצון לקבל שלי? האם זה מוביל אותי לרצון להשפיע את אותו תענוג? זה גם עוצר לי את התענוג לפעמים, כשאני אומר לעצמי שזה סיפוק הרצון לקבל המוחלט. האם אפשר לקבל ממך כיוון, הדרכה?

שהתענוג בעצמו יכוון אותי?

תלמיד: כן, להיות בתענוג הנכון.

האם אנחנו מתקדמים על ידי תענוג?

תלמיד: אני חושב שכן, כי אני מבין שהתענוג מניע אותי, הוא זה שמביא אותי לכאן, לשיעורים, לחברים, לסעודות.

מה אתם חושבים? מי מקדם את האדם? התענוג או גילוי שליטת התענוג?

תלמיד: התענוג יכול לקדם רק אם מכירים בזה שהתענוג עושה רע. זה מה שרב"ש כותב גם במאמר, אם מרגישים כמה רע האהבה העצמית עושה, אז הוא יכול להתקדם.

לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שמתקדמים מתוך זה שמגלים את הרע בקבלת התענוג.

תלמיד: אנחנו מדברים על התקדמות כלפי השגת חיסרון לרוחניות.

אז מה?

תלמיד: אז איך הוא יכול להתקדם אם המילוי הוא מילוי ולא כמו שהוא כותב, שהחיסרון הוא המילוי?

כן. אז איך הוא מחליט?

תלמיד: הוא לא מחליט, צריך סביבה שתחליט.

סביבה שתחליט. ומה אז האדם?

תלמיד: כלום, חומר ביד היוצר, הוא רק מחליט מראש שהסביבה היא זאת שמחליטה בשבילו ואז הוא יכול להתקדם.

שאלה: צריך חיסרון לחיסרון הנכון. מתוך התכללות בסביבה בהדרגה, אני מבין שחסר לי חיסרון מסוים שלא קיים אצלי באופן טבעי, ואת החיסרון הזה אני מנסה להשיג. התענוג והחיסרון הם רק מושכות כאלה, והנגזרת מתוך זה, זה מה החיסרון שאני רוצה להשיג על ידי החיסרון והתענוג שיש לי.

מה עוד חושבים?

שאלה: יש עניין של ייאוש משקר העולם הזה שנותן לאדם כוח ללכת למקום שבו הוא מרגיש שיש אמת. אפילו שזה לא נראה, לא ברור, לא מובן, לא ידוע, פשוט הדחייה מריקנות העולם הזה, נותנת לאדם מספיק כוח ללכת למקום אחר, זה סוג של ייסורים שדוחפים את האדם לזוז.

טוב.

תלמיד: אני חושב שתענוג מהשפעה מקדם הכי חזק, כשיש לך את זה.

תלמיד: כתוב ב"אין עוד מלבדו" שאנחנו מתפתחים על ידי שני כוחות, יד אחת מקרבת ואחת דוחה. אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו על ידי חיבור, ככל שאנחנו מתחברים יותר כך אנחנו מושכים מאור, מבינים יותר.

תלמיד: יש שני דברים שמזיזים את האדם, פחד ואהבה, אני לא הייתי מוותר על אף אחד מהם כדי להתקדם למטרה.

שאלה: אני רוצה לשאול שאלה, רב"ש כותב כאן שדווקא התפילה היא העבודה שבלב, ודווקא דרך התפילה הזאת אתה יכול לעורר את החיסרון הנכון לעבודה. אבל כשאתה בא להתפלל זה תמיד מרגיש שאתה כביכול דורש איזה מילוי. אז איך אתה מתפלל נכון, איך אתה עובד באמת עם הלב, שהלב ידרוש, ולא סתם הפה?

כן, זאת שאלה.

תלמיד: אז מה אנחנו עושים, איך אני סוף סוף דואג שהלב שלי הוא זה שיתפלל, הוא זה שיעבוד, ולא סתם רצונות למיניהם שמבלבלים לי את הדרך? האם יש מצב כזה שהפה והלב נהיים שווים, או שהם תמיד לא יהיו שווים?

בהשפעה על האדם? על זה צריכים לעבוד.

תלמיד: אז הלב והפה יכולים להיות שווים?

תיאורטית כן.

שאלה: כתוב, "שפירושו שהחיסרון נקרא מילוי." זאת אומרת, בסופו של דבר אדם מקבל את החיסרון, והחיסרון עצמו הוא המילוי. האם מדובר בחיסרון להשפיע?

כן.

תלמיד: ומה קורה אחרי זה? יש לי את החיסרון אז איפה המילוי, איפה תכונת ההשפעה אחרי זה. איך האדם מתקדם כשיש חיסרון, מה הלאה?

הוא יכול לעבוד עימו.

תלמיד: מה זה אומר?

איך אני עובד עם החיסרון, כשיש לי חיסרון להשפיע?

תלמיד: אבל החיסרון הוא כבר המילוי. אני סתום, קיבלתי חיסרון וזה המילוי.

לא.

תלמיד: זה מה שכתוב.

אבל לא כתוב שאני לא יכול לעבוד עימו. אדרבה, אני עכשיו יכול לפתח אותו, זאת אומרת, לעבוד עם החיסרון החדש.

שאלה: האם יש דוגמה בעולם שלנו לכך שאדם מבקש חיסרון, אפילו למשהו גשמי?

אני רואה אנשים שנכנסים לבית מרקחת, קונים כל מיני תרופות כדי לעורר בהם חיסרון, אוכל, מין, משפחה, כל מיני תענוגים שיכולים להיות, בעיקר לאוכל ומין. תפרסם שיש לך כזאת תרופה, שמספקת לך חיסרון גם לאוכל וגם למין, תראה כמה אנשים יגיעו אליך.

תלמיד: פשוט התיאור הזה של לרצות רצון רוחני קצת מבלבל, זה מיד מתפרש כרצון למילוי, לאיזו הנאה שאני רוצה.

לא, להיות בחיסרון ולדעת איך למלא את החיסרון אלה שני דברים שונים.

תלמיד: רב"ש אומר שבהכרת הרע, רק ההבנה של הנזק שהרע גורם לו יכול להוציא את האדם. מה יוציא בסוף את האדם מהבוץ הזה, אמונה בגדלות ה', גדלות הבורא, או לראות את הנזק של הרע, או שניהם?

רק הרצון לחיבור עם הבורא, לדבקות בבורא.

תלמיד: כולנו רוצים את זה כבר עשרים שנה.

זה לא נקרא חיסרון, מה שאתם רוצים זה לא נקרא חיסרון.

תלמיד: אז החיסרון הזה הוא רק כשאתה מרגיש שהאגו הוא רע, או שהבורא הוא גדול?

עד שלא מניח לי לישון.

שאלה: אז חיסרון הוא החלטה?

חיסרון הוא גילוי הכלי.

תלמיד: מה מקשר בין ההחלטה לבין הגזירה, כמו שרב"ש כותב פה, שיש החלטה, שזה נקרא זריעה, וגזירה, שאת זה בסוף הבורא נותן. מה מקשר ביניהם?

אני לא יודע, שאל את החברים.

תלמיד: כתוב פה שיש את מה שהאדם עושה, שזו כביכול הפעולה, ואחר כך הוא מחכה לבורא שיגזור, שזה יהיה זכר. מה הקשר בין זה שהאדם מחליט לבין זה שהבורא מחליט, שבאמת נגזר שיהיה זכר?

אתה צריך לעמוד על זה חזק מאוד כדי להוכיח לבורא שהרצון שלך הוא רצון אמיתי.

שאלה: יש את הבירור הזה עם הגר שבך, שעל אף שאתה אומר לו שאנחנו הולכים בדרך של ייסורים ודרך לא קלה, ועבודה קשה, בכל זאת הוא רוצה לקבל את זה על עצמו. מהו הכוח הזה שדוחף אותו, למרות העבודה הקשה והייסורים, כן ללכת בדרך הזאת?

שורש הנשמה.

תלמיד: זאת אומרת, יש כוח נוסף מעבר לייסורים והתענוגים?

יש בנשמה נקודה קצת יותר פנימית שדוחפת את האדם להשפעה. שלא נותנת לו לעצור ולהחליף את זה.

שאלה: הרב"ש מדבר על שיתוף מידת הרחמים בדין, והוא אומר שאם האדם זכה, זה אומר שמידת הדין היא גנוזה. מה התפקיד של מידת הדין כשהיא גנוזה?

שהיא נמצאת, והאדם מרגיש את זה, אבל היא עדיין לא התגלתה.

תלמיד: האם יש איזו עבודה איתה?

לא. לשמור אותה בגניזו.

תלמיד: ואם האדם נמצא כל הזמן עם מידת הרחמים גלויה, איך הוא מחפש כל הזמן את החיסרון הבא?

הוא מתקדם רק על ידי החברה. הוא צריך איזה כוח חוץ ממנו, שעל ידו הוא יכול להתקדם.

תלמיד: ואיך הוא נפתח עוד יותר כלפי החברה, כדי לקבל עוד ועוד חיסרון כל הזמן?

זאת עבודה בחברה, בקבוצה.

תלמיד: אני מבין, אבל יש כביכול איזו נקודה שאנחנו אומרים שצריך להיות בחפץ חסד. איך לשלב בין להיות בחפץ חסד, לבין כל הזמן להיות דווקא עם חיסרון?

בהתכללות של הכלים שלך עם הכלים של החברים.

שאלה: איך להוליד זכר ושהרצון הזה יהיה באופן קבוע?

קבוע הוא לא יכול להיות, הוא צריך להתפתח. וגם בהתפתחות זה כוח הנקבה שנכלל בזכר. ככה זה הולך.

שאלה: האם כלים דהשפעה זה רצון מתוקן?

כן.

תלמיד: במצב של עיבור, כשעוברים את המצב הזה ויש הרגשה של לחץ גדול מצד הבורא, והרגשה שלא ניתן להחזיק במצב, מאיפה לוקחים כוחות כדי להחזיק?

מקור הכוח הוא רק הבורא. תפילה אליו דרך העשירייה.

תלמיד: זו רק התפילה לבורא?

כן.

שאלה: מה חסר לנו בקשר בינינו?

להבין שרק בקשר בינינו, איפה שאנחנו מתקשרים זה אל זה, יותר נכון איפה שאנחנו מוותרים זה לזה כדי להיות מקושרים, אז באותם הרצונות אנחנו גדלים. זה מה שגדל.

שאלה: איך אפשר לעבוד בעשירייה עם אהבה עצמית, ולהבחין מה הן התכונות עבור השפעה?

על ידי תמיכה קבוצתית אנחנו יכולים לברר את הדברים האלה. תנסו יחד לחשוב ותראו עד כמה זה ממש מקדם כל אחד.

שאלה: כשאשה מתעברת, האם ההיריון שלה תלוי בכוונה שלה לבורא, או לא?

כן, בכוונה שלה לבורא.

תלמידה: איפה הבחירה החופשית שלה אחרי שהתעברה?

אין בחירה חופשית. היא צריכה כל הזמן להיות מכוונת לדבר אחד, לוולד.

שאלה: כדי להיות מסוגל להגיע לבן זכר, איזה סוג של כוונה צריך להיות באדם?

להשפיע.

תלמיד: האם יש כוונה שונה בשלב העיבור, או בשלב ההתעברות?

הכוונה שונה כי אלה מדרגות שונות, אבל זו אותה כוונה לחיבור ולהשפעה.

תלמיד: מהו ההבדל המדויק בדרגות השונות של העיבור? מה ההבדל בין השלב של הזרעת הזרע, לבין שלב העיבור, לבין שלב יותר מתקדם? מה ההבדל בעבודה בעשירייה בין כל השלבים הללו?

זה כבר תלוי בכלים של האישה ושהבורא מעורר בה את זה. זה צריך להיות שלוש פעמים, שלושה חודשים, יש כאן המון דברים.

שאלה: מה זה אומר עיבור של העשירייה והלידה במדרגה הבאה בעשירייה? אם תוכל להסביר את כל התהליך.

כשהרצון של האדם מתחבר עם עוד רצונות על ידי האור העליון המשפיע עליהם, והם יחד עולים להשפעה משותפת ביניהם, אז מתוך הרצון להשפעה המשותפת מתחיל להיוולד מה שנקרא "וולד רוחני", והוא מתחיל להתפתח. בהתפתחותו הוא עובר שלבים שנקראים ימים, שבועות, חודשים, וכך מתפתח. הכול נמצא על הרקע של ביטול עצמו, ומתוך ביטול עצמו חיבור עם הזולת, יותר ויותר.

תלמיד: האם שורש נשמה זו התוכנית הראשונית של בעיתו?

כן.

תלמיד: אז מהי אחישנה בעבודה של העשירייה?

בעבודה בעשירייה אנחנו מבררים את הרשימות הראשונות כביכול שיש בכל אחד מאיתנו, ומגיעים לחיבורים הראשונים. זה נקרא כבר תחילת העיבור.

שאלה: כשהאדם רוצה להפוך לישראל, אבל הוא מבין שהגוף לא נותן לו לעבוד בעל מנת להשפיע, מהי הבקשה שלו מהבורא, האם להידבק לחברים כדי לקבל חיסרון חדש, ודרך זה הוא לומד לעבוד עם הגוף שלו?

אם יהיה לו יותר חיסרון, אז האם תהיה לו יותר אפשרות להגיע להשפעה, להתקדמות? ודאי שלא. הוא לא יוכל אפילו עם החיסרון שיש לו עכשיו להתקדם. אז איך, אם יהיה לו חיסרון יותר גדול? לכן אנחנו מצפים ליותר חיבור בינינו ולנטייה למטרה, ונקווה שנוכל להתפלל לבורא כך, שנוכל לעלות למעלה מהמצב הראשון שלנו. זה הדבר הכי קשה, להתנתק מהקרקע ולהתחיל לעוף כמו טיל.

שאלה: אנחנו דיברנו על איך אדם צריך לבקש ולקבל חסרונות. איך בן אדם יכול להרגיש צורך לחיסרון שאין לו?

אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם צרכים אחרים ממנו, והצרכים האלה הם גדולים ומכובדים בעיניו, אז הוא לאט לאט לומד מהם את החסרונות שלהם, ואחר כך מממש אותם.

תלמיד: אז הכול תלוי בהתכללות.

כן.

תלמיד: אם לחברים שלי יש כלים דהשפעה, ולפי הפעולות שלי אני מתכלל עם החברים שלי, אז גם אני מקבל כלים דהשפעה.

כן. זה כמו וירוס שעובר מאחד לאחר.

שאלה: מה לעשות כדי שברצון המשותף המאוחד שלנו יתעבר העובר הזה? איך להגיע לזה?

הבעיה היא שאין לנו עדיין חיסרון משותף, ממש חם, שנוכל לגדל שם את הרצון האחד לבורא בלבד וכולם רוצים ודואגים רק לו, זו הבעיה. לזאת צריכה כל קבוצה וקבוצה לדאוג.

תלמיד: מה זה החיסרון המשותף הכי מינימלי שיש? אנחנו מדברים על זה הרבה, כל החברים משקיעים בזה, אבל איך להגיע לחיסרון מינימלי משותף?

לשנוא את האגואיזם שלכם ולהשתדל להתנתק ממנו, בכל דרך אפשרית.

שאלה: תיארת שוולד מגיע לקבוצה, מתחיל לעבוד על הרשימות הראשונות שלו וכל התהליך. מתי אותו אדם מתחיל לגלות מה סיבת החיים? למה הוא חי? בשביל מה הוא חי? בשביל מה הגיע לבריאה הזאת?

בשביל מה?

תלמיד: כן.

בשביל מה אנחנו לומדים, בשביל מה חיים?

תלמיד: בשביל מה?

כדי להגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: בסדר. איך?

להידמות לו.

תלמיד: איך מגלים את הסיבה? שמעתי את המשפט הזה, אבל איך מגיעים לביצוע, למימוש שלו?

אתה צריך יותר ויותר לשמוע את זה מהחברים.

תלמיד: זאת תשובה כללית, "להידבק לבורא", כל הבריאה בדרך לשם. אני שואל בשביל מה אני פה? כי בשביל לעשות את זה, הוא לא היה צריך אותי.

אתה נמצא כאן מכיוון שהבורא רוצה שתתקרב אליו. כן, שתתקרב אליו. ויש מקום או אולי כמה מקומות בעולם, שם אדם יכול לפתח את החושים כדי להתקרב לבורא. זה לא שאתה יושב עכשיו באוטו ונוסע לבורא, זה ענין של התפתחות פנימית, כמה שתוכל להתקרב אליו, להרגיש אותו וזה מה שאנחנו לומדים.

תלמיד: לא שאלתי על המטרה הכללית, שאלתי למה אני פה?

אתה כאן מפני שהבורא הביא אותך דרך כל מיני פתלתולים כאלה בדרך, אלינו. מפני שדווקא כאן כנראה, אתה צריך לראות את הקשר שלך, עם הבורא.

תלמיד: אמרת שכל מקובל, בסוף, מגלה את התפקיד שלו, שהוא רואה את שורש הנשמה שלו ויודע מה התפקיד שלו.

כנראה שזה עוד לא הסוף, אתה אומר "בסוף".

תלמיד: אני שואל אותך, מתי מגלים את הסיבה הזאת, איפה המקום שלך? מה אתה צריך לתרום?

את זה אתה צריך לבקש, להתפלל, לדרוש, לצעוק. תפנה לבורא ותגלה את החיסרון הזה. מה לעשות? זה מה שיש לנו.

תלמיד: התפקיד שלך כבר נעול עליך, או שאתה תמיד מגלה דברים נוספים חדשים?

גם כן לא נעול, גם אני מבין שאני חייב להופיע כאן יומיום ולעורר אתכם.

תלמיד: אז ההתעוררות שיש לנו היא ממך ולא מאתנו?

לא, זה מהבורא. מהבורא, אני לא מעורר אתכם. יהיה טוב. אין מה לעשות, רק להמשיך.

שאלה: הוא כותב שהקב"ה גוזר על הטיפה אם הוא זכר או נקבה, אז מי קובע אם יהיה זכר או נקבה, הקב"ה או האדם? הקב"ה?

כן.

תלמיד: אז איפה האדם פה? מה צריך פה מהאדם?

אני לא יודע, יש הרבה ספרים, פרקים, בכל מיני ספרים שמדברים על איך לכוון שיהיה לך בן זכר, שבאמת אשתך תיכנס להיריון וכ"ו

תלמיד: מה משנות הכוונות שלי, האדם, אם הקב"ה כבר גוזר הכול?

תמיד יש לנו שאלה, גם שאלה כללית על מהות הבריאה וגם שאלה פרטית, על כל תנועה ותנועה שאדם עושה.

תלמיד: ומה התשובה?

שהבורא מסדר לו את כל התנאים האלה בחיים בכל שנייה ושנייה, אבל האדם בכל זאת צריך לקבוע.

שאלה: הכניסה להיריון, זה בעצם כביכול בירור על הכוונה של האדם? כי יכולה להיוולד נקבה ויכול להיוולד זכר שהוא משפיע, שהוא בכוונה להשפיע.

כן.

תלמיד: הוא אומר שיש חיסרון להשפיע ולפני זה יש חיסרון לחיסרון להשפיע. אז זה שנכנס להיריון, למשל הגר שהוא מדבר עליו, נכנס עם חיסרון לחיסרון להשפיע או כבר יש לו חיסרון להשפיע? כשהוא נולד, כבר יש לו חיסרון להשפיע? איפה זה ממוקם?

יש לו בפנים כבר רשימו שיכול להתגלות, רשימו דהשפעה.

תלמיד: הוא אומר שאתה צריך שיהיה לך אפילו חיסרון לחיסרון להשפיע ולבקש מהבורא שייתן לך דבר כזה?

כן.

תלמיד: אז נאמר שהאדם נכנס עם זה לתוך הסביבה שלנו. הוא אומר שזה לא סוף פסוק, יש לך עכשיו תשעה ירחי לידה שאתה צריך לגלות, הוא אומר שלקבל לעצמו זה זבל ובזה הוא ממשיך להתפתח. מה מצד האדם בתוך הסביבה מצריך שזה לא יהיה לשווא, שזה יתפתח ויישמר?

שיבדוק את עצמו כל הזמן וינקה את עצמו מפסולת שיגלה. ושידבק לחברה באותה נקודה שהוא מנקה אותה נקודה כל הזמן מהפסולת וכך יתפתח.

תלמיד: ובעצם בסוף, נולד באדם צורך שהוא לא מוכן בשום אופן להשתמש ברצון שהוא לא על מנת להשפיע? זו הלידה הרוחנית של האדם? שהוא יכול לדחות רצונות שלא על מנת להשפיע?

הרצון הראשון לעל מנת להשפיע זו לידה. אבל לפני זה, יש לך תשעה ירחי לידה ששם אלה בירורים כאלה, שרק מהניסיון, רק מהעבודה בדרך, אנחנו יכולים להבין.

תלמיד: הוא מגביר את התענוגים ושם כל תהליך שבפנים?

כן, ודאי. זו לידת המסך.

שאלה: הוא כותב "נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו." הוא מדבר על ההבדל בין מה שחסר בלב, לבין ידיעה בשכל. איך עוברים מידיעה שלאדם יש את כל התנאים, רב קבוצה ספרים, להרגשה שבלב שהוא מעריך את זה, מתרגש מזה שיש לו את כל התנאים?

זו התפתחות, אין מה לעשות. הוא צריך בהדרגה להשיג את כול השורשים שלו.

תלמיד: מה זה אומר להשיג את השורשים שלו?

להרגיש מאיפה בא כל דבר ולמה זה בא ומה זה נותן לו, מי אחראי על זה, ומה הוא צריך לעשות. זו הכרת החיים שלנו.

תלמיד: זאת אומרת אם ההרגשה באה אז היא באה, אתה לא יכול לעשות משהו כדי שהיא תבוא.

אתה יכול לזרז את זה ואתה יכול ליצור תנאים לזה, ללמוד על זה, לדבר ולקרוא על זה, ולמשוך מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אנחנו יודעים שהאמצעי הכי חזק שלנו זו עשירייה.

כן.

תלמיד: איך העשירייה מעוררת הרגשה באדם?

כל עשירייה בכללות רוצה להתקדם ונמשכת למטרת החיים אבל זה תלוי יותר באדם, עד כמה האדם נדבק אליה ורוצה לבצע אותן הפעולות.

תלמיד: המערכת כל הזמן נותנת לנו. יש כנס, יש שיעורים ותנאים, גוזרים לנו קליפים ועושים, המערכת כל הזמן לועסת בשבילנו כדי שנתקדם רוחנית. מה האדם צריך כדי שהוא ירגיש? אולי בסוף היום הוא צריך לעשות רשימה, כמו בשיטות שבהן אומרים לך תעשה רשימה של הדברים הטובים שיש לך, נניח בנושא הזוגיות, שב תעשה רשימה, תרשום דברים חיוביים על אשתך, וכך תגיע להרגשה של הערכה. איך בלב מרגישים ומעריכים?

צריכים תפילה. אדם לא מסוגל, הוא גם לא אחראי על הרגשות שלו, על החושים שלו, איך וממה הם יתפעלו, הוא צריך תפילה.

תלמיד: צריך לכאוב לו שהוא לא מרגיש כדי להגיע לתפילה?

גם כן.

שאלה: היה כתוב בטקסט שאדם צריך לקבור את בחינת האישה שהיא הרצון לקבל לעצמו, בשביל להיפטר מהאהבה העצמית. מה זה אומר לקבור אהבה עצמית כדי להוליד אהבת הזולת?

הלב שלנו לא יכול לאהוב שניים, שלושה, ארבעה, או את זה לאהוב ואת זה לשנוא, הכי טוב אם יש הרגשה אחת. לכן כך אנחנו צריכים להתנהג, אני מתחבר לנטייה אחת, רצון אחד, כוונה אחת, דמות אחת וכל הזמן נמשך לזה, ובאותו כוח אני רוצה להתנזר מכל יתר הדברים מסביב. כך אדם מגיע למצב שיהיה לו רצון אחד חזק.

תלמיד: זאת אומרת, אני קובר את שאר הרצונות שהם פחות חשובים?

כן.

שאלה: האם העשירייה צריכה להראות דוגמאות של השפעה וגם להראות דוגמאות שמזלזלים ברצון לקבל?

לא, אנחנו לא עושים כאלה תרגילים שמראים לכולם איך לזלזל ברצון לקבל, ובכלל איך לזלזל. יותר טוב להביא דוגמאות איך לאהוב את הרצון להשפיע, להיות שייך, להיות מסור לו.

שאלה: ציינת שנצטרך להוכיח לבורא שהרצון שלנו הוא רצון אמיתי, איך בעשירייה אנחנו מוכיחים לבורא שהרצון הוא אמיתי?

מתפללים אליו, אנחנו מתחברים בינינו ומתפללים אליו שיעזור לנו.

שאלה: למה הכוונה שכתוב שאין לאדם שום טענות לבורא כי הוא נותן לאדם מה שהאדם רוצה, ולפני זה כתוב שהוא נותן לו אור שיהיה לו כוח השפעה או כוח קבלה. האם הבורא נותן גם כוח קבלה אם זה מה שהאדם רוצה?

ודאי, איך להעביר אדם ממצב למצב, ממדרגה למדרגה? רק על ידי שינוי הרצון שלו בצורה הדרגתית.

שאלה: הזכרנו מהטקסט, "אין מילה בפיה אלא אם הוולד שלה יהיה זכר", מה זה אומר?

שהכוחות שבנו רוצים להיות קשורים להשפעה, לכן אנחנו כבר נמצאים בדרך הזאת. הם דחו אותנו, דחפו אותנו לשביל הזה ואנחנו צריכים להמשיך בזה.

שאלה: האם נוכל לומר שהאדם מגיע לחיסרון הנכון דרך ההשתוקקות הגדולה לבורא?

דרך ההשתוקקות לבורא אנחנו יכולים להגיע לכול, רק השאלה היא איך אנחנו מבצעים את זה. אבל ההשתוקקות לבורא זה הדבר העיקרי, הייתי אומר שזו הסיבה לכל דבר.

שאלה: איך ישתנה הקשר בינינו בחברה אם אנחנו התלמידים של רב"ש נתחיל לעבוד עם הכוונות?

אנחנו נתמוך זה בזה כדי שכולנו יחד נהיה כמשהו מחובר, שיהיה כזה הרכב, שכל הזמן כמו כדור שלם, אנחנו נעלה יותר ויותר אליו.

שאלה: כתוב בהתחלה ג' שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואימו. הקב"ה זה כוח עליון, אביו מביא את הלובן ואמא את האודם. מהם שני הכוחות האלה, מה זה הלובן ומה זה האודם?

אלו כוחות, הייתי אומר טבעיים שיש באדם, שמרכיבים את הבשר שלו שיהיה מוכן לכלול בתוכו השפעה מהבורא, ובתוך האדום והלבן שנותנים אבא ואימא, הבורא נותן אור פנימי, נשמה, ואז הבשר הזה מתחיל להתפתח לפי הרשימות שבו, באור פנימי.

שאלה: במאמר כתוב, "מטעם שענין הרצון לקבל צריכים להכשיר ולהכין, שיהא כוח בידו לוותר על תענוג אמיתי", מה הכוונה "להכשיר" ואיך מכינים?

כדי להתאים מה שיש בתוך הרשימות עם ההשפעה עליהן.

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר "נמצא לפי זה, שהוא מוכרח לעבור תשעה ירחי לידה, שע"י זה הוא קונה כל פעם כח, הנקרא "רצון להשפיע". שאם הוא רואה שיש איזה דבר שמפריע להרצון דלהשפיע, יש בכוחו לדחות את הדבר, ואז נקרא "וילדה זכר"." מהם תשעה ירחי לידה, איך אנחנו עובדים עם הדבר הזה?

אנחנו צריכים להתקדם בהשפעה הדדית, בקשר הדדי בינינו, ולבנות בינינו התקשרויות יותר ויותר מורכבות ונעלות, עד שמגיעים למצב שמרגישים בתוכנו באמת גילוי ראשון של הבורא. זה נקרא שהוולד מוכן ללידה.

תלמיד: אני יודע שזה קלקול שלי אבל כל העבודה שדיברת עליה זו עבודה בינינו עם החברים, בתוך העשירייה, נכון?

כן.

תלמיד: למה אני תמיד מרגיש כאילו זו עבודה פרטית שלי?

ככה זה, כי עדיין אתה לא מחובר לאחרים.

תלמיד: הבעיה היא איך אני עכשיו עושה את ההתגברות הזאת, כי כל פעם אני חושב שאני עובד ואני מתחבר, אבל אז אני מגלה לפי המאמר שאני סך הכול רוצה את האהבה העצמית שלי?

באמת אנחנו לא יכולים, קשה לנו מאוד לתאר את כל העבודה הרוחנית, בכוח ובאופן של התקשרות בינינו. זה מאוד לא פשוט, זה תלוי בעדינות הנפש.

שאלה: אתה יכול לתת לי תרגיל קטן להיום שאוכל לממש אותו עכשיו בעשירייה?

עם כולם אתה יכול, בבקשה.

תלמיד: תרגיל קטן, מה אני עושה?

אתה כל הזמן מתאר לעצמך מה זה נקרא לגדול בתוך החברה, להתכלל בתוך החברה. זה מה שצריכים לעשות, תרגילים כאלה, התכללות.

שאלה: בתהליך זכר ונקבה, הוא כותב שצריך לקבור את הנקבה ולהחיות את הזכר. באביו ואימו או בבעל ואישה, הנקבה היא הכתר שבבית, שומרים את המעוברת מכל משמר. איך בתהליך הזה אני שומר על המעוברת, איך הזכר שומר על הנקבה?

אני לא חושב שיש לנו כבר אפשרות לברר את זה.

שאלה: בהמשך למה שאמרת קודם, מה זה לגדול בתוך החברים?

אתה מרגיש שאתה נכלל מהם, אתה אפילו תוצאה מההתכללות שלהם בך, ואתה רק אותו מרכז שבו כולם נכללים בך. אומנם המרכז הזה מיוחד כי זה על הרשימו שלך, אבל את כל יתר הכוחות אתה מקבל מהם, בהתכללות ביניהם.

תלמיד: למה דווקא עם העשירייה שלי אני אגלה את המקום הפנימי, את הבורא?

כי זה המקום שבו אתה עובד וממשיך לעבוד. מאוד קשה לעבור מעשירייה לעשירייה מבחינה רוחנית, זה מאוד מאוד לא פשוט.

שאלה: שמעתי שאמרת שלהרגיש את החיסרון ולדעת איך למלא אותו אלו שני דברים שונים. מה זה שכתוב שהרגשת החיסרון היא המילוי?

כשאנחנו משתוקקים למשהו וההשתוקקות שלנו תלויה ברצון שלנו, אז הרגשת ההשתוקקות כבר ממלאה אותנו.

שאלה: האם יותר חשוב שאני אבקש חיסרון רוחני, או שאני אבקש שלחברות יהיה חיסרון לרוחניות, או שלעשירייה יהיה חיסרון משותף, אולי אפילו שלאנושות יהיה חיסרון לרוחניות? האם יש סדר בבקשות לחיסרון?

הסדר הוא מהקל ליותר מורכב וקשה, וכך זה קורה בכל האנושות.

תלמידה: מהו החלק הקל, האם החיסרון האישי, או חסרון אחר, מאיפה מתחילים?

החיסרון הקל ביותר הוא שכולם מתבטלים זה אל זה, ואז כולנו נדבקים לבורא. זו הנקודה הכי חשובה, ההתחלתית, המרכז לכול.

שאלה: איך להשיג איזון בין דינים לרחמים? האם בשילוב הזה יש חיסרון שיכול להוביל אותנו למטרה מהר יותר?

בשילוב בין דין לרחמים, כן. אבל זה מאוד מורכב, מאוד לא פשוט, אנחנו עוד לא לומדים את זה, יבוא הזמן. נלמד את זה יותר כשנלמד ג' קווים בהתפתחות שלנו.

שאלה: האם בעבודה הרוחנית יש מצב של הפלה? ואם כן, האם זה חוסר היכולת שלנו להפוך את תכונות הקבלה לעצמנו להשפעה?

הפלה ברוחנית היא כשהרחם לא מסוגל לשמר בעצמו את הפרי. זה קורה כיוון שכוחות חיצוניים פועלים על הוולד כך שהם פשוט מסירים אותו מתחת להשפעתם.

תלמידה: האם האישה במצב הזה יכולה להשפיע על התהליך או הכול בשליטת הבורא?

אם בצורה רוחנית היא תשתוקק למצב הנכון שלה, אז היא תוכל להשפיע על הבריאות שלה בצורה חיובית.

שאלה: כשאנחנו מתחילים להתקדם בדרך ומתפללים עבור חיסרון להשפעה, האם זה אפשרי להגיע לתפילה מתוך הלב גם בשלבים ההתחלתיים?

כן, תנסו אפילו עכשיו לשבת יחד ולהתפלל. בהתחלה אתם צריכים לקחת איזה טקסט, זה יכול להיות תהילים, מאמר קטן של בעל הסולם, מה שאתם רוצים, ואחר כך תתפללו מעצמכם יותר ויותר.

תלמיד: מה ההבחנה בין תפילה בפה, כמו שהוא כותב במאמר, לבין תפילה מהלב?

תפילה בפה זו תפילת הכלל, כשקוראים רק מה שכתוב בספר. ותפילה בלב היא מה שכתוב בלב של האדם. תלוי מאיפה האדם קורא.

שאלה: אם החיסרון עצמו הוא המילוי, אז מה חשוב לי, האם להרגיש חיסרון לדבקות בבורא או להרגיש תענוג ברצון הזה?

את זה את בעצמך צריכה להרגיש.

שאלה: כשמדברים במאמר על אישה, האם הכוונה לרצון לקבל?

כן.

תלמיד: אם כך, איך מתעברת האישה?

היא מתעברת מזרע של זכר שבו יש רשימות גם מזכר וגם מנקבה. ואז היא נכללת מהרשימות האלה ומתחילה לברר אותן וממשיכה להתעבר מהן, וזה מתפתח לוולד.

תלמיד: האם העובר שיוצא הוא או כוונה על מנת להשפיע או כוונה על מנת לקבל, זה מה שהעובר מסמל?

לא. העניין הוא על מה אנחנו מדברים, על רוחניות או על גשמיות. אם על גשמיות, אז ודאי שהעובר כמו שאנחנו רואים יכול להיות זכר או נקבה. ברוחנית הבירור שם יותר קשה. אבל העיקר הוא, שאנחנו בבירורים שלנו צריכים להתחבר ככל האפשר דרך הקבוצה לבורא, וזה יסנן בנו את כל המחשבות הלא נכונות שלא צריכות להיות, ויביא לנו התקדמות נכונה שנקראת "ירחי לידה", אחר כך את הלידה עצמה, וגילוי יותר ויותר בשני העובר.

שאלה: שמעתי שלידה היא לידת המסך. האם גילוי הבורא הוא בשלב העיבור או בשלב הלידה?

גילוי הבורא הוא בהתאם למצב של העובר.

תלמיד: האם העיבור הוא מצב שהאדם יודע שהוא נמצא בו?

כן, הוא יודע כבר, אבל במשהו.

תלמיד: במצב של תשעה ירחי לידה שעדיין אין לו חיסרון להשפעה, האם זה נקרא מצב רוחני?

מה זה מצב רוחני?

תלמיד: שכבר יש לו חיסרון להשפעה.

כן.

תלמיד: יוצא שהעיבור, כשעדיין אין לו חיסרון להשפעה, כשהוא עדיין עובד על להשיג את החיסרון להשפעה, הוא מצב לפני הרוחניות.

לא לפני הרוחנית, זה חלק מהרוחניות.

תלמיד: מה ההבדל בין שלב שבו האדם משתדל לעבוד על אהבת חברים לפי מה שהוא מבין בתוך הרצון לקבל שלו, מגלה שהרצון שלו גדל, משתדל להתפלל, הכול בתוך הרצון לקבל שלו, לבין תשעה ירחי לידה שהוא מתאר פה, שזה כביכול אותו תהליך, אבל זה רוחני וההוא עדיין לא?

גם בזה וגם בזה הרצון לקבל כבר עובר שינויים לקראת הכרת עצמו והלידה.

תלמיד: האם נדע בשלב כלשהו שאנחנו נמצאים בתהליך של העיבור, או שזה יהיה המשך ישיר לזה שעובדים על אהבת חברים, מגלים רצון לקבל, מתפללים?

ככל שתתחברו ביניכם, אז תראו באיזו מערכת עיבור אתם נמצאים.

שאלה: המאמר פה גם משבח את האישה וגם קצת ממעיט מהנקבה, כי הוא אומר לקבור את הנקבה, להתעלם ממנה. אבל הוא אומר, אישה אם תזריע יוולד זכר, אז בתור אחד שחוזר הביתה לאישה, איך להרים קצת את המעמד של האישה? שמעתי אותך הרבה פעמים אומר שהאישה היא זאת שמכניסה את הגבר לרוחנית.

כן. אנחנו צריכים להביא איתנו, אם כבר אנחנו מדברים על חזרה למשפחה, רוח טובה, שהיא מורגשת בו של אהבה והבנה למקום שאישה נמצאת בחיים שלנו. ללא ספק. אומנם הגבר הוא כביכול יותר חזק, יותר עושה דברים בחיים כביכול, אבל העיקר מה שעושה, עושה אישה.

ככל שהבורא מעורר בגבר רצון לאישה, האישה מממשת את הרצון הזה של הגבר ומכוונת אותו ללידה. וזה באמת תפקיד מאוד חשוב, דומה לבורא. ולכן אנחנו צריכים לתת לזה מקום, להודות.

אומנם אנחנו אומרים כל בוקר תודה שלא עשני אישה, בברכות השחר ואישה אומרת ברוך אתה שעשה לי כרצונך, אבל יחד עם זה אנחנו צריכים מאוד מאוד להודות לאישה על תפקידה בעולם. יש לך עם מה לחזור.

תלמיד: אפשר לקרוא פסקה שנייה בטור ב' בעמ' 296, "אלא שענין ידיעה אמיתית"

קריין: "אלא שענין ידיעה אמיתית של טיבו של הרצון לקבל, אין האדם יכול להרגיש בפעם אחד, מטעם שענין הרצון לקבל צריכים להכשיר ולהכין, שיהא כח בידו לוותר על תענוג אמיתי, שהוא תענוג נצחי. אם אין לו תרגילים, שהיה מרגיל את עצמו בכל פעם באהבה עצמית יותר גדולה, היינו בזמן שאדם מתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, אז מן השמים נותנים לו כל פעם יותר תענוג אפילו בדברים גשמיים, בכדי שירגיל את עצמו לוויתורים לתענוגים שלא לקבל אותם אלא בעמ"נ להשפיע."

כן.

תלמיד: לא כל כך ברור מהם הוויתורים האלה. איפה הם קורים, מתי הם קורים? אני לא רואה שאני מוותר על תענוגים, אני רואה שאני חי בהכרחיות יחסית, מרכז החיים שלי זה פה, בעבודה בעשירייה, אבל להגיד שאני מוותר על תענוגים או יודע בכלל מה זה לוותר על תענוג? איך אני מוותר על תענוג?

על ידי זה שאתה לומד ונמצא איתנו, אז הבירורים נעשים לא בכוח. ועל ידי זה שאתה לומד איתנו אתה מברר את הדברים ומעמיד אותם, זה למעלה וזה למטה, וזה קורה כמה פעמים ביום.

ולכן אין לפניך עבודה כל כך ברורה שאתה עכשיו מתגבר על זה, ועושה את זה נגד זה, אלא זה יותר רגוע אולי אפשר להגיד, שכך אתה ממשיך, זורם, וזה קורה מתוך ההתכללות בסביבה.

תלמיד: אני מרגיש שאת הבירורים הלאה אני עושה בדרך כלל בדיעבד. היה איזה תענוג, אמרתי "בסדר, זה תענוג, אולי אפשר היה לוותר עליו", אני לא יכול להגיד, אני לא משחק, כמו נזיר.

לא צריכים, התורה נגד זה.

תלמיד: כן, אבל הוא אומר ממש כאן, להרגיל את עצמו בכל פעם לוותר על זה, התענוגים יותר גדולים, שיהיה בכוחו לוותר על תענוג אמיתי שהוא תענוג נצחי. כאילו אני צריך לוותר על התענוג הכי גדול, הכי גבוה, לוותר גם עליו. אז איפה זה קורה הדבר הזה, איפה התרגילים האלה קורים?

שאנחנו מבררים את הרצונות שלנו במודע או שלא במודע, אז אנחנו מגיעים למצבים שהם כולם נכללים לקראת המטרה.

תלמיד: אתה אמרת לי פעם לעשות דברים שאני לא רוצה כל כך, ולנסות ללכת דווקא במקום שיש התנגדות ללכת שם.

כן.

תלמיד: זה אני יכול לראות, אפשר להרגיש את הבירור הזה מול החברים, בפעילות עם העשירייה, אבל לוותר על תענוג, אני אפילו לא יודע איך זה, הרבה פעמים התענוג בכלל מגיע, אתה כבר עסוק, אתה כבר מקבל אותו ואז אתה חושב, רגע, אולי אני צריך לוותר על זה, ומה אתה עושה. איך אתה, איך מוותרים על תענוג?

תמשיך, אל תדאג, זה שאתה מופיע כאן יום יום ונכלל בבירור של כל מאמר ומאמר זה פועל. באמת.

שאלה: הוא כותב כאן, "ועד כמה שהוא מרבה זבל, היינו שמשתדל להבין ולהרגיש שאהבה עצמית תהיה מאוסה בעיניו כמו זבל, וכל כמה שהוא משתדל לראות את השפלות של בחינת אהבה עצמית, והוא רוצה שתרקב את אהבה עצמית שלו, זה נקרא "אשה כי תזריע". מה זה "להשתדל להבין ולהרגיש שאהבה עצמית תהיה מאוסה בעיניו כמו זבל"?

אני חושב שהמשפט הזה מובן.

תלמיד: אשאל באופן יותר מפורט, נניח שיש לי כל מיני אי נעימויות בחיים, האם עליי לקשור אותן להתנהלות שלי ברצון על מנת לקבל, וכך על ידי חיבורים כאלה תינתן לי הרגשה כמה הוא רע?

אתה לא צריך לעשות פעולות כאלה כדי להצביע על היצר הרע.

תלמיד: אני לא מדבר על הפעולות אלא על הבירור המחשבתי, לחשוב ולראות שהנזקים שלי והרע בחיים הם בגלל הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: קודם בתשובה לשאלה אמרת לא לדבר על דברים כאלה בעשירייה. שם זה רק בגדלות.

כן.

שאלה: הדבר הכי חשוב בתהליך הפיכתנו לאדם, הוא קודם להגיע למצב של עובר. איך מגיעים למצב של עובר?

העיקר הוא לא להפריע לעליון לעשות עלינו את הפעולות שהוא עושה.

תלמיד: וזה קורה למעשה דרך ההתבטלות בתוך העשירייה?

כן, דרך התבטלות בתוך העשירייה.

תלמיד: התהליך הרוחני שלנו הוא לא כמו לידה גשמית שקורית פעם אחת, יש התעברות, לידה, מוות. איך זה בתהליך הרוחני, יש כמה התעברויות ולידות?

יש ירחי לידה שבתוכם יש עוד כמה שלבים. תשעה ירחי לידה נכללים משלוש, שלוש, שלוש, מ-ג' ימי קליטת הזרע, מ-מ' ימי יצירת הוולד, כל מיני תקופות כאלה. כך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: נניח שהגעתי לחיסרון כזה והבורא עזר לי להגיע למצב של עובר, מה גורם לי לרצות להיוולד? הרי נוח לי, יש לי ביטחון, אני מרגיש ברחם.

אתה רוצה להתבטל כלפי העליון מכל וכל.

תלמיד: במצב של עובר הרי אין רצון לצאת מרחם האם.

לא, לא מדברים על זה, אנחנו לא מרגישים את הרחם.

תלמיד: הכוונה שבמצב של עובר אתה מרגיש ביטחון, מרגיש שמטפלים בך.

כן.

תלמיד: אז מה גורם לך להתקדם, לרצות לגדול, להמשיך?

הרצון להיות בהשתוות הצורה עם העליון, כביכול לעזור לו. כמה שהוא רוצה לבצע פעולות בך, אתה עושה פעולות מעצמך כדי לעזור לו.

תלמיד: יש מצב בלידה רוחנית שנקרא "צירים"?

כן, ודאי. כל מה שיש לנו בעולם הזה יש בלידה הרוחנית.

תלמיד: מה הם הצירים המזרזים את הלידה?

ההתכווצויות ברחם בעולם שלנו עוזרות ודוחפות את העובר לצאת מחוץ לגופה של אישה דרך מעבר צר ברחם, כך גם אנחנו. נלמד, אלה דברים ברורים לכולם.

שאלה: בנוגע לגדלות רב"ש. הבנתי את המאמר רק לאחר שהבנתי אותו באנגלית, ואז הרגשתי באמת את העוצמה. הוא כאילו ביצע מעין הנדסה הפוכה, איך הוא עשה את זה? היה לו כאילו איזה חוט מאוד מאוחד עם הכוח העליון.

כן, הוא מרגיש את זה בצורה אמיתית.

תלמיד: אתה יכול לפרש את זה קצת?

לא, אין לי כוחות כאלה שעל ידם אוכל לפרש את זה.

(סוף השיעור)